מה חדש, שחרורו של יגאל עמיר

יגאל עמיר: פירוש לפרשות שבוע נצבים – וילך

בס"ד

פרשת ניצבים

"אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם: ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימיך לעברך בברית ה' ובאלתו אשר ה' אלוהיך כורת עמך היום. למען הקים אותך היום לו לעם, והוא יהיה לך לאלוהים כאשר דיבר לך וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב"

משה מתחיל בלשון רבים- "ניצבים היום כולכם… ראשיכם…" ומסיים בלשון יחיד-"וגרך אשר בקרב מחנך… בעוברך בברית ה' אלוהיך ובאלתו… כורת עמך היום…" ואחר כך שוב יש לשון רבים-"ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת… כי אתם ידעתם…" אחר כך שוב חוזר ללשון יחיד-"והיה כי יבואו אליך ראה נתתי לפניך…" ועד סוף הפרשה חוזר ללשון יחיד.

צריך לומר שבכך משה מעביר לעם ישראל את מהות הברית שכעת ה' כורת עמם, ברית שהופכת את כולם לעם אחד, שכל אחד ערב לשני וחטא אחד משפיע על כולם וחטא הרבים משפיע על היחיד ולכן עובר מלשון רבים ללשון יחיד ולהיפך.

הפרשה מתחילה בלשון ניצבים שמשמעותה עומדים הכן, ניצבים ונכונים לכל הוראה כמו-"התייצבו וראו את ישועת ה'" (שמות י"ד) וכמו שה' אומר למשה בהר סיני-"וניצבת לי שם על ראש ההר" (שם ל"ד) כמו חיילים המתייצבים לצבא ה'.

בניגוד מוחלט לניצבים אחרים-דתן ואבירם, אשר-"יצאו ניצבים פתח אוהליהם ונשיהם ובניהם וטפם" (במדבר ט"ז) כי הם נצבו נגד ה' עם נשיהם וטפם, כאן ישראל ניצבים לפקודת ה'- הם ונשיהם וטפם, הראשונים נבלעו באדמה ואלה יורשים את האדמה הטובה של ארץ ישראל.

"ראשיכם"- אלה נשיאי השבטים. שבטיכם- זה כל עם ישראל. כעת מפרט משה ממה מורכבים השבטים לפי סדר החשיבות, וזה מפני שכל אחד הגדול בחשיבות אחראי וערב על כל מי שתחתיו: זקניכם- השופטים, "שוטריכם"- השוטרים האוכפים את השפיטה. "כל איש ישראל"- כל שאר הדברים, "טפכם"- הילדים שעליהם אחראים הגברים וערבים עליהם, "נשיכם"- נשים נשואות.

"וגרך אשר בקרב מחנך"- מאין הגיעו הגרים? הרי הערב רב כבר נשמדו כפי שהוכחנו בפרשת "בהעלותך", אולי הכוונה לשבי האדם שנלקח ממדיין שהיה מורכב מנשים שלא ידעו משכב זכר. וכן אולי ממואבים ועמונים שבחרו להצטרף לעם ישראל ששהו בערבות מואב.

"מחוטב עציך עד שואב מימיך"- חוטבי העצים אלה הגברים הזכרים, ושואבי המים אלה הנשים הגירות.

כך יוצא שבראש הערבות עומדים נשיאי השבטים שערבים על שבטיהם, ומתחתם השופטים שערבים על כל מי שמתחתם, מתחתם השוטרים שערבים על כל מי שתחתם, ותחתם הגברים שאחראים על הטף ועל הנשים, ותחתם הנשים שערבות על שפחותיהם ועבדיהם- מהעובדים שואבי המים וחוטבי העצים שלא יחטאו.

וכל ההתייצבות הזו נועדה על מנת לעבור בברית ה' ובאלתו אשר ה' כורת עמך היום. בברית זו ה' מקים את עם ישראל לו לעם, והוא בתמורה יהיה לך לאלוהים.

המילה "לעוברך" המוזכרת כאן בעניין הברית עם ה' יכולה בחילוף אותיות להתפרש-לעורבך בברית, מלשון ערבות הדדית, כי ברית זו מתחייבים ישראל לערבות הדדית-"והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת", ומה שגלוי לעיני כולם יש אחריות על הכלל למנוע מהפרט לחטוא בגלוי, כי הוא ערב עליו.

ויש לעבור בברית, שזה לכרות ברית עם מישהו כמו כאן, ויש לעבור את הברית, שפירושו להפר את הברית שנכרתה-"חטא ישראל גם עברו את בריתי אשר ציוויתי אותם" (יהושוע ז')

וכאן נאמר שה' כורת ברית עמנו, וכן לגבי אברהם בברית בין הבתרים נאמרה בלשון כריתה-"ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר" (בראשית ט"ו) וכן אברהם ואבימלך כרתו ברית ביניהם-"ויצו אברהם את שבע כבשות הצאן לבדיהן… ויכרתו ברית בבאר שבע" (שם כ"א). וכן ביצחק ואבימלך נאמרה לשון כריתה וכן יעקב ולבן כורתים ברית לא לעבור את הגל הזה לרעה, ויעקב מקים מצבה לכריתת הברית.

ומצד שני המילה לכרות גם משמשת במשמעות של הפרדה וניתוק-"גט כריתות", חיוב כרת- "ונכרתה הנפש ההיא" (בדיוק כפי שלמילה לעבור יש שתי משמעויות נגדיות שהבאנו לעיל, מצד אחד לכרות ברית ולהתחבר ומצד שני להפר את הברית ולהיפרד)

אך יש גם צירוף אחר למילה ברית. לגבי נח בצאתו מהתיבה נאמר-"והקימותי את בריתי אתכם ולא ייכרת כל בשר עוד מימי המבול" (בראשית ט') וכן לגבי אברהם בציווי על המילה-"ואתנה את בריתי ביני ובינך והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם… ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלוהים… והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. וכל זכר אשר לא ימול בשר עורלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר" (שם י"ז).

ובפרשתנו מתגשמת ברית זו, שתמורת ברית המילה הובטח לאברהם שיתן ה' לזרעו את ארץ כנען ויהיה להם לאלוהים, וזה נאמר כאן-"למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלוהים כאשר דיבר לך וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם יצחק וליעקב"

אז יוצא שעם אברהם ה' מקים את הברית בנתינת הארץ ולהיות לאלוהים לזרעו, וכעת ה' כורת איתם ברית זו, ואם יפרו אותה יכרתו. במילים "לעבורך בברית ה' ובאלתו" במילה ובאלתו מתייחסים לקללות של הפרשה הקודמת שיבואו על מי שיפר ברית זו. ולכן נקראות בהמשך אלות הברית-"ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה".

"ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלוהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום"

לכאורה הכוונה כאן שהברית נכרתת לא רק עם הניצבים כעת לברית, אלא גם עם אלה שלא נמצאים עם קהל ישראל כעת לברית, כלומר הדורות הבאים. שגם הם מחוייבים בברית זו, למרות שלא נכחו בזמן כריתתה, ואם יפרו את הברית ויעבדו עבודה זרה, גם הם יקבלו את כל האלות שנאמרו בפרשה הקודמת, אך אם כן לא מובן ההמשך שמתחיל במילה "כי" שבאה להסביר למה כורת את הברית לא רק איתכם אלא גם עם מי שאיננו פה היום, וזאת-"כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ואת אשר עברנו בקרב הגויים אשר עברתם, ותראו את שיקוציהם ואת גילוליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם, פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלוהינו ללכת לעבוד את אלוהי הגויים ההם, פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה, והיה בשומעו את דברי האלה זאת והתברך בלבבו לאמר: שלום יהיה לי, כי בשרירות ליבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה. לא יאבה ה' סלוח לו כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה ומחה ה' את שמו מתחת השמיים, והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה"

משמע שדברים אלה הם נימוק למה כורת את הברית עם מי שאיננו פה עמנו היום, ואם מדובר בדורות הבאים, מה זה קשור למילים-"פן יש בכם היום איש או אשה"?

וניתן לומר שמשה אומר לעם ישראל, שכורת את הברית לא רק עם מי שעומד כאן היום ומקבל עליו את הברית אלא גם עם מי שלא עמנו פה היום בגופו, אלא יוולד בדורות הבאים, וכן עם מי שאמנם נמצא אתנו היום בגופו אך "איננו פה עמנו היום", כלומר בליבו הוא לא אתנו ולא מוכן לקבל את הברית הזאת ואת כל המצוות הללו (לכן נאמר עמנו, כלומר הוא פה אך לא פה עמנו) בין אם זה איש אחד או אשה אחת או משפחה או שבט שלם, ואומר בליבו: כיוון שלא קבלתי עלי את הברית בליבי את כל הקללות שנאמרו, לא חלות עלי ולכן מתברך בלבבו, כלומר אומר עצמו המקום שיחולו עלי קללות אני מבורך על ידי עצמי שלא קבלתי עלי את הברית, ושלום יהיה לי גם אם אעבוד אלוהים אחרים מהסוג שראיתי במצרים ובקרב הגויים אשר עברנו- אדום, מואב, עמון, שני מלכי אמורי- סיחון ועוג ושאר עמי כנען.

לא יקרה לי דבר, כי בשרירות ליבי אלך (שרירות מלשון שריר-"כוחו במותניו ואונו בשרירי בטנו" (איוב מ') כלומר עושה ליבו כשריר כדי לא לקבל השפעה חיצונית אלא רק שליבו חפץ-"וילכו איש בשרירות ליבם הרע" (ירמיה י"א ), כך גם כאן לא מושפע מדברי משה וכל האלות לא חודרים אל ליבו כי בטוח שלא ירע לו דבר) "למען ספות הרוה את הטמאה"- במשפט זה רבו הפירושים, אך רובם דחוקים ולא מתיישבים על פי הפשט. כי המילה ספות מהשורש ס.פ.ה יכולה להתפרש מלשון להוסיף- "למען ספות חטאת על חטאת" (ישעיה ל'), אך אז היה צריך להיות כתוב למען ספות הרוה על הטמאה, כי ספות במטרה של להוסיף תמיד בא עם המילה על אחריו.

פירוש נוסף של המילה ספות הוא במובן השמדה, "אף תספה צדיק עם רשע" (בראשית י"ח) אך אז לא מובן המשפט כי הרי אמר "שלום יהיה לי למען ספות הרוה עם הצמאה", אז איזה שלום יהיה לו אם יספו גם הרוה וגם הצמאה, ונראה לומר שהמילה ספות כאן היא במובן להאכיל- משורש המילה מספוא שהוא מזון בלול עבור בהמות-"ויתן מספוא לחמוריהם" (בראשית מ"ג) כלומר הנפש הרוה (השבעה) תאכיל את הנפש הצמאה.

כלומר זה משל, גם אם אלך בשרירות ליבי הרע לא יחולו עלי הקללות כי הרי יש ערבות הדדית, וכיוון שרוב העם כן מקבל עליו את המצוות כעת וכן מתברך בברכות שנאמרו בפרשה הקודמת אז זה שאני לא מקבל את המצוות ועתיד לעבוד עבודה זרה בעתיד לא ייחשב, כי המצוות של הרוב יועילו גם לי מצד הערבות ויאכילו אותי, כך שעוונותי לא ייחשבו ביחס לרוב ויתבטלו במצוות של כולם, ואהנה מהערבות ההדדית שמצוותיהם ייחשבו גם עבורי.

על כך אומר משה שאם הדבר כך, הברית נכרתת גם עם מי שאיננו פה עמנו פה היום בליבו ולא מקבל את הברית, כי כיוון ששותק ולא קם ומוחה, דבריו שבלב אינם דברים ומחוייב כמו כולם, ולכן אם יעבוד עבודה זרה ויפרוק עול מצוות מעליו יחולו עליו כת אלול הברית של הפרשה הקודמת ולא תעזור לו הערבות ההדדית של מצוות האחרים, כי זה שייך רק במי שמקבל בליבו את המצוות כעת ואם חטא אחר כך פה ושם, מצוות האחרים יועילו לו שלא יושמד.

אך מי שבזדון מחילה פורק עול מצוות, לא חלה עליו הערבות רק האלות. ולכן-"לא יאבה ה' סלוח לו כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההיא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה ומחה ה' את שמו תחת השמים"

כמו שנאמר בעמלק-"מחה תמחה את שם עמלק מתחת השמים".

ואם מדובר בשבט שלם, שליבו פונה היום מעם ה', ולא מקבל עליו עול מצוות, אז ה' יבדילו לרעה מכל שבטי ישראל ויחולו עליו כל אלות הברית הכתובה בפרשת "כי תבוא", לא תחול כאן הערבות ההדדית כדי שלא יינזקו שאר השבטים ממעשי שבט זה.

ולכן נאמר-"והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל" כדי שלא ייחשב בכללם ולא יהיו ערבים עליו וכך לא יפגעו ממעשיו הרעים ולא יהיו אחראים עליהם וכן הוא לא יהנה ממעשיהם הטובים ולא יצילוהו מאלות הברית ולא תאכיל הרבה את הצמאה.

"ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חלה ה' בה גופרית ומלח שרפה כל ארצה לא תיזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב. כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבוים אשר הפך ה' באפו ובחמתו. ואמרו כל הגויים: על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה? ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלוהי אבותם אשר כרת עמם בהוציאו אותם מארץ מצרים וילכו ויעבדו אלוהים אחרים וישתחוו להם, אלוהים אשר לא ידעום ולא חלק להם, וייחר אף ה' בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחימה ובקצף גדול וישלכם אל ארץ אחרת כיום הזה"

ואם לא רק שבט אחד יזנח את ה' אלא כל ישראל, או רובם, אז יתקיימו בהם האלות של פרשת כי תבוא, שבסופם נאמר שעם ישראל נגלה מארצו לכל קצוות תבל והארץ תישאר שממה.

ובאחרית הימים הדור האחרון שיחזור מהגלות-"בניכם אשר יקומו אחריכם", והנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה יחד עם הדור האחרון שחוזר מארצות רחוקות לארץ (כי הרבה גויים הצטרפו לישראל בחזרה לארץ ורוצים להסתפח לעם ישראל כפי שקורה בימינו)

ויראו את השממה המוחלטת של ארץ ישראל לאחר אלפי שנות גלות, כי גם הארץ מוכה יחד עם ישראל, כי יש לה אחריות על חטאיהם, כי חומריותה שלא קודשה גרמה להם לחטוא יותר משאר עמים, לכן גם הארץ נענשת יחד עם ישראל והופכת לשממה בגלותם ממנה, כמו סדום ועמורה ששום דבר לא צומח שם.

וכשישאלו אותם כל הגויים מסביב מדוע עשה ה' ככה לארץ הזאת, מה כל הכעס הזה שנעשה לארץ הקודש? אז יאמרו הדור האחרון שיחזרו לארץ וכן הנכרי הצטרף איתם ולמד את התורה (כי מקודם נאמר-"ואמר הדור האחרון… והנכרי…" ולא נאמר מה אמרו, וכעת לאחר שאלת הגויים אז מובן מה הם אומרים)-"על אשר עזבו את ברית ה' אלוהי אבותם" ועבדו אלוהים אחרים אשר לא הכירו ואשר ה' לא חלק אותם לישראל אלא לשאר העמים שתחת שלטון שבעים השרים הממונים (כמו שנאמר-"ופן תישא עיניך השמיימה וראית את השמש  ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמיים… אשר חלק ה' אלוהיך אותם לכל העמים תחת כל השמיים" (דברים ד')) וחרה אף ה' בהם ובארץ הזאת וקיים בהם את כל הקללות של פרשת "כי תבוא", ואת ישראל הגלה מארצם וישלחם אל ארץ אחרת שנמצאים בה ביום הזה לפני שיבת ציון ואחרית הימים.

"הנסתרות לה' אלוהינו והנגלות לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת"

כפי שהסברנו כבר לעיל, בפסוק זה מתמצה הברית של ערבות מואב, בניגוד לברית שנכרתה בחורב עם דור יוצאי מצרים ששם לא היו מחוייבים עדיין בערבות הדדית-"ויבוא משה לספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים. וירא כל העם כל אחד ויאמרו: כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה. ויכתוב משה את כל דברי ה', וישכם בבוקר וייבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל. וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים לה' פרים. ויקח משה חצי הדם וישם באגנות וחצי הדם זרק על המזבח ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם, ויאמרו: כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע, ויקח משה את הדם ויזרוק על העם, ויאמר: הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה" (שמות כ"ד), ובספר הברית שם, נכתבו עשרת הדברות בפרשת "משפטים", ועל דברים אלו נכרתה אז הברית.

וכעת בנוסף לברית ההיא, נוספו אלות הברית בפסוק זה שקושר את כל ישראל בערבות הדדית, כך שהנסתרות שאדם חוטא בסתר (כמו אחד עשר הארורים) הם לה' אלוהינו בלבד שיענישהו.

ואילו הגלויות- חטאים שאנשים עושים בגלוי, זה מוטל על כולנו ועל בנינו לדורי דורות למחות ולמנוע אם לא אז אחריותם עלינו. ועלינו לדאוג שעם ישראל כולו ימלא את כלד דברי התורה הזאת.

יש לשים לב, שכמו ששם הקים ה' מזבח ושתים עשרה מצבות מאבן, כך יקים יהושוע שתים עשרה אבנים בגלגל ומזבח בהר עיבל ושם יאמר את אלות הברית הכתובות בפרשת "כי תבוא" ואת אחד עשר הארורים והברכות (בעצם שנים עשר ארורים וברוכים אם מצרפים את הארור הכללי והברוך הכללי שבסוף)

כי ברית זו נכרתה על מתנת הארץ, ולכן דווקא בתוך הארץ תוגשם ברית זו על ידי יהושוע בהר גריזים והר עיבל, וכן מצאנו גם באליהו הנביא בהר הכרמל שבהוראת שעה הקריב קורבן מחוץ למקדש כמו שיהושוע בהר עיבל הקריב קורבנות מחוץ למשכן-"ויקח אליהו שנים עשר אבנים כמספר שבטי בני יעקב… ויבנה את האבנים מזבח בשם ה'… ותיפול אש ה' ותאכל את העולה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואת המים אשר בתעלה לחכה. וירא כל העם ויפלו על פניהם, ויאמרו: ה' הוא האלוהים, ה' הוא האלוהים" (מלכים א' פרק י"ח) וגם שם זה היה סוג של ברית מחודשת בין ה' לעמו לאחר שעבדו הרבה זמן את הבעל, רואים שבכל פעם שיש ברית יש שנים עשר אבנים ומזבח.

"והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשיבות אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה' אלוהיך שמה ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצווך היום אתה ובניך, בכל לבבך ובכל נפשך"

בפרשה הקודמת, בקללות, לא נאמרה נחמה או בקללות בפרשת "בחוקותי", ולא ניתן מועד לסיום הגלות הארוכה, ולכאורה היה נשמע שאין תקנה ועם ישראל יישמד בגלות ולא יחזור לארצו, לכן כעת משה נותן את פתח היציאה מהגלות הארוכה, אך זה תלוי בעם ישראל בלבד-תשובה מאהבה.

והשורש ש.ו.ב חוזר פה במספר הטיות-"והשבות אל לבבך", "ושבת עד ה' אלוהיך", "ושב ה' את שבותך ושב וכבדך ואתה תשוב ושמעת".

וכולם במשמעות של חזרה אל המקום הקודם ממנו באו (גם המילה "שבותך" אינה במשמעות של שבי בידי האויב אלא במשמעות של חזרה למקום הקודם בו היו. כפי שנאמר באיוב-"וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו. ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה" (איוב מ"ב) ושם הרי איוב לא היה בשבי, אלא ה' השיב אותו למצבו הקודם של עושר וילדים שלקח ממנו)

לכן כאשר עם ישראל לאחר מימוש כל הקללות האמורות לעיל, שבסופן יצאו לגלות הארוכה של בית שני, הנמשכת עד ימינו אלה, אז ישיב עם ישראל אל ליבו את אהבת ה' ויראתו וישוב אל ה' וישמע בקולו ויקבל עליו את עול המצוות בכל לבבו ובכל נפשו.

ופה לא מדובר בתשובה של אדם פרטי על חטאיו אלא על תשובת עם ישראל כלאום, על חטאיו כעם שמאיסה בארץ חמדה ובמצוותיה, והתשובה תהיה על ידי תשובת המשקל לרצות בכל לב ונפש לחזור לארץ כדי שיוכל לקיים את כל תרי"ג המצוות האפשריות לקיום רק בארץ.

ולחזור להיות עם ה' בארצו כפי שנכרתה הברית שישראל יהיו עם ה' וה' יהיה לו אב. ואז ורק אז-"ושב ה' אלוהיך את שבותך וריחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוהיך שמה. אם יהיה נידחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלוהיך ושמם יקחך והביאך ה' אלוהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטבך והירבך מאבותיך"

ולאחר שיהיה רצון אמיתי של עם ישראל רצון אמיתי לשוב לארצו אז ישיב ה' את שבותינו ויחזירנו למצבינו הראשוני של עם בארצו וירחם עלינו ויקבץ אותנו מכל העמים ויביאנו אל ארצנו, ואז יטיב אתנו וירבה אותנו יותר מאבותינו אשר ירשו את הארץ בימי יהושוע.

"ומל ה' אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך"

כאשר נשוב כבר לארץ ישראל באחרית הימים, אז אמנם כבר בגלות שבנו אל ה' מאהבת ה' כפי שנאמר אך כעת ה' ימול את עורלת לבבנו כך שהאהבה לה' תהיה טבעית ללא מאמץ מצידנו, כפי שהיה מצבו של אדם הראשון טרם חטא עץ הדעת, שלא היה לו פיתויים לתאוות עולם הזה, ובאופן טבעי עבד את ה' מאהבה.

כך גם עם ישראל באחרית הימים, לאחר שיעשה את המאמץ הראשוני מצידו להתגבר על היצר ולראות את השגחת ה' בכל דבר ואז ה' ישיבו לארצו בשל כך, אז כבר ימול ה' את לבבנו כדי שלא ניפול שוב בידי היצר.

בכל זאת "למען חייך", כדי שנחיה לאורך ימים בארץ הקודש ולא נגלה ממנה יותר ולכן נאמר כאן-"לאהבה את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך" ולא נאמר גם "בכל מאודך", כפי הציווי ב"שמע ישראל". כי "בכל מאודך", הכוונה בכל המאמץ ובכל כוחות הנפש אך לאחר שימול ה' את עורלת לבבנו אהבת ה' כבר תהיה ללא מאמץ גדול מצידנו.

והמשפט-"ומל ה' אלוהיך את לבבך"- מזכיר לנו את עניין ברית המילה שעבורה נכרתה הברית עם אברהם והובטחה הברית הנוכחית לזרעו (כפי שהסברנו בתחילת הפרשה) וכפי שהמילה של אברהם הולידה את הברית של פרשתנו כך קיום הברית על ידי ישראל יוליד את מילת הלב שהפעם ה' יעשה ללבבנו ויסיר את עורלת הלב, שגם היא אוטמת את היכולת לראות את ה' בכל דבר, כי היא החומריות המעוורת את עיני שכל.

והמילה "למול" באה מלשון כריתה, כלומר כריתת העורלה-"כל גויים סבבוני ושם ה' כי אמילם" (תהילים קי"ח) שהכוונה בפסוק זה בשם ה' אכריתם. וכן מילות הדיבור באות מאותה משמעות כי המילה שאדם מוציא מפיו באה לאחר כריתת הרבה מחשבות מיותרות ועודפות כך שמוציא מפיו את המחשבה המזוככת ביותר ללא עורלת המחשבות האחרות והעודפות.

וגם בברית עם נח וכן גם בברית עם אברהם נאמרה המילה הקימותי, ולא כריתה, ובשניהם נתן ה' אות ברית- "והקימותי את בריתי אתכם ולא ייכרת כל בשר עוד מימי המבול… ויאמר אלוהים זאת אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם… את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ, והיתה קשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם" (בראשית ט')

וכן עם אברהם-"והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלוהים לזרעך אחריך ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלוהים ונמלתם את בשר עורלתכם והיה לאות ברית  ביני וביניכם… וערל זכר אשר לא ימול את בשר עורלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר" (שם י"ז)

(ועל פי המדרש, יש קשר בין הקשת לברית המילה-"ותשב באיתן קשתו ויפזו זרעי ידיו מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל" (בראשית מ"ט) ראו מדרש במקום)

וכפי שהסברנו בפרשת "נח" ובפרשת "לך לך" על הקשר בין הברית עם נח שהיא בעצם הברית בין ה' לאומות העולם שלא יישמדו עוד בימי המבול וכן הברית עם אברהם אבינו שהיא הברית בין ה' לעם הנבחר שיקדש את ארץ כנען. ובשתי בריתות אלו נתנה אות הברית- הקשת המילה. לכן באחרית הימים ייכתבו שתי הבריתות יחדיו, כי ה' יהיה אחד ושמו אחד על כל העולם, ומלאה הארץ דעה את ה', אז ה' הוא זה שימול את לבבנו, ונהיה אור לגויים ויבואו כל הגויים להשתחוות לה' בהר הקודש בירושלים ותושלם תכלית הבריאה.

וניתן לומר שבבריתות שנאמרה המילה "והקימותי", כמו בברית עם נח ובברית עם אברהם על ברית המילה, הברית היא ללא תנאי מצד ה' וללא תמורה מצד העולם ומצד עם ישראל, כי המילה "הקימותי", פירושה שכל הברית מוקמת על ידי ה' בלבד ללא הצד השני. כי ה' כשהקים את הברית עם נח בעולם לאחר המבול לא דרש דבר בתמורה אל הבטיח חד צדדית שלא ייכרת עוד כל בשר מימי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ ללא קשר להתנהגותם של בני האדם.

וגם ה' עם אברהם לא מתנה את בריתו עם אברהם וזרעו בקיום מצוות מצידם, ולכן גם נאמרות המילים ברית עולם, גם בברית עם נח וגם בברית עם אברהם, כי ברית זו היא לעולם ולא מותנת בהתנהגות הצד השני (ועניין ברית המילה שאברהם צריך לקיים וכן זרעו זה לא בתור תמורה אלא זה אות הברית שחוקקים בבשרם לזכר הברית כמו הקשת בענן של ברית נח. אך שם ה' נתן את הקשת וכאן אברהם וזרעו מלים את בשרם כי בכל זאת זה העם הנבחר בשונה משאר הגויים שלא מצופה מהם כלום)

ולכן גם עם פנחס נאמרה הלשון-"הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (במדבר כ"ה) ולא נדרש מפנחס דבר בתמורה בברית זו, ומדוע לא נאמר שם גם הקימותי אלא רק נתינה, כי ברית זו נבעה ממעשה פנחס קודם לכן וכן היה בה יסוד של תמורה קודמת.

וכאשר נאמרת כריתת ברית זוהי ברית ששני הצדדים צריכים לתת משהו, כמו הברית שכרת ה' עמם בסיני שנתן להם את התורה בתנאי שיקיימוה, וכמו בפרשתנו שה' כורת ברית עם ישראל שהוא יהיה להם לאלוהים ויתן  להם את הארץ והם יהיו לו לעם וישמרו את המצוות ויהיו ערבים זה על זה בקיום המצוות.

ואם לא ישמרו, אז תישלל מהם הארץ ויבואו עליהם אלות הברית וכאשר ישובו לקיים תוחזר להם הארץ. וכן גם אברהם ואבימלך, יצחק ואבימלך ויעקב ולבן, בכולם נאמר כריתת ברית כי שני הצדדים מחוייבים בתנאי הדדי שאם לא יקויים- תופר הברית, ולכן לא נאמר בכל המקומות הללו ברית עולם.

כי המילה לכרות, פירושה לחתוך דבר לשניים וכל צד מקבל חלק כך גם בכריתת ברית כל צד מקבל חלק שעליו לקיים.

אמנם בברית בין הבתרים עם אברהם נאמרה לשון כריתה- "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר: לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת…" (בראשית ט"ו) אך שם מדובר על ארץ עשר עמים שיקבלו ישראל רק לאחר שיעבדו את ה' מאהבה כפי שהסברנו בפרשת "שופטים"-"ואם ירחיב ה' אלוהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך ונתן לך את כל הארץ אשר דיבר לתת לאבותיך, כי תשמור את כל המצווה הזאת לעשותה אשר אנכי מצווך היום לאהבה את ה' אלוהיך וללכת בדרכיו כל הימים…" (דברים י"ט) ולכן מדובר בתנאי הדדי, לכן נאמרה כריתת ברית.

אך בברית לגבי המילה לא נאמרה ארץ עשר עממים אלא רק ארץ כענן שהיא ארץ שבעה עממים-"נתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם…" (בראשית י"ז) ואותם מקבלים בלי תנאי מצידם, כפי שנאמר בפרשת "עקב"-"אל תאמר בלבבך… בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת וברשעת הגויים האלה ה' הורישם מפניך. לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגויים האלה ה' אלוהיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב" (דברים ט').

אך כדי להישאר בארץ כנען לדורות עולם, על זה כן כורת ה' כעת ברית עם ישראל ומתנה את הישארותם בה בקיום הברית מצידם על ידי קבלת עול מצוות וערבות הדדית על כך.

ולכן בפרשתנו כן נאמרה כריתת ברית, אך עצם קבלת הארץ היא חד צדדית בגלל ההבטחה לאברהם.

"ונתן ה' אלוהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך"- ואז תבוא הנקמה בגויים אשר ניצלו את הגלות הארוכה של עם ישראל כדי לטעון שה' עזב את עם ישראל ובחר בהם (כפי שטוענות הנצרות והאיסלם המבססות את כל דתם על כך)

ואף טרחו בשל כך לרדוף את היהודים בכל ארצותיהם כדי להוכיח טענה זו. וכעת מידה כנגד מידה הם יקבלו את כל האלות שעם ישראל עבר אך בצורה הרבה יותר מרוכזת. וכל זאת באותו זמן שעם ישראל ייגאל מהגלות הארוכה ויחזור לארצו כעם ה' ובכך תיכזב תקוותם של אויבי עם ישראל במשך הדורות.

"ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצוותיו אשר אנכי מצווך היום"- עד כה הסתפק ה' בכך שבגלות נחזור ונקבל עול מצוות כפי התנאי בברכה בפרשת "כי תבוא"-"והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלוהיך…" (דברים כ"ח) וכך יחזירנו לארצנו ויטיל את הקללות על אויבינו אך כעת לאחר שיבתנו לארצנו ומילת לבבנו וודאי שנצטרך לשוב ולקיים בפועל את כל מצוותיו, כי אין כבר יצר הרע כי מל את לבבנו, לכן זה נאמר בלשון וודאות-"ואתה תשוב ושמעת… ועשית…"

"והותירך  ה' אלוהיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטובה, כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך"

בדיוק אותו נוסח כמו בברכות בפרשת "כי תבוא"-"והותירך ה' לטובה בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך…" (דברים כ"ח) ופה נוסף גם- בכל מעשה ידך" שיהיה לך עדיפות על כל העמים כפי שהסברנו שם, וכפי שנאמר בקללות-"והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם…" (שם, שם) כך כאן להיפך-"ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך", רק שכעת לא תשוב עוד הקללה שישוש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם, כי מל ה' את לבבך ואת לבב זרעך ואין חשש שתשובו לחטוא שוב.

"כי תשמע בקול ה' אלוהיך לשמור מצוותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה. כי תשוב אל ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך"

הקללות באו על עזיבת ה'-"על אשר עזבו את ברית ה' אלוהי אבותם אשר כרת עמם בהוציאו אותם מארץ מצרים" ותשובת המשקל זה- שיבה אל ה' בכל לב ונפש. ובתחילת העניין נאמר "ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו… בכל לבבך ובכל נפשך" כלומר שהשמיעה בקול ה' תהיה בכל לב ובכל נפש אך לגבי השיבה לא נאמר זאת. וכעת לאחר שמל את לבבנו נאמר- "כי שמע בקול ה'… כי תשוב אל ה'… בכל לבבך ובכל נפשך", כעת לאחר ששמעת בקולו בכל לב ונפש גם השיבה אליו תהיה בכל לב ונפש כי ירד מחסום היצר והחומר המפריד בינך ובינו והשיבה תהיה מוחלטת אל ה'.

"כי המצווה הזאת אשר אנכי מצווך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא"- רב הדעות במפרשים שואלים על איזה מצווה מדובר כאן, האם על מצוות התשובה בלבד או על כל מצוות התורה? אך אם מדובר על התשובה מה שייכות המילים "אשר אנכי מצווך היום"? הלא משה מצוום היום לשמוע בקול ה' לשמור מצוותיו וחוקותיו, כי זו הברית שכורת איתם ולא את מצוות התשובה שאותה הזכיר מקודם שתהיה רק לאחר שיעזבו את ה' ויבואו עליהם הברכה והקללה באחרית הימים ואז ישובו אל ה'?

ואם מדובר על קיום כל מצוות התורה, מדוע נאמר-"כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו"?

א. זה לא כל כך קל לקיים את כל מצוות התורה.

ב. מדוע רק בפיך ובלבבך לעשותו, הרי צריך לקיים גם בפועל בידיים הרבה מצוות שלא תלויות רק בדיבור ומחשבה?

וצריך לומר שמדובר פה על עצם קבלת עול מצוות. כפי שנאמר בפסוק הקודם-"תשמע בקול ה' אלוהיך לשמור מצוותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה", עצם זה שתשמע בקול ה' כעת ותקבל עליך לשמור את מצוותיו, זה כריתת הברית שמשה מצוום היום, ולא קיום בפועל כעת של כל מצוות התורה, שזה דבר שלא קרוב מאוד ולא בפיך ובלבבך לעשותו, אלא רק הקבלה של עול מצוות קרובה אליך מאוד ובפיך ובלבבך לעשותו, כי קבלה זו תלויה בלב ובפה שתצהיר על כך ותתכוון לכך למרות שאינך עושה שום מעשה כעת בפועל.

וכפי שהסברנו בפרשה הקודמת על כך בלבד ישיגוך הברכות ועל אי קבלת עול מצוות בלבד ישיגוך הקללות. לכן נאמר- "לא בשמיים היא לאמר: מי יעלה לנו השמיימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. ולא מעבר לים היא לאמר: מי יעבור לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו"- אין כאן קושי בקיום מצווה זו, אין כאן מצווה עשית בפועל שצריך לטרוח מאוד כדי לעשותה. אלא רק קבלת עול מצוות בלב ובפה. וזה מספיק לה' כעת בכריתת הברית ואם בהמשך לא תקיימו את כל המצוות שקבלתם עליכם כעת בגלל יצרים או חולשת הדעת, עדיין יבואו עליכם הברכות. אלא אם כן תעזבו את ה' בשאט נפש ותפרקו עול מצוות מעליכם לגמרי, אז יבואו עליכם כל הקללות והשיגוך.

"ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע אשר אנכי מצווך היום לאהבה את ה' אלוהיך ללכת בדרכיו ולשמור מצוותיו וחוקותיו ומשפטיו. וחיית ורבית וברכך ה' אלוהיך בארץ אשר אתה בא שמה לרישתה. ואם יפנה לבבך ולא תשמע ונידחת והשתחווית לאלוהים אחרים ועבדתם. הגדתי לכם היום, כי אבוד תאבדון לא תאריכון ימים על האדמה, אשר אתה עובר את הירדן לבוא שמה לרישתה"

בפסוקים אלה משמע שהחיים זה אריכות ימים בארץ הטובה, והטוב, זה אהבת ה' והליכה בדרכיו ושמירת מצוותיו וחוקותיו ומשפטיו. והחיים מקדימים פה את הטוב, כי רק בארץ ניתן להגשים את הטוב, ורק חיים ארוכים על הארץ יאפשרו לעם ישראל לקיים את הטוב שזה אהבת ה' וקיום מצוותיו.

וההיפך זה המוות, שפירושו-"אבד תאבדון לא תאריכון ימים על האדמה", כלומר, גלות מהארץ הטובה, כי זה מוות רוחני לעם ישראל כעם. והרע- זה כשלבבך פונה מה' ונידח לעבוד אלוהים אחרים. ומוות גורר בהכרח את הרע, כי כשתגלה מהארץ שזה המוות, תאלץ לעבוד עבודה זרה עץ ואבן בחוץ לארץ, וכן לא תוכל קיים את רוב מצוות התורה כי הם תלויות בארץ. ופה לא מדובר באדם פרטי אלא בעם ישראל כולו, שרק עכשיו נהיה לעם אחד- עם ה', וחיים עבורו זה להאריך ימיך על הארץ, ומוות זה לגלות ממנה, כי אז הוא מת כעם, כי מפוזר ומפורד בכל ארצות הגויים ולא יכול לממש את יעודו.

"העידותי בכם היום את השמיים ואת הארץ. החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה. ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך לאהבה את ה' אלוהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו. כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם"

הברית שמסתיימת במילים, זקוקה לעדים על כריתת הברית כמו כל כריתת ברית ועדים אלה הם שמיים וארץ- הכוונה שוכני השמים המלאכים, ושוכני הארץ- בני האדם עדים על כריתת הברית הזו לעולם. והדבקות בה' זו הבחירה בחיים, כי כוחות הקדושה הם חיים כמו מים חיים שזורמים כל הזמן ולא עומדים במקום, כך רק דרך התורה אדם עולה ומתקדם במדרגות, ולא עוצר במקום כי כל הזמן משתפר ומתקן את מידותיו ונותן מעצמו ומתקדש עוד ועוד.

ואז יזכה לכל הברכות שנועדו לשחרר אותו מעול פרנסה ובכך יתאפר לו להקדם עוד בחיים הרוחניים ואילו המוות, פירושו הדבקות בכוחות הטומאה, שכל מהותן קשור במוות (מלאך המוות הוא ראש כוחות הטומאה, והמת הוא אבי אבות הטומאה) והידבקות בהם פירושה ניוון רוחני והיזקקות למכשפים ובעלי אוב לזנות ועבודה זרה, כי זו הדרך הקלה לקבל שפע בלי לעבוד על המידות וכך האדם מתקרב יותר לחיה שבו מאשר לנשמה האלוהית שבקרבו וממילא תגיע גם הקללה שתשלול ממנו את הבחירה לשנות, כי כבר יהיה עסוק בהצלת נפשו בארצות הגויים ולא יוכל להתפנות לעבודת ה'.

ופה ניתנת הבחירה לעם ישראל לבחור בחיים או במוות וה' ממליץ-"ובחרת בחיים" אך לא מתערב בבחירתנו כי הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים שהיא נתנה בידינו.

ומשה מעיד בהם שמים וארץ (כמו בשירת האזינו) שיעידו שנתן להם את הבחירה והמליץ על בחירה בחיים היא אהבת ה' ושמיעה בקולו ודבקות בו, כי זה מה שיבטיח את אריכות הישיבה בארץ. כי אמנם נשבע לאברהם יצחק ויעקב לתת להם את הארץ ללא תנאי. אך בלי ההישארות עליה לאורך ימים זה כבר תלוי בבחירת עם ישראל (כפי שהסברנו לעיל).

לכן נאמר כאן-"לאהבה את ה'.. לשמעו בקולו ולדבקה בו כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה" כלומר לשבת על האדמה לאורך ימים ובחיים טובים תלוי בך על ידי אהבת ה' ושמיעה בקולו, אך עצם נתינת הארץ לא תלויה בכך אלא בשבועה לאבותיך-"אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם".

פרשת וילך

"וילך משה וידבר את הדברים האלה על כל ישראל. ויאמר אליהם: בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה, ה' אלוהיך הוא עובר לפניך הוא ישמיד את הגויים האלה מלפניך וירישתם. יהושוע הוא עובר לפניך כאשר דיבר ה'"

כפי שראינו בתחילת ספר דברים משה התחיל לדבר את נאומו בראש חודש שבט ונמשך הנאום עד ז' באדר (על פי המדרש זה היה יום מותו של משה) אז יוצא שכל יום במשך שלושים ושישה יום אלה היה מדבר משה במשך כמה שעות ואחר כך העם היה מתפזר לאוהלים עד היום הבא, שבו ימשיך משה מהמקום שהפסיק, מכיוון שבסוף הפרשה הקודמת סיים משה את נאומו הארוך בכריתת הברית בין ה' לעם ישראל, ולאחר מכן שבו כולם לאוהליהם.

כעת הגיע יומו האחרון שבו צריך להעביר את ההנהגה ליהושוע, וזה לא חלק מנאום התוכחה, לכן, במקום שהעם יתכנסו ויבואו מכל המחנה אל הגאי מול פעור ששם משה נאם את כל הנאום בפני כולם (כפי שהסברנו בפרשת "ואתחנן", ששם היה מקום הכינוס בין ההרים כדי שההרים יחזירו את קולו של משה כך שכולם ישמעו. וכן בגלל שבמקום המחנה אי אפשר היה לכנס את כולם כי האוהלים הפריעו  והיה צריך שטח גדול פנוי בשביל כולם) וכעת הולך משה אליהם אל כל שבט ושבט במחנה ומבשר להם על העברת ההנהגה ליהושוע כדי שתהיה לו סמכות בעיניהם וישמעו לו כפי ששמעו למשה.

ואומר אליהם-"בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא"-כבר בפרשת "פנחס", משה ביקש מה' שימנה לו מחליף אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יביאם, לא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה" (במדבר כ"ז) וה' מורה לו לקחת את יהושוע ולסמוך ידיו עליו לפני כל העדה, ומשה עושה זאת. ומאז ועד עתה יהושוע מלווה את משה כדי ללמוד את דרכי ההנהגה.

וכעת בגיל מאה עשרים בדיוק, משה כבר לא יכול לבוא לצאת בשליחות ה', כי הגיע יום מותו (לא בגלל שתש כוחו כי הרי בהמשך נאמר-"ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה" (דברים ל"ד))

כפי שנאמר בהמשך על ידי ה'-"ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות…" ומדוע דווקא מאה עשרים, הלא אהרן נפטר בגיל מאה עשרים ושלוש ומרים אחותם בגיל מאה עשרים ושש (על פי המדרש) ועמרם אביהם בגיל מאה שלושים ושבע, אז מדוע דווקא משה הענו מכל אדם, נגזר שימות בגיל מאה עשרים, ועד שלא הגיע לגיל זה לא יכלו ישראל להיכנס לארץ (כי הרי דור המדבר תמו למות כבר חצי שנה קודם לכן כשהיו בנחל זרד ואז כבר כלו להיכנס לארץ מיד)?

ויש לומר (על פי מה שהסברנו בספר אגלי דעת על פרשת בראשית) שלאחר חטא עץ הדעת של אדם שהתקללה האדמה בעבור האדם והיתה ציפייה מבני האדם להתגבר על הקללה באמצעות עבודת האדמה ("בזיעת אפך תאכל לחם") ובכך לא יופתעו מחומריותה הקשה.

וכאשר נכשלו בני האדם והשחיתו דרכם על פני האדמה בדור המבול ("ותישחת הארץ לפני האלוהים ותימלא הארץ חמס וירא אלוהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו')) ואז ה' החליט להשמיד את דור המבול על ידי המבול ובכך לעדן את חומריותה של האדמה.

למעט מקום אחד- בארץ כנען, ששם ימשיך המשכן של קידושה על ידי עם נבחר. אך יש להגביל את חיי אדם למאה עשרים שנה, כי יותר מכך לא יוכל האדם להתמודד עם חומריותה של הארץ בלי להיות מושפע ממנה. ואין נותנים לאדם נסיון שאין בכוחו לעמוד בו (בראשית רבה נ"ה ב'), ולכן אומר ה'-"ויאמר ה': לא ידון רוחי באדם לעולם, בשגם הוא בשר, והיו ימיו מאה ועשרים שנה"  (שם, שם) לא יהיה מדון וריב של הנשמה שנתתי באדם  עם האדמה שבאדם, כלומר גופו, לעולם, בשגם הוא בשר ואין לו יכולת לריב עם חומריות האדמה לנצח. לכן יהיו ימיו מאה עשרים שנה שזה הזמן שאדם יכול להתמודד עם האדמה בלי להיכשל (כי הרי עד אז, חיו כמעט אלף שנה וכולם נכשלו בהתמודדות למעט נח) והמילה בשגם היא גימטריה  של המילה משה, ויש כאן רמז שאדם שהכי הצליח לקדש את חומריותו שזה משה הענו מכל אדם, גם הוא יוכל להחזיק רק עד מאה עשרים שנה, כי אם אחר כך ייכנס לארץ כנען זה כבר נסיון שלא יוכל לעמוד בו ולכן גם משה וגם אהרן וגם מרים שעברו את גיל מאה עשרים לא נכנסו לארץ.

ומאז הכניסה לארץ לא היה אדם שחי מעל גיל מאה עשרים (למעט יהוידע הכהן הגדול בימי המלך יהואש שמת בגיל מאה שלושים שנה-"ויזקן יהוידע וישבע ימים וימות בן מאה ושלושים שנה במותו. ויקברוהו בעיר דויד עם המלכים, כי עשה טובה בישראל ועם האלוהים וביתו" (דברי הימים ב' פרק כ"ד), אך כמו פנחס, שעל פי המדרש חי כשלוש מאות שנה וזה בגלל שה' נתן לו את בריתו שלום, ובכך הובטח לו שלא ייכשל, כך גם יהוידע, בגלל שעשה טובה בישראל ועם האלוקים זכה לכך שיחיה מאה שלושים שנה בלי להיכשל בחומריות הארץ, ואיוב שחי מאה ארבעים שנה לפחות-"ויחי איוב אחרי זאת מאה ארבעים שנה" (איוב מ"ב) זה היה בחוץ לארץ ששם אין סכנה זו).

והאבות הקדושים שחיו בארץ וחיו מעל מאה עשרים שנה ולא התקלקלו, זה היה לפני מתן תורה ולפני שירדה שכינת ה' לשכון בקרב בני האדם, כי אז ככל שהקדושה מתגברת כך כוחות הטומאה מקבלים כח כנגדה, כי זה לעומת זה עשה אלוהים. לכן יכלו עמי כנען להתגבר על יצרם אם היו מתאמצים, אך לאחר מתן תורה אי אפשר להחזיק מעמד בארץ מעל מאה עשרים שנה גם על ידי מצוות התורה.

לכן לא יכל משה אפילו לעבור את הירדן בתור יחיד, בגלל חשש זה, ולכן מוסיף כאן משה-"וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה", אפילו בתור יחיד אינך יכול לעבור את הירדן וזאת מלבד מה שאינך יכול להוציא ולהביא את בני ישראל לארץ ישראל בתור מנהיג, כי זה נגזר בחטא מי מריבה שלא יוכל להביא את ישראל בתור מנהיג, אך לא להיכנס גם כיחיד זה בגלל העניין של מאה עשרים שנה (זאת תשובה נוספת לשאלה ששאלנו, מדוע בפרשת "דברים", משה קושר את אי היכנסו לארץ לחטא המרגלים, הלא רק בחטא מי מריבה נגזר עליו לא להכניס את ישראל לארץ, וזה היה בשנת הארבעים, ולא בשנה השניה של חטא המרגלים-"גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר: גם אתה לא תבוא שם, יהושוע בן נון העומד לפניך הוא יבוא שמה, אותו חזק כי הוא ינחילנה את ישראל" (דברים א')?

יש לשים לב ששם נאמר-"לא תבוא שמה" ולא נאמר לא תביא את ישראל שמה. כי בגלל חטא המרגלים התעכבו ישראל במדבר ארבעים שנה ואז הגיע גילו של משה למאה עשרים, ולכן לא יכל לבוא שם גם בתור יחיד, אך לגבי הנהגתו את עם ישראל בארץ, זה באמת נגזר רק בחטא מי מריבה, זאת על פי מה שהסברנו בפרשת "חוקת", כי הוברר שאינו מתאים להנהגת ארץ ישראל שהיא הנהגה על פי הטבע. אך מדוע לא ייכנס כיחיד? ועל כך מאשים משה את ישראל, בגלל חטא המרגלים שגרם לכך שייכנסו לארץ כשהוא בן מאה ועשרים, לכן לא יכל להיכנס אפילו כיחיד)

"ה' אלוהיך הוא עובר לפניך… יהושוע הוא עובר לפניך כאשר דיבר ה'"- גם ה' עובר לפני ישראל וגם יהושוע, ומצד שני בהמשך אומר משה אל יהושוע-"כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותם" משמע שיהושוע לא הולך לפניהם אלא בא איתם ביחד?

וניתן לומר, שאמנם ה' הולך לפניהם כדי להשמיד את עמי כנען, ובזמן זה יהושוע נמצא עם העם ולא לפניהם, ומה שנאמר לפני העם מדובר לגבי חלוקת הנחלות לאחר כיבוש הארץ, שזה יעשה יהושוע. לכן בהמשך אומר משה-"ואתה תנחילנה אותם" בזה אתה לפני העם, אך בהשמדת עמי כנען ה' הוא זה שעובר לפני העם-"ה' אלוהיך הוא עובר לפניך הוא ישמיד את הגויים האלה מלפניך וירישתם… ועשה ה' להם כאשר עשה לסיחון ולעוג מלכי האמורי ולארצם אשר השמיד אותם"- כמו שבמלחמת סיחון ועוג משה לא מייחס לעצמו את הנצחון עליהם אלא רק לה', כך גם לגבי עמי כנען, השמדת העמים מיוחסת לה' ולא ליהושוע.

"ונתנם ה' לפניכם ועשיתם להם ככל המצווה אשר ציוויתי אתכם חיזקו ואמצו, אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי ה' אלוהיך הוא ההולך עמך לא ירפך ולא יעזבך"- אמנם ה' משמיד את הגויים מפניכם, אך עדיין יש לישראל מה לעשות- לא לחיות כל נשמה, לא לחונם, ולשבר את מצבותיהם וחמניהם ובמותיהם ולעקור שם עבודה זרה מהמקומות בהם עבדו עמי כנען את אלוהיהם.

הביטוי 'חזק ואמץ', מופיע בהקשר של מנהיגות יהושוע שבע פעמים, ובדברי דויד אל שלמה בעניין בנין בית המקדש מופיע פעמיים-"ויאמר דויד אל שלמה בנו חזק ואמץ ועשה, אל תירא ואל תחת כי ה' אלוהיך עמך לא ירפך ולא יעזבך עד לכלות כל מלאכת עבודת בית ה'" (דברי הימים א' פרק כ"ח), "עתה בני יהי ה' עמך הצלחת ובנית בית ה' אלוהיך… חזק ואמץ אל תירא ואל תחת" (שם כ"ב).

ותמיד זה בהקשר של בטחון בה'-"חזק ואמץ ליבך וקווה אל ה'" (תהילים כ"ז), "חיזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה'" (שם ל"א) מי שמתחזק ומתאמץ וסומך על ה' אז ה' לא ירפה מידו לעוזרו ולא יעזבו, אך צריך השתדלות זו מצידו של חיזוק ואימוץ ורק אז ה' לא מרפה ולא עוזב אותו בשעת צרה.

ופה נדרשים בני ישראל למאמץ ולחוזק לא לירא ולא להישבר מכל עמי כנען, דבר שדורש מאמץ גדול, ואז יזכו שה' ילך עמם ולא יעזבם.

ולא כמו שאדם חושב שבטחון בה' זה סוג של בטלה, אני לא יעשה כלום וה' יעזור. בטחון בה' זה מאמץ להתגבר על פחד טבעי ולהימנע מלפנות לפתרונות נואשים או אסורים ולבטוח בה' שיעזרהו ורק אז ה' עוזר.

ולמרות שלפני כן אמר משה שה' עובר לפניך, וכאן הוא אומר-"כי ה' אלוהיך הוא ההולך עמך" משמע שהולך אתך לא לפניך? אין סתירה בכך, ה' עובר לפניך לפנות את השטח מהאויבים אך בו זמנית גם הולך עמך לשמור עליך מאויבים מסביב, כי מלוא כל הארץ כבודו.

"ויקרא משה ליהושוע, ויאמר אליו לעיני כל ישראל: חזק ואמץ, כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם, ואתה תנחילנה אותם. וה' הוא ההולך לפניך הוא יהיה עמך לא ירפך ולא יעזבך לא תירא ולא תחת"

את בני ישראל חיזק משה מפני עמי כנען שלא ייראו מהם, ללא הנהגתו של משה, ויבטחו בה' שלא יעזבם, וכעת מחזק משה את יהושוע, לעיני כל ישראל ומחזקו לא מפני הגויים אלא מפני בני ישראל עצמם, וצריך גם את עזרת ה' שהולך לפניו וגם יהיה עמו בהתמודדות הקשה עם עם ישראל.

ודווקא יהושוע צריך חיזוק ואימוץ שבע פעמים בתנ"ך בגלל שראה מה עשה עם ישראל למשה רבו במשך ארבעים שנה במדבר, ששוב ושוב תקפו אותו והימרו את פיו עד כדי כך שגרמו לו לא להיכנס לארץ, לכן דווקא יהושוע בן נון צריך חיזוק ואימוץ הן ממשה והן מה'.

גם פה נאמר כמו בחיזוק לבני ישראל-"וה' הוא ההולך לפניך הוא יהיה עמך"-גם לפניך וגם ממך. כי אם למשה רבנו עשו כאלה צרות, קל וחומר ליהושוע תלמידו שפחות סומכים עליו. לכן צריך יהושוע להתחזק ולהתאמץ לא לירא ולא ליחת מהם, ולהנהיגם ביד תקיפה. ואז ה' יעזור לו ולא ירפה ולא יעזבהו. ובאמת בכל ספר יהושוע לא מוצאים שום מרי והתקוממות מצד ישראל כנגד יהושוע, כפי שהיה כנגד משה.

לכן משה ממליץ ליהושוע-"כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ… ואתה תנחילנה אותם"- כדאי שבתחילה תתן להם הרגשה שאתה בא איתם לארץ לא לפניהם ולא מתנשא עליהם ורק לאחר שה' ישמיד את עמי הארץ מפניכם ויראו שה' אתך כמו שהיה עם משה, אז יקבלו את הנהגתך לגבי חלוקת הנחלות ואז-"ואתה תנחילנה אותם".

ולישראל אמר משה שה' הוא "הולך עמך" וליהושוע אומר משה-"הוא ההולך לפניך הוא יהיה עמך" זה יותר קרוב מהולך עמך. כי יהושוע צריך את עזרת ה' גם מול הגויים וגם מול עם ישראל שה' יהיה עמו ממש והוא הולך לפניך לפנות המכשולים מדרכו של יהושוע, בזמן שלישראל נאמר-"הוא עובר לפניך", שזה פחות מ"הוא הולך לפניך" שמשמע באופן תמידי לאורך כל הדרך, ועובר לפניך- משמע עובר באופן זמני וחולף או שרק עובר לפניך את הירדן ולא ימשיך לכל אורך הדרך.

"ויכתוב משה את התורה הזאת, ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל"- על איזה תורה מדובר שמשה כותבה ונותנה לכהנים בני לוי נושאי ארון ה' ואל כל זקני ישראל? הלא בהמשך הפרשה נאמר-"ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם, ויצו משה את הלווים נושאי ארון ברית ה' לאמר: לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'…"

וכן לפני כן כתוב-"ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל". אז יש בפרשתנו שלוש כתיבות של משה: הראשונה, זה "התורה הזאת" שניתנה לכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' ולכל זקני ישראל, הכתיבה השניה זו שירת האזינו, הכתיבה שלישית זה-"דברי התורה הזאת עד תומם" שאותם נותן משה ללווים נושאי ארון ברית ה' לשים את הספר הזה לצד ארון ברית ה'.

וצריך לומר שכעת מדובר על ספר דברים שנקרא משנה תורה, ואותו מלמד משה מתחילת חודש שבט וכעת כותבו ונותנו לכהנים ולזקני ישראל, כי הוא מיועד להיקרא במעמד הקהל שחל פעם בשבע שנים, שכולם באים למקום המשכן בחג הסוכות.

בהמשך כותב משה את שירת האזינו, ובסוף מסיים לכתוב גם את פרשת ברכה ובכך חותם את ספר התורה על חמשת חומשיו (כי ארבעת חומשים הראשונים כבר כתב קודם כפי שפירטנו בתחילת פרשת "דברים") ואז חותם את ספר התורה ונותנו ללווים בני קהת נושאי הארון לשים בצידו של הארון לעדות.

"ויצו משה אותם לאמר: מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלוהיך במקום אשר יבחר, תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באוזניהם. הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלוהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת"- על פי הפשט-"מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות"-זה בשנת השמיטה בחג הסוכות, במילים-"מקץ שבע שנים" כוונתם שבסוף כל שבע שנים מהפעם הקודמת שעשו מעמד הקהל. כפי שבפרשת "ראה" נאמר-"מקץ שבע שנים תעשה שמיטה" גם שם אין הכוונה לשנה השמינית שחלה בסוף שבע שנים אלא וודאי לשמיטה עצמה שהיא השנה השביעית, כך גם כאן מקץ שבע שנים הכוונה לשנה השביעית ולא לשנה השמינית.

ובפרט שכאן כתוב במפורש-"במועד שנת השמיטה" וזה גם הגיוני, כי בשנת בשמיטה לא מעבדים את השדות וניתן להקהיל את כל העם למשכן ללא צורך להשאיר שומרים בשדות שלא תיגנב התוצרת על ידי הגויים שמסביב. (וכך סובר גם ה'אבן עזרא' במקום שמעמד הקהל זה בשנת השמיטה בחג הסוכות)

אך על פי הגמרא במסכת סוטא- דף מ"א עמוד א'- מדובר כאן בתחילת השנה השמינית, כלומר השנה הראשונה לאחר השמיטה, והגמרא מפרשת את המילים "מקץ שבע שנים" במשמעות של סוף השנה השביעית, כלומר סוף השמיטה, ואז בחג הסוכות של תחילת השנה השמינית שהוא אחד הרגלים שכל זכורך בא להראות את פני האדון ה', אז פעם בשבע שנים נקראות גם הנשים והטף לעלות לרגל כדי לשמוע וללמוד ולרכוש יראת שמים במעמד כל העם, ואז ישמעו ויעשו את כל דברי התורה.

ומעמד כזה פעם בשבע שנים מחדיר רוחניות מחודשת לכל העם, אחרי שבע שנות עבודת אדמה שמחספסת את האדם יכולה להשכיח ממנו את תכליתו בעולם.

ועל פי אותה הגמרא בסוטא, המלך הוא זה קורא את משנה תורה לכל העם במעמד ההקהל, שעומד על בימה שנבנתה במיוחד בעזרה שבמקדש או בחצר המשכן. וכאן זה נאמר ליהושוע (שהוא כרגע המנהיג) שהוא יקרא את משנה תורה לכל העם, לאחר שהכהנים והסנהדרין יתנו לו את הספר לקרוא מתוכו.

וכיוון שמי שממונה על מצווה זו הם הכהנים שבמשכן והסנהדרין הגדולה שמושבה ליד המשכן, לכן משה נותן את משנה התורה שכתב בנתיים להם. (והסיבה שנאמר כאן-"ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה'", למרות שבהמשך נאמר שהלווים הם נושאי ארון ברית ה', וכן בפרשת במדבר נאמר במפורש שבני קהת הלוויים הם הממונים על נשיאת הארון במסעות אז מדוע כאן נאמר כהנים? ויש לומר שהרי מעמד ההקהל יהיה בעתיד בתוך ארץ ישראל לאחר כניסתם אליה, והלווים נשאו את ארון ברית ה' בעיקר במסעות במדבר, אך בכניסה לארץ אנו רואים שדווקא הכהנים הם נושאי ארון ברית ה' בפרט במעבר הירדן-"ויצוו את העם לאמר כראותכם את ארון ברית ה' אלוהיכם והכהנים הלווים נושאים אותו… ויאמר יהושוע אל הכהנים לאמר: שאו את ארון הברית ועברו לפני העם… והיה כנח כפות רגלי הכהנים נושאי ארון ה' אדון כל הארץ במי הירדן…" (יהושוע ג'), וכן בהקפת יריחו-"ויקרא יהושוע בן נון אל הכהנים" ויאמר אליהם: שאו את ארון ברית ה'…" (שם ו') וכן בברית בהר עיבל, שמאוד מזכירה את מעמד ההקהל-"ויכתוב שם על האבנים את משנה תורת משה, אשר כתב לפני בני ישראל. וכל ישראל וזקניו… נגד הכהנים הלווים נושאי ארון ברית ה'… ואחרי כן קרא את כל דברי התורה הברכה והקללה ככל הכתוב בספר התורה. לא היה דבר מכל אשר ציווה משה, אשר לו קרא יהושוע נגד כל קהל ישראל והנשים והטף והגר ההולך בקרבם" (שם ח').

וכן בספר שמואל במלחמת ישראל בפלישתים שלקחו את ארון ה' ממשכן שילה למלחמה-"וישלח העם שילה וישאו משם את ארון ה' צבאות יושב הכרובים, ושם שני בני עלי עם ארון ברית האלוהים חפני ופנחס… וארון אלוהים נלקח ושני בני עלי מתו חופני ופנחס…" (שמואל א' פרק ד') ובני עלי הרי היו כהנים?

מכל זה משמע, שבני קהת הלוויים מונו לשאת את ארון ה' רק במסעות במדבר כשהמשכן היה מפורק וכל חלקיו נישאו על ידי שבט לוי. אך בכניסה לארץ שהארון נישא בעיקר בזמן המלחמות והמשכן בנוי על מקומו, סיימו הלווים את תפקידם זה והכהנים נשאו את ארון ברית ה'. ולכן כאן שמשה מצווה על מצוות ההקהל וכותב את משנה התורה (כפי שראינו לעיל בציטוט מיהושוע-"ויכתוב שם על האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל" משמע שמדובר על הכתיבה הראשונה שכתב משה לפני בני ישראל כעת) ונתנה לכהנים ולזקנים הממונים על מעמד ההקהל בארץ, ושם הכהנים הם נושאי ארון ברית ה' ולכן נותנה לכהנים ולא ללווים.

(והסיבה לכך היא, שהלווים נשאו את ארון ה' במסעות במדבר לאחר פירוק המשכן כשהארון מכוסה כבר קודם לכן על ידי הכהנים באמצעות פרוכת המסך ועליה כיסויי עור תחש ומעליה בגד כליל תכלת (במדבר ד') ורק לאחר הכיסוי נכנסים הלווים בני קהת לשאת את הארון, אך אם ראו הלווים את הארון כשאינו מכוסה הם ימותו, כפי שהיה בבית שמש כשארון ה' חזר מערי פלישתים על העגלה וכל הלווים ראו שם את הארון חשוף ומתו חמישים אלף מהעם (ראו ספר שמואל א' פרק ו'), אך בכניסה לארץ במעבר הירדן וכן במלחמות לכיבוש הארץ במעמד הברכה והקללה בהר עיבל וגריזים, וכן במעשה פילגש בגבעה, שיצאו ישראל למלחמה על שבט בנימין, ושם מתואר שארון ברית ה' היה בבית אל ולא במשכן בשילה, וכן במלחמה עם פלישתים שמתו בה עלי ופנחס נושאי הארון, וכן במלחמת שאול בפלישתים הארון היה עמו במלחמה, שמה הארון לא היה מכוסה, כי היה המשכן מוקם ועומד (חוץ מבזמן מעבר הירדן שהיה משכן ועבר יחד איתם) ורק הארון יצא לצורך הניסים הגדולים, ואז כן היה צריך להיראות לכולם עם הכרובים שעליו ולכן רק הכהנים היו רשאים לשאתו כך ללא כיסוי.

ובאמת כאשר היה מדובר בנישאת הארון לצורך מעבר המשכן מהגלגל לשילה וכן מקרית יערים לירושלים בימי דוד, אז באמת חזרו הלווים לשאת את ארון ה' כפי שהיה במסעות במדבר, כי אז היה ארון מכוסה, כי לא נדרש לצורך ניסי המלחמה או בקיעת הירדן-"אז אמר דויד לא לשאת את ארון האלוהים כי אם הלווים כי בם בחר ה' לשאת את ארון ה' ולשרתו עד עולם… וישאו בני הלווים את ארון האלוהים כאשר ציווה משה בדבר ה' בכתפם במטות עליהם" (דברי הימים א' פרק ט"ו)

וכאשר שכן הארון סופית בירושלים, שמם לא יעבור עוד, פסק תפקידן של הלווים בנשיאת המשכן וכליו, כולל ארון ה'-"כי אמר דוד: הניח ה' אלוהי ישראל לעמו וישכון בירושלים עד עולם וגם ללווים אין לשאת את המשכן וכל כליו לעבודתו" (שם כ"ג)

ובאמת, כאשר בונה שלמה את בית המקדש בהר המוריה, ומעלה את ארון ה' מעיר דויד שבירושלים כדי לתיתו בקודש הקודשים במקדש, רק הכהנים נושאים אותו, כי כבר בטל המשכן, ואין יותר עבודת נשיאתו על ידי הלווים-"להעלות את ארון ברית ה' מעיר דויד היא ציון… ויבואו כל זקני ישראל וישאו הכהנים את הארון, ויעלו את ארון ה' ואת אוהל מועד ואת כל כלי הקודש אשר באוהל, ויעלו אותם הכהנים והלווים… ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו אל דביר הבית אל קודש הקודשים אל תחת כנפי הכרובים" (מלכים א' ח'))

מפסוקים הלא גם משמע שנשים גם מצוות בלימוד תורה-"הקהל את העם האנשים והנשים והטף… למען ישמעו ולעמן ילמדו…" אבל רבותינו במסת חגיגה דף ג' עמוד א' אמרו-"האנשים ללמוד והנשים לשמוע" כי סוברים שהנשים אינם בנות תלמוד תורה, שנאמר-"ולימדתם אותם את בניכם" (דברים י"א) ודרשו חז"ל במסכת קידושים דף כ"ט עמוד ב', בניכם ולא בנותיכם"

וכן כאן משמע שהדרך להגיע ליראת שמים מתחילה בשמיעת דברי התורה, לימודם ורק אחר כך מגיעה יראת השמיים ובעקבותיה שמירת המצוות-"למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה'… ושמרו לעשות את כל דברי הצורה הזאת" והרי גם נשים זקוקות ליראת שמים כדי שיקיימו וישמרו את מצוות התורה?

צריך לומר שיש על הנשים חובת לימוד במה שקשור במצוות שצריך לקיים.

"ובניהם אשר לא ידעו, ישמעו וילמדו ליראה את ה' אלוהיכם, כל הימים אשר אתם חיים על  האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרישתה"

בפסוק הקודם מדבר משה אל הכהנים והזקנים, שידאגו לעשות מעמד הקהל שבע שנים לאחר הכניסה לארץ ואז העם עדיין מורכב ברובו מאנשים שראו את ניסי המדבר ומלחמתו כיבוש הארץ, כך שיש להם ידיעה מוחשית בהשגחת ה' הפרטית על עם ישראל. וכעת פונה משה לדורות הבאים, שלא נכחו בכניסה לארץ, ונולדו לאחר כל הניסים, שאז ההנהגה בארץ תהיה יותר על פי הטבע ללא ניסים גלויים כמו מן וענני כבוד.

ואז אין להם ידיעה מוחשית בהשגחת ה' וזקוקים למעמד הקהל כל שבע שנים כדי לשמוע את כל אשר ארע במדבר ובכניסה לארץ ובכך ילמדו ליראה את ה' למרות חוסר הידיעה המוחשית (לכן כאן כתוב-"ילמדו ליראה את ה'" ואילו בדור באי הארץ נאמר-"ולמען ילמדו ויראו את ה'" כי לא צריכים ללמוד לירא, כי כבר יודעים זאת על גופם)

ודבר זה מבטיח, שלאורך כל הדורות תישמר יראת ה', ובכך ישמרו את מצוות ה' בארץ כל הימים שעם ישראל ישב על אדמת הארץ. ויזכרו שלמעט הכהנים והלווים, רוב העם שעסוק בעבודת האדמה לא ידעו לקרוא, לכן היה צריך מעמד זה של הקהל כל שבע שנים שישריש בהם את דברי התורה ומצוותיה.

"ויאמר ה' אל משה: הן קרבו ימיך למות. קרא את יהושוע והתייצבו באוהל מועד ואצוונו. וילך משה ויהושוע ויתייצבו באוהל מועד. וירא ה' באוהל בעמוד ענן, ויעמוד עמוד הענן על פתח האוהל"

שוב מופע הביטוי "וילך משה"- כפי שבתחילת הפרשה, וכיוון שזה יום מותו של משה, וביומו האחרון עולה עוד במעלות הקדושה ומגיע לשער החמישים, כפי שנראה בפרשות "האזינו" ו"ברכה", נוקטת התורה במילים "וילך משה"- כי הולך מחיל אל חיל ולא עומד במקום, וזה מהות היהודי שהולך ולא עוצר בהתקדמות, כפי שנאמר באברהם-"לך לך… וילך למסעיו מנגב ועד בית אל… ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" (בראשית י"ב) וכפי שנאמר בזכריה-"כה אמר ה' צבאות אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור את חצרי, ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" (זכריה ג') ושן מדבר מלאך ה' אל יהושוע הכהן הגדול, שאם ישמור את האמור יתן לו ה' מהלכים בין המלאכים שרק עומדים ולא יכולים להתקדם במדרגות הקדושה, כי אין להם יצר הרע להתגבר עליו.

אך בני אדם עדיפים על מלאכים, בכך שיש להם אפשרות להלך במדרגות הקדושה ולא לעמוד במקום.

גם יהושוע נכלל בהליכה זו של עליה במדרגות הקדושה, כי ביום זה עולה למדרגת מנהיג עם ישראל, ולכן נאמר-"וילך משה ויהושוע" ומיד אחרי זה נאמר-"וירא ה'" ושוב זה מקביל לאברהם, שאחרי פרשת "לך לך" באה פרשת "וירא". כלומר לאחר שאדם עושה את ההשתדלות של הליכה במדרגות הקדושה מגיע השלב של-"וירא ה' אליו", נגלה אליו כבוד ה'.

וכאן נאמר שה' נראה בעמוד הענן באוהל מועד, משמע בתוך המשכן, אך לאחר מכן כתוב-"ויעמוד עמוד הענן על פתח האוהל"- משמע שלא נכנס לתוך המשכן אלא נשאר בפתח?

ומעניין שהביטוי עמוד הענן, בהקשר של דיבור ה' עם בני אדם, מופיע בעיקר בהקשרים שליליים (למעט לפני הקמת המשכן עמוד הענן היה זה שהולך לפני מחנה ישראל כשיצאו ממצרים עד שהגיעו להר סיני-"וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם בדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם" (שמות י"ד) ואילו לאחר הקמת המשכן כבר לא מופיע הביטוי עמוד ענן להנחותם בדרך אלא רק הענן עצמו-" ולפי העלות הענן מעל האוהל ואחרי כן יסעו בני ישראל ובמקום אשר ישכון שם הענן שם יחנו בני ישראל" (במדבר ט'))

ראשית: לאחר חטא העגל, שמשה לקח את האוהל ונטע אותו מחוץ למחנה, כי ישראל היו נזופים אז על ידי ה'-"והיה כבוא משה האהלה רד עמוד הענן ועמד בפתח האוהל ודיבר עם משה…" (שמות ל"ג) וכן כשמרים דברה לשון הרע על משה-"וירד ה' בעמוד ענן ויעמוד פתח האוהל ויקרא אהרון ומרים ויצאו שניהם" (במדבר י"ב), ושם עמוד הענן עומד בפתח אוהל מועד וה' מדבר איתם בחוץ, כי קורא להם לצאת מאוהל מועד ונוזף בהם מחוץ לאוהל.

וכן בפרשתנו, עמוד הענן מופיע בהקשר שלילי, בעניין הנבואה על עזיבת עם ישראל את ה' לאחר מות משה. ולכן עמוד הענן לא נכנס לתוך המשכן אלא נמצא על הפתח (כפי שגם היה בדיבורו אל  מרים) אך משה ויהושוע נמצאים בתוך המשכן, על פי ציווי ה' ("ויתייצבו באוהל מועד") ולכן הם רואים את כבוד ה' מתוך המשכן, כי עמוד הענן עומד בפתח המשכן, ולכן נאמר-"וירא ה' באוהל בעמוד ענן" כלומר על ידי עמוד הענן שנמצא בפתח הוא נראה למשה ויהושוע שעומדים בתוך המשכן, אך אין הוא קורא למשה ויהושוע לצאת מחוץ למשכן כפי שקרא למרים ולאהרן כשחטאו כי משה ויהושוע לא חטאו אלא הנזיפה היא על עם ישראל העתידי שיעזוב את ה'.

ובעצם עמוד הענן כעת מפריד בין משה ליהושוע שבתוך המשכן לבין שאר העם הנזוף בעתיד הנמצא מחוץ למשכן ולעמוד הענן.

"ויאמר ה' אל משה: הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו. ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי איתו"

והרי משה אינו שוכב עם אבותיו, שנקברו במצרים (עמרם וקהת ולוי, במערת המכפלה יעקב יצחק ואברהם)? אלא מוכרחים לומר שהכוונה פה לעולם העליון שמשה מצטרף שם לאבותיו בגן עדן.

אך השאלה היא: אם ה' קובע בלשון ודאי, שהעם הזה יקום וזינה אחרי אלוהי נכר הארץ (או הכוונה לאלוהי הנכריים בארץ, כלומר אלוהי שבעת עמי כנען או הכוננה לאלוהים שנכריים לארץ אין זה מקומם אלא מקומם בארצות שבעים אומות שנתנו לשיטת שבעים השרים הממונים. אך ארץ ישראל מושגחת על ידי ה' אלוהי ישראל בלבד ולכן אין אלוהי העמים נכריים שם?

ועל פי הפסוק בשירת האזינו-"ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" (דברים ל"ב) וכן על פי דברי יעקב לבניו הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם" (בראשית ל"ה) משמע שם שהמילה נכר מתייחסת לאלילים ולא לנכריי הארץ, אך כאן שנאמר לאלוהי נכר הארץ, משמע שמתייחסים לנכריי הארץ שיש להם אלוהים ולכן נאמר-"אשר הוא בא שמה בקרבו" ולא נאמר בקרבם, כלומר עם ישראל בא בקרבו של נכר הארץ ולא בקרבם של אלוהי נכר הארץ)

אם כך, הרי יוצא שאין בחירה חופשית כי נגזר כבר שיזנו אחרי אלוהי נכר הארץ, אז איך שייך לומר שמפרים את הברית ולכן יענשו על כך, הלא אין להם בחריה.

וצריך לומר, שאכן בוודאות יקרה דבר זה, שבני ישראל יחטאו, אך איזה דור יחטא, זה לא נאמר, ותלוי בבחירת כל דור שיהיה, אם להגשים נבואה זו או לא, כך שאותו דור שיבחר לעזוב את ה' זה בחירתו, ויש לו ברירה ולכן יענש.

ואכן כאן נאמר שלאחר מות משה יקום העם וזנה, ולא כתוב מתי אחרי מות משה, ובספר יהושוע אנו מוצאים שרק לאחר מות יהושוע וכל הזקנים שהאריכו ימים לאחר מות יהושוע רק אז קם הדור שהתחיל לזנות אחר אלוהי נכר הארץ ולא מיד לאחר מות משה כמו שנאמר כאן, סימן שיש בחירה-"ויעבוד ישראל את ה' כל ימי יהושוע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושוע ואשר ידעו את כל מעשי ה' אשר עשה לישראל" (יהושוע כ"ד), "וימות יהושוע בן נון… וגם כל הדור ההוא נאספו אל אבותיו. ויקום דור אחר אחריהם אשר לא ידעו את ה' וגם את המעשה אשר עשה לישראל, ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים  ויעזבו את ה' אלוהי אבותם המוציא אותם מארץ מצרים וילכו אחרי אלוהים אחרים… ויכעיסו את ה'" (שופטים ב').

"וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם, והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלוהים אחרים, ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל, כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן, ופנה אל אלוהים אחרים ועבדום ונאצוני והפר את בריתי, והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות, וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו, כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי"

מידה כנגד מידה, העם עזב את ה' והפר את בריתו וה' עוזב אותם ומסתיר פניו מהם ומשאירם לגורלם לידי המקרה וממילא כיוון שאין מזל (שבת קנ"ו עמוד א') לישראל ולא נתונים בידי שבעים השרים ממונים כפי ששאר שבעים אומות העולם, ממילא אין להם שום הגנה כשה' עוזבם-והיו לאכול ומצאום צרות רבות ורעות. ויבוא אליהם כל הקללות המפורטות בפרשת כי תבוא על הפרת הברית.

אך המשך הפסוקים לא מובן, כי נאמר שלאחר כל הצרות והרעות יאמר עם ישראל-"הלא על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה", משמע שיש כאן חרטה מצד ישראל על שעזבו את ישראל ולכן באו עליהם כל הרעו. אם כן מדוע מיד לאחר מכן נאמר-"ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה לאלוהים אחרים" משמע שה' הכפיל את הסתר הפנים לאחר וידוי זה של ישראל והרי צריך להיות הפוך?!

(דרך אגב על המילים "על כי אין אלוהי בקרבי", מקבילות למה שנאמר מקודם- "וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו" שניתן לומר שבמקום ה' שהיה בקרבו של עם ישראל עכשיו אלוהי הנכר באו שמה בקרבו של ישראל, לכן אומרים עכשיו אין אלוהי בקרבי, כי אלוהי הנכר נמצא בקרבם)

צריך לומר, שהסתר אסתיר, זה לא הסתרה כפולה, כלומר חמורה מבחינת עונשים, אלא הסתרת ההסתר, (כלומר- הסתר פנים פירושו שכאשר ישראל מפנים את פניהם מה' שהיה איתם פנים אל פנים מבחינת ההשגחה) ופונים אל אלוהים אחרים, אז גם ה' מידה כנגד מידה, מפנה את פניו מהם ומסתירם מהם. ואז ממילא באות עליהם הצרות הרבות והרעות.

אך אין הסתר על ההסתרה, כלומר ישראל מבינים שהצרות שבאות עליהם מוכרחות להיות כתוצאה מכך שה' מסתיר פניו מהם, כלומר הם חשים את ההסתרה ולכן אומרים- "על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה", אך כיוון שעדיין לא מתחרטים ולא שבים אל ה' אלא ממשיכים במרים, גם וידוי זה לא מספיק כדי שה' יחזיר פניו אליהם, כי וידוי זה נובע מהכרח כי רואים שהרעות קורות בגלל חטאיהם ומי יכניס את ידיו שלו לאש כשיודע שיכווה?

לכן ה' כעת מסתיר את ההסתר, כלומר מפחית מהעונשים שהיו גלויים מעל הרגיל,  ומביא עליהם רעות שניתן להסבירן כמקרה וכדרך הטבע כך שיוסתר מישראל הסתר פניו של ה', ויוכלו לתלות את שנאת העמים עליהם כדבר מקרי או שיש להם סיבות לשנוא אותנו, כי אנו מתנשאים עליהם או שאנו מתבדלים מהם או עשירים מהם או שצללנו את משיחם או שאנו מלווים להם בריבית ושולטים בכלכלה העולמית או שאנו כובשים בארצנו ומדכאים את המקופחים. ולא רואים שיד ה' נמצאת מאחרי כאלו צרות.

לכן ה' אומר עכשיו למשה לכתוב את שירת האזינו, שמכך שהיא בצורת שירה עם קצב ומשקל והיא קצרה קל לשננה בעל פה מאב לבן ומאם לביתה, גם למי שלא יודע לקרוא (ולכן נאמר "שימה בפיהם")

ושירה זו תהיה לעד בבני ישראל- לאחר שיכנסו לארץ שהיא זבת חלב ודבש ומרוב שפע יאכל וישבע ובעט ויפנה אל אלוהים אחרים ויפר את בריתם עם ה' ואז ה' יסתיר פנים וימצאו אותם צרות רבות ורעות, ואחר כך יהיה הסתר על ההסתר, כך שלא בהכרח ייחסו זאת לעונש משמיים, אז מי שיזכור את שירת האזינו ששם מתואר כל תהליך עזיבת ה' והמכות שיבואו בשל כך וגם ההסתר על ההסתרה מתואר שם, זה יעזור לאדם לראות מבעד להסתרה, שגם המכות שאפשר לתלות במקרה נובעות מה', כי עובדה שהכל נובא מראש בשירת האזינו, וכבר מראש ה' ידע את יצרם הרע עוד לפני שנכנסו לארץ וחזה את כל שיקרה, ושירה זו תעזור לכל מי שמחפש את האמת לראות מעבר להסתר הכפול את יד ה' בכל זה ולחזור בתשובה אמיתית כי כעת זה לא בהכרח כמו בהסתר רגיל שרואה את יד ה' ואין לו ברירה אלא נצרך מאמץ מצידו על ידי שינון שירת האזינו להבין שכל מה שנראה מקרי לחלוטין ואפשר ליחסו לסיבות טבעיות גם הוא נובע מה', ובכך לחשוף את ההסתרה.

ואז מאמץ זה שחייב לנבוע מאהבת ה' וחיפוש האמת תתקבל התשובה ותבוא הגאולה כי בקלות יכול לבחור להתעלם, כפי שעושים האפיקורסים בימינו שכל מכה שבאה על עם ישראל מפרשים שזו אשמתנו, ויש סיבות מוצדקות לשנאה כלפינו ואין פה בכלל יד ה' חלילה.

"ויכתוב משה את השירה הזאת וילמדה את בני ישראל"- מוכרחים לומר שמה שנאמר כאן- וילמדה את בני ישראל מתייחס להמשך בפרשת "האזינו" ששם משה מדבר את השירה הזאת באזני כל קהל ישראל. ואם כן גם מה שכתוב בהמשך-"ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה זאת על ספר עד תומם…" מתייחס לפרשת "ברכה" שתיאמר בהמשך, שאיתה חותם את ספר התורה על כל חומשיו.

"ויצו את יהושוע בן נון ויאמר חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך"- כאן זה ציווי מה' ליהושוע, ולא דברי משה, כי נאמר-"אשר נשבעתי להם" ולא כמו שנאמר בדברי משה ליהושוע לעיל- "אשר נשבע ה' לאבותם"

וכאן ה' מסלק את חששו של משה שהעם לא יקבלו מיד את הנהגת יהושוע שבשל כך התריע משה ליהושוע לעיל שיבוא עם העם לארץ ולא ילך לפניהם כדי שלא ירגישו שמתנשא עליהם, אך ה', ביודעו את נפש העם, אומר ליהושוע-"אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם" (ולא רק לאבותם כפי שאמר משה כי כעת גם עם ישראל ראו לכך לשבועה זו) ואין לך לחשוש שימרדו בך כי אני אהיה עמך, ולכן תוכל להוביל אותם ולא רק לבוא יחד איתם, ולכן מכנה אותם כאן ה' בני ישראל ולא העם, כפי שאמר משה, כי הכינוי בני ישראל מעיד על שורשם הקדוש, יותר מלשון "העם" סתם.

"ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם. ויצו משה את הלווים נושאי ארון ברית ה' לאמר, לקח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלוהיכם, והיה שם בך לעד, כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי"

כאן משה מצווה את הלווים נושאי הארון ולא את הכהנים נושאי הארון, אף כי כאן עדיין הלווים נושאים את ארון ה' במסעות במדבר שמכוסה כל עוד לא נכנסו לארץ, ומכאן גם מוכח ששמו את ספר התורה מצידו של הארון ולא בתוכו, כי הרי ללווים אסור לראות את הארון בגילוי רק שמכוסה.

וכמו שנאמר לגבי השירה שהיא סוג של עדות והתראה, כך גם אומר משה לגבי כל ספר התורה שישמש כעד לכל אשר ארע במדבר, בפרט בניסיונות שניסו את ה' כשמשה היה מנהיגם, קל וחומר שלאחר מות משה ימשיכו להיות ממרים עם ה' בפרט אחרי מה שה' אמר כרגע למשה ויהושוע שהעם הזה יקום ויזנה אחרי אלוהים אחרים לאחר מות משה.

"הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם… להכעיסו במעשי ידיכם"

כעת משה מבקש להקהיל רק את הזקנים והשוטרים שבתור המנהיגים של השבטים אחראים על אכיפת החוק של שבטיהם, וצריך להזהירם ולהעיד בהם שמים וארץ כי כעת משה יודע שאחרי מותו יסורו מן הדרך, כי ה' אמר לו זאת ויבואו עליהם כל הרעות שנאמרו בפרשת "כי תבוא", כי יכעיס את ה' במעשי ידיהם.

"וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם"- כעת משה מדבר באזני כל קהל ישראל (ולא רק הזקנים והשוטרים) ומלמדם את השירה זאת שירת האזינו שהצטווה לעיל לכותבה וללמדה את בני ישראל, וכעת מיישם זאת באזני כל קהל ישראל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *