מה חדש, שחרורו של יגאל עמיר

יגאל עמיר: פירוש לפרשות שבוע מטות-מסעי

בס"ד

פרשת מטות

"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר: זה הדבר אשר ציווה ה', איש כי ידור נדר לה' או הישבע שבועה לאסור איסר על נפשו, לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה".

הביטוי "ראשי המטות" מופיע כאן ראשונה בתורה, ובסוף הפרשה נאמר – "ראשי אבות המטות" – "ויצו להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות לבני ישראל", ואין עוד ביטוי כזה בתורה (רק בנביאים וכתובים).

וכמו שכאן משה מזהיר את ראשי המטות של בני ישראל לדאוג לכך שמוצא שפתיו של אדם מחייב בפרט בנדרים, שבועות ואיסורים שמוציא מפיו, ועליהם לדאוג שלא יחלל את דברו וככל היוצא מפיו יעשה, כך בסוף הפרשה, כשבני גד ובני ראובן מחייבים לעבור חלוצים לפני בני ישראל בכיבוש הארץ, ורק אז תהיה להם ארץ סיחון ועוג לאחוזת נחלה, מזהירם משה – "והיוצא מפיכם תעשו", ומצווה את אלעזר ויהושע וראשי אבות המטות לדאוג, שבני גד ובני ראובן יממשו את היוצא מפיהם ורק אז יתנו להם נחלה את עבר הירדן המזרחי, כי רק ראשי המטות יכולים לאכוף זאת על ישראל.

וכפי שהסברנו בפרשה הקודמת, כח הדיבור הוא המייחד את נשמת האדם מכל היצורים החיים והוא מבטא את רצון הנשמה ולכן הוא שייך לקדושה וכל מי שלא מקיים נדריו ושבועותיו מחלל את הקודש, ולכן נאמר "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" – כי ברגע שיוצא מפיו בצורת דיבור נהפך למעשה שלא ניתן לבטלו כמחשבה בעלמא, ויצר כאן מציאות בעולם, כפי שהעולם נברא בדיבור בעשרה מאמרות. וזה במישור האישי של היחיד, קל וחומר במישור הלאומי והשבטי.

ואם בני גד ובני ראובן יתחייבו יש על ראשי אבות המטות לוודא שיקויים הדבר.

ובניגוד לאמור בעשרת הדיברות – "לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא כי לא ינקה ה' את אשר יישא את שמו לשווא" (שמות כ'), ששם מדובר על שבועת שקר שאדם שנשבע על העבר ומכחיש דבר שעשה או לא עשה – ונשבע לשקר.

שאין דיבור זה יוצר מציאות חדשה, אלא רק מנסה האדם להסתיר את האמת על ידי שבועת שקר. אך בפרשתנו מדובר על שבועה ונדר על העתיד שאדם נשבע לעשות דבר או לא לעשותו.

ובכך יוצר לעצמו מרגע זה והלאה מחוייבות שחלה עליו עד שממשיך בפועל. או נדר ואיסר שחלים על חפץ שנאסר עליו בדיבורו להנות ממנו.

כיוון שמקדישו בכח פיו וכעת שייך להקדש, כך שדיבורו יצר חלות ממשית במציאות ללא מעשה כלל ובכך הוא כביכול דומה לבורא שגם יצר את העולם בדיבור. וכח זה יש רק לאדם ולא לשום יצור חי אחר.

ולכן דווקא בפרשתנו מובא סופו של בלעם – זה שהשתמש בכח הדיבור הקדוש לצורך כבודו ותאוותיו, ויעץ למדיינים להחטיא את ישראל בפעור-"ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם… ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב… הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה', על דבר פעור ותהי המגיפה בעדת ה'" (במדבר ל"א).

וכמו שניתן לידור וליצור חלות חדשה בעולם, כך גם אפשר לבטלה על ידי כח דיבור חזק יותר, וזה נקרא התרת נדרים. אך לשם כך צריך סמכות רוחנית גבוהה יותר מהנודר – ראשי המטות, בית דין, שיתיר את הנדר, כי כח הדיבור שלו חזק יותר משל היחיד שנדר.

וכיוון שעשרה קבין שיחה ירדו לעולם ותשעה נטלו הנשים, לכן הדיבור של נשים חזק יותר כפי שראינו לגבי בנות צלופחד – "כן בנות צלופחד דוברות", לכן מתחילה הפרשה בנדרי אישה בארבעה מצבים:

א. אשה בנעוריה בבית אביה בטרם היותה לאיש, אז הסמכות שמעליה זה אביה, ואם נודר נדרים ואביה מניא אותה ביום שמעו, לא קמים נדריה ואסריה ולא חלים בכלל וה' יסלח לה על אי קיום נדריה, כי אביה לא איפשר להם לחול (וזה שונה מהתרת נדרים של שלושה חכמים, שהנדר חל רק כשמתירים אותו בגלל שהבן אדם התחרט, ומוצאים פתח להגיד שלא התכוון בכלל לנדור במצב הזה. אך כאן אצל אביה הוא לא חל כלל, כי הניא אביה אותה, לכן אם לא הניא אביה אותה ביום שומעו הנדר, אז הנדר חל, ואז כבר לא יכול אביה לבטל את הנדר אלא צריך בית דין של שלושה חכמים כדי להתיר).

אך כיוון שהיא נדרה והתכוונה לנדור ולא היא זו שבטלה את הנדר, צריכה עדיין סליחה מה' על אי קיום דבריה, כמו שלהבדיל אדם שרצה לאכול חזיר וחשב שאוכל חזיר אך למעשה טעה ואכל בשר כשר, אמנם לא עבר עבירה אך צריך סליחה מה' על כוונתו לעבור עברה (ועל פי הגמרא במסכת נזיר, כ"ג עמוד א'- מדובר שבעלה הפר את הנדר והיא לא מודעת להפרתו ועברה על נידרה כך שכוונתה היתה לעבור עבירה אך למעשה לא עברה ולכן צריכה את סליחת ה').

ב. "ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה… ושמע אישה ביום שומעו והחריש לה וקמו נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה יקומו. ואם ביום שמוע אישה, יניא אותה והפר את נדרה אשר עליה… וה' יסלח לה", ועל פי הפשט מדובר כאן בהמשך של המצב הקודם, כלומר: האישה נדרה בבית אביה כשעדיין היתה רווקה ואביה לא שמע את נדרה ולכן לא יכל להניא אותה וגם לא יכל לקיים את נדרה בהחרישו, ואז הלכה והיתה לאיש, כלומר נישאה לאיש וכעת היא תחת סמכותו, ואז הוא שמע על נדריה מתקופת רווקותה ומקיימם בשתיקתו או מניא אותה מהם ומפר לה אותם (ורק לגבי נישואים נאמר הפרה של הבעל) ולא במקרה של אביה שנאמר לשון הניא, כי מי שמפרה  מבחינת פרו ורבו – מפר) וה' יסלח לה כפי שהסברנו קודם, כי לא מרצונה מתבטל הנדר.

וכל זאת על פי הפשט, אך על פי הדרש וכך היא ההלכה – מקרה זה מדבר בנערה שהתארסה לגבר בקידושי כסף אך עדיין לא נישאה ולא נכנסה לרשותו ולכן היא עדיין בבית אביה עד הנישואים ובזמן זה היא נדרה ולכן צריך שגם אביה וגם בעלה יפרו במשותף את הנדר, כי לכל אחד מהם יש סמכות חלקית עליה ורק ביחד יכולים להפר את נדר.

ג. "ונדר אלמנה וגרושה, כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה"- אשה שאיננה תחת שום סמכות, לא של אביה ולא של בעלה, אין מי שיכול להפר לה את הנדר, לכן הנדר קם עליה ורק התרת בית דין יכולה לעקור את הנדר למפרע, בניגוד להפרת אביה ובעלה שרק מפסיקים את הנדר מרגע ההפרה והלאה, אך לא קודם לכן, ואם בטרם שמעו את נדרה עברה עליו, כן עוברת על אסור של "לא יחל דברו", אך בהתרת בית דין שעוקרים את הנדר למפרע, לא עוברת על איסור "לא יחל דברו" אפילו אם עברה על הנדר לפני ההתרה.

ד. "ואם בית אישה נדרה או אסרה על נפשה בשבועה ושמע אישה ויחריש לה לא הניא אותה וקמו כל נדריה… ואם אפר יפר אותם אישה ביום שומעו, כל מוצא שפתיה לנדריה… לא יקום. אישה הפרם וה' יסלח לה"- פה מדובר שבהיותה נשואה נדרה, בהיותה נשואה שמע בעלה והחריש או הפר. אך לא מדובר בכל נדר, אלא רק בנדרים שיש להם קשר ביחסים שבין הגבר והאישה ומשפיעים על הגבר וכן נדרי עינוי נפש, כגון לא להתרחץ, לא לאכול וכדומה – "כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו" אך נדרים אחרים שלא מהסוג שהזכרנו תלויים רק בהתרת בית דין ובעלה לא יכול להפר.

"ואם החרש יחרישה אישה מיום אל יום ויקים את כל נדרה או את כל איסריה אשר עליה, הקים אותם. כי החריש לה ביום שמעו ואם הפר יפיר אותם אחרי שומעו ונשא את עוונה, אלה החוקים אשר ציווהו ה' את משה בין איש לאשתו בין אב לבתן בנעוריה בית אביה"

כלומר, אם הבעל שמע את הנדר והחריש ולא הפר ובכך קיים את הנדר והנדר חל, אם לאחר מכן מתחרט ומפר הוא נכנס תחתיה בעוון של לא יחל דברו, אם סמכה על הפרתו ועברה על הנדר, כי הוא גרם לה לקלקלה זו לכן העוון עליו.

ובעצם כל מושג נדר ושבועה ודיבור שיוצר מציאות רוחנית כמו ברכה או קללה איננו חדש. וכבר אנו מוצאים אצל אברהם    ומלכי-צדק שמלכי-צדק ברך את אברהם – "ויברכהו ויאמר: ברוך אברם לאל עליון…" (בראשית י"ד) וכן השבועה בין אברהם לאבימלך, שעל שמה נקראה העיר באר שבע – "כי שם נשבעו שניהם" (שם כ"א) וכן בהשפעת אליעזר עבד אברם למצוא אישה ליצחק וברכת לבן ואמו את רבקה בהיפרדה ממנה, וכן שבועת האלה בין יצחק לאבימלך מלך פלישתים וברכת יצחק ליעקב ועשיו.

ויעקב הוא הראשון שנדר נדר – "וידר יעקב נדר לאמר" (שם כ"ח) וכן שבועת יעקב ללבן – "וישבע יעקב בפחד אביו יצחק" (שם ל"א) וכן בכל פרשת ערכים שאדם נודר נדר לה' את ערכו עליו, ופרשת נזיר וסוטה נדרים ונדבות למקדש ומפורטים בספר ויקרא.

אז מה החידוש כאן ויש לומר שפה לראשונה נאמרה הדרך להפר את הנדר והשבועה, (מה שלא נאמר עד כה) אם באמצעות האב והבעל ואם באמצעות ראשי המטות בהתרת נדרים, שגם אז עוקרים את הנדר רק אם יש סיבה טובה לכך ולא סתם כדי שלא יבואו ישראל לזלזל במוצא פיהם.

ומדוע נכנסה כאן פרשה זו בין מעשה פנחס למלחמת מדין? ננסה להשיב על כך בהמשך הפרשה.

"וידבר ה' אל משה לאמר: נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים, אחר תיאסף אל עמך. וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא, ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה אלף למטה. שנים עשר אלף חלוצי צבא, וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא, וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו"

הלא כבר נאמר בפרשה הקודמת – "צרור את המדיינים והכיתם אותם" אז מה חיכו עד עכשיו? ומה ההבדל בין הלשון שם – צרור, לבין הלשון כאן – נקום, ויש לומר שהמילה 'צרור' פירושה לשמור על רגש השנאה למדיינים עד הרגע שיתאפר לנקום (כמו לצרור את הכסף בתוך השק להזדמנות בעתיד) ויש להניח שאם מיד היו ישראל תוקפים, מיד לאחר חטא פעור, אז וודאי המדיינים היו מוכנים להתקפת הנגד לאחר מה שעשו ישראל.

וכמו כן מיד לאחר החטא, עדיין לא היו ראויים לנצח בנס את המדיינים, כי אין זו מלחמת כיבוש של שטחי ארץ ישראל, אלא מלחמת ה' כמו המלחמה בעמלק שזה אויב רוחני, וצריכים להיות הלוחמים צדיקים ונקיים מעוון כדי לנצח.

לכן נדרשו ישראל לצרור ולשמור את רגש השנאה שלא ישכך במהלך הזמן עד שיכו את המדיינים. ובינתיים פקדו את בני ישראל למשפחותם כדי לברר את תוצאות חטא פעור על מספר בני ישראל. וכדי להכין את הכניסה לארץ וההתנחלות בה על פי מספר הפקודים, והחלוקה למשפחות של כל שבט שעל פיהן תחלק הנחלה בארץ.

וכן הכנת המנהיג שיחליף את משה, כך שהעם יתחיל להתרגל לרעיון מנהיג חדש במקום משה זמן מה קודם הכניסה לארץ בהנהגתו. וכן הציווי על קורבנות המוספים שבזכותם יזכו לרשת את הארץ. וכמובן בנות צלופחד בהיותן תרופת הנגד לבנות מואב ומדין. ורק לאחר כל השלבים האלה ראויים ישראל לנקום את הנקמה המעשית במדיין לאחר ששמרו את רגש השנאה על אש קטנה כדי להבעירו ללהבה גדולה בהגיע רגע לנקום.

וה' אומר למשה – "נקום נקמת בני ישראל", ואילו משה אומר לישראל "לתת נקמת ה' במדין", כי ה' דואג לכבוד ישראל ומשה דואג לכבוד ה'.

ה' דואג לנקום את נקמת בני ישראל שניזוקו קשה בחטא פעור על ידי המדיינים ומאוד כואב את חילול ה' שנעשה בחטא פעור באשמת המדיינים ודורש מישראל לנקום את נקמת ה' במדין. ובכך בצורה מאוחרת כל ישראל יקנאו לה' כמו שפנחס עשה ברגע האמת.

וה' אומר למשה לנקום נקמת בני ישראל ולאחר מכן למות. אך אנו רואים שגם לאחר נקמת בני ישראל במדין, עדיין עבור מספר חודשים עד מות משה (ואותה שאלה נשאלה בפרשה הקודמת, בציווי ה' למשה לעלות להר העברים לראות את הארץ ואחר כך להיאסף לעמיו. ושם הסברנו שעל ידי תגובת משה המיידית לבקשת מחליף ללא התמרמרות על כך שבנו לא יורשו בתפקיד, נדחה מותו של משה).

שבהם מספיק לחלק את ארץ סיחון ועוג לשבטי גד וראובן וחצי שבט המנשה – דבר שלוקח מספר חודשים, וכן לצוות על גבולות הארץ ועל ערי הלווים ועל ערי המקלט ועל הציווי לבנות צלופחד להינשא בתוך שבטן כדי שלא תעבור נחלתן לשבט אחר דרך בעליהן, וכן נאום התוכחה של משה שהחל בתחילת החודש האחד עשר ונמשך חודש שלם, ושירת האזינו וברכות השבטים וחיזוק יהושע.

ומדוע לא נאסף משה מיד לאחר נקמת ישראל במדיינים? וכן לעיל בציווי של "צרור את המדיינים" לא נאמר שבעקבות זאת ייאסף משה אל עמיו, ומה השתנה מאז?

ננסה לענות על שאלות אלה בהמשך.

בדברי ה' לנשה לנקום את נקמת ישראל במדיינים, לא מפרט ה' מי ילך לצבא ומי יעמוד בראשו. ובפשטות נראה שכמו המלחמה בסיחון ועוג שכל ישראל השתתפו (למעט שבט לוי של יוצא צבא בישראל) גם כאן כך צריך היה להיות.

אך משה שרוצה לנקום את נקמת ה' מן המדיינים, שזו מלחמת קודש, ולא כמו מלחמת סיחון ועוג שהיתה לצורך הגעה לארץ ולצורך כיבוש שטח בעיקר (עובדה שהציע לסחון לעבור בארצו ללא מלחמה).

ולמלחמת קודש צריך אנשים קדושים ללא רבב, וכמובן כל אלה שחטאו עם בנות מואב ובנות מדין ולא עבדו עבודה זרה ולכן לא נהרגו על ידי שופט ישראל, כמובן שלא יכולים להשתתף במלחמה זו, וכן כיוון שמלחמה זו לא קשורה לארץ ישראל ולנחלותיה, אז גם שבט לוי צריך להשתתף (כמו שראינו בפרשת קורח, ששבט לוי חזר להיות במנין שנים עשר השבטים במבחן המטות, עיין שם).

לכן משה מבקש מכל מטה (וכאן אפרים ומשה חוזרים להיות מטה אחד- מטה יוסף) אלף איש, שהתנדבו למלחמה זו והיו ראויים מכל בחינה להילחם מלחמת ה' (ולכן נאמר- "החלצו מאתכם אנשים לצבא", מלשון חלוצים הנחלצים לעזרה מרצונם וזה מקביל לסוף הפרשה שבני גד ובני ראובן אומרים – "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל") ולכן רק אלף למטה שבסך הכל שנים עשר אלף חלוצי צבא.

למרות שכפי שנראה במספרי השלל של מדין, מדין מנו מאות אלפים לוחמים אם לא יותר, אך זה היה ברור שזה מלחמה ניסית הדורשת בטחון מוחלט בה' ולכן הולכים מעטים מול רבים כי הולכים לקנא לה'- (שניים עשר אלף), ולכן שם משה בראש הצבא דווקא את פנחס בן אלעזר הכהן וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו (וכלי הקודש, אלה הכלים שבתוך ההיכל – ארון הברית, מזבח הזהב, המנורה והשולחן שבני קהת אחראים על נשיאתם – "ונשיא בית אב למשפחות הקהתי אליצפן בן עוזיאל ומשמרתם: הארון והשולחן והמנורה והמזבחות וכלי הקודש אשר ישרתו בהם" (במדבר ג') "וכילה אהרן ובניו לכסות את הקודש ואת כל כלי הקודש בנסוע המחנה, אחרי כן יבואו בני קהת לשאת…" (שם ד') וכלי הקודש יוצאים עמם למלחמה כי זו מלחמת קודש).

ולא את יהושע בן נון ולא אלעזר הכהן, אלא דווקא מי שנחלץ ברגע האמת לקנא לה' ולכן גם משה עצמו לא עומד בראש הצבא למרות שמלחמה זו נאמרה לו על ידי ה' "וידבר ה' אל משה לאמר נקום את נקמת בני ישראל", כי הוא היה צריך לעמוד בראש הצבא אם זה היה נקמת בני ישראל- כמנהיגם של ישראל, אך כעת זו מלחמת נקמת ה', ובראשה צריך לעמוד מי שקינא לה' – פנחס, ולא משה ויהושע ואלעזר שבכו פתח אוהל מועד – "והמה בוכים פתח אוהל מועד" (במדבר כ"ה).

ומניין לקח משה את העוז לא לקיים את ציווי ה' אליו – "נקום את נקמת בני ישראל…" ומיוזמתו בונה מלחמת קודש ושם בראשה את פנחס?

ויש לומר כי משה זכר את הציווי הראשוני לגבי המדיינים, מיד לאחר מעשה פנחס – "צרור את המדיינים… על דבר פעור", ביטוי המזכיר את הציווי לגבי עמלק – "זכור את אשר עשה לך עמלק… ולא ירא אלוהים" (דברים כ"ה), וכן – "מלחמה לה' בעמלק מדר דר" (דמות י"ז) ששם בפירוש זו מלחמת קודש שלא תלויה במקום ובזמן, כי הוא אויב ה' קודם כל, ורק אחר כך אויב ישראל. לכן גם מדין נכללים בהגדרה זו, כי בציווי שם של "צרור את המדיינים" ה' מזכיר את עניין פעור כסיבה לצרור אותם – "על דבר פעור", פעור כפי שהזכרנו זו עבודה זרה הכי קיצונית בכוחות הטומאה ההולכת נגד ה' ולכן משה מחליט כאן לקנא לה' ולעשות מלחמת קודש.

ואולי בשל כך לא נאסף משה אל עמיו מיד לאחר מלחמת מדין, כי למעשה לא נקם בעצמו במדיינים וממילא לא התקיים התנאי -"נקום נקמת בני ישראל ואחר תיאסף אל עמך", וכן לא נקם את נקמת בני ישראל אלא את נקמת ה' ולכן לא נאסף אל עמיו.

ואכן חלוצי הצבא, מתמסרים ומוסרים את נפשם למען כבוד ה' -"וימסרו מלכי ישראל אלף למטה שניים עשר אלף חלוצי צבא" בכך מתקנים את ההתמסרות המוחלטת לעבודה זרה של פער שגרמה לישראל להיצמד אל פעור.

"ויצבאו על מדין כאשר ציווה ה' את משה ויהרגו כל זכר" – לכאורה, הרי ה' ציווה את משה בעצמו לנקום את נקמת בני ישראל ולא לשלוח חיילים נבחרים בראשות פנחס, אז איך נאמר כאן המילים – "כאשר ציווה ה' את משה"? ויש לומר, שבכך שהרגו רק את הזכרים כפי שעושים במלחמה מחוץ לגבולות ישראל ולא השמידו את כולם כמו במלחמת עמלק. בכך הראו שיותר פעלו על פי ציווי ה' למשה לנקום את נקמת בני ישראל מאשר על פי ציווי משה להם לנקום את נקמת ה'.

כי זו היתה צריכה להיות השמדה מוחלטת ולא כפי שעשו ששייכת במלחמה באויבי ישראל מחוץ לארץ ישראל – "כי תצא למלחמה על אויביך וראית בשבייה אשת יפת תואר…" (דברים כ"א) וכן – "כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום… ואם לא תשלים עמך… והכית כל זכורה לפי חרב, רק השנים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבוז לך… כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאוד, אשר לא מערי הגויים האלה הנה. רק מערי העמים האלה אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה לא תחייה כל נשמה" (דברים כ'), וכאן הרי מדובר בעם שאיננו משבעת עמי כנען החייבים בהשמדה מוחלטת, כאן הרגו רק את הזכרים ושבו את הנשים והטף (כולל הזכרים הקטנים שלא הרגו אותם) ואת כל הבהמה ואת כל הרכוש.

ומדוע לא פעלו על פי ציווי משה? הרי פנחס עמד בראשם, וכנראה הוא זה שקבע את המדיניות את מי להרוג ומי לקחת שלל. והרי אין לחשוד בו שלא יקנא לה' במלחמת מדין, אז מדוע לא  השמיד את כולם?

ויש לומר, שבכך מוכח שפנחס בטבעו לא היה רגזן או כעסן או מהיר חימה, שאז אפשר היה לתלות בכך את מעשהו, אלא להיפך, היה נכדו של אהרן – "אוהב שלום ורודף שלום" ורק כאשר היה צורך גדול וחילול ה' גדול, שבר את טבעו למען ה', ועשה מעשה הנוגד את טבעו והרג את זמרי וכוזבי.

אך כעת במלחמת מדין בחר להרוג רק את הזכרים ובראשם חמשת מלכי מדין שיזמו את עוון פעור ושלחו את בת אחד מהם לפתות את מנהיגי ישראל וכן את בלעם שיעץ להם זאת. אך בנות מדין, למרות ששמשו ככלי למימוש מזימה זו, עדיין לא בטוח שאפשר לייחס להם את הנכלים של הזכרים. כי כפי שראינו בתחילת הפרשה רוב הנשים הן תחת סמכות אבותיהן או בעליהן (לגבי הפרת נדרים) ואפשר לומר שהן אנוסות ואין להן בחירה חופשית בעוון פעור, כי אבותיהן ובעליהן שלחו אותן ולא יכלו להתנגד (אולי זו הסיבה לשרבוב פרשת נדרים והפרתם כאן לפני מלחמת מדין) לכן פנחס רק לוקח אותן בשבי יחד עם טפן וכל בהמתן ומקניהם וכל חילם.

"ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם. את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע חמשת מלכי מדין ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב. וישבו בני ישראל את נשי מדין ואת טפם ואת כל בהמתם ואת כל מקניהם ואת כל חילם בזזו ואת כל עריהם למושבותם ואת כל טירותם שרפו באש ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח, באדם ובבהמה ויביאו אל משה ואל אלעזר הכהן…"

כפי שהסברנו כבר בתחילת פרשת בלק מדובר כאן במדין הצפונית שהיו תושבי קבע בערים וטירות, ללא גמלים, וחיו בתחום ארץ סיחון, ולכן ניתן היה להוביל את כל השלל אל מחנה ישראל שהיה בסמיכות. ובלעם בן בעור התעכב במדין בדרכו לארם נהריים, ויעץ למדין להתמודד רוחנית עם ישראל באמצעות עוון פעור ולכן הרגו אותו בני ישראל.

"ויקצוף משה על פקודי החיל שרי אלפים ושרי המאות הבאים בצבא המלחמה", משה לא קוצף על המפקד הראשי פנחס ונזהר בכבודו כי יודע שאין חשש שחס על הנשים בגלל שלא מקנא מספיק לכבוד ה'. אך חושד שבלחץ שרי המאות והאלפים פנחס לא הצליח לגרום להם לקנא לה' ולהרוג גם את הנשים, ולכן קוצף עליהם דווקא ולא על פנחס כי חושב שאולי אין בהם מספיק קנאה לכבוד ה'.

"ויאמר אליהם משה: החייתם כל נקבה? הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה' על דבר פעור ותהי המגיפה בעדת ה'", משה כועס רק על שהחיו כל נקבה ולא על שהחיו בכלל נקבות, כי כנראה פנחס הסביר לו שהחיו את הנקבות לא בגלל שמזלזלים חלילה במעל בה' שנעשה בפעור, אלא בגלל שחושבים שאין בהן אשמה כל כך כי הן אנוסות בגלל הגברים השולטים בהן. אך משה טוען, שזה אולי נכון לגבי הנקבות שלא ידעו משכב זכר אך אלה שידעו משכב זכר והשתתפו בהחטאת ישראל לא היו אנוסות, אלא גם מעצמן יזמו את החטאת ישראל. ועובדה שהן באו אל תוך מחנה ישראל ויזמו בפועל את עוון פעור שהן רחוקות מערי מדין, ומהגברים שם ואם היו אנוסות בביתן לא היו אנוסות באזור מחנה ישראל ויכלו פשוט לא למלא את המוטל עליהן בצורה כל כך מסורה כי אין רואה אותם מגברי מדין והן בכל זאת עשו זאת וזה מראה שמבחירתן התנדבו לכך, ולכן החייאתן זה מעל בה' (וכאן מוכח שבלעם יעץ את עוון פעור למדיינים כי נאמר בדבר בלעם).

"ועתה הרגו כל זכר וטף, וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו. וכל הטף והנשים אשר לא ידעו משכב זכר חיו לכם" – יש לשאול מדוע להרוג כל זכר וטף הרי הם לא החטיאו את ישראל? אלא כל עוד שנשאר זכר אפילו בטף יש המשכיות למדין, אך בנשים אין המשכיות כי הילדים שילדו מישראלים הרי יהיו ישראלים, ואילו הזכרים בטף שהתבגרו והמשיכו להיות מדיינים כי לא יטמעו בישראל, כי התגיירו בכח אלא יהיו כמו הערב רב שבסופו של דבר מרדו בה'.

יש לשאול, מה פרוש "החיו לכם"? האם ישמשו בתור שפחות ומשרתות או בתור נשים לנישואים לאחר גיורן?

אמנם ממה שכתוב בהמשך שנתנו מכס לה' גם מהאדם (שמדובר רק בנשים שלא ידעו משכב זכר) – שלושים ושניים נפש, ומשה נתן זאת לאלעזר הכהן.

וכן שלוש מאות עשרים נפשות נתנו ללווים כפי שנראה בהמשך) שומרים משמרת משכן ה', משמע שנועדו לעזור להם בעבודות המשכן החיצוניות ולא לנישואים אלא כשפחות ומשרתות.

אך מצד שני, מהפסוקים הבאים משמע שגיירו אותן לצורך אישות – "ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים, כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי אתם ושביכם, וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עיזים וכל כלי עץ תתחטאו".

מפה גם משמע, שרק בטומאת משא ומגע במת גוי נטמאו, ולא באוהל כפי שאמרנו בפרשת "חוקת" שגוי מת לא מטמא באוהל אלא רק במגע ובמשא) ולכן לא מוזכר כאן האהלהה על המת, רק נוגע במת וכל הורג נפש.

כמו כן מעצם החיוב לטהר גם את שביכם – שאלו הנשים השבויות הגויות, משמע כבר גיירו אותן לפני שהרגו את משפחותיהן, אחרת בעודן גויות הרי לא מקבלות טומאה כלל ורק לאחר שגיירון, הרגו את משפחותיהן וכנראה שבהתאבלן על מתיהן נגעו בהם ונטמאו במת.

ומדוע עשו זאת חלוצי הצבא בראשות פנחס? וכפי שהסברנו בפרשת "בלק", מדין ראו בישראל אויב רוחני מר בגלל שגרמו ליתרו כהן מדין (הדרומית) לזנוח את אלוהי מדין ולעבוד את ה' אלוהי ישראל, גם אם כגר תושב בלבד השומר שבע מצוות בני נח (כפי שהסברנו בפרשת "יתרו") ולכן יזמו את כל עניין עוון פעור, והיו מוכנים להקריב את בנות המלכים לשם כך, ולכן מתבקש הדבר, שלפני מותם ייראו את בנותיהם מתגיירות ועוברות לעבוד את ה' אלוהי ישראל מידה כנגד מידה על נכליהם ורק לאחר מכן הומתו על ידי ישראל.

ואולי בשל כך גם לא הרגו את נשות מדין כמתבקש כי רצו שגברי מדין יראו את הנקמה בעיניהם.

ואם תשאל, אם כן איך יכלו להורגן אחר כך בפקודת משה – "כל אשה יודעת משכב זכר וכל זכר וטף", הרי הם כבר יהודים ואסור להורגם? על כך עונה משה – הגיור של אלה היודעות משכב זכר לא תופס, כי זה בעל כורחן, כי הרי הן החטיאו את ישראל מרצונן וודאי שלא מאמינות באלוהי ישראל, וכן הזכרים בטף, הרי לא הגיעו עדיין לגיל מצוות וגיורם לא תופס עדיין עד גיל שלוש עשרה, אבל בנות שהגיעו לבגרות ועדיין לא ידעו משכב זכר, גיורן תופס, כי זה לא בעל כורחן.

ולכן נטמאו במתיהן כשביכו אותם לאחר מותם ולכן צריכות טהרה על ידי אפר פרה אדומה כמו חלוצי הצבא עצמם וצריכות לשהות מחוץ למחנה שבעה ימים כדי להזות עליהם מי פרה אדומה ביום השלישי וביום השביעי, וכן כל הכלים שנטמאו במת שבזזו בני ישראל ממדין, צריכים טהרה במי פרה אדומה: בגדים, כלי עור, מעשה עיזים-כלים העשויים משער עיזים) וכל כלי עץ.

"ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה: זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' את משה: אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת, כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר, אך במי נידה יתחטא. וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים. וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם ואחר תבואו אל המחנה"

חז"ל מפרשים זאת בגלל האוכל הטרף שנבלע בכלים אלו, אך על פי הפשט לא מוזכרים כאן דווקא כלים של אכילה העשויים מתכת אלא בכללי, כל סוגי המתכות – זהב וכסף… כולל הכל גם כלים של אכילה גם תכשיטים גם כלי עבודה מברזל ועופרת וגם כלי נשק ומתכות אלו.

לפני כן הוזכרו כלים שלא ממתכות- בגדים כלי עור מעשה עזים וכל כלי עץ שהם לא צריכים לבוא באש ובמים. וכעת מדובר רק על מתכות ולא מוזכרת המילה כלים, וכן במתכות אלה נאמר -"אשר יבוא באש תעבירו באש ואשר לא יבוא באש תעבירו במים", ולא נאמר מים רותחים. אז משמע שלא מדובר כאן בכלי אכילה דווקא, ואם כן מדוע צריך להעבירם באש ובמים, הרי לגבי טומאת מת מטהרים אותם כבר במי נידה של פרה אדומה (ולכן מדבר כאן אלעזר הכהן, שהוא הממונה על טהרת פרה אדומה כפי שראינו בפרשת "חוקת", ולכן גם נאמר כאן – "זאת חוקת התורה" כפי שנאמר שם, שמילים אלו נאמרות בתורה רק בהקשר של טהרת פרה אדומה)?

כמו כן, מדוע לגבי הבגדים וכלי העור, העץ, מעשה העזים, ציווה משה בעצמו לטהרם במי נדה, ואילו בששת המתכות יש דיבור נפרד של אלעזר הכהן לגבי טהרתם? וכן מדוע יש תנאי – מה שיבוא באש תעבירו באש וטהר ומה שלא יבוא באש תעבירו במים, והלא כל המתכות המוזכרות כאן באות באש, כי ככה מעצבים אותן, רק באש, וזה מבדילם מכלים שאינם ממתכות? כמו כן על פי חז"ל שמדובר כאן בהגעלת כלים מאוכל טרף אז למה נאמרת המילה "וטהר" הרי לא מדובר על טהרה מטומאה אלא על הגעלת כלים?

כמו כן, אם העבירו באש את הזהב והכסף איך נאמר בסוף – "ונקרב את קורבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז… ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאיתם כל כלי מעשה"- ראשית, הרי אם העבירו באש את כל הזהב, כבר לא נשאר צורת טבעת עגיל וכומז כי נמסו באש ואיבדו את צורתם? וכן משם רואים שהזהב זה לא כלי בישול ואכילה אלא תכשיטי נשים, ואם כן אז גם שאר המתכות שהוזכרו כאן זה לא בהכרח כלי אוכל אלא כל השימושים הנעשים במתכות מסוג זה.

ויש לומר: שבאמת מדובר בכלי מתכות מכל הסוגים, ובעקבות הקטל הרב שהיה בבתי מדין, יש חשש שדם רב נספג בכלים אלה בעודנו חם, וכל עוד הוא ספוג בהם דם המת, לא יועילו מי חטאת לטהרם מטומאת המת, כי זה טובל ושרץ בידו, כי מספיק שיבוא אחר כך במגע עם דבר חם כדי שהדם הבלוע בהם יפלט ויטמא מחדש את הכלים.

ואכן צריך קודם כל לנקות את המתכות הללו מהדם הבלוע בהם אך יש סוגים שאפשר להעביר באש כדי לשרוף את הדם שבתוכם כי לא מדובר בתכשיטים אלא במתכות גרידא כמו מטיל זהב או כלי עבודה מברזל זה הערבה באש ולא תשנה את צורתם.

אך יש כלים – בעיקר תכשיטי זהב וכסף שאם יעבירו אותם באש, בגלל עדינותם תשתנה צורתם ויאבדו את ערכם ולכן אותם רק רוחצים במים ולא באש כדי לנקותם מן הדם, ואין חשש שאחר כך יצא הדם כי הם לא באים אחר כך במגע עם דבר חם כי זה תכשיטים שזה לא נהוג להשתמש בהם לדברים חמים ורק אחרי ניקויים מהדם במים, מזים עליהם מי פרה אדומה כדי לטהרם מטומאת המת. ולכן נאמרת כאן המילה "וטהר", גם לגבי העברה באש, כי האש שורפת את הדם אשר בתוכם ומאפשרת את טהרתם על ידי מי הנידה.

ולכן המתכות נבדלות מכלי העץ והבגדים שעליהם ציווה משה להזות מי חטאת ולא אמר להעבירם באש או במים, כי שם גם אם יש דם בבגדים הוא מתייבש ומאבד את טומאתו לאחר שנספג בבגד או בכלי העץ. אך מתכות מטבען מזיעות בסוף החוצה חלק מהדם במגען בדבר חם, לכן צריך לשרוף באש או להעביר במים.

כמו כן אפשר לומר שהמילים – "אשר יבוא באש תעבירו באש… ואשר לא יבוא באש תעבירו במים", מדברות על השימוש העתידי בכלים אלו. כלומר כלי בישול או כלי עבודה שהשימוש בהם על ידי אש, כגון לבשל בהם, כמו נפח המשתמש בצבת כדי לעצב כלי ברזל אז הכלים האלו צריכים כעת להעבירם באש, לפני הזאת מי נידה, כי אם לא יעבירו כעת באש אז מי הנידה לא יועילו כי כשישתמשו בכלים אלו באש לאחר הזאת מי הנידה יפלט הדם שבתוכם כתוצאה מהאש ויטמא מחדש.

אך כלי מתכות שלא משתמשים בהם באש בכלל כמו תכשיטים למיניהם ואין להם שימוש עתידי שקשור לאש אז מספיק להעבירם במים ולשטוף את הדם הדבוק בהם מבחוץ ואז להזות את מי הנידה ולטהרם, כי אין חשש שבעתיד ישתמשו בהן באש וייפלט הדם, ולכן נאמר כאן בלשון עתיד – "אשר יבוא באש… אשר לא יבוא באש" כי מדובר על אופן השימוש העתידי במתכות אלה.

וכעת אומרת התורה, שביום השביעי לאחר שנטהרו בני האדם מטומאת המת יכבסו בגדיהם. כי הבגדים שעליהם לא טמאי מת אלא נטמאו מהאנשים הלובשים אותם שהיו טמאי מתים ולכן הבגדים רק ראשונים לטומאה ולא צריכים שבעה ימים והזאת מי נידה, אלא מספיק לכבסם, וטהורים באותו יום בערב כמו כל מגע בטמא מת שטמא רק טומאת ערב ומספיק טבילה במקווה והערב שמש.

"ואחר תבוא אל המחנה" – לא מדובר רק במחנה ישראל, אלא אף למחנה שכינה (משכן ה') שעד כה היו אסורים בכניסה ומותר להיכנס כעת.

אך למחנה לוי וישראל אין בעיה לטמא מת להיכנס בעודנו טמא, כי הרי עצמות יוסף היו עם משה במחנה לוויה, קל וחומר לטמא מת שמותר במחנה לוויה.

לגבי שאלתנו, מדוע לגבי בגדים וכלים מעץ ומעור, משה מצווה על טהרתם במי נידה, ולגבי מתכות מצווה אלעזר הכהן. על פי מה שהסברנו זה מובן, כי הרי אלעזר הוא הממונה על דיני פרה אדומה והוא המומחה בתחום, וכבר נאמרו דינים אלה בפרשת חוקת, אז לגבי דברים שאין בהם דבר חדש, כמו אנשים או בגדים וכלים שונים, אז משה יכול לצוות, אך מה שיש דבר חדש לגביו כמו כלי מתכות כפי שהסברנו, שלא מספיק רק מי נידה אלא צריך להוציא קודם את דם המתים המובלע בהם, לכן היה צריך דווקא אלעזר המומחה בעניין לבאר את דרכי טהרת כלי מתכות מטומאת מת, כי אלו דברים שלא נאמרו בפרשת חוקת.

וכעת הגענו לחלוקת השלל שנלקח ממדין, שיש בו דינים המיוחדים רק למלחמה זו (ולא למלחמות ישראל בסיחון ועוג בעבר ושבעת עמי כנען בעתיד) וכמו שבפרשה הקודמת במפקד בני ישראל נאמרה המילה – "שאו את ראש כל עדת בני ישראל", כך גם כאן נאמרה מילה זו בעניין השלל – "ויאמר ה' אל משה לאמר: שא את ראש מלקוח השבי באדם ובבהמה, אתה ואלעזר הכהן וראשי אבות העדה".

יש ציווי לספור את כל שלל בעלי החיים מלבד הנשים והבהמות. ולא על חפצים הדוממים. וספירתם מנשאתם, כי מהם יתנו חלק לכהנים וחלק ללויים כראוי לשלל מלחמת קודש שגם השלל מתקדש.

והביטוי "ראשי אבות העדה" מחליף כאן את "ראשי המטות" של תחילת הפרשה בעניין התרת נדרים. בהמשך בעניין בני גד ובני ראובן יתמזגו שני הביטויים לאחד – "ראשי אבות המטות" ואילו המילים "ראשי אבות" מתייחסות כאן לראשי בתי האבות שהוזכרו במפקד בפרשת "פנחס", שכל שבט חולק למשפחות – בתי אב, ולכן גם כאן שמדובר במפקד נמסר הדבר לראשי אבות העדה של כל שבט, ולהבדיל, אחד הגורמים לכל המלחמה במדין הוא ממילא לשלל הנספר כעת היה "ראש בית אב לשמעוני" – זמרי בן סלוא.

"וחצית את המלקוח בין תופסי המלחמה היוצאים למלחמה ובין כל העדה" – למרות שלכאורה זה לא הוגן שהשלל מתחלק שווה בשווה בין חלוצי הצבא שמסרו נפשם, לבין שאר העדה שנשארו במחנה ולא התאמצו כלל. אך דבר זה מזכיר את דברי דוד ללוחמיו – "כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו" (שמואל א' פרק ל').

וכמו כן אם בוחנים כמה מקבל כל איש צבא (שניים עשר אלף חלוצי הצבא) לעומת מה שמקבל כל אחד מישראל שלא יצא למלחמה (600,000 – 12,000) שחצי מהשלל מתחלק ל – 12,000 וחצי מהשלל מתחלק ל – 600,000 – 12,000, אין ספק שחלקו של כל חלוץ צבא בשלל גדול לעין ערוך מחלק כל אחד מישראל שלא יצא למלחמה.

כמו כן השלל היה רק בבעלי החיים אך ברכוש ובחפצים הכל הלך לחלוצי הצבא. כך שבסופו של דבר חלוצי הצבא זכרו לעין ערוך מהיושבים במחנה.

"והרמותה מכס לה' מאת ה' מלחמה היוצאים לצבא, אחד נפש מחמש המאות מן האדם ומן הבקר ומן החמורים ומן הצאן. ממחציתם תיקחו ונתתה לאלעזר הכהן תרומת ה'. וממחצית בני ישראל תיקח אחד אחוז מן החמישים מן האדם מן הבקר מן החמורים מן הצאן מכל הבהמה ונתתה אותם ללויים שומרי משמרת משכן ה'"

וחצי המלקוח שניתן לאנשי הצבא נותנים מכס לה' (כלומר לאלעזר הכהן) – 1/500, ומהחצי השני שניתן לשאר בני ישראל נותנים אחוז – 1/50 ללווים שומרי משמרת משכן ה', כלומר מה שהולך לאלעזר הכהן הגדול נקרא מכס לה' ותרומת ה' ומה שניתן ללווים נקרא אחוז- 1/50.

כלומר מחלקם של חלוצי הצבא הצדיקים שמסרו נפשם לקנא לה', מעטים מול רבים, חלקם בשלל מקודש יותר, ולכן הם נותנים מכס לה' תרומת ה', אך מחלקם של ישראל שנשארו במחנה ולא מסרו נפשם, לא נותנים מכס לה' תרומת ה', כי זה פחות מקודש ולכן הולך רק ללווים שומרי משמרת ה' למשכן ולא נקרא תרומת ה' או מכס לה'.

וכן מהחלק המקודש של חלוצי הצבא ניתן מכס רק – 1/500 והשאר נשאר להם על מסירות נפשם, ואילו מחלקם של ישראל שנשארו במחנה צריך לתת 1/50, לכן פי עשר מאשר ניתן לחלוצי הצבא כך שנשאר להם פחות בגלל שלא מסרו נפשם.

והתורה מפרטת את השלל החי: 675,000 – צאן, 72,000 – בקר, 61,000 – חמורים, 32,000 נשים שלא ידעו משכב זכר.

כעת התורה מפרטת כמה זה חצי מכל אחד, וכמה מכס לה' – 1/500 ניתן מכל סוג בעלי חיים – "ותהי המחיצה חלק היוצאים בצבא מספר הצאן שלוש מאות אלף ושלושים אלף ושבעת אלפים וחמש מאות ויהי המכס לה' מן הצאן ששמאות חמש ושבעים" ואילו מהחצי שניתן לשאר ישראל מפרטת התורה כמה זה חצי מכל סוג בעל חי (למרות שזה כבר נאמר לגבי החצי הניתן לחלוצי הצבא אז מדוע לחזור על כך שוב ועוד מכל סוג בעל חי, הרי זה אותו דבר?) אך לא מפרטת כמה זה 1/50 מכל בעל חי שניתן ללווים.

ומדוע לגבי המכס לה' התורה מחשבת לנו כמה זה בדיוק ואלו לגבי אחוז הלווים אין התורה מפרטת, אלא רק אומרת – "ויקח משה ממחצית בני ישראל את האחוז אחד מן החמישים, מן האדם ומן הבהמה וייתן אותם ללווים שומרי משמרת משכן ה'"?

ויש לשים לב, שהרי גם הלווים והכהנים השתתפו במלחמה במסגרת האלף של מטה לוי, ואלף אלה קבלו חלק ממחצית השלל של תופסי המלחמה, ושבט לוי והכהנים בתוכו שלא השתתפו במלחמה גם קיבלו חלק ממחצית השלל שקבלה כל העדה, ושלל זה הלך לשימושם הפרטי של הלווים והכהנים כמו שאר ישראל.

אך המכס לה'- 1/500 ניתן ממחצית השלל של תופסי המלחמה לאלעזר הכהן כתרומת ה' מוחרכה להיות שלא נועד לשימושו הפרטי אלא לתפקידו ככהן גדול לצורך משכן ה', כמו שהחמורים והבקר והצאן נועדו לשימוש המשכן – החמורים לנשיאת מצרכים כשמן, מים וסולת ושאר צרכי המשכן, והבהמות הטהורות כבקר והצאן לצורך קרבנות, או גם לצרכי המשכן – צמר כבשים לבדי המשכוף, עורות עיזים לתיקון היריעות ובקר למשיחת העגלות של הקרשים והיריעות בזמן המסע.

ואם כן, גם הנשים של המכס לה' – 32 נפש לא נועדו לנישואין לכהנים, אלא לשפחות ומשרתות לצורך המשכן – שאיבת מים, נקיונות, תפירת בגדים ובגדי כהונה, תיקון הפרוכות וכדומה.

וכן האחוז 1/50 שניתן ממחצית השלל של כל העדה, וניתן ללווים שומרי משמרת משכן ה', גם מוכרח להיות שלא ניתן לצרכים אישיים של הלווים כי כבר קבלו חלקם ככלל העדה. אלא ניתן לצורך עבודתם במשכן ה' (כפי שפורטה בהרחבה בפרשת קורח).

ואם כן, גם כאן שלוש מאות עשרים הנשים לא נועדו לנישואים עם הלווים אלא כשפחות ומשרתות בעבודתם כשומרי משמרת משכן ה'.

אם זה ברירת הסולת ללחם הפנים, אפיה, תיקון בגדים, שאיבת ומים ונקיונות בחצר המשכן וכדומה.

ולכן נאמר – "ונתתה אותם ללווים שומרי משמרת משכן ה'", דווקא לשומרי משמרת משכן ה' ולצורך תפקידם זה ולא ללווים אישית.

המילה אחוז באה מהשורש לאחוז – "וידו אוחזת בעקב עשו" (בראשית כ"ה) וכן "אחוז בחבלי בוץ וארגמן"(אסתר א'), "אחוזי חרב מלומדי מלחמה" (שיר השירים ג') אך כאן משמעותה מושאלת במשמעות חלק מתוך השלם, כלומר אוחזים חלק מתוך הכמות הגדולה ונותנים לאחר. ומילה זו מופיעה שוב במשמעות זו רק פעם אחת בתנ"ך בדברי הימים – בעשרים וארבע משמרות הכהונה שצאצאי אלעזר היו ביחס כפול מצאצאי איתמר – שש עשרה בתי אב לאלעזר ושמונה בתי אב לאיתמר, כלומר שליש ממשרות בכהונה שייכות לאיתמר ושני שלישים לאלעזר, ושם נאמר – "בית אב אחד, אחוז לאלעזר ואחוז, אחוז לאיתמר" (דברי הימים א' פרק כ"ד).

והמילה "מכס" מופיעה רק כאן ואין לה מקבילה אחרת בתנ"ך אך ניתן לומר שהיא נגזרת מהמילה מכסה שמופיעה פעמיים בתורה – "ואם ימעט הבית מהיות משה, ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת נפשות איש לפי אוכלו תכוסו על השה" (שמות י"ב), ששם הכוונה למנה קצובה שצריך להימנות על כבש אחד מספר נפשות כזה שלכל אחד תהיה מנת אכילה קצובה מהשה כולו כך שכולם ביחד יגמרו שה אחד ולא יישאר בשר שלא נאכל.

וכן לגבי אדם המקדיש שדה מקנתו לה' (שאמור לחזור לבעליו ביובל, כך שנמכר בעצם רק לחמישים שנה) – "וחישב לו הכהן את מיכסת הערכך עד שנת היובל…" (ויקרא כ"ז), כלומר הכהן מחשב כמה שנים נותרו עד היובל, שאז תחזור השדה לבעליה המקוריים, כך שהמקדיש הקדיש סכום כסף קצוב שנמדד לפי השנים שנותרו עד היובל.

כך שהמילה מיכסה היא מנה קצובה וכן גם המילה מכס המופיעה בפרשתנו כמו ששמה המילה מיכסה מופיעה תמיד בהקשר של קודש – קרבן פסח שנמנים עליו, ושדה מקנה שהקדישו לבית המקדש, כך גם כאן התרומה לקודש נקראת מכס, ואילו התרומה ללווים שהיא קדושה נקראת אחוז.

ולפי ההבדל בין מכס לאחוז שהוא פי עשרה ממכס אפשר לדעת כמה מנו הכהנים מתוך הלווים- עשירית.

ולכן אלעזר הכהן קיבל 1/500 ושאר הלווים 1/50 – פי עשר.

כמו כן הסיבה שלקודש ניתן רק 1/500 מתוך שלל תופסי המלחמה היא: כי הם הקריבו כבר את נפשם בזמן המלחמה וזה המכס הכי גדול לה' ולכן נתנו מהשלל להקדש רק-1/500, מה שאין כן שאר העדה. ולכן נתנו 1/50 מהשלל שזה פי עשר.

"ויקרבו אל משה הפקודים אשר לאלפי הצבא שרי אלפים ושרי מאות ויאמרו אל משה: עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב ואצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשותינו לפני ה'" מדובר כאן בראשי הצבא בלבד ולא בשאר הלוחמים כפי שנראה בהמשך – "ויהי כל זהב התרומה… מאת שרי אלפים ומאת שרי המאות, אנשי הצבא בזזו איש לו".

כך יוצא שמדובר בשנים עשר שרי אלפים ומאה עשרים שרי מאות כלומר ביחד מאה שלושים ושניים איש מפקדי הצבא. וכאשר ספרו את אנשיהם וראו שאיש לא נפקד ולא מת במלחמה שזה נס גדול מאוד, בפרט שנלחמו מול מספרים פי עשר מהם (כפי שרואים על פי השלל שהנשים הקטנות לבד מנו 32,000).

ולכן החליטו לתת את כל תכשיטי הזהב כופר נפש לה' שיוצא סך הכל 16,750 שקל זהב (מכאן רואים גם שהשקל היה מידת משקל ולא מטבע, כי פה מדובר בזהב ולא בכסף ועיין עוד בפרשת "כי תישא") ובחרו דווקא לתת תכשיטי זהב כי בזה השתמשו המדייניות בהתקשטן לפני ישראל כדי להחטיאם בעבודת פעור ודבר זה מזכיר את חטא העגל שכל ישראל התפרקו מנזמי הזהב אשר באזניהם כדי ליצור את העגל. ולאחר מכן בתרומת המשכן כפרו על כך על ידי נתינת מחצית השקל ותכשיטים לצורך זהב המשכן.

כך גם כאן מנהיגי הצבא באים לכפר על עוון המנהיגים בחטא פעור (כי המדייניות בניגוד לבנות מואב הלכו לפתות בעיקר את המנהיגים וכמו ב"זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני") על ידי תכשיטי הזהב שהחטיאו את המנהיגים בחטא פעור.

"ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאת שרי אלפים והמאות ויביאו אותו אל אוהל מועד זכרון לבני ישראל לפני ה'" וזו התרומה היחידה מכל השלל שהגיעה לתוך המשכן, כי המכס והאחוז לא נתנו בהתנדבות אלא מציווי ה' ורק תרומה זו נתנה מהתנדבות המנהיגים לכן רק היא הושמה לזכרון בתוך המשכן.

נותר רק לברר מדוע במלחמת סיחון ועוג וכן בעתיד בכיבוש הארץ על ידי יהושע לא הופיעה דרישה כזו לטהרה מטומאת מת שהלוחמים ישבו שבעת ימים מחוץ למחנה ולא נדרשו להביא באש את המתכות שנלקחו שלל ולא נדרשו לתת מכס לה' ואחוז ללווים ולא חלקו את השלל חצי לתופסי המלחמה וחצי לכל העדה, ולא הקריבו מפקדי הצבא קרבן זהב לפדיון נפש למרות שגם אז היו נסים גדולים.

וצריך לומר שמלחמת מדין היתה ייחודית מאוד לכן כל מה שנאמר לגביה הוא ייחודי רק לה.

כי מצד אחד היא לא היתה כמו מלחמת עמלק המוזכרת בספר שמואל – שבה שאול המלך הצטווה להשמיד את עמלק מפי ה' ולא להשאיר שריד כולל בהמות – "והמתה מאיש עד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור" (שמואל א' ט"ו) ואילו כאן לא ניתנה הנחייה מדוייקת על ידי ה' למשה מה לעשות, רק – "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים" ולא פירט ה' את מי להרוג ומה לקחת שלל, ומשה מעצמו הבין שזו מלחמת קודש לנקום נקמת ה' במדיינים ולכן כעס כשלא הרגו את הנשים והטף, אך לא כעס על שלקחו שלל את בעלי החיים.

וגם הוא לא ציווה להרוג את כל הנשים כמו שצריך לעשות לעמלק אלא רק את הנשים היודעות משכב זכר והזכרים בטף, סימן שהבין שהיחס למדין לא בדיוק כמו לעמלק, אחרת ה' היה אומר זאת במפורש ובכך שמשה ראה שחזרו מהמלחמה ללא שום נפגעים ובהצלחה מוחלטת הבין שה' מסכים עם שיקול דעתם של המפקדים במלחמה, ולא כועס שלא השמידו את כולם. מכיוון שזו מלחמת קודש ייחודית במינה שגם הכהנים והלווים השתתפו בה וכדי לחזור למלאכת המשכן הם חייבים להיטהר מטומאת המת שדבקה בם.

לכן (בניגוד למלחמת סיחון ועוג ושאר המלחמות לכיבוש הארץ ששבט לוי לא משתתף בהם) דורש מכולם (כולל שאר השבטים ולא רק שבט לוי) להישאר מחוץ למחנה שבעת ימים ולהיטהר בטרם בואם אל המשכן לשרת. וכן כליהם וששת המתכות שצריך לטהר, כי יתכן שישמשו במשכן בתור נדבה, כפי שקרה בסוף (ושלוש הראשונות הן המרכזיות במשכן – זהב כסף ונחושת) על ידי מפקדי הצבא.

כמו כן, כיוון שזו מלחמת קודש יש עניין מיוחד שלוחמים יטהרו מיד למרות שלא נכנסים למשכן מיד, כי גם בבחירתם היו שנים עשר אלף צדיקים ויש עניין שיחזרו טהורים וקדושים למחנה. לכן יש גם עניין של טהרה מיוחדת של כל הכלים ממתכת של הבאה באש או במים שלא נהגה בשאר המלחמות.

ואכן ה' מחזק את הייחודיות שאבחן משה, ומצווה על חלוקת שלל מיוחדת של מחצית השלל החי לתופסי המלחמה ומחצית לכל העדה.

ומתוך כך מכס לה' 1/500 משלל תופסי המלחמה, כי מסירות נפשם לה' קידשה את שללם ורק מהם ה' רוצה מכס. ואחוז 1/50 ללווים שומרי המשכן משלל כל העדה. ובכך חותם על כך ה' כי זו מלחמת קודש ייחודית במינה.

כי לא מצאנו בשאר המלחמות כזו חלוקת שלל ממכס לה' ואחוז ללווים (גם מה שדוד קבע שחלק היושבים על הכלים כחלק היורד במלחמה יחדיו יחלוקו, זה לא היה על פי מה שכתוב כאן, כי כאן זה לא בדיוק כך ואין שוויון בחלקים כפי שהוכחנו אלא היה חידוש של דוד. ולכן נאמר מיד לאחר מכן – "והיה מהיום ההוא ומעלה וישימה לחוק ולמשפט לישראל עד היום הזה" (שמואל א' ל') משמע שלפני כן לא היה זה נוהג).

"מקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד והנה המקום מקום מקנה" – כנראה השלל ממלחמת מדין שנוסף על השלל ממלחמת סיחון ועוג, הכריע את הכף וגרם בני ראובן וגד להעדיף את עבר הירדן המזרחי כמקום מקנה העשיר בעשב, וכפי שהסברנו בפרשה הקודמת ששני שבטים אלה היו באותו דגל מחנה ראובן, ונפרדו בכך משמעון שגם הוא היה שייך לאותו דגל בגלל מעשה זמרי שהיה משמעון והגיבוי שקיבל לכך משבטו.

והתורה מעידה שאכן היה להם מקנה רב מאוד ועצום מאוד וזה לא היה מאי רצונם להיכנס לארץ ישראל.

"ויבואו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה לאמר: עטרות ודיבון ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה ושבם ונבו ובעון. הארץ אשר היכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה".

בפסוק הראשון, בני ראובן קדמו לבני גד וכעת התהפכו היוצרות ובני גד קודמים. כנראה שמבחינת מקנה רב, לראובן היה יותר ולכן – בפסוק הראשון שמתאר את מצב מקניהם ראובן קודם (וגם בגלל שהוא בכור וראש הדגל ובן לאה – בניגוד לגד שהוא בן השפחה – זלפה), אך לגבי היוזמה לבקש את ארץ יעזר וגלעד גד היה היוזם, וראובן נגרר אחריו, ולכן מכאן והלאה עד סוף הפרשה בני גד כל הזמן קודמים לבני ראובן בעניין הרצון להתיישב בעבר הירדן המזרחי וכן משה בדברו עמם מזכיר את גד תחילה.

ובדבריהם, בני גד ובני ראובן מציינים את תשעת הערים שכנראה היו הכי משופעות במרעה לבהמות, וכמו כן לא באים בטענה שכיוון שנלחמו עם כולם על עבר הירדן המזרחי יש להם זכויות בה ודורשים לקבלה אלא אומרים – "הארץ אשר היכה ה' לפני עדת ישראל", ה' היכה את שני המלכים סיחון ועוג ואין לנו שום זכות לדרוש משהו אלא אנחנו רק מבקשים.

"ויאמרו: אם מצאנו חן בעיניך, יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן" בניגוד לבני ראובן מדברים במלוא הענוה ומבקשים אם מצאנו חן בעיניך, יותן לעבדיך – בשיא ההכנעה.

אך משה שם לב בעיקר למילים האחרונות – "אל תעבירנו את הירדן" שלכאורה משמע שלא רוצים בכלל להיכנס לארץ ולא בגלל המקנה הרב, כי אחרת מדוע אומרים "אל תעבירנו את הירדן", מספיק שיאמרו "תנה לנו את ארץ הגלעד לאחוזה" וזהו.

סימן שיש פה משהו מעבר, שחוששים לעבור את הירדן כמו שחששו העם בחטא המרגלים, בגלל שהעמים בארץ חזקים מדי, ואם כן שוב חוזר האסון של חטא המרגלים ויש חשש שכל שאר השבטים גם יתחילו לפחד כי זה מדבק, אך כוונת בני גד ובני ראובן במשפט זה היתה – אל תעבירנו את ירדן, כדי להתנחל בארץ כי אנו מוותרים על חלקנו בארץ, וכך התפנה שטח גדול שהתחלק בין שאר השבטים ובכך תגדל נחלתם, אך לא שחששו מעמי הארץ או לא רצו להיכנס לארץ.

"ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?! ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה'? כה עשו אבותיכם בשולחי אותם מקדש ברנע לראות את הארץ, ויעלו עד נחל אשכול ויראו את הארץ. ויניאו את לב בני ישראל לבלתי בוא אל הארץ אשר נתן להם ה'" – כפי שהסברנו, משה הבין מדבריהם שלא רוצים לעבור את הירדן בכלל.

וגם אם נכונה טענתם שיש להם מקנה רב עדיין בני ישראל יפרשו זאת כחשש מעמי הארץ ואז יחל מרד כללי כי הרי זה מדבק – הפחד, ויחזור שוב אותו הסיפור שהיה עם המרגלים ששוב ה' יכעס וישאיר את ישראל במדבר ארבעים שנה נוספות.

והפועל להניא (למנוע ולעכב) מופיע בתורה רק בפרשתנו. ראשית בתחילת הפרשה, בענין הפרת  נדרים כאשר האב מניא את נדרי ביתו ומבטלם בכך – "ואם הניא אביה אותו ביום שומעו… כי הניא אביה אותה" (בניגוד לבעל שהלשון היא הפרה).

וכן כאן שיש חשש שעל ידי בני גד ובני ראובן ייגרם שכל ישראל יסרבו להיכנס לארץ, בגלל הפחד מעמי הארץ כך שבני גד וראובן מניאים בעצם את ישראל מלהיכנס לארץ. דבר זה מזכיר את המילה "תנואתי", אשר מאותו שרש המוזכרת בפרשת "שלח" בעניין המרגלים – "תשאו את עוונותיכם ארבעים שנה וידעתם את תנואתי" (במדבר י"א) שבעקבות כך שהמרגלים הניאו את לבב עם ישראל מאחרי ה' אז בד בבד סר לב ה' עליהם והניעם להישאר במדבר ארבעים שנה עד תום כל הדור ההוא.

"ויגשו אליו ויאמרו: גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו ואחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל, עד אשר הביאונום אל מקומם. וישב טפנו בערי המבצר מפני יושבי הארץ, לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו, כי לא ננחל איתם מעבר הירדן והלאה, כי באה נחלתנו אלינו מעבר הירדן מזרחה" – בני גד ובני ראובן מתקנים את דבריהם שאמרו "אל תעבירנו את הירדן" – שלא היתה כוונתם בכלל לא לעבור אלא מבחינת נחלה, מוותרים על נחלה בארץ ישראל, אבל לגבי המלחמה לא רק שיעברו את הירדן אלא יחלצו חושים לפני בני ישראל, יהיו בחוד החנית של הקרבות.

'חושים' – זה מלשון מהירות – כמו "מהרה חושה אל תעמוד" (שמואל א' כ') ויחלצוו לפני בני ישראל כמו חלוצי הצבא של מלחמת מדין, כי אין להם שום פחד מעמי הארץ ובוטחים בה' לחלוטין. ובני גד וראובן מבטיחים שיישארו בארץ עד סוף חלוקת הנחלות ולא רק עד סוף המלחמה בלבד. רק קודם אנחנו רוצים לבנות כאן בעבר הירדן המזרחי גדרות עבור הצאן, וערי מבצר לטפנו שישארו מאחור בזמן המלחמה, ויש חשש שיושבי הארץ מסביב (ארמים, עמונים, מואבים) יתקיפו אותם בהעדרנו. ולהראות שהסביבה היחידה שאנו בוחרים בעבר הירדן לנחלה היא בגלל המקנה הרב אנו נבנה קודם גדרות לצאן ורק אחר כך ערים לטפינו, דבר שמראה שאין לנו חשש ממלחמה אלא הסיבה זה ריבוי המקנה.

"ויאמר אליהם משה: אם תעשון את הדבר הזה אם תחלצו לפני ה' למלחמה, ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה', עד הורישו את אויביו מפניו. נכבשה הארץ לפני ה', ואחר תשובו והייתם נקיים מה' ומישראל והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה'".

מדוע צריך משה לחזור על הבטחתם? וכן כשמתבוננים בהמשך הפרשה יש לכאורה חזרה מיותרת מספר פעמים על התנאי?

צריך לדייק במילים ואז רואים את ההבדל: כי הרי בני גד ובני ראובן אמרו: "אנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל…" וכעת משה אומר: לא לפני בני ישראל תחלצו חושים אלא לפני ה' תחלצו. ולכן "ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה'", כבר בחציית הירדן ולא רק במלחמה עצמה תעברו חלוצים לפני ה' – כוונתכם תהיה לשם שמיים ולא רק מצד האחווה לאחיכם (ואכן בספר יהושע נאמר – "ויעברו בני ראובן ובני גד וחצי שבט מנשה חמושים לפני בני ישראל, כאשר דיבר אליהם משה כארבעים אלף חלוצי הצבא עברו לפני ה' מלחמה אל ערבות יריחו" (יהושע ד')

כדי להראות בטחון בה' שאינכם יראים מעמי הארץ בגלל שה' אתכם, ולמענו תעברו חלוצים כדי לקדש את שמו.

ומצד שני, אינכם צריכים לשהות בארץ עד חלוקת הנחלות, אלא ברגע שנכבשה הארץ – תשובו – "ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו והייתם נקיים מה' ומישראל" – כי כבר הוכחתם את טוהר כוונותיכם, ואיני מצפה שתישארו עד חלוקת הנחלה שתיארך זמן רב, רק לאחר שתעשו זאת – "והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה'"- כי הרי עבר הירדן איננו ארץ הקודש ("ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם עברו לכם אל ארץ אחוזת ה', אשר שכן שם  משכן ה' והאחזו בתוכנו" – דברי יהושע אל שבטי ראובן וגד כאשר בנו מזבח על הירדן ויהושע חשב שזה מתוך מרד בה' (יהושע כ"ב).

וצריך את אישור ה' לכך שגם היא תתקדש כמו ארץ ישראל ורק בעקבות מסירות נפשכם לפני ה', תהיה גם ארץ סיחון ועוג אחוזה לכם לפני ה'.

"ואם לא תעשו כן הנה חטאתם לה' ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם. בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצנאכם והיוצא מפיכם תעשו".

אינני דורש הוכחה שהסיבה היא רק רוב המקנה, ולכן אתם מציעים לבנות קודם גדרות לצאן ורק אחר כך ערים לטף. לא, קודם תבנו ערים לטפכם להגנה מיישובי הארץ ורק אחר כך גדרות לצאנכם.

"ויאמר בני גד ובני ראובן למשה לאמר: עבדיך יעשו כאשר אדוני מצווה טפינו נשינו מקנינו וכל בהמתנו יהיו שם בערי הגלעד ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה כאשר אדוני דובר"

בני גד מובילים בכל התנאי ולכן נאמר בלשון יחיד  – "ויאמר בני גד …" – בקול אחד אנחנו אכן נקדים את טפינו ונשינו למקננו ולבהמתנו, מבחינת בניית ערים ואחר כך גדרות צאן ונעבור חלוצים לפני ה' כמו שדרשת לשם שמיים.

"ויצו להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות לבני ישראל" לראשונה מוזכר יהושע בן נון מאז סמך משה ידיו עליו ומינהו למחליפו, ועד כה לא הוזכר במלחמת מדין ובציווי על הפרת הנדרים, כי תפקידו יחל רק בכניסה לארץ עד אז הוא ניצב ליד משה ולומד את התפקיד כמו חפיפה בימינו.

אך כעת שמדובר על מצב שיהיה כאשר יכנסו לארץ, שיהושע צריך לוודא שבני גד ובני ראובן יקיימו את התנאי, אכן משה מצוה על כך גם את יהושע בן נון יחד עם אלעזר הכהן הגדול וראשי אבות המטות (כאן זה לא ראשי המטות בלבד, כלומר נשיאי השבטים, אלא גם ראשי בתי האב של כל שבט), כדי שיהיו עדים רבים מקרב מנהיגי ישראל לתנאי זה.

"ויאמר משה אליהם: אם יעברו בני גד ובני ראובן איתכם את הירדן כל חלוץ למלחמה לפני ה', ונכבשה הארץ לפניכם. ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה. ואם לא עברו חלוצים אתכם ונאחזו בתוככם בארץ כנען" – איני דורש שיעברו לפניכם כפי שהתחייבו, מספיק שיעברו אתכם ביחד, אך מה שחשוב שיעברו לפני ה' ורק אז תתנו להם את ארץ הגלעד לאחוזה ולא קודם, שיקיימו את התנאי, ואם לא יקיימו את התנאי, אין אני מעניש אותם שיהיו ללא נחלה כפי שמגיע על ביטול ההבטחה, אלא עדיין הם חלק מישראל ויקבלו נחלה איתכם בתוך הארץ אך לא בעבר הירדן המזרחי.

"ויענו בני גד ובני ראובן לאמר: את אשר דיבר ה' אל עבדיך כן נעשה. אנחנו נעבור חלוצים לפני ה' ארץ כנען, ואיתנו אחוזת נחלתנו מעבר לירדן" – ולא מצאנו שה' דיבר אל בני גד ובני ראובן? אלא בני גד ובני ראובן מתייחסים לדיבור הראשון של משה עליהם בטרם צוותו את מנהיגי ישראל על כך זה וודאי דיבר על פי ה' ולא על פי עצמו ושם אמר משה, שאם יקיימו את התנאי – "והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה'" משמע שמשה נותן להם זאת.

וכעת בנוכחות המנהיגים ציווה משה למנהיגים ובראשם יהושע – "ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה" – משמע שיהושע יתן להם ולא משה. ולכן בני גד וראובן מתעקשים שהדבר ייעשה על ידי משה כמו שדיבר בהתחלה על פי ה' – "ואיתנו אחוזת נחלתנו מעבר הירדן", כבר כעת ולא בעתיד – "איתנו אחוזת נחלתנו". ואכן משה מקבל זאת – "ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט המנשה בן יוסף את ממלכת סיחון מלך האמורי ואת ממלכת עוג מלך הבשן הארץ לעריה, בגבולות ערי הארץ סביב".

כבר כעת נותן להם משה את נחלתם בעבר הירדן, עוד בטרם קיימו את התנאי, כי בטוח בכנותם (וכפי שנראה בספר יהושע שלא רק שקיימו את התנאי אלא אף נשארו בארץ עד תום חלוקת הנחלות לכל ישראל ולא חזרו מיד בסוף המלחמה – "אז קרא יהושע לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה ויאמר אליהם: אתם שמרתם את כל אשר ציווה אתכם משה עבד ה'… ועתה הניח ה' אלוהיכם לאחיכם כאשר דיבר להם, ועתה פנו ולכו לכם לאוהליכם אל ארץ אחוזתכם אשר נתן לכם משה עבד ה' בעבר הירדן" (יהושע כ"ב)).

אך מאיפה צצו כאן חצי שבט המנשה? הרי עד כה דברו רק בני גד ובני ראובן, ומדוע משה מוסיף כאן פתאום את חצי שבט המנשה, ומדוע דווקא חצי ולא כולו?.

ויש לזכור, שבני גד וראובן בקשו רק את הארץ שנכבשה מסיחון (ארץ יעזר ואת ארץ הגלעד – עטרות ודיבון ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה ושבם ונבו ובעון שהוזכרו לעיל בדבריהם).

אך כל הבשן – ממלכת עוג – לא דרשו, ובעצם נותר שטח פנוי גדול. ואם כבר יש התיישבות ישראל בעבר הירדן המזרחי, צריך למלא את כל השטח שנכבש בישראלים ולכן משה מציע זאת מעצמו לשתי משפחות משבט מנשה – המכירי והגלעדי (ושאר שש המשפחות של מנשה יקבלו חלקם בתוך הארץ כפי שמפורט בספר יהושע – "ויהיה לבני מנשה הנותרים למשפחותם לבני אביעזר ולבני חלק ולבני עשריאל ולבני שכם ולבי חפר ולבני שמידע" (יהושע י"ז)) שכנראה הביעו בכך עניין לאחר שבני גד וראובן יזמו את ההתיישבות בעבר הירדן, וכפי שנראה בספר יהושע גם הם קיימו את התנאי לעבור חלוצים לפני ה' וכן בני גד ובני ראובן.

וכעת בונים בני גד ובני ראובן את הערים לטפם ורק אחר כך את הגדרות לצאנם – "ערי מבצר וגדרות צאן" כפי שאמר משה, ובבנית הערים יש עיר אחת שבני גד בנו אך היתה בנחלת ראובן – דיבון (ולכן נקראת בפרשת "מסעי"- דיבון גד) וערוער המוזכרת בנחלת בני גד, אינה ערוער שליד נחל ארנון שהיא בנחלת ראובן ומכונה הרבה פעמים ערוער אשר על שפת נחל ארנון (יהושע י"ב) אלא ערוער שעל פני רבה,  כלומר ליד רבת עמון – "עד ערוער אשר על פני רבה" (יהושע י"ג) שאותה הכה יפתח הגלעדי במלחמתו בעמון – "ויכה מערוער ועד בואך מנית עשרים עיר" (שופטים י"א).

"ובני ראובן בנו את חשבון ואת אלעלה ואת קריתיים… ואת נבו ואת בעל מעון מוסבות שם, ואת שבמה, ויקראו בשמות את שמות הערים אשר בנו" – מכאן משמע שהסבו את שמות הערים אשר בנו משמותיהם המואביים כפי שמופיעים כאן אך אם כן מה פירוש "ויקראו בשמות את שמות הערים אשר בנו", הרי כבר הסבו את שמם לעברית ולכאורה יש כאן כפילות? וכמו כן בכל התנ"ך לאחר מכן מופיעים שמו אלו בדיוק כפי שהיו בזמן שמואב שלטה בהן והיכן השמות החדשים?.

הרי בנחלת ראובן שעל פי הנאמר כאן דווקא בני ראובן שינו את שמות הערים אשר בנו כי לא מוזכר דבר זה לגבי בני גד) בספר יהושע פרק י"ג מופיעים שמות אלו בדיוק, וכן בספר ירמיה פרק מ"ח מופיעים שמות אלו וזה מדובר על תקופת ירמיה לפני חורבן בית ראשון וכן בספר ישעיה פרקים ט"ו ט"ז מופיעים אותם שמות מואביים ללא שינוי בעברית, אז רואים שלא שונו השמות?.

ואפילו בספר נחמיה בזמן שיבת ציון מבבל, מוזכרים בחוזרים אנשי נבו (נחמיה ז') משמע שהשם נבו נשאר עד בית שני וכאן נאמר שהסב שמו?.

כמו כן בשום מקום לא מופיעים השמות החדשים שלכאורה קראו בני ראובן לערים אלו?.

מוכרחים לומר שמוסבות שם מתייחס רק לנבו ובעל מעון, שסיחון מלך חשבון הוא שהסב את שמן משמות מואביים לשמות אמוריים, לאחר שכבשן ממואב וישראל קראו מחדש בשמותיהם המקוריים המובאים אולי כדי להתריס מול המואבים שלמרות שמותיהם המואביים ישראל כעת יושבים בהן (וכן משמע מהרמב"ן במקום) ומספר ירמיה וישעיה שהבאנו משמע שבזמן נבואות חורבן אלו על מואב חזרו מואב לשבת בארץ סיחון לאחר שגלו בני גד ובני ראובן לאשור בימי הושע בן אלה, כי מנבואות החורבן מירמיה וישעיה על מואב, מוזכרות ערים אלו כמקום משכנם של מואב בתקופת סוף בית ראשון ומשמע שחזרו לשם אחרי הרבה שנים שהיו בשליטת אחרים- סיחון וישראל.

"וילכו בני מכיר בן מנשה גלעד וילכדוה ויורש את האמורי אשר בה, ויתן משה את הגלעד בן מכיר בן מנשה וישבו בה"

מפה משמע שקודם לכדה משפחת המכירי ומשפחת הגלעדי את הגלעד (החצי הצפוני, כי החצי הדרומי כבר נכבש על ידי ישראל וניתן לשבט גד שבקשוהו כפי שראינו לעיל) ובעקבות זאת נתן משה את הגלעד למשפחות אלו, כי כבשום בעצמם ללא עזרת ישראל.

ופה לא מדובר על מכיר בן מנשה ועל בנו גלעד שהרי הם נולדו כאשר עדיין יוסף היה חי מאות שנים קודם וגם אם חי עד יציאת מצרים היו אמורים למות במדבר בגלל חטא המרגלים, כי רק כלב ויהושע נותרו – "וירא יוסף לאפרים בני שילשים, גם בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף" (בראשית נ') וגלעד היה בנו של מכיר – "ומכיר הוליד את גלעד" (במדבר כ"ו).

ויש לברר, האם אזור הגלעד נקרא כך על שם גלעד בן מכיר, ואז שם זה שמופיע כבר בספר בראשית נקרא על שם העתיד (כמו שהסברנו בפרשת "שלח לך" לגבי חברון וקדש), או על שם הגלעד שהקימו יעקב ולבן בהר הגלעד – "ויוגד ללבן ביום השלישי, כי ברח יעקב ויקח את אחיו וירדוף אחריו… וידבק אותו בהר הגלעד… ויקחו אבנים ויעשו גל… ויקרא לו לבן יגר שהדותא ויעקב קרא לו גלעד" (בראשית ל"א) ואז כבר נקרא אזור זה בשם גלעד על שם הגלעד, אולי בשל כך כבשה אותו משפחת הגלעדי בגלל שמו התואם לשמה.

"ויאיר בן מנשה הלך וילכוד את חוותיהם ויקרא אתהן חוות יאיר. ונובח הלך וילכוד את קנת ואת בנותיה ויקרא לה נבח בשמו"- יאיר בן מנשה, לא מופיע בתורה כבנו של מנשה ממש, אלא אחד מצאצאיו, וייחוסו מתגלה דווקא בספר דברי הימים והוא בעצם משבט יהודה מצד אביו – "בני יהודה… ותמר כלתו ילדה לו את פרץ ואת זרח… בני פרץ חצרון וחמול… ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד, והוא לקחה והוא בן שישים שנה ותלד לו את שגוב ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלוש ערים בארץ הגלעד. ויקח גשור וארם את חוות יאיר מאיתם את קנת ואת בנותיה, שישים עיר, כל אלה בני מכיר אבי גלעד" (דברי הימים א' פרק ב').

כך שיוצא, שיאיר הוא צאצא של מנשה דרך סבתו שהיא בת מכיר בן מנשה (ויש לכך תקדים – "ומבני הכהנים בני חביה בני הקוץ בני ברזילאי, אשר לקח מבנות ברזילאי הגלעדי לאשה ויקרא על שמם" (עזרא ב'), רואים תקדים שאדם שהתחתן עם אשה שהיא בת של אדם חשוב נקרא על שם אבי אשתו – בני ברזילאי. ומעניין שגם שם זה בגלעד, כנראה שזה היה מקובל באזור זה לקרוא על שם משפחת האשה).

בספר דברים אומר משה – "ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההיא מערוער אשר על נחל ארנון, וחצי הר הגלעד בערבה נתתי לראובני ולגדי, ויתר הגלעד וכל הבשן ממלכת עוג נתתי לחצי שבט המנשה- כל חבל הארגוב לכל הבשן… יאיר בן מנשה לקח את כל חבל ארגוב עד גבול הגשורי והמעכתי, ויקרא אותם על שמו חוות יאיר עד היום הזה. ולמכיר נתתי את הגלעד" – פה לא נאמר כמה היו חוות יאיר, ורק בדברי הימים ראינו שהיו עשרים ושלוש חוות וגשור לקח אותן ממנו.

אך חבל ארגוב (שהיא רמת הגולן של ימינו עד הר חרמון) המוזכר כאן כשייך ליאיר מונה שישים עיר – "ויתן ה' אלוהינו בידינו גם את עוג מלך הבשן… ונלכוד את כל ערב בעת ההיא, לא היתה קריה אשר לא לקחנו מאיתם-שישים עיר כל חבל ארגוב, ממלכת עוג בבשן" (דברים ג'), וכנראה אלה שישים הערים שלקחו גשור וארם יחד עם חוות יאיר מידי צאצאי יאיר בן מנשה. וגם את קנת שפה מוזכר שנבח לכד וקרא לנבח בשמו, לקחו ארם וגשור בזמן השופטים, ובימי דוד החזירם לשליטת ישראל (ראו רש"י דברי הימים א' פרק ב') והשם נבח כן תפס בתור שמה של העיר, כפי שרואים בספר שופטים – "ויעל גדעון דרך השכוני באוהלים מקדם לנבח ויגבהה ויך את המחנה" (שופטים ח'), ויגבהה היתה בנחלת גד (כנראה זה העיר ג'ובהה בממלכת ירדן ליד רבת עמון של היום) כמו שמוזכר כאן ונבח לידה.

ושם מדובר שגדעון היכה את המחנה של מדין שקבעו שם את מחנם במקום בו היו אחיהם – המדיינים הצפוניים מאתיים שנה קודם בזמן פרשתנו, ובכך נקשרים למדיינים של פרשתנו עם המדיינים הדרומיים שלא הושמדו, ובאו להציק לישראל בזמן גדעון וקבעו את מחניהם באזור אחיהם שהושמדו.

פרשת מסעי

"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן: ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם".

כשיצאו ישראל ממצרים עדיין היו – "לצבאותם"- הרבה צבאות ללא סדר (בפרט שנוספו להם הערב רב) אך בספר במדבר, אחר הקמת המשכן הסתדרו לבא אחד מסביב למשכן – צבא ה', וככזה עתידים להיכנס לארץ כנען. ועל שם כך נקרא ה' – ה' צבאות. והנהגתם אז היתה בידי משה ואהרן. ומשה כותב את כל מסעותיהם וחניותיהם בערבות מואב בחנייה האחרונה.

על פי ה' ולא על פי זכרונו של ארבעים שנה במדבר, כי גם מסעיהם וחניותיהם היו על פי ה' – "ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי ה'" (שמות י"ז), וכן – "על פי ה' יחנו ועל פי ה' ייסעו" (במדבר ט').

ו"מוצאיהם" – זה מקום החניות שמשם יוצאים למסע לחנייה הבאה, ומשה כותב גם את החניות וגם את המסעות לחניות הבאות. ולכן נאמר גם למוצאיהם למסעיהם וגם מסעיהם למוצאותיהם, כי גם המסע היה ניסיון וגם החניה היתה נסיון, כי היו צריכים לחנות היכן שה' מורה ללא שיקול ובחירה מצד העם וגם זאת לא ידעו לכמה זמן יחנו.

מכאן מונה הפרשה ארבעים ושתיים חניות וארבעים ואחת מסעות (אך המילה "ויסעו" מופיעה ארבעים ושתיים פעמים כי הנסיעה מרעמסס מופיעה פעמיים וכן המילה "ויחנו" מופיעה ארבעים ושתיים פעמים ובהמשך נראה שלמספר זה יש משמעות).

ובהמשך תיפרט פרשתנו את ארבעים ושתים ערי הלווים המפוזרים על פני כל שבטי ישראל כנגד ארבעים ושתים החניות במדבר במשך ארבעים שנה.

"ויסעו מרעמסס בחודש הראשון בחמישה עשר יום לחודש הראשון ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים, ומצרים מקברים את אשר היכה ה' בהם כל בכור. ובאלוהיהם עשה ה' שפטים" – ה' עשה שפטים גם בבכורות וגם באלוהי מצרים – הטלה, בכור המזלות, ובשאר אלוהי מצרים. כמו שנאמר – "והיה ביום ההוא יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה" (ישעיה כ"ד), כי לפני שה' מפיל את העם בארץ הוא מפיל את השר הממונה בשמים כפי שעשה למצרים.

"ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסוכות" ועל סמך פסוק זה יש מצוות ישיבה בסוכה בסוכות – "בסוכות תשבו שבעת ימים למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ג).

"ויסעו מסוכות ויחנו באיתם אשר בקצה המדבר, ויסעו מאיתם וישבו על פי החירות, אשר על פני בעל צפון ויחנו לפני מגדול" – באמצע המסע כשהגיעו ישראל לקצה מדבר איתם (שבו ימשיכו אחר כך שלושה ימים עד מרה) חוזרים ישראל לאחור וחונים לפני פי החירות לפני בעל צפון, כדי לפתות את פרעה לרדוף אחריהם וליפול בים סוף – "וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות, בין מגדול ובין הים לפני בעל צפון נכחו תחנו על הים ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר. וחיזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואיכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'" (שמות י"ד).

"ויסעו מפני החירות ויעבור בתוך הים המדברה, וילכו דרך שלושת ימים במדבר איתם, ויחנו במרה"- במסע זה היתה קריעת ים סוף וטביעת מצרים בים ופה כתוב שהלכו שלושת ימים במדבר איתם וחנו במרה. אך בספר שמות נאמר – "ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור, וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים, ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם, על כן קרא שמה מרה" (שם ט"ו)?.

ויתכן שהלכו על הגבול בין שני המדברות איתם ושור כי הם באמת גובלים אחד בשני, ולכן נחשב שהולכים שלושת ימים במדבר שור, כמו שנחשב שהלכו שלושת ימים במדבר איתם.

ויתכן שהמילים – "ויצאו אל מדבר שור וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים" יתכן שהמדבר בו מדובר הוא מדבר איתם, כי לא כתוב איזה מדבר, כי יצאו אל מדבר שור אך הלכו במדבר איתם שלושת ימים – "ויסעו ממרה ויבואו אילימה ובאילים שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים ויחנו שם" – כבר הסברנו בפרשת "בשלח" את המשמעויות של מספרים אלה, עינו שם בהרחבה, שתיים עשרה כנגד שבטי ישראל ושבעים כנגד אומות האולם הקיימים בזכות שנים עשר השבטים ומי התורה שלהם.

"ויסעו מאילים, ויחנו על ים סוף. ויסעו מים סוף ויחנו במדבר סין" – בספר שמות לא מוזכרת החניה על ים סוף, אלא ישר יחנו במדבר סין – "ויסעו מאילים ויבואו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אילים ובין סיני בחמישה עשר יום לחודש השני לצאתם מארץ מצרים" ושם קבלו את המן והשליו בעקבות תלונותיהם. ושם מוזכר לראשונה עניין השבת שצריכים לשבות ישראל ולא לצאת ללקוט את המן ביום השבת.

"ויסעו ממדבר סין ויחנו בדפקה. ויסעו מדפקה ויחנו באלוש. ויסעו מאלוש ויחנו ברפידים ולא היה שם מים לעם לשתות"

גם מסעות אלו לא מוזכרים בספר שמות – לא דופקה ולא אלוש אלא ישר ממדבר סין הגיעו לרפידים – "ויסעו כל עדת בני  ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי ה' ויחנו ברפידים ואין מים לשתות העם" (שמות י"ז) כנראה שם מוזכרות רק החניות החשובות שקרו שם אירועים מיוחדים ודלגו על החניות הסתמיות. כי ברפידים היתה גם הכאה בסלע שיצאו ממנו מים וכן מלחמת עמלק.

"ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני"- ושם היה מעמד הר סיני וקבלת הלוחות, וחטא העגל ובניית המשכן ושהו שם מתחילת החודש השלישי לשנה הראשונה ליציאת מצרים עד עשרים לחודש השני לשנה השניה – "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים. ביום הזה באו מדבר סיני. ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחנו שם ישראל נגד ההר" (שם י"ט), כך שיוצא שבשנה הראשונה ליציאת מצרים היו אחד עשר מסעות ומסעות אלה היו ללא סדר צבאי וללא משכן בתוכם, כאשר עמוד הענן הולך לפניהם ביום ועמוד האש הולך לפניהם בלילה.

ואחד עשר מסעות אלה נמשכו ארבעים וחמישה יום בלבד.

נותר לברר, האם המסעות היו גם בלילה או רק ביום? אז בתחילת המסעות במצרים כתוב במפורש שנסעו גם בלילה "ויסעו מסוכות ויחנו באיתם בקצה המדבר וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה" (שמות י"ג).

אך לאחר נתינת המן במדבר סין שנאמר בו – "ויהי בערב ותעל השליו ותכס את המחנה ובבוקר היתה שכבת הטל סביב למחנה ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחוספס ככפור על הארץ" (שם ט"ז) וכן נאמר בו עניין שמירת השבת שלא ללוקטו בשבת. אז האם מאז היו מסעות בלילה, כי אז היכן נחת המן בזמן המסע? וכן האם היו מסעות בשבת?.

וכן מוכרחים לומר שכשנסעו בחמישה עשר לחודש הראשון ממחרת הפסח, מרעמסס לסוכות, הרי אותו יום הוא מקרא קודש שאסור בעשיית מלאכה – דבר שנאמר למשה עוד כשהיו במצרים – "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החודש הזה לכם ראש חודשים… ביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכה לא ייעשה בהם…" (שם י"ב), אך כיוון שה' ציווה לצאת ממצרים ביום הזה יצאו למרות שזה חג וזה מקרא קודש, כי ה' ציווה.

אך השאלה היא: האם בכל המסעות במדבר נסעו גם כאשר חלו חגים או לא?.

אז כיוון שעד הר סיני לא היו חגים, כי הגיעו להר סיני בראש חודש סיוון, וכן ממדבר סין, ששם קבלו את המן ושביתה בשבת בחמישה עשר לאייר, נותרו רק שתי שבתות עד ראש חודש סיוון שבו הגיעו להר סיני. ושבת ראשונה כתוב במפורש שעדיין היו בחניה במדבר סין, כי ראו שביום שישי לקטו לחם משנה מהמן ואז נאמרה להם שביתת השבת מחרת, אז נותרה רק שבת אחת עד הגעתם להר סיני, וכנראה לא נסעו במן שבת זו.

ויש לשים לב שבאחד עשר מסעות אלה לא היתה מריבה ותלונה בזמן המסע, אלא רק בזמן החניה עצמה – בפי החירות בגלל הפחד  מהמצרים הרודפים, במרה בגלל המים המרים, במדבר סין על האוכל, ברפידים על המים, ובהר סיני – חטא העגל.

בהר סיני חנו שנה פחות עשרה ימים, כפי שציינו לעיל, ובאותה שנה הקימו את המשכן, וכעת עם ישראל מסודר מסביב למשכן לפי דגלים ונהיה צבא ה' ומכאן ואילך עם ישראל נוסע על פי העלות הענן מעל המשכן על פי ה' וכן בתרועת החצוצרות כמפורש בפרשת "בהעלותך".

וכעת הגיע הזמן למסע לכניסה לארץ – "ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאווה", וכפי שהסברנו בפרשת "בהעלותך" מסע זה נמשך שלושה ימים כאשר ארון ברית ה' הולך לפניהם לתור להם מנוחה. וענן ה' עליהם יומם בנסעם מן המחנה. ובזמן המסע עצמו היתה מרידה של המתאוננים ובערה בם אש ה', ובזמן החניה בקברות התאווה גם היתה המרידה על האוכל והבשר ושהו שם חודש לאכילת השלו שה' נתן ומתו רבים בקברות התאווה.

ובחודש זה חל גם חג השבועות, כך שלא נסעו בזמן החג כי היו בחניה במקום (וזאת בהנחה שחג השבועות לא תלוי במנחת העומר כי אז רק לאחר הכניסה לארץ חגגו את חג השבועות).

"ויסעו מקברות התאווה ויחנו בחצרות"- שם הצטרעה מרים בגלל דבריה על משה ושהו שם שבעה ימים כדי לחכות לה.

"ויסעו מחצרות ויחנו בריתמה"- בפרשת "בהעלותך" נאמר -"ולאחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן", ובהמשך כתוב -"ויבואו… אל מדבר פארן קדשה" – כפי שהסברנו בפרשת "חוקת" באריכות, ריתמה זהו שמה של קדש בתחילה ומשם נשלחו המרגלים ושם נגזר על ישראל להישאר במדבר ארבעים שנה.

ושם שהו ישראל כארבעה חודשים, כמו בזמן שחנו שם בפעם השניה בשנת הארבעים במי מריבת קדש (ואז נקראה קדש על שם שנקדש שם ה' כמשה ואהרן) – "ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם" (דברים א'). וכפי שהסברנו כימים אשר ישבתם פעם הראשונה שהייתם בקדש. כי למרות שמיד לאחר חטא המרגלים אמר ה' למשה – "והעמלקי והכנעני יושב בעמק, מחר פנו וסעו לכם המדבר דרך ים סוף" הם לא נסעו למחרת משם, אלא ניסו להעפיל להר – "וירד העמלקי והכנעני והיושב בהר ההוא יכום ויכתום עד החורמה" (במדבר י"ד), ולאחר מכן לא מוזכר שנסעו שוב, עד לשנת הארבעים שנסעו מעציון גבר לקדש.

"ויסעו מריתמה ויחנו ברימון פרץ… ויסעו מעציון גבר ויחנו במדבר צין היא קדש".

ישנן כאן שמונה עשר מסעות שנסעו בני ישראל במשך שלושים ושבע וחצי שנה – מזמן חטא המרגלים עד תחילת שנת הארבעים כשהגיעו לקדש, וכפי שציינו בפרשת "חוקת", מאז הקמת המשכן צויינו רק החניות שבהן הוקם המשכן במקום החניה כך שהוצרך להיות שטח מישורי נרחב לשם כך, ואם כן כך המקומות שהוזכרו מאז הנסיעה ממדבר סיני בתור חניות הם מקומות מישוריים נרחבים שמאפשרים את הקמת המשכן וחניה של ארבעה דגלים סביבו.

וכאן בקדש היה חטא מי מריבה ונגזר על משה ואהרן שלא יביאו את בני ישראל לארץ ולכן במקום להיכנס לארץ שלחו מלאכים למלכי אדום ומואב בבקשה לעבור בארצם וסורבו, ונאלצו כעת לסבוב את ארץ אדום מדרום וממזרח ולהיכנס לארץ ממזרח הירדן.

"ויסעו מקדש ויחנו בהר ההר מקצה ארץ אדום. ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימות שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחודש החמישי באחד לחודש. ואהרן בן שלוש ועשרים ומאת שנה במותו הר ההר. וישמע הכנעני מלך ערד והוא יושב בנגב בארץ כנען בבוא בני ישראל"- בהר ההר גם מת אהרן בראשון לאב בשנת הארבעים בן מאה עשרים ושלוש (אגב זה תאריך הפטירה היחידי בתורה שנכתב) וגם היתה מלחמת ישראל במלך ערד שהיכו והחרימו את ערד עד חורמה (כפי שמפורט בפרשת "חוקת" ופה רק ברמז).

ויוצא שנכנסו בעצם לארץ בזמן המרדף אחרי מלך ערד, בכל זאת נאלצו לצאת חסרה כדי לסבוב את ארץ אדום, דבר שגרם שתיקצר נפש העם בדרך לעונש הנחשים השרפים, וזה שוב חטא במהלך מסע כמו שהיה חטא המתאוננים.

"ויסעו מהר ההר ויחנו בצלמונה ויסעו מצלמונה ויחנו בפונון ויסעו מפונון ויחנו באובות"- ובמסע מפונון (כנראה ליד העיר פינן שבעמק הערבה הנמצאת בממלכת ירדן היום) לאובות,- קצרה נפש העם בדרך והתלוננו על ה' ומשה על חוסר לחם ומים וה' שלח בעם את הנחשים השרפים וינשכו בעם וימות עם רב מישראל ומשה עשה את נחש הנחושת כמפורט בפרשת "חוקת", ושם נאמר – "ויסעו בני ישראל ויחנו באובות" (במדבר כ"א) משמע שזה קרה במסע הארוך מפונון לאובות שבמסע זה הקיפו את ארץ אדום (אובות כנראה נמצאת איפשהו מזרחית לאדום).

"ויסעו מאובות ויחנו בעיי העברים בגבול מואב ויסעו מעיים ויחנו בדיבון גד", וכפי שהסברנו בין עיים לדיבון גד חנו ישראל, חנו ישראל בנחל זרד (ושם תמו למות דור המדבר כמו שמוזכר כבר בפרשת "דברים") ואחר כך חנו מעבר לנחל ארנון ואחר כך בבאר ששם שרו את שירת האבות ומשם שלחו מלאכים לסיחון מלך האמורי בבקשה לעבור בארצו. וכאשר סירב נלחמו בו וכבשו את ארצו ואז חנו בדיבון גד שהיתה באיזור מישורי כפי שנראה בהמשך בספר ירמיה) והקימו את המשכן.

כי כפי שהסברנו שם, לא יכלו להקים את המשכו בנחל זרד או בעבר ארנון או בבאר, כי השטח לא היה מישורי ולשם כך ולכן לא מוזכרים מקומות אלה בפרשתנו-"ויסעו מדיבון גד ויחנו בעלמון דבלתיימה ויסעו מעלמון דבלתיימה ויחנו בהרי העברים לפני נבו"- דיבון גד, עלמון דבלתיימה הן ערים בארץ סיחון שכבש ממואב וכן נבו הנמצאות באזור מישורי שמאפשר הקמת המשכן – "כי שודד מואב ומשפט בה אל ארץ המישור… ועל דיבון ועל נבו ועל בית דבלתיים" (ירמיה מ"ח).

והחניה בהרי העברים שלחו מרגלים ליעזר וילכדוה אחר כך פנו ועלו דרך הבשן והשמידו את עוג ועמו וכבשו את ארצו ולאחר מכן – "ויסעו מהרי העברים ויחנו בערבות מואב על ירדו יריחו ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השיטים בערבות מואב".

ושם בערבות מואב אירעו האירועים שקרו בפרשת בלק ופנחס ומטות.

כך שיוצא שבשנת הארבעים נסעו תשעה מסעות, נותר לברר מה ששאלנו, הלא מרגע הקמת המשכן יש חובה להקריב כל יום קרבנות התמיד ולחם הפנים, קרבן תמיד ולחם הפנים נמצא על השולחן שבוע משבת לשבת בלי להסירו. לכן צריך להדליק את המנורה כל יום ולהקטיר קטורת על מזבח הזהב כל יום וכן בשבתות ובמועדים יש את קרבנות החובה שלהם.

ואם כן מה קורה בזמן המסעות הנמשכים מספר ימים או שבועות האם בטלה עבודת התמיד והדלקת המנורה ולחם הפנים? ומה עם הפסוק – "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו') כמו כן בזמן המסעות האם נמשכו גם בלילה? ואז נשאלת השאלה היכן ירד המן בבוקר הלא הם נמצאים במסע?.

ואם לא נסעו בלילות מאז הקמת המשכן והפסוק שהבאנו "ללכת יומם ולילה" (שמות י"ג) מדבר רק על מהסעות שלפני מעמד הר סיני בשנה הראשונה לפני הקמת המשכן) האם הענן היה ממשיך לנוע או שמחכה איתם בזמן העצירה עד הבוקר.

כמו כן הראינו בפרשת בהעלותך, שהענן לא היה נעלה מעל המשכן בלילה, אלא רק בבוקר כך שהמסעות היו מתחילים רק בבוקר אך נמשכים גם בלילות. ומצאנו לפחות מסע אחד מפורש שנמשך שלושה ימים רצופים – בזמן שנסעו מהר סיני לקברות התאווה – "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים, וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלושת ימים לתור להם מנוחה" (במדבר י').

אז האם נסעו גם בלילה? ואם כן איך אפשרי הדבר שלושה ימים בלי שינה בתוך מסע מפרך במדבר? מוכרחים לומר שבלילות עצרו לשינה, ואם כן בבוקר כשקמו היה מן מסביב למחנה (למרות שהמשכן לא הוקם עד מקום החניה המוזכר בפרשתנו בכל מסע).

ורק ביציאת מצרים הלכו יומם ולילה מסוכות לאיתם כפי שכתוב. אך יתכן שזה היה רק יום ולילה אחד כך שעדיין הדבר אפשרי. וכן בשבתות וחגים כנאה לא נסעו כי נסיעתם הרי על פי ה' בלבד והא קובע מתי יחנו ומתי יסעו, כך שוודאי לא גרם להם לנסוע בשבת ואז עניין לחם הפנים הסתדר לפחות כי סידרוהו על השולחן בשבת. ולגבי האם נפסל הלחם בפסול של יוצא ממחיצתו כשנוסעים באמצע השבוע ומוציאים את השולחן מהמשכן לשאת אותו במסע, וכך עוסקת הגמרא במנחות דף צ"ה עמוד א', והגמרא אומרת שכל עוד הלחם על השולחן שמכסים את  השולחן בכיסוי על מנת שישאו אותו הלווים, אינו נפסל ביוצא כי אוהל מועד אף על פי שנסע עדיין אוהל מועד הוא (והתוספות אומר שבמסקנה אוהל מועד שנסע אינו אוהל מועד אלא רק לגבי קודשים קלים שאפשר לאוכלם בכל מחנה ישראל גם בזמן המסע ולא נפסלים ביוצא. אך לגבי לחם הפנים כל עוד שמסודר על השולחן למרות שנסעו המחנות ופורק המשכן נשאר בקדושתו ולא נפסל) אך לגבי קורבנות התמיד והקטורת שעל המזבח והדלקת המנורה, מוכרחים לומר שבטלו בזמן המסעות וזה על פי ה' שקובע את המסעות ולכן הם אנוסים.

"וידבר ה' אל משה בערבות מואב… והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם ואיבדתם את כל משכיותם ואת כל צלמי מסכותם תאבדו ואת כל במותם תשמידו והורשתם את הארץ וישבתם בה כח לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" – כפי שבתחילת הפרשה הוזכר שה' עשה שפטים באלוהי מצרים לאחר שהיכה את בכוריהם כך ישראל מתבקשים שבמקביל להשמדת שבעת עמי כנען ישמידו גם את כל סוגי העבודה זרה שלהם – משכיות, צלמים ובמות (שעליהם זובחים לאלוהיהם).

ומשכיות על פי הפשט זו אבן שיש עליה ציורים של עבודה זרה -"ואבן משכית לא תתנו בארצכם" (ויקרא כ"ו), "תפוחי זהב במשכיות כסף"(משלי כ"ה) ומסכותם זה פסלים ממתכת נסוכה -"הפסל נסך חרש" (ישעיה מ').

ונסך זה לשון התכה – "ויעשהו עגל מסכה" (שמות ל"ב) ששם מובא על עגל הזהב שהתיכוהו באש, ומפסוקים אלו לומד הרמב"ן שיש מצוות עשה של ישוב ארץ ישראל – "וישבתם בה" שנוהגת תמיד ובפסוק זה מופיע פועל להוריש ולרשת שלהוריש זה לגרש ולהשמיד את יושבי הארץ, ולרשת זה הפוך – לקבל את הארץ בירושה מה'.

"והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם לרב תרבו את נחלתו ולמעט תמעיט את נחלתו אל אשר יצא שמה הגורל לו יהיה למטות אבותיכם תתנחלו"- כפי שהסברנו בפרשת "פנחס"- הגורל הוטל על פי השבטים ולאחר שכל שבט קבל את נחלתו על פי הגורל, חילקו אותה על פי בתי האב של השבט המפורטות בפרשת פנחס וכל משפחה לא קבלה על פי הגורל אלא על פי רוב פיקודיה.

וזה מה שנאמר כאן – "לרב תרבנו נחלתו", הכוונה כל משפחה לפי גודלה כך גודל נחלתה. אך השבטים עצמם נחלו על פי גורל, לכן יש שבט גדול עם נחלה קטנה כמו שבט דן, ולהיפך – שבט קטן עם נחלה גדולה כמו אפרים, לכן צריך לקרוא את הפסוק כך "והתנחלתם את הארץ בגורל. למשפחותיכם- לרב תרבו נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו." ומדוע נאמר עניין זה שוב כאן לאחר שכבר נאמר בפרשת "פנחס"?.

כי שם זה היה לפני בני גד ובני ראובן שכל השבטים היו אמורים להתחלק בארץ כנען אך כעת לאחר שבני גד ובני ראובן וחצי מנשה קבלו חלקם בעבר הירדן ללא גורל, יכולים לחשוב שהתבטל עניין הגורל ולכן צריך לכתוב זאת שוב וכעת תתחלק הארץ לא לשתים עשר שבטים אלא לתשעה וחצי שבטים.

"ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיא אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם. וצררו אתכם על  הארץ אשר אתם יושבים בה, והיה כאשר דימיתי לעשות להם אעשה לכם" – 'שיכים' זה קוצים – "אתה מלא בשוכות עורו ובצלצל דגים ראשו"? (איוב מ'), שם מדובר על הלוויתן שה' שואל את איוב אם יכול לצוד את הלוויתן על ידי שימלא עורו בקוצים וכן כאן, מי שישראל ישאירו מהגויים יהיו להם כמו קוץ בעין וכן המילה "לצנינים בצידיכם" מתפרשת על זה הדרך. כי ביהושע נאמר – "והיו לכם לפך ולמוקש ולשוטט בצידיכם ולצנינים בעיניכם עד אבדכם מעל האדמה הטובה הזאת" (יהושע כ"ג).

"וצררו אתכם" מקביל למדיינים – "כי צוררים הם לכם", אם אתם תרחמו הם לא ירחמו עליכם ואז תכנסו במקומם – כאשר דימיתי לעשות להם אעשה לכם, כי כמו שתועבת ה' מי שמרשיע את הצדיק, כך תועבת ה' מי שמצדיק ומרחם על הרשע באותו משקל – "מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם" (משלי י"ז) ושאול שחמל על מיטב הצאן והבקר ולא הרג את אגג מלך עמלק סופו של דבר השמיד את נוב עיר הכהנים – "ואת נוב עיר הכהנים היכה לפי חרב מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק ושור וחמור ושה לפי חרב" (שמואל א' כ"ב) וזאת על חשד בלבד שמנהיגם אחימלך הכהן הגדול עזר לדוד.

וכעת מפרטת התורה את גבולות הארץ שינחלו תשע וחצי השבטים (וכבר הסברנו בפרשת "חוקת" את הגבול הדרומי של הארץ)

הגבול הדרומי של הארץ מתחיל מהקצה הדרומי של ים המלח מקיף את קדש דרומה (אזור שדה בוקר של היום) ונגמר בנחל מצרים (וואדי אל עריש ולא הנילוס, כי הנילוס זה נהר ופה כתוב נחל וכן דעת בעל ספר "תבואות הארץ") הגבול המערבי של הארץ – הים התיכון.

הגבול הצפוני – מהים התיכון להר ההר (זה לא הר ההר שמת בו אהרן כי הוא נמצא בדרום אלא הר ההר בצפון באזור סוריה של היום, הר על גבי הר, מקום בו יש לסוריה חוף ים לים התיכון ועל פי הרמב"ם זה מדובר בהר שליד העיר בניאס).

ומשם בקו ישר מזרחה לעיר חמה שבסוריה, ואחר כך יורד קצת לצדדה (תל ג'דיד?) ומשם יורד עד חצר עינן (שלא ידועה היום, ואולי זה וואיד ענן שבסוריה ליד העיר תדמור – פלמירה).

וגבול המזרח של הארץ מתחיל מחצר עינן יורד לשפם (לא ידועה היום) ויורד משם לריבלה (העירה ריבלה שבסוריה כיום) ומשם יורד הגבול ממערב לדמשק ומשם יורד בקו ישר לרמת הגולן ולים הכנרת ממזרח ומשם לאורך כל הירדן עד סוף ים המלח.

זה הגבול המזרחי של ארץ ישראל לגבולותיה (עיינו במפת הצפון הנספחת לסוף הספר). וגבולות אלה די תואמים את גבולות הארץ העתידית על פי יחזקאל פרק מ"ז – רק ששם כל השבטים כולל גד וראובן מקבלים נחלה בתוך גבולות הארץ.

"זאת בארץ אשר תתנחלו אותה בגורל, אשר ציווה ה' לתת לתשעת המטות וחצי המטה, כי לקחו בני הראובני לבית אבותם, ומטה בני הגדי לבית אבותם וחצי מטה מנשה לקחו נחלתם" – ורק את הארץ הזאת חולקים על פי גורל ולא את עבר הירדן המזרחי.

גבולות אלו של פרשת "מסעי" קטנים מגבולות הארץ כולה שהבטיח ה' לאברהם בברית בין הבתרים – "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני ואת החיתי ואת הפריזי ואת הרפאים ואת האמורי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי" (בראשית ט"ו) ששם מוזכרים עשרה עמים ולא שבעה כמו כאן.

לכן שם הגבול מתחיל מנהר מצרים (ולא מנחל מצרים – וואדי אל עריש) שזו השלוחה המזרחית של נהר נילוס שמגיעה לים התיכון (תעלת סואץ של ימינו) ועד נהר פרת (באזור רקה שבסוריה של ימינו) ושם נמצאת היום העיר דיבסה – תיפסח המקראית המוזכרת במלכות שלמה – "ושלמה היה מושל בכל הממלכות מן הנהר ארץ פלישתים ועד גבול מצרים… כי הוא רודה בכל עבר הנהר, מתיפסח עד עזה בכל מלכי עבר הנהר" (מלכים א' פרק ה') – וכן שלמה בנה את העיר תדמור (פלמירה שבסוריה היום) -"וילך שלמה חמת צובא (חאלב בסוריה של ימינו) ויחזק עליה ויבן את תדמור במדבר ואת כל ערי המסכנות אשר בנה בחמת" (דברי הימים ב' פרק ח') כך שיוצא שגבולות ההבטחה לאברהם נתקיימו בימי שלמה מבחינה שלטונית בכל אופן ולא מבחינה התיישבותית, כי המילים – "מן הנהר… ועד גבול מצרים" מתייחסות לנהר פרת עד גבול מצרים שזהו השלוחה המזרחית של הנילוס.

וכן ההבטחה על גבולות הארץ בפרשת "משפטים" מרחיבה את גבולות הארץ הנזכרת בפרשתנו – "ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלישתים וממדבר עד הנהר" (מות כ"ג) משמע שמים סוף (אילת של ימינו) יהיה גבול ישראל עד הים התיכון ומדבר סיני עד נהר פרת-וגם זה יתגשם שלטונית בימי שלמה שחיבר את אילת לארץ ישראל – "ואוני עשה המלך שלמה בעציון גבר אשר את אילות על שפת ים סוף בארץ אדום" (מכלים א' פרק ט').

אך כיוון שכעת בכניסה לארץ, עם ישראל מועטים מדי מכדי להתפרס על כל גבולות ההבטחה של אברהם ושל פרשת "משפטים", אז בינתיים נקבעו גבולות מצומצמים יותר המופיעים בפרשתנו. וגם גבולות אלו לא הצליחו בני ישראל למלא ולהוריש את הגויים מתוכם כפי שנראה בספר יהושע.

ורוב ארץ הלבנון נשארה בידי הגויים אשר שם. ואולי זה גם חובתם של שבטי ראובן וגד, שאילו התיישבו בארץ כנען היה ניתן למלא את כל גבולות פרשת "מסעי".

לגבי נחל מצרים המוזכר כאן, יש מחלוקת בין הפרשנים מה הוא בדיוק: לרוב הראשונים וכמה אחרונים נחל מצרים זהה לנהר מצרים שהוא השלוחה המזרחית של נילוס (תרגום יונתן, תרגום ירושלמי, רמב"ם, רש"י, תוספות, רד"ק, הגר"א) ואחרים סוברים שזה וואדי אל עריש (רס"ג, רדב"ז, כפתור ופרח).

לגבי הר ההר בגבול הצפוני ישנן חמש שיטות – א. תרגום יונתן וירושלמי, הוא נמצא על רכס ההרים תוורוס אומנוס – הרי אמנוס שבדרום תורכיה. ב. על פי ספר 'כפתור ופרח' – זה ההר שנקרא אקרא, הנקרא היון – הר קל בגבול בין תורכיה לסוריה. ג. לפי הרמב"ם זהו הר הסמוך לעיר בניאס שבסוריה. ד. לפי ר"ש סירילאו וספר 'תבואות הארץ' זהו הר בתרון דרומית לטריפולי שבלבנון. ה. לפי ספר 'אדמת קודש' זה הר חמנה מזרחית לבירות. ואת דעתנו אמרנו.

וכעת מפרט ה' למשה את רשימת נשיאי תשעת המטות וחצי המטה שינחילו את ארץ כנען בני ישראל ויעזור בכך יהושע בן נון ואלעזר הכהן.

וסדר הנשיאים המפורטים כאן הוא תמוה ואין לו הגיון לא מבחינת גודל השבט, לא מבחינת החשיבות, לא מבחינת סדר הדגלים ולא מבחינת הולדת בני יעקב.

א. מטה יהודה – כלב בן יפונה ב. מטה שמעון – שמואל בן עמיהוד. ג. מטה בנימין – אלידד בן כסלון. ד. למטה דן – בוקי בן יוגלית. ה. לבני יוסף – למטה מנשה נשיא חניאל בן אפוד. ו. למטה אפרים נשיא כמואל בן שיפטן. ז. למטה בני זבולון – אליצפן בן פרנך. ח. למטה בני יששכר – פלתיאל בן עזן. ט. למטה בני אשר נשיא – אחיהוד בן שלומי. י. למטה בני נפתלי נשיא – פדהאל בן עמיהוד.

"אלה אשר ציווה ה' לנחל את בני ישראל בארץ כנען" וניתן לומר, שיש כאן רמז לעתיד, כי כאשר מתבוננים בהטלת הגורל על הנחלות על ידי יהושע לאחר כיבוש הארץ, רואים מדרום לצפון שהסדר של הנחלות הוא כמעט תואם לסדר השבטים כאן אך על פי זוגות שבטים: יהודה קיבל את החלק הכי דרומי של הארץ וביחד איתו שמעון שקיבל את נחלתו בתוך נחלת יהודה בדרום. בנימין צפונית ליהודה ושמעון ודן מקביל לו ממערב, מנשה ואפרים צפונית לבנימין ודן, זבולון ויששכר צפונית למנשה ואפרים, ואשר ונפתלי מקבילים אחד לשני וצפוניים לזבולון וליששכר.

כמו כן כאן נאמר – "לבני יוסף למטה בני מנשה…" ושבט אפרים לא מוזכר שהוא מבני יוסף – "ולמטה בני אפרים…" וכן כאן מנשה קודם לאפרים, ואילו בפרשת "שלח" ברשימת המרגלים גם נאמר לגבי מנשה "למטה יוסף למטה מנשה גדי בן סוסי" – אך שם אפרים קודם למנשה, וגם שם לא מוזכר שבט יוסף לגבי אפרים – "למטה אפרים הושע בן נון" וההסבר הוא: שמנשה בכור יוסף ולכן מוזכר בסמוך ליוסף ואילו אפרים הוא בנו הקטן ולכן מספיק שיזכירו את שם יוסף על הבכור.

כמו כן כיוון שיעקב העדיף את אפרים על מנשה ושיכל את ידיו ושם ידו הימנית על אפרים  וירע הדבר בעיני יוסף אך יעקב אמר לו שאפרים יגדל ממנשה ולכן במפקד במדבר סיני נאמר היחוס ליוסף דווקא על שבט אפרים ולא על מנשה, ולכן שם אפרים קדם למנשה – "לבני יוסף לבני אפרים… לבני מנשה" (במדבר א'), ושם גם אפרים במספר היה גדול בהרבה ממנשה.

לכן כפיצוי למנשה – נזכר שמו של יוסף דווקא עליו בפרשת המרגלים ואולי כדי לעזור לו לחמוק מעצת המרגלים, לגבי יהושע בן נון משבט אפרים היה לו סיוע של משה ששינה את שמו.

ובפרשת המרגלים אפרים מוזכר קודם מנשה כי אז עדיין שבט אפרים היה גדול ממנשה – 40,500 לעומת – 32,200 אך כעת שבט מנשה גדול מאפרים – 52,700, לעומת 32,500 לכן מנשה קודם לאפרים.

וכיוון שנגמר הציווי על שנים עשר השבטים לגבי נחלותיהם בארץ ישראל, עובר ה' לצוות על נחלת הלווים שאיננה נחלה של שדה וכרם אלא רק ערים לשבת וכל שבט מישראל צריך לתת מספר ערים מנחלתו לצורך מגורי משפחות הלווים והכהנים (כפי שמפורט בספר יהושע (פרק כ"א)- שלוש משפחות לוי גרשון קהת ומררי והכהנים בני אהרן, כמה קבלו מכל שבט), וכן מגרש לערים מסביב ברוחב אלפיים אמה מחוץ לעיר ומארבעה צדדיה, כך שאלף אמה צמודים לעיר נועדו – "לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם" של הלווים. ואלף האמה החציונים יהיו ריקים לחלוטין לנוי העיר.

וסך הכל ארבעים ושתיים ערים מוקדשות ללווים בלעדית ועוד שש ערי מקלט שגם שייכות ללווים אך ללא בלעדיות, כי גם הרוצחים בשגגה זכאים לנוס ולגור שם ואין ללוים עדיפות עליהם. סך הכל ארבעים ושמונה עיר ללווים. וכל שבט לפי גודל נחלתו נותן ערים ללווים-"מאת הרב תרבו ומאת המעט תמעיטו איש כפי נחלתו אשר ינחלו ייתן מעריו ללוים".

וכיון שהוזכרו שש ערי המקלט השייכות גם ללוים מפרטת כעת התורה את הכללים שעל פיהם ינוס הרוצח בשגגה אל עיר המקלט:

"כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס לשם הרוצח, מכה נפש בשגגה. והיו לכם הערים למקלט מגואל ולא ימות הרוצח, עד עומדו לפני העדה למשפט. והערים אשר תתנו שש ערי מקלט תהיינה לכם את שלוש הערים תתנו מעבר הירדן ואת שלוש הערים תתנו בארץ כנען ערי מקלט תהיינה"

המילה – "והקריתם לכם ערים" משמעותה תזמנו לכם ערים. מענים שמשתמשים בשורש ק.ר.ה לתאר דבר מתוכנן, ולכאורה זה סותר – או זה מקרה או שזה מזומן מראש ולא ביד המקרה?.

ודבר זה מזכיר את אשר אמר יעקב לאביו יצחק לשאלתו – איך זה מיהר למצוא ציד – "ויאמר כי היקרה ה' אלוהיך לפני" (בראשית כ"ז) – זימן ה' אלוהיך לפני.

ובכך מתמצה היהדות שגם מה שנראה לנו מקרה – "מזומן הוא בידי ה' ואין מקריות כלל" ועל דרך זה נסביר את המשפט שאמר שאול המלך על דוד כשלא בא לסעודת הראש חודש – "כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא" (שמואל א' כ') שיש מפרשים שאומרים שהכוונה שאדם שאומר שזה מקרה, מראה שהוא לא טהור- כי מי שטהור לא מאמין במקרים.

ויש לשים לב שלמרות שעבר הירדן המזרחי כבר נמצא בידי ישראל ואפשר לקבוע שם את שלוש ערי המקלט של עבר הירדן המזרחי כבר עכשיו, בכל זאת נאמר כאן למשה שיעשו זאת רק לאחר כיבוש הארץ ורק אז יקבעו שלוש ערים גם בעבר הירדן המזרחי (אמנם כאן מוזכר שיתנו קודם את שלוש הערים שבעבר הירדן ורק אחר כך את שש הערים בארץ כנען. אך בספר יהושע פרק כ', רואים שלמעשה קודם נתנו את שלוש ערי המקלט שבארץ, ורק לאחר מכן את שלוש ערי המקלט שבעבר הירדן וזאת בגלל ששבטי גד וראובן וחצי שבט המנשה, היו בארץ כנען בזמן כיבוש הארץ וחלוקתה ונשארו גם לאחר שקבלו הלווים את עריהם ובכללן שלוש ערי המקלט שבארץ, ולכן לא היה מי שיקבע את שלוש ערי המקלט שבעבר הירדן, ורק לאחר שנגמרה החלוקה לכולם בארץ, חזרו בני גד וראובן לעבר הירדן ויכלו לקבוע שם את שלוש ערי המקלט.

אך כאן, שלפי התנאי היו אמורים לחזור מיד לאחר הכיבוש ולפני החלוקה, אז היו אמורים לקבוע שלוש ערים בעבר הירדן קודם הערים שבארץ כנען, כי כבר קבועה נחלתם של בני גד וראובן וחצי המנשה ועדיין לא חולקו הנחלות בארץ וזריזין מקדימין.

אך בני גד וראובן התנדבו להישאר מעבר לתנאי שהתחייבו ונשארו שם עד לאחר חלוקת הנחלות בארץ ולכן בספר יהושע נקבו קודם בשש הערים שבארץ).

וצריך לומר שמשה לא יכול כעת לקבוע שלוש ערים בעבר הירדן לפני כיבוש ארץ כנען (למרות שבספר דברים משמע שמשה כן קבע שלוש ערים בעבר הירדן, אך שם זה היה רק סמלי, ולא יכלו לקלוט עדיין את הרוצחים בשגגה – "אז יבדיל משה שלוש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש" (דברים ד'), כי יש משמעות למספר שש ערי מקלט, כפי שהסברנו מספר פעמים שהמספר שש מייצג את שנים עשר שבטי ישראל המשולים לששת ימי המעשה, והלווים את המספר שבע – ברוחניות שמחזיקה את החומר כמו השבת שמחזיקה את ששת ימי המעשה. ולכן הלווים מתגוררים בערי המקלט על מנת להיות הנקודה השביעית שבתוך השש.

ולכן כל עוד לא נכבשה הארץ אי אפשר לתת שלוש ערים בנפרד אלא רק כאשר תיכבש ארץ כנען ותיווצר אפשרות לשש ערים רק אז יחול החיוב ולא קודם.

ובאחרית הימים, כאשר יהיה ה' אחד ושמו אחד ומספרו של ה' הוא הרי עשר – "העשירי יהיה קודש לה'" (ויקרא כ"ז), אז עם ישראל (שכעת ביחס לעמים הוא נקודת השמונה, ושבעים אומות העולם הם נקודת השבע ועליהם נוהגת הנהגת שם אלוהים שמספרו שבע) יעלה לדרגת העשר כי שם הוויה יהיה מלך על כולם, כולל אומות העולם ואז הם יעלו לדרגת עם ישראל כעת – דרגת השמונה שמעל הטבע וישראל יעלו אז למדרגת העשר, ולכן אז יצטרכו להיות תשע ערי מקלט, והלווים השוכנים בתוכם יהיו נקודת העשר, ואז נקבל את הבטחת ה' לאברם של ארץ עשר עממים – "ואם ירחיב ה' אלוהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך ונתן לך את כל הארץ אשר דיבר לתת לאבותיך… ויספת לך עוד שלוש ערים על השלוש האלה" (דברים י"ט).

כל עניין רצח בשגגה מתחדש כאן. ומה עשו ארבעים שנה במדבר עם הרוצחים בשגגה מדוע לא היה הסדר כמו ערי מקלט במדבר? ויתכן לומר שהשגחת ה' במדבר מנעה מקרים כאלה, כי הרי לא מדובר ברצח במזיד שאז ה' לא מתערב בבחירת האדם. אבל ברצח בשגגה אין כאן בחירה מודעת של האדם להרוג ולכן ה' מנע שלא יהיה מכשול כזה בתקופת המדבר, אך בארץ ישראל עם חומריותה והנסיונות שמעמידה את האדם, בנקל יתכנו רציחות בשגגה שאז עם ישראל עובר להנהגה טבעית של עם בארצו שמקרים כאלה הם חלק מהשגרה היומיומית (כמו תאונות דרכים של ימינו).

וכעת מפרטת התורה את ההבדלים בין רצח במזיד שעליו חייבים מיתת בית דין לבין רצח בשוגג שברצח בשוגג נסים לעיר מקלט מפני גואל הדם.

ראשית במקרים החמורים, שאדם כן רב עם חברו ומכהו, אך לא וודאי שהתכוון להורגו, אז הסימן הוא במה היכהו, אם בכלי ברזל וודאי מדובר במזיד כי כל ברזל יכול להרוג אך אם היכהו באבן יד, בוחנים האם היא בת הריגה ואז חייב מיתה, אך אם באופן טבעי אי אפשר להרוג עם כזאת אבן והיכהו באבן זו ומת בכל זאת, אז ברור שלא התכון להמיתו ונס לעיר מקלט.

וכן הדבר בכלי עץ שבודקים כמו באבן יד, וגואל הדם הוא ימיתהו. אם התברר שעשה במזיד, כי תפקידו לגאול את דם הנפש הגזול ולתת לו מנוחה בהריגת הרוצח.

ולכן כאשר הרוצח לא משתמש בכלי, אלא בידו דוחפו בשנאה או משליך עליו חפץ מרחוק בכוונה או היכהו בידו באיבה – הכאה שאפשר למות בה, ומת – חייב מיתה, כי מזיד הוא, אך אם מדובר בתאונה בפתע דחפו, או בטעות השליך עליו כלי ואפילו אבן שיש בה כדי להמית אך לא ראה אותו והפיל עליו והרגו והוא לא אויבו, אז שופטים הסנהדרין. וכשמגיעים למסקנה שזה שוגג, מצילים אותו מיד גואל הדם ומחזירים אותו לעיר המקלט שברח אליה, ויושב שם עד מות כהן הגדול של אותו זמן. ואם יצא – מן העיר וגואל הדם רוצחו אין לו עונש, כי זו אשמתו שיצא מעיר המקלט.

ומדגישה התורה שרק על פי שני עדים – ירצח את הרוצח (משמע שגם בית דין שמוציאים להורג על פי ההלכה זה גם נקרא רציחה ולא רק רוצח במזיד או בשוגג).

ואין לקחת כופר או שוחד כדי להציל את הרוצח מגזר דין מוות, וכן אין לקחת שוחד כדי להציל את הרוצח בשגגה מלנוס אל עיר המקלט, כי אז מחניפים את הארץ הקדושה – "כי הדם הוא יחניף את הארץ" ואין כפרה לארץ על הדם אשר נשפך בה "כי אם בדם שופכו", כי האדמה מפיקה תועלת מהדם שנשפך בה ומפרה אותה (כפי שהסברנו באריכות בספר 'אגלי דעת' – פרשת בראשית).

אז יש לה נגיעה לרצח וגם היא קצת אשמה (כמו בחטא עץ הדעת – "ארורה האדמה בעבורך",  וכן בחטא קין שקבלה האדמה את דמי הבל וגם היא נתקללה – "ועתה ארור אתה מן אדמה אשר פצתה את פיה לקחת את מי אחיך מידיך, כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כוחה לך" (בראשית ד') כי קבלת האדמה את דמי הנרצח מחניפים אותה ואין לה כפרה כי אם בדם השופך.

אך זה רק בארץ ישראל שנשארה בחומריות של כל האדמה שלפני המבול כי לא ירד בה מבול ולכן נשארה ישות רוחנית שניתן להחניף לה וצריכה כפרה בדם השופך, ויש לעם ישראל אחריות על הארץ שלא לטמאה, כי ה' שוכן בתוכה על ידי ששוכן בתוך בני ישראל – "ולא תטמא הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל".

ומעניין שהמילה "מקלט" המורכבת מהשורש ק.ל.ט בהיפוך אותיות הופכת לקטל – קולטת את הקוטל – "רוצח יקטול עני ואביון" (איוב כ"ד) וכדי שלא תקטול את הקולט, גרים בעיר הלווים שמהווים משקל נגד לרוצחים בשגגה שהמאפיין שלהם זה חוסר זהירות ורשלנות בנוגע לחיי אדם.

ובשהותם בעיר המקלט בקרב הלווים משרתי ה', עובד המקדש ומורי ההוראה בישראל, שכל חייהם עוסקים ברוחניות ולא בעבודת האדמה, וההשפעה שלהם עליהם תחזירם למוטב.

ויש לזכור שלמעט הלווים, כל שבטי ישראל עסקו בעבודת האדמה בארץ ישראל שבקלות יכולה לטשטש את הרוחניות של האדם כפי שהסברנו כבר לגבי חומריות האדמה של ארץ ישראל שמי שלא מצליח לקדשה היא משפיעה עליו שיהיה לו יצרים חזקים וקשים כמו שקרה לשבעת עמי כנען.

והרוצח בשגגה בבורחו לעיר המקלט, בעצם מפסיק לעבוד בעבודת האדמה ומושבת מאונס כל ימי שהותו בעיר המקלט, וחייב לעסוק במושכלות וברוחניות בזמן שהותו שם וללמוד תורה עם הלווים וכך לעדן את החספוס שדבק בו בזמן עבודת האדמה ולעדן את נפשו, וזה תפקידה של עיר המקלט.

ולכן צריך לשהות שם עד מות הכהן הגדול, כי עצם הציפייה והתלות באדם אחר כדי להשתחרר מהגלות בעיר המקלט גורמת לרוצח בשגגה לחשוב באופן תמידי על האדם שבו חירותו תלויה ולהרהר באישיותו  ומעשיו ובדרך חייו. וכיוון שהכהן הגדול הוא הדמות הרוחנית הכי קרובה לה', בגלל עבודתו במקדש וכפרתו על עם ישראל ביום הכיפורים בקודש הקודשים – ההרהור בו יגרום לרוצח בשגגה ללמוד להעריך את חיי הרוח והקדושה ומה שהתחיל כציפייה למותו של הכהן הגדול יהפך לרצון להיות כמותו ולהעריכו ככל שיעבור הזמן.

ובכך תושג המטרה שלשמה הגיע לעיר המקלט, ובסופו של דבר כבר לא ישאף למות הכהן הגדול אלא ירצה להישאר בעיר מקלט לתמיד כדי להתקדם בעבודת ה' וברוחניות שלמד להעריך.

ובעצם יוצא שהרצח בשגגה שבעצם נגרם מלמעלה לאדם שנרצח כי כנראה התחייב מיתה בשמים ואולי בגלל שרצח מישהו אחר ללא עדים, וכן לאדם שרצח בשגגה שבשמים רוצים שיתקן את דרכיו, הוא כלי שעוזר לאדם בישראל להתמודד עם חומריות הארץ בארץ ישראל ולהגיע לקדושה.

וזה מסביר את שאלתנו, למה דווקא לאחר כיבוש הארץ התחייבו בהתקנת שש ערי מקלט, ולא עשו זאת כבר בעבר הירדן על ידי משה?.

כי רק ארץ ישראל בתוך גבולות ההבטחה היא הדורשת תיקון  ומצריכה הקצאת שש ערי מקלט, ואילו עבר הירדן המזרחי רק נגרר אחריה כי לא נועד במקור להתיישבות ישראל ואינו חלק מארץ ישראל המקורית.

ושוב המספר שבע מעניק רוחניות למספר שש, והלווים שבעיר המקלט מחדירים רוחניות לשש ערי המקלט הקולטות את שנים עשר השבטים העסוקים באדמת הארץ ומחדירות בהם רוחניות שתשמר את החומר ותקדשו. ומי שיוצא  מעיר המקלט טרם זמנו ובורח מהרוחניות נתקל בגואל הדם שייקח את מעט הרוחניות שיש בו ויחזירה למקומה, כלומר ימיתו.

ומעניין שספר ויקרא מסתיים בגאולת קרקעות ובהמות הקדש וגאולת מעשר שני – "ואם גאול יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו" (ויקרא כ"ז) וספר במדבר מסתיים בגאולת הדם – בגאולת נפש הנרצח וכמו שגאולת דם גואלת את דם הנרצח השורש ג.א.ל משמש גם להיפך – כטינוף וטומאה – "כפיכם נגאלו בדם" (ישעיה נ"ט), "מגישים על מזבחי לחם מגאל" (מלאכי א'), כי כדי לגאול לפעמים צריך להיגעל בדם ולא כל הגעולות נקיות, כפי שפנחס גאל את ישראל תוך כדי התגאלו בדם זמרי וכוזבי.

ובעצם יש כאן לרוצח בשגגה שתי אפשריוות: או להיגאל על ידי הלווים בתוך עיר המקלט על ידי תיקון רוחני, או לצאת מעיר המקלט ולהיגאל על ידי גואל הדם – גאולה נקיה או מגועלת ולכן יש ללווים ארבעים ושתים ערים בתוך שנים עשר שבטי ישראל המפוזרות בכולם בשווה.

כי כפי שהסברנו כבר שניים עשר השבטים מייצגים את נקודת השש ועסוקים בעבודת האדמה והלווים שבתוכם הם נקודת השבע המעניקים רוחניות לחומר, כמו שבת לששת ימי המעשה ולכן עוסקים בעיקר ברוחניות, לכן יש ארבעים ושתיים ערים שזה שבע פעמים שש.

ושש ערי המקלט הנוספות נועדו לגאול את נפש הרוצח בשגגה והוא תלוי בכהן הגדול כי הכהנים זו נקודת השמונה בעם ישראל (כפי שהסברנו בפרשת "שמיני") ושש ערי המקלט הם השישייה השמינית של ערי הלווים, כי שש כפול שמונה זה ארבעים ושמונה ערי הלווים כולל ערי המקלט ומי שלא עודן ברוחניות של ארבעים ושתיים צריך להיגאל על ידי נקודת השמונה בשש ערי המקלט.

ולכן פרשת "מסעי" המציינת את ארבעים ושניים המסעות של ישראל במדבר המשלבים את השש והשבע שבעם ישראל ובכל מסע בייסוריו גרמו לקדש את החומר בעם ישראל, אך כאשר נכנסים לארץ ומגיעים למנוחה ולנחלה אז ארבעים ושתיים ערי הלווים מחליפים את תפקיד המסעות, ולכן נאמר – "וערי הלווים בתי ערי אחוזתם גאולת עולם תהיה ללויים" (ויקרא כ"ה) שבנוסף לפשט שלוי תמיד יוכל לגאול את ביתו אם מכרו לאחר, יש כאן משמעות נוספת – שערי הלווים בארץ ישראל מהווים גאולת עולם לעם ישראל על ידי הלווים העסוקים ברוחניות ובכך מקדשים את עבודת האדמה של שנים עשר השבטים שהלווים מפוזרים בתוכם.

והכל נובע משכינת ה' בתוכנו ולכן אסור לטמא את הארץ בדם הנרצחים – "כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל".

ואם מתבוננים, רואים שבעצם חמשת ספרי התורה מסתיימים תמיד בגאולה כלשהי.

ספר בראשית מסתיים בדברי יוסף לאחיו לפני מותו – "ויאמר יוסף אל אחיו: אנוכי מת ואלוהים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב" (בראשית נ') וזאת הבטחה לגאולה גופנית של העם משעבוד מצרים.

וספר שמות מסתיים בהקמת המשכן ושכינת ה' בתוכו ובכך בתוך עם ישראל – "ויכס הענן את המשכן וכבוד ה' מילא את המשכן… כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" (שמות מ') – ובכך היתה גאולה רוחנית לעם ישראל.

וספר ויקרא מסתיים בגאולת האדמה בארץ ישראל וקידושה על ידי ישראל על ידי תרומות ומעשרות – "ואם גאול יגאל את השדה המקדיש אותו… ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו" (ויקרא כ"ז).

וספר במדבר מסתיים בגאולת היחיד מישראל – אם זה בעיר המקלט על ידי הלווים ואם זה מחוצה לה על ידי גואל הדם, שגואל בכך הן את דם הנרצח והן את נפש הרוצח כי בכך מתכפר לו חטאו.

וספר דברים מסתיים ביום מותו של משה רבנו – "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים" וביום מותו הגיע שער החמישים בקדושה ונקרא לראשונה עבד ה' – "וימות שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'" ולכן עלה אל הר נבו – נ' בו – חמישים שערי קדושה בו, ובכך באה גאולה לחומר שהתקלל בחטא עץ הדעת, כי משה הצליח לקדשו לחלוטין ולכן קרן עור פניו ובגיל מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו ולא נס לחו.

ובכך באה גאולה לאדם ולאנושות כולה, כי מספיק אחד כמשה שהצליח לממש את רצון שם הוויה בבריאה ולהגיע לקידוש מוחלט של החומר ולהידבק בבורא, כדי לתת תקווה שזה אפשרי לכל אדם בעולם.

והפרשה שמסתיימת בגאולה נקייה יותר, גאולת בנות צלופחד שנישאות לבני דודיהן לנשים (וסדר שמותיהן כאן שונה מהפעמים הקודמות תלוי כנראה בסדר נישואיהן – קודם מחלה ואחר כך תירצה, חוגלה, מילכה ונועה).

ובכך שמרו על כך נחלת אביהן צלופחד תישאר במשפחת החפרי ולא תעבור למשפחה או לשבט אחר עם מותן או אם מכרו את הקרקע תחזור ביובל לשבט החדש, ובכך גאלו את שם אביהן צלופחד שלא ייגרע שמו ממשפחתו ובכל גם לא נגרעה נחלתן מנחלת שבט מנשה.

ומעניין, שאותו לשון שאמר ה' על בנות צלופחד – "כן בנות צלופחד דוברות" (במדבר כ"ז), כך גם כעת משה בתשובה לבקשת-"ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה ממשפחות בני יוסף" שבקשו ממנו לא תיגרע נחלתם מנחלת אבותינו (כפי שבנות צלופחד ביקשו שלא ייגרע שם אביהן ממשפחתו) ולכן משה מצווה – "כן מטה בני יוסף דוברים" – באותה לשון שאמר ה' על בנות צלופחד.

"זה הדבר אשר ציווה ה' לבנות צלופחד לאמר: לטוב בעיניהם תהיינה לנשים, אך למשפחת מטה אביהן תהיינה לנשים ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה, כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל" כמו שנאמר "ודבק איש באשתו והיו לבשר אחד" כך נאמר – "איש בנחלת אבותיו ידבקו בני ישראל" ואכן בנות צלופחד עשו את אשר ציווה ה' – "כן עשו בנות צלופחד, ותהיינה… בנות צלופחד לבני דודיהן לנשים… ותהיה נחלתן על מטה משפחת אביהן" ובכך קיימו את שני הפסוקים, גם דבקו בנחלתן וגם דבקו באיש לנישואין ובכך ניצחה הדבקות הרוחנית את ההיצמדות הגשמית לפעור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *