פירוש יגאל לספר ויקרא
פירוש לספר ויקרא

פרשת ויקרא
ספר "ויקרא", העוסק בעיקר בתורת הכהנים (וכן שמו במדרש), מתרחש למעשה במשך שלושים יום – מראש חודש ניסן ועד ראש חודש אייר (שאז מתחיל ספר "במדבר").
בסוף פרשת "פקודי", משה הקים את המשכן בראש חודש ניסן – ביום הראשון למילואים, ובטרם משח את המשכן וכליו וחנך את אהרן ובניו, מילא כבוד ה' את המשכן והענן כיסה את אוהל מועד, כך שנמנע ממשה להיכנס למשכן ("ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, כי שכן עליו הענן, וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ')).
ולכן משה נזקק לקריאה, בדיוק כפי שהיה לפני עלייתו להר סיני לארבעים יום לשם קבלת הלוחות הראשונים – "וישכון כבוד ה' על הר סיני, ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן" (שמות כ"ד).
למשכן יש שני שמות – 'משכן' ו'אוהל מועד'.
משכן- על שם שה' שוכן בקרב עם ישראל, ואוהל מועד- על שם שנועד שם לדיבור עם משה, ובכך מחליף המשכן את הר סיני (שם נועד עם משה ארבעים יום וארבעים לילה לשם מסירת הלוחות והתורה) ואת אוהל מועד שלאחר חטא העגל ("ומשה ייקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה, הרחק מן המחנה וקרא לו אוהל מועד, והיה כל מבקש ה' ייצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה… והיה כבוא משה האוהלה יירד עמוד הענן ועמד פתח האוהל ודיבר עם משה… ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה, ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל" (שמות ל"ג)).
אך אוהל מועד של משה מחוץ למחנה, נבדל מאוהל מועד שבתוך המחנה (המשכן). בכך שבאוהל מועד של משה מחוץ למחנה, ה'
היה ה"אורח" ומשה היה הקבוע, ולא נזקק לקריאה מאת ה', אלא להיפך – כשמשה בא אל האוהל – ירד עמוד הענן ועמד פתח האוהל ודיבר עם משה, ואילו כאן במשכן, ה' היה הקבוע ומשה האורח, ורק על פי קריאת ה', יכל משה להיוועד עם ה' – "ונועדתי לך שם ודיברתי איתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצווה אותך אל בני ישראל" (שמות כ"ה).
הפעם הראשונה שמופיע השם "אוהל מועד" – זה מופיע דווקא בדברי ה' אל משה בהר סיני, לפני חטא העגל, בצוותו אותו על פרשת המשכן – "ואתה תצווה את בני ישראל… באוהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות" (שמות כ"ז), ולאחר חטא העגל, כשמשה לוקח את האוהל שלו ונוטה אותו מחוץ למחנה – "הרחק מן המחנה וקרא לו אוהל מועד" – בוחר משה בשם זה, על סמך השם שה' אמר לו לגבי המשכן, וכעת, לאחר החטא שגרם לדחיית הציווי על המשכן, בינתיים האוהל שמחוץ למחנה מהווה תחליף למשכן ושם נועד ה' עם משה, ולכן משה קורא לו "אוהל מועד", ויתפקד כך עד הקמת המשכן, ואז יעבור השם הזה למשכן עצמו.
ושני השמות – משכן ואוהל מועד, התייחסו במקור לשני חלקים נפרדים במשכן:
המשכן – נקראו היריעות התחתונות שבגג המשכן, יריעות השש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני – "ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני, כרובים מעשה חושב תעשה אותם" (שם, כ"ו), כלומר, בעיקר מצמר כבשים ופשתן (שש).
והאוהל – נקראו יריעות העיזים אשר מעל היריעות התחתונות – "ועשית יריעות עיזים לאוהל על המשכן" (שם, שם).
ובכך יש קשר לפרשתנו – שהקורבנות מן הצאן מתחלקים לכבשים ועיזים – שני ניגודים – כבוש ועז, כובש את כעסו לעומת עז הפנים.
העז הולכת בראש עדר הכבשים ומעזה לתור נתיבים מסוכנים בהרים וכל הכבשים בעקבותיה כעדר כבשים ללא יוזמה והעזה כשל העז.
כך שיש שני צדדים לכל מין – חיובי ושלילי, שמשלימים זה את זה. וכך עם ישראל, מצד אחד הם רחמנים וגומלי חסדים וביישנים ככבש, ומצד שני הם העזים שבאומות.
ושתי התכונות נדרשות – עזות כנגד אויבי ה' והיצר הרע, וכיבוש המידות – בין אדם לחברו.
כי "כבש" הוא מצד אחד כבוש אך גם כובש. וכן "עז", מצד אחד הוא – עזות, ומצד שני – עוז ואמונה – "עזי וזמרת י-ה" (שמות ט"ו) ולכאורה יוצא, שבאוהל מועד שנטה משה מחוץ למחנה, משה "קרא" לה' ולא להיפך, כי שם נאמר – "והיה כבוא משה האהלה יירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודיבר עם משה…ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו" (שם, ל"ג), יוצא שלפני הקמת המשכן, הקירבה בין משה לה' היתה גדולה יותר מלאחר הקמת המשכן, שאז רק עפ"י קריאת ה', משה נכנס למשכן להיוועד עם ה', וכבר לא יכול לנהוג כדבר איש אל רעהו, מתי שרוצה, כפי שהיה באהל מועד של משה, ומדוע?.
הרי הקמת המשכן כיפרה על חטא העגל וצריכה להיות כעת יותר קירבה בין ה' לעם ישראל המיוצג על ידי משה, מאשר לפני הקמת המשכן, ומדוע קורה להיפך?
וכדי לענות על שאלות אלו, יש לברר את משמעות הפועל – "קרא", והקשר בינו לבין הפועל "קרב" הנבדל ממנו במספר אחד
בלבד (בגימטריא), וממנו נגזרת המילה "קרבן" שבה עוסקת פרשתינו ורוב ספר "ויקרא".
ולפני כן יש לזכור, שמעמד הר סיני, בו ניתנה התורה, מוגדר בנביאים ובכתובים כקשר של נישואין בין ה' לעם ישראל כדכתיב ב"שיר השירים" – "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעיטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו" (שיר השירים ג'), ואומר המדרש רבה במקום – "ביום חתונתו, זה סיני, כחתנים היו, דבר אחר, ביום חתונתו- זה אוהל מועד…" וכן ביחזקאל – "ואעבר עליך ואראך והנה עתך עת דודים ואפרוש כנפיי עליך ואכסה ערותך ואשבע לך ואבוא בברית אותך, נאום ה' אלוקים ותהיי לי" (יחזקאל ט"ז).
וחטא העגל נמשל לאשה מזנה תחת בעלה, המפרה את קשר הנישואין – "ריבו באמכם ריבו, כי היא לא אשתי ואנוכי לא אישה… כי זנתה אימם הובישה הורתם" (הושע ב'), והקמת המשכן ושכינת ה' באוהל מועד בקרב עם ישראל, מורה על חידוש קשר הנישואין ותיקון חטא העגל.
וכל זמן שלא תוקן חטא העגל, תיפקד אוהל מועד של משה מחוץ למחנה, ושם נועד משה עם ה' ללא קריאה והזמנה משמיים, אך זה לא מורה על קירבה יתירה אלא להיפך – ורק לאחר הקמת המשכן ושכינת ה' בתוך עם ישראל, שחודש קשר הנישואין, אז מוסדרים גם דרכי הקשר בין ה' לעם ישראל, שמשה הוא נציגו.
וכפי שהסברנו בפרשת "כי תשא", שבחטא העגל נוצר אי סדר – "וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם",
ותחילת הסדר היתה ע"י הקריאה – "מי לה' אלי וייאספו אליו כל בני לוי" (שמות ל"ב).
ואז היתה הפעם הראשונה, ששבט שלם התבדל משאר המון העם, וגמר הסדר יהיה בהקמת המשכן וחודש אחריו בחלוקת השבטים לדגלים מסביב למשכן.
וחלק מהסדר, זה צורת הקשר בין ה' לעם ישראל ע"י קריאה למשה לאוהל מועד, ולא כפי שהיה לפני הקמת המשכן, באוהל מועד של משה שמחוץ למחנה, שבבוא משה אל האוהל ירד עמוד הענן פתח האוהל ודיבר עם משה כדבר איש אל רעהו.
לאחר הקמת המשכן שחוזר הסדר וחודש קשר הנישואין, צורת הקשר היא כמלך אל עמו, ולא כאיש אל רעהו.
וכפי שמובא במגילת אסתר -"כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא ייקרא, אחת דתו להמית" (אסתר ד').
ואכן, כפי שנראה בפרשת "שמיני", שנדב ואביהוא אשר באו אל החצר הפנימית (קודש הקודשים) בלא להיקרא – מתו. מה שאין כן לפני הקמת המשכן, נאמר "וייראו את אלוקי ישראל… ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו" (שמות כ"ד) – ושם היו גם נדב ואביהוא, ואז ה' לא שלח ידו אליהם.
אך כעת לאחר הקמת המשכן, זה מצב חדש שדורש סדרים וכללים כדי להתקרב ומי שמתקרב בלי להיקרא – פורץ גדר, וקירבה בלי קריאה גם אם נובעת מהתלהבות של קדושה, כבר לא מתקבלת בברכה – "והזר הקרב יומת" (במדבר א'), כי קריאה זה הזמנה להתקרב, ולכן "לקרוא בספר" פירושו להזמין את משמעות המילים בספר להבנת שכל הקורא ולכן לקרוא בשם את הילד הנולד, זה להזמין את המהות הרוחנית של נשמתו לחול
על הילד, ולכן המילה "קרואים" פירושה מוזמנים-"ויתן להם מקום בראש הקרואים" (שמואל א', ט').
ומי שרוצה להתקרב אל ה' ללא קריאה, צריך לעשות זאת ע"י קרבן – "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אדם כי יקריב מכם קרבן לה'"- מי שרוצה להתקרב יקריב קרבן לה', אך גם בקרבנות יש כללים מוגדרים שנקבעים ע"י ה' ולא ע"י האדם (בניגוד לעובדי האלילים שמקריבים קורבנות לאלוהיהם ע"פ רצונם והגדרותיהם עד כדי שמקריבים את בניהם למולך).
וכל ספר "ויקרא" הוא בעצם קביעת כללים מוגדרים לקירבה אל ה' ולקדושה, של הכהנים ושל עמ"י, ע"י הגבלות של נישואין ומאכלים ודיני טומאה וטהרה הנדרשים מהרוצה להתקרב אל הקודש.
ופרשתנו עוסקת בפנייה אל עמ"י – "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: אדם כי יקריב מכם…" שכאשר מי מבני ישראל רוצה להתקרב אל ה', יש מספר דרכים לעשות זאת: בתחילה קרבן עולה, שעולה כולו לה' ואין למקריבו כלום, וזו הקרבה שלמה מצידו.
ולאחר מכן מנחה, שגם אין למקריבה כלום, אך לכהנים יש לאכול את הנותר לאחר הקטרת הקומץ. ולאחר מכן, קרבן שלמים שיש ממנו חלק לה' (החלבים), חלק לכהנים – חזה ושוק, והשאר לבעלים – ישראל, שצריך לאכלו בטהרה (עניין שמוזכר במקומות אחרים, ואילו בפרשתנו מוזכר רק מה שעולה לה' מכל קרבן, ולא חלק הכהנים והבעלים. כי פרשתינו באה להדגיש את הנתינה לה' מכל קרבן, ולכן ההדרגה בקרבנות נבחנת לפי עוצמת הנתינה לה', ולא לפי חשיבות הקרבן וקדושתו, כי אז השלמים היו צריכים להיות בסוף – אחרי החטאת שהיא קדשי קדשים, בניגוד לשלמים שהם קדשים קלים – כפי שבאמת הסדר בפרשה הבאה
– פרשת "צו") ורק בסוף מוזכרים קרבנות החטאת (הבאה על שוגג) וקרבן עולה ויורד (הבא על מזיד שאחריו שוגג), והאשם
(שרובם באים על מזיד) כי הם באים בחובה, ולא בנדבה כמו העולה, המנחה והשלמים, ולכן יותר רחוקים מרצון ה' וקירבתו – כי באים על חטא ולא לכתחילה. ופחות יש בהם התקרבות לה', אלא יותר – אי התרחקות.
לעומת זאת הפרשה הבאה – "צו" עוסקת בציווי של הכהנים לגבי הקרבנות ולכן פותחת במילים – "צו את אהרן ואת בניו לאמר", ולכן שם מודגש יותר תפקידם של הכהנים בכל קרבן, כי ההתקרבות של הכהנים – זו עבודתם במשכן ולא הבאת קרבנות משל עצמם.
ובפרשתנו, בכל קרבן בפני עצמו יש גם הדרגתיות של קירבה:
בקרבן עולה – הדרגה הגבוהה – פר בן בקר זכר תמים – כי זה הכי יקר בבהמות ולכן המתנדב עולה לה' ומביא בן בקר, זו הקירבה הכי גדולה בגלל ההקרבה הגדולה מצידו, כי הכל עולה לה' ואין למקריב כלום בקרבן, ורק העור הולך לכהנים, אך לא למקריב.
הדרגה השנייה – עולה מן הצאן – כבש או עז – זכר תמים יקריבנו – עולה פחות מבן בקר אך עדיין יקר יחסית לעוף.
הדרגה השלישית – עולה מן העוף – תור או בן יונה – הכי זול בעולות, אך עדיין עולה -"אשה ריח ניחוח לה'", כי לעני זה הקרבה. "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים" (מנחות ק"י).
לעומת זאת, בקרבן המנחה, שבניגוד לקרבן עולה שמביאים אנשים אמידים, קרבן מנחה בד"כ מביאים העניים ביותר, ולכן ההדרגתיות הפוכה – מהכי עני שמביא מנחת סולת שזו המנחה
הכי זולה – כי מורכבת מסולת ושמן ולבונה בלבד, ולמרות זאת ממוקמת ראשונה בדרגות המנחות, כי העני המביאה, עבורו זה
כמו להקריב את נפשו ולכן נאמר במנחה "ונפש כי תקריב", ואילו מנחת מאפה תנור הנאמרת לאחר מנחת סולת היא קצת יותר יקרה, כי דורשת הכנה יתרה, ולכן מדובר באדם שלא הכי עני, וכן מנחת מחבת, עולה יותר, ומדובר באדם פחות עני מהמביא מנחת מאפה תנור ולכן ההקרבה פחותה, ולבסוף מנחת מרחשת שיותר יקרה, כי מצריחה הרבה שמן, וכנראה המביאה פחות עני מהקודמים, ולכן הקרבתו פחותה.
ועדיין מנחה דומה לעולה, למרות שלא הכל עולה לה' אלא רק הקומץ, והנותר נאכל ע"י הכהנים, אך גם זה כמתנה משמיים להם – כי נאמר במנחה – "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי ה'" – למרות שהכהנים אוכלים – זה קודש קודשים מאשי ה', ולא מהישראל שהביא את המנחה, בניגוד למה שקורה בקרבן שלמים שבו נאמר – "כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל" (ויקרא ז').
ולכן כל המנחות שהזכרנו – " כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תיעשה חמץ, כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'", אך קרבן ראשית – שתי הלחם בשבועות ופירות הביכורים המועלים לירושלים החל מחג השבועות, כן נעשים מחמץ ומדבש (בהתאמה), אך לא עולים למזבח לריח ניחוח, אלא ניתנים ישירות לכהנים.
ולעומת זאת – "על כל קרבנך תקריב מלח" – בניגוד לשאור ודבש שאף פעם לא עולים לה' על המזבח – מלח תמיד עולה עם כל קרבן. כי שאור זה סמל הגאווה שבשרשו של כל יצר הרע, כמו
שהשאור גורם לבצק לתפוח כך הגאווה גורמת לאדם להתנפח – "וישמן ישורון ויבעט" (דברים ל"ב), "השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך… פן תאכל ושבעת… וכל אשר לך ירבה ורם לבבך ושכחת
את ה' אלוקיך… ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח').
ודבש זה סמל התאווה ושרש התאוות הגופניות (בניגוד לגאווה ששייכת יותר לנשמה ולרוח) – "דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו" (משלי כ"ה), "אכול דבש הרבות לא טוב" (שם, שם).
כי דבש שייך למותרות ולא לצורך ההכרחי , ולכן כנגד שני אלה באה ברית מלח – "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלוקיך מעל מנחתך, על כל קרבנך תקריב מלח" כי ריבוי במלח הורג, ומיעוט במלח – תפל, ורק מלח במידה הנכונה נותן טעם, וזו בעצם כל התורה כולה – ה'מידתיות', תהנה מהעולם הזה, אבל במידה שהתורה מתירה ובגבולות שה' מציב ע"י מצוות התורה – תתקרב אך לא יותר מדי ורק עפ"י הכללים שה' קבע.
ומלח נשמר לעולם ולא נרקב או מסריח וגם משמר מאכלים לתקופה ארוכה.
ורק בחג השבועות – חג מתן תורה – מביאים שתי הלחם מן החמץ וביכורים מפירות הארץ המסמלים את הדבש והמתיקות, כי אמנם בראתי יצר הרע, אך בראתי תורה תבלין, וההגנה של התורה בחג השבועות מאפשרת גם לשאור ולדבש להיתקן ולעלות לקדושה, כי ע"י התורה ניתן לקדש את חומריותם.
וכעת, בנבדל משאר המנחות, ניצבת מנחת העומר – מנחת הביכורים, המובאת מן השעורים – "אביב קלוי באש גרש כרמל", ובניגוד לארבע המנחות הקודמות, הבאות נדבה, זו באה חובה –
להתיר את התבואה החדשה, וכיוון שהיא חובה ולא נדבה, מוזכרת באחרונה, אך עדיין קודמת לשלמים, כי אין ממנה לציבור המביאה אלא רק לכהנים (וקודמת לאשם ולחטאת כי לא באה
על חטא), ובה לא נאמר – "אשה ריח ניחוח לה'", כפי שנאמר בכל הקרבנות הקודמים – העולה והמנחה, ונאמר בה רק "אשה לה'" בלי "ריח ניחוח", אולי כי באה מהשעורים ולא מן החיטים – המובחרים על השעורים.
וכעת הגענו לקורבן השלמים, שמצד אחד לא עולה כולו לה' ויש בו חלק לכהנים וגם לישראל המביאו, וכן לא בא על חטא כמו חטאת ואשם ולכן קודם להם מבחינת הקירבה לה'.
ושוב בפרשתינו לא מוזכר כלל החלקים בקרבן שניתנים לכהן, ושאר החלקים שניתנים לבעלים של הקרבן לאכול בטהרה, אלא רק החלקים שעולים לה' על המזבח, כפי שהסברנו, שפרשתנו עוסקת רק בנתינה לה' מצד ישראל ולא בפרטי הקרבנות שהולכים לכהנים ולבעלים כפי שעוסקת הפרשה הבאה – "צו".
וקרבן השלמים נחלק לשלושה סוגים:
א.         בקר – זכר או נקבה תמימים, שזה הכי יקר למקריב, יחסית לקרבן מן הצאן שזול יותר.
ב.         כבש או כבשה תמימים, שעדיף על עז בגלל האליה שמוקרבת למזבח יחד עם החלבים הרגילים שנוהגים גם בבקר וגם בעז. ובכבש נאמר לשון חדשה שלא נאמרה עד כה – "לחם אשה לה'" – כי עד כה נאמר בכל הקורבנות (למעט מנחת ביכורים- מנחת העומר) "אשה ריח ניחוח לה'", וכאן בכבש לא נאמר "לריח ניחוח", ונוספה המילה "לחם" שלא הופיעה עד כה בשאר הקרבנות.
ג.          עז זכר או נקבה – הכי זול בקרבנות השלמים ולכן הכי מאוחר בקירבה לה' בקרבנות השלמים, וגם אין לו אליה
הקריבה לה' כמו בכבש. ובעז נאמר – "לחם אשה לריח ניחוח כל חלב לה'" ויש כאן תוספת על הקורבנות הקודמים במילים – "לחם… כל חלב…".
ונשאלת השאלה כיצד ייתכן שבכבש לא נאמר "לריח ניחוח" ודווקא בעז כן נאמר, למרות שאין לו אליה הקריבה לה', שהיא החלק הכי משובח בבהמה?
וכעת אומרת התורה – "חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו"- כיוון שבקרבן השלמים (וכן בחטאת ואשם כפי שנראה בהמשך), הדם נזרק על המזבח והחלבים מוקטרים על האש שעל המזבח לה', ולכן גם הדם וגם החלב נאסרים לדורות לאכילה אפילו לאחר חורבן בית המקדש, כשבטלו הקרבנות, עדיין החלב שבבהמות אסור באכילה כי שייך לה' (מה שאין כן בחיה ובעוף שמותר חלבם באכילה) חוץ מהכליות והאליה שלמרות שמוקרבות לה', בכל זאת מותרות לאכילה כי אינן חלב.
ולסיכום – קרבן השלמים שנקרא כך על שם שמשיב שלום בין ה' לעם ישראל, כי בא בנדבה ויש בו חלק גם לישראל המביאו בניגוד לשאר הקרבנות שאין לבעלים כלום בקרבן.
וכעת הגענו לקרבן החטאת, שאמנם בא על חטא חמור שאזהרתו – לאו, ושעונשו כרת, אך מדובר רק בשוגג ולא במזיד, ובקרבן זה עצמו יש ארבע דרגות – מהחמור לקל, וכן קרבנם – שמביאים מהיקר ביותר לזול ביותר בהתאמה למביא.
ראשית: פר כהן משיח: כהן גדול שהוא קדוש ה' והכי קרוב לה' בדרגתו כמשרת ה', אם שגג בהוראה והורה היתר בדבר שזדונו לאו וכרת, ופעל על פי הוראתו ועבר על כרת, כיוון שהוא שליח העם, דבר זה נחשב לאשמת העם, כי מחמת שהדור אשם,
נגרמה טעות לשליחם – "ואינו מכוון בהוראתו לאמתו" ("ספורנו") ולכן נאמר – "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם".
אז דינו להביא פר לחטאת בפני עצמו ולשחטו בחצר המשכן. ובניגוד לקרבנות הקודמים בפרשתנו, מביא את דמו לתוך המשכן, ומזה באצבעו את הדם שבע פעמים על פרוכת הקודש, ולאחר מכן ארבע פעמים על קרנות מזבח הזהב ואת שאר הדם מוציא ושופך על יסוד מזבח העולה. ואת החלבים, כמו בחלבי קרבן שלמים, מקטיר על מזבח העולה, ואת שאר הפר, עורו ובשרו, מוציא מחוץ למחנה אל מקום טהור אל שפך הדשן ושם שורפו.
וזה נקרא חטאת פנימית ושייכת לפרים הנשרפים. ויש לשים לב, שכאן לא נאמר כלל – "אשה ריח ניחוח לה'", כפי שנאמר ברוב הקרבנות עד כה.
החטאת הפנימית הבאה, מובאת ע"י הסנהדרין, כאשר טעו בהוראתם באחת מכל הכריתות שבתורה, שהורו להיתר וטעו בהוראתם, ועשו הציבור על פיהם ועברו על כרת בשוגג, ואז הסנהדרין מביאים פר לחטאת והכהן הגדול עושה לפר בדיוק כפי שעשה לפר כהן משיח , וחטאת זו נקראת- פר העלם דבר של ציבור, וגם הוא נשרף וגם הוא נקרא חטאת פנימית שמעשיה בתוך ההיכל וגם פה לא נאמר "אשה ריח ניחוח לה'".
וכעת הגענו לחטאות היחיד שלא על הוראה בטעות, אלא על עבירה בשוגג על מצוות לא תעשה שיש בה כרת במזיד והן חטאות חיצוניות שמעשיהן על מזבח העולה מחוץ למשכן – אחת של נשיא בישראל, ואחת של ישראל פשוט מעם הארץ.
חטאת נשיא בישראל שעבר עבירה בשוגג, מביא שעיר עיזים לחטאת זכר תמים, ושוחטים אותו בצפון המזבח ונותנים מדמו באצבע על ארבע קרנות מזבח העולה, ואת החלבים (כמו של קרבן שלמים) מקריבים על מזבח העולה, ואת שאר הבשר
אוכלים הכהנים בתוך העזרה – כי זה קדשי קדשים הנאכלים בפנים – אך עניין זה לא מוזכר בפרשתנו, שעוסקת כפי שהזכרנו
רק במה שניתן לה', ובפרשה הבאה יפורטו אכילות הכהנים מכל קרבן.
וגם כאן לא נאמר – "אשה ריח ניחוח לה'" – אלא כפי שמוזכר גם בפרים הנשרפים שהזכרנו – "וכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו".
ובנשיא נאמרה לשון שונה משאר החטאות, שבהם נאמר – "ואם", "כי", ובנשיא נאמר – "אשר נשיא יחטא"-כאילו נאמר ודאי שנשיא יחטא. וה"ספורנו" מסביר: שנשיאותו גורמת לו לחטוא, כי המעמד של נשיא והכח שניתן בידיו על שבטו או עמו, גורמים לו לחטוא, אפילו אם רק בשוגג, כי מי שעושה – טועה.
ויש לפרש כוונת התורה גם במשמעות של "אשרי", במה שהנשיא מתחרט על מעשהו. שזה הבדל בין נשיא בישראל, לנשיא באומות העולם, שלא מתחרט על חטאיו.
וכעת הגענו לחטאת האחרונה, של ישראל פשוט. חטאת זו מתפצלת לשתי אפשרויות – עז נקבה או כבשה נקבה, ובכך נחותה מהקרבנות הקודמים של פרים זכרים ושעיר זכר – בהתאם למעמד החוטא.
ותחילה הפרשה מביאה את חטאת שעירת עיזים ורק אחר כך חטאת כבשה. למרות שבקרבן השלמים הסדר היה הפוך כבש או כבשה קודם ואחר כך עז או עיזה. ושם הסברנו שכבש קודם, בגלל האליה שמוקרבת לה', מה שאין כן בעז שאין לה אליה מוקרבת, אז מדוע כאן בחטאת, העז קודמת לכבשה?
ובכך אנו חוזרים לתחילת פרשתינו, להבדל בין כבש – כבוש, לעז – עזות, ולכן בקרבן שלמים הכבש קודם. כי קרבן שלמים בא
להשכין שלום בין ה' לעם ישראל ולכך כבש ואופיו קודם לעז-העזה. ואילו בקרבן חטאת, שבא לכפר על חטא, גם אם בשגגה,
עדיין זה יותר שייך לתחום העזות, ולכן נשיא מביא שעיר עיזים זכר בלבד ולא כבש זכר.
ובכל ראש חודש מובא שעיר עיזים לחטאת לכפרה על הציבור, ובכל מועדי ישראל -פסח, סוכות ושבועות, בראש השנה, ביום הכיפורים ובשמיני עצרת, תמיד מובא שעיר עיזים לחטאת לכפרה על הציבור – כפי שמפורט בפרשת "פנחס".
וכן ביום הכיפורים, בנוסף לשעיר עיזים לחטאת של המועדות, מובאים שני שעירי עיזים לחטאת – אחד לה' ואחד לעזאזל, כפי שמפורט בפרשת "אחרי מות".
מכל הנ"ל רואים שהקשר בין שעיר עיזים לחטאת הוא קבוע בתורה, וכבר פירטנו בעניין עשו השעיר שגר בשעיר בהר שעיר, לעומת יעקב, איש תם יושב אוהלים שנמשל לכבש – "שה פזורה ישראל" (ירמיה נ').
וכן בני יעקב במכרם את יוסף לעבד, שחטו שעיר עיזים וטבלו בדמו את כתונת הפסים של יוסף, ושעירים גם שמשו כעבודה זרה במצרים – "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם" (ויקרא י"ז).
ובשל כל הנ"ל, שעירת עיזים קודמת לכבשה בקורבנות החטאת, בגלל שייכותה לעניין החטא יותר מהכבשה. ובניגוד לקרבנות החטאת שהזכרנו, דווקא בשעירת עיזים של יחיד כן נאמר הביטוי – "והקטיר הכהן המזבחה לריח ניחוח לה'", יחד עם הביטוי שמופיע בשאר קרבנות החטאת "וכיפר עליו הכהן ונסלח לו", ואילו בכבשה לא נאמר "לריח ניחוח", אלא רק "וכיפר עליו הכהן ונסלח
לו", ומדוע דווקא בשעירת עיזים נאמר "לריח ניחוח" – ובשאר החטאות לא נאמר, אפילו לא בשעיר עיזים זכר של חטאת נשיא?
ובעצם יש לזכור, שמדובר פה באדם פשוט שחטא בשגגה ומחוייב להביא קרבן חטאת מסוג כבשה או שעירה (בניגוד לעולה ושלמים ששם זה בהתנדבות ולא מחוייב), ולמשל בקרבן עולה ויורד, שנראה בהמשך, שם לעני שחטא יש אפשרות להביא עוף או אפילו מנחה לכפר על חטאו, אך כאן בקרבן חטאת קבועה אין לו אפשרות בחירה ומחוייב להביא קרבן בהמה והברירה היחידה שיש לו – זה בין שעירה לכבשה.
ושעירה זולה מכבשה (כי אין לה צמר כמו שיש לכבשה), בפרט שמחוייב להביא רק נקבה, אז שעירה היא בתחתית סולם הבהמות הראויות להקרבה.
ולכן אם אדם מביא שעירה ולא כבשה לחטאת, זה מצביע על כך שהוא עני, ואם כך, ייתכן שנאלץ למכור את כל רכושו בשביל לקנות את השעירה לקרבן חטאת, ולכן הקרבתו גדולה מאוד, יותר מקרבנות אחרים שמביא בהתנדבות, ואם מביא סימן שיש לו.
אך בענייננו אין לו ברירה, והקרבתו גדולה כדי להתכפר, ולכן ה' רואה בעניו ומחשיב את קרבנו לריח ניחוח, למרות שזה בא על חטא, ועד כה בכל קרבנות החטאת לא נאמר "לריח ניחוח", אך כאן בגלל הקרבתו הגדולה, גם קרבן חטאת נחשב לריח ניחוח.
וכעת עוברת הפרשה לקרבן עולה ויורד, הנקרא כך בניגוד לחטאת קבועה (שאין בה הבדל בין עשיר לעני לדל שבדלים) בקרבן עולה ויורד הכל תלוי במצב האדם:
אם עשיר – מביא כשבה או שעירה לחטאת (כמו חטאת קבועה של יחיד, וכאן כשבה קודמת לשעירה, בניגוד לחטאת קבועה
ששם השעירה קדמה לכשבה, כי פה מדובר בעשיר, ובעשיר צריך להקדים כשבה, כי יש באפשרותו, והיא יותר יקרה).
אם עני – מביא שני תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה (עולה לאחר החטאת, כי קודם מכפרים על החטא ואח"כ מביא עולה כדורון), ודל שבדלים מביא מנחת חוטא (ללא שמן וללא לבונה, רק עשירית האיפה סולת).
ובקרבן עולה ויורד לא נאמר כלל "לריח ניחוח", כי בניגוד לחטאת קבועה, שהעני מביא שעירת עיזים, וזו הקרבה מצידו ונאמר בה – "לריח ניחוח", כאן, העשיר הוא זה שמביא שעירה או כשבה, ואין פה הקרבה גדולה, ולכן לא נאמר "לריח ניחוח", כי עדיין זה חטא.
וקורבן עולה ויורד בא לאחר חטאת קבועה, כי בא על שלוש עבירות שהן שוגג מעורב במזיד (בניגוד לחטאת קבועה שבאה על שוגג בלבד) –
א. שבועת עדות – שהעוון בה במזיד, שאדם נשבע לשקר שלא יודע עדות לחברו, כי אם נשבע בשוגג (שלא זכר בזמן השבועה שיודע עדות) הוא פטור מקרבן. ויש מצב שמביא קרבן עולה ויורד על שגגת השבועה עם זדון העדות-כלומר: שנשבע לשקר שלא יודע עדות, אך שוגג בכך שלא יודע שחייב על כך קרבן. וזה עדיין מזיד ובכל זאת חייב קרבן עולה ויורד (שבועות ל') כי זו לא עבירה שזדונה כרת (כגון אכילת חלב) שעל שגגתה בלבד מביאים חטאת קבועה.
ב. אדם שנגע בדבר טמא ונטמא במזיד (גם אם בטעות נטמא, עדיין נחשב מזיד כי היה צריך להיטהר מייד ולא לחכות ולבוא לידי מכשול) ואח"כ נכנס בשוגג למקדש או אכל בשר קודש כששכח שטמא, וכפי שאומר הנצי"ב – חטא כאן במזיד לפני השוגג, כי -"חייב אדם לטהר עצמו לפני הרגל", שנאמר – "ובנבלתם לא תיגעו" (ראש השנה, ט"ז) לכן למרות ששגג אח"כ בכניסה
למקדש, עדיין המזיד הביא לשוגג החמור (כי ביאת הטמא למקדש זדונו כרת) ולכן גרוע מחטאת קבועה שבאה על שוגג בלבד.
ג. אדם שנשבע לעשיית דבר או לא לעשותו ועבר על שבועתו בשוגג כי שכח משבועתו – גם כאן יש מזיד שקודם לשוגג, כי עצם השבועה אסורה, כי אפילו נדרים אסור, כל שכן שבועות-"טוב אשר לא תדור…" (קהלת ה').
ולכן נאמר בקרבן עולה ויורד – "והיה כי יאשם לאחת מאלה והתוודה אשר חטא עליה והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא…" כי המילה "אשם" שייכת יותר למזיד והוא צריך להתוודות על הזדון שהביא לשוגג, ומה שאשם במזיד מתכפר על חטאתו בשוגג ע"י קרבן עולה ויורד.
אך קשה לכאורה, מדוע דווקא על שלוש עבירות אלה יש הדרגתיות של עשיר, עני ודל שבדלים, ואילו בחטא שזדונו כרת ושגגתו חטאת מביא גם הדל שבדלים שעירה או כשבה, הרי בקרבן עולה ויורד העוון יותר קרוב למזיד אז מדוע דווקא שם מקילים על העני, ובשוגג מוחלט מחמירים, שצריך להביא בהמה לקרבן?.
וניתן לומר שהיא הנותנת – בשוגג מוחלט יכול לחכות עד שישיג את הכסף לקרבן בהמה ובינתיים לא רובץ על כתפיו חטא גדול ומאריכים לו אף. אך בקרבן עולה ויורד שמעורב כאן מזיד, אינו יכול לחכות עד שישיג את הכסף, כי כל רגע שלא מתכפר נתון בסכנת ייסורים משמיים, ולכן מביא מה שיכול כדי להתכפר. ובאמת אם בזמן העבירה היה עני ומייד אח"כ העשיר צריך להביא קרבן של עשיר ולא יכול להסתפק בקרבן עני.
כמו כן, דל שבדלים, עצם הדלות שלו גם מכפרת קצת ולכן בניגוד לעשיר ולעני שנאמר "והביא את אשמו…" בדל שבדלים נאמר
והאשם הראשון הוא אשם מעילות שבו נאמר – "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו לה' איל תמים מן
הצאן…", "ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישיתו יוסף עליו ונתן אותו לכהן".
באשם מעילות נאמרה הלשון – "כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'" – ראשית מעילה ואח"כ חטא, ובאשם גזלות נאמר הפוך – "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו בפקדון…" כי באשם גזלות החטא הוא – "כיחש בעמיתו", והמעילה בה' זה "ונשבע על שקר" – כי קודם הוא מכחיש את דרישת עמיתו להחזיר את הפקדון או הגזלה, ולאחר מכן נשבע על שקר על כך, וזה כבר מעילה בה' כי נשבע בשמו לשקר.
ואילו אצלנו באשם מעילות לא נאמר – "כי תמעול מעל בה'" – כי מעילה זה לשון בגידה והפרת אמון "איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל" (במדבר ה'), וכאן לא בגד בה', כי נהנה מההקדש בשגגה (מה שאין כן כשנשבע לשקר במזיד, זה נקרא מעילה בה'), אך כיוון שמדובר בקדשי ה' שנדרשת זהירות יתירה במגע איתם והוא לא נזהר והתרשל – זה נחשב מעילה, ולכן המעילה קודמת לחטא, כי אי הזהירות היא המעילה והיא גורמת לחטא של ההנאה מההקדש, כי אם האדם היה נזהר לא להתקרב לרכוש הקדש לא היה טועה וחוטא בהנאה מההקדש.
ולכן מביא קרבן אשם ולא חטאת, כי אי הזהירות ברכוש הקדש קרוב למזיד והחומרה גדולה יותר מסתם שגגה, ולכן גם צריך לשלם את מה שנהנה מההקדש בתוספת חמישית, וכן להביא איל בשווי שני שקלים, וגם פה לא נאמר "לריח ניחוח", אלא "והכהן יכפר עליו באיל האשם ונסלח לו" – כמו בחטאת.
והאשם השני הוא אשם תלוי – שבא על ספק, אם עבר עבירה שמצריכה קרבן חטאת קבועה, בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ובגלל הספק מביא אשם תלוי – איל בשווי שני שקלים.
וכאשר יוודע לו שחטא בוודאות, יצטרך להביא גם קרבן חטאת קבועה – כבשה או שעירה.
ולכאורה יוצא שעל ספק מביא קרבן יותר יקר מעל וודאי כי איל שווה יותר מכבשה? ומדוע קרבן "אשם" – שמעיד על מזיד?
כאשר אם היה יודע שחטא, היה מביא "חטאת" – שבאה על שוגג, אז איך ייתכן שספק חמור מוודאי?.
אז כפי שהסברנו בעניין קרבן עולה ויורד שאי כפרה חמורה, כי האדם נידון בייסורים משמיים, ולכן כאשר וודאי לו שחטא בשגגה ומביא קרבן חטאת ומתכפר לו ומתחרט על שגגתו אז נמחל לו ע"י קרבן, אך כאשר יש לו ספק אם חטא, אין כאן חרטה, ויש חשש ייסורין שמרחפים עליו אם חטא באמת ולכן נדרש קרבן יקר יותר להגן מן הייסורים כי יש כאן אשמה של חוסר חרטה.
לכן דווקא באשם תלוי נאמר לאחר – "וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע ונסלח לו" – "אשם הוא אשום אשם לה'", מה שלא נאמר בשאר אשמות יותר חמורים כגון אשם מעילות ואשם גזלות, כי חוסר החרטה שנובע מחוסר הידיעה שחטא משאיר עליו סוג של אשמה, שאין במקרה של וודאות בחטא.
ולכן גם לאחר שנאמר – "ונסלח לו", מיד אח"כ נאמר – "אשם הוא אשום אשם לה'" כאילו עדיין יש בו אשמה עד שיידע בוודאות שחטא ויביא כבשה או שעירה לחטאת.
ולכן אשם תלוי נמצא במקום הלפני אחרון בקרבנות פרשתנו, וכמעט הכי רחוק מה', ורק אשם גזלות שהוא היחיד שבא על זדון ממש ללא שום שגגה, חמור ממנו.
וכעת הגענו לסוף הקרבנות והחמור שבכולם – אשם גזלות – שכפי שהזכרנו בא על חטא בין אדם לחברו וגם על חטא לה'. וראשית, גוזל את חברו או לא מחזיר פקדון שהופקד אצלו, או
עושק את עמיתו ולא משלם לו שכר עבודתו, ובנוסף לכך גם נשבע לשקר בשם ה' כדי להתחמק מתשלום וכל זה במזיד ללא שום שגגה. ורק לאחר מעשה הכהו ליבו מחשש מעונש שמיים והודה באמת.
אז בניגוד לאשם מעילות שקודם מביא אשם לכפר על חטאו ואח"כ גם משלם את שנהנה מן ההקדש בתוספת חמישית, כאן זה הפוך, קודם משיב את הגזלה או הפקדון לעמיתו בתוספת חומש ורק אח"כ מביא אשם איל בשווי שני שקלים לה' לכפר על שבועת השקר, כי לא שייך שיביא קרבן לה' כל עוד הגזלה בידו, וגם כאן נאמר "וכפר עליו הכהן לפני ה' ונסלח לו" ולא נאמר "לריח ניחוח" כפי שלא נאמר בכל קרבנות אשם וחטאת (למעט שעירת חטאת יחיד כפי שהסברנו מדוע, לעיל).
ושבועת השקר באשם גזלות חמורה משבועת השקר בשבועת העדות (ששם חייבים רק קרבן עולה ויורד ולא אשם), כי כאן יש גם פגיעה בעמיתך שהפקיד אצלך פיקדון או עבד למענך או שגזלת אותו, ויש לך הנאה מהחטא שאתה מרוויח כסף לא שלך, מה שאין כן בשבועת העדות שאין לך הנאה משבועת השקר, אלא אתה רק נמנע מלעשות טובה לחברך ולהעיד בשבילו את העדות שאתה יודע ואין לך שום רווח משבועת השקר.
לסיכום פרשתנו: הקריאה שה' קורא למשה להתקרב אליו נועדה להסדיר את דרכי ההתקרבות של עם ישראל אל ה' ע"פ כללים מוגדרים, והקירבה הכי גדולה מתחילה בקרבן עולה – פר בן בקר שעולה כולו לה' לריח ניחוח, וזו הבהמה הכי יקרה בקרבנות, ומסתיימת בהכי פחותה שזה אשם גזלות שבא על מזיד ועל חטא
ולא מנדבת לב האדם, אך עדיין גורמת להתקרבות אל ה' ועוצרת את ההתרחקות כתוצאה מהחטא, וזאת בגלל החרטה וההודאה על העוון שעשה



.

נורא דליבא היא תנועה ציבורית המאגדת אנשים איכפתיים שוחרי אמת