נורא דליבא היא תנועה ציבורית המאגדת אנשים איכפתיים שוחרי אמת

פירוש יגאל עמיר לפרשת השבוע
פרשת שמיני

הגענו ליום השמיני למילואים, שבו משה מעביר את התפקיד לאהרן, שמעכשיו יתחיל לשמש ככהן גדול, ואם משה שימש בשבעת ימי המילואים בבגדי לבן בלבד (כמו הכהן הגדול ביום הכיפורים בהיכנסו לקודש הקודשים) אהרן הכהן משמש ביום השמיני בשמונת בגדי הכהן הגדול.

וזו הפרשה היחידה בתורה שמספר הוא שמה. וכפי שהסברנו בפירוט בפרשת "תצווה", את משמעות המספר "שמונה" – שמייצג את הקדושה שמעל הטבע (המיוצג במספר שבע) וכנגדה, בסוף הפרשה, בצד הטומאה יש את שמונת השרצים המטמאים במותם, כי – "זה לעומת זה עשה האלוקים" (קהלת ז').

ובכלל, חציה הראשון של הפרשה עוסק בקדושה של היום השמיני למילואים, שבו נראה ה' אל עם ישראל ושוכן במשכן לעיני כל ישראל, ומתחילה שכינת ה' בתוך עם ישראל, ובד בבד עם הקדושה באה לעולם כנגדה – הטומאה.

וחציה השני של פרשתנו עוסקת לראשונה בבהמות, חיות, עופות, דגים ושרצים הטמאים האסורים באכילה והמטמאים במגע ובמשא.

וכן הפרשות הבאות-"תזריע", "מצורע", העוסקות בטומאת יולדת, מצורע, נגעי הבגדים והבתים, זב, זבה, והנדה ודרכי טהרתם. שברובם המספר שבע מייצג את ימי הטומאה או ההסגר (של המצורע), והיום השמיני מייצג את יום הטהרה והחזרה לקדושה.

ולאחר מכן, פרשת "אחרי מות" תעסוק במספר "עשר", שהוא קודש קודשים, כי עוסקת ביום הכיפורים – "בעשור לחודש השביעי" שבו נכנס הכהן הגדול לקדש הקדשים ועולה לדרגה העשירית בקדושה ואז משמש בבגדי לבן, ולא בשמונת בגדי הכהן הגדול.

ופרשתנו מתחילה בקריאת משה – "לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" – ביטוי זה מזכיר מאוד את הפסוק בפרשת "משפטים", לאחר מעמד הר סיני – "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ויראו את אלוקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמיים לטוהר, ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו" (שמות כ"ד), וכמו ששם אותם קרואים ראו את האלוקים, גם כאן משה מזמין אותם לחזות בכבוד ה' – "כי היום ה' נראה אליכם" – רק שהפעם ה' כן ישלח ידו אל אצילי בני ישראל – נדב ואביהוא, וכן שם זה היה שם אלוקים וכאן זה שם הוויה והחומרה גדולה יותר בשם הוויה.

ומשה אומר אל אהרן – "קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים והקרב לפני ה'" – פה זה המקום היחיד בתורה, שקרבן חטאת בא עגל, ולא כמו סוגי קרבן החטאת המוזכרים בפרשת "ויקרא" – פר בן בקר, שעיר עיזים, כבשה או שעירה, חטאת העוף.

ופה זה קרבן יחיד של אהרן ולא של הציבור (שיפורט בפסוק הבא), ומוכרחים לומר, שבא כנגד עגל הזהב שעשה אהרן, ולכן העגל כאן בא לחטאת, כדי לכפר על החטא ההוא, וזה בעצם הקרבן הראשון שמקריב אהרן בחייו, לפני שיכול להקריב את שאר הקרבנות של תפקידו ככהן גדול, כי צריך קודם כל לתקן את חטא העגל.

ולכן גם מביא איל לעולה תמים, המזכיר את האיל לעולה שהקריב אברהם אבינו תמורת יצחק בנו, וזה גם נועד לזכור את עקידת יצחק, כי גם אהרן בעצם היה מוכן להקריב את נשמתו ולעשות את העגל מאהבתו את עם ישראל, שלא רצה שיחטאו ברציחתו.

והמילים "והקרב לפני ה'", ניתן לפרש גם: כ – התקרב לפני ה' –  כלומר, לאחר הקרבת קרבנות אלו, תוכל להתקרב לפני ה', כי חטאתך תכופר.

ובפסוקים אלו שוב מתבטא רעיון הקריאה- קריבה, שהזכרנו בפרשת "ויקרא", כי ביום השמיני "קרא משה אל אהרן ולבניו… והקרב לפני ה'" – מזמינו להתקרב התקרבות שמותרת רק ע"י קריאה – הזמנה, ולא מיוזמה אישית, כפי שנראה במות נדב ואביהוא – "בקרבתם לפני ה' וימותו" (ויקרא ט"ז).

כי משה קרא והזמין רק את אהרן ואמר לו – "הקרב לפני ה'" ולא לבניו, והם מעצמם ללא קריאה – "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם… וימותו לפני ה'", ה' לא ציווה ולא הזמין אותם להתקרב , והם התקרבו ללא הזמנה ולכן מתו לפני ה', כמו כל קירבה מסוכנת לאש הקדושה.

ואז אומר משה אל אהרן – "בקרובי אקדש" במובן של "תוקד אש" – במתקרבים יותר מדי, כמו בכלאי הכרם – "פן תוקדש המליאה" (דברים כ"ב) שדורשים חז"ל – "תוקד אש", שיש לשרוף את כלאי הכרם האסורים בהנאה.

ולכן נאמר "והזר הקרב יומת" (במדבר א'), כי גם המילה לקדש מתפרשת לעיתים כ – להזמין, להכין, כמו לגבי הנביא ירמיה – "ובטרם תצא מרחם הקדשתיך" (ירמיה א'), כלומר שה' הזמין אותו עוד מבטן אימו להיות נביא.

אם כן קדושה צריכה זימון וקריאה, בניגוד לטומאה, שכל החפץ להתקרב אליה עושה זאת ללא הגבלה. ולכן, לאחר מות נדב ואביהוא – "ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עוזיאל דוד אהרן, ויאמר אליהם קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקודש אל

מחוץ למחנה, ויקרבו וישאום בכותונתם אל מחוץ למחנה כאשר דיבר משה" – פה יש קריאה, וקריבה מותרת, כתוצאה מהקריאה.

כך יוצא, שבימי המילואים הקריב משה פר לחטאת, איל לעולה ואיל למילואים. וכיוון שהמילואים נגמרו ולא צריך יותר למלא את ידי אהרן ובניו, אז אין צורך באיל המילואים, וכעת נשארו חטאת ועולה שאהרן נכנס במקום משה ככהן גדול.

ובמקום להביא פר לחטאת, מצטווה להביא עגל לחטאת לרמוז על העגל שעשה. ולכאורה, ציוויי היום השמיני לא מוזכרים בפירוש שה' ציווה אותם למשה (רק על שבעת ימי המילואים), אך מדברי משה בהמשך משמע שה' ציווה גם את ציוויי היום השמיני – "ויאמר משה זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'" (לגבי מה פירוש-לראות את כבוד ה', מצאנו בספר יחזקאל במעשה מרכבה-"כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב,  הוא מראה דמות כבוד ה'" (יחזקאל א')).

ומשה אומר אל אהרן שיאמר לבני ישראל להביא את קרבנותיהם – "קחו שעיר עיזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה ושור ואיל לשלמים… ומנחה בלולה בשמן, כי היום ה' נראה אליכם", אז יש לנו קרבן העם – חטאת, עולה ושלמים, וקרבן אהרן – חטאת ועולה.

ועל זה אומר משה – "ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וכפר בעדם, כאשר ציווה ה'" – כלומר: קרבן אהרן – העגל והאיל מכפרים גם עליו וגם על העם, אך קרבן העם מכפר רק עליהם ולא על אהרן.

וגם בקרבן העם יש עגל, אך לא לחטאת כמו אצל אהרן אלא דווקא לעולה, והחטאת היא – שעיר עיזים לחטאת, כמו קרבנות הנשיאים והמועדות, ששעיר עיזים תמיד בא לחטאת הציבור.

ושוב, הקרבנות המוקרבים ביום השמיני – ייחודיים לאותו יום בציווי ה', ואין להם מקבילה בקרבנות לדורות. בדיוק כפי שהסברנו בפרשה הקודמת לגבי קרבנות שבעת ימי המילואים. ולכן העגל לחטאת שמקריב אהרן, מצד אחד הוא חטאת חיצונית שדמה ניתן על המזבח החיצון, ומצד שני אינה נאכלת לכהנים, אלא הבשר והעור נשרפים יחד מחוץ למחנה כמו חטאת פנימית.

וכן העולה של אהרן – האיל, עולה לה' כולו, ובא מן האיל, ולא מהבהמות הקבועות לעולה בפרשת "ויקרא" – פר, כבש, עז ועוף.

ולאחר מכן, מקריב אהרן את קרבן העם – שעיר עיזים לחטאת (ופה לא נאמר במפורש מה נעשה עם בשר השעיר לאחר הקטרת החלבים על המזבח, האם נאכל לכהנים או נשרף מחוץ למחנה, אך מהמילים – "וישחטהו ויחטאהו כראשון" – שהכוונה כאן לעגל החטאת שלו, גם יש ספק האם רק חיטאהו (נתינת הדם על קרנות המזבח נקראת חיטוי) כראשון על המזבח החיצון, או שעשה בדיוק מה שעשה בעגל החטאת – שנשרף כולו מחוץ למחנה).

אמנם, בסוף מתברר ששרף אותו מחוץ למחנה-"ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שורף" (ע"פ הפשט, כעס משה על אהרן ובניו – "מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש… ואותה נתן לכם לשאת את עוון העדה לכפר עליהם לפני ה'" – וזה מתייחס לשעיר החטאת אשר לעם, שנאמר בו – "וכפר בעדם", שהוא זה שמכפר על העם בלבד ולא על אהרן, שהתכפר כבר בעגל החטאת אשר לו, וזה בניגוד לדרש- ששעיר החטאת

מתייחס לשעיר ראש חודש, כי לפי הפשט לא מדובר בראש חודש אלא בשמיני לניסן).

אך השאלה היא: אם נשרף בשרו לאחר מות נדב ואביהוא, כי אהרן לא יכל לאכול מבשר החטאת לאחר מות בניו (כפי שאמר בתשובה למשה – "הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני ה' ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה', וישמע משה וייטב בעיניו"), או שנשרף כבר מיד לאחר הקרבת החלבים כמו שעשה בעגל החטאת אשר לו, וזה נעשה עוד לפני מות נדב ואביהוא?

וכעת אהרן מקריב את עולת העם (עגל וכבש בני שנה תמימים) שגם היא ייחודית ליום השמיני, כי לא מצאנו עגל לעולה בקרבנות לדורות, רק כאן. ולאחר מכן אהרן מקריב את המנחה של העם, לפני קרבנות השלמים, למרות שבציווי נאמרה המנחה לאחר קרבנות השלמים, אך שם לא נאמר סדר ההקרבה, אלא סדר הבאה, וההקרבה תלויה בכללי קדימות הקרבנות וכיוון שמנחה שייכת לקדשי קדשים, ואילו השלמים שייכים לקדשים קלים, לכן הקדים אותה אהרן לקרבנות השלמים.

ולאחר שאהרן מקריב את קרבנות השלמים – שור ואיל, ומניף את החזה ושוק הימין של כל אחד, אהרן נושא ידיו ומברך את העם (כל העדה עמדו לפני ה' כפי שנאמר בתחילת הפרשה – "ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'") – "וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים" ובכל הקרבנות שהקריב אהרן, הוא עשה את כל העבודות, ובניו רק הגישו אליו את הדם והנתחים והחלבים, אך לא עשו עבודות בקרבן בעצמם – "ויקריבו בני אהרן את הדם אליו", "וימציאו בני אהרן אליו את הדם", "ואת העולה המציאו אליו לנתחיה", "וימציאו בני אהרן את הדם אליו", "וישימו את החלבים על החזות".

ולכן, כאשר יוצאת אש מלפני ה' ואוכלת את העולה והחלבים שעל המזבח, וכל העם רנים ונופלים על פניהם, דווקא אז נוטלים בני אהרן יוזמה ולוקחים איש מחתתו ונותנים בה אש (האם מהאש שירדה משמיים על המזבח, או מהאש שהייתה על המזבח בהדלקת משה במשך כל שבעת ימי המילואים שאז עדיין הייתה אש אנושית ולא שמיימית?) – "וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם" – האם המילה "זרה" נובעת מכך שהאש לא הייתה האש שירדה משמיים אלא אש שהדליקו הם בעצמם, או שזרותה נובעת מכך שה' לא ציווה אותם על כך, ויש פה קריבה ללא הזמנה?

ואז – "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'", היכן זה "לפני ה'" – האם נכנסו לקדש הקודשים במשכן, או רק למשכן בעצמו – למזבח הזהב, ששם מקטירים את הקטורת בכל יום )וכמו שנאמר בפרשת "תצווה" בעניין מזבח הזהב – "לא תעלו עליו קטורת זרה" (שמות ל')?

והמילים – "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם", מזכירות את האש שירדה משמיים ואכלה את העולה והחלבים שעל המזבח שגם בה נאמר – "ותצא אש מלפני ה' ותאכל…", אז יש פה הקבלה בין אכילת הקרבן על המזבח לאכילת נדב ואביהוא ע"י אש ה' – כביכול עלו קרבן לה'.

דבר שמזכיר את עקידת יצחק שכמעט עלה כקרבן לה', וכאן אהרן שנודם ומקבל את הדין משול לאברהם, וכאן זוכה לפעם היחידה בתורה שה' מדבר אליו בלבד – "וידבר ה' אל אהרן לאמור" (כי בשאר התורה זה בצירוף עם משה – "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמור אליהם"), אך קודם לכן יש לשים לב, שברגע הקדושה הכי גדול, של היענות ה' לקרבן העם, בפעם

הראשונה שיורדת אש מן השמיים לאכול את הקרבן (מקביל לו היה בבית המקדש שבנה שלמה – "וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מהשמיים ותאכל העולה והזבחים וכבוד ה' מלא את הבית" (דברי הימים ב' ז')), וכבוד ה' נראה אל כל העם ושוכן בתוך בני ישראל, באותו רגע ממש של קדושה, מתחילה הטומאה, טומאת המת (שהיא הכי גדולה בטומאות) של נדב ואביהוא, שמוצאים במהירות בכותונתם ע"י מישאל ואלצפן בני דודם אל מחוץ למחנה.

כך שקירבה יתרה גרמה לריחוק הכי גדול (מחוץ למחנה), דבר המזכיר את המצורע, שצריך לצאת מחוץ למחנה (כפי שנראה בפרשה הבאה) ודמיון נוסף למצורע, שכאן אומר משה לאהרן ולבניו הנותרים – "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם אל תפרומו ולא תמותו ועל כל העדה יקצוף", ובמצורע בפרשה הבאה נאמר – "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע… וטמא טמא יקרא. כל ימי אשר הנגע בו יטמא, טמא הוא בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא י"ג).

ואילו כאן אומר משה לאהרן ולבניו – "ומפתח אוהל מועד לא תצאו פן תמותו, כי שמן משחת ה' עליכם" – אתם בניגוד למצורע שמחוץ למחנה צריכים להישאר בתוך הקודש, ורק אחיכם שמתו יוצאים מחוץ למחנה.

ושוב יש פה ניגודיות בין הקדושה הכי גדולה לטומאה הכי גדולה. ויש לחקור: הלא לא מצינו שמשה, אהרן ובניו נטהרו מטומאת מת קודם היכנסם למשכן לעבוד, רק רחצו ידיהם ורגליהם בכיור טרם עבודתם – דבר שלא מטהר משום טומאה ידועה, אפילו לא מטומאת שרץ.

ואפילו אם נאמר שהמילים – "ורחצת אותם במים" (שמות מ') (שנאמרו למשה לגבי אהרן ובניו לפני תחילת העבודה של ימי המילואים) הכוונה לטבילה במקווה מים של כל הגוף, עדיין אין בכך כדי לטהר מטומאת המת, ואף לא מטומאת שרץ ונבילה שצריך הערב שמש, והם מיד נכנסו למשכן לאחר הרחיצה כפי שראינו בפרשה הקודמת, שמיד לאחר שרחץ אותם במים הלביש משה את אהרן את בגדי הכהונה וכן את בניו, בלי לחכות ליום הבא שיעבור זמן הערב שמש.

המקום הראשון בתורה שאנו מוצאים טהרה מטומאת המת ע"י הזיית מי חטאת של פרה אדומה, אנו מוצאים בטהרת הלוויים, שהייתה לאחר בחירתם – בחודש השני בשנה השנייה (כחודש לאחר הקמת המשכן), ששם נאמר – "קח את הלוויים מתוך בני ישראל וטהרת אותם, וכה תעשה להם לטהרם, הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם וכבסו בגדיהם והטהרו, ולקחו פר בן בקר ומנחתו סלת בלולה בשמן ופר שני בן בקר תקח לחטאת…" (במדבר ח').

ובפרשת פרה אדומה בעצמה, ששם נאמרו דיני טהרת טמא מת בפרשת "חוקת": "ויקחו אליך פרה אדומה תמימה… ונתתם אותה אל אלעזר הכהן…" (במדבר י"ט). משמע שכל דיני פרה אדומה נאמרו רק לאחר מות נדב ואביהוא, ולכן מונה על כך אלעזר, כי אם הייתה נאמרת פרשה זו קודם הקמת המשכן, אז ודאי היה מוטל תפקיד זה על נדב הבכור ולא על אלעזר הצעיר.

ואם כן, יוצא שכלל לא נאמרה פרשה זו לפני הקמת המשכן, וממילא לא נטהרו משה, אהרן ובניו במי פרה קודם כניסתם למשכן, ומדוע?

והלא ודאי שנגעו במת או האהילו על מת בשלב כלשהוא מאז יציאת מצרים, או בחטא העגל שכל שבט לוי נקהלו אל משה

והרגו איש אחיו שעבד לעגל, וודאי שבתוך בני לוי היו גם אהרן ובניו, ואם כן, נטמאו בטומאת מת.

ואיך נכנסו לאוהל מועד כשהם טמאי מת, שאז הם אב הטומאה, ואיך אכלו מבשר הקרבנות כשהם טמאי מת וחייבים כרת על כך?

התאריך הכי מוקדם בתורה שמצאנו, שטומאת המת מונעת מאדם להתקרב לקודש, היא קצת לפני הפסח הראשון שנעשה במדבר – בחודש הראשון בשנה השנייה ליציאת מצריים, כשבוע וחצי לאחר הקמת המשכן – "וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחודש הראשון לאמור: ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו בארבעה עשר יום בחודש הזה… וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח… ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא…" (במדבר ט').

ועפ"י ה"ספרי" – אנשים אלו היו מישאל ואלצפן אשר נטמאו למת בזמן שהוציאו את נדב ואביהוא בשמיני לחודש ניסן, ולא נותרו שבעה ימים עד הקרבת הפסח (בארבעה עשר בניסן) שבם יכלו להיטהר עפ"י דיני פרה אדומה כי צריך שבעה ימים על מנת להיטהר ע"י מי פרה אדומה (משמע, כנגד דעת המפרשים- שמות נדב ואביהוא היה בראש חודש ניסן, כי אז היה להם זמן די והותר להיטהר עד הקרבת הפסח – עיין "אבן עזרא" פרשת "פקודי", ד"ה "ביום החודש הראשון").

ולכאורה מה עם שאר בני ישראל שהיו טמאי מתים, איך נטהרו הם לפני הקרבת הפסח? הרי הציווי על פרשת פרה אדומה חייב היה להיות רק לאחר השמיני לחודש ניסן, שאז הוטל התפקיד על אלעזר שנותר מבני אהרן לאחר מות נדב הבכור, ואם כן, אף אחד לא הספיק להיטהר ע"י מי פרה אדומה לפני הקרבת הפסח, והלא ודאי שהיו הרבה טמאי מתים מכל הרוגי חטא העגל (שלושת אלפים) והמגיפה שנגף ה' לאחר חטא העגל וההרוגים

במלחמת עמלק שהיה צריך לקברם, ושאר מתים מזקנה שמתו (ומי שעסק בקבורתם הוא טמא מת) במדבר בשנה הראשונה ליציאת מצרים?

לכן מוכרחים לומר, שכל נושא הטומאה לסוגיה לא היה קיים קודם ליום השמיני למילואים (למעט טומאת מגע במת שהחלה ביום הראשון להקמת המשכן ונאמרה אז למשה בפרשת "ויקרא"), שבו נראה כבוד ה' אל כל העם, ויצאה אש מן השמיים ותאכל את העולה והחלבים שעל המזבח.

ובאותו רגע גם מתו נדב ואביהוא באותה האש, כך שברגע שחלה הקדושה וה' שכן בתוכנו, באותו רגע נולדה טומאה והצורך בטהרה.

ולכן כל אלה שנגעו בטומאה במת לפני יום הקמת המשכן לא חלה עליהם טומאה וממילא לא היו זקוקים לטהרה, ולכן משה, אהרן ובניו – למרות שוודאי נגעו במת או בטומאה אחרת של נבילה, שרץ, זב, זבה, נידה, עדיין מושג הטומאה לא היה קיים ולא נטמאו, וכולם יכלו להיכנס למשכן ולהקריב קרבנות ולאכול מבשר הקרבן בלי צורך להיטהר במי פרה אדומה, או אפילו לטבול במקווה (ומה שרחצו ידיהם ורגליהם בכיור לפני כל עבודה, לא היה מצד טומאה וטהרה, כי הלא הכיור לא מטהר מטומאה של שרץ או נבילה, אלא רק לצורך כבוד, בבחינת "הכון לקראת ה' אלוקיך" – כמו המנהג בימי אברהם ולוט שלפני הכנסת האורחים לבית – "יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם" (בראשית י"ח), וכן אצל לוט – "סורו נא אל בית עבדכם ולינו ורחצו רגליכם" (שם י"ט), וכן אצל אליעזר עבד אברהם בבית הורי רבקה בחרן – "ויבוא האיש הביתה… ומים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו" (שם כ"ד), וכן אצל יוסף ואחיו במצרים – "ויבא האיש את האנשים ביתה יוסף, ויתן מים וירחצו רגליהם" (שם מ"ג), שזה יותר עניין נקיות

וכבוד, אז קל וחומר כשאדם ניגש לשרת בבית ה', שלפני כל עבודה צריך לרחוץ ידיו ורגליו, ולא מצד טומאה וטהרה).

ואכן, עד הקמת המשכן, איננו מוצאים את המילה טומאה בתורה, אפילו לא בפרשת "נח", ששם מוזכרות הבהמות הטהורות והעוף הטהור, שצריך להכניס שבעה שבעה מכל מין, בניגוד לבהמה שאיננה טהורה שיכניס לתיבה רק שניים שניים, ושם לא מוזכר בהמה טמאה, אלא – "שאיננה טהורה" ולא ראוייה לקרבן, אך לא טמאה.

והמקום היחיד שמוזכר המושג טומאה הוא לא בהקשר של טומאה במובן של נגד קדושה, אלא במובן של חילול כבוד – במקרה של דינה ושכם בן חמור, שחילל את כבודה באונס – "אשר טימא את דינה אחותם" (בראשית ל"ד), אמנם במעמד הר סיני נאמר למשה לקדש את העם ולכבס שמלותם ולא לגשת לאישה שלושה ימים אך לא מוזכר עניין הטומאה.

ולכן רק בפרשתנו, לאחר שכינת ה' בתוך עם ישראל במשכן, מתחילות כל פרשיות טומאה וטהרה, הן של מאכלות אסורות (כי המילה "טומאה" מתייחסת גם לבהמות וחיות אסורות באכילה למרות שלא מטמאות במגע) וטומאת שמונה שרצים ונבילה, ודיני טהרה מטומאות אלו.

וכן בפרשות הבאות "תזריע" ו"מצורע", מפורטים כל סוגי הטומאה והטהרה מהן, מה שלא נאמר עד כה, ולא נדרשו עד כה להיזהר מטומאות אלו, אפילו מי שנכנס למשכן בימי המילואים.

ורק כעת, לאחר ירידת האש ומות בני אהרן, משה קורא למישאל ואלצפן להוציא את המתים מחוץ למחנה ולא עושה זאת בעצמו, או ע"י שני בני אהרן הנותרים, וכן אוסר לצאת מפתח האוהל ללוות את המתים, כי מעכשיו והלאה, אם ייטמאו למת, לא יוכלו לשרת במשכן עד טהרת פרה אדומה – שעדיין לא נעשתה,

ודורשת שבעה ימים שבמהלכם יתבטלו מעבודת המשכן וכעת אין מי שיחליפם, ולכן מטיל את משימת פינוי הגופות על בני דודם הלוויים שייכנסו לתפקידם בעבודת המשכן רק לקראת העשרים לחודש השני, בנשיאת המשכן, ואז יטוהרו כל הלוויים באפר פרה אדומה, (כי מאז הקמת המשכן יחלפו כבר חמישים יום, שבמהלכם רבים מהלוויים נטמאו בטומאת המת כתוצאה ממוות טבעי וקבורת המתים), כפי שהבאנו לעיל.

(אמנם כבר בפרשת "ויקרא" ובפרשת "צו", ביום הראשון למילואים, כאשר ה' קורא למשה לאוהל מועד ומצווהו על הקרבנות, מוזכר שם בדרך אגב עניין הטומאות בקרבן עולה ויורד – "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו והוא טמא ואשם, או כי יגע בטומאת אדם לכל טומאתו אשר יטמא בה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם" (ויקרא ה'), וכן בקרבן השלמים-"והבשר אשר יגע בכל טמא לא ייאכל, באש יישרף… והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה ונפש כי תיגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שקץ טמא ואכל מבשר זבח השלמים…ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (שם, ז').

אך כל זה נאמר על העתיד (למעט טומאת מת במגע שהחלה כבר אז, כפי שנסביר בפרשת "חוקת"), ולכן לא פורטו שם – מה הם הבהמות, והחיות הטמאות ומה הם השרצים הטמאים ומה הם טומאות האדם לסוגיהן ורק כעת בפרשתנו התורה מפרטת למעשה את סוגי הטומאות למיניהן, ורק עכשיו יכולים ישראל להתחיל להיזהר מהן (ומשמע שעד כה לא הוזהרו עליהם)).

ולכן מיד לאחר מות בני אהרן – נדב ואביהוא, מיד נגלה ה' אל אהרן וממנה אותו על כל ענייני הטומאה והטהרה שצריך להזהיר

את ישראל לגביהם – "ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור ולהורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר ה' אליהם ביד משה".

ולכן מזהיר ה' את אהרן ובניו לא לשתות יין ושכר בבואם אל אוהל מועד. ומדוע דווקא עכשיו מזהיר על כך ולא קודם ימי המילואים? וניתן לומר שחובת הזהירות שחלה כעת בנושא הטומאה והטהרה מצריכה חדות מחשבה ותשומת לב, שאדם שיכור לא מצטיין בהן.

וכן כתוצאה ממות בניו ייתכן שינסה אהרן להטביע צערו ביין, כאמור – "תנו שיכר לאובד ויין למרי נפש, ישתה וישכח רישו ועמלו לא יזכור עוד" (משלי ל"א), אך לכהן גדול זה לא מתאפשר – "פן ישתה וישכח מחוקק וישנה דין כל בני עוני" (משלי שם), ובפרט שעליו הוטל להורות את בני ישראל להבדיל בין קודש לחול ובין טמא לטהור וצריך חדות המחשבה.

ומשה לא מניח לאהרן להתאבל על מות נדב ואביהוא, ודוחק בהם להמשיך במלאכת הקודש של היום השמיני, כי יש חובה לאכול את שיירי מנחת ישראל (בניגוד לכל מנחת ציבור אחרת, למעט מנחת העומר, היא נקמצת ונאכלת לכהנים, ובכך היא ייחודית ולא נוהגת לדורות. ולכן יש לאכול את שייריה במקום קדוש – בחצר אוהל מועד, וכן יש לאכול את שוק התרומה וחזה התנופה מקרבנות השלמים שהקריבו, ובכך רשאים להשתתף גם הנשים, כי זה קדשים קלים שאפשר לאכלם בתוך מחנה ישראל.

וכאשר משה מגלה, ששעיר החטאת אשר לעם, נשרף בשרו מחוץ למחנה – כמו עגל החטאת אשר לאהרן, הוא קוצף על בני אהרן הנותרים: הלא באכילת בשר חטאת ע"י הכהנים בחטאת חיצונית, זה חלק מהכפרה של בעל הקרבן, בדיוק כפי שאכילת המזבח  את אימורי החטאת (דהיינו החלבים וכליות) מהווה כפרה

על בעל הקרבן, ואיך ייתכן ששרפו את הבשר במקום לאכלו בחצר אוהל מועד?! ובניגוד לחטאת פנימית שדמה נזרק בתוך המשכן על הפרוכת ועל מזבח הזהב, שדינה להישרף כולה מחוץ למחנה, בחטאת חיצונית רגילה כמו שעיר חטאת, צריך לאכול את בשרה במקום קדוש.

אך נשאלת השאלה: הרי משה אמר להם במפורש – לאכול את שיירי המנחה ואת החזה והשוק של קרבנות השלמים של קרבן העם, אז מדוע לא אמר במפורש גם על שעיר החטאת אשר לעם לאכול את בשרו? והלא עצם זה שלא אמר זאת סימן שלא הצטווה על כך, ואם כן מובן מדוע לא אכלו את שעיר החטאת, בפרט שגם את עגל החטאת אשר לאהרן, שרפו מחוץ למחנה ולא אכלו מבשרו, אז מדוע כועס משה, הוא בעצמו גרם לכך בכך שלא ציווה על כך?

ניתן לומר: שמשה ציווה על מה שמחודש, כלומר לגבי מנחת העם, זה חידוש שאוכלים את שייריה – הכהנים.

כי מנחת ציבור, בניגוד למנחת יחיד, עולה כליל לה' (חוץ ממנחת העומר) ואין שייריה נאכלים (כפי שרואים בכל מנחת נסכים שבאה עם קרבן הציבור שעולה כליל לה'), ולכן היה צריך לצוות שאת מנחת הציבור הזאת צריכים לאכול במקום קדוש.

וכן לגבי החזה ושוק הימין של קרבנות השלמים. אמנם כבר נאמר בפרשת "תצווה" ובפרשת "צו", כי הם נאכלים לכהנים – "חוק עולם" אך שם נאמר לאהרן ולבניו שיאכלום ולא הוזכרו בנות הכהנים ונשיהם וכן לא נאמר היכן יאכלום "וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה… והיה לאהרן ולבניו לחוק עולם מאת בני ישראל" (שמות כ"ט).

וכן – "כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל… ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחוק עולם" (ויקרא ז').

ולכן כאן מדגיש משה שגם לנשים מותר לאכול את חזה התנופה ושוק הימין, ולא רק לגברים שהם אהרן ובניו (ומה שכתוב שזה חוק לאהרן ולבניו, הכוונה שלהם מגיע חלק בכך ולא לבנות, אך אם רוצים לתת לבנות מחלקם בתור מתנה, רשאים, ואין איסור לבנות לאכול), אלא גם לבנות הכהנים, וכן שניתן לאכלם בכל מחנה ישראל ולא רק במקום קדוש – במשכן, כפי שעד כה נאכל בשר המילואים.

"תאכלו במקום טהור אתה ובניך ובנותיך" ולכן יש כאן חידוש בציווי שהוזקק לאמרו משה, אך לגבי שעיר החטאת שאיננו מיוחד ואין בו שום שינוי מכל שעיר חטאת, על פי הכללים שנאמרו למשה בפרשת "ויקרא" ובפרשת "צו" "הכהן המחטא אותה יאכלנה, במקום קדוש תיאכל בחצר אוהל מועד… כל זכר בכהנים יאכל אותה קדש קדשים היא וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד לכפר בקדש לא תיאכל באש תשרף" (ויקרא ו').

ואם כן, אין כאן שום חידוש באכילתה ע"י הכהנים כי זאת חטאת חיצונית ולא פנימית ולכן לא היה צריך משה לומר במפורש ציווי על אכילתה והיו צריכים לדעת זאת מפרשת הקרבנות שנאמרה להם ולכן קצף משה ואמר להם – "אכל תאכלו אותה בקדש כאשר ציוויתי" והיכן הוא ציווה? כנראה מתייחס לפרשת הקרבנות ב"צו" ששם נאמרה פרשת החטאת ואכילתה.

ולכן עונה לו אהרן: נכון שלגבי שעיר החטאת אין חידוש שצריך לאכול ולכן לא ציווית עליו (כמו שציווית על המנחה, החזה והשוק), אך לאור מה שקרה היום שמתו נדב ואביהוא בניי, נוצר מצב חדש של אבל מסויים וכל פעולה צריכה ציווי מחדש ואי אפשר לפעול על סמך פרשת הקרבנות, כי אולי אוננים אסורים

באכילת בשר החטאת (קל וחומר ממעשר שני שאסורים בו והוא הרבה פחות חמור בקדושה מבשר החטאת – "לא אכלתי באוני ממנו") וכיוון שלא ציווית במפורש על אכילת בשר החטאת, נמנענו מלאכלה (כי שב ואל תעשה עדיף) ואכלנו רק מה שהצטווינו – מנחה, חזה ושוק (כי הציווי על אכילתם היה לאחר מות נדב ואביהוא), כי אולי לא ייטב בעיני ה' אם נאכל בשר החטאת כשאנו אוננים, בפרט שלא הצטווינו על כך בפירוש כפי שהצטווינו על המנחה, חזה ושוק –  ותשובה זו מתקבלת ע"י משה – "וייטב בעיניו".

וכעת הגיע הזמן לציווי על כל דיני הטומאות, שיימשך עד פרשת "אחרי מות", ואז יחזור הדיון לענייני המשכן בעניין יום הכיפורים.

ותחילה ה' מדבר אל משה ואל אהרן, לצוות את בני ישראל על בעלי החיים המותרים באכילה ולא על בעלי החיים האסורים באכילה. ובעלי החיים האסורים באכילה מסווגים כטמאים אם נלווית להם טומאה במותם, שהנוגע בהם במותם – טמא.

ולעומת זאת – בעלי חיים האסורים באכילה שאינם מטמאים במותם, מסווגים כ"שקץ" ולא כטמאים.

ותחילה מדובר על הבהמות והחיות, ולאחר מכן דגי הים ואח"כ עופות השמיים ואז שרץ העוף ולסיום שרצי האדמה.

הבהמות והחיות, בין האסורות באכילה ובין המותרות באכילה – מטמאות במותן את הכלים והאדם הנוגעים בהן, טומאת מגע וטומאת משא. ולכן לא מפורטות הבהמות הטהורות והחיות הטהורות באכילה, כפי שמפורטים בספר "דברים" פרשת "ראה" -"זאת הבהמה אשר תאכלו: שור, שה כשבים, שה עיזים (עד כאן הבהמות) אייל, צבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר (שבע החיות

הטהורות)" (דברים י"ד), סך הכל עשר בהמות וחיות המותרות באכילה.

והסיבה שלא מפורטות בפרשתנו היא, כי מדברת אל דור המדבר שבשר בהמות וחיות לא הותר באכילת תאווה, אלא רק לאחר שהוקרבו במשכן כקרבנות שלמים, שלאחר הקטרת האימורים במזבח ונתינת החזה והשוק לכהנים, שאר הבשר הולך לבעלים לאכול בטהרה בתוך מחנה ישראל.

ולכן בעצם רק שלושה סוגי הבהמות ניתנים לאכילה במדבר: שור, כשב ועז – שראויים לקרבן, אך שבע החיות המותרות באכילה, שלא ניתן להקריבם במזבח, יתאפשר לאכלם כבשר תאווה רק בכניסה לארץ – "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך כאשר דיבר לך ואמרת אוכלה בשר, כי תאווה נפשך לאכול בשר, בכל אוות נפשך תאכל בשר. כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשום שמו שם, וזבחת מבקרך ומצאנך… אך כאשר ייאכל את הצבי ואת האייל כן תאכלנו הטמא והטהור יחדיו יאכלנו" (דברים י"ב).

ולכן רק בספר "דברים", בנאום משה לפני הכניסה לארץ פירט משה את עשר הבהמות והחיות המותרות באכילה.

אך בפרשתנו, מוזכרים רק שלושת המאפיינים של הבהמות והחיות הטהורות באכילה: מעלה גרה, מפריסה פרסה ושוסעת שסע, וכל מי שאין לו את שלושת הסימנים הללו אסור באכילה, למרות שיש לו אחד או שניים מהם.

כמו הגמל, השפן, הארנבת והחזיר – "מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו טמאים הם לכם" – כי מטמאים במותם.

ויש לשים לב שכל הבהמות והחיות המותרות באכילה הן אוכלי עשב צמחוניים ולא טורפי בשר, ולכן עניין מעלת הגרה ששייכת

רק באוכלי עשב, וכך נמנעת מידת האכזריות מבני ישראל, כי לא רשאים לאכול חיות טרף המנחילים לאוכלם את מידת האכזריות.

לעומת זאת בדגי הים והנחלים מוזכרים רק סימני ההיתר – סנפיר וקשקשת, ולא מוזכרים שום שמות – לא של המותרים באכילה ולא של האסורים באכילה, ולא נאמרה בדגים האסורים באכילה המילה – "טמאים", אלא רק "שקץ הם לכם", כי לא מטמאים במותם.

ובעופות לא מובאים סימני האיסור אלא שמות האסורים באכילה שעפ"י הגמרא בחולין מגיעים לכדי עשרים וארבעה עופות טמאים וכל שאר העופות מותרים.

ורק בתורה שבעל פה מפורטים סימני האיסור – דורס ואוכל וסימני ההיתר – אצבע יתירה, קורקבן נקלף וזפק (כיס שהאוכל נקבץ בו).

אך גם כאן בעופות המותרים באכילה, הלשון היא "שקץ הם", ולא "טמאים הם לכם", כי לא מטמאים במותם.

וכעת מגיעים לשרץ העוף ההולך על ארבע (בניגוד לעופות שהולכים על שתי רגליים) – "שקץ הוא לכם" וגם לא מטמא במותו, אך בשרץ העוף יש ארבעה מינים המותרים באכילה, וכל שאר שרץ העוף אסור באכילה.

בהיפוך מהעופות ששם פורטו האסורים וכל השאר מותרים.

ושרץ העוף המותר באכילה – הארבה למינהו והסלעם למינהו והחרגול למינהו והחגב למינהו – שיש להם ארבע רגליים ושתי כרעיים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ.

אך שוב, גם שרץ העוף אשר לו ארבע רגליים (ולא שייך לארבעה שהוזכרו להיתר) לא מטמא במותו, ורק נקרא "שקץ הוא לכם",

וכמובן ההגדרה של ארבע רגליים אינה באה לומר שמי שיש לו שש רגליים או שמונה רגליים כן מותר באכילה, אלא להיפך, שרץ העוף מארבע רגליים ומעלה – שקץ הוא לכם.

וכעת יש מספר פסוקים תמוהים, ולכאורה סותרים את הנאמר לעיל לגבי הבהמות והחיות הטמאות האסורות באכילה – "מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תיגעו, טמאים הם לכם", שמשמע שיש איסור לגעת בנבלתם.

וכעת חוזרת התורה לבהמות והחיות הטמאות (לפתע באמצע, במקום שלא שייכים – בין עוף ושרץ העוף לבין שרצי האדמה) ואומרת – "ולאלה תטמאו, כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב וכל הנושא מנבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב".

משמע שבניגוד לקודמים – "ולאלה תטמאו" – כלומר שרשאים להיטמא או אפילו צריכים להיטמא, והלא לעיל אמרנו "ובנבלתם לא תיגעו"? וכן לעיל משמע שאסור רק לגעת, אך אם נושאים אותם בלי לגעת (ע"י דבר חוצץ בין הנבלה לגוף) מותר ולא נטמאים, וכאן כתוב שגם נשיאת הנבלה מטמאה?

וניתן לומר שלעיל לא דיבר כלל בדיני טומאה במובן של היפך הקדושה, אלא במובן של איסור אכילה, ולכן גם כשנאמר "טמאים הם לכם" לא נאמר שהנוגע יטמא עד הערב, אלא רק "ובנבלתם לא תיגעו" בלי להוסיף שאם תגעו תהיו טמאים.

ויש להבדיל בין מה שנאמר שם לנאמר כאן: שם דובר שבהמות שבהם שלושת הסימנים, מותר לאכול ויש ארבע בהמות שיכולות להטעות, כיוון שיש בהם חלק מסימני הטהרה, ומחמת זה אסור אפילו לגעת, כדי שלא יבואו לאכול, וכיוון שהסימן הכי חשוב בין שלושת הסימנים הוא העלאת גרה (כי מעיד על חיה צמחונית שלא טורפת בשר ואין בה מידת האכזריות) לכן שלוש הבהמות

שמעלות גרה – הגמל, השפן והארנבת, למרות שאין בהם את שני הסימנים האחרים – מפריסה פרסה ושוסעת שסע, יש חשש שאנשים ינהגו בהן היתר, כי הסימן החשוב יש בהן, ולכן הזכירה התורה במפורש את שמותם (גם כי הם היחידים שיש בהם שילוב זה של סימנים) וגם הזכירה על נגיעה בנבלתם שמא יבואו לאכול מבשרם, ולא מחשש טומאה של הנוגע בהם.

וכן החזיר שלמרות שאין בו העלאת גרה, אך מצד שני יש בו שני סימנים של טהרה ואולי בשל כך יבואו להתירו באכילה, כי יש בו רוב סימנים של היתר (והוא היחיד בבעלי החיים שיש בו שני סימנים), לכן גם בו הזהירה התורה במפורש והזכירה את שמו והזהירה לא לגעת אפילו בנבלתו, שמא יבואו לאכלו, ושוב, לא מחשש של טומאת האדם הנוגע בנבלתו (כי אז היה צריך להזהיר גם על משאו), אלא מחשש לאכילה גרידא, דווקא בגלל קלות איסורו כי יש בו שני סימני טהרה.

והראיה לכך היא: שאם היה מדובר בחשש של דיני טומאה, היה צריך לומר גם על בהמות טהורות לאכילה, שיש בהן שלושת הסימנים – שבנבלתם לא תגעו, כי הלא גם בהמה טהורה שנתנבלה ומתה ללא שחיטה כשרה, נעשית נבלה ומטמאה במגע ובמשא כפי שנראה בסוף הפרשה – "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב והנושא את נבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב".

ואם כן, מדוע רק לגבי ארבע בהמות אלו נאמר – "ובנבלתם לא תיגעו טמאים הם לכם"? הלא בכל החיות והבהמות, בין הכשרות ובין האסורות לאכילה – נבלתן מטמאה במגע ובמשא, ומדוע בהן לא נאמר איסור זה?

אלא ראיה מכאן, שדווקא לגבי ארבע הבהמות שבגלל שיש בהן סימני טהרה חלקיים יש חשש לאכילה מהן, לכן הזהירה התורה לא ליגוע בנבלתן, כדי להתרחק מהן. יותר מבהמות אחרות שברור איסורן, ואין חשש שיבואו לאכלן, למרות שהנוגע בנבלתן יטמא עד הערב, אך אין בכך איסור.

אך כעת, לאחר פירוט כל החיות והבהמות והדגים והעופות ושרצי העופות המותרים ואסורים באכילה (שכוללים גם את שרצי האדמה שיוזכרו בהמשך בהקשר של טומאה, ואין צורך לפרט את איסור אכילתם, כי נכללים לעיל בחיות שאין בהן שלושת הסימנים, ולכן אסורים באכילה) כעת הגיעה התורה לעסוק בדיני הטומאה במובן של טומאת האדם מהם (מכל בעלי החיים שנאמרו) או כלים או מאכלים, ולא במובן של איסור אכילה שכבר פורט לעיל, ולכן נאמר "לאלה תטמאו" – לא במשמעות שצריך להיטמא להם, אלא במובן של – אלה מטמאים אתכם טומאה שצריכה טהרה, שמבדילה אתכם מן הקדושה ואוסרת עליכם להיכנס כך למשכן או לאכול קודש.

ולכן כעת מפרטת התורה, את דרכי ההיטמאות מנבלות החיות והבהמות האסורות באכילה (כי טומאת המותרות באכילה תפורט בהמשך) – "כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב" (רק הוא בעצמו ולא בגדיו וכאשר טבל במקווה עדיין נשארה בו טומאה מסויימת עד שיעריב השמש ורק אז יהיה מותר לאכול קדשים ותרומה שניתנת כהן).

"וכל הנושא מנבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב" (גם אם לא נגע ממש בנבילה, רק נשא אותה עליו עם דבר חוצץ בינו לבין הנבילה, עצם הנשיאה גורמת לטומאה חמורה מטומאת נגיעה, כי גם בגדיו נטמאים וצריך לכבס בגדיו ולטבול ולהיות טמא עד הערב ורק אז יכול לאכול בקדשים ותרומה שניתנת כהן).

"לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה ושסע איננה שוסעת וגרה איננה מעלה טמאים הם לכם כל הנוגע בהם יטמא".

בניגוד לבהמות שהוזכרו בתחילה (ארבעת הבהמות – גמל, שפן, ארנבת וחזיר) שיש להם סימנים של טהרה חלקיים, שיכולים לגרום לאדם לאכלם בגלל שדומות לטהורות, ולכן אסרה התורה אף לגעת בהם מחשש שיבוא לאכלן (כפי שהסברנו לעיל בפירוט), כאן מתייחסת התורה לבהמות שיש בהן סימן טהרה אחד בלבד וזה לא העלאת גרה (כפי שיש בגמל, שפן וארנבת, שזה סימן חשוב המעיד על צמחוניות ויכול לגרום להקל באיסורים ולאכלם למרות היותו סימן יחיד), אלא הפרסת פרסה בלבד (דבר המאפיין את הבהמות כגון: סוס, חמור, פרד, שיש להן פרסות ללא שסע ולא מעלות גרה) כאן אין חשש שיבואו להתירן באכילה, כי יש להן רק סימן אחד (ולא כמו חזיר שיש לו שניים) והוא לא העלאת גרה החשוב.

לכן אין איסור לגעת בהן מחשש שיבואו להתירן באכילה, אך הם אסורים באכילה, ולכן נאמר "טמאים הם לכם" שהסברנו שזה במובן של איסור אכילה, ובנוסף – "כל הנוגע בהם יטמא" – כפי שהסברנו, שכאן מלמדת אותנו התורה דיני טומאה, ולכן הנוגע בהם יטמא (ולא צריך להגיד "עד הערב", וטומאת משא וכיבוס בגדים, כי זה כבר נאמר בתחילת העניין) וקל וחומר הנוגע בנבלת חזיר ושפן, ארנבת וגמל שהוזהרנו לא לגעת, ודאי שגם נבלתם מטמאה, כי הרי אפילו בהמה טהורה לחלוטין – נבלתה מטמאה.

"וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע טמאים הם לכם, כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב והנושא את נבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב טמאים המה לכם" –  כאן נכללים שאר החיות והבהמות שאין להם שום סימן מהשלושה, ולכן לא מפריסות פרסה אלא הולכות על כפיהן, כמו דב, חתול וכלב, נמרים, אריות

וכדומה, שהם אף חיות טרף, שגם בהם נוהגת טומאת מגע וטומאת משא, ובנוסף לכך "טמאים המה לכם" – אסורים באכילה.

(יש לציין שכל הנאמר לעיל נאמר ע"פ הפשט, אך על פי הדרש, וכך ההלכה הנוהגת כיום, אין הבדל בין נבלת הבהמות והחיות, כולל הגמל, השפן, הארנבת והחזיר – בכולן אין איסור נגיעה אלא רק בזמן הרגל, כדי להיות טהור להיכנס למקדש ברגל. ובזמן הרגל אין הבדל בין החיות, כולן אסורות בנגיעה במותן).

וכעת הגענו לטומאת שמונה שרצים (לא שרץ העוף שאיננו מטמא במותו אלא שרץ האדמה) -"וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ, החולד והעכבר והצב למינהו, והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת. אלה הטמאים לכם בכל השרץ (מבחינת איסור אכילה) כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב".

רק שמונה שרצים אלה, מטמאים את הנוגע בהם במותם. אך לא שאר שרצי האדמה, שרק אסורים באכילה אך לא מטמאים במותם. ומצד שני, יש להם רק טומאת מגע ולא טומאת משא, ומי שנושא אותם ללא מגע – לא נטמא.

עד כאן דברנו על טומאת האדם, הנוגע בשמונה שרצים, וכן בכל נבלות הבהמה והחיה שפירטנו לעיל.

אך כעת נוספים גם הכלים למעגל הטומאה משמונת השרצים (וע"פ המדרש – גם מנבלת חיה ובהמה נטמאים הכלים) – כל כלי עץ או בגד או עור או שק – כלי שייעשה בו מלאכה. אם נופל על הכלי שרץ מת – "במים יובא וטמא עד הערב וטהר" – פה המקור לטבילה במים, לכל שאר הטומאות, כי לעיל לא הוזכרה הביאה במים של האדם הטמא, אלא רק כתוב – "יטמא עד הערב וטהר" – שלכאורה משמע שהטומאה נמשכת עד הערב בלבד ואז

חולפת מאליה, ללא צורך בטבילה במים, אך מכאן רואים שצריך ביאה במים כדי להיטהר בערב – כמו הכלים בטומאת שרץ.

וכלי חרש מטמא מאווירו ולא מגבו – "וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא (אוכלין ומשקין דווקא) ואותו תשבורו" – כי אין לו תקנה במקווה, וכן תנור וכיריים מחרש שנפל לתוכם שרץ מת- יטמאו ואין להם תקנה אלא בשבירה – "יותץ"

וכן טומאת אוכלין משרץ (וכן שאר נבלות חיה ובהמה) כל אוכל ראוי לאכילה ("אשר ייאכל") "אשר יבוא עליו מים יטמא" – שהוכשר במשקין, תנאי הכרחי לאוכל לקבל טומאה.

"וכל משקה אשר יישתה (ראוי לשתייה) בכל כלי יטמא" – פה לא צריך הכשר משקין – כי הם בעצמם משקה.

"אך מעיין ובור מקווה מים יהיה טהור" – לא מקבל טומאה משרץ ומנבלות, כי הוא בעצמו מטהר את הטמאים הטובלים בתוכו.

"כי יפול מנבלתם על זרע זרוע אשר ייזרע טהור הוא" – זרעים שנטמאו בשרץ – זריעתם באדמה מטהרתם, לאחר שישרישו, כי מחובר לקרקע לא מקבל טומאה.

מעניין שהחיבור לקרקע מעניק חסינות מטומאה (יסוד האדמה) ולעומת זאת החיבור למים (יסוד המים) מצד אחד מכשיר לקבל טומאה ומצד שני מטהר ע"י טבילה במקווה.

"וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" – זרע שלא ראוי לאכילה אלא לזריעה (כי דבר שמיועד לאכילה, כבר נאמר מקודם שמוכשר לקבל טומאה על ידי מים-"מכל האוכל אשר ייאכל, אשר יבוא עליו מים יטמא") – כגון: זרעוני גינה שאוכלים את הצומח מהם ולא אותם בעצמם, כגון: זרעוני אפונה

וקטניות- אם נתן עליהם מים והכשירם לאכילה בעצמם מקבלים טומאה משרץ כשתולשים מהאדמה.

וכעת חוזרת התורה אל בהמות הכשרות באכילה, ומחדשת שגם הם במותן (לא בשחיטה כשרה) יש להן דיני נבלה רגילה שמטמאה במגע ובמשא, והתורה מוסיפה כאן דין חדש – "והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב" – והלא כבר נטמא במגע לפני שאכל?

ודורשים חז"ל שבא ללמד שגם הנוגע בכזית בשר (הראוי לאכילת אדם) וכן הנושא כזית בשר נטמא, אך פחות מכך לא מטמא.

אך בהמה טמאה לאכילה – נבלתה מטמאה גם אם שחטוה כדין, אך בהמה כשרה לאכילה אם שחטוה כהלכה לא מטמאה במותה.

וכאן התורה באה להוסיף בשאר שרצים השורצים על האדמה (מעבר לשמונת השרצים שהזכרנו, שוודאי גם אסורים באכילה וגם מטמאים במגע (אך לא במשא)) איסור אכילה, למרות שלא מטמאים במותם – "וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא ייאכל", לכן נאמר בהם "שקץ" ולא "טמא", כפי שהזכרנו בדגים ובעופות הטמאים שנאמר בהם "שקץ" ולא "טמא", כי הם לא מטמאים במותם, רק אסורים באכילה.

וכן "כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגליים לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם" – אבל לא מטמא במותו, אפילו ההולך על גחון, המזכיר לנו את "על גחונך תלך" (בראשית ג')- הנחש הקדמוני, שכל עניין הטומאה נולד בגללו.

כי בגלל פיתויו את אדם וחווה באה מיתה לעולם, וכל דבר הקשור במוות, רוח הטומאה והסיטרא אחרא נלווית אליו – החל מאבי

אבות הטומאה – אדם מת, עבור בנבלת חיה ובהמה ושרץ (משמונת השרצים), וכלה בטומאות הנובעות מגוף האדם, כפי שנראה בפרשות הבאות- שכולן קשורות במוות כלשהו:

החל מנידה שכל חודש נפלטת החוצה מגופה האפשרות להולדת חיים שלא התממשה, וכלה בזב ובעל קרי שגם שם אפשרות חיים שהלכה לאיבוד וכן מצורע החשוב כמת.

ואותו אחד שגרם לכל – הנחש – דווקא הוא לא מטמא במותו, ואולי דווקא בשל כך . כי גם דבר המטמא במותו בד"כ יש חשיבות לחייו, מה שאין כן הנחש.

"אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ (כל השרצים – למעט שמונת השרצים) ולא תטמאו בהם (בשמונת השרצים) ונטמתם בם" האם יש כאן אזהרה על טומאה? הרי לא מצינו איסור להיטמא, רק אצל מת לגבי כהנים ונזיר אך לא אצל ישראל?

ואולי זה קשור לפסוק הבא – "כי אני ה' אלוקיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ" – והרי לא כל שרץ השורץ על הארץ מטמא, רק שמונת השרצים, אז מה פירוש – "אל תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ"?

ופה חייב להיות שמדובר על אכילת השרצים ולכן נאמר "נפשותיכם" ולא גופכם, כי עד כה נאמר "לא תטמאו" בהם כשדובר בטומאה, ואילו כאן נאמר – "אל תטמאו את נפשותיכם", כי אכילת השרצים (גם לא הטמאים) מטמאה את הנפש ומהווה ניגוד לקדושה, וברגע שה' שוכן במשכן והרי הוא קדוש, נדרשת גם מעם ישראל קדושה בהתאם, מה שלא היה לפני שכינת ה' בתוכם.

ולכן כעת נדרשת קדושה ולא רק ניטראליות רוחנית , בשביל קדושה צריך להימנע מכל דבר טמא ומשוקץ שיכול לטמא את הנפש.

ולא רק זאת, יש גם דרישה להתקדש, לא רק הימנעות מטומאה כלשהיא, אלא גם אם באקראי נטמאתם, יש צורך להיטהר בפועל ולא להישאר בטומאה, כפי שנראה בפרשות הבאות.

אך ראשית יש להימנע מטומאה – אם באכילת שרצים ואם בהימנעות ממגע טמא למרות שלא נאסר במפורש, אלא קדש עצמך במותר לך – "והייתם קדושים כי קדוש אני" וכיוון שהעליתי אתכם מארץ מצרים כדי להיות לכם לאלוקים, אז גם מכם נדרש להתאים עצמכם אלי ולהיות קדושים כי קדוש אני.

"זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים ולכל הנפש השורצת על הארץ – להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תיאכל" – ובכך מגיע לסיום תחילת דבר ה' אל אהרן לאחר מות בניו.

"ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור ולהורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר ה' אליהם ביד משה".

וכמו שנאמר בספר "קהלת": "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך לא יחסר" (פרק ט')- לאחר שבעת ימי המילואים (הנמשלים לשבעת ימי משתה החתונה) שבם שימש משה בבגדי לבן, מגיע היום השמיני ("שמן על ראשך לא יחסר") שבשבילו נועדו כל שבעת ימי המילואים ושבעת ימי החתונה, ואז מתחיל היום השמיני (שהוא מעל הטבע וקדוש) שצריך להיות מקודש ונבדל מטומאה (כפי שבפרשתנו דיני טומאה וטהרה התחילו ביום השמיני), אשר נמשך כל החיים. ואז "ראה חיים עם אשה אשר אהבת…" (שם, שם).



.