נורא דליבא היא תנועה ציבורית המאגדת אנשים איכפתיים שוחרי אמת

פירוש יגאל עמיר לפרשת השבוע
פרשת שלח
פרשה מתחילה משליחת המרגלים לתור את הארץ. –"שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען" (במדבר יג:ב) ומסתיימת בפרשת ציצית שבה נאמר – "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם  אשר אתם זונים אחריהם" (במדבר טו:לט).
כי המרגלים במקום לתור את הארץ כפי שהצטוו, תרו אחרי ליבם ועיניהם, ושם היה חוסר אמונה והרגשת קטנות מול הנפילים הענקים ואנשי מידות שאיכלסו את הארץ – "בכל העם אשר ראינו בתוכה, אנשי מידות, ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (במדבר יג:לב-לג).  כי מי שקטן בעיני עצמו גורם גם לאחרים שירגישו כך כלפיו.
כי למרות האותות והמופתים שעשה ה' לעיניהם במכות מצרים וקריאת ים סוף ושאר מופתים במדבר שהיו אמורים לטעת בהם אמונה בכוח ה' לתת להם את הארץ למרות עוצמת הגויים אשר בה, בכל זאת כנראה קל יותר להוציא את ישראל מבית עבדים מאשר להוציא את בית העבדים מישראל. ואדם שגדל כעבד מלידתו והורגל ברגשי הנחיתות מול האדונים המצריים תמיד ירגיש נחות וחגב בעיני עצמו. ורכישת הבטחון בה' במצב זה היא קשה ודורשת מאמץ, שרק כלב בן יפונה שהייתה רוח אחרת עימו ומילא אחרי ה' , וכן יהושע בן נון מכוח תפילתו של משה עליו והוספת יוד לשמו הצליחו לרכוש בטחון זה בה'.
ולכן נגזרה הגזרה שישארו במדבר ארבעים שנה עד תום כל הדור שכשיצאו ממצרים היו מגיל 20 ומעלה, כי הם חוו את השעבוד במצרים ולא היו מסוגלים להתמודד עם הכניסה לארץ כבני חורין. רק הדור שבא אחריהם ולא חווה את השעבוד יכול להשתחרר מרגשי הנחיתות ולהיכנס לארץ ולהילחם כנגד שבעה עמי כנען על-ידי בטחון בה'.
דבר זה עונה על השאלה, מדוע ה' אומר למשה לשלוח מרגלים לתור את הארץ ולא מכניסם מיד לארץ. כי כאן היה בעצם מבחן באמונה ובטחון בה', אם ראוי דור זה להיכנס לארץ, כי לאחר חטא המתאוננים והתאווים שהעידו
על חוסר אמונה , כבר לא יכלו להיכנס ישר לארץ בלי מבחן לאמונתם (כפי שהיו אמורים לעשות כשנסעו מהר סיני לכיוון הארץ), כי גם נס שה' עושה לישראל דורש מאיתם נתינה כלשהי כמו שיציאת מצרים דרשה מהם מסירות נפש בלקיחת שה לבית לצורך קורבן פסח, למרות שזה היה אלהי מצרים והצריך הסתכנות מצד ישראל, ובלעדי זה לא היו נעשים להם נסי יציאת מצרים.
וגם דור הבנים שייכנס לארץ, גם הוא צריך חיזוק בעניין הבטחון בה' כי ארבעים שנה במדבר בחממה רוחנית של מן משמים וענני כבוד, אינם דומים לכניסה לארץ והתמודדות מעשית עם פתוייה וחומריותה. ולכן מצווה ה' על מצוות הציצית בסוף פרשתנו, שהיא מהווה תזכורת תמידית לאדם הלובשה, לנבדלותו מכל העמים ולהיותו חלק מעם ה' המחוייב בתרי''ג מצוות ומושגח תמיד בהשגחה פרטית על-ידי ה'. ולכן אין לו ממה לפחד ולתור אחרי עיניו וליבו אלא להיות מחובר לבוראו ולבטוח בו בכיבוש הארץ מידי שבעת עמי כנען, שמבחינה טבעית אין בידי ישראל לנצחם, ורק בתוקף הבטחת ה' להם לרשת את הארץ יוכלו לנצח גויים גדולים ועצומים מהם. כפי שנאמר בפרשת ציצית – "והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'... למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלקיכם. אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אותכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים" (במדבר טו:לט-מא), - שכפי שהוציאנו ממצרים, כך ינחילנו את הארץ הטובה, ובזכרנו זאת תמיד על-ידי ריאת הציצית נרכוש את מידת הבטחון בה".


.
http://www.freeigal.com
צרו קשר