מה חדש, שחרורו של יגאל עמיר

יגאל עמיר" פירוש לפרשות שבוע בהר – בחקתי

בס"ד

פרשת בהר

"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה', שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'".

 עד כה בכל ספר "ויקרא"- הדיבור היה אל משה מאוהל מועד- מהמשכן, וכעת פתאום בשתי הפרשות האחרונות, הדיבור אל משה בהר סיני, והלא מאז שנחנך המשכן לא היה הדיבור יותר מהר סיני, ומתי נאמרו פרשות אלו למשה-"בהר" ו"בחוקותי"?

ומוכרחים לומר שפרשות אלו נאמרו בהר סיני כאשר משה עלה לקבל את הלוחות, אך אם בעלייתו הראשונה לפני חטא העגל או בעלייתו לאחר חטא העגל?

אמנם בפרשת "משפטים"- שנאמרה למשה מיד לאחר מעמד הר סיני (בטרם עלותו לקבלת הלוחות הראשונים ועליה נכרתה הברית עם ישראל בהזאת הדם שבאגנות (כמובא בסוף פרשת משפטים)- נאמרה בקצרה מצוות השמיטה (שמובאת בהרחבה בפרשתנו)-"ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חיית השדה, כן תעשה לכרמך ולזיתך" (שמות כ"ג), אך שם לא הוזכרה כלל שנת היובל וכל המצוות הנלוות אליה כפי שמובא בפרשתנו ובפרשה הבאה.

כמו כן, בפרשתנו כבר נוצרת הבדלה בין שבט לוי לשאר השבטים לאור כך שאינם נחלים נחלה בארץ ומקבלים רק ערים לשבת בתוך נחלת כל שבט מישראל-"וערי הלוויים בתי ערי אחוזתם גאלת עולם תהיה ללוויים ואשר יגאל מן הלוויים… כי בתי ערי הלוויים היא אחוזתם בתוך בני ישראל"- ואם כן, הלא רק לאחר חטא העגל, שבו לא חטאו שבט לוי, רק אז נוצר מצב שיוביל בעתיד לבחירת הלוויים כשבט נפרד משאר השבטים, שמשרת במשכן במקום הבכורות ולא נוחל נחלה בארץ, ואם כן, מוכרח להיות שפרשה זו נאמרה למשה לאחר חטא העגל – בעלייתו לקבלת הלוחות השניים (וזו גם דעת הרמב"ן).

סיבה נוספת להשערה זו, היא פרשת "בחוקותי", שבה מפורטות כל מ"ט הקללות באם ישראל יחטאו בארצם, והלא במעמד הר סיני פסקה זוהמתן וחזרו למצב לפני חטא עץ הדעת אז מה שייך כל אזהרת הקללות והגלות בשיאן?

ולכן מוכרחים לומר שפרשות אלו נאמרו לאחר חטא העגל, כששבה זוהמת הנחש כתוצאה מהחטא, ולכן הוצרכו בני ישראל לאזהרות אלו.

ולאור כל זאת, מדוע חיכה משה עד כה לאמירת פרשות אלו ולא אמרן לבני ישראל כבר ברדתו מהר סיני עם הלוחות השניים? ובכלל מה הקשר של פרשות אלו כאן לאחר כל ספר "ויקרא" שנאמר לו באוהל מועד?

ולאור מה שהסברנו בפרשות הקודמות, שלאחר הקמת המשכן ושכינת ה' בתוך עם ישראל, נדרש מעם ישראל להתקדש ולהיות קדושים על מנת להיותם ראויים לשכינת ה' בתוכם-"כי קדוש אני ה' אלוקיכם", והדרגתיות הקדושה פורטה בהרחבה בפרשות הקודמות-קדושת האדם, קדושת הזמנים.

וכעת הגענו לפסגת הקדושה-קדושת המקום- ארץ ישראל, ורק לאחר ההכנה של האדם והזמן ראויים להגיע לקדושת המקום (כפי שראינו בפרשת "אחרי מות" בעניין יום הכיפורים של קדושת אהרן הכהן וקדושת הזמן יום הכיפורים, ורק אז ראוי להיכנס לקודש הקודשים- קדושת המקום)- כי תכלית רצון ה' בבריאה- זה עם ישראל המקיים את תורת ה' בארץ ישראל ומקדש את חומריותה הקשה באמצעות מצוות התורה, ובראשן המצוות התלויות בארץ כשמיטה ויובל ותרומות ומעשרות, ומתנות עניים מיבול הארץ, ובכך מתוקן חטא אדם הראשון בעץ הדעת שבעקבותיו התקללה האדמה ממנה לוקח.

