נורא דליבא היא תנועה ציבורית המאגדת אנשים איכפתיים שוחרי אמת

פירוש יגאל עמיר לפרשת השבוע
פרשת מצורע

הפרשה פותחת בטהרת המצורע – "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן" (בניגוד לסוף הפרשה הקודמת שהסתיימה בטומאה – "זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר או הפשתים או השתי או הערב או כל כלי עור לטהרו או לטמאו") ומסתיימת בטומאה "זאת תורת הזב… ולאיש אשר ישכב עם טמאה".

וכפי שהסברנו בפרשה הקודמת, כאשר עוסקים בטהרה, הדיבור הוא אל משה בלבד, ולכן כאן שוב חוזר ה' לדבר "אל משה לאמר" – ללא שיתוף אהרן, שיצטרף רק בהמשך הפרשה, כשיחזרו לעסוק בדיני טומאת הצרעת בבתים וזב ובעל קרי, וזבה ונידה.

ותחילת הפרשה עוסקת בטהרת המצורע העשיר וטהרת המצורע העני – בדיוק כפי שתחילת הפרשה הקודמת עסקה בטהרת היולדת העשירה ובטהרת היולדת הענייה.

(וגם שם ביולדת, הדיבור היה רק אל משה ללא אהרן, ולאחר מכן כשעסקה בדיני נגעי הצרעת הצטרף גם אהרן אל הדיבור אל משה) ובכך יש מפגש בין הלידה למוות, כי כפי שהסברנו בפרשה הקודמת, המצורע נחשב כמת, וטהרתו מהווה לידה מחדש, שבזכותה יכול להיכנס בחזרה אל מחנה ישראל ולהיות שוב חלק מעם ה', כפי שתינוק בלידתו מצטרף לעם ה', בפרט הזכר ביום השמיני ללידתו, כשמלים את בשרו ונכנס בבריתו של אברהם אבינו, וכן כאן המצורע ביום השמיני לטהרתו משלים את כניסתו חזרה לעם ישראל, עד כדי ביאה אל הקודש, כמיוחס בישראל – הכהן.

עד כדי כך שאין הבדל בין המטהר (הכהן) למיטהר (המצורע), ונעשה במצורע פעולות שנעשו בכהנים בשבעת ימי המילואים כשנחנכו ע"י משה להיכנס לשרת במשכן ה' – נתינת הדם על

האוזן הימנית ועל בהן ידם הימנית ועל בהן רגלם הימנית, בדיוק כפי שמתואר כאן בטהרת המצורע ביום השמיני, שניתן עליו מדם האשם ומלוג השמן על תנוך אזנו הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו השמאלית, דבר שייחודי רק לטהרת מצורע ולא לשום אדם אחר בעם ישראל, אף לא כהנים בחניכתם (לאחר שבעת ימי המילואים) לדורי דורות.

רואים שהמצורע שהיה בתחתית הסולם החברתי של עם ישראל, ואף מחוץ לו בכלל – "מחוץ למחנה מושבו", בבת אחת עולה לראש הסולם החברתי ומגיע למעמד של כהן בשבעת ימי המילואים, וזה מתחבר למה שאמרנו בסוף הפרשה הקודמת בעניין השפה והפשיון, שכשפושט בכל הגוף זה סימן טהרה, כוך באדם המצורע יש תנודות חריפות מתחתית הסולם לראש הסולם ולהיפך.

וגם במילים מתבטא הקשר בין הכהן למצורע – "והובא אל הכהן, ויצא הכהן אל מחוץ למחנה" – הם נפגשים באמצע, זה בא לקראת זה, בניגוד לפרשה הקודמת, כשהתחיל נגע הצרעת, רק הנגוע בא אל הכהן – "והובא אל אהרן הכהן" (ויקרא י"ג), אך כאן בשלב הטהרה, זה בא לקראת זה באופן שווה בלי עדיפות לאחד על השני, למרות הפער ביניהם במעמד, וגם שם המצורע משתנה – מ"צרוע" ל – "מיטהר" – "והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע וציווה הכהן ולקח למיטהר שתי ציפורים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב".

בתחילה יש כהן ומיטהר, וביום השמיני זה הופך למטהר ומיטהר, אין הבדל במילים, אלא רק בניקוד – "והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואותם לפני ה' פתח אוהל מועד" – שניהם שווים ועומדים במקום הכי קדוש שיכול ישראל להיכנס לחצר המשכן – אוהל מועד.

בתחילה לוקח הכהן שתי ציפורים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב (עץ ארז מסמל את העץ הכי גדול וחזק, והאזוב את היפוכו – הכי קטן וחלש כאזוב שבקיר, ושני התולעת מחבר את שניהם, את הגאה ואת השפל, וגם שני התולעת מסמל את הענווה – "ואנכי תולעת ולא איש" (תהילים כ"ב) ושלושתם מסמלים את התהליך שעבר האדם המצורע שבתחילה גאה ולא שולט בלשונו ומדבר לשון הרע.

ולאחר שלוקה בצרעת יורד לשפל המדרגה ונידחה מחוץ למחנה וטמא טמא יקרא וכן הארז מסמל את הכהן במעמדו הגבוה ואזוב את המצורע במצבו השפל), ולאחר מכן שוחט הכהן ציפור אחת אל כלי חרש על מים חיים וטובל את הציפור החיה, ואת הארז והאזוב ושני התולעת, בדם הציפור השחוטה בכלי החרש ומזה על המיטהר שבע פעמים ומשלח את הציפור החיה על פני השדה.

ותהליך זה מאוד מזכיר את דיני פרה אדומה וטהרת טמא מת אשר נגע במת – "ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שריפת הפרה… ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה על האוהל ועל כל הכלים… והיזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי… וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב" (במדבר י"ט).

וכן כאן לאחר ההזאה נאמר – "וכבס המיטהר את בגדיו וגילח את כל שערו ורחץ במים וטהר ואחר יבוא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים".

וכפי שהסברנו שמצורע חשוב כמת (וגם הוא מטמא באהל) וכאשר נרפא הנגע מן הצרוע, יש כאן אדם חדש, אך עדיין לפני שנרפא, נגע בעצמו ולכן הוא כמו טמא מת וצריך הזאה להיטהר מטומאה זו.

תהליך זה של לקיחת שתי ציפורים חיות, שחיטת אחת ושילוח השנייה על פני השדה, מאוד מזכיר את תחילת פרשת "אחרי מות", העוסקת ביום הכיפורים שגם שם לוקח הכהן הגדול שני שעירי עיזים – אחד לה' ואחד לעזאזל, ושוחט את השעיר לה' ומזה מדמו בין בדי הארון על הכפורת בקודש הקדשים ועל הפרוכת שבע פעמים ועל מזבח הזהב שבע פעמים.

ואת השעיר החי שולח לעזאזל המדברה, ובכך מכפר על עוונות עם ישראל . ומעניין שתרגום אונקלוס מתרגם את המילים "שעירי עיזים"-"צפירי עיזין" מלשון ציפור, וכן בדניאל פרק ח' – "ואני הייתי מבין והנה צפיר העיזים בא מן המערב על פני כל הארץ… והצפיר השעיר מלך יוון…", וכן בספר "עזרא" – "וצפירי חטאת שנים עשר" (פרק ח') וכן בדברי הימים פרק כ"ט-"וצפירי עיזים שבעה לחטאת" (וקשה להתעלם מהקשר בין שיער המצורע המסולק על ידי גילוח כל שערו לבין השעיר הנשלח לעזאזל ביום הכיפורים).

רק שכאן הציפור החיה והשחוטה מכפרות על אדם אחד בלבד, ובפרשה הבאה – שעירי עיזים מכפרים על כל עם ישראל, ושוב אנו רואים הקבלה בין אדם יחיד , שלכאורה הכי ירוד בעם ישראל, שעולה לדרגה של עם שלם, דבר המעיד על כוחה של הנשמה הישראלית ששקולה כעם ישראל כולו, למרות מעמדה בתחתית הסולם בעם ישראל, כפי שנאמר ב"אבות דרבי נתן" פרק ל"א משנה ג': "רבי נחמיה אומר: מניין שאדם אחד שקול כנגד כל מעשה בראשית, שנאמר "זה ספר תולדות אדם", ולהלן הוא אומר "אלה תולדות השמיים והארץ בהבראם…" וכן משנה ב' שם: "כל המקיים נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא שנברא בעשרה מאמרות".

וכפי שתחילת פרשתנו עוסקת בטהרת המצורע ע"י שתי ציפורים , כך תחילת פרשת "אחרי מות", עוסקת בטהרת עם ישראל ביום הכיפורים ע"י שני צפירי עיזים, כפי שנאמר שם: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו".

וכעת לאחר שילוח הציפור החיה על פני השדה, מכבס המיטהר את בגדיו ומגלח את כל שערו – "ורחץ במים וטהר" – זו הפעם הראשונה בתורה שמוזכרת רחיצה במים של אדם בהקשר של טהרה מטומאה, כי גם בפרשת "שמיני", בנושא טומאת שרצים ונבלות לא נאמר רחצה, רק – "יטמא עד הערב", וכן ביולדת לא מוזכר בפירוש רחצה במים בסיום ימי טומאתה (אמנם בשבעת ימי המילואים לפני חניכת אהרן ובניו לכהונה נאמר שמשה רוחצם במים לפני לבישת בגדי הכהונה, אך שם לא נאמר עניין טהרה אלא רק רחיצה לפני לבישת הבגדים, ורק פה לראשונה מוזכרת רחיצה המובילה לטהרה-"ורחץ במים וטהר").

"ואחר יבוא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים" – הוא כבר טהור במידה שיכול להיכנס שוב למחנה ישראל ולהיות חלק מעם ישראל, אך עדיין לא יכול להיכנס לאהלו ולמשפחתו וצריך לשהות מחוץ לאהלו שבעת ימים כי עדיין לא נטהר לגמרי, ושוב דבר זה מזכיר את הכנת אהרן ובניו לכהונה בשבעת ימי המילואים, שהיו צריכים לפני כניסתם לתפקיד, לחכות שבעת ימים מחוץ לאוהל מועד – "ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים" (ויקרא ח').

"והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו יגלח וכבס את בגדיו ורחץ את בשרו במים וטהר"- תיאור זה מזכיר את הכנת שבט לוי לעבודה במשכן, שגם הם הוצרכו לכבס בגדיהם ולגלח את כל שער גופם ולהיטהר, בטרם יבואו לעבוד את עבודת אוהל מועד – "קח את

הלוויים מתוך בני ישראל וטהרת אותם וכה תעשה להם לטהרם, הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם וכבסו בגדיהם והטהרו" (במדבר ח').

"וביום השמיני ייקח שני כבשים תמימים… ולוג אחד שמן" – "ביום השמיני" של אהרן ובניו בפרשת "שמיני" שאז נכנסו לעבודתם במשכן בפעם הראשונה, וכן כאן המיטהר נכנס אל פתח אוהל מועד בפעם הראשונה ונטהר לגמרי מטומאתו ומגיע לדרגת כהן כמעט, וכן ביום השמיני של הולדת זכר שמלים את בשר עורלתו ונכנס לגדר ישראל, כמו שהמיטהר חוזר לחיק עם ישראל ביום השמיני וכמו נולד מחדש.

וכעת הכהן מעמיד את המיטהר לפני ה' פתח אוהל מועד ומניף את כבש האשם ולוג השמן ושוחט את הכבש ונותן מדמו על תנוך אזנו הימנית ועל בוהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית (בדיוק כפי שנחנכו אהרן ובניו בשבעת ימי המילואים), וכן עושה עם לוג השמן (שמקביל לשמן המשחה של ימי המילואים) ומיתר השמן שנותר בכף הכהן יתן על ראש המיטהר, וכיפר עליו הכהן לפני ה'(מקביל למשיחת אהרן הכהן בשמן המשחה ביום הראשון למילואים – "ויצוק משמן המשחה על ראש אהרן וימשח אותו לקדשו") ובכך הוא מושווה לדרגת הכהן הגדול (כי בני אהרן לא נמשחו על ראשם בשמן המשחה) ובכך הושלמה טהרת המצורע שעולה משפל המדרגה לדרגה הכי גבוהה בעם ישראל, וכעת הכהן מקריב את העולה והמנחה – "וכיפר עליו הכהן וטהר".

אך כל זה במצורע עשיר. כאשר מדובר במצורע עני – "ואם דל הוא ואין ידו משגת" אז במקום שני כבשים לעולה ולחטאת מביא שני תורים או שני בני יונה, והכהן עושה אותו דבר, כפי שעשה במצורע עשיר, והתורה מפרטת שוב את אותם פרטים, בדיוק כפי שפירטה במצורע עשיר, ומדוע?

ובכך משתווים מצורע ויולדת, שבשניהם יש אפשרות של עשיר ודל, מה שאין כן בשאר הטמאים (זב, זבה).

ובקרבן עולה ויורד המוזכר בפרשת "ויקרא" יש שלוש דרגות – עשיר, דל ודל שבדלים (שמביא מנחת חוטא), ומדוע כאן, במצורע ויולדת אין אפשרות שלישית של דל שבדלים? והלא בניגוד לקרבן עולה ויורד שבא על מספר חטאים (טומאת מקדש וקודשיו, שבועת העדות, שבועת ביטוי), יולדת ומצורע מביאים קרבנות על מנת להכשירם לאכול בקדשים ולא על חטא מוגדר. אז קל וחומר שהיתה צריכה להיות להם האפשרות של דל שבדלים, שמביא מנחת חוטא במקום תורים או בני יונה?

זאת ועוד, שבקרבן עולה ויורד עשיר מביא רק כשבה או שעירה לחטאת ודל מביא שני תורים או בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה, ודל שבדלים מביא מנחת חוטא בלבד – עשירית האיפה סולת ללא שמן וללא לבונה.

ואילו במצורע עשיר צריך להביא שני כבשים וכבשה ולוג שמן, ודל מביא כבש לאשם ולוג שמן ושני תורים לעולה ולחטאת.

אז יוצא שמצורע דל מביא יותר מעשיר בקרבן עולה ויורד, אז קל וחומר שהיתה צריכה להיות אפשרות שלישית של דל שבדלים?

וכן יולדת עשירה צריכה להביא כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת, ובכך היא עוברת עשיר בקרבן עולה ויורד שצריך להביא רק כבשה לחטאת, ואם שם יש אפשרות של דל שבדלים קל וחומר שאשה – שבדרך כלל יותר ענייה מגבר, צריכה להיות לה האפשרות של דל שבדלים?

כמו כן, הלשון שנוקטת התורה במצורע דל – "אין ידו משגת" וזה מקביל ללשון בקרבן עולה ויורד של דל שבדלים – "ואם לא תשיג ידו לשתי תורים" (ויקרא ה'), כי בקרבן עולה ויורד של דל נאמר –

"ואם לא תגיע ידו די שה…" – ושם הסברנו את ההבדל בין "לא תגיע ידו" ל"לא תשיג"- ש"לא תגיע ידו די שה" הכוונה שהוא עובד ומתפרנס אך משכורתו לא מספיקה כדי לקנות שה, ואילו דל שבדלים מקבץ נדבות ומבקש הלוואות ובכל זאת לא השיגה ידו את הסכום, אפילו לשני תורים.

ומעניין שביולדת ענייה הביטוי הוא – "ואם לא תמצא ידה די שה" שזה יותר נמוך מהביטוי "לא תשיג ידו" של דל שבדלים, כי אשה לא יכולה לקבץ נדבות (בפרט יולדת טרייה שרק כעת ילדה שלא יכולה לקבץ נדבות ברחוב, הן מפאת צניעות והן מפאת בריאותה וחולשתה לאחר הלידה) ופרנסתה תלויה בבעלה וצריכה לקוות למציאה שתיקרה בדרכה, כדי שתוכל לקנות שה, או למכור את הנדוניה שלה או את כתובתה בטובת הנאה (כמובן שאם היא עדיין נשואה, הדבר תלוי בבעלה, אם הוא עשיר, הוא מחוייב להביא עליה קרבן יולדת עשירה למרות שהא ענייה, אך אם גירש אותה אינו מחוייב בכך, ואז היא מביאה קרבן יולדת ענייה (נדרים ל"ה)).

וצריך לומר שיש הבדל גדול בין קרבן עולה ויורד לקרבנות מצורע ויולדת: כי קרבן עולה ויורד בא על חטא, וכל עוד לא יביאו את קרבנות חובתם, אין מתכפר החטא ויש חשש לענישה משמיים, ולכן התורה הולכת לקראת החוטא ומוצאת פתרון גם לדל שבדלים ומקילה עליו בקרבנו כדי שלא יישאר עם העוון עליו.

אך בקרבנות מצורע ויולדת, הקרבנות באים בעיקר כדי להתיר להם לאכול בקדשים ולהיכנס למקדש, כי כדי להיות מותרים לבני זוגם בתשמיש, לא צריך קרבן, כי היולדת כבר בסוף ימי טומאתה מותרת לבעלה גם בלי קרבן, והמצורע לאחר שבעת ימי ספירו כשגלח כל שערו מותר באשתו.

והקרבנות נועדו רק להכשר אכילה בקדשים ולא שרובץ עליהם חטא שצריך כפרה, ולכן אין שום אסון בכך שאם אין ידם משגת, אפילו את קרבן הדל, שיחכו עד אשר ישיגו את הסכום הדרוש, ובנתיים, הדבר היחיד שאסור להם זה אכילה בקדשים (כי בתרומה מותרים לאכול-יולדת בסוף ימי טוהרה אם היא נשואה לכהן (שלושים ושלוש לזכר ושישים ושש לנקבה) אף בלי להביא קרבן, וכן המצורע (אם הוא כהן) מותר לאכול בתרומה ביום השביעי לספירתו לאחר שטבל וגילח את כל שערו, כבר מותר לאכול בתרומה) ולא נורא אם יחכו עד שיתאפשר להם להביא את הקרבן ואז יוכלו לאכול בקדשים.

והסיבה שהתורה מפרטת במצורע עני את אותם הפרטים של מצורע עשיר, והיה מספיק לכתוב בקיצור- ועשה לדל כאשר עשה למצורע העשיר, ובכל זאת התורה חוזרת על כל הפרטים, כדי להדגיש את אשר אמרנו, שמצורע בטהרתו מגיע לדרגת כהן גדול, ולא רק מצורע עשיר שמביא שלושה כבשים אלא אף מצורע דל, אין הבדל במעמדו, למרות קרבנותיו הזולים – גם הוא זוכה למתן הדמים והשמן על תנוך אזנו ובהן ידו ורגלו, בדיוק כפי שאהרן ובניו התחנכו בשבעת ימי המילואים, וגם הוא זוכה כמו אהרן הכהן למשיחת השמן על ראשו ללא שום הבדל בינו למצורע העשיר.

כי אחד עני ואחד עשיר ובלבד שיכוון ליבו לשמיים וכל ישראלי שהגיע לתחתית המדרגה יכול לעלות לרום המעלות והכל תלוי במעשיו ולא בייחוסו או במעמדו או בעושרו.

וכעת לאחר סיום פרשת אדם מצורע וטהרתו, ה' מדבר אל משה ואהרן בעניין נגעי בתים בארץ ישראל, וכיוון שבניגוד לנגעים הקודמים שנהגו גם במדבר סיני, נגעי בתים נוהגים רק בארץ ישראל ורק לאחר שייכנסו לארץ, לכן נשארו לבסוף.

ובניגוד לנגעי אדם ובגדים שבהם נאמר בלשון סבילה – "כי יהיה בו נגע" – פה נאמר במפורש – "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", והנגע נאחז בקירות הבית בארץ כנען – "אשר אני נותן לכם לאחוזה".

יש הרבה דמיון בין צרעת האדם לצרעת הבית כפי שפירטנו בפרשה הקודמת, הן בעניין טומאת אוהל שגם מצורע מוחלט וגם בית מוסגר ואבן המנוגעת מטמאים באוהל, והן בעניין טהרת ציפורים שההליך הנעשה בצרעת הבית דומה בדיוק להליך הנעשה באדם, וכן עניין כפרה נאמר גם באדם וגם בבית (ולא בבגדים).

ואם נוסיף לעניין את הייחודיות של צרעת הבית ששייכת רק בארץ ישראל ורק בבית ששייך לישראל, מגיעים למסקנה שבית בארץ ישראל המקודשת לה', יותר דומה לעור האדם הישראלי  מאשר הבגד שלגופו, כלומר: הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל בא לידי ביטוי גם בנגע הצרעת, כי הבית הבנוי מעפר הארץ ומאבני הארץ ומעצי הארץ ("ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית") וגם מחובר לאדמה, הוא חלק מאדמת ישראל, וכמו שאסור למכור קרקע בארץ ישראל לנכרי, כך גם אסור למכור בית בארץ ישראל לנוכרי ואפילו לא להשכירו.

וכמו שנראה בפרשת "בהר" ובפרשת "בחוקותי", יש דינים מיוחדים לשדה אחוזה בארץ ישראל ולבית מושב עיר חומה ולבתי החצרים, והלשון "גאולה" חוזרת בשלושתם- "ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו", "ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה'… ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו ויסף חמישית כסף ערכך עליו" (ויקרא כ"ז), "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו …וגאל את ממכר אחיו… ויצא ביובל ושב לאחוזתו",

"ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו… ובתי החצרים אשר אין להם חומה סביב, על שדה הארץ ייחשב גאולה תהיה לו וביובל יצא, וערי הלוויים, בתי ערי אחוזתם גאולת עולם תהיה ללוויים, ואשר יגאל מן הלוויים ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו ביובל, כי בתי ערי הלוויים היא אחוזתם בתוך בני ישראל" (שם כ"ה).

מכל הנ"ל רואים שיש השלכה הדדית בין התנהגות עם ישראל בארצו – לארצו ובתיה, כי הרי תפקידו של עם ישראל הוא לקדש את חומריות הארץ הקשה שלא גושמה ביום זעם (במבול), ולכן נשארה בחומריות הקשה של לפני המבול, ורק עם ישראל ע"י מצוות התורה התלויות בארץ, יכול לקדש ולעדן את חומריותה וכשלא עושה זאת, הארץ מקיאה אותו ממנה, וכן גם באדם היחיד, התנהגותו משפיעה על ביתו בצורת נגעים, וביתו משפיע עליו בצורת טומאת אוהל ("והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא עד הערב"), ולכן נאמר בפסוק – "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" – האחיזה שלכם בארץ היא גם אחיזה רוחנית ולא רק קניינית ("כי לי הארץ", "והארץ לא תימכר לצמיתות" (שם שם)).

ולכן כאשר אתם חוטאים, גם בית ארץ אחוזתכם ייענש, כי חומריות הארץ והבית משפיעה על הישראלי היושב בה וגורמת לו לחטוא, אם לא מעדן אותה באמצעות מצוות התורה, ודבר זה שייך רק בארץ ישראל ורק בבית ישראל ולא בבית נכרי.

ולכן גם טהרת הבית שווה לטהרת האדם – ע"י ציפורים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת.

וכיוון שארץ ישראל – "עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים י"א), וכן – "כי לי הארץ", אז לכן ה' בעצמו נותן את הנגע בבית ארץ אחוזתכם – "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ

אחוזתכם", כי אמנם יש לכם אחיזה בארץ, אך למעשה היא שלי, ואני בעצמי משגיח עליה ונותן בה את הנגעים, לעיתים במקום בכם, בתור אזהרה לכם.

ולכן מפנים את הבית לפני בא הכהן, כדי שלא יטמא כל אשר בבית, כי זו רק אזהרה, וה' לא רוצה שהישראלי ייפגע ברכושו יותר מדיי, כי אולי יחזור בו בעקבות האזהרה, ולכן הכהן לא מחליט את הבית מיד (כפי שבנגעי אדם יש סימנים המחליטים את המצורע מיד – כשיער לבן בנגע ומחית בשר חי בשאת, ושיער צהוב דק בנתק, ואז טמא מיד ללא הסגר) אלא מסגירו שבעת ימים – כדי לתת שהות לאדם לחזור בתשובה ולתקן את אשר עיוות – ואם לא עשה זאת אז לאחר שבוע – "ושב הכהן" (אם הישראל לא שב עדיין) "וראה והנה פשה הנגע בקירות הבית".

ואז חולץ את האבנים הנגועות ומשליכן מחוץ לעיר למקום טמא, ומקציע את הבית מהטיח הקודם ושופכים את העפר מחוץ לעיר אל מקום טמא, ולוקח אבנים אחרות ושם במקום האבנים שחלץ ולוקח עפר אחר וטח את הבית ומחכה שבוע, ואם לא חוזר הנגע לאחר שבוע אז מטהר הכהן את הבית ולוקח לחטא את הבית שתי ציפורים… אך אם חזר הנגע אז נותץ את כל הבית- אבניו ועציו וכל עפר הבית ומוציא מחוץ לעיר אל מקום טמא.

ודבר זה מזכיר את חורבן בית המקדש שה' כילה חמתו בעצים ואבנים, ובזכות זאת עם ישראל ניצל מהשמדה למרות חטאיו.

וכן אם עומד הנגע בעיניו בשבוע הראשון ובשבוע השני, אז חולץ הכהן את האבנים וטח את הבית ונותן שבוע נוסף (וזה המצב של שלושה שבועות שעודף הבית על צרעת הבגד והאדם שלהם יש מקסימום שבועיים) ואם לא חוזר הנגע, אז מטהר את הבית ע"י הציפורים, ואם חוזר הנגע אז נותץ את הבית.

וכך בבית ראשון ה' הזהיר את ישראל ע"י עבדיו הנביאים חזור והזהר עד שחילץ אבנים והשליכם למקום טמא – גלות עשרת השבטים לאשור וגלות יכניה של החרש והמסגר לבבל, וכאשר לא שב עם ישראל בתשובה, וחזר הנגע, אז ניתץ את בית ראשון ופינה את כל האבנים, העפר והעצים מחוץ לעיר אל מקום טמא – גלות צדקיהו וכל ישראל בבלה לשבעים שנה.

ובזאת באה לסיומה תורת הצרעת בבגד באדם ובבית – ראשי תיבות באב – שבו נחרבו שני בתי המקדש.

וכעת עוברת הפרשה לעסוק בטומאה פנימית יותר בגוף האדם ולא חיצונית על פני השטח כמו הצרעת שנראית כלפי חוץ, אלא בטומאה הנובעת מתוך גוף האדם וזבה החוצה – טומאת הזב, בעל הקרי, הנידה והזבה.

טומאת הזב ובעל הקרי – הגברים – לבנה.

טומאת נידה, זבה קטנה וזבה גדולה – בנשים- אדומה.

כנגד "כל חלב וכל דם לא תאכלו" – חלב – לבן, דם – אדום, הם החלקים העולים מן הקרבן למזבח-"והכהנים הלוויים… המה יקרבו אלי לשרתני ועמדו לפני להקריב לי חלב ודם נאום ה' אלוקים" (יחזקאל מ"ד).

הדם בזריקה מסביב למזבח והחלב על האש אשר על המזבח ובשניהם תלויה כפרת הקרבן, לבן כנגד חסד ואדום כנגד גבורה – מידת הדין.

וכן גברים – זכר, חסד משפיע נתינה, נשים – נוקבא, מידת הדין קבלה – כלי קיבול. זה כנגד זה עשה אלוקים טומאת הגברים והנשים כנגד קדושת החלבים והדם העולים על המזבח לריח ניחוח לה'.

ושוב, טומאות אלה שייכות רק בעם ישראל ולא בגויים, מפאת קדושתו – כל פגם ברוחניות מוביל לטומאה, בניגוד לגויים ששקועים בטומאה וממילא לא מטמאים, כמו שבהמות בחייהן לא מקבלות טומאה ולא מטמאות אחרים.

הצבעים שהזכרנו מתקשרים גם לנגעי צרעת האדם המתאפיינים בבהרת לבנה ובהרת לבנה אדמדמת, ושער לבן בנגע.

ובנגעי בגדים ובתים – ירקרק אדמדם, וירוק הוא הצבע המייצג את מידת הרחמים בקבלה – שילוב של חסד ודין – תפארת.

ומצד שני, ביולדת – צבעי הלבן והאדום מייצגים חיים וטהרה – "אשה כי תזריע (הלבן שיוצר חיים) וילדה זכר… תשב בדמי טהרה" (דם אדום שטהור), כי טומאת הלידה של שבוע לזכר ושבועיים לנקבה, היא גם ללא יציאת דם, ודבר זה מזכיר את דברי הגמרא במסכת נידה דף ל"א עמוד א': "תנו רבנן שלושה שותפין יש באדם: הקב"ה, אביו ואמו, אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וציפורניים ומח שבראשו ולובן שבעין, אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין , והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית עין ושמיעת האוזן ודיבור הפה והילוך רגליים ובינה והשכל, וכיוון שהגיע זמנו להיפטר מן העולם, הקב"ה נוטל חלקו, וחלק אביו ואמו מניח לפניהם".

ובפירוט טומאת הזב והזבה מתחילה התורה בזב החמור (טומאת שבעה, שבעה נקיים, מים חיים לרחצה, הצורך בקרבנות) ועוברת לבעל קרי הקל (טומאת ערב, רחיצה במים לא חיים, ללא קרבנות), ובנשים להיפך – מתחילה בטומאה הקלה יותר – טומאת נידה (ללא שבעה נקיים (מדאורייתא) וללא קרבנות) ומסיימת בטומאה חמורה – זבה גדולה (שבעה נקיים, זקוקה לקרבן כדי לאכול בקדשים) ומדוע?

כמו כן, הן הזב והן הזבה זה מצב לא תקין, לא טבעי ומצביע על מחלה שמקננת בגוף, וכמו כן, מצב זה לא מוביל לפריון אלא להיפך – לא מאפשר פריון, ואולי בגלל זה הטומאה החמורה והצורך בשבעת ימי נקיים וקרבנות ביום השמיני – כמצורע.

ואילו שכבת זרע של בעל קרי והמשמש עם אשתו, זה מצב טבעי ובריא ובעל פוטנציאל לפריון וכן שבעת ימי הנידה החוזרים כל חודש, זהו תהליך טבעי ובריא, כל אימת שלא התעברה האישה והרחם פולט את הביצית הבלתי מופרית יחד עם כל הדם שהוכן לעובר, שלא בא, ומכין הרחם את עצמו לפעם הבאה שאולי אז תתעבר האשה.

ואולי בשל כך אין טומאה זו חמורה כטומאת הזבה ולא זקוקה לשבעה נקיים (מדאורייתא) ולא לקרבנות.

וניתן לומר שכאשר בוחנים לעומק את ארבע הטומאות המוזכרות, מגלים שטומאת זב נבדלת מכולם ולכן מדורגת עמהן (ולא עם הזבה), מן הקל לכבד.

כלומר, זב בפני עצמו חמור, ואח"כ שלוש טומאות מן הקל לכבד: שכבת זרע היא הכי קלה (רק טומאת ערב ואין בה טומאת משכב ומושב ואף לא טומאת משא שגוררת כיבוס בגדים) ואחריה טומאת נידה החמורה יותר (טומאת שבעת ימים, טומאת משכב להיות אב הטומאה, טומאת מושב להיות אב הטומאה, טומאת השוכב איתה שטמא שבעת ימים ומטמא משכב להיות הראשון לטומאה) ולבסוף טומאת זבה החמורה מהן אך לא מן הזב (שבעת ימי נקיים, קרבנות ביום השמיני, טומאת משכב כמו נידה, טומאת מושב כמו נידה, טומאת השוכב איתה שטמא שבעה ימים ומטמא משכב להיות ראשון) אך נבדל משלושת אלה הזב שטהרתו במים חיים מי מעיין ולא במי מקווה בלבד כפי שבעל קרי נידה וזבה.

ונבדלים שלושת אלה מהזב, בכך שהשוכב איתם נטמא כמותם, אך זב השוכב עם אישה לא מטמאה כמותו אלא טומאת ראשון בלבד, כלומר טומאת ערב שטובלת ביום וטהורה לערב בניגוד אליו שצריך שבעה נקיים והוא עצמו אב הטומאה.

ואילו במוציא שכבת זרע, אם שוכב עם אישה שניהם טמאים במידה שווה – שניהם ראשונים לטומאה – טומאת ערב – "ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים וטמאו עד הערב" וכן בנידה, השוכב עמה נהפך לאב טומאה וטמא שבעה כמותה – "ואם שכוב ישכב איש אותה ותהי נידתה עליו וטמא שבעת ימים".

וכן זבה גדולה, השוכב עמה טמא שבעה והוא אב טומאה כמותה (אך בו לא שייך שבעת נקיים כי הרי לא זב דמו) – "כל ימי זוב טומאתה כימי נידתה תהיה טמאה היא".

ולכן מוציא שכבת זרע משתייך יותר לנידה וזבה, ולכן בא אחרי הזב ולא לפניו, כי בהדרגתיות הוא לפני נדה וזבה ע"פ הקריטריון של משכב עם אשה, שהוא חשוב. כפי שרואים בסיכום הפרשה – "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה והדווה בנידתה והזב את זובו לזכר ולנקבה ולאיש אשר ישכב עם טמאה".

לסיכום כל הטומאות שנזכרו בשלוש הפרשות האחרונות, אומר ה' למשה ואהרן -"והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם".

"והזרתם" מלשון נזירות – הפרשה, הבדלה – תפרישו את בני ישראל מטומאתם שלא יגעו בטומאה ואם נטמאו יטהרו ע"י כל דיני הטהרה שהוזכרו בפרשות "שמיני", "תזריע", "מצורע", כי אם ייכנסו למשכן כשהם טמאים יהיו חייבים מיתה.

ולכן כל דיני טומאה וטהרה נאמרו מיד לאחר מות בני אהרן. שאמנם לא היו טמאים, אך גם התקרבו יותר מדי למקום

שדרגתם לא אפשרה, כפי שנראה בפרשה הבאה -"אחרי מות" – "אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו". שרק אהרן הכהן הגדול רשאי להתקרב לפני ה' ורק ביום הכיפורים בתנאים הדרושים, ורק אז יכול להיכנס לקודש הקודשים.

ואותו דבר בני ישראל, שטמאים באחת הטומאות שהוזכרו בפרשות הקודמות, שאם מתקרבים למקום קדוש (אפילו רק חצר המשכן) מתחייבים מיתה, ועל אהרן ובניו לדאוג לכך שלא יווצר כזה מצב ע"י הנזרת בני ישראל מטומאתם, כי משכן ה' בתוך בני ישראל יוצר הכרח לגבולות והגבלות על הרוצה לקרב אל הקדושה, בתנאים ובזמנים שהשוכן בתוכם קובע.




.