נורא דליבא היא תנועה ציבורית המאגדת אנשים איכפתיים שוחרי אמת

פירוש יגאל עמיר לפרשת השבוע
פרשת תזריע

פרשת "תזריע" מתחילה במילים "וידבר ה' אל משה לאמר", בניגוד לתחילת העיסוק בדיני הטומאה שהתחיל במילים – "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמור אליהם: דבר אל בני ישראל לאמור", ומדוע פתאום באמצע דיני הטומאה עובר הדיבור רק אל משה?

בפרט שמיד בגמר דיני יולדת ותחילת דיני צרעת שוב חוזר הדיבור אל משה ואהרן ביחד?

ומעניין כשבוחנים התנהלות זו מתחילת ספר "ויקרא", שבו התחיל דיבור ה' מאוהל מועד, אז בפרשות הראשונות עד מות בני אהרן היה הדיבור רק אל משה (גם במצוות העוסקות בכהנים בעיקר – הקורבנות לסוגיהם), אך לאחר מות בני אהרן ותגובת אהרן בשתיקה וקבלת הדין ("וידום אהרן") משהו השתנה ביחס ה' אל אהרן, וזכה פתאום אהרן לדיבור בלעדי אליו "וידבר ה' אל אהרן לאמור" (ויקרא י'), וכפי שהסברנו בפרשה הקודמת, במות בניו וקבלתו את הדין, התכפר לאהרן לחלוטין השתתפותו בעשיית העגל.

ולאחר מכן, בתחילת דיני הטומאה, ה' מדבר אל משה ואהרן, וכעת בדיני יולדת, שוב חוזר בדיבורו רק אל משה, ומיד לאחר מכן – בדיני מצורע, שוב ה' מדבר אל משה ואהרן יחדיו עד לסוף הפרשה, ובתחילת הפרשה הבאה- "מצורע"- שעוסקת בטהרת המצורע שמוטלת על הכהנים, דווקא שם שוב חוזר הדיבור רק אל משה, ולאחר מכן כשמדובר בדיני צרעת הבתים בארץ ישראל, שוב ה' מדבר אל משה ואהרן יחדיו, וכן בדיני הזב והזבה, והפרשה מסתיימת במילים – "והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם" – ובכך באה לסיום פרשת הטומאות, ומתברר הקשר שלהן עם הקמת המשכן, ולכך אחראים משה ואהרן יחדיו.

לכן נאמר – "והזרתם" – ברבים. ולאחר מכן, בתחילת פרשת "אחרי מות", שוב מדבר ה' אל משה בלבד למרות שמדובר בכל פרשת יום הכיפורים, שעוסקת בעיקר בתפקידו של אהרן הכהן במשכן, עד כדי כך שנאמר – "ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש" (ויקרא ט"ז) – ומדוע לא מדבר אל שניהם או אל אהרן לבדו, במקום לומר למשה שיאמר לאהרן?

וכן הלאה עד סוף ספר "ויקרא" אין דיבור אל אהרן כלל, לא יחד עם משה ולא עימו לבד, אפילו בפרשות העוסקות בדיני הכהנים, כפרשת "אמור אל הכהנים", ומדוע דווקא כאן בדיני טומאה יש דיבור אל אהרן יחד עם משה, וגם כאן יש מעברים בין דיבור אל משה בלבד לדיבור גם עם אהרן?

בניגוד לפרשה הקודמת שעסקה בדיני טומאה חיצונית לאדם – כלומר: שהאדם נטמא מדבר חיצוני לו, כמו נבלות של בהמות וחיות ושרצים טמאים שהנוגע בהם או הנושא אותם נטמא, ועניין זה הסתיים במילים – "זאת תורת הבהמה והעוף… להבדיל בין הטמא ובין הטהור".

פרשתינו לעומת זאת, וכן הפרשה הבאה – "מצורע" עוסקות בטומאות הנובעות מהאדם עצמו, ולכן פרשת "מצורע" מסתיימת במילים – "והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם" – כלומר, זו טומאה עצמית של האדם הנובעת מתוכו.

פרשתנו נקראת "תזריע", על שם טומאת היולדת בה פותחת הפרשה, אך עוסקת בעיקרה בדיני צרעת, והשרש של המילה "תזריע" הוא ז.ר.ע (דבר המזכיר את סוף הפרשה הקודמת – "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא") והשורש של צרעת – צ.ר.ע.

ושני השורשים דומים מאוד גם בצליל ההגייה ז.ר.ע- צ.ר.ע, ולא סתם נאמר ביולדת – "אשה כי תזריע וילדה זכר" והלא לדיני טומאת יולדת לא צריך להזכיר את עניין הפריון, ומספיק לומר "אשה כי תלד זכר", ומדוע יש צורך להזכיר את עניין ההזרעה שנעשה תשעה חודשים קודם-בזמן הזיווג?

אמנם הדרש ידוע ורש"י מביאו, אך בפשט זה נראה לא קשור, ובכלל הרי הסברנו בפרשה הקודמת שכל עניין טומאה קשור איכשהו למוות ולכוחות הטומאה והסטרא אחרא, והלא לידה זה הכי הפוך ממוות אז למה דווקא אז באה הטומאה?

כמו כן, מדוע לאחר דיני יולדת (שנאמרו בדיבור למשה בלבד) עוברים לדיני צרעת (שנאמרים למשה ואהרן ביחד) שנמשכים לאורך שתי הפרשות, ולאחריהן חוזרים לדיני טומאת זב, בעל קרי, נידה וזבה גדולה, שהם יותר דומים ליולדת, כי טומאתם ניגרת מגופם – בניגוד לצרעת שמתבטאת בכתמים חיצוניים על העור או הזקן ושער הראש?

כי גם זבה ונידה דומות ליולדת בטומאתם שהיא דם שניגר מהגוף מבית הרחם ונושא עמו את זרע האישה (הביצית הלא מופרית), וגם הזב ובעל הקרי נפלט מגופם הזרע האחראי לפריון כשהוא בריא (בעל קרי) וכשהוא לקוי (זב).

ואם כן, מדוע הופרדה טומאת היולדת מטומאות אלו? והיו ראויים כולם להיות מפורטים בפרשתנו פרשת "תזריע", שע"פ שמה עוסקת בכל ענייני הזרע – הן של האישה (יולדת, זבה ונידה) והן בענייני זרע הגבר (זב ובעל קרי)- ואת דיני מצורע לפרט בפרשה הבאה – פרשת "מצורע" כפי שראוי לשמה!

ובעצם בכך ענינו על השאלה – מדוע מדגישה התורה בעניין היולדת דווקא את עניין הזריעה שחלה תשעה חודשים קודם הלידה?

כי לכאורה היולדת היא במצב הפוך לזב ולזבה ולנידה ולבעל הקרי, שכולם מולידים טומאה ללא שום תועלת, ואילו היולדת מגיעה לתכליתו של זרע האיש וזרע האישה, שעבור כך נוצרו, ומדוע שווה היא להם בטומאתה, כפי שאף מדגיש הפסוק בעניין יולדת – "וטמאה שבעת ימים כימי נדת דוותה תטמא", וכן "וטמאה שבועיים כנידתה" – כלומר: התורה מדגישה שטומאתה כטומאת הנידה של שבעת ימים, ומדוע?

והלא נידה זה המצב של חוסר הריון וביצית שהיה לה פוטנציאל של פריון חיכתה לשווא, ובסופו של דבר נפלטה החוצה עם הדם ברחם, שהיה מיועד לביצית המופרית שממנה יתפתח העובר בסיוע הדם שברחם, וברגע שלא הופרתה הביצית בסוף הציפייה, הכל נפלט החוצה כטומאת הנידה, ומדוע דווקא היולדת שהביאה לעולם את הילד מושווית היא לאותה נידה שילדה מוות ולא חיים?

והלא כל תשעת חודשי ההריון לא היתה טמאה כלל, בזכות ההריון שמנע את מצב הנידה החודשי ודווקא בלידה שבה בא למימוש כל ההריון, דווקא אז נטמאת כנידה פשוטה ואפילו יותר מנידה – במקרה של לידת נקבה שאז טמאה שבועיים – כפול מנידה?

ומצד שני, ביולדת יש מצב שלא קיים באף אחד מהטמאים, כי בתמורה לימי הטומאה זוכה בימי טהרה כפולים ומכופלים, ובתמורה לשבעת ימי הטומאה של הולדת זכר מקבלת שלושים ושלושה ימי טהרה, שאף אם רואה דם אינה טמאה, דבר שלא קיים בזבה קטנה וגדולה או בזב ובבעל קרי שתמיד כשנפלט מגופם הזרע (הזכרי או הנקבי) נטמאים מיד גם אם סיימו כרגע את שבעת ימי הנקיים והביאו קרבן כפרה.

וכן בלידת נקבה – שאז טמאה שבועיים, אז בתמורה מקבלת שישים ושישה ימי טהרה (הכפולים מימי הטהרה של לידת זכר בדיוק כפי שימי טומאתה היו כפולים מימי טומאה של לידת זכר).

ומצד שלישי, גם בימי טהרה אלה, אמנם מותרת לבעלה אך עדיין אינה יכולה לבוא אל המקדש או לאכול בקדשים עד מלאת ימי טהרה, שלמחרת תביא קרבן ואז תהיה רשאית לאכול קדשים או להיכנס אל הקדש, ואז יוצא שאלמלא ימי הטהרה היתה יכולה מייד לאחר ימי הטומאה להביא קרבן ולאכול בקדש ודווקא בגלל ימי הטהרה מתעכבת כפרתה ארבעים יום בלידת זכר או שמונים יום בלידת נקבה, מה שאין כן בזב וזבה, שאמנם אין להם ימי טהרה, אך גם מייד לאחר שבעת ימי הטומאה מביאים קרבן ורשאים לאכול בקדשים ולא צריכים לחכות זמן רב כיולדת.

כמו כן, היולדת נבדלת מכל הטמאים האחרים, בכך שלא נכללת עם טמאים אחרים בסיכומי הטמאים למיניהם. כפי שנאמר בכל סוגי הטומאות האחרים:

בטומאת הבהמות והחיות והשרצים נאמר בסוף פרשת "שמיני" – "זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים ולכל נפש השורצת על הארץ להבדיל בין הטמא ובין הטהור…".

לגבי צרעת בגדים נאמר – "זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר או הפשתים או השתי או הערב או כל כלי עור לטהרו או לטמאו" (בסוף פרשתינו).

לגבי צרעת האדם נאמר במצורע דל – "זאת תורת אשר בו נגע צרעת אשר לא תשיג ידו בטהרתו", ובמצורע עשיר נאמר – "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו" (תחילת פרשת "מצורע").

וכן לגבי צרעת הבית נאמר – "זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית ולשאת ולספחת ולבהרת להורות ביום הטמא וביום הטהור זאת תורת הצרעת" (ויקרא י"ד).

וכן לגבי זב וזבה, בעל קרי ונידה נאמר "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה והדווה בנידתה והזב את זובו לזכר ולנקבה ולאיש אשר ישכב עם טמאה" (שם ט"ו), ורק ליולדת נאמר "זאת תורת היולדת לזכר ולנקבה" בפני עצמה ולא יחד עם אחרים, ובכך היא נבדלת מכולם שוב, הן מבחינת מיקומה בפרשה והן מבחינת ההתייחסות כלפיה, שלא מוזכרת כאחד מן הטמאים בכל סיכומי התורות למיניהם.

אמנם לגבי טומאת אדם מצורע, גם יש ייחודיות שבו נאמר הן במצורע עשיר והן במצורע דל בפני עצמו – "זאת תורת המצורע"- במצורע עשיר, וכן "זאת תורת אשר בו נגע הצרעת אשר לא תשיג ידו בטהרתו"- במצורע דל, ואולי בגלל זה הם מוצמדים ליולדת ומפרידים בינה ובין הטומאות הדומות לה – זב, זבה, נידה ובעל קרי.

ודבר נוסף שקושר את היולדת למצורע אדם, שגם בה יש הבדל בין יולדת עשירה המביאה כבש לעולה ועוף לחטאת, לעומת יולדת ענייה שמביאה עוף לעולה ולחטאת, וגם במצורע יש הבדל בקורבנות בין מצורע עשיר למצורע דל, כפי שנראה בפרשה הבאה.

מה שאין כן בשאר הטמאים – זב וזבה המביאים אף הם קרבנות – אין חלוקה בין עשיר לדל.

אך יולדת, תמיד צריכה להביא קרבן ואילו מצורע יכול להיות טמא בלי להביא קרבנות – במקרה של הסגר שלא מוחלט, שאז רק טמא שבעה ימי הסגרו, ובסופם נטהר, אם לא הוחלט ע"י הכהן.

כמו כן, גם יולדת וגם מצורע יש בהם טומאת שבועיים רצופים (אצל יולדת כשיולדת נקבה, ואצל מצורע אם מסגירו הכהן שנית) מה שאין כן אצל שאר הטמאים שטומאתם נמשכת שבוע בלבד מאז שפסקה זיבתם או מקור טומאתם.

ויש לומר: שאכן טומאת יולדת נבדלת משאר הטמאים, ולכן יש לה מקום מיוחד משלה, והסיבה היא שבד בבד עם הבאת חיים חדשים לעולם המבטאים טהרה (ולכן יושבת על דם טוהר) אך יחד עם זאת, למשך זמן קצר לאחר הלידה בלתי אפשרי מבחינת האישה להתעבר שוב ולכן היא טמאה, אפילו בלא יציאת דם בזמן הלידה (בניגוד לשאר הטמאים- זב, זבה, בעל קרי ונידה, שרק ההפרשה שנפלטת מגופם גורמת את הטומאה).

כי דווקא לידת העובר גורמת להפסקה זמנית ביכולת להתעבר ולהביא שוב חיים, ולכן כרוכה בלידה גם טומאה המבטאת חוסר חיים ומוות, אך כיוון שהסיבה היא יצירת החיים, לכן יחד עם הטומאה כרוכה גם טהרה מסויימת, ולכן לאחר הטומאה יושבת על דמי טוהר, למרות שרואה דם.

כך יוצא שני הפכים: מאז הלידה טמאה שבעה לזכר או שבועיים לנקבה, גם ללא יציאת דם, ואילו לאחר זמן זה – טהורה לבעלה, גם אם רואה יציאת דם.

אך לגבי אכילה בקדשים, עדיין, כל עוד לא יכולה להביא חיים חדשים בתוך ארבעים יום לזכר ושמונים יום לנקבה, עדיין נחשבת לטמאה ולכן אסורה לאכול בקודש עד תום זמן זה, שאז מביאה קרבן ורשאית לבוא אל הקודש ולאכול בקדשים.

ולכן נאמר ביולדת – "אשה כי תזריע וילדה זכר" כי הסיבה של הטומאה, זה אי היכולת להזריע מיד לאחר הלידה, ואף היא בבחינת גוף שלא יכול להתעבר ולהביא חיים ולכן טמאה.

ובכך יש חיבור לפרשה הקודמת – "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא" – כל עוד יכולה להזריע – טהורה, וכשלא – טמאה.

וההבדל בין לידת זכר, שאז אסורה לאכול בקדשים ארבעים יום, לעומת נקבה שאז אסורה זמן כפול – שמונים יום, כי ארבעים יום זה בדיוק הזמן שהעובר נשלם בכל איבריו ונכנסת בו נשמה – "וחכמים אומרים: אחד בריית (בריאת) הזכר ואחד בריית הנקבה זה וזה מ"א" (מסכת נדה ל').

ומפה באה המילה "אם" – לאחר ארבעים יום של יצירת הולד, ביום המ"א היא כבר אם. ולכן בזכר שיולדת – טמאה שבעה ימים ואסורה לבעלה, אך ביום השמיני כבר מותרת לבעלה, כי בזכר יש ברית מילה ביום השמיני, ולכן כאן לא כתוב – "ביום השמיני תיטהר", אלא "וביום השמיני ימול בשר עורלתו" כי באה התורה לומר לנו שסיבת סוף טומאת השבעה, היא מילת הזכר, שגם מסיימת את טומאת אמו, כי לא ייתכן שכל העולם שמחים והורי הולד עצובים, כפי שאומרת הגמרא בנידה, ולכן מותרים הבעל ואשתו ביום השמיני (לאחר טבילת האישה), אפילו אם ממשיכה לראות דם, כי זה דם טוהר.

ויושבת עד שלושים ושלושה ימים בדמי טהרה שמותרת לבעלה, אך אסורה עדיין לאכול בקדשים ולבוא אל המקדש, ורק ביום המ"א ללידתה, מביאה קרבן ומותרת בקדשים.

אך בלידת נקבה שאין עניין ברית מילה ביום השמיני, ממשיכה את טומאתה שבועיים – שזה הזמן המקסימלי של הסגר מצורע (בניגוד לנגע צרעת בבתים שיכול להגיע לשלושה שבועות) ולכן יולדת מוצמדת למצורע ולא לדומים לה – זב וזבה ונידה שבהם הזמן המירבי הוא שבעת ימים ולא שבועיים, וכן יולדת דומה

למצורע בקורבנות, שיש הבדל בין עשירה לענייה כפי שאצל מצורע יש הבדל בין עשיר לעני בקרבנותיו.

וכפי שטומאתה כפולה אף ימי טהרתה כפולים מזכר – שישים ושישה במקום שלושים ושלושה, ובסך הכל שמונים יום לעומת ארבעים יום של זכר.

ואולי כפילות זו נובעת מהקללה שהתקללה חווה בחטא הנחש – "הרבה ארבה עצבונך" (בראשית ג') שעצבונה של הנקבה כפול מהזכר בגלל שגרמה לחטא האדם, ולכן "הרבה ארבה", כפול פי שניים מהזכר, כי ללא חטא עץ הדעת לא היתה מיתה בעולם וממילא לא היתה גם טומאה, וכיוון שגרמה למיתה וטומאה, הדין הוא שטומאתה כפולה.

ואולי זו סיבה נוספת לקרבן חטאת שמביאה יולדת, לכאורה איזה חטא חטאה שצריכה להביא קרבן חטאת? ואולי זה בא לתקן את חטא חווה אמנו שגרמה לכל ענייני הטומאה, ובלעדי חטאה לא היה בכלל מושג הטומאה בלידה ובכלל. (אם היתה לידה בכלל, כי כפי שהסברנו בספר "אגלי דעת" בפרשת "בראשית", אלמלא חטא עץ הדעת עדיין היו חיים בגן עדן ונהנים מזיו השכינה ללא צורך בלידה).

עניין נוסף בהם דומים היולדת והמצורע- שגם המצורע לאחר שבועיים של הסגר (או שבוע אחד – אם בסופו פשה הנגע) אם מחליטו הכהן כמצורע יושב בטומאתו מחוץ למחנה כל ימי אשר הנגע בו.

וזה מקביל לישיבת האישה על דמי טוהר לאחר השבוע של טומאה (במקרה של זכר) או השבועיים של הטומאה (במקרה של נקבה) ולא יכולה לבוא אל הקודש, כפי שהמצורע לא יכול לבוא אל המחנה כל עוד הנגע בו, אך ההבדל הוא שאצל יולדת זה זמן

קצוב -שלושים ושלושה או שישים ושישה, ואצל מצורע זה לא קצוב בזמן ותלוי בנגע שבגופו – כל עוד קיים הנגע בגופו.

וכעת הגענו לדיני צרעת: ובפרשתינו ישנם – צרעת אדם וצרעת בגדים ובפרשה הבאה – צרעת הבית.

צרעת האדם והבגד, שייכת גם במדבר לפני הכניסה לארץ, אך צרעת הבתים שייכת רק בארץ ישראל מפאת קדושתה ולכן מתחילה במילים – "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" יש פה נתינה של הארץ ע"י ה', וגם נתינה של הצרעת ע"י ה'.

מה שאין כן בפרשתנו – בצרעת האדם והבגדים, שמתחילה במילים – "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת…", "נגע צרעת כי תהיה באדם…", "ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא", "בשר כי יהיה בעורו מכוות אש…", "ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן…" "ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות בהרות לבנות", "ואיש כי יימרט ראשו קרח הוא טהור הוא… וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם…", "והבגד כי יהיה בו נגע צרעת בבגד צמר או בבגד פשתים".

רואים מכל סוגי הצרעת המוזכרים בפרשתנו, שלא מוזכרת הכניסה לארץ ולא מוזכרת נתינה ע"י ה' אלא "כי יהיה"- כביכול מעצמו נוצר מצב הצרעת, ואין כאן נתינה פעילה מצד ה', כמו שנאמר בצרעת הבתים בארץ ישראל.

ויש כאן הדרגתיות של כיסויים – ראשית עור האדם שהוא חלק מהאדם תמיד אך עדיין ציפוי חיצוני לגוף האדם ובו נראים נגעי הצרעת לסוגיהם – בהרות, שחין, מכוות אש, נגע בראש או בזקן (שגם שער הגוף והראש והזקן הם סוג של כיסוי וציפוי הגוף).

שנית, בגדי האדם שהם כיסוי משני של גוף האדם לאחר העור שצמודים אליו בכל אשר יפנה (אך לא תמיד, כגון בשעת הרחצה והשינה), ולבסוף הכיסוי החיצוני ביותר של האדם – ביתו, שמגן עליו חלק מהזמן מפגעי מזג האוויר, אך לא כבגדים שאיתו רוב הזמן וכעור שאיתו כל הזמן.

ולכן את הבגדים והבתים, כשמוחלטים בצרעת – שורפים ונותצים ואין להם תקנה כי יש להם תחליף, אך עור האדם שלא ניתן לשרוף יש לו תקנה בטהרת המצורע וקרבנותיו, מה שאין כן בבגדים ובבתים.

המילה "מצורע" יכולה להתפרש – "מוצא רע" וגם "מוציא רע" – כלומר מי שמוצא רע בחבירו ומתמחה בלמצוא חסרונות באחרים הוא גם מוציא רע – מפרסם זאת ברבים ומוציא דיבתם של חבריו רעה, כי הכל בא מעין רעה – שרואה חסרונותיהם של אחרים ושל עצמו לא רואה.

ולכן משמיים שולחים לו את נגע הצרעת שיוציא את רעתו החוצה שכולם יראו. ולכן הצרעת, בניגוד לזב, זבה ונידה זה נגע בעור הבשר או בבגד או בבית, שאי אפשר להסתיר מהסביבה וכולם רואים.

מידה כנגד מידה – הוא הוציא רעת אחרים החוצה, ודינו שרעתו תיראה החוצה ע"י כולם.

ודיני צרעת נאמרים למשה ואהרן יחדיו, בניגוד לדיני יולדת שנאמרו למשה בלבד, והסיבה היא: שכל מושג הטומאה נולד מחטא העגל שהחזיר את זוהמת הנחש לאחר שפסקה במעמד הר סיני, ועם זוהמת הנחש חזרה המיתה, ואיתה מושג הטומאה הקשור אליה.

ולכן בכל פירוט דיני הטומאה, משותף גם אהרן כתוצאה מאחריותו לחטא העגל, ולכן בדיני מאכלות אסורות ונבלות מטמאות ושרצים מטמאים – הדיבור הוא עם משה ואהרן.

אך בדיני יולדת (שעיקרן הוא דווקא טהרת היולדת שמביאה חיים לעולם, למרות שיש בה גם דיני טומאה, אך ימי הטהרה גוברים עליהם בכמותם) שעיקר דיניה זה דרכי טהרתה, ולכן בכך היה הדיבור רק אל משה, שלא היה לו שום חלק בחטא העגל.

וכעת בדיני צרעת לסוגיה, הדיבור עם משה ואהרן, ואילו בתחילת פרשת "מצורע" שעוסקת בטהרת המצורע, הדיבור הוא רק עם משה, ולאחר מכן מיד בדיני צרעת הבתים ופירוט הטומאה שלהם, שוב חוזר הדיבור אל משה ואהרן כפי שהסברנו, וכן בדיני זב, זבה בעל קרי ונידה, הדיבור אל משה ואהרן בגלל שעוסקים בעיקר בדיני טומאה.

ובתחילת פרשת "אחרי מות" העוסקת ביום הכיפורים והכפרה על עם ישראל, שוב הדיבור רק עם משה, ומשם ואילך הדיבור רק עם משה, כי הסתיים העיסוק בדיני טומאה, שלהם שותף אהרן בדיבור בגלל שותפותו בחטא העגל שגרם להם.

וכעת עוסקת הפרשה בדיני צרעת האדם לסוגיה, והמעניין שבכל סוגי הצרעת משתמשת התורה בשמות שונים למצורע:

בתחילה במילה "אדם" – "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת", וכן "נגע צרעת כי יהיה באדם", ו"אדם" כולל זכר ונקבה, קטן וגדול (אמנם רק ישראלים ולא גויים, כפי שנאמר "אדם כי ימות באוהל" – "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם" (בבא מציעא קיד:), מכאן שאין גויים מטמאים בנגעים, ובכלל כל דיני טומאה וטהרה לא נוהגים בגויים מדאורייתא, רק בישראלים דווקא, מתוך קדושתם של ישראל באה טומאתם).

ולאחר מכן בנגע שחין ומכוות אש, עוברת התורה מלשון "אדם" ללשון "בשר" – "ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא", "או בשר כי יהיה בעורו מכוות אש", אולי כי שחין ומכוות אש לא נשארים רק בעור אלא יורדים לעומק הבשר, בניגוד לבהרת ושאת וספחת שרק על גבי העור.

ובנגעי העור והזקן, התורה עוברת ל "איש או אשה" – "ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן", וכן בבוהק – "ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות בהרות לבנות". איש שייך בזקן ובשיער הראש ואשה שייכת בשיער הראש אך לא בזקן וכן קטן לא שייך בזקן.

ובנגעי קרחת וגבחת נאמר רק "איש" – "ואיש כי יימרט ראשו קרח הוא טהור הוא…" אולי כי באשה ובקטנים לא שייך נגע זה, כי קרחת וגבחת מצויים בדרך כלל רק בגברים בוגרים.

ולאחר שהכהן מחליט את צרעתו נהפך שמו ל-"צרוע" – "איש צרוע הוא טמא הוא… והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא".

וכאשר נרפא נגע הצרעת מן הצרוע נהפך שמו ל"מצורע" – "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו" – וזאת בתורה, אך בנביאים ובכתובים, גם הצרוע נקרא מצורע ולא "צרוע" – "והאיש היה גיבור חיל מצורע" (מלכים ב' ה'), "ויהי עוזיהו מצורע עד יום מותו" (דה"ב כ"ו), "ויבואו המצורעים… עד קצה המחנה" (מלכים ב' ז').

אך בלשון התורה "מצורע" כשם עצם, זה רק בזמן טהרתו ואילו בזמן טומאתו נקרא "צרוע" – "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (במדבר ה'), "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב, בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר" (ויקרא כ"ב) – הכוונה היא

כאשר בא בתור שם עצם ולא כאשר בא בתור שם פעולה – "והנה ידו מצורעת כשלג" (שמות ד'), "והנה מרים מצורעת כשלג", "ויפן אל מרים והנה מצורעת" (במדבר י"ב) שבמקרים אלה אין שמה מצורעת אלא המילה "מצורעת" כוונתה מכוסה כולה בצרעת.

וכאשר הוא צרוע ויושב מחוץ למחנה בדד, דינו כאבל על מת. והמת, זה הוא עצמו, ולכן כמו מת גם מצורע מטמא באוהל, כי לומדים זאת מכך שכתוב – "מחוץ למחנה מושבו", שגם מושבו טמא, ואם יושב תחת העץ ועובר אדם טהור מתחת לאותו עץ – נטמא באוהל (מסכת נגעים פרק י"ג משנה ז'), וכן נאמר במסכת נדרים דף ס"ד – "תניא: ארבעה חשובים כמת- עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים… מצורע דכתיב- אל נא תהי כמת" (שאומר אהרן למשה על אחותו מרים שנצטרעה).

ולכן נוהג הצרוע דיני אבלות של פריעת הראש ופרימת הבגדים ועטיית השפם, כפי שמוזכר לגבי הכהן הגדול שכשמת לו מת משבעת הקרובים, בניגוד לשאר האבלים –  "את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ועל כל נפשות מת לא יבוא, לאביו ולאמו לא ייטמא" (ויקרא כ"א).

וכן עטיית השפם נאמרה ביחזקאל בדיני אבלות על המת כאשר ה' מודיע לו שאשתו תמות ואסור לו להתאבל כמנהג אבלים – "האנק דום, מתים אבל לא תעשה, פארך חבוש עליך ונעליך תשים ברגליך ולא תעטה על שפם…" (יחזקאל כ"ד).

בסדר הפרשה, יש כאן הפסקה מעיסוק באדם הצרוע, ומעבר לנגעי בגדים ובסיומם חוזרים לאדם הצרוע ועוסקים בטהרתו (בתחילת פרשת "מצורע").

ומדוע לא סיימו קודם את כל דיני המצורע וטהרתו, ורק אח"כ היו עוברים לעסוק בנגעי בגדים ואחר כך בנגעי בתים כפי הסדר שהזכרנו – עור, בגדים, בתים?

והלא יש דברים דומים בין נגעי בגדים לבתים, מה שאין בנגעי האדם המצורע, ולכן עדיף היה להצמיד את נגעי בגדים לבתים ולא להפסיק ביניהם בטהרת המצורע? והדברים הדומים הם: גם בנגעי בגדים וגם בנגעי בתים – נגע הצרעת הוא ירקרק או אדמדם בניגוד לנגעי האדם שצבעם לבן או אדמדם (ורק בנגעי זקן או ראש, סימן הטומאה הוא צבע צהוב).

דבר שני: גם בבגד וגם בבית חותכים מן הבגד את המקום הנגוע ואם חוזר הנגע שורפים את כל הבגד, וכן בבית חולצים בתחילה את האבן שבה הנגע, ואם אחר כך חוזר הנגע לבית נותצים את כל הבית ומוציאים את כל אבניו ועציו ועפר הבית אל מחוץ לעיר אל מקום טמא.

ואילו בנגעי אדם אסור לקלף את הבהרת ומקום הנגע ("הישמר בנגע הצרעת לשמור מאוד ולעשות" (דברים כ"ד)) שמכאן לומדת הגמרא במסכת שבת קל"ב, שאסור לקלף את הבהרת ולתלוש סימני טומאה של צרעת האדם (למעט כשהנגע בבשר עורלתו שאז ברית מילה דוחה את איסור קציצת הבהרת וזה מתקשר לתחילת הפרשה) וכן בנגעי הזקן או הראש נאמר במפורש "והתגלח ואת הנתק לא יגלח".

וניתן לומר שאמנם בדיני הטומאה צרעת הבגד דומה לצרעת הבית, אך בדיני טהרה יש למצורע האדם הרבה קווי דמיון לטהרת הבית הנגוע, כפי שנראה בפירוט בפרשה הבאה – פרשת "מצורע", ולכן הוצמדה טהרת מצורע לנגעי בתים וטהרתם, והופרדה בכך מטומאת המצורע ע"י טומאת הבגדים, כי בנוסף

לכך יש דברים שצרעת בגדים דומה יותר לצרעת האדם מאשר לצרעת הבתים.

ראשית צרעת האדם והבגדים נוהגת גם במדבר ולא רק בכניסה לארץ – לעומת צרעת הבתים שנוהגת רק בארץ ישראל.

שנית, בנגעי אדם ובגדים יש מקסימום שבועיים ימי הסגר מה שאין כן בנגעי בתים שיש אפשרות של שלושה שבועות של הסגר, כמו כן, עור האדם הרבה יותר קרוב לבגדיו מאשר לבית, כנאמר – "ויעש ה' אלוקים לאדם ואשתו כתנות עור וילבישם" (בראשית ג'). וכן נגעי בגדים הם בצמר ובפשתים ובעור הבהמה שהם מהחי (צמר ועור) והצומח (פשתן) וקרוב לאדם, מאשר הבית שהוא דומם – אבנים ועפר.

ולכן בטומאת צרעת האדם והבגדים צמודים, ואילו בטהרה – האדם והבית צמודים, כי שניהם טהרתם ע"י שני ציפורים ועץ ארז ושני תולעת ואזוב, ובשניהם נאמר לשון כפרה- "וכיפר עליו הכהן לפני ה'", "וכיפר על הבית וטהר" – מה שלא נאמר בנגעי בגדים.

לעומת זאת, יש דבר אחד שבו קלים נגעי הבגדים והבית, והאדם חמור בו – גם בגדים וגם בתים, אין החלטת טומאה מיידית אלא תמיד יש לפחות שבוע הסגר אחד לפחות שבסופו בודק הכהן אם פשה הנגע או לא.

ולעומת זאת בנגעי אדם, יש אפשרות שלא מסגירו כלל, אלא מחליטו מייד בראייה ראשונה של הנגע – כאשר רואה את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן, ומראה הנגע עמוק מעור בשרו, וכן אם יש מחיית בשר חי בשאת ושער לבן – בנגעי עור בשר.

וכן בנגעי שחין ומכוות אש, יש אפשרות להחלטת הטומאה בנגע הראשון, אם מראה שפל מן העור ושערה הפך לבן.

וכן בנתקים בראש או בזקן אם מראהו עמוק מן העור ובו שער צהוב דק – מיד מטמאו הכהן ולא מסגירו כלל.

וכן בנגעי קרחת או גבחת אין כלל הסגר, אלא מייד כשרואה הכהן נגע לבן אדמדם בגבחתו או בקרחתו מיד מטמאו הכהן והופכו למצורע מוחלט.

ובנגעי אדם, התנאי של פשיון הוא רק כשאין את סימני הטומאה המידיים שהזכרנו, שאז מסגירו הכהן שבעה ימים, ואז נכנס הפשיון לתמונה כתנאי להחליט טומאה. מה שאין כן בנגעי בגדים או בתים שהוא התנאי היחידי.

וכן בנגעי אדם, אם פושה הנגע בכל הגוף וכולו הפך ללבן – נטהר המצורע, מה שאין כן בבגדים ובבתים, כך שסימן הפשיון באדם פועל לשני הכיוונים, וגמיש ולא קשיח, כמו סימני הטומאה שהזכרנו.

ולכן מצד אחד הוא גורם לטומאה לאחר הסגר, ומצד שני גורם לטהרה אם פושט בכל הגוף, ובכך הוא מסמל את מהות האדם הישראלי עצמו שיכול לשנות ולתקן את דרכיו ולהיות צדיק גמור, או לחלופין רשע גמור, מה שאין כן אצל נגעי בגדים (שמורכבים מהחי והצומח ומייצגים את עולם החי והצומח) ונגעי בתים (המייצגים את הדומם) שלא יכולים להשתנות, אלא קבועים במצבם, כי אין להם נשמה משמיים.

ומצד שני באדם יש גם סימני טומאה מידיים ומוחלטים, כי כשיורד הוא גרוע מהבהמה – שהיא ניטראלית מבחינה מוסרית, ואילו האדם יכול לעלות לשמיים ומנגד יכול לרדת עד עפר.

הפשיון, מצד שני, מהווה סימן טומאה בכל הנגעים של האדם, הבגד והבית, בניגוד לסימני הטומאה האחרים, שכל אחד מוגבל לנגע מסויים .

והמילה "פשה" חוזרת שוב ושוב בפרשתנו ובפרשת "מצורע", וזה המקום היחיד בתנ"ך שהיא מופיעה, ולא מופיעה בשום הקשר אחר אלא רק בנוגע לצרעת. ובהיפוך אותיות מקבלים את המילה "שפה"- במובן של לשון בני אדם – "ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החילם לעשות, ועתה לא ייבצר מהם כל אשר יזמו לעשות" (בראשית י"א).

וזה הדבר שמייחד את האדם על שאר בעלי החיים. אך באדם שפת הדיבור ובפרט שפת הקודש בלתי מוגבלת רק לקיומו החומרי של האדם, אלא מאפשרת לו להגיע לאינספור מדרגות קדושה בעיסוקו בתורת ה', ולכן רק באדם שייך פשיון בכל הגוף שהופכו לטהור, כי אם משתמש בשפה באופן מוגבל לצרכיו החומריים בלבד או למילוי תאוות, אז זה סימן טומאה – פשיון חלקי כמו בהמה, אך אם כולו הפך לבן ומשתמש בשפה באופן בלתי מוגבל לחומר, אלא לצורך הרוח – אז ניטהר ויכול להגיע השמיימה. ומצד שני כח הדיבור כשמופנה ללשון הרע ורכילות הוא זה שמביא את נגע הצרעת, כפי שהסברנו בראשית הפרשה וכפי שמרים הנביאה נצטרעה בגלל דיבורה באחיה משה, כך השפה משמשת לשני הכיוונים באדם, או לעלות לכוכבים או לרדת עד עפר.




.