ולכן נאמרו פרשות אלה העוסקות בארץ ישראל- המקום המקודש- דווקא בהר סיני ולא באוהל מועד, כי הר סיני הוא המקום הראשון שהתקדש ע"י ה' (כאשר ארץ ישראל היתה עדיין מטומאה ע"י שבעת עמי כנען ותועבותיהם) לאחר הגירוש מגן עדן (שהיה המקום המקודש לפני החטא של אדם הראשון) כאשר ה' נגלה למשה בהר חורב- הוא הר סיני בלבת האש מתוך הסנה, והסנה בוער באש והסנה איננו אוכל ומשה סר לראות, וה' קורא אליו מתוך הסנה ואומר: משה משה, ויאמר הנני-"ויאמר אל תקרב של נעלך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא", ואומר ה' אל משה-"בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג'), ומאז הוא נקרא "הר האלוקים"-"וילך ויפגשהו בהר האלוקים" (שם ד').

ולאחר מכן, במעמד הר סיני שעם ישראל קיבל את התורה שם, וה' ירד על הר סיני לעיני כל העם ומשה הגביל את ההר וקידשו שלא יתקרב איש מהעם אל ההר פן ימות, ולאחר מעמד הר סיני עלה משה להר ושם קיבל את הלוחות הראשונים והשניים.

וארץ ישראל היא מחליפה את הר סיני בתור המקום המקודש, לאחר כניסת ישראל לארץ, כי בה יוקם המקדש ובו קודש הקדשים ועשרת הקדושות  נמצאות בארץ ישראל- אחת גדולה מחברתה עד העשירית בקודש הקודשים.

ולכן נאמרו הפרשות העוסקות בקדושת המקום דווקא בהר סיני- המקום המקודש הראשון, ומשה חיכה באמירתן לעם ישראל עד לאחר הקמת המשכן וציווי קדושת ישראל וקדושת הזמנים שרק אז ראויים לקדושת המקום- של ארץ ישראל.

וכפי שעם ישראל קדוש, וקדושתו מצריכה שמירת השבת, כך ארץ ישראל הקדושה מצריכה שמירת שבת הארץ- שנת שמיטה, ולכן הפרשה מתחילה בשבת ומסתיימת בשבת-"את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה'"- כי שבתות ה' אשר שומרים בני ישראל מובילים למקום המקודש –"ומקדשי תיראו", שזה המקום הכי מקודש בארץ ישראל והוא תכלית הקדושה- כי בו שורה ה' בקרב עם ישראל בארץ ישראל.

ושמירת שבתות הארץ הכרחית למען קיום עם ישראל בארצו, ואי קיום מצווה זו גורר גלות ישראל מארצו כפי שנראה בפרשה הבאה-"אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה, ואתם בארץ אויבכם, אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה, כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה" (ויקרא כ"ו).

המילים "ושבתה הארץ שבת לה'" שוב מדגישות לנו את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, שכמו שעם ישראל מחוייב לשבות שבוע ימים שבת לה', כך ארץ ישראל צריכה לשבות כל שבע שנים שבת לה'.

וכמו שבשבת בראשית נאמר מספר פעמים הביטוי-"שבת שבתון" (ויקרא כ"ג), שפירושה שבת מוחלטת שאסורה גם מלאכת אוכל נפש (ולכן גם ביום הכיפורים נאמר ביטוי זה, כי גם הוא אסור בכל מלאכה, כולל מלאכת אוכל נפש), גם בשנת שמיטה נאמר ביטוי זה-"שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'", כי הלא המלאכות האסורות בקרקע בשנת השמיטה הן דווקא אלה שמיועדות לאוכל נפש-זריעה, קצירה, בצירה, זמירה, ואילו מלאכות שלא קשורות לאוכל דווקא, מותרות- כגון קציצת עצים לצורך הסקה, חפירת תעלות לצורך הולכת המים ממקום למקום וכן על זו הדרך.

וזאת בניגוד לשאר מקראי הקודש שהזכרנו בפרשה הקודמת, שבהם לא נאמר "שבת שבתון"- כי אסורים רק במלאכת עבודה שלא כוללת מלאכה לצורך אוכל נפש.

אמנם בשנת שמיטה מותר לקטוף את פירות השדה שצמחו מעצמם (ספיח קצירך) אך לא לאסוף את התבואה הביתה לצרכי שימור ומסחר, כפי שנהוג בשש השנים לפני השמיטה-"שש שנים תזרע שדך… ואספת את תבואתה"- אלא צריך להפקיר את התבואה, ולכן נאמר-"והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך לעבדך ולאמתך…" וכן בפרשת "משפטים" נאמר-"ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה" (שמות כ"ג), אך אסור מסחר ושימור בפירות השביעית. ולכן אסור קציר ובצירה, שאלה מלאכות שנועדו לאיסוף התבואה ושימורה, ורק מותר לקטוף מהשדה פרי פרי ולאכול כפי שנאמר בשנת היובל-"מן השדה תאכלו את תבואתה".

וכן בהמשך נאמר-"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו", ועל זה ה' עונה שיבול השנה השישית שכן מותר לאסוף, יספיק לשלוש שנים- לשנה השישית עצמה, לשנה השביעית ולשנה השמינית עד תחילת השנה התשיעית שאז יש כבר יבול שנזרע בשנה השמינית- מכאן משמע ששנת השמיטה מתחילה בחודש השביעי ולא בחודש ניסן הראשון לחודשים, כי הלא זריעת החיטה היא בתחילת החורף ואם תחילת השנה מתחילה בניסן, הלא התבואה שנזרעה בחורף מבשילה בקיץ, וכן היה אפשר לאסוף את התבואה בשנה השביעית כי הרי גדלה את רוב גידולה בשנה השישית.

והיו צריכים לומר מה נאכל בשנה השמינית כי לא זרעו בחורף של השנה השביעית ואז אין יבול בשנה השמינית שמתחילה בניסן.

וכן משמע משנת היובל- שבה נאמר-"והעברת שופר בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים… וקדשתם את שנת החמישים שנה…" משמע שבחודש השביעי מקדשים את שנת היובל, משמע שאז מתחילה שנת יובל ולא בחודש ניסן- החודש הראשון- ומכאן, מפרשה זו מוכח שהשנה העברית מתחילה בתשרי בחודש השביעי, למרות שחודשי השנה נמנים מניסן שהוא החודש הראשון.

הביטוי "ענבי נזירך" המופיע בעניין השמיטה רבו בו הדעות במפרשים, אך ניתן להקיש על משמעותו מהמקביל לו בפסוק-"את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור", כי הלא-"ספיח קצירך"- הכוונה לגרעיני התבואה שנפלו בשדה בזמן הקציר של השנה השישית וממנו צמחו מאליהם שיבולים בשנה השביעית (כי הרי אסור לזרוע בשנה השביעית), ועליהם נאמר שאסור לעשות קציר של ספיחים אלו בצורת קציר שאוספים הביתה, אלא כל אחד יכול לבוא לשדה ולקטוף שיבולים לצורך אכילתו כמו שנאמר-"מן השדה תאכלו את תבואתה".

ומכאן נקיש "לענבי נזירך"- כי הלא פירות הגפן אין צורך לזרוע כל שנה אלא העץ מוציא כל שנה אלא העץ מוציא כל שנה פירות, רק מה שאסור בשנה השביעית זה לטפח את הכרם ולזמור את הענפים המיותרים, כדי לאפשר גדילה מיטבית של הענבים וכיוון שזה נאסר בשביעית, יוצא שצריך להתרחק מהכרם בשנה השביעית ולא לטפל בו כלל, ולכן זה נקרא "ענבי נזירך" מלשון הרחקה ("והזרתם את בני ישראל מטומאתם" (ויקרא ט"ו) שהכוונה להרחיק את בני ישראל מהטומאות).

כלומר: ענבים שהתרחקת מהם בשנת השמיטה ולא טיפחת אותם, אותם אסור לבצור בצורה רגילה של בציר כל שנה שבוצרים בבת אחת את כל הכרם ואוספים לגת או למסחר- זה אסור, ומה שמותר זה שכל אחד יבוא לכרם ויקטוף כפי יכולתו לאכול, כי זה הפקר לכל, וזה לא נקרא בצירה שמשמעותה קטיפה מסחרית כמו שקצירה משמעותה תלישת שיבולים בכמויות מסחריות, ולכן התורה נוקטת רק בשני סוגי פירות אלו- קציר התבואה ובציר ענבים- כי כל אחד מייצג את כל הדומים לו, "ספיח קצירך"- את כל יבול שצריך להיזרע כל שנה מחדש, "וענבי נזירך"- את כל סוגי הפירות שהעצים מוציאים מעצמם כל שנה, ויש איסור לטפח  את העצים ולזמור את הענבים המפריעים לגדילת הפירות.

ואכן בשנת היובל נאמר-"לא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה" ולא מזכירים דווקא ענבים אלא כל פירות האילן המוזכרים בשביעית בגלל האיסור לזמור.

ולאחר מצוות השמיטה, עוברת הפרשה לעסוק בשנת היובל, ובפרט ביום הכיפורים של שנת היובל שבו מתכנסים לרגע אחד שיא קדושת המקום עם שיא קדושת הזמן עם שיא קדושת האדם- קדש קדשים במקדש עם יום כיפור של שנת היובל (שהיא המקודשת בכל השנים-"וקדשתם את שנת החמישים שנה", "וכי יובל היא קודש תהיה לכם", מה שלא נאמר אפילו על שנת השמיטה).

ועם הכהן הגדול שהוא שיא הקדושה באדם, בפרט יום הכיפורים של שנת היובל  שבו קוראים דרור בארץ לכל יושביה, וכל העבדים משתחררים וכל הקרקעות חוזרות לבעליהן וכל החובות והשעבודים נמחקים ומגיעים למצב של חרות כפי שהיה במעמד הר סיני-"חרות על הלוחות", אל תקרי חרות אלא חירות- חרות ממלאך המוות כי פסקה זוהמתן מחטא הנחש.

ולכן יש הקבלה בין ספירת החמישים יום מיציאת מצרים עד מעמד הר סיני  ובין ספירת השנים של היובל- וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה".

ובכך מקביל לפרשה הקודמת בעניין חג השבועות שגם לא סופרים-"וספרתם לכם ממחרת השבת… שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום".

ובכך מתקשר הר סיני לארץ ישראל במשמעות נוספת, כי המספר חמישים מייצג את חמישים שערי בינה שהם כנגד מ"ט שערי טומאה שבהם שקעו בני ישראל במצרים, ורגע לפני ששקעו בשער החמישים וקבלו את התורה ופסקה זוהמתן, ולאחר חטא העגל נסוגו אחור וחזרה זוהמתן, ואז נצטווה משה בהר סיני- בעלותו לקבל לוחות שניות- על פרשתינו, שאותו מסלול של עלייה בשערי הקדושה יצטרכו לעבור בארץ ישראל בקידוש החומריות של הארץ שנשארה מקללת האדם-"ארורה האדמה בעבורך", ובאמצעות מצוות השביעית והיובל ושאר מצוות התלויות בארץ יקדשו את חומריותה, ובתום חמישים שנה יקראו דרור בארץ לכל יושביה- המקבילה לחרות של מעמד הר סיני.

וכפי שביציאת מצרים נגאלו ישראל-"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים… וגאלתי אתכם בזרוע נטוייה ובשפטים גדולים ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים… והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה" (שמות ו').

כך בשנת היובל נגאלת ארץ ישראל מחומריותה ומקללת הנחש ומתקדשת בזכות עם ישראל ועבודתו-"ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ".

כי השרש ג.א.ל מורכב מהמילים- גאה אל- כי בגאולת ישראל ובגאולת הארץ גואה שם ה' ומתקדש בעולם, ככתוב בשירת הים ביציאת מצרים-"אשירה לה' כי גאה גאה" (שמות ט"ו), ואם לא תתנו גאולה לארץ תקבלו גולה מן הארץ כי הוצאתם מן הגאולה את האלף- אלופו של עולם-"כי לי הארץ", וברגע שאתם מתנהגים  בארץ בהרגשת בעלות ולא שובתים בשמיטה וביובל ומתכחשים לכך שהארץ שייכת לה'- היא מקיאה אתכם ממנה.

כי יש קשר הדוק בין האדם מישראל לארץ ישראל- עבד עברי עובד שש שנים- "ובשביעית יצא לחופשי חינם" (שמות כ"א) וכן ארץ ישראל "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך… ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ".

וכן עבד עברי נרצע עובד עד היובל ואז שב אל משפחתו, וכן ארץ ישראל- ביובל שבות הקרקעות לבעליהן הראשונים-והארץ לא תימכר לצמיתות כך שהקרקע היתה שבוייה ע"י מכירה אצל אחר, חוזרת ביובל לאחוזת בעליה שנחל אותה בירושת הארץ בימי יהושע בן נון.

ובעצם גם שנת השמיטה וגם היובל משחררים את האדם והאדמה מתלות הדדית ושעבוד הדדי וכן מהשפעה הדדית, כי חומריות הארץ יכולה להזיק לאדם מישראל המשועבד לה כל הזמן, ולהפוך אותו לחומרני ולהגביר את יסוד העפר שבגופו החומרי ולהמעיט את היסוד הרוחני בו.

ולכן בשנת השמיטה והיובל כשאדם פנוי מעבודת האדמה שנה שלימה ויכול לעסוק בתורה ובמושכלות ולפתח את הרוחניות שבו ולהידבק בה' ולזכור שהארץ ארעית (ארץ בארמית- ארעא) וחולפת והרוח נצחית שצריכה לשוב אל האלוקים אשר נתנה ויש להשקיע בה יותר מבחומר, ורק כך יוכל לקדש אחר כך את החומר שבארץ בשש השנים הבאות.

כי כאשר אדם מישראל נאחז בקרקע בלי להרפות, היא נהפכת לאדון עליו וגורמת לו להונות את אחיו בשביל בצע כסף, הן במכירת קרקעות והן בקנייתן- ולכן מזהירה התורה-"וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קניה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו"- עמיתך במובן- בן עמך, שקצת רחוק מאחיך אך עליך להתייחס אליו כאחיך ולא כאדם לעומתך- יריב שאתה בעימות אתו, ותחוש שאתה רשאי להונות במחיר הקרקע-"ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוקיך כי אני ה' אלוקיכם"- כולכם בני ולכן צריכים לנהוג כאחים זה לזה, בפרט שהארץ היא שלי ואתם רק גרים ותושבים בה.

ומצד שני, אדם שקיבל נחלה בארץ, יש לו אחריות כלפיה לקדש את חומריותה, כי היא אחוזתו- יש לו אחיזה בה שמיוחדת לו ולמשפחתו אחריו, ולכן אם ימוך וייאלץ למכרה, צריך לעשות הכל כדי לגאול אותה בחזרה ולהשיבה אל משפחתו, ואם לא משיגה ידו אז גואלו הקרוב אליו ממשפחתו, צריך לגאלה מידיי הקונה ולא לחכות ליובל, למרות שביובל ממילא תחזור למוכר, אך עדיין תיקונה מצוי רק בידי אוחזה הראשון, וכל עוד נמצאת אצל הקונה נחשבת שבוייה ויש לגאלה בחזרה ולהעניק לה גאולה בכך.

והמושג "גאולה" אומר: שבעל כרחו של הקונה המחזיק בשדה, חייב הקונה להחזירה לבעל האחוזה ברגע שיהיה לו כסף לגאלה דבר המחזק את מה שאמרנו: שהתיקון של השדה הוא רק בידי בעליה הראשונים מאז ימי יהושוע בן נון, ולכן התורה דואגת שתחזור לידיו בהזדמנות הראשונה.

וכן בספר "יחזקאל", המדבר על חלוקת הארץ  באחרית הימים, נאמר-"ולא ייקח הנשיא מנחלת העם להונותם מאחוזתם…למען אשר לא יפוצו עמי איש מאחוזתו" (יחזקאל מ"ז), וזו גם הסיבה להבדל בין בתי ערי החומה (שאם לא נגאלו בתוך שנה נמכרים לצמיתות לקונה ולא יוצאים ביובל), לבין בתי החצרים , כלומר- בתים בערים שלא מוקפות חומה (שנחשבים כשדה אחוזה וחוזרים לבעלים ביובל, ויש להם גאולה תמיד כמו שדה אחוזה).

כי בתי ערי חומה שייכים בדרך כלל  לאנשים עירוניים שעוסקים במסחר או במלאכות כפחחות, נגרות ושאר מלאכות של צרכי העיר הגדולה, ואל העיר הזו מגיעים כל החקלאים מערי החצרים, ששם יש את השדות המעובדות, ומביאים לעיר הגדולה את תוצרתם החקלאית למכירה.

ולכן תושבי העיר הגדולה המוקפת חומה (כגון ירושלים, יריחו, חברון) אין זו אחוזתם שקבלו בימי יהושוע בן נון בחלוקת הארץ (חוץ מהלוויים) ואין פה שום עיבוד האדמה וקידושה אלא רק בית למגורים בתוך העיר, ולכן נמכר לצמיתות ולא חוזר ביובל, אך-"בתי החצרים", כלומר: בתים בערי השדה המוקפות בנחלות ובשדות שמיועדים לעיבוד חקלאי.

הן נתנו בחלוקת הארץ לכל שבט נחלתו באחוזה, ולכן הבית בעיר זו הוא חלק משדה האחוזה, כי משם יוצא הבעלים כל יום לעבד את שדהו הסמוך ששייך לו כשדה אחוזה ולכן גם הבית נחשב בכלל שדה האחוזה, כי משם יוצא הבעלים כל יום לעבד את שדהו הסמוך ששייך לו כשדה אחוזה, ולכן גם הבית נחשב בכלל שדה האחוזה שצריך לתקנו ולקדשו, ולכן נגאל וחוזר ביובל כמו השדה עצמו.

ולכן ערי הלוויים שניתנו להם לאחוזה במקום נחלה בארץ ישראל, וכל שבט הקצה ללוויים מספר ערים לשבת בנחלתו ללא שדות לעיבוד חקלאי, ורק בתים בערים, וכיוון שבתים אלה הם אחוזתם של הלוויים, לכן גם בתי ערי החומה של הלוויים והכהנים (כמו חברון) "גאולת עולם תהיה להם" וחוזרים ביובל כמו שדה אחוזה.

וכן שדה מגרש עריהם- (שמסביב לכל ערי הלוויים, ניתן להם מגרשים לבהמתם ולרכושם-"צוואת בני ישראל ונתנו ללוויים מנחלת אחוזתם ערים לשבת ומגרש לערים סביבותיהם תתנו ללוויים והיו ערים להם לשבת ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם וכל חייתם, ומגרשי הערים אשר תתנו ללוויים מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב"[במדבר ל"ה])-"לא יימכר כי אחוזת עולם הוא להם"- את המגרש בכלל אסור למכור כי שייך לכל העיר לשימוש לבהמתם של כולם ולא שייך לאיש אחד שיכול למכור זאת, רק את ביתו יכול למכור ועדיין חוזר ביובל כפי שהסברנו.

וזאת מכיוון שהלוויים אנם עובדים את האדמה, ותפקידם לשרת במקדש וללמד את בני ישראל תורה ולשמש שופטים ודיינים ומורי הוראה, ולכן בתיהם זו אחוזתם, כי מאפשרים להם לשבת ללמוד ולכן בתיהם מקודשים כמו שדות האחוזה של ישראל.

ומעניין שלגבי מכירת שדה האחוזה, נאמר-"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו"- כי רק כשאין לו ברירה אדם מוכר שדה אחוזה, ואילו לגבי בית מושב עיר חומה, לא נאמר "כי ימוך", אלא "ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה"- משמע שאדם יכול למכור בית מושב עיר חומה גם אם מצבו הכלכלי טוב, ורק רוצה לעבור לגור בעיר אחרת, או סתם להחליף בית, וזה מתקשר למה שאמרנו, שבית מושב עיר חומה אין לו דין אחוזה שפירושו קשר רוחני בין האדם לבית, כפי שיש בשדה אחוזה- שאחד מתקן את השני ומקדשו.

וכעת מופיעה פתאום פרשת ההלוואה בריבית, שלכאורה לא קשורה לפרשתינו- העוסקת בקדושת ארץ ישראל, וכן מצווה זו כבר הופיעה בפרשת "משפטים"-"אם כסף תלווה את עמי את העני עמך לא תהיה לא כנושה לא תשימון עליו נשך" (שמות כ"ב).

וכן, כאן בנוסף לנשך גם הביטוי "תרבית" שלא מופיעה שם-"אל תקח מאיתו נשך ותרבית", ומדוע נוסף כאן?

וכן, שם נאמר הדבר לגבי עני, וכאן לא מוזכר עני אלא-"כי ימוך אחיך", וכן כאן לא מוזכר כלל לשון הלוואה, אלא לשון נתינה-"את כספך לא תתן לא בנשך", וכן כאן זה המקום היחיד שמוזכרת "תרבית", כי גם בספר "דברים" ששוב מוזכר ענייני ריבית, הביטוי הוא רק "נשך"-"לא תשיך לאחיך נשך כסף, נשך אוכל, נשך כל דבר אשר יישך לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך" (דברים כ"ג).

כמו כן, סיום פרשת הריבית מסתיים במילים-"אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוקים", שלכאורה מה קשור לעניין ריבית? ובשתי הפעמים שמוזכרת ריבית בתורה (שמות כ"ב, דברים כ"ג) לא מוזכרת סיבה זו כטעם לאיסור ריבית ורק כאן מוזכרת ומה שייך?

ולכן נראה לומר שכאן לא מדובר בריבית רגילה, אלא כאן מדובר כשאר אדם שיש לו שדה אחוזה ולא מצליח להפיק פרנסתו משדה זה, מחמת מיעוט גשמים או מגיפה ביבול השדה- כמו שדפון או יירקון ומצד שני לא רוצה למכור את שדה אחוזתו, ומנסה להיאחז בקרקע בכל כוחו.

לכן התורה מצווה שהאדם היותר עשיר יחזיק בו ויעזור לו להחזיק מעמד עד יעבור זעם-"והחזקת בו גר ותושב וחי עמך", ואל תנצל את מצבו ותלווה לו כסף בריבית, או תתן לו אוכל לפרנסת ביתו בריבית (שיחזיר לך כמות גדולה יותר של אוכל ממה שנתת לו), כי אז לא יוכל להתאושש ממצבו וייאלץ למכור את שדה אחוזתו על מנת להחזיר את החוב התופח כל הזמן מחמת הריבית.

וצריך אתה לזכור, שה' הוציאך מארץ מצרים שבה היית אתה באותו מצב של שעבוד לאחרים, אז אל תשעבד אחרים ע"י ריבית, שגורמת ללווה להיות משועבד לחוב כמו עבד, הו' הוציאכם מארץ מצרים לתת לכ את ארץ כנען לאחוזה, וע"י האחיזה בארץ וקידושה במצוות התלויות בארץ –"להיות לכם לאלוקים", ולכן אסור לך לגרום לאחיך (למרות שאינו עני, כי יש לו את השדה עדיין) למכור את שדהו שדה אחוזתו בגלל הריבית שהטלת עליו ואז לא יוכל לקדש את הארץ שלכך נועד.

וכן-"כי ימוך אחיך" ולא רוצה למכור את שדה אחוזתו, ונמכר לך לעבד, כדי לא להיאלץ למכור את שדה אחוזתו, אסור לך לעבוד בו עבודת עבד (וזאת בניגוד לעבד עברי שנמכר בגניבתו ע"י בית דין  כשאין לו להחזיר את הכפל או מוכר עצמו כשאין לו שדה אחוזה שאז יש דין עבד עברי המפורט בפרשת "משפטים") אלא כפועל שכיר יהיה עמך עד שנת היובל וביובל ייצא הוא ובניו עמו-"ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב" ופסוק זה מוכיח שמדובר כאן שלא מכר את שדה אחוזתו והעדיף להימכר לעבד, ולכן נאמר "ושב אל… אחוזת אבותיו ישוב".

ומעניין שיש הבדלים רבים בין דיני עבד כאן לדיני עבד עברי המפורטים בפרשת "משפטים"-ראשית כאן לא מוזכרת אמה עבריה ושם כן מוזכרת, שנית, שם לא נאמר-"לא תעבוד בו עבודת עבד", כפי שנאמר כאן, וכן לא נאמר שם-"לא תרדה בו בפרך"- כפי שנאמר כאן.

וכן שם נאמר שעובד שש שנים ובשביעית ייצא, וכאן נאמר שעובד עד שנת היובל ולא מוזכר שש שנים כלל, וכן כאן נאמר-"ויצא מעמך הוא ובניו עמו", ושם נאמר-"והוא ייצא בגפו", וכן שם מוזכר דין עבד נרצה וכאן לא מוזכר, וכן כאן נאמר שעובד כשכיר כתושב ושם לא נאמר דבר זה.

מכל זה נראה כפי שהסברנו , שכאן מדובר באדם שמוכר עצמו רק כדי לכסות חובותיו, כדי שלא יצטרך למכור את שדה אחוזתו, כפי רצון ה'- שאדם יעבד את שדה אחוזתו ולא ימכרנו, ולכן לא נחשב כעבד עברי רגיל ולא יוצא בשש, כי אז לא יוכל לכסות את חובו ועובד עד היובל כשכיר ולא כעבד עברי, ובניו עובדים עמו עד היובל, כי ביובל ממילא נשמטים החובות ונגמר חובו ולכן יכול לחזור למשפחתו ולשדה אבותיו.

ובכלל כאן נאמרים דברים שסותרים את פרשת "משפטים", שמפרטת את דיני עבד עברי ואמה עבריה ללא הסתייגויות, ואילו כאן נאמר במפורש שכל עניין עבד עברי לא רצוי בעיני ה'-"כי עבדיי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא יימכרו מכמרת עבד…ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגויים אשר סביבותיכם, מהם תקנו עבד ואמה, וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו, וממשפחתם אשר עמכם אשר הולידו בארצכם והיו לכם לאחוזה והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבודו ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בפרך"- והרי בפרשת "משפטים" לשון זו נאמר בעבד עברי נרצע-"ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם".

וכאן נאמר במפורש שרק בגויים מותר וצריך לעבוד לעולם. ומה השתנה? הרי גם פרשת "משפטים" וגם פרשתנו נאמרו בהר סיני? כמו כן, המילה "אחוזה" המופיעה כאן בעבד כנעני, מאוד מזכירה את "שדה אחוזה", ויש פה הקבלה בין השדות בארץ ישראל שהם אחוזה להם, לבין עבדים כנענים שגם הם נחשבים לאחוזה.

ומילא לגבי שדות הסברנו שאחוזים בישראל ומתקנים אחד את השני, אך מה שייך לשון זה בעבד כנעני?

וכפי שהסברנו בתחילת הפרשה, שפרשתנו והפרשה הבאה, נאמרו למשה בהר סיני לאחר חטא העגל בעלייה השנייה לקבלת הלוחות השניות, העניין מובן!

כי לפני חטא העגל שפסקה זוהמתן של ישראל, והחומריות פחתה וחזרה כמו לפני חטא אדם הראשון (שהאדמה התקללה ונדרש לתקנה), ואז לא הייתה מניעה למוסד העבד העברי והאמה העבריה ועבד נרצע לעולם, ולא הוצרכה התורה להזהיר-"לא תרדה בו בפרך" ו-"לא תעבוד בו עבודת עבד", כפי שמזהירה בפרשתינו- שמדובר לאחר חטא העגל וחזרה הזוהמה ויש חשש להתגברות יסוד העפר שבאדם,

ולכן מצריכה פרשתנו לקדש את החומר בעבודת שדה האחוזה, על מנת לתקן את יסוד העפר, וכן עבד כנעני החייב במצוות כאשה, יש מצווה לעבוד בו כי יש בו תיקון כפי שיש בשדה אחוזה. ולכן שניהם נקראים-"אחוזה", כי יש לך אחיזה בהם ולהם בך לצורך תיקונם ותיקונך.

אך עבד עברי כבר לא רצוי כי יש חשש שישכח את אדוניו האמיתי-ה'-"כי עבדיי הם"- ולא עבדים לעבדים.

ולכן ממשיכה התורה בדין עבד עברי שנמכר לגוי או לעבודה זרה ("לעקר משפחת גר"- שנמכר לשרת שם), שאז וודאי לא מתאפשר לו קיום מצוות ולכן פה מופיעה המילה "גאולה" (כפי שהופיעה בדין מכירת שדה אחוזה שגם שם רק הבעלים המקורי יכול לתקן את יסוד העפר שבה ובו ולכן נדרשת גאולה), ואם לא השיגה ידו ולא יד קרוביו לגאלו-"ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו" וגם במקרה זה אין לעבוד בו עבודת עבד אלא כשכיר שנה בשנה-"ולא ירדנו בפרך לעיניך"- משמע שהגויים שקנו את העבד העברי הם תחת שליטת ישראל-"כי לי בני ישראל עבדים, עבדיי הם אשר הוצאת אותם מארץ מצרים אני ה' אלוקיכם", ולכן עבדות לגוי מונעת מהעביר לעבוד את ה' ולכן יש לגאלו, כפי שנגאלו ממצרים ויצאו מעבדות המצרים לעבודת ה' שזו גאולה לנשמה.

וכיוון שפרשה זו נאמרה מיד לאחר חטא העגל בעלות משה שנית אל הר סיני לכן מזהירה התורה שוב לא לעשות אלילים בתור מתווכים לעבוד את ה', כמו שעשו בעגל ומוסיפה לאסור גם דברים שבעבר הותרו בפולחן, כמו מצבה, שיעקב אבינו נהג להקים מצבה לה' בכל מקום להגיע-"וישכם יעקב בבוקר וייקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצוק שמן על ראשה" (בראשית כ"ח), כעת לאחר חטא העגל, נאסרת אפילו מצבה ויצוק שמן על ראשה" (בראשית כ"ח), כעת לאחר חטא העגל, נאסרת אפילו מצבה זו כפולחן לה' מחשש שתיהפך למתווך, כפי שקרה בעגל-"ופסל ומצבה לא תקימו לכם", וכן-"אבן משכית" (שנהגו להשתחוות עליה), "לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה" אך בבית המקדש מותר אבן משכית, רק בארצכם יש חשש שבסוף תיהפך למתווך.

ולכן מסיימת הפרשה "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, אני ה'"- הפרשה התחילה בשבת הארץ ומסתיימת בשבת בראשית, כדי שלא יחשבו  שבכניסה לארץ חל מצב חדש שצריך לשמור רק את שבת הארץ, ולא שבתות השנה כפי ששמרו במדבר, ויחד עם זאת-"את מקדשי תיראו", ששם כן מותרת אבן משכית להשתחוות עליה, כי לא יאה שרצפת המקדש תהיה עפר, ואין כאן מורא מקדש, ולכן אבן משכית מותרת במקדש, וגם שנאסרה מלאכה בשבת, אך במקדש ישנן מלאכות שמחוייבות גם בשבת כהקרבת קרבנות השבת- תמידין ומוספין.

פרשת בחוקותי

פרשתינו היא תמונת מראה לפרשה הקודמת-"בהר". פרשת "בהר" התחילה במצוות השמיטה שחלה כל שבע שנים ופרשתינו מתחילה  בשבע הברכות שיתברכו ישראל, אם ישמרו את מצוות התורה.

בפרשת "בהר" לאחר מצוות השמיטה באה מצוות היובל, לאחר ספירת ארבעים ותשע שנים, ובפרשתינו, לאחר שבע הברכות באות ארבעים ותשע הקללות במידה ולא שומרים ישראל את מצוות התורה (עפ"י הכלי יקר בפרשת "כי תבוא", המסביר את ההבדל בין פרשת "בחוקותי" שבה יש מ"ט קללות לפרשת "כי תבוא