מה חדש, שחרורו של יגאל עמיר

יגאל עמיר: פירוש לפרשת שבוע שופטים

בס"ד

פרשה הקודמת עסקה במקומות מקודשים ובזמנים מקודשים בארץ ישראל שנבחרים על פי ה' ולא על פי העם. פרשתנו עוסקת בשכבת ההנהגה של עם ישראל שבראשה עומד המלך, הפרשה מתחילה בשופטים שהם הסנהדרין – הרשות השופטת.

ולאחר מכן בבחירת המלך שנעשית על פי בחירת ה' ולא בחירת העם (בניגוד לעמי הארץ שהם בחרו את מלכיהם) לאחר מכן משרתי ה' הכהנים והלוויים שהם גם שייכים לשכבת ההנהגה – כי הם מורי ההוראה בישראל והמנהיגים הרוחניים. אחר כך עוסקת הפרשה נביאי ישראל ומסיימת במשוח מלחמה, כהן המשיח שמדריך את העם בצאתם למלחמה.

כל אלה נבחרים על ידי ה' ולא על ידי העם כפי שהמקומות והזמנים המקודשים נבחרו על ידי ה'. כי אין דמוקרטיה בעם ישראל כי אחרת יבחרו המושחתים, רק ה' בוחר את ההנהגה – אם זה הסנהדרין, נבחרים על פי בקיאותם בתורה ומידותיהם הטובות ואם זה המלך על פי מידת הענווה שלו וביטולו לפני ה' (כמו שאול ודוד ושנבחרו על ידי ה' על פי מעלותיהם הטובות) ואם זה הכהנים והלוויים שנבחרו כבר לאחר חטא העגל בזכות הליכתם נגד הזרם של עובדי העגל. ואם זה נביאי ישראל שנבחרים על ידי ה' שבוחר לדבר עמם בזכות עבודת המידות שעשו לשם כך.

והמילה שופטים משמשת בתורה גם במשמעות של מנהיגים (מעבר למשמעות הרגילה של דיינים הדנים על פי החוק) כמו בתקופת השופטים גדעון, יפתח ושמשון – "וישפוט יפתח את ישראל שש שנים" (שופטים י"ב), "ויקם ה' שופטים ויושיעום" (שם ב')

ופרשתנו מתחילה במינוי הסנהדרין שהם הבסיס לכל מינוי אחר שבלי סנהדרין אין מלך ואין יציאה למלחמות הרשות.

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, אשר ה' אלוהיך נותן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק. לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תיקח שוחד כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים. צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך".

כאן לא מפורטות תכונות השופטים שעל פיהן צריך לבחור ולמנות בכל עיר ועיר בישראל. כי כבר מפורטות תכונות אלה בפרשת יתרו ובפרשת דברים – "אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת, שונאי בצע" (שמות י"ח), "אנשים חכמים ונבונים וידועים לשביטכם, (דברים א') ורק על פי תכונות אלה יש למנות שופטים ולא על פי רצון העם ושופט זה או אחר שנח להם.

אך כאן חוזרים על הדרישה מהשופט לא להטות משפט, לא להכיר פנים לעשיר ולנכבד ולא לקחת שוחד (גם אם זה במטרה לשפוט אמת) למרות שדרישות אלה כבר הוזכרו מספר פעמים בתורה, החל מפרשת "משפטים" – "לא תטה משפט אביונך בריבו… ושוחד לא תיקח, כי השוחד יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים" (שמות כ"ג), עובר בפרשת "קדושים" – "לא תעשו עוול במשפט, לא תישא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפוט עמיתך… לא תעשו עוול במשפט, במידה במשקל ובמשורה, מאזני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם" (ויקרא י"ט) וכלה בפרשת "דברים": "שמוע בן אחיכם ושפטם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט, כקטן כבדול תשמעון. לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוהים הוא" (דברים א').

אך משה חוזר עליהם גם כאן לפני הכניסה לארץ, כי כעת לאחר שיכנסו וירשו את הארץ יש למנות שופטים חדשים (לא אלה שכבר מונו במדבר בשתי הפעמים, כפי שהסברנו בפרשת דברים. לראשונה לאחר מעמד הר סיני ובפעם השניה לאחר שסודרו ישראל לשבטים סביב המשכן מינה משה שופטים חדשים לכל שבט בפני עצמו) בכל עיר בארץ אשר ה' נותן לשבטיך. הדרישה העיקרית למשפט צדק בארץ, כי הארץ לא תסבול עוול במשפט כפי שלא סבלה את שופטי סדום.

ובארץ לא מספיק לשפוט צדק אלא צריך לרדוף את הצדק, כלומר לא יאמר השופט אני מאמין לעדים למרות שנראים חשודים, אלא צריך לחקור ולבדוק ולגלות את האמת בכל כוחו. וזאת למען תחיה וירשת את הארץ. לכן חוזר כאן משה על שלוש הדרישות העיקריות של משפט צדק: לא להטות משפט כנגד האמת, לא להכיר פנים לאחד הצדדים, והכי חשוב לא לקחת שוחד.

וכמובן יש למנות גם שוטרים שיאכפו את פסיקת השוטרים ויגבו את הכספים שחייבו השפוטים את אחד הצדדים אחרת אין משמעות למילים- משפט צדק, אם אין מי שיאכוף את פסיקת השופטים.

וכמו שהצדק צריך להיעשות הוא גם צריך להראות. לכן נאמר "צדק צדק תרדוף" פעמיים צדק, גם צדק שנעשה, גם שנראה צודק על ידי כולם אחרת יש חילול ה'. ולכן שופט שיש לו קשרים חבריים עם אחד הצדדים צריך להימנע מלשפוט בדינו שלא תהיה לזות שפתיים, גם אם ישפוט בשיא היושר ולא יטה את חברו לטובה עדיין זה נראה לו טוב בעיני הציבור והוא פותח כאן פתח לחילול ה'.

ומאותה סיבה נאמר כעת – "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלוהיך אשר תעשה, ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלוהיך".

האשרה היתה אלה כנענית בת זוגו של האל בעל (אל הגשם וסערה) והיא היתה אחראית על הפריון. וליד כל מזבח לבעל היתה גם אשרה שהיתה מסומנת על ידי נטיעת עץ מיוחד ליד מזבח הבעל, לכן מצווה ה' שליד מזבח ה' הכין שהמשכן נמצא אסור לטעת שום עץ, כי זה עלול להתפרש על ידי הציבור כאשרה, כפי שהיו עושים הכנענים וכדי למנוע לזות שפתיים וחילול ה' זה, יש להימנע מליטע כל עץ, גם אם הכוונה תמימה לחלוטין לשם צל או לנוי.

וכיוון שהסנהדרין הגדולה של שבעים ואחת היתה ממוקמת ליד המשכן (ואליה באים כל השאלות שאין להם פתרון בסנהדראות הקטנות של עשרים ושלוש שבכל עיר ועיר) לכן מוטל על הסנהדרין לדאוג לכך, שלא תהיה כל אשרה וכל עץ סמוך למזבח ה'.

לכן עניין המצבה, שהיא אבן אחת דגולה שנהגו הכנענים להציב בפתח מקדישיהן לבעל, אסור להקים בשום מקום (גם לא בשאר ערי ישראל) למרות שבזמן יעקב אבינו אפילו בזמן משה במדבר היה נהוג להקים מצבות אבן ולנסך עליהן שמן לה' ("וישכם יעקב בבוקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצוק שמן על ראשה… והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוהים" (בראשית כ"ח) וכן  – "ויכתוב משה את כל דברי ה' וישכם בבוקר ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מציבה לשניים עשר שבטי ישראל" (שמות כ"ד)).

אך כעת בכניסה לארץ שיש חשש שבני ישראל יעתיקו את מנהגי הגויים ודרכי פולחניהם ואליליהם, אעשה את המצבה, אפילו אם הוצבה לשם שמיים כמו שעשה יעקב. וכן נאמר בפרשת "בחוקותי" – "לא תעשו לכם אלילים ופסל מצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכםלהשתחוות עליה כי אני ה' אלוהיכם" (ויקרא כ"ו).

משמע דווקא בארצכם יתחיל האיסור של עשיית מציבה ולא לפני כן, וזאת כדי להבחין בין פולחן ה' לפולחני האלילים בארץ (אמנם גם מזבח נהגו הכנענים לבנות על מנת להקריב קורבנות לאלוהיהם אך זה לא נאסר, כי מזבחות היו עוד לפני עבודת האלילים כבר בזמנו של נח כשיצא מהתיבה בנה מזבח לה' ואז עוד לא היתה עבודה זרה בעולם – "ויבן נח מזבח לה', ויקח מכל הבהמה הטהורה… ויעל עולות במזבח" (ברשאית ח'))

לכן נאמר כאן – "אשר שנא ה' אלוהיך", כי נוכחותה של המצבה ליד כל מקום פולחן עבודה זרה בארץ ישראל הפכה את המצבה לשנואה בעיני ה', כי מסמלת יותר מכל פולחנים אלה.

"לא תזבח לה' אלוהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע, כי תועבת ה' אלוהיך הוא".

לכאורה הלא כבר נאמר ציווי זה מספר פעמים בתורה-"כל אשר בו מום לא תקריבו, כי לא לרצון יהיה לכם" (ויקרא כ"ב) לכן בפרשה הקודמת לגבי בכור נאמר-"וכי יהיה בו מום, פיסח ועיוור כל מום רע, לא תזבחנו לה' אלוהיך" (דברים ט"ו) אז מדוע חוזרים על כך כאן?.

ויש לשים לב, ששם נאמר – "לא לרצון יהיה לכם" אך לא נאמר המילה תועבה, כאן יש עליה בחומרה כי נאמר- "כי תועבת ה' אלוהיך הוא", וזה נובע מכך שכאשר ישראל נמצאים בארץ, וכל העמים מקריבים לאלוהיהם קרבנות תמימים ללא מום ודווקא ישראל לה' יקריבו קרבנות עם מום, אז זה כבר תועבה ולא רק "לא לרצון".

ושוב רואים כאן את עניין מראית העין וחילול ה' שצריך להיזהר ממנו מאוד בכניסה לארץ, כי הם כבר לא לבד במדבר, אל מוקפים מבחוץ ומבפנים בעמים עובדי אלילים, שמתבוננים בכל תנועה של עם ישראל שהוא הגרום החדש באזור – עם עבדים שיצא ממצרים בעל אמונה באל אחד עם תרי"ג מצוות, שלא היה כמותו מעולם, כי משנה את כל הכללים וכל תפיסות העולם שנהגו במרחב.

אז כמובן שכל התנהלות של עם ישראל בארץ ישראל מקבלת משמעות הרבה יותר חשובה מאשר כשהיו במדבר לבדם. ולכן כדי להבדיל את עמ"י מכל העמים מסביב, אז כמו שאסור שיהיה מום כלשהו בקרבן כך אסור שיהיה מום כלשהו בעם ישראל, ואם יימצא בקרב עם ישראל אפילו אדם אחד שעובד עבודה זרה צריך לחסל נגע זה מהר לפני שיתפשט, כי זה ייחודם של ישראל בארץ כנען, שעובדים אל אחד ומפיצים את אמונתו בקרב העמים.

כך שגם אחד מקירבם שעובד עבודה זרה כמו העמים מסביב, גורם חילול ה' גדול ולכן נאמר – "כי יימצא מקרבך באחד שעריך… איש או אישה אשר יעשה את הרע בעיני ה' אלוהיך לעבור בריתו, וילך ויעבוד אלוהים אחרים וישתחוו להם ולשמש ולירח ולכל צבא השמיים אשר לא ציוויתי. והוגד לך, ושמעת ודרשת היטב והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בישראל".

שוב חוזרת המילה תועבה, שנאמרה קודם לגבי קרבנות בעלי מומים, לכן המילה "שנאה" שנאמרה לגבי מצבה, כי יש פה חיקוי של העמים שה' השמיד מפני בני ישראל, בגלל מעשים אלו בדיוק, אז לא ייתכן שישראל יעשו מעשים כאלה ויש לעקור מהשורש כל נגע כזה. יחד עם זאת צריך לוודא בוודאות מוחלטת שאכן קרה דבר כזה ולא על כל חשד קל להעניש.

בדיוק כפי שלגבי עיר נידחת נאמר לדרוש ולחקור ולשאול היטב בטרם פועלים נגדה (וגם שם נאמרה המילה תועבה) כך גם כאן נאמר אותו ביטוי – "ודרשת היטב והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בישראל".

"והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא, אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך. את האיש או את האשה וסקלתם באבנים ומתו על פי שניים עדים או שלושה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד. יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה ובערת הרע מקרבך".

הציווי לסקול באבנים במפורש מופיע בתורה בשלושה מקרים. א. מסית ומדיח לעבודה זרה שדינו בסקילת אבנים (דברים י"ג) ב. עובדי עבודה זרה יחידים שנסקלים באבנים כפי שמופיע כאן. ג. נערה המאורסה (בקידושי כסף) שזינתה תחת בעלה הנסקלת באבנים היא ובועלה (שם כ"ב).

ויש קשר בין ניאוף לעבודה זרה, כפי שהסברנו מספר פעמים שעם ישראל מקודש לה' והליכתו אחר אלוהים אחרים זה כמו שאשה הבוגדת בבעלה עם אחר.

לעומת זאת, במקרים אחרים לא נאמרה סקילה באבנים אלא רגימה באבנים: א. מגדף את ה' שרגמו כל העדה באבנים (ויקרא כ"ד) ב. מקושש עצים ביום השבת (במדבר ט"ו) ג. בן סורר ומורה (דברים כ"א) ד. מי שנתן מזרעו למולך (ויקרא כ') ה. איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני (שם, שם).

ועניין סקילה באבנים נאמר רק לגבי ארץ ישראל ("והוצאת אל שעריך") בעוד שרגימה באבנים, רב המקרים נעשו במדבר או הצטוו עליהן כבר במדבר (למעט בן סורר ומורה) ואולי ניתן לומר, שמטרתה של הסקילה הוא לסלק מתוך ישראל את הגורמים הרעים (בקל- סלק חילוף אותיות), לכן נאמר כאן ובנביא המדיח ובנערה המאורסה – "ובערת הרע מקרבך" מלשון לסלק את הרע כנו בביעור מעשרות שפירושו לסלק את המעשרות מהבית ולחלקם ללוי לעני ולגר – "בערתי הקודש מן הבית, (דברים כ"ו), וכן "ובערתי אתכם מן הארץ" (שמואל ב' פרק ד') שפירושו אסלק אתכם מן הארץ.

כי מדובר כאן בעברות בארץ ישראל שלא סובלת מעשים כאלה וצריך לסלקם ממנה בגלל חילול ה' בגויים שנגרם ממעשים אלה.

אך המקרים שהבאנו שנאמרו בלשון רגימה באבנים זה מלשון מיגור – רגם מגר בחילוף אותיות, כי מדובר לאו דווקא בארץ ישראל (כפי שראינו במקושש ובמגדף שרגמו אותם במדבר) ואז הלשון מתאימה יותר של מיגור התופעה ולא סילוקם מהארץ כי במדבר לא היה ענין של חילול ה' בגויים כמו שיש בארץ ישראל.

למרות ההכרח בסילוק הרע מישראל, עדיין צריך שני עדים בהוכחת העברה ולא מספיק עד אחד. ולמרות שזה כבר נאמר בדיני נפשות שצריך שני עדים – "לפי עדים ירצח את הרוצח ועד אחד לא יענה בנפש למות" (במדבר ל"ה), היינו חושבים שהעבודה זרה חמורה כי המומר לעבודה זרה מומר לכל התורה כולה, וכפי שנאטר כאן שזו תועבה בעיני ה' בנוסף לחילול ה' הגדול, אולי לא צריך שני עדים ומספיק עד אחד, כי יש הכרח לסלק הרע מישראל לכן צריכה התורה שוב להדגיש שגם כאן צריכים שני עדים ולא מספיק עד אחד למרות שהחוטא כבר נקרא מת – "כי יומת המת לא יומת על פי עד אחד" מעצם העברה הוא כבר נקרא מת כי רשעים בחייהם קרואים מתים, בפרט בעבירה כה חמורה, בכל אופן לא ניתן להמיתו בעד אחד.

וכמו שבמסית ומדיח לעבודה זרה נאמר שיד המוסת תהיה בו לראשונה להמיתו כי הוא זה שהסגירו לבית דין – "ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה" (דברים י"ג) כך גם כאן יד העדים שגרמו להרשעתו תהיה בו לראשונה להמיתו (דבר היכול להרתיע עדי שקר מלהעיד עדות שקר על אדם כי יודעים שהם אלו שיידו בו את האבן הראשונה על פי עדותם) ויד כל העם באחרונה, כי כולם צריכים להיות שותפים בבעור הרע מקרבך כדי לקדש את ה' במקום שהיה חילול ה'.

ותפקיד זה מוטל על הסנהדרין לחקור ולשפוט ולבער הרע מישראל.

ובהמשך לעיסוק בסנהדרין מובאית כאן כעת פרשת זקן ממרא הממרא את דעת הסנהדרין ועושה דין לעצמו שגם בו נאמר – "ובערת הרע מישראל".

"כי יפלא ממך הדבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע, דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום ארש יבחר ה' אלוהיך בו, ובאת אל הכהנים הלוויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט".

המילה "יפלא" כאן, פרושה מלשון פלא, כלומר דבר שמעל ההבנה של האדם הרגיל, כמו-"שלושה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים: דרך הנשר בשמיים, דרך נחש עלי צור, דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה" (משלי ל') כי כל אלה הם דברים שקשה להבינם, איך הנשר הכבד מצליח לעוף גבוה בלי ליפול ואיך הנחש זוחל על קיר תלול בלי רגליים ובלי אחיזה וכן איך אניה בלב ים לא שוקעת במים, והדבר הרביעי שהוא יותר מנפלא אלא לא יודע אותו והוא דרך גבר בעלמה, איך מסתדרים ביחד שני הפכים.

וכן גם כאן, כאשר יש נושא בהלכה שאין הסכמה או הבנה לגביו בסנהדרין הקטנה של כל עיר, עולים איתו לסנהדרין הגדולה של שבעים ואחת הנמצאת בלשכת הגזית הצמודה למשכן כדי לבררו.

והמילים "בין דם לדם" יכולות להתפרש – בין דם נידה טמא (שחור או אדם לדם נידה טהור (ירוק או צהוב) או דם טוהר של יולדת שטהור לבין דם טמא של יולדת בשבוע הראשון של לידת זכר או בשבועיים של לידת נקבה, וכן בין דם של זבה קטנה (שלא צריך קרבן לבין דמם של זבה גדולה שצריכה קרבן וכדומה. או שאפשר לומר שהכוונה כאן בדיני נפשות בין רוצח בשוגג לרוצח במזיד ואז הכוונה בין דם של אדם צדיק לבין דם של אדם רשע.

"בין דין לדין" – הכוונה לדיני ממונות כמו למשל ההבדל בין דיני שומר שכר לדיני שוכר.

"בין נגע לנגע" – בדיני נגעי צרעת איזה נגע טהור ואיזה נגע טמא.

"דברי ריבות בשעריך"- אם יש מחלוקת בין הדיינים ללא פתרון (לכן נאמר בשעריך, כי בתי הדין היו יושבים בשער העיר – "ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים" (דברים כ"ה)) רב ריבים בין אחים לגבי דיני ירושה וצוואה (ואז בשעריך הכוונה בעריך כמו "לא תאכל לאכול בשעריך" (דברים י"ב) שהכוונה שם שאי אפשר לאכול מעשר שני בכל הערים מחוץ למשכן).

"וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר השם אלוהיך בו" אל המשכן ששם נמצאת הסנהדרין הגדולה. "ובאת אל הכהנים הלוויים" – הכהנים שם משבט לוי שהיו בקיאים בתורה ועוסקים בתורה כי לא היה להם נחלה בארץ לעבד ולכן יכלן להקדיש מזמנם לתורה והם הרכיבו את רוב הסנהדרין הגדולה.

"ואל השופט אשר יהיה בימים ההם" – פה שופט זה במובן של מנהיג כמו בזמן  השופטים- גדעון ויפתח, ויש דינים שלא מופיעים בתורה ונתונים למשפט המלך שהמלך מתקן תקנות לצורכי המדינה כמו ענייני מיסים וסלילת דרכים, מערכת חינוך ודיני מרד ומלחמה שהמלך רשאי לדון כרצונו ולהעניש כרצונו.

"ועשית על פי הדבר אשר יורוך מן המקום ההוא ארש יבחר ה', ושמרת לעשות ככל אשר יורוך. על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יאמרו לך ימין ושמאל".

המילים "מן המקום אשר יבחר ה'" לכאורה מיותרות, כי כבר נאמר שכבר עלית "אל המקום אשר יבחר ה'"?.

אלא באה התורה להשמיע לנו, שפסיקת הסנהדרין הגדולה נחשבת כדבר שיוצא "מן המקום ההוא אשר יבחר ה'" כביכול יצא מפי השכינה השוכנת במשכן, כלומר זהו דבר ה' ולכן אסור לך לסור ימין ושמאל מפסיקה זו, כי אחרת התורה תעשה קרעים קרעים (והמילים – "על פי התורה אשר יורוך" מתייחסות לדבר הסנהדרין ההלכתי, ומילים "על המשפט", מתייחסות לדבר השופט המנהיג שמדובר בענייני משפט המלך).

ואז לא תהיה תורה אחת לכולם, ולכן – "והאיש אשר יעשה בזדון, לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת שם את ה' אלוהיך או אל השופט ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד" – מי שלא שומע בזדון אל הכהן – את דבר הסנהדרין, או אל השופט – משפט המלך, חייב מיתה, אחרת כל אחד ינהג על פי דעתו ו'איש את רעהו חיים בלעו', לכן צריך מורא מלכות עליהם, צריך תורה אחת לכולם ולא תיעשה התורה תורות תורות.

לכן יש קשר בין עניין זה לעניין הקודם של העובד עבודה זרה שצריך לבערו מתוך ישראל, כך גם הממרא במזיד על פי הסנהדרין בעצם ממרא את פי ה' ועושה לו אלוהים אחרים ולכן גם אותו צריך לבער מישראל כדי שלא יפשוט הנגע הזה בכל ישראל.

ועד כה עסקה הפרשה בהנהגה המשפטית של עם ישראל – הסנהדרין, וגם קצת במנהיג מושיע שקם לישראל בשליחות ה' – השופט, כמו שמשון, גדעון ויפתח – "השופט אשר יהיה בימים ההם" וכעת הגענו להנהגה מדינית – המלך, שיש לו מעמד שונה משופט ויש לו דינים שונים כפי שנראה בהמשך.

"כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך וירשת וישבת בה, ואמרת אשים עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי. שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוהיך בו. מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא".

מכך שכתוב כאן – "כי תבוא אל הארץ", משמע שרק מרגע הכניסה לארץ שייך מושג של מלך ולא לפני כן. ואם כן משה רבנו ויהושע בן נון לא היו במעמד של מלכים אלא יותר במעמד של שופטים שהוזכרו לעיל.

ויש לשים לב שישראל כאן אומרים – "אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי", כלומר אנחנו נמנה את המלך על פי בחירתנו, כמו כל הגויים שמסביב שהם בוחרים את המלך שישרת את מאוויהם (דמוקרטיה) אך ה' אומר – "שום תשים עליך מלך, אשר יבחר ה' אלוהיך בו" לא כרצונכם אלא כרצון ה' תשימו מלך. ולא מי שאתם תבחרו אלא מי שה' יבחר (על ידי נביא או אורים ותומים, כפי שבחר בשאול על ידי שמואל הנביא, וכן בדוד ולא על פי בחירת העם) כי תפקיד המלך לשרת את ה' ולא את רצון העם.

והוא אחראי שעם ישראל יעבוד את ה' ויקיים את מצוותיו ואיננו מלך ככל הגויים אשר מסביב.

לכן מפרטת כעת התורה את החיובים המיוחדים למלך שנועדו להבדילו משאר מלכי העמים ולהבטיח שימלא את ייעודו כשליח ה' בהנהגת העם.

"רק לא ירבה לו סוסים… ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד. והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלויים. והיה עמו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלוהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם. לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל, למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל"

לגבי סוסים נאמר "לא ירבה לו", לגבי כסף וזהב נאמר – "לא ירבה לו מאוד" כלומר להרבות כסף וזהב כמו כל המלכים סביב מותר אך לא מאוד, כלומר לא יותר מדי, כי אז ירום לבבו מאחיו כפי שראינו בפרשת "עקב", שכסף וזהב גורמים לגאווה, וממילא לשכחת ה' ולעזיבת המצוות – "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לךוכל אשר לך ירבה ורם לבבך ושכחת את ה' אלוהיך המוציאך מארץ מצרים… ואמרת בלבבך: כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח').

לגבי ריבוי סוסים הסיבה היא – "ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס, וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" והיכן ה' אמר זאת?.

בקריעת ים סוף – "ויאמר משה אל העם אל תיראו… כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות י"ד).

אך שם נאמר – "לא תוסיפו לראותם" וכאן נאמר – "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד"?  כמו כן, שם הכוונה לחיל פרעה שרדף אחרי ישראל שה' הבטיח לישראל שמה שרואים את מצרים היום לא יוסיפו לראותם עוד עד עולם, כיוון שימותו בים כשישובו המים עליהם. אך לא מדובר על ארץ מצרים עצמה שלא הוסיפו לראותה עוד עד עולם. כי הרי אומר – "אשר ראיתם את מצרים היום" ובאותו יום לא ראו את ארץ מצרים כי היו על שפת ים סוף רחוק ממצרים ומה שראו באותו יום את מצרים חיל פרעה שרודף אחריהם ועל חיל פרעה נאמר שלא יוסיפו לראותם עוד עד עולם כי יטבעו בים.

וכן, אם מדובר על ארץ מצרים היה צריך להיות כתוב בלשון יחיד – "לראותה עוד" ולא "לראותם" ברבים, שמתייחס למצרים עצמם ולא לארצם.

ואכן האבן עזרא אומר, שכנראה היה ציווי כזה לא לשוב בדרך הזו למצרים, אך הוא לא נכתב עד כה בתורה ורק כעת משה מגלה זאת לישראל, והרמב"ן סובר שהמילים "וה' אמר לכם" מתפרשות כ – "וה' אומר לכם", כלומר כעת אתם מצטווים על כך לא לשוב בדרך הזאת למצרים, כלומר ה' אמר לי לומר לכם את זאת כעת.

וניתן לומר שיש כאן שני ציווים נפרדים: ראשית – "רק לא ירבה לו סוסים", בכל מקרה, גם אם זה מארץ אחרת כמו אשור או בבל אסור למלך להרבות לו סוסים כי אז יבוא לחשוב שבזכות רוב הסוסים יינצח במלחמות (כי זה היה אז כלי המלחמה העיקרי כמו היום הרכבים המשוריינים) ולא יבטח בה'. וכבר נאמר בתהילים – "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוהינו נזכיר" (תהילים כ').

שנית, "ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס" – יש איסור להשיב את עם ישראל למצרים, בכלל, גם אם זה רק למען הרבות סוס ולא לתמיד. כי עצם השיבה למצרים שיש בה תועבות כמעט כמו של עמי כנען מסוכנת לרוחניות של עם ישראל שידבקו ממעשי המצרים – "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו… בכל אלה נטמאו הגויים… כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ" (ויקרא י"ח).

ולגבי ריבוי נשים נאמר "ולא יסור לבבו" ריבוי נשים יגרום ללב המלך לסור מה' – כפי שקרה בזמן שלמה המלך שהיה לו אלף נשים מכל הסוגים והגזעים והן הסירו את לבבו מה'-"ויהי לעת זקנת שלמה, נשיו היטו את לבבו אחרי אלוהים אחרים ולא היה לבבו שלם עם ה' אלוהיו כלבב דוד אביו" (מלכים א' פרק י"א).

כמו כן, המלך צריך לכתוב לעצמו ספר תורה, כי עד כה צויינו האיסורים של לא תעשה שנועדו שלא יתרחק מה' וכעת מפרטת התורה מצוות עשה שנועדו לקרב את המלך לה' ולכן קודם כל צריך לכתוב את משנה התורה הזה על ספר (מה משמעות המילים "משנה תורה"? האם זה רק ספר דברים שנקרא משנה תורה, כי חוזר על כל התורה בתוספת ביאור, או כל הספר תורה פעמיים, כלומר שיהיו לו שני ספרי תורה? לפי הפשט משמע שמדובר כאן רק על ספר דברים, כי אומר משה – "משנה התורה הזאת", לכן נאמר – "על ספר" משמע על ספר אחד יכתוב את משנה התורה הזאת שאני אומר לכם עכשיו כחזרה על כל מצוות התורה).

והביטוי "מלפני הכהנים הלווים", מתפרש שצריך לכתוב את הספר בהשגחת הכהנים שהם משבט לוי שהוא היחיד שעוסק בעיקר בלימוד תורה כי אין לו עבודת אדמה והוא בקיא בתורה, לכן הכהנים הם שישגיחו על כתיבת הספר על פי כל הכללים שלא תחסר שום אות וגם יפרשו אותו למלך על פי התורה שבעל פה שנלווית לכל פסוק.

"והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלוהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם".

המלך הוא הדרגה התשיעית בעם ישראל (תשע, שורש תשועה, כי הוא המושיע את ישראל במלחמותיהם) מעל הכהנים הרגילים שהם הדרגה השמינית ומעל הלווים שהם הדרגה השביעית ומעל שנים עשר שבטי ישראל שהם הדרגה השישית (כנגד ששת ימי המעשה ולכן רק הם עוסקים בעבודת האדמה בארץ) ומתחת לכהן הגדול ביום הכיפורים שמגיע אז לדרגה העשירית בקודש הקודשים לכן צריך להיות עמו ספר משנה תורה כל הזמן שיקרא בו בכל רגע פנוי מעסקי הממלכה ובכך יגיע ליראת שמים תמידית על מנת לשמוע את כל דברי התורה ולקיים את כל החוקים כדי שלא ירום לבבו מאחיו בגלל מעמדו, וידע שהוא רק משרת אותם על פי רצון ה', ובכך לא יסור מן המצווה ואז יזכה שממלכתו תהיה לאורך ימים וגם בניו ירשוה (כפי שהיה עם דוד המלך שממנו והלאה ירשו בניו את ממלכתו לארוך ימים).

והפנימיות של המלכות זו שפלות, כלומר – ענווה וביטול עצמי לפני ה', כי בחיצוניות צריך שיפגין כבוד והדר מול העם הנשלט על ידו, כמו דוד המלך שעם כל הכבוד של מלך (שאסור לו למחול על כבודו) כתב את ספר תהילים שהוא שיא הכנעה של האדם אל מול האלוקים "ואנוכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם" (תהילים כ"ב).

בניגוד לאומות העולם שאצלם המלך חושב שהוא אלוהים – "כה אמר ה' אלוהים הנני עליך פרעה מלך מצרים… אשר אמר : לי יאורי ואני עשיתיני" (יחזקאל כ"ט) ועם ישראל דווקא המלך צריך להיות הכי ענו כמו משה רבנו שהיה הענו באדם.

ובכך הופכת הקבלה לעצמו לנתינה לה', כי את שיא הכבוד שמקבל מהעם מקדיש לה' לא לעצמו, כי – "ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלע" (תהילים כ"ד) והשורש של המילה למלוך, משותף לשורש של המילה להימלך, להתייעץ, כי המלך בישראל צריך תמיד להימלך בה' מה לעשות -"פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטהו" (משלי כ"א).

בכל ימי בית ראשון כאשר המלך היה רשע, כל העם סבל, למרות שהעם היו צדיקים, כי הוא המייצגם בפני ה' ובפני אומות העולם לכן האחריות עליו הכי גדולה.

וכאשר זקני ישראל פונים אל שמואל הנביא ואומרים לו – "שימה לנו מלך ושופטינו ככל הגויים" (שמואל א' פרק ח') וה' אומר לשמואל – "שמע בקול העם כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם" (שם, שם) והלא יש ציווי לשים עלינו מלך ומדוע ה' כועס עליהם? וכפי שהסברנו שבעם ישראל מינוי המלך צריך לבוא מידי ה' ולא מבחירת העם, ובימי השמואל הם בקשו מלך ככל הגויים ומלך ישראל צריך להיות שונה ממלכי הגויים ולכן כעס ה'.

ולכן שמואל אומר לעם ישראל אתם רוצים מלך ככל הגויים אז תקבלו מלך ככל הגויים – "ואם משפט המלך אשר ימלוך עליכם: את בניכם ייקח ושם לו במרכבתו ובפרשיו ורצו לפני מרכבתו, ולשים לו שרי אלפים ושרי חמישים ולחרוש חרישו ולקצור קצירו ולעשות כל מלחמתו וכלי רכבו. ואת בנותיכם ייקח לרקחות ולטבחות ולעופות, ואת שדותיכם ואת כרמיכם ואת זיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו. זרעיכם וכרמיכם יעשור ונתן לשרישיו ולעבדיו, ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם ייקח ועשה למלאכתו. צאנכם יעשור ואתם תהיו לו לעבדים. וזעקתם ביום ההוא מלפני מלכיכם אשר בחרתם לכם, ולא יענה ה' אתכם ביום ההוא. ומיאנו העם לשמוע בקול שמואל ויאמרו: לא! כי אם מלך יהיה עלינו והיינו גם אנחנו ככל הגויים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו" (שם, שם).

כיוון שאתם בחרתם לכם מלך להיות ככל הגויים (אמנם בסוף ה' בחר את שאול ולא הם, אך רצונם הראשוני השפיע על שאול שבסוף שירת אותם ולא את ה', במלחמת עמלק שנכנע אז לרצון העם לחמולך על הצאן והבקר כנגד ציווי ה', ואז ה' בחר בדוד, בלי רצון העם ואז אכן הגשים דוד את רצון ה' ממלך על ישראל).

אז המלך שנבחר על ידי העם יהיה מלך ככל הגויים שמנצל את העם לשירותו האישי במקום לשרת את העם ואת ה' כפי שהיה אם ה' היה בוחר את המלך.

ובפרשתנו משמע מצד אחד שה' בוחר את המלך, ומצד שני אתה שם עליך מלך מקרב אחיך, כך שיש לך בחירה לשים מלך שה' יאשרו בדיעבד ואז תזכה, או שתשים עליך מלך בלי להימלך בה', ואז תפסיד.

אגב, בפרשתנו משמע שמלך יכול להיות מכל שבטי ישראל, העיקר שיהיה מישראל ולא נכרי או גר, רק אחר כך בזמן דוד השתרש המנהג של מלכים מיהודה בלבד, למרות שבברכת יעקב ליהודה נאמר – "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" (בראשית מ"ט) אין בהכרח שמדובר שם על מלך, אלא יותר על  מנהיג, עובדה שהמלך הראשון היה דווקא שאול שהוא משבט בנימין.

וכעת לאחר מעמד הסנהדרין והמלוכה, הגיע תורו של מעמד הכהונה והלוויה משרתי ה', המתפקדים גם כהנהגה הרוחנית והחינוכית של עם ישראל, מתוקף תפקידם כמשרתי ה' ובקיאותם בתורה, כי עוסקים בה רוב הזמן, בהעדר עבודת האדמה, כי אין להם נחלה בארץ ישראל.

"לא יהיה לכהנים הלוויים, כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל, אשי ה' בנחלתו יאכלון. ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו ה' הוא נחלתו כאשר דיבר לו".

כיוון שהכהנים משרתים את ה' וגם את עם ישראל כשליחיו אל ה' לשרתו במשכן, אז גם ה' וגם העם דואגים לפרנסתם. ה' נותן להם את בשר הקודשים שהוקרב לו על המזבח במשכן – "אשי ה' בנחלתו יאכלון". ומעם ישראל הם מקבלים מבהמות חולין את הזרוע הלחיים והקיבה, ומדגן תירוש ויצהר את התרומה גדולה תרומת המעשר מהלוויים ואת החלה. ומצמר הכבשים את ראשית הגז – "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם… ונתן לכהן, הזרוע הלחיים והקיבה, ראשית דגנך תירושך ויצהרך, וראשית גז צאנך תתן לו, כי בו בחר ה' מכל שבטיך לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובנין כל הימים".

מצד אחד הוא משרת ה', מצד שני מכל שבטיך – הוא שליח של כל השבטים לשרת את ה', לכן צריך לתת לו גם ממה שנתנו לה' – בשר הקרבנות, וגם ממה ששייך לישראל- דגן תירוש ויצהר – תרומה גדולה זרוע לחיים וקיבה וראשית הגז.

ושוב כמו השופטים והמלכים שה' בוחר, כך גם את מעמד הכהונה  לשרת בקודש ה' בחר ולא ישראל – "כי בו בחר ה' מכל שבטיך לעמוד לשרת בשם ה'".

ומאשי ה' מקבלים הכהנים חלק לאכילה וכאן זה מוזכר בכללי – "אשי ה'" שמשה סומך על הפירוט בפרשת "קורח" וכן בפרשת "צו"- ששם פורט מכל קרבן מה מקבלים הכהנים.

ומאת העם נוסף כאן לראשונה עניין הזרוע הלחיים והקיבה מבהמת חולין שלא הוזכרו בפרשת "קורח", כי זה ניתן מבהמת חולין שהיתה אסורה באכילה במדבר, ורק בכניסה לארץ לאחר ארבע עשרה שנות כיבוש וחלוקה יותרו בהמות חולין להישחט בכל מקום ולהיאכל כבשר תאווה, ורק אז יחול החיוב לתת מכל בהמה זרוע לחיים וקיבה, שלא צריכים להינתן מבהמות קודשים. ולכן רק כאן לפני הכניסה לארץ נוספה מתנה זו.

כמו כן, ראשית דגנך, תירושך ויצהרך שצריך לתת לכהנים, כבר פורט בפרשת "קורח" – "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים" (במדבר י"ח).

אך כאן זה מוזכר שוב, בגלל התוספת – "ראשית הגז" שנאמרת כאן לראשונה, כי מעבר לאוכל צריך לדאוג לכהנים גם לביגוד (שבמדבר לא היה נצרך כי "שמלתך לא בלתה מעליך" (דברים ח')) אך בארץ ישראל כשיכנסו יצטרכו בגדים חדשים שבדרך כלל נעשים מצמר הכבשים. לכן נוספה פה החובה לתת ראשית הגז לכהנים.

והמילה "ראשית" משמשת כאן גם במובן של מבחר, וגם במובן של תחילה. כלומר תחילה נותנים לכהן את התרומה וגם תרומה זו צריכה להיות ממבחר התוצרת (כמו המילה חלב – "וכל חלב תירוש ודגן" (במדבר י"ח) שפירושה מיטב הטוב והיצהר) הן בדברים הנאכלים והן מגז הצמר, צריך שיהיה הכי משובח.

וכיוון שפה מדובר בדברים שניתנים לכהנים בגבולים (כלומר בכל שטח ארץ ישראל) לאחר הכניסה לארץ, ולא במתנות שצריך לאכול במקדש ובירושלים (ארבע עשרה מתנות כהונה) ובגבולים ניתנים לכהנים עשר מתנות, אז פה נאמרים רק המתנות שנאכלות ונלבשות שהם הצרכים הבסיסים לקיום ולא מתנות הכסף והקרקע (פדיון הבן, פדיון פטר חמור, שדה החרם, שדה אחוזה, גזל הגר, שכולם ניתנים לכהנים) שכבר נאמרו בפרשת "קורח".

ובמילים "ראשית דגן תירוש ויצהר" נכללות תרומה גדולה, תרומת מעשר (שנותנים הלווים לכהן מעשר מן המעשר ראשון שמקבלים מהעם) חלה – שהיא ראשית מהעיסה של הדגן, כי כולם נקראות ראשית.

ובמילים – "לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים" נוצרת הדרגתיות מתחילת הפרשה. שהתחילה בשופטי הסנהדרין שכל אחד מישראל יכול להימנות על מעמד הנהגתי זה, אפילו גרים, רק בזכות כישוריו או מידותיו. מצד שני רק בימי חייו – בניו לא יורשים את תפקידו.

לאחר מכן מעמד המלוכה – שגרים לא יכולים להימנות עליו, ועל פי תורה שבעל פה רק משבט יהודה. מצד שני יש המשכיות בתפקיד לבני המלך לדורי דורות, אך זאת בתנאי שלא סרים מן המצווה, כי אם יסורו, יאבדו את מעמדם ויומרו באחר (כפי שקרה לשאול שעברה המלוכה לדוד ולא המשיכה לבני שאול) ולכן במלוכה נאמר "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו…"- לא "כל הימים" אלא רק יאריך ימים.

במעמד הכהונה והלוויה – שרק כהנים מזרע אהרן ולווים משבט לוי שייכים אליו, ללא יכולת מעבר של שבטים אחרים למעמד זה, פה נאמר – "כל הימים", כי לא תלוי במעשיהם אלא עד סוף כל הדורות שייכים למעמד זה כל צאצאי השבט על פי אבותיהם (אלא אם כהן התחתן עם גרושה וחללה זונה שבכך גורם לזרעו להתחלל מן הכהונה ולהיות חלל).

"וכי יבוא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם, ובא בכל אוות נפשו אל המקום אשר יבחר ה', ושרת בשם ה' אלוהיו ככל אחיו הלוויים העומדים שם לפני ה'. חלק כחלק יאכלו לבד ממכריו על האבות".

פה מדובר על כל שבט לוי – לווים וכהנים כאחד (בניגוד לאמור לעיל שדובר רק בכהנים (למעט הפסוק הראשון – "לא יהיה לכהנים הלוויים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי ה' בנחלתו יאכלון…" שמדובר גם בכהנים וגם בלווים, כי לשניהם אין נחלה בארץ. אך סוף הפסוק "אשי ה'" מתייחס רק לכהנים שאוכלים מבשר הקורבנות ולא הלווים, והמילה – "ונחלתו" מתייחסת גם ללויים שאוכלים מנחלת הארץ מעשר ראשון, כמו הכהנים שמקבלים תרומות מנחלת הארץ) וזאת בניגוד למדרש שסובר שגם כאן מדובר רק בכהנים, אך אין משמע כך מן הפשט, כי אז מדוע כאן נאמר "הלוי" ומקודם נאמר "הכהנים"?.

כי לוי כולל כהנים, אך כהנים לא כוללים לווים. והתורה באה לומר לנו שאמנם במשכן עובדים במשמרות של כהנים ושל לוויים וכל שבוע מתחלפת משמרת (והכהנים עובדים בתוך המשכן ומקריבים את הקרבנות, והלווים בחצר המשכן ומסביב לו עוסקים בשמירה ובשירה ובכל העבודות החיצוניות למעשה הקורבן עצמו כמו שפירטנו בפרשת "קרח").

אך אם רוצה הלוי או הכהן לבוא למשכן מחוץ לזמן המשמרת שלו ולשרת במשכן בהתנדבות, רשאי לבוא בכל אוות נפשו ולהצטרף למשמרת הקבועה של אותו שבוע. והכהן המתנדב הזה יוכל לחלוק בבשר הקרבנות שמקריב יחד עם המשמרת הקבועה חוץ ממה שחולק עם משמרתו שלו הקבועה פעמיים בשנה שהוא קבוע בה על פי אבותיו מדורי דורות.

וכן הלוי שבא להתנדב מחוץ למשמרתו הקבועה יקבל מבשר השלמים והמעשר שני שמביאים הישראלים לאכול ליד המשכן ומצווים לתת ללוי הנמצא שם – "ושמחתם לפני ה' אלוהיכם אתם ובניכם ובנותיכם… והלוי אשר בשעריכם, כי אין לו חלק ונחלה אתכם" (דברים י"ב), אז גם הלוי המתנדב יקבל מחלק זה כמו שאר משמרת הלוויים הקבועה.

וזאת בנוסף על מה שמקבל כשעובד במשמרתו הקבועה על פי אבותיו פעמיים בשנה (שבוע כל פעם) וכך דואגת התורה לכהן וללוי שלא מצליחים להתפרנס בעירם מהתרומות ומעשרות של סביבתו, יוכלו לעלות למשכן גם שלא במשמרתם ולהתפרנס שם כל צרכם.

ובכך סיימה התורה לדאוג לקיומם הכלכלי של מעמד הכהנים והלווים והם יוכלו להתפנות בלב שקט לתפקידם במשכן ובהדרכת ישראל בתורה ובמצוות.

וכעת עוברת התורה לעסוק במעמד הנבואה בעם ישראל, כי הנביאים הם המדריכים את ישראל בצרכי השעה ובזמנים מיוחדים כמו יציאה למלחמה, בחירת מלכים ומענה לדורשים את דבר ה' וקריאה לעם ישראל לחזור בתשובה כאשר זונים אחרי הבעל ושאר עבודה זרה כפי שמופיע בספר ישעיה, ירמיה ויחזקאל וכו.

אך לפני כן מקדימה התורה את היפוכה של הנבואה – הפניה לכוחות הטומאה כדי לנבא את העתידות כפי שנהגו עמי כנען, וזאת כדי לשים קו ברור בין עם ישראל לעמים ובין הטומאה לקדושה.

"כי אתה בא אל ארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך. לא תלמד לעשות כתובעות הגויים ההם. לא יימצא בך מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב או ידעוני ודורש אוב אל הבתים כי תובעת ה' כל עושה אלה ובגלל התועבות האלה ה' מוריש אותם מפניך תמים תהיה עם ה' אלוהיך".

כבר בפרשת "קדושים" בתנאי הקדושה של עם ישראל כעם ה', נדרשו ישראל לא להתקרב לכל התועבות הללו של הזקקות לכוחות הטומאה והמוות בבואם לארץ – "וכי תבואו אל הארץ… לא תאכלו על הדם, לא תנחשו ולא תעוננו… אל תפנו אל האובות ואל הידעונים, אך תבקשו לטמאהבהם אני ה' אלוהיכם… איש איש מבני ישראל… אשר יתן מזרעו למולך מות יומת, עם הארץ ירגמוהו באבן… כי מזרעו נתן למולך, למען טמאאת מקדשי ולחלל את שם קודשי… ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם" (ויקרא י"ט, כ').

רואים מפסוקים אלה שהפנייה לכוחות האלו, זה אומר להיטמא בהם (ושם ובפרשת "בלק" הרחבנו בעניין זה, עיין שם) לעומתם עם ישראל צריך להיות תמים עם ה', גם מלשון תמימות ובטחון בה' בלי לשאול שאלות על העתיד ובלי לקרוא בקלפים, ("ויעקב איש  תם יושב אוהלים" (בראשית כ"ה) וגם מלשון שלמות ("ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום" (במדבר י"ט)) כי רק הגויים שמחפשים דרכים קצרות ומהירות, רוצים לדעת מראש כל מה שיקרה ולכן נזקקים לכוחות הטומאה לשם כך.

אך עם ישראל שבוחר בדרך הקשה, לא מחפש דרכים עוקפות ומקבל את מה שה' נותן באהבה ללא שאלות ולכן לא לחוץ לדעת כל רגע מה יהיה.

"כי הגויים האלה… אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, ואתה לא כן נתן לך ה' אלוהיך. נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלוהיך, אליו תשמעון. ככל אשר שאלת מעם ה' אלוהיך בחורב ביום הקהל. לאמר: לא אוסף לשמוע את קול ה' אלוהי ואת האש הגדולה הזאת לא אראה עוד ולא אמות. ויאמר ה' אלי היטיבו אשר דיברו, נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברים בפיו ודיבר אליהם את כל אשר אצוונו".

למעשה, ישראל לא היו צריכים נביא מתווך את דבר ה' אליהם, כי יכלו לשמוע את הכל מפי ה' ישירות כפי שהיה במעמד הר סיני, אך הם בקשו זאת במעמד הר סיני (ביום הקהל) ואחר עשרת הדברות ששמעו מפי ה', בקשו ממשה שיתווך את דבר ה' כי לא יכלו לסבול את האש הגדולה שהיתה בזמן דיבור ה' וחששו למות וה' הסכים איתם, ומאז ואילך ישלח נביאים לדבר עם ישראל כמו  בשמו, כמו משה ויהושע ושאר נביאי הדורות, שיהיו תשובת נגד לכוחות הטומאה והמוות שמגלים את העתידות בצורה חלקית ומעורפלת.

כאן זה כוחות הקדושה שמתנבאים על העתיד על פי דבר ה' ורצונו. ונביאים כאלה צריכים לעבוד קשה מאוד כדי להיות ראויים לנבואה.

"והיה האיש אשר לא ישמע אל דבריי אשר ידבר בשמי אנוכי אדרוש מעמו" – מי שלא ישמע אל דברי הנביא שמדבר בשם ה' את דברי ה' אל ישראל, ה' ידרוש מעמו ויעניש אותו על חוסר אמונתו (מיתה בידי שמיים) כמו שהפונה אל הנביא לשמוע את דבר ה' נקרא "דורש את ה'"- "ותלך לדרוש את ה'" (בראשית כ"ה), "כי יבוא אלי העם לדרוש אלוהים" (שמות י"ח), "האם אין פה נביא… ונדרשה מאותו" (מלכים א' פרק כ"ב), ואם ה' ענה לו על דרישתו ולא שומע לדבר ה' אז מידה כנגד מידה ה' ידרוש מעמו תשובה מדוע לא שמע אל דבריו.

"אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי, את אשר לא ציוויתיו לדבר, ואשר ידבר בשם אלוהים אחרים ומת הנביא ההוא" יש כאן שני סוגי נביא שקר ושניהם חייבים מיתה בידי אדם: הראשון שמתיימר לדבר בשם ה', דברים שלא סותרים את התורה אך לא נאמרו על ידי ה'. והשני שאומר דברים בשם אלוהים אחרים למרות שלא אומר לעבוד עבודה זרה או סותר את התורה שניהם חייבים מיתה.

בשונה מנביא השקר בפרשה הקודמת, פרשת "ראה", שבא להדיח את ישראל לעבוד עבודה זרה על ידי אות ומופת, פה הם לא מדיחים את ישראל לעברות אלא נענשים על ששקרו שה' דיבר אליהם או שאלוהים אחרים דברו איתם, הסיבה  שנענשים כזה עונש חמור כי בלעדי כך יתרבו הרבה נביאי שקר בישראל ולא יזוהה נביא האמת כפי שקרה במהלך בית ראשון שהיו מאות נביאי שקר  ועל רקע זה העם גם לא האמין לנביאי האמת.

"וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה'? אשר ידבר נביא בשם ה' לא יהיה הדבר ולא יבוא, הוא הדבר אשר לא דברו ה'. בזדון דברו הנביא לא תגורו ממנו"

המבחן לנביא אמת זה התקיימות נבואתו (פה מתייחסים רק לנביא הראשון שהזיד לדבר דבר בשם ה' בלי שצווה על כך, והמבחן הוא כדי לדעת אם אכן שלחו ה', זה שתתקיים נבואתן ואם לא התקיימה חייב מיתה כנביא שקר, אך לגבי הנביא השני שמדב ר בשם אלוהים אחרים אל צריך שום מבחן לראות אם מתקיימת נבואתו, אלא הורגים אותו ישר).

וכעת לאחר ביסוס ארבע שכבות ההנהגה של עם ישראל- סנהדרין מלוכה, כהונה ונבואה, מגיעים לציווי שכל מעמדות אלה צריכים להיות שותפים בישומו לאחר הכניסה לארץ – הקצאת שלוש ערי מקלט בתוך ארץ כנען ועוד שלוש ערי מקלט שירחיב ה' את גבולנו

"כי יכרית ה' אלוהיך את הגויים… וירישתם וישבת בעריהם ובבתיהם. שלוש ערים תבדיל לך מתוך ארצך אשר ה' אלוהיך נותן לך לרישתה. תכין לך הדרך ושלשת את גבול ארצך אשר ינחילך ה' אלוהיך והיה לנוס שמה כל רוצח"

כל שכבות ההנהגה השותפות במצווה זו, במציאת המיקום המדוייק של כל עיר שיהיה במרחק שווה על ידי שילוש גבול הארץ, וכן שיהיו במרכז הארץ כדי שהרוצח בשגגה יוכל להגיע בקלות מכל מקום בארץ, לכן צריך לסלול דרכים אל ערי המקלט, שקל לנוע בהם ומסומנות בשלטים עבור הרוצח בשגגה כדי שלא ישיגו גואל הדם בגלל שהתמהמה בדרך ("תכין לך הדרך").

ופה מדובר בתוך ארץ כנען, כי בעבר הירדן כבר בחר משה את שלושת הערים (למרות שעדיין לא התקדשו לקלוט את הרוצחים עד לאחר קידוש שלוש הערים בארץ, למרות זאת העבודה הקשה של מציאתם כבר נעשתה על ידי משה) וגם הכהנים שותפים בבחירת הערים, כי ערים אלה שייכות להם וללויים, וכן שחרור הרוצח בשגגה מעיר המקלט תלוי במות הכהן הגדול. כמו כן גם הסנהדרין והנביא (יהושע שהוא גם נביא) צריכים להשתתף בבחירת הערים, כי צריך הרבה תנאים הלכתיים שיתקיימו בבחירת הערים הללו (והמלך ישתתף בהמשך בבחירת שלוש הערים הנוספות כשירחיב ה' את גבול ישראל).

ולכן חזרו על מצווה זו כאן, למרות שכבר נאמרה בפרשת "משפטים" ("ואשר לא צדה והאלוהים אינה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה") וכן בפרשת "מסעי", אך שם נאמרו כל ששת ערי המקלט, וכאן לאחר שמה הבדיל כבר שלוש ערים בעבר הירדן, מצווה את ממשיכו יהושע לגבי שלוש הערים הנותרות.

ובארץ ישראל יצטרכו לקדשם גם על ידי הסנהדרין והנביא והכהנים ורק אחר כך יתקדשו שלוש הערים שהיקצה משה בעבר הירדן (בספר יהושע מצויינות הערים שנבחרו לערי מקלט בתוך תחומי ארץ כנען "ויקדישו את קדש בגליל בהר נפתלי ואת שכם בהר אפרים ואת קרית ארבע היא חברון בהר יהודה" (יהושע כ') ואכן המרחק בין הגבול הדרומי של ארץ ישראל מקדש ברנע (שדה בוקר של היום כפי שהוכחנו בפרשת "חוקת") עד חברון יש שבעים וחמש קילומטר בקו אווירי, והמרחק מחברון עד שכם זה גם שבעים וחמש קילומטר במרחק אווירי, אך המרחק משכם לקדש נפתלי (תל קדש בימינו ליד קיבוץ יפתח) הוא מאה קילומטר.

ומקדש נפתלי עד צידון רבה (בנחלת אשר, שזה המקום הכי צפוני שכבש יהושע-"ויתנם ה' ביד ישראל ויכום וירדפום עד צידון רב…"(שם י"א)) בסביבות חמישים קילומטר (וצריך לציין שהגבול הצפוני של פרשת "מסעי" מגיע יותר צפונה עד העיר בניאס שבסוריה  כפי שהוכחנו בפרשת "מסעי". אך יהושע לא הגיע לשם בכיבושיו וכנראה שהגבול הצפוני למעשה לגבי ערי המקלט נמדד מצידון) וצריך לומר, שמה שנאמר כאן -"ושילשת את גבול ארצך" אין הכוונה למרחק אווירי שווה  בין עיר לעיר, אלא לזמן הגעה שווה, כי יש מרחק אווירי קצר שלמעשה על הקרקע ארוך יותר בגלל תוואי השטח ההררי ויש מרחק אווירי ארוך שעל הקרקע הנוחה הוא מהיר כי מדובר במישור נח להליכה. זה גם מסביר את שאלת המפרשים שעלו מהגבול הדרומי של ארץ ישראל להגיע לחברון הרבה יותר זמן מאשר מי שנמצא בין שכם לחברון שיש לו חצי המרחק להגיע לעיר המקלט?.

וכפי שהסברנו, זה מובן כי אמנם המרחק האווירי בין הגבול הדרומי לחברון שווה למרחק האווירי בין חברון לשכם, אך המרחק הראשון נמצא בשטח מישורי ואילו המרחק השני נמצא באזור הררי כך שזמן ההגעה הוא פי שניים מחברון שלכם, ואז זה מקביל למי שמגיע מהגבול הדרומי לחברון.

"וזה דבר הרוצח אשר ינוס שמה וחי: אשר יכה את רעהו בבלי דעת והוא לא שונא לו מתמול שלשום" – מכאן משמע שאם הוא כן שונא לו, למרות שהכה את רעהו בבלי דעת אין הוא רשאי לנוס לעיר המקלט, כי עצם השנאה גרמה את ההכאה בבלי דעת באופן תת הכרתי, והרי זה אסור לשנוא – "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא י"ט) וכן בהמשך – "באשר יבוא את רעהו ביער לחטוב עצים ונידחה ידו בגרזן לכרות הארץ ונשל הגרזן מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי. פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח כי ייחם לבבו והשיגו, כי ירבה הדרך והכהו נפש, ולו אין משפט מוות כי לא שונא הוא לו מתמול שלשום" משמע שאם הוא כן שונא לו מתמול שלשום אז יש לו משפט מוות מצד גואל הדם, למרות שנדחה ידו בגרזן "ונשל הגרזן מן העץ ומצא את רעהו" משמע בלא כוונה, והרי זו תאונה בברור?.

בכל זאת עצם השנאה האסורה גורמת לו משפט מוות, מצד גואל הדם, כי אין פה רק רשלנות אלא כוונה תת הכרתית (אמנם בסנהדרין אי אפשר לחייבו מיתה על כך כי אין כאן עדים והתראה וכוונה מודעת לרצח אך גואל הדם אם הרגו אין לו דמים).

"ואם ירחיב ה' אלוהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך ונתן לך את כל הארץ אשר דיבר לתת לאבותיך, כי תשמור את כל המצווה הזאת לעשותה אשר אנוכי מצווך היום לאהבה את ה' אלוהיך וללכת בדרכיו כל הימים ויספת לך עוד שלוש ערים על השלוש האלה, לא יישפך דם הנקי בקרב ארצך אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה והיה עליך דמים".

מכאן משמע שכדי שנזכה לגבולות בין הבתרים של עשר עממים כפי שהובטחו לאברהם, צריך שעם ישראל יקיים את המצוות לא רק מיראת ה' אלא מאהבת ה' (דבר שלא קרה מאז ועד ימינו, ולכן לא התגשמה הבטחה זו ומעולם לא ירשנו את ארץ עשר העמים וממילא לא הובדלו עוד שלוש ערים בנוסף לשישה, אמנם בימי שלמה הגיע גבול ישראל עד הפרת אך לא על ידי כיבוש, אלא על ידי הסכמים מדיניים שכרת שלמה על ידי נישואים עם בנות המלכים משם, וכן ישראל לא התיישב במקומות אלה).

כי בכיבוש הארץ מידי שבעת העמים עדיין קיימו את המצוות רק מיראת ה' ולא מאהבה ורק על ידי אהבת ה' נגיע לדרגת אברהם אבינו שלו הובטחה ארץ עשר עממים ובו נאמר-"זרע אברהם אוהבי" (ישעיה מ"א) אז נזכה להבטחה זו ונוסיף עוד שלוש ערים כך שיהיו בסך הכל תשע ערי מקלט וזה יהיה כנראה בידי מלך המשיח מלך ישראל שהוא הדרגה התשיעית כפי שהזכרנו לעיל (כי ארץ שבעה עממים נכבשה על ידי יהושע שלא היה מלך אלא נביא ושופט, וארץ עשר עממים תיכבש על ידי מלך ישראל).

ואם לא נקים ערי מקלט והרוצח בשגגה יומת על ידי גואל הדם בגלל מחסור זה בערי מקלט, אז יוצא שנשפך דם נקי בארץ שלא היה אמור להישפך אם היינו דואגים לעיר מקלט ואז הדמים הם על הנהגת העם שלא דאגה לכך.

"וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכה נפש ומת, ונס אל אחת הערים האל ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת. לא תחוס עינך עליו בערת דם הנקי מישראל וטוב לך".

מפה משמע שצריך שני תנאים – גם שונא וגם הורגו במכוון. משמע שאם שונא והרגו בבלי דעת, לא מסגירים אותו ביד גואל הדם. וזה סותר את שאמרנו לעיל?.

וצריך לדייק במילים: כאן נאמר שאם יתמלאו שני תנאים אלו והרוצח ברח לעיר המקלט אז זקני העיר שהולכים, לוקחים אותו משם ומסגירים אותו ביד גואל הדם. ונאמר גם ציווי לא לחוס על הרוצח ולבער הדם הנקי מישראל בצורה פעילה של הסנהדרין של אותה עיר. מה שאין כן לעיל, במקרה ששונא אך הרג בבלי דעת, לא יכול לברוח לעיר המקלט וגואל הדם יכול להורגו, אך אם ברח לעיר המקלט לא נאמר שזקני העיר לקוחים אותו משם ומסגירים אותו בידי גואל הדם, אלא גואל הדם עצמו יכול להורגו גם שם כי היא לא מגינה עליו, לכן לא נאמר שאין לחוס עליו וצריך לבער הדם הנקי מישראל.

סימן שיכול אחד התושבים להחביא אותו מיד גואל הדם שלא יגלהו.

"לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, בנחלתך אשר תנחל, בארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך לרישתה".

גם מצווה זו מוטלת על הסנהדרין לדאוג שלאחר הכניסה לארץ וחלוקתה לשבטים לא ישיגו אחד לשני את גבול נחלתו, ובכך בעצם גוזלים את הקרקע השייכת לשני. כי איסור זה לא היה שייך במדבר שלא היו נחלות ורק היתה קיימת גזילת רכוש, אך בכניסה לארץ וחלוקת אדמותיה נוצר מצב חדש של בעלות על קרקע, ועם ישראל בהיות עובד במצרים מאות שנים לא חווה מושג זה, וכעת משה מלמדו שגזלת קרקע גם אסורה והיא מבוצעת על ידי השגת הגבול אחר בלי שאף אחד ראה ולפעמים גם לא שמים לב שהוזז הגבול מספר צעדים לאחור אך ה' כן רואה.

"לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא. על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר".

פה לראשונה בתורה, נאמר הכלל של שני עדים ולא עד אחד התופס בכל עוון ובכל חטאת (כל איסורי לא תעשה המחייבים מלקות ארבעים או ארבע מיתות בית דין) וכן בדיני ממונות ונישואין וגירושין – "על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר"- כל חלות של נישואין או גרושים תחול רק על פי שני עדים לפחות ולא על פי עד אחד.

כי עד כה נאמר עניין שני עדים פעמיים, לגבי המתת רוצח (במדבר ל"ה) ולגבי יחיד העובד עבודה זרה, שצריך שני עדים כדי להמיתו (בתחילת פרשתנו) ורק כעת מתרחב כלל זה לכל דיני התורה הן דיני נפשות והן דיני ממונות ועל פי זה מצווים הסנהדרין לדון בכל דיני התורה.

"כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה, ועמדו שני אנשים אשר להם הריב לפני ה' לפני הכהנים והשופטים אשר יהיו בימים ההם. ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ובערת הרע מקרבך. והנשארים ישמעו וייראו ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה בקרבך. לא תחוס עינך, נפש בנפש עין בעין שן בשן יד ביד רגל ברגל".

כבר בעשרת הדברות נאמר – "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ') וכעת נאמר העונש על כך, ועל פי ההלכה מדובר כאן בשני עדים שמעידים שקר בכל נושא שהוא, הן בדיני ממונות והן דיני נפשות. והוזמו בבית דין על ידי שני עדים אחרים שטענו כלפיהם – עמנו הייתם באותו זמן של העדות במקום אחר, וממילא לא יכולתם לראות את אשר אתם מעידים עליו ושקר אתם דוברים. ורק בטענה זו גוברים שני עדים אחרונים על הראשונים ומזימים אותם. ואז עושים לעדים הראשונים בדיוק מה שזממו לעשות לאחיהם, שהעידו עליו שקר- מידה כנגד מידה.

ועל פי הגמרא הפסוק – "ועמדו שני אנשים" מתייחס לשני העדים, בהמשך הפסוק -"אשר להם הריב" מתייחס לשני בעלי הדין. אך אם כן, אם מדובר כאן בשני עדים זוממים שמעידים בכל דיני התורה, גם בדיני נפשות (כפי שרואים בעונש – "לא תחוס עינך: נפש בנפש" משמע שמדובר שבאו לחייב אדם מיתת בית דין והורגים אותם תמורתו) והרי בחיוב מיתת בית דין לא שייך שני בעלי דין שיש להם ריב אלא רק בדיני ממונות שייך מושג זה. כי בדיני נפשות למשל, שעדים מעידים שפלוני חילל שבת או עבד עבודה זרה או רצח או ניאף או גידף את ה', לכלל אלה אין שני בעלי דין שעומדים לפני השופטים אלא רק אחד שמעדים נגדו?.

כמו כן, מדוע בתחילה ובסוף נאמר בלשון יחיד – "כי יקום עד חמס… והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" ובאמצע עוברים ללשון רבים -"ועמדו שני אנשים"?.

מצד שני, גם הפשט קשה. לומר שמדובר כאן בעד אחד שקרי שמעיד בחברו – "ועמדו שני אנשים אשר להם הריב" – הכוונה לעד השקר ולזה שהוא מעיד עליו, וגילו השופטים שהעד שקרי, ואכן הטילו עליו את אשר זמם לעשות לאחיו.

גם הסבר זה קשה, כי הרגע אמרנו שלא יקום עד אחד באיש ואין לו שום תוקף אז מה יכל לעשות לאחיו? ומדוע עושים לו כאשר זמם כאשר אין לו שום יכולת להזיק לחברו, וכן מה צריכים השופטים לדרוש היטב לגלות אם הוא שקרן, הרי ברגע שזה עד אחד לא טורחים בכלל לשמוע את דבריו כי אין להם משמעות ולא צריך לבזבז את זמנו של בית המשפט עליו.

גם לא ניתן לומר שמדובר כאן בשני עדים, שאחד מהם הוא עד שקר ואחד אמת, ומעידים על פלוני שעשה עברה מסויימת ואחר כך התברר שאחד מהם עד שקר ועושים רק לו כאשר זמם לעשות לאחיו. כי אז היה צריך להיות כתוב – ועמדו שלושת האנשים אשר להם הריב, כלומר שני עדים והאדם שמעידים עליו?.

כמו כן הביטוי – "ועמדו שני אנשים… לפני ה' לפני הכהנים והשופטים אשר יהיו בימים ההם. ודרשו השופטים היטב…".

לא ברור, כי מצד אחד כתוב שעומדים בפני הכהנים והשופטים אך מצד שני דרשו השופטים היטב, והיכן הכהנים? ובכלל מה תפקיד הכהנים בעניין משפטי? כמו כן המילים "לפני ה'" לא ברורות, האם עמידה בבית המשפט היא עמידה בפני ה'? ויש לשים לב שכאן לא נאמר "לפני האלוהים" שזה משמעות של דיינים כפי שמופיע בפרשת "משפטים" – "אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלוהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו… עד האלוהיםבו ידבר שניהם אשר ירשיעון אלוהיםישלם שניים לרעהו" (שמות כ"ב) – ששם מדובר על שבועה של שומר חינם שלא שלח ידו במלאכת רעהו.

אך כאן כתוב "לפני ה' לפני הכהנים" וזה יותר משמע כמו להישאל באורים ותומים שהכהן הגדול מחזיקם עליו ושואל לה' באורים ותומים בשביל שאלות של הציבור, כפי שנאמר – "ולפני אלעזר הכהןיעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבואו" (במדבר כ"ז) וזה גם מסביר את עירוב הכהנים כאן, אולי בגלל שכדי לברר את האמת שואלים באורים ותומים על ידי הכהנים, וגם השופטים חוקרים ודורשים לברר אם העד שיקר, כי על פי האורים ותומים לבד לא שייך לחייבו ולעשות בו כאשר זמם, אלא רק לברר אם הוא שקרן.

רק השופטים יכולים לחייב אותו לעשות לו כאשר זמם כאשר מוכיחים ששיקר על ידי עדים מזימים. ובשל כך נאמר "לא תחוס עיניך עליו", כי הטריח גם את הכהנים וגם את השופטים – "נפש בנפש", אם רצה לחייב מיתה את אחיו ימות הוא במקום (לכן כתוב "נפש בנפש" ולא "נפש תחת נפש" כמו שנאמר פרשת "משפטים" כי שם זה חיוב ממוני ופה זה נפש ממש).

"עין בעין שן בשן" – אם מעיד שחברו הוציא שן או עין לעבדו הכנעני, שאז על פי הדין צריך האדון להוציאו לחופשי, ובכך העד מזיקו כספית. כעת יצטרך לשלם לו דמי עבד שלם שרצה להפסידו (לכן לא נאמר כאן "עין תחת עין" או "שן תחת שן" כפי שנמצא בפרשת "משפטים" לגבי אדם שנגף אישה הרה ויצאו ילדיה, כי שם מדובר על פיצוי כספי על העין שהוציא לאשה ולכן לא נאמר שם ,לא תחוס עינך" כפי שנאמר כאן, כי שם זה לא היה מכוון).

"יד ביד רגל ברגל" – יד ביד מתייחס כנראה לפרשה הבאה – "כי ינצו אנשים… ושלחה ידה והחזיקה במבושיו, קצותה את כפה לא תחוס עינך" (דברים כ"ה) כלומר אם עד השקר מעיד על אשה שהחזיקה במבושיו של גבר אחר בידה, ורוצה העד בכך שיקצצו את ידה (על פי הדין הכוונה מבחינה כספית) אז קוצצים את ידו (מבחינה כספית). וכמו ששם נאמר – "לא תחוס עינך" על האשה כך נאמר גם כאן לגביו.

"רגל ברגל" – אם העד שקר העיד על פלוני שקטע את רגל חברו ורצה בכך לחייבו תשלום על הרגל, הוא זה שצריך לשלם עכשיו דמי הרגל כאשר זמם לעשות לו.

"והנשארים ישמעו וייראו ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה בקרבך" כי העד ששיקר, נקרא עד חמס מלשון גזל ורשע, כי כנראה קיבל תשלום על עדותו ממי שהוא שונא את המועד. ובכך שעושים לעד כאשר זמם, מרתיעים את שאר אנשי החמס שיפחדו להפסיד גם כסף אם יעידו עדות שקר כי זה הדבר שהניע אותם להעיד, הרווח הכספי.

הסבר נוסף שאפשר לתת לגבי עניין עד השקר, זה אם  נבחן את המקום הנוסף בתורה שנאמר הביטוי – "נפש בנפש עין בעין שן בשן יד ביד רגל רגל", ומקום זה נמצא בפרשת "משפטים" – "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון. ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים. ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל. כוויה תחת כוייה פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה".

כלומר: אם יהיה אסון באשה והיא תמות, אז "ונתת נפש תחת נפש". ויש מחלוקת בגמרא בסנהדרין דף ע"ט עמוד א' שלפי רבי שמעון חייב הרוצח מיתה בבית דין, כי התכוון להרוג את חברו והרג בטעות את האשה ההרה וחייב מיתה. לפי חכמים אין אדם חייב מיתה עד שיהרוג את זה שהתכוון להרוג מלכתחילה וכאן הרי לא התכוון להרוג את האשה, לכן לפי חכמים חייב רק בתשלומים.

ואם מוציא לאשה עין ולא הרגה חייב בדמי העין, ואם מוציא שן חייב בדמי השן וכן יד ורגל, כוויה ופצע, וחבורה.

ולפי זה נסביר את פרשתנו: כאן מדובר באותו סיפור, ששניים רבו ואחד מהם פגע בטעות באשה שעברה במקום והרגה או פצעה. ובעל האשה מביא שני עדי שקר כנגדו. ואז – "ועמדו שני אנשים אשר להם הריב לפני ה' לפני הכהנים והשופטים", כלומר בעל האשה (ששכר את עדי השקר) והאיש שנאשם בנגיפת האשה (ולא העדים) אז יש לנו כאן שני אנשים. ודרשו השופטים וגילו שהעדים שקרנים על ידי עדים אחרים שהזימו את הראשונים ואמרו עמנו הייתם באותו זמן במקום אחר, כך שמוכח שאתם שקרנים, אז עושים השופטים לעדים כאשר זממו עשות לאחיהם – "נפש בנפש".

לפי רבי שמעון, הורגים אותם, כי רצו לחייבו מיתה, וכאן נאמר "נפש בנפש" ולא "תחת נפש", כפי שנאמר בפרשת "משפטים", כי פה למעשה לא נהרג הנאשם בידי העדים כמו ששם נהרגה האשה, ולכן אין כאן תמורה (כי המילה תחת, פרושה תמורת הנפש).

ולפי חכמים משלמים את דמי האשה כי לא היה נהרג על ידי עדותם אלא רק משלם את דמי האשה.

ואותו הדין אם טענו העדים שהוציא לאשה עין או שן או יד או רגל שצריכים העדים זוממים לשלם את מה שרצו להפסידו וגם כאן לא נאמר אלא "ב-", כי למעשה לא שילם הנאשם את הכסף.

"כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך. לא תירא מהם, כי ה' אלוהיך עמך המעלך מארץ מצרים והיה כקורבכם אל המלחמה, וניגש הכהן ודבר אל העם ואמר אליהם: שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם. אל יירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ה' אלוהיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם. ודיברו השוטרים אל העם לאמר:…".

כעת הגענו לפרשת כהן משוח מלחמה, שהוא הכהן המדריך את העם בצאתם לקרב על אויביהם (בין אם זה בכיבוש הארץ, בין אם זהב במלחמת מצווה של הגנת הארץ מפני האויבים, בין אם זה מלחמת רשות מחוץ לגבולות הארץ).

וההבדל בין המילים – "אל יירך לבבכם" לבין "אל תיראו" היא לכאורה אותו דבר, יש לומר "אל יירך לבבכם" – להרוג אחרים ו"אל תיראו" זה להיהרג בעצמכם. כי יש אנשים שלבבם רך, קשה להם לראות דם ולהרוג אדם אחר ואפילו אם זה האויב, ועל זה אומר להם הכהן המשיח, אל יירך לבבכם, אלא תקשו על לבבכם ולא תרחמו על האויב.

ואל תיראו, זה אל תפחדו להיפגע מהאויב, כי יש אנשים שמאוד פוחדים מכאב.

ואל תחפזו, פירושו אל תמהרו מלשון חפזון, כלומר אל תמהרו בזמן הקרב ותעשו טעויות מחוסר שיקול דעת, אלא תתכננו את צעדיכם בתבונה מהיכן לתקוף ובאיזה צורה, ולהיזהר מתרגילים של האויב.

ואל תערצו – פירושו מלשון שבר, כמו ערוץ נחל שזה שבר בקרקע שבו זורם נחל, כך אל תשברו את זרם החיילים כלומר שלא יהיה בקיע בחומת החיילים שאז יוכל האויב להיכנס בבקע הזה ביניכם ולפצל את כוחכם ולהביסכם.

כי ה' אלוהיכם הולך עמכם להילחם ולהושיע אתכם, ואין לכם להיכנס ללחץ ולפעול ללא שיקול דעת כמו אנשים חסרי בטחון, אלא יש לכם לבטוח בה'.

לאחר שאמר הכהן המשיח דברי חיזוק רוחני והחדיר בהם בטחון בה', מגיע השלב המעשי בהכנות למלחמה, שעליו מופקדים השוטרים (המוזכרים בתחילת הפרשה "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" שהם ממונים על אכיפת החוק וספיקות השופטים).

"ודברו השוטרים אל העם לאמר ,מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו… ומי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו… ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר ייקחנה".

על פי הספורנו, המביא את הגמרא במסכת סוטה פרק א', ענין זה שייך רק במלחמת רשות מחוץ לגבולות הארץ, כי במלחמת מצווה של הצלת ישראל מיד צר או במלחמת כיבוש הארץ משבעת העמים, אין הנחות לאף אחד וחתן יוצא מחדרו וכלה מחופתה וכולם צריכים להשתתף.

אך על פי הפשט, כפי שדברי הכהן משיח לחיזוק הצבא במלחמה שייכים בכל מלחמה, הן מצווה והן רשות (כי כאן נאמר "וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם" משמע שמדובר באויב שבא על ישראל – שזה מלחמת מצווה ולא מלחמת רשות, שאז הם בעצמם יוצאים לכבוש עמים מסביב).

כך דברי השוטרים משמע עוסקים בכל מלחמה, בפרט לאור הדברים הקודמים שה' הולך איתם להילחם בשבילם עם אויביהם, אז צריך לתת הנחות לאנשים אלה המוזכרים כאן שלא ישתתפו במלחמה גם במלחמת מצווה, כי ממילא ה' הוא זה שנלחם לנו, זה מעיד על מידת בטחון בה' שמאפשרים לאנשים אלה לחזור מאחרי המלחמה.

ויש לשים לב לדירוג: קודם בית, אחר כך כרם ואחר כך אשה, מסדר זה משמע שאדם קודם כל צריך בנות בית למגורים אחר כך להשיג מקצוע שיפרנס למשל כרם ענבים ורק אחר כך לשאת אשה שתיכנס אל הבית כשיש כבר בית מוכן ושיש פרנסה ומקצוע לבעל.

וכאן מדובר שאדם שעשה את כל המאמצים ולא זכה לטעום מפרי מעשיו, ולכן זה פשוט אכזריות אם יצא למלחמה וימות בה ומישהו אחר יהנה מפרי מעשיו במקומו. ולכן יש כאן חניכת בית חילול כרם (שנה הרביעית] לאחר שלוש שנות עורלה מגיעה שנה רביעית שאז מותר לאכול את הפרות של העץ בכל מקום לאחר חילולם על כסף שמעלים לירושלים וקונים בכסף הזה דברי מאכל שנאכלים רק באזור המשכן , בדיוק כמו מעשר שני).

ונשיאת אשה לאחר שנה של אירוסין, שבשנה זו האשה היתה מקודשת בקידושים גמורים אך נשארה לגור בבית אביה עד הנישואים והכנסתה לחופה ורק אז יוכל הבעל לראשונה לבעול את אשתו. ולכן זאת פשוט התעללות אם לאחר כל הזמן זה ילך לצבא וימות במלחמה ואיש אחר יקחנה במקומו. לכן ילך וישוב לביתו.

ומעניין שבפרשה הבאה מוזכר רק נישואין בקשר של מלחמה – "כי ייקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר. נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשר לקח" (דברים כ"ד) – פה מדובר כשכבר נשא את האשה ואז הוא במצב יותר טוב מזה שרק ארס ועוד לא נשא, (שהולך לצבא וחוזר לאחר דברי השוטרים ולא יהיה נקי לביתו אלא צריך לפחות לעזור באספקת מזון ומים ללוחמים, כי רוצים רק לחסוך ממנו את המוות במלחמה כדי שיספיק לישא את אשתו ולא אחר ייקחנה, אך לא משחררים אותו מעבודות הצבא הבלתי מסוכנות) אך כאשר כבר נשא את האשה כפי שמדובר בפרשה הבאה, אז בכלל לא יוצא לצבא ונקי יהיה לביתו שנה שלמה, ולא יעבור עליו לשום דבר, שאינו צריך לספק מזון וממים ללוחמים כי יש לו חובה כלפי אשתו לשמחה שנה שלמה.

ומעניין ששם לא מוזכרים בית וכרם שכבר חנכם וחיללם כי אין חובה לגבי הבית והכרם לשמחם שנה שלמה (ושם נסביר את ההבדל).

"ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו: מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו. והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם".

הדיבור הקודם של השוטרים נבע מחמלה שלא ימותו במלחמה ולא יזכו לטעום ממה שכל כך השקיעו בשבילו, אך אם אותם אנשים מתעקשים להילחם למרות האפשרות שנתנה להם זו זכותם ולא מונעים זאת מהם.

אך כעת, הדיבור בא ממקום של הכרח כי מי שירא למות או מי שרך לבבו ולא מסוגל להרוג אחרים חייב לשוב לביתו, כי הפחד מדבק, ואם ישארו יגרמו לכולם שיימס לבבם ולא יוכלו להילחם כראוי. לכן אין להם אפשרות להילחם בכל זאת ומוכרחים לשוב ממערכי המלחמה ואין כאן ברירה עבורם כמו הקודמים.

ורק לאחר הכנה זו, ניתן לפקוד שרי צבאות בראש העם כי רק עכשיו לאחר שעזבו כל האמורים לעיל, ניתן לחלק את הנשארים לגדודים ולמנות מפקדים על כל גדוד כי רק עכשיו ברור מספר החיילים הסופי.

וכעת הגענו להנהגה הצבאית של עם ישראל- שרי צבאות ואליהם מדבר כעת משה את דיני מלחמת הרשות: –

"כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום. והיה אם שלום תענך ופתחה לך, והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך, ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה. וצרת עליה ונתנה ה' אלוהיך בידך, והכית את כל זכורה לפי חרב. רק השנים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר, כל שללה תבוז לך ואכלת את שלל אויבך… כן תעשה לכל העירם הרחוקות ממך מאוד אשר לא מערי הגויים האלה הנה. רק מערי העמים האלה אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה לא תחיה כל נשמה. כי החרם תחרימם… למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לאלוהיהם וחטאתם לה' אלוקיכם".

כאן מדובר במקומות מחוץ לגבול ארץ ישראל של שבעת העממים, וגם מחוץ לגבולות ארץ ישראל של עשר עממים שהובטחה לאברהם בברית בין הבתרים) ולכן נאמר כאן "כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאוד" שבא להדגיש שרחוקות מאוד ולא רחוקות בלבד ועדיין בתחום ארץ עשר עממים.

ולכן הפתיחה לשלום לא חלה בכניסה לארץ (למרות המדרש בירושמלי מסכת שביעית פרק ו' הלכה א': "אמר רבי שמואל בר נחמני: יהושע בן נון קיים הפרשה הזו מה עשה יהושע? היה שולח פרוסדיטגמא בכל מקום שהיה הולך לכבוש והיה כותב בה: מי שמבקש להשלים יבוא וישלים ומי שמבקש לילך לו ילך לו. ומי שמבקש לעשות מלחמה יעשה מלחמה, הגרגשי פנה, הגבעונים שהשלימו עשה להם יהושע שלום ושלושים ואחת מלכים שבאו להילחם הפילם הקב"ה").

כי מכאן משמע שהפתיחה לשלום מותרת רק לערים הרחוקות ממך מאוד ולא תעשה כן לערי הגויים האלה אשר ה' נותן לך נחלה, כי כן יש חיוב לא לחיות כל נשמה. ולכן הגבעונים היו צריכים לרמות את ישראל כדי לסחוט את השבועה מישראל, כי אחרת היו מחוייבים להשמידם, גם אם היו רוצים בשלום, לכן הגבעונים התחזו כאילו באו ממקום רחוק מאוד ששם יש דין מלחמת הרשות.

וגם משה ששלח מלכים לסיחון מלך חשבון לעבור בארצו, כבר הסברנו בפרשת דברים בהרחבה את הסיבה לכך, כי ה' הרי אמר לו להילחם בו לא לשלוח פתיחה לשלום (כפי שאמר לו לגבי אדום ומואב) קל וחומר בתוך גבולות ארץ כנען שאסור לפתוח בשלום אלא מחויבים להחרים את כלולם כד לא להיות מושפעים מהם.

ולגבי הערים הרחוקות מאוד שנענות להצעת השלום, ונאמר בהן – "יהיו לך למס ועבדוך" עליהן לקבל שבע מצוות בני נח, ואי אפשר להניח להם להמשיך לעבוד עבודה זרה, כפי שרואים בגבעונים שכשישראל חשבו שהם מערים רחוקות מאוד, הפכו אותם לגר תושב שלא עובד עבודה זרה והיו חוטבי עצים ושואבי מים בבית ה'.

אך מעמי כנען, אפילו אם יקבלו עליהם מצוות כגר תושב, אסור להשאירם ואסור להחיות כל נשמה, כי אז – "ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לאלוהיהם", כי גם אם יפסיקו לעבוד עבודה זרה עדיין ילמדו אתכם לעשות את דרכי הפולחן שלהם לה', וזה תועבה בעיני ה'.

כפי שראינו בפרשת "ראה" – "איכה יעבדו הגויים האלה את אלוהיהם ואעשה כן גם אני. לא תעשה כן לה' אלוהיך, כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלוהיהם, כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם" (דברים י"ב), אך בערים רחוקות מאוד אין חשש שתלמדו מהם את דרכי הפולחן, כי אינם בקרביכם, ואין חשש שישפיעו עליכם.

נותר לברר, האם בציווי – "החרם תחרימם" הכוונה גם לבהמות ולשלל העיר כמו שהיה ביריחו, או רק לבני אדם, ואילו את השלל ואת הבהמה מותר בהנאה?

ומהמילים "לא תחייה כל נשמה", משמע שמתייחס רק לבני האדם בעלי הנשמה ולא לבהמות שיש להם נפש ולא נשמה. וכן מהמילים – "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם", משמע שרק על בני אדם מדובר שיכולים ללמד את תועבותיהם ולא על הבהמות שאין חשש כזה.

לכן צריך לומר, שרק ביריחו גזר יהושע חרם על הכל, כולל השלל והבהמות, ואחר כך כבר היה מותר השלל והבהמה-"ויאמר ה' אל יהושע… ועשית לעיי ולמלכה כאשר עשית ליריחו ולמלכה, רק שללה ובהמתהתבוזו לכם" (יהושע ח').

"כי תצור אל עיר ימים רבים להילחם עליה לתופסה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור. רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, אותו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה עד רדתה".

מפה לומדים את אסור בל תשחית בכל דבר, אם אין צורך בהשחתה. כמו כאן שיש אפשרות לכרות עצי סרק לצורך בנית המצור אין סיבה לכרות דווקא עצי פרי – "כי אדם עץ השדה לבוא מפניך במצור"?!.

האם עץ השדה הוא בן אדם שיכול להתחבא מפניך בתוך העיר להישמר ממך?! הרי הוא חסר הגנה אין סיבה להשחיתו ללא צורך על שאין ממנו תועלת חשובה יותר, כמו אכילת פירותיו, ניתן להשחיתו לצורך המצור על העיר. וגם על דבר זה אחראים מפקדי הצבא, שרי הצבאות אשר מינו השוטרים בניגוד לעמים אחרים, עם ישראל במלחמות צריך לשמור על צלם אנוש גם ביחס לעצים, לא כמו נבוכדנצר שהשמיד את כל היערות סביב ירושלים לצורך המצור.

"כי יימצא חלל באדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך לרישתה נופל בשדה, לא נודע מי היכהו" – אם זה נאמר רק בארץ ישראל, לכן נזכרת – "באדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך לרישתה", והמילה חלל מיוחדת למי שהרוג בידי אדם, למעט את המילה מת שיוכלה להתפרש גם כמוות מסיבות טבעיות של מחלה או זקנה, חלל זה תמיד הרוג, כי בהריגתו נוצר חלל פנוי בעם ישראל וצריך למלאו – "ויפלו חללים בהר הגלבוע" (שמואל א' פרק ל"א).

גם העניין – "לא נודע מי היכהו" זה דבר שפוער חלל בנשמה של המשפחה כי כל עוד לא יודעים מי היכהו ולמה אין מנוחה לקרובים ולקהילה וזה פצע פתוח שלא מגליד, לכן דווקא במקרה כזה נאמר כל הדין של עגלה ערופה – "ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אל עיר אשר סביבות החלל".

כל עוד לא נודע מי היכהו צריך לפחות להטיל את האחריות לכך על מישהו, לכן כל הנהגת עם ישראל שותפה לעניין, ויוצאים זקני הסנהדרין הגדולה ושופטיה ומודדים איזו עיר הכי קרובה לחלל שממנה הסבירות שיצא הרוצח או שאליה ברח – "והיה העיר הקרובה אל החלל, ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול" – לאחר שמוצאים הסנהדרין הגדולה איזה עיר הכי קרובה, מוטלת עליה האחריות ומוסרת מהם, לכן עכשיו זקני אותה העיר בלבד (הסנהדרין של אותה עיר) צריכים לקחת עגלת בקר שלא עבדו בה מעולם ולא משכה בעול המחרשה – "והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן אשר לא ייעבד בו ולא ייזרע וערפו שם את העגלה בנחל"- כמו עגלה גם מקום העריפה לא נעבד ולא נזרע מעולם כי זה נחל איתן, שלא מפסיק לזרום ולכן לא ניתן לעבד את האדמה שם.

וזה מסמל את חוסר הידיעה שיש לנו לגבי הרוצח וסיבת הרצח, כי עגלה שלא עובד בה ולא משכה בעול אינה ידועה לבעליה בשם, ולא מתבלטת יתר בעדר הבקר של הבעלים, כמו עגלות שעובד איתם ומושכות בעול שמכיר את תכונותיהן ואופיין בעצם השימוש בהן.

וכן נחל האיתן שלא נעבד ולא נזרע ואין אנשים הולכים שם, הוא מקום לא ידוע ולא נחקר, לכן כשעורפים את העגלה בנחל מהעורף ולא שוחטים אותה מקדימה, אין יודעת שזה עתיד לקרות לה עד שזה קורה, כי עורפים את ראשה מאחור, ודמה נשפך לנחל ונעלם ולא נודע כי בא אל קרבו.

"ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלוהיך לשרתו לברך בשם ה', ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע".

ה' בחר בכהנים לשרתו במשכן, ולברך בשמו את ברכת הכנים לעם ישראל, והם גם מהווים א רב הסנהדרין הגדולה, כפי שראינו בפרשת זקן ממרא, ולכן על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע-כי יפסקו במחלוקות בין אנשים ויראו את נגעי הצרעת. ולכן ניגשים כאן כהנים שם גם משרתים במשכן וגם שופטים בסנהדרין הגדולה, כי יש פה דין שצריך לעשות כי נרצח כאן אדם, ויש גם צורך בכפרה על העיר הקרובה שאחראית על המעשה שנעשה בקרבתה, מתוקף תפקידם ככהני ה' המקריבים במשכן קרבנות כפרה על עם ישראל בפרט ביום הכיפורים.

"וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל וענו ואמרו ידנו לא שפכו את הדם הזה ועיננו לא ראו"- זקני העיר שנבחרה כאחראית על הרצח הם נחשבים כעת כאחראים על הרצח ולא עירם. לכן נאמר כאן – "הקרובים אל החלל" ולא נאמר "הקרובה אל החלל", כפי שנאמר בתחילה, כי האחריות עכשיו עברה מהעיר אל זקני העיר שהם נציגיה, לכן הם רוחצים את ידיהם על העגלה הערופה כסימן להורדת האחריות מידיהם על העגלה, ואומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו את הרצח, ולכן האחריות מוסרת כעת מעלינו כעיר הקרובה אל החלל, והדם של העגלה הערופה הוא בינתיים נשפך לאדמה במקום דמו של הרוצח שעוד לא נתפס-"כי אדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו" (במדבר ל"ה).

"כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל וניכפר להם הדם. ואתה תבער הדם הקני מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה'" – דבר זה אומרים הכהנים ולא זקני העיר, כי הכהנים הם האמונים לכפרת עם שישראל לכן מבקשים מה' שיכפר בנתיים לעם ישראל מהדם הנקי שנשפך עד שייתפס הרוצח.

ועתה עם ישראל תבער הדם הנקי מקרבך כשאתה עושה טקס זה של עגלה ערופה ובכך אתם ההנהגה של העם עושים הישר בעיני ה' בכך שאינכם מתעלמים ועוברים לסדר היום על דם ישראל שנשפך לחינם.

בניגוד לנושאים הקודמים והבאים שעוסקים בדיני מלחמה השתרבבה כאן פרשת עגלה ערופה כי לכאורה לא קשורה?.

אך כעת זה מובן, כי בניגוד לחללים של המלחמות שיש שם סיבה למותם ומתו על קידוש ה' ובמלחמה של מלחמות ה', כאן יש חלל ללא מלחמה וללא סיבה, והיה חשש שעל רקע כל החללים במלחמות יאבד זכרו מול כל הגיבורים שמתו על מטרה קדושה.

לכן קוראת התורה לא להתעלם גם מחלל כזה ולהפנות אליו את תשומת לב כל הנהגת עם ישראל כי כל נפש מישראל זה עולם ומלואו, וכשעם ישראל יראו את החשיבות במקנה הנהגת ישראל לחלל אחד אלמוני יבינו את החשיבות של כל אדם מישראל (כפי שנעשה במעשה פילגש בגבעה שכל העם התגייס לנקום את ניקמתה).

וכל הרוצחים הנסתרים ירעדו לפני שפוגעים בנפש מישראל, גם אם הם ממעמד הנמוך ביותר, כי אפילו על אחד כזה יוצאים הסנהדרין הגדולה והכהנים וכל זקני העיר הקרובה ומשתתפים בטקס עגלה ערופה בלי לבדוק את ייחוסו ומעמדו של הנרצח ורק הנהגה כזו שנבחרה על ידי ה' מקנה כזו חשיבות לאדם אחד פשוט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *