פירוש יגאל עמיר לתורה

יגאל עמיר: פירוש לפרשת שבוע וזאת הברכה

בס,ד

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוהים את בני ישראל לפני מותו"

גם בברכות יעקב לבניו נאמרה המילה וזאת, וגם שם הברכות היו ביום מותו, אך שם המילה "וזאת" נאמרה לאחר הברכות – "וזאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם" (בראשית מ"ט) וכאן נאמרת המילה וזאת בתחילה לפני הברכות עצמן, כנראה יעקב לאחר שבירך את בניו וחלק מהם קילל (ראובן שמעון ולוי) השאיר פתח לתיקון בעתיד על ידי משה, ולכן חתם במילה וזאת, לרמוז שבעתיד משה יברכם ואז יבורכו אלה שכאן התקללו, ולכן משה מתחיל במילה וזאת, כדי להמשיך היכן שיעקב סיים.

ומתקן בברכה זו, את ראובן ובמיוחד את לוי, שכאן ברכתו הכי גדולה מכל השאר. ולעומת זאת יהודה, שבברכות יעקב ברכתו היתה הכי גדולה וחשובה כאן זוכה רק לפסוק אחד, וברכתו די דלה. וזאת מתקן משה במילה – "וזאת ליהודה", שבכך רומז שהברכה כאן ליהודה אינה עומדת בפני עצמה אלא מתווספת ל – "וזאת אשר דיבר להם אביהם…" כלומר בנוסף למה שבירך יעקב את יהודה הוסיף משה פסוק אחד בברכה ליהודה כי אין לו הרבה מה להוסיף על מה שכבר בירך יעקב.

כאן מופיע לראשונה בתורה הביטוי – "איש האלוהים" משה הוא הראשון שהגיע לדרגה זו בתורה (אמנם בנביאים ובכתובים מופיע רבות תואר זה במספר נביאים ואף דויד המלך נאמר בו תואר זה אך משה הוא זה שפרץ את הדרך לכל האחרים. כמו כן, אין להשוות את משמעות המילים בחמישה חומשי תורה שכל מילה נאמרה בדיבור ישיר מפי ה' למשה, לבין נביאים וכתובים שנאמרו בנבואה (נביאים) וברוח הקודש (כתובים) שאלה דרגות נמוכות יותר מאשר בתורה, כפי שנאמר לאהרן ומרים – "אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט" (במדבר י"ד), ולכן גם לא לומדים הלכה מדברי נביאים, אלא רק מדברי התורה. לכן נאמר תמיד – "ספר תורת משה" (יהושע כ"ג, ח', מלכים ב' פרק י"ד, כ"ג, מלאכי ג', נחמיה ח', מלכים א'  פרק ב', דניאל א' ועוד), וכן נאמר – "את ספר תורת ה' ביד משה" (דברי הימים ב' ל"ד) ויהושע הצטווה "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו…" (יהושע א'), וזה נאמר רק על תורת משה – חמישה חומשי תורה, ולא על שום ספר נביאים אחר.

וכן אחרון הנביאים – מלאכי, מסיים את ספרו במילים – "זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים" (מלאכי ג') ולא אומר זאת מלאכי על שום ספר נביאים או כתובים  אחר שהיה לפניו, לכן אין להשוות את הביטוי איש האלוהים שנאמר כאן בתורה, לשום ביטוי דומה בנביאים וכתובים.

ולכן למרות שגם על שמעיה ואלישע הנביא, נאמר כינוי זה בנביאים אין לומר שהם היו במדרגת משה, כי הרי ה' בעצמו מעיד ש – "לא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים", וממילא איש האלוהים שנאמר במשה הוא יחודי לו ולא דומה לנאמר בנביאים אחרים).

וכפי שנראה בהמשך בעלייתו להר נבו עולה משה למדרגת עבד ה', וגם בכך הוא נבדל מכל אחד לפניו ואחריו, כי רק הוא נקרא עבד ה' (אמנם גם יהושע נקרא כך פעם אחת במותו – "וימות יהושע בן נון עבד ה' בן מאה ועשר שנים" (יהושע כ"ד), אך כפי שהסברנו לשון הנביאים שונה מלשון התורה ואין לזה אותה המשמעות).

ואין בכך כדי להפחית מצדיקותם של האבות – אברהם, יצחק ויעקב, כי הם היו יחידים, וכוחו של משה נובע מעם ישראל, ובלעדי זאת לא היה זוכה לכזאת התגלות ולכזו דרגה גבוהה של נבואה, לכן, גם בחטא מי מריבה שלא קידש את ה' בתוך בני ישראל איבד את זכותו להיכנס לארץ כמנהיגם כי כל כוחו נובע מהם.

והכינוי איש האלוהים יכול להתפרש בשני אופנים: או במשמעות של משרת האלוהים, כלומר האיש של האלוהים, כמו – "תהי ידך על איש ימינך" (תהילים פ') וכן – "ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה" (בראשית כ"ה) כלומר איש ששייך לשדה.

ואופן שני: איש האלוהים במובן בעלות, כמו: "וימות אלימלך איש נעמי" (רות א') שהכוונה שם בעל נעמי שהיא שייכת לו. וכן משה נקרא איש האלוהים במובן שהיתה לו בעלות מסויימת על הנהגת הטבע (שמונהגת על ידי שם אלוהים על פי כוחות הטבע) כך שיכל לגזור על שינוי הטבע (כמו בפתיחת האדמה את פיה בעדת קורח) כמו שצדיק גוזר והקב"ה מקיים – "צדיק משה ליראת אלוהים" (שמואל ב' פרק כ"ג) וניתן לומר שבמשה היו שני הפירושים, התחיל כמשרת אלוהים שה' נגלה אליו בהר האלוהים חורב במעמד הסנה ולאט לאט עלה במדרגות הקדושה עד שהגיע לדרגת איש האלוהים, במובן של צדיק גוזר וה' מקיים כלומר איש במובן בעל, אולי גם בשל כך נאמר בפרשה הקודמת לשון מעילה בהקשר של חטא מי מריבה, כמו אישה שמועלת בבעלה כך משה ואהרן מעלו בה' שלא קידשו את שמו בתוך בני ישראל.

ומשה מברך את ישראל לפני מותו, כי ביום המיתה ניתן כח לברך, כי ביום זה האדם מגיע לדרגתו הגבוהה ביותר, כי הרי כבר לא יוכל לחטוא יותר ולכן ברכתו מתקיימת אז לפני דרגתו. לכן כל האבות הקדושים שהרגישו שיום מותם קרב ברכו את בניהם, לכן מוצאים באליהו הנביא שברך את אלישע תלמידו לפני שנלקח בסערה השמימה ויכל לתת לו פי שניים מרוחו בתנאי שאלישע יראהו נלקח, למרות שזה מעבר למה שיש לו עצמו, וזה בזכות יום המיתה שאז האדם מקבל כח לברך יותר ממה שהיה יכול לפני כן, לכן מצאנו באלישע הנביא לפני מותו שהיה באפשרותו לתת ליואש מלך ישראל כח לנצח את אויביו הארמיים על ידי יריית החיצים כפי שמסופר שם (מלכים ב' פרק י"ג).

"ויאמר: השם מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש. מימינו אשדת למו" – בתחילת הברכה משה מברך את כלל ישראל ברכה כללית, ואחר מכן כל שבט בנפרד ולבסוף שוב ברכה כללית לעם ישראל. מתחיל משה, בחשיבות העצומה של עם ישראל בעיני ה' שמתן תורה בהר סיני ניגלה אליהם מארבע כיוונים בבת אחת, ו"מימינו אשדת לתת להם" (דת זו מילה בארמית המסמלת דין וחוק, ומופיעה בתורה רק כאן אך בכתובים מופיעה רבות – באסתר, דניאל ועזרא) כי דיבר אליהם מתוך האש.

ומשה נוקט כאן בארבע לשונות על מנת להביע את התגלות ה' לישראל במעמד הר סיני-בא, זרח, הופיע, אתא (גם זו מילה בארמית שפירושה לבוא – "אמר שומר אתאבוקר וגם לילה, אם תבעיון והיו, שובו אתיו" (ישעיה כ"א)) בא מסיני, זרח משעיר, הופיע מהר פארן (מקומות במדבר סיני) ואתה מרבבות קודש – כנראה מהשמים, ששם נמצאים רבבות מלאכי קודש, וכפי שדויד המלך מתאר בתהלים את מעמד הר סיני – "הר אלוהים הר בשן, הר גבנונים הר בשן, למה תרצדון הרים גבנונים, ההר חמד אלוהים לשבתו. אף ה' ישכון לנצח רכב אלוהים ריבותיים, אלפי שנאן השם בם סיני בקודש" (תהילים ס"ח) והמילים "ריבותיים אלפי שנאן" הכוונה לרבבות ואלפי מלאכים (שנאן) המקיפים את רכב אלוהים – המרכבה, כשיורד ממרום על הר סיני.

ופה מוזכר שה' נתן את האשדת לישראל מימינו, כי ימין ה' מופיעה הרבה בתנ"ך בהקשר של ישועת ישראל – "ימינך ה' נאדרי בכח, ימינך ה' תרעץ אויב" (שמות ט"ו), "הושיעה ימינך וענני" (תהילים ס'), "ימין ה' עושה חיל ימין ה' רוממה" (שם קי"ח).

"אף חובב עמים כל קדושיו בידך והם תוכו לרגליך ישא מדברותיך, תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב. ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל"

גם אם ה' חובב את שאר העמים ששומרים את שבע מצוות בני נח, עדיין בחר בעם ישראל לעם הסגולה וכל קדושיו בידך ה' ומוכנים לקיים מצוותיך והם מוכנים לסבול תככים ומירמה לרגל עבודתך (מצד שונאי ישראל ושונאי ה' כמו עמלק), תוך כדי שנושאים בגאווה את דברותיך שנתת להם בהר סיני ומכריזים לכל אויב – תורה ציווה לנו משה מורשה לקהילת יעקב, ובזכות כך עולים לדרגת ישורון, ואז ה' מולך עליהם כאשר מתאחדים יחד כל שבטי ישראל ומתאספים ראשי העם להמליך עליהם את ה'.

ובעקבות ברכה זו מכלל ישראל בפרט בברכה הכללית לאחר ברכות השבטים עולים ישראל לדרגת ישורון (אמנם כבר בשירת האזינו נזכר שם זה אך שם משה דיבר על העתיד שכאשר ייכנסו ישראל לארץ ויהנו מרוב שפע, יש חשש שישמן ישורון ויבעט, אך כעת זו הפעם הראשונה שנקראים על ידי משה ישורון, בטרם מותו, בעקבות ברכתו להם).

ואז מכוחם גם משה עולה לדרגת חמישים שערי קדושה בעלותו להר נבו. כי כפי שהסברנו בפרשה הקודמת כל כוחו של משה נובע מעם ישראל וכשהם עולים גם הוא עולה. וכמו שישורון פרושו ישור – נ', כלומר רואים את החמישים, כך משה עולה להר נבו, עולה תרתי משמע ומגיע לנ' בו.

וכאשר הם מגיעים לדרגת ישורון אז ראויים לכך שה' ימלוך עליהם, בפרט כשמאוחדים כולם לעבודתו.

וכאן הסדר הוא: קודם יעקב – "קהילת יעקב", אחר כך ישורון – "ויהי בישורון מלך" ואחר כך ישראל – "יחד שבטי ישראל", ואילו בברכה הכללית שלאחר ברכות השבטים הסדר שונה: קודם ישורון – אין כאל ישורון, אחר כך ישראל- "וישכון ישראל בטח" ולבסוף יעקב – "בדד עין יעקב".

וניתן לומר שלפני הברכות, הסדר הוא יעקב, ישורון וישראל. כי אז עדיין ישורון במובן יושר בהיפוך מיעקב שפירושו מירמה – "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים" (בראשית כ"ו), "ויהוא עשה בעקבה" (מלכים ב' פרק י') שפירושו שיהוא עשה במירמה.

ואז מתקיים – "והיה העקוב למישור" (ישעיה מ'), ואחר כך ישראל – מבחינת שררה -"ויאמר: לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית ל"ב), ואז השם ישראל עדיין בדרגה גבוהה מהשם ישורון. אך לאחר ברכות השבטים שברך משה כל שבט בפני עצמו ותיקן את ראובן ולוי מקללת יעקב, לברכה של משה, עלו בני ישראל לדרגת ישורון שכעת פירושה מלשון ראיה ("אראנו ולא עתה אשורנוולא קרוב" (במדבר כ"ד)) שזה גבוה משררה ומשמיעה – "שמע ישראל", ולכן ישורון ראשון, ישראל שני ויעקב אחרון.

ומעניין, שאז נוסף ליעקב המילה "עין" – "בדד עין יעקב" מלשון עין – ראיית העין, וכן בברכות השבטים לא מוזכר שמעון וראובן כן מוזכר שוב ענין השמיעה נעלם (שמעון) ובא עניין הראיה (ראובן).

"יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר" – גם בברכות יעקב ראובן היה ראשון בגלל היותו בכור בניו של יעקב – "ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עוז" (בראשית מ"ט) אך שם מקללו יעקב – "פחז כמים אל תותר כי עלית על משכבי אביך אז חיללת יצועי אלה" ומזכיר לו את מעשה בלהה, ואומר לו שהוא פוחז כמו מים שפוחזים במהירות במורד (המילה פחז כנראה באה מהשור חפז, כלומר נחפז חיפזון) כך ראובן לא פעל במתינות אלא בפזיזות, לכן מקללו – "אל תותר" שניתן להתפרש כאל תהיה יותר, אל תהיה הרבה (למרות ששם מפרשים זאת רוב המפשרים שלא יהיה לו יתרון של הבכורה לקבל פי שניים בארץ ישראל, עדיין גם המשמעות שהזכרנו נכללת במילים אלה), וכעת משה מתקן זאת ואומר – "יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר" כלומר שלא יהיו אנשיו מספר יחיד ומועט, אלא רבים, כלומר במקום לקפוא במקום ולא להתרבות, כמו שקללו יעקב, משה מברכו שיחיה ולא ימות ולא יהיו מתיו מספר אלא רבים (המילה "מתיו" כאן היא מלשון אנשים ולא מלשן מתים הרוגים. כפי שנאמר-"כל עיר מתם והנשים והטף" (דברים ב') וכן – "ונשארתם מתי מספר בגויים" (שם ד') ולכן נאמר – "יחי… ולא ימות" שלכאורה זה מיותר וזה כפל לשון, אלא הכוונה כאן שלהישאר באותו מצב זה מוות ולחיות באמת זה להתקדם ולהתרבות. ובכך משה מתקן את מצבו של ראובן מאז ברכת יעקב.

"וזאת ליהודה ויאמר ישמע ה' קול יהודה ואל עמו יביאנו, ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה" – לפי הסדר היו צריכים התברך כעת שמעון ולוי ורק אחר כך יהודה (כפי שמופיע בברכות יעקב) אך שמעון נעלם (ויש אומרים שהוא מובלע בברכת יהודה במילים – "שמע ה' קול יהודה" כפי שנחלתו היתה מבולעת בתוך נחלת יהודה – "ויצא הגורל השני לשמעון… ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה" (יהושע י"ט)).

וכפי שהסברנו בפרשת "פנחס" באריכות, שזה בעקבות עוון פעור, שלשבט שמעון היה בו חלק מכריע. בפרט שנשיא בית אב לשמעוני היה זמרי בן סלוא, ובכך הוברר קנאותו של שמעון לדינה בהשמדת שכם, לא  היתה נקיה לגמרי ולא היתה רק לשם שמיים, כפי שבאמת חשב יעקב, לכן קיללו – "באפם הרגו איש" שהיתה פה גם נגיעה של כעס אישי. ובעוון פעור זה התברר, כי במקום לקנא לשם ה' כמו שעשה פנחס שמעון חטאו בזנות עם בנות מדין. לכן משה לא מתקן את קללת יעקב לגבי שמעון.

אך אם כן, מדוע לא נכתבה ברכת לוי לפני ברכת יהודה? וצריך לומר שכיוון שללוי ניתנה כאן ברכה הכי ארוכה והכי גדולה (חמישה פסוקים), ויהודה מקבל רק פסוק אחד, בעוד שבברכות יעקב קיבל את הברכה הכי גדולה (כמו יוסף) והכי חשובה ("השתחוו לך בני אביך… לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים" (בראשית מ"ט)).

לכן כדי לא לפגוע בכבודו של יהודה הקדימו משה ללוי. כדי להדגיש שהפסוק היחיד שמקצה לו אינו נובע מירידת יהודה, אלא רק בגלל שכבר התברך כראוי לברכת יעקב, ודברי משה הם רק תוספת לברכה כפי שהסברנו לעיל.

כמו כן, שלא יגידו שבגלל שמשה הוא משבטו של לוי לכן גם מגדיל את ברכתו יותר מכולם וגם מקדימו ליהודה.

כמו כן, בברכות יעקב, היחידים שיעקב מדבר אליהם בלשון נוכח הם ראובן ויהודה -"ראובן בכורי אתה… יהודה אתה יודוך אחיך…" (שם שם) (אמנם ליוסף בסוף ברכתו גם עובר יעקב ללשון נוכח-"מאל אביך ויעזרך…" אך כל תחילת הברכה שם היא בלשון נסתר-"בן פורת יוסף… וימררהו ורובו… ותשב באיתן קשתו…" (שם שם)).

ולכן כאן משה הצמידם אחד לשני. ומשה עצמו מברך בלשון נוכח רק את זבולון ויששכר – "ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהלך".

וכן יהודה – שבטו הכי גדול, ובפער משמעותי משאר השבטים, (למרות ששבט יוסף המיוחד אפרים ומנשה ביחד מונים יותר משבט יהודה – 85,000 לעומת 76,000) והוא ראש דגל והולך בראש כל המסעות במדבר, לכן מצמידו משה לראובן שגם הוא ראש דגל השני אחרי יהודה ומחנה הלווים נוסע לאחר נסיעת שני דגלים אלו.

ובברכה ליהודה אומר משה שמע ה' קול יהודה", כי יהודה יוצא לראשונה בקרבות כפי שנאמר בספר "שופטים" – "ויהי אחרי מות יהושע ושאלו בני ישראל בה' לאמר, מי יעלה לנו אל הכנעני בתחילה להילחם בו ויאמר ה' יהודה יעלה, הנה נתתי את הארץ בידו" (שופטים א') לכן מבקש משה שישמע ה' קול יהודה שמתפלל לה' מתוך הקרב.

"ואל עמו תביאנו" – תחזיר אותו בשלום לשאר העם ולמשפחתו לאחר המלחמה. "ידיו רב לו" – שיצליח בכח שבטו בלבד לנצח במלחמה ללא עזרת שאר השבטים, "ועזר מצריו תהיה" – עזור לו ה' במלחמות נגד אויביו. כי כעת עומדים בפני הכניסה לארץ, לכן משה מוסיף על ברכת יעקב ליהודה את הברכות שנוגעות להצלחה במלחמה.

"וללוי אמר: תומך ואוריך לאיש חסידיך, אשר ניסיתו במסה תריבהו על מי מריבה".

המילים "ללוי אמר", אין פירושם שאמר ללוי, כי הרי מדבר עליו בלשון נסתר ולא בלשון נוכח. אלא כאן פירושם על לוי אמר לה': "תומך ואוריך לאיש חסידך" – אתה ה' ציווית שאת האורים ותומים יישא הכהן הגדול איש חסידיך אהרון הכהן – "ונשא אהרן את שמות בני ישראל וחושן המשפט על ליבו בבואו אל הקודש לזכרון לפני ה' תמיד. ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים, והיו על לב אהרן בבואו לפני ה'…" (שמות כ"ח), כלומר אתה ה' בחרת מתוך שבט לוי כהנים לשרת אותך במשכן, ובכך זכה שבט לוי לכבוד הגדול ביותר להיות משרתי ה' במקום בכורי ישראל.

"אשר נסיתו במסה" – המקום הנקרא מסה נמצא ברפידים שבו ניסה ה' את משה (כנראה גם את אהרן) שהם משבט לוי – "ויחנו ברפידים ואין מים לשתות העם וירב העם עם משה ויאמרו: תנולנו מים ונשתה. ויאמר להם משה: מה תריבון עמדי מה תנסון את ה'… ויקרא שם המקום מסה ומריבה…" (שמות י"ז), ומכך שנאמר תנו לנו מים, משמע שפנו גם אל אהרן בדרישה זו, כי הוא היה איש הדברים של משה, ושם משה ואהרן עמדו במבחן ולא כעסו, אך במי מריבה שכן כעסו לכן נאמר כאן – "תריבהו על מי מריבה" ומשה ואהרן נכשלו בנסיון ולכן ה' רב עמם וגזר עליהם לא להביא את ישראל לארץ.

"האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע, כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו" – כאן משה מדבר כבר על כל שבט לוי, ומשבח אותם על מסירותם לה', גם בחטא העגל וגם בעבודת המשכן – "ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר: מי לה' אלי וייאספו אליו כל בני לוי. ויאמר להם, כה אמר ה' אלוהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו. ויעשו בני לוי כדבר משה, ויפול מן העם ביום ההוא כשלושת אלפי איש. ויאמר משה: מלאו ידכם היום לה', כי איש בבנו ובאחיו לתת עליכם היום ברכה" (שמות ל"ב).

רואים ששבט לוי למען ה' לא הכירו את אחיהם ולא ידעו את בניהם שחטאו בעגל ולא התחשבו בקשר המשפחתי שביניהם, וכשהוריהם שאלום על אחיהם אמרו לא ראיתיו, כלומר לא נחשב לאחי בגלל שחטא בעגל (חייב להיות שמדובר באחים משבט אחר, כלומר אחים מאמא משותפת ולא מאבא משותף, כי הרי שבט לוי לא חטא בעגל)

מה שמוכיח שמעשה לוי בדינה, לא נבע מכעס אישי, אלא מקנאה לה', ולכן קללת יעקב – "כי באפם הרגו איש" לא חלה על לוי. וכעת משה מברך את לוי על סמך מה שאמר בחטא העגל "ולתת עליכם היום ברכה" (שם, שם).

"כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו" – שבט לוי שמרו את מצוות ה' לא לעבוד עבודה זרה ולא חטאו בעגל וכן נצרו את בריתו של ה', המשיכו לקיים ברית מילה לבניהם גם בארבעים שנות המדבר, למרות ששאר ישראל לא מלו את בניהם מאז יציאת מצרים, בגלל קשיי הדרך, וחשש לבריאות בניהם. שבט לוי במסגרת המסירות לה' לא חשש ("ואת בניו לא ידע") – "כי מולים היו כל העם היוצאים וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו. כי ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר עד תום כל הגוי אנשי המלחמה… אשר לא שמעו בקול ה' אשר נשבע ה' להם לבלתי הראותם את הארץ… ואת בניהם הקים תחתם, אותם מל יהושע, כי ערלים היו, כי לא מלו אותם בדרך. ויאמר ה' אל יהושע: היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם…" (יהושע ה') – משמע שרק את בני הדור שמתו במדבר מל יהושע, ואילו שבט לוי שלא מת במדבר כי לא היו אנשי המלחמה אשר נשבע ה' להם לא להיכנס לארץ, כי נספרו מגיל חודש ולא מגיל עשרים כיוצאי הצבא, ואכן את בניהם לא מל יהושע כי הם כבר נימולו במדבר.

"ויורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וחליל על מזבחך" – לאחר פירוט הסיבות מדוע שבט לוי ראוי להתברך למרות קללת יעקב, עדיין קללת יעקב צריכה להתקיים-"אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית מ"ט) אך במקום להיות קללה היא תיהפך לברכה, כי אמנם יחולקו ביעקב ויפוצו בישראל, אך כמורי הוראה ומלמדי התורה ינטעו בכל שבט מישראל מספר לווים וכהנים כך שיוכלו ללמדם תורה בזמן שעוסקים בעבודת האדמה, ואכן בספר יהושע מפורטות ערי הלווים והכהנים שהיו בכל שבט ושבט מישראל.

וכנגד קללת – "ארור אפםכי עז ועברתם כי קשתה" (שם, שם) ישימו שבט לוי קטורה באפך במשכן – במעשה הקטורת כל יום ובכך יכפרו על חרון אף ה' על ישראל, כפי שהיה במגיפה בעדת קורח, שאהרן נכנס בין החיים והמתים עם הקטורת ועצר את מגיפה, לכן ישימו כליל על מזבחך, כי קורבנות עולת התמיד בכל יום שעולים כליל לה' מקריבים הכהנים בשביל עם ישראל ובכך מעבירים את עברת ה' על חטאי ישראל. כך שאלה שהואשמו באף ועברה קשים, יתקנו זאת על ידי העברת כעסו ואברתו של ה' מעל עם ישראל.

"ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה, מחץ מתניים קמיו ומשנאיו מן יקומון" – כעת הגיע משה לברכה האמיתית, כי עד כה פירט מדוע מגיעה לשבט לוי ברכה, ותיקן את קללת יעקב וכעת נשאר לברכם בפועל ולכן מבקש מה' לברך את חילם של שבט לוי – כוחם, עוצמתם, גבורתם וכן עושרם, שכיוון שאין הם נחלה בארץ זקוקים לברכה זו (וכל אלו משמעויות של המילה חיל).

"ופועל ידיו תרצה" – בפרט בעבודות המשכן והקרבנות מבקש משה מה' שיקבל ברצון את קרבנותיהם עבור ישראל, וכן יברך את פועל ידיהם בהנחלת התורה שיצליחו להחדיר בעם ישראל את יראת ה' ואת אהבתו.

"מחץ מתניים קמיו ומשנאיו מן יקומון" מי שיקום עליהם לרעה וינסה לקחת מהם את עבודת המשכן או לסכל את השפעתם הרוחנית על עם ישראל בלימוד התורה, ה' ימחץ את מתניו וכן ימחץ את משנאיו בטרם יקומו עליהם. כפי שעשה לעדת קורח דתן ואבירם, שערערו על בחירת שבט לוי למשרתי המשכן ועל אהרן ככהן גדול.

ותמיד יהיו כאלה שיקנאו בשבט לוי על מעמדו כמשרת ה' (כמו בזמן ירבעם בן נבט, שהקים עגלים בבית אל ובדן ומינה כהנים משלו שלא משבט לוי לשרת שם – "ויעש את בית במות ויעש כהנים מקצות העם, אשר לא היו מבני לוי" (מלכים א' פרק י"ב)), ולכן זקוקים בני שבט לוי לברכה זו כנגד אלה הקמים עליהם.

"לבנימין אמר: ידיד ה' ישכון לבטח עליו, חופף עליו כל היום, ובן כתפיו שכן" – בברכת יעקב, בנימין היה האחרון, בהתאם ללידתו כאחרון בני יעקב. וכאן עוד לפני שבט יוסף למרות שיוסף וכל האחרים גדולים ממנו.

ואולי בגלל שכרגע בירך את שבט לוי שמשרת את ה' במשכן לכן הזכיר כעת את שני השבטים, שבנחלתם ישכון המשכן ובית המקדש, יוסף ובנימין. והתחיל בבנימין, כי בו ישכון בית עולמים בירושלים בבית המקדש, לכן חשוב יותר, כי הקדושה תישאר שם לנצח ואחר כך עבר ליוסף שבנחלתו היה משכן שילה כל תקופת השופטים אך לא לנצח.

ומתחיל בבנימין, וגם פה המילים "לבנימין אמר" , פירושם על בנימין אמר, כי לא מדבר אליו בלשון נוכח.

"ידיד ה' ישכון לבטח עליו"- שלמה המלך, שה' שלח את נתן הנביא לקרוא את שמו ידידיה- ידיד ה' ("ותקרא את שמו שלמה וה' אהבו, וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה'" (שמואל ב' פרק י"ב)).

ויקים את בית המקדש הראשון בנחלת בנימין בירושלים. יוכל לשכון לבטח על שבט בנימין, שלא יחבור לעשרת השבטים לאחר מות שלמה שירבעם בן נבט פילג את הממלכה, אלא נשאר שבט בנימין עם שבט יהודה.

"חופף עליו כל היום" – שבט בנימין מחפה על ממלכת יהודה מעשרת השבטים כי גבולו חוצץ ביניהם (והשורש ח.פ.פ מופיע רק כאן בתנ"ך ופירושו נלמד מהשורש הדומה לו – ח.פ.ה שפירושו כיסה וציפה – "והעליות חיפה זהב" (דברי הימים ב' פרק ג').

"ובין כתפיו שכן" – שבט בנימין נחלתו נמצאת בין כתפיו של שבט יהודה שמקיפה אותו משני צדדים ונראית כשוכנת בין כתפי שבט יהודה.

אפשרות אחרת לפרש פסוק זה היא כך – לבנימין אמר: ידיד ה' – בנימין הוא ידיד ה' ולכן ה' ישכון לבטח עליו, כלומר בנחלתו תשכון השכינה לבטח ללא תזוזות, בבית המקדש בירושלים, חופף עליו כל היום, כלומר ה' חופף ומגן על בנימין כל הזמן. ובין כתפיו שכן – שכינת ה' שוכנת בין כתפי בנימין, בבית המקדש שנמצא על הר בין שני הרים יותר גבוהים כך שנראה כמו ראש ששוכן בין הכתפים.

"וליוסף אמר: מבורכת ה' ארצו, ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת. וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים, ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם. וממגד ארץ ומלואה, ורצון שוכני סנה תבואתה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו. בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח, יחדיו אפסי ארץ. והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה".

בברכות אלו, יוסף חוזר להיות שבט אחד, ולוי מצטרף שוב לשנים עשר השבטים. כפי שהסברנו מספר פעמים שהמספר 12 צריך להישאר קבוע או שבט לוי נכלל  ואז יוסף מתאחד לשבט אחד, או שבט יוסף מתפצל למנשה ואפרים ואז שבט לוי לא נכלל.

ובכל  הנוגע לנחלת ארץ ישראל ולסידור הדגלים סביב המשכן, שבט לוי לא נחשב, אך בשאר המקרים חוזר שבט לוי להיות חלק משנים עשר השבטים ושבט יוסף חוזר להיות אחד. לכן כאן בברכות שבט לוי חוזר להיות אחד משנים עשר, ושבט יוסף חוזר להיות שבט אחד (כפי שגם היה בברכת יעקב לבניו) ורק בסוף ברכתו מוזכרים שני השבטים שהתאחדו אפרים ומנשה – "והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה" וכן מוצאים בדבר זה ביחזקאל, בגבולות הארץ העתידיים באחרית הימים, שמחלק את הארץ לפי השבטים ובחלוקה זו מופיע מנשה בנפרד ואפרים בנפרד, ואילו שערי ירושלים מפורטים שם כנגד שנים עשר השבטים, שם לוי נכלל בשנים עשר השבטים יוסף מתאחד לשבט אחד – "בשערי העיר על שמות שבטי ישראל, שערים שלושה צפונה: שער ראובן אחד שער יהודה אחד ושער לויאחד ואל פאת קדימה… ושערים שלושה, ושער יוסףאחד שער בנימין אחד ושער דן אחד" (יחזקאל מ"ח).

וכאשר משווים את ברכת יעקב ליוסף לברכת משה ליוסף, מוציאם הרבה ביטויים שחוזרים בשתי הברכות: שם כתוב – "ברכות שמים מעל" וכאן כתוב – "מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מטל". שם כתוב – "ברכות תהום רובצת תחת" וכאן כתוב – "ומתהום רובצת תחת", שם כתוב – "עד תאוות גבעות עולם" וכאן כתוב – "וממגד גבעות עולם". שם כתוב – "תהיינה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו" וכאן כתוב – "תבואתה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו".

אך שם יש אמנם חמישה פסוקי ברכה ליוסף, אך השניים הראשונים אינם ברכות אלא מתארות את מה שעבר על יוסף מידי אחיו שמכרוהו ומה שארע לו במצרים. רק שלושת הפסוקים האחרונים היו ברכה. ואילו כאן כל חמשת הפסוקים של יוסף הם ברכה.

ולא צמצם משה את ברכתו של יוסף בגלל שכבר ברכו יעקב כפי שעשה בברכת יהודה כי יש לזכור שעצמות יוסף נדדו עם משה כל ארבעים שנות המדבר והיה צריך להכניסם איתו לארץ לקבורה וכעת לא יכול לסיים את המצווה, כי לא נכנס לארץ ולכן לפחות מברך את שבטו של יוסף בברכה הכי חשובה בברכות משה, ולעצמות יוסף ידאגו כבר בני ישראל להכניסם לארץ – "ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר: פקד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם" (שמות י"ג).

ומשה מברך את יוסף, שה' מברך את ארצו כלומר את נחלתו בתוך ארץ ישראל – "ממגד שמים מטל" וכדי להבין מה פירוש המילה מגד נלך לברכת יעקב ליוסף המקבילה לברכת משה ושם כתוב – "ברכות שמים מעל" משמע שמגד זה ברכה ושפע, ואם כן הפסוק בשיר השירים – "פרדס רימונים עם פרי מגדים" (שיר השירים ד') משמעו פרי מבורך ועשיר במתיקות. ועכשיו נבאר את ברכת משה ליוסף – מבורכת ה' ארצו מברכת שמים מטל השמים שמלחלח את השדות.

"ומתהום רובצת תחת" – וממי התהום שרובצים מתחת לנחלתו של יוסף ומהם יונקים הצמחים מים ללא צורך בגשם. וכן – "ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים" – כי התבואה מתברכת מחם השמש ומאור הירח מתברכים צמחים הנקראים גרש.

וכן תתברך ארצו מראש הררי קדם, כיוון שנחלת יוסף היא כוללת את הרי השומרון הגבוהים מגבעות השפלה המשתפלות לכיוון מישור החוף, ופירות הגדלים בראשי ההרים מתברכים מהאוויר והלחות השוררים בראש ההר.

כמו כן בגבעות ישנם תאים שונים ולכן גם הצומח שם שונה בגידולו בהתאם לחום וללחות שם ויש פירות שראש ההרים טוב להם ויש פירות שהגבעות עדיפות להם.

"וממגד ארץ ומלואה" – וכן בעמקים שבין ההרים, ושטחי המישור לש נחלת יוסף, התברכו בהם הפירות המתאימים לגדול שם ושם יש יוצר מעיינות וצמחים שמפשעים על גידול הפירות.

והכי חשוב "רצון שוכני סנה" – שחוץ מהאקלים וממזג האוויר מה שהכי יגרום לברכת הארץ זה רצון שוכן סנה (שזו היתה הפעם הראשונה שנגלה ה' למשה בסנה) – ה' המשגיח על הארץ מראשית שנה ועד אחרית שנה.

כל הברכה הזו תבוא לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו כי יוסף היה נזיר בקרב אחיו והיה הכתר שלהם – מלשון נזר. כי היה משנה למלך במצרים וכלכל את אביו ואחיו במצרים והיה משביר לכל ארץ מצרים. ולכן מידה כנגד מידה מקבל ברכת שפע ופרנסה משמיים.

וכן היה גם נזיר מבחינת התנזרות מעריות שנזהר באשת פוטיפר ולא התפתה לפיתוייה למרות שזה עלה לו במחיר כבד מאוד.

וכן הביטוי נזיר אחיו יכול גם להתפרש כמרוחק מאחיו, נפרד ונבדל מהם – "נזורו אחור" (שישעיה א') משורש ז.ו.ר-"מוזר הייתי לאחיי" (תהילים ס"ט) כי אחיו שנאוהו ומכרוהו לעבד.

ומכל הטעמים הנ"ל זכה לבכורה בשכם אחד על אחיו, במקום ראובן הבכור. ולכן זכה לשני חלקים בארץ – אפרים ומנשה.

ועד כאן ברכת משה מקבילה לברכת יעקב, וכעת מוסיף משה לברכת יוסף ברכות הקשורות לכיבוש הארץ, כי עומדים להיכנס לארץ (כפי שהוסיף בברכת יהודה) – "בכור שורו הדר לו בקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ" – משה מבקש מה', שיעניק לשבט יוסף כח של שור בכור וקרניים חזקות כשל ראם (כלומר כלי נשק חזקים כנגד האויב) בהם ינגח את עמי כנען ואת האויבים בקצות הארץ.

"והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה" – משבט אפרים יכו באויב רבבות חיילים ושמבט מנשה יכו באויב אלפי חיילים כמו שנאמר בדויד ושאול – "היכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו" (שמואל א' פרק י"ח) וזאת על פי ברכת יעקב לאפרים ומנשה – "ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלוא הגויים. ויברכם ביום ההוא… וישם את אפרים לפני מנשה…" (בראשית מ"ח) ולכן גם כאן משה שם את אפרים לפני מנשה ונותן לו את הרבבות ולמנשה רק אלפים.

וכיון ששבט יוסף המאוחד גדול משבט יהודה (85,000 לעומת 76,000) לכן גם ברכתו של יוסף כאן גדולה משל יהודה, למרות שבברכות יעקב הם היו שווים בגודלם בברכתו.

"ולזבולון אמר: שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהלך. עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק כי שפע ימים ינקו ושפוני טמוני חול".

ולאחר שבנימין ויוסף (בני רחל) השתרבבו כאן שלא במקומם, בגלל מה שהסברנו שהמשכן ובית המקדש ששם משרתים הלווים, שכנו בתוך נחלתם, חוזרת הברכה לעסוק בבני לאה זבולון ויששכר (ומשה מדבר אליהם בלבד בשלון נוכח, כי כוללם בברכה אחת של זבולון, וכדי לא לפגוע בכבודו של יששכר שמובלע בברכת זבולון, מה שלא היה בברכת יעקב ששם הם היו נפרדים, לכן פונה לשניהם בלשון נוכח) וכפי שמופיע בברכת יעקב שזבולון קודם ליששכר, כך גם כאן.

בגלל שזבולון יוצא בספינות למסחר בים, ומפרנס את שבט יששכר שעוסק בקביעת הזמנים וכמו שברכת יעקב מופיע זבולון – "לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו על צידון" (בראשית מ"ט) כך גם כאן משה מבשר ש -"שפע ימים ינקו ושפוני טמוני חול" שזבולון במסחרו בים ינק את השפע של הימים והסחורות מכל ארצות הים מסביב, ומה שספון וטמון בחולות החופים מספינות שנטרפו או עלו על שרטון והים פלט את סחורתם על החוף בנחלת זבולון. ולכן כתוב בלשון רבים-"ינקו" כי זבולון ישתף בכך את שבט יששכר, ולכן כאן הם כלולים באותה ברכה.

שמח זבולון בצאתך – לים באוניות, "ויששכר באוהלך" – בחישוב המועדים והשנים, שבזה התמחו שבט יששכר – "ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים, לדעת מה יעשה ישראל" (דברי הימים א' פרק י"ב), וזבולון בנוסעו באניות ברחבי המזרח התיכון יפיץ את בשורת האמונה באל אחד בקרב עמי הארץ ויקראו לעמים לעלות להר ה' ולזבוח שם דברי צדק לה', כי זה צודק להודות לה' ע כל השפע שיונקים מהים ומחופיו.

כמו שנאמר ביונה, לאחר שהמלחים הגויים באוניה שמעו ממנו – "עברי אנוכי ואת ה' אלוהי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה",  ולאחר שהטילוהו אל הים על פי בקשתו ונרגע הים, נאמר – "ויראו האנשים יראה גדולה את ה' ויזבחו זבח לה' וידרו נדרים" (יונה א').

וכן אומר שלמה בחנוכת המקדש: "וגם אל אנכי אשר לא מעמך הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך, כי ישמעון את שמך הגדול ואת ידך החזקה וזרועך הנטויה ובא והתפלל אל הבית הזה. אתה תשמע השמיים, מכון שבתך, ועשית ככל אשר יקרה אליך הנכרי למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל, ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי" (מלכים א' פרק ח').

"ולגד אמר: ברוך מרחיב גד, כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקד. וירא ראשית לו, כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל".

בברכת יעקב, קדם דן לגד, ואילו כאן זה הפוך? כי לאחר סידור הדגלים, גד הצטרף לדגל מחנה ראובן, ושאר בני השפחות-דן אשר ונפתלי נשארו בדגל המאסף, במחנה דן. כמו כן גד הצטרף לראובן וחצי שבט המנשה בנחלתם בעבר הירדן המזרחי, כך שבשני דברים אלה עבר גד למחנה האמהות ולכן כעת משה מקדימו לשבט דן.

ועל גד אומר משה לה' – "ברוך מרחיב גד" – ומברך את גד שה' ירחיב את גבולו, כי יושב על הגבול המזרחי ביותר, ומהווה חומת מגן בפני האויבים ממזרח, כך שככל שגבולו רחב כך מורחקת הסכנה מישראל שבארץ כנען, לכן דרוש רק שישכון כלביא בגבורה ויטרוף זרוע יחד עם הקדקד של האויב וכך לא יעלה בדעת לנסות לפלוש לארץ.

"וירא ראשית לו" – הוא הראשון שקיבל נחלה, כי הוא זה שיזם את בקשת נחלת ארץ סיחון ועוג – "ויבואו בני גדובני ראובן עטרות ודיבון… ושבם ונבו ובעון, הארץ אשר היכה ה', ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה… יותן הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה…" (במדבר ל"ב)

"כי שם חלקת מחוקק ספון" – כי ידעו בני גד שכיוון שמשה לא יעבור את הירדן אפילו במותו, כנראה ייקבר בארץ סיחון ועוג ולכן רצו לקבל את נחלתם שם, כך שמשה יקבר בחלקם (חלקת מחוקק ספון- חלקת  שבה טמון המחוקק שמסר לישראל את התורה עם חוקיה- משה).

אמנם בסופו של דבר בחלוקת הנחלה של ארץ סיחון ועוג בין שבטי ראובן וגד נפלה נבו שבסביבתה נקבר משה בחלקו של ראובן ולא של גד ("ובני ראובן בנו את חשבון… ואת נבו ואת בעל מעון…" (שם, שם)) אך בזמן הבקשה עדיין לא ידעו זאת בני גד וקיוו שיקבר בחלקם.

"ויתא ראשי עם" – ובתמורה לקבלת חלקם בעבר הירדן המזרחי, התחייבו בני גד לעבור חלוצים בראש העם בכניסה לארץ ולא רק למען עם ישראל אלא גם למען ה' התחייבו לעבור חלוצים, לכן נאמר "צדקת ה' עשה" – "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל… ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה…" (שם, שם).

"ומשפטיו עם ישראל" – "לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו…" (שם, שם) – והוסיפו בהתחייבותם מעבר לדרישת משה והתחייבו לא לשוב לארצם עד גמר חלוקת הנחלות של השבטים בתוך הארץ ובכך עשו צדקה ומשפט גם עם ישראל ולא רק עם ה'.

"ולדן אמר: דן גור אריה יזנק מן הבשן" – כאן מתנבא משה על כך, שלאחר שירשו שבט דן את נחלתם באזור צורעה ואשתאול עד יפו והירקון, הפלישתים ידחקום משם, יעלו בני דן צפונה ויכבשו את לשם הצמודה להר חרמון שבבשן – "ויצא גבול בני דן מהם ויעלו בני דן וילחמו עם לשם וילכדו אותה ויכו אותה לפי חרב… וישבו בה ויקראו ללשם דן כשם דן אביהם" (יהושע י"ט) ומלשם יוצא הירדן שפירוש שמו יורד מדן.

לכן נאמר כאן "דן גור אריה יזנק מן הבשן", שכשכבש את לשם הצמודה לבשן, זינק עליהם מערי הבשן במפתיע כמו גור אריה וכבשם (דבר זה מסביר שאלה קשה לאורך כל התורה שמוזכר באברהם שרדף את ארבעת המלכים עד דן שבצפון, וכן המילה ירדן שמשמעה יורד מדן נאמרה בתורה הרבה פעמים והרי רק לאחר שיכנסו לארץ וינחלוה ולאחר שנים רבות יעלה דן לצפון לכבוש את לשם ואז תיקרא על שמו אז איך נכתב שם זה בתורה לפני שנכתב הדבר, אלא מכאן רואים שמשה ידע זאת בנבואה, כפי שאומר כאן בברכת דן, ולכן כתב בתורה דן וירדן על שם העתיד ואולי על סמך זה שידעו זאת שבט דן שבעתיד יהיה מקום זה ברשותם, עלו דווקא לשם לכבוש את לשם למרות שזה רחוק מאוד מנחלתם שהיתה באזור יפו שאותה קיבלו על פי הגורל).

ודן מבורך כאן לפני נפתלי, ואשר כי הוא ראש הדגל של מחנה דן, ואשר ונפתלי הם תחת פיקוד שדגלו של דן.

"ולנפתלי אמר: נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה" – אשר היה צריך להתברך לפני נפתלי כמו בברכת יעקב, אך כיון שאשר הוא הנוחל את הגבול הכי צפוני בארץ ישראל לכן בורך אחרון.

ומשה מברך את נפתלי שיהיה שבע רצון ה' ומלא מברכתו וירש את ים כנרת ודרומו, כי מסביבו יש שפע ברכה באדמה וכן בים כינרת עצמו יש שפע דגים לפרנסה ולכן מלא ברכת ה'.

"ולאשר אמר: ברוך מבנים אשר, יהי רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו" – כיון שאחרון אחרון חביב אשר מבורך יותר מכל הבנים שבורכו עד כה, בברכת שמן הזיתים החשוב כל כך להרבה צרכים. ולמרות זאת לא יקנאו בו אחיו על שפע השמן שבנחלתו ויהיה רצוי על אחיו ואהוב על ידיהם כיוון שטובל רגליהן בשמן הטוב שמפיק מזיתיו ומספקו לכל שבטי ישראל-"מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך" (בראשית מ"ט).

"ברזל ונחושת מנעלך וכימיך דבאך" – יש הסוברים שפסוק זה הוא המשך ברכת אשר, ופירושו, שאשר נועל את תחום הארץ בפני האויבים כי נמצא בגבול הכי צפוני שמשם נפתחת הרעה וכל האויבים הגדולים באו משם – "מצפון תיפתח הרעה" (ירמיה א').

אך אם כן מדוע עד כה נאמרה הברכה לאשר בלשון נסתר – "ברוך מבנים אשר…", וכעת עובר משה ללשון נוכח – "מנעלך" משמע שמדבר אל כל ישראל וכעת מתחילה ברכה כללית לכל קהל ישראל וכך סוברים רוב המפרשים.

ואם כך, אז פירוש הפסוק הוא שעם ישראל ייכנס לארץ בכל מקום בו ידרוך ייכבש על ידו כאילו נעליו עשויות ברזל ונחושת שמשאירות חותם כבד כפי שנאמר-"כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם יהיה" (דברים י"א), "וכימיך על הארץ כן יצמיד כוחך ועוצמתך" (והמילים ברזל ונחושת מוזכרות כאן כי הרי נאמר לגבי ארץ ישראל – "ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת" (דברים ח') וכן להבדיל בקללות נאמר – "והיו שמיך אשר על ראשך נחושת והארץ אשר תחתיך ברזל" (שם כ"ח)).

ולגבי המילה "דבאך" אין לה דומה בתנ"ך ופה זה המקום היחיד שמוזכרת, אך ניתן לומר שמשמעה הפוך מהמילה דאבה שפירושה כאב וצער – "עיני דאבה מיני עוני" (תהילים פ"ח) ובלשון הקודש באותו ששורש משתמשים לעיתים בדבר והיפוכו כמו להשריש ולשרש- שהראשון משמעו זריעה והשני עקירת השורש. וכן באותן אותיות אך בסדר שונה, כגון- לחבר, לחרב שהראשון משמעו לחבר בין אנשים והשני משמעו חורבן והרס ופירוד בין אנשים.

כך גם כאן דאבה זה צער וכאב ודבאה זה שמחה ואושר. ומשה מברך את ישראל, שכמספר ימיך על אדמתך כך יהיו ימי שמחתך ואושרך (אם יקיימו את המצוות כמובן).

"אין כאל ישורון , רוכב שמים בעזרך ובגאוותו שחקים" – משה פונה אל עם ישראל ואומר לו: ישורון אין כמו האל שלך ה', שהוא רוכב שמים, בעזרתך לכל מה שאתה צריך.

"ובגאותו שחקים" – מילים אלה מקבילות לנאמר בתהילים – "על ישראל גאוותו ועוזו בשחקים" (תהילים ס"ח) שה' התפאר בעמו ישראל לפני יושבי השחקים בשמים שהם המלאכים משרתיו.

"מעונה אלוהי קדם ומתחת זרועות עולם ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד" – השחקים שהוזכרו הם מעונו של אלוהי קדם, שקדם לכל הבריאה וברא אותה. ומתחת השחקים על פני האדמה כוחות ה' פועלים לעולם ללא הפסק (זרוע זה לשון עוז וכח – "לך זרוע עם גבורה" (תהילים פ"ט)) לעזור לישראל ומגרש מפני ישראל את אויביהם ומצווה להשמידם-"לא תחיה כל נשמה" את שבעת עמי כנען.

"וישכון ישראל בטח, בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל" – בעקבות עזרת ה' וגירוש האויבים והשמדתם ישכון ישראל לבטח בארצו ללא הפרעות. "בדד עין יעקב" – למראית עין יעקב יושב בדד (עין יעקב, במובן – "הנה כיסה את עין הארץ" (במדבר כ"ב) שעם ישראל כיסה את מראה הארץ כך שלא ניתן היה לראותה מרוב בני אדם), אך זה רק נראה כך, כי זה מעשה ה' אלוהים עמו.

"אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל" – ישראל יושבים לבטח ובבדד מהגויים בארץ שהיא מלאה דגן ותירוש וגם משמיים מורעף עליהם טל להחיות את הפירות והצמחים במי ברכה (פה המילה יערפו במובן ירעפו ברכות ולא מלשון לערוף)

"אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאוותך. ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך" – עליך להיות מאושר ישראל שזכית להיות עם ה' שה' מושיעו מכל אויביו, ומגן ועוזר מפני צריו. וה' הוא חרב גאוותך שאתה יכול להתגאות על הגויים ולסמוך על חרב ה' שתילחם בשבילך ואז – "יכחשו אויביך לך" במובן של יתחנפו אויביך לך (כי בכל חנופה יש מימד של שקר וכחש) או במובן של כחש ורזון וחולשה – "ובשרי כחש משמן" (תהילים ק"ט) שייכחש בשרם של אויביך ותנצחם בקלות.

"ואתה על במותימו תדרוך" – תשפיל את גאוותם ותרמוש ברגלך את מקומות הפולחן הגבוהים שלהם.

ובכך מסיים משה את ברכותיו הפרטיות והכלליות (לכל שבט) לעם ישראל.

"ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פהי ירחיו. ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן. ואת כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומשנה ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון ואת הנגב ואת הכיכר בקעת יריחו עיר התמרים עד צוער".

פה נוסף הכינוי – "ראש הפיסגה" שהוזכר לבדו בפרשת ואתחנן) לכינוי הר נבו, כדי להדגיש את העניין, שבעלייתו להר הגיע משה לראש הפיסגה שאדם ילוד אשה יכול להגיע בעולם הזה. להר נבו- נ' בו, שער החמישים בקדושה כך שעלייתו תרתי משמע.

וצריך משה שה' יראהו א כל ארץ ישראל, כי בדרך הטבע אפשר לראות משם רק את קציה של הארץ הטובה. ולכן נאמר – "ויראהו ה' את כל הארץ", כי זו היתה ראייה ניסית.

ושוב נזכר כאן גבול הצפון – דן, וכן נפתלי, למרות שעדיין לא נחלו ישראל את נחלתם ועוד לא ידעו איזה שבט ינחל ואיפה ינחל, עד שיהושע יפיל גורלות בעתיד בכל זאת מוזכר כאן בפירוש חבלי הארץ שלאחר חלוקתם – דן, נפתלי, ארץ אפרים ומנשה וארץ יהודה עד הים התיכון. סימן שמשה ראה זאת בנבואה, וכתב זאת בתורה כשהשומעים עדיין לא יודעים היכן יהיו חבלי ארץ אלה וכן ראינו זאת בברכות לשבטים שמשה ידע שבנחלת בנימין יהיה מקום המקדש, ובנחלת יוסף משכן שילה ושזבולון יהיה על חוף הים ונפתלי יקבל את הכינרת ואשר יקבל נחלה משופעת בשמן ודן יזנק מן הבשן, כלומר יקבל וייקח את מקורות הירדן בצפון.

אך עדיין כתב זאת ברמזים ולא במפורש, כך שישראל הבינו הכין נחלת כל שבט רק בדיעבד לאחר הטלת הגורל לנחלות ואז יבינו למפרע את משמעותן של ברכות משה לכל שבט.

לכן ה' מראה למשה לא רק את חבלי הארץ אלא גם את השתייכותן השבטית בעתיד.

"ויאמר ה' אליו: זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר: לזרעך אתננה. הראתיך בעיניך ושמה לא תעבור".

 זאת הארץ שהראיתי לך היא ארץ שבעה עממים, שנשבעתי לכל האבות שאתננה ללא תנאי לזרעם. אך זו לא כוללת את ארץ עשרת העמים שנשבעתי לאברהם בלבד בברית בין הבתרים. כי היא תלוי במעשי עם ישראל בארץ אם יעבדו את ה' מתוך אהבה אז יזכו להרחבת הגבול שתכלול את ארץ עשרת העממים כפי שפירטנו בהרחבה בפרשת ראה ובפרשת שופטים-"ואם ירחיב ה' אלוהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך ונתן לך את כל  הארץ אשר דיבר… כי תשמור את כל המצווה הזאת לעשותה… לאהבה את ה' אלוהיך וללכת בדרכיו כל הימים…" (דברים י"ג).

"הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור" – משה אמנם ראה בעיניו, בעיני הבשר, אך על ידי נס שה' הראה לו כי בצורה טבעית לא ניתן לראות מהר נבו את דן שבצפון ואת ים כינרת שבחלק נפתלי ואת ארץ יהודה עד הים האחרון.

"ושמה לא תעבור" – אפילו עצמותיך לא יעברו להיקבר בארץ ישראל כפי שיעברו עצמות יוסף ויקברו בשכם – "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים ייקברו בשכם…" (יהושע כ"ד).

ואלה המילים האחרונות ששמע משה בחייו והדיבור האחרון של ה' אליו – "ושמה לא תעבור", אבל את שער החמישים של הקדושה אתה כן עובר.

"וימות שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'. ויקבור אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור. ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה. ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה" – לגבי שמונת הפסוקים הללו עד סוף הפרשה יש מחלוקת בגמרא אם משה כתבם מפי ה' בדמע או שיהושע כתבם (בבא בתרא ט"ו עמוד א').

אך לפי מה שהסברנו לעיל בעניין נחלות השבטים שמשה ידע בנבואה, גם פסוקים אלה מסתבר שמשה כתבם מפי ה' בנבואה למרות שעוסקות במותו. כי אחרת היו צריכים להיכתב בספר יהושע ולא היו חלק מהתורה. ומשה נאמר עליו שכתב את ספר התורה עד תומו – "ויהי ככלות משה לכתוב את  דברי התורה הזאת על ספר עד תומם ויצו משה את הלווים… לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'…" (דברים ל"א) –  משמע שמשה סיים את כל ספר התורה ואף נתנו ללויים לשים לצד ארון ה', משמע שנחתם ספר התורה על ידי משה עצמו ולא על ידי יהושע.

וכאן נאמר – "משה עבד ה'" וכפי שהסברנו בתחילת הפרשה זו עליה מדרגת איש האלוהים, כי שם הוויה הוא שם העצם של ה' ואלוהים הוא שם התואר המבטא את הנהגת העולם על פי כוחות הטבע, ושם משה יכול להיות איש האלוהים במובן של בעל, אך לגבי שם הוויה לא שייך לומר איש, אלא רק עבד, כי משה עבד את ה' כל חייו עבודה קשה של שבירת המידות ללא קפיצות ודילוגים כפי שהיה לפנחס בזכות מעשי קנאתו בעוון פעור שקיבל ברית שלום וברית כהונת עולם מיד.

משה לעומת זאת, כיוון שאמור לשמש כסמל ליכולות האדם מישראל להגיע עד חמישים שערי קדושה ושכל אדם מישראל יכול להגיע לכך אם יעבוד קשה, ולכן חי משה מאה עשרים שנה בדיוק (ולא מצינו אף אחד בתנ"ך שמת בגיל זה חוץ ממשה) כפי תוכניתו של ה'  בדור המבול – "ויאמר ה': לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר, ויהיו ימיו מאה ועשרים שנה " (בראשית ה').

וה' חיכה עד שנמצא אדם כזה כמו משה, שהוא עבד ה' האמיתי ובו מצא את האדם שיחיה מאה עשרים שנה תוך כדי עבודה בלתי פוסקת את ה' שהוא רצון ה' האמיתי בבריאה, והוא היחיד שהגיע לדרגה זו של עבד ה', וה' דיבר עמו פה אל פה וידעו פנים אל פנים, ולא קם עוד נביא בישראל כמשה.

ורק במותו ניתן לקרוא לו כך כי כל עוד אדם חי יכול להיות שיחטא, ואז יתברר שלא היה עבד ה' כל חיין כפי שקרה לאלישע בן אבויה שנהפך לאחר ויוחנן כהן גדול שנהיה צדוקי בגיל שמונים.

וכפי שהסברנו בספר אגלי דעת פרשת בראשית – שמחטא עץ הדעת נולד המצב של קידוש החומר באמצעות עבדוה קשה, ומשה הוא התגלמות האדם השלם שהצליח בכך עד שקרן עור פניו. וביום מותו חזר למצב של אדם הראשון קודם החטא ועל פי הזוהר, משה נקרא רעיא מהימנא – הרועה הנאמן ונשמתו מושרשת בדעת העליון של עשר ספירות באצילות.

"ובכל דור ודור יורדים ניצוצות מנשמת משה רבנו ומתלבשים בגוף ונפש של חכמי הדור – עיני העדה, ללמד דעת את העם ולידע את גדולת ה' ולעבדו בלב ונפש, כי עבודה שבלב היא לפי הדעת כמו שכתוב "דע את אלוהי אבית ועבדהו", בלב שלם ובנפש חפצה. ולעתיד הוא אומר – "ולא ילמדו איש את רעהו לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי" (תניא ליקוטי אמרים פרק מ"ב)

ולכן – ידעוה' פנים אל פנים, מלשון דעת, ומצד שני – "לא ידע איש את קבורתו עד היום הזה ואי ידיעה זו מובילה לקבלת הדעת ממשה עד כל הדורות.

וה' בעצמו קבר אותו בגיא מול בית פעור באותו מקום שבו דיבר אל העם את כל ספר דברים- ונשב בגיא מול בית פעור" (דברים ג') למרות שמת בראש ההר (לא כמו אהרן שמת בהר ההר ונקבר שם) כי כפי שהיה משה בחייו וענו מכל אדם כך במותו נקבר בגיא שהוא מקום נמוך מול בית פעור שנמצא בראש ההר, ובכל זאת ענוותו של משה מנצחת את גאוותו של פעור וחוסמת את זכרון אותו עוון מלקטרג בשמיים על עם ישראל.

והמילים "עד היום הזה" נכתבו על ידי משה לדורי דורות שכל מי שקורא בתורה את המילים עד היום הזה זה מדבר אל יומו של הקורא, שלכולם לא יוודע מקום קבורתו של משה וזו גם נבואה לעתיד.

התורה הדגישה שלמרות שהיה משה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו (כמו עיני יצחק שלעת זקנתו כהו עיניו ולא יכל לראות) ולא נס ליחה – לא נסה הלחלוחית מעורו והיה רענן כמו איש צעיר. וזאת כדי להדגיש שמבחינת גופו יכל משה להמשיך לחיות עוד שנים רבות ורק מצד נשמתו נגזר עליו להילקח למעלה בגלל שה' קבע מועד לחיי האדם בארץ ישראל (כפי שהסברנו בפרשה הקודמת).

וניתן גם לומר שמאה עשרים שנות משה הם כנגד שנים עשר שבטי ישראל שאותם הנהיג משה ארבעים שנה במדבר ומתו במדבר (ללא שבט לוי שלא מת) כפול עשרה נסיונות שניסו את ה', ולכן נגזר עליה למות במדבר-"כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי… וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי, אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם וכל מנאצי לא יראוה" (במדבר י"ד) ועל פי המדרש, משה נשאר בחוץ לארץ כדי לעלות אותם לעולם הבא יחד איתו, ולכן נאמר – "גם בי יתאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבוא שם" (דברים א') למרות שלמעשה נגזר עלי לא לבוא לארץ רק בשנת הארבעים ולא בחטא המרגלים.

"ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלושים יום, ויתמו ימי בכי אבל משה" – ובמות אהרן נאמר – "ויראו כל העדה כי גווע אהרן ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל" (במדבר כ') ובמשה לא נאמר – "ויראו.. כי גווע משה", כי לא נודע מקום קבורתו ולא ראו שמת כמו אצל אהרן, ולכן גם לא בכו אותו כל בית ישראל כפי שמוזכר במות אהרן אלא רק בני ישראל. כי היו כנראה כאלה שחשבו שלא מת ממש.

"ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, כי סמך משה את ידיו עליו, וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר ציווה ה' את משה".

משה סמך ידיו על יהושע, כבר בפרשת "פנחס", עוד לפני מלחמת מדין, וגם שם זה צמוד לציווי הראשון של ה' למשה לעלות להר העברים ולראות את הארץ, רק ששם נדחתה עלייתו של משה, ובנתיים סמך ידיו על יהושע.

וכעת לאחר מימוש עלייתו להר ומותו, סמיכת הידיים אז חלה כעת, ורוח החכמה עברה במותו של משה אל יהושע, לכן שמעו אליו בני ישראל כפי שציווה ה' אותם על ידי משה.

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, וכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לישות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" – המילים "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", מתייחסות גם לידיעה פנים אל פנים עם ה' (שרק במשה נאמר – "וידבר ה' אל משה לאמר" באופן קבוע, באהרן נאמר רק פעם אחת לאחר מות בניו, כי זאת דרגת הנבואה הכי גבוהה, בניגוד ל – "ויאמר ה'" אל או "היה דבר ה' אלי לאמר", או "וידבר אלוהים אל…") וגם מתייחסות מילים אלה לגבי הפסוקים הבאים לגבי האותות והמופתים במצרים ובפרעה (עשר המכות) והיד החזק והמורא הגדול שהיו על ים סוף, היד החזקה – זו קריעת ים סוף, והמורא הגדול זה הטבעת המצרים בים, שגם בזה היה משה ייחודי ולא קם עוד נביא כמוהו שפעל מופתים כאלה גדולים לעיני כל ישראל כלומר בפרהסיא וקידוש ה', לא קם עוד נביא שעשה משעים כאלה בשליחות ה'. ויש פה בעצם נבואה לעתיד שגם בעתיד לא יקום נביא כמשה שה' ידע אותו פנים אל פנים וישלח אותו לעשות מעשים כאלה גדולים לעיני כל ישראל.

חזק חזק ונתחזק, תם ונשלם השבח לבורא עולם!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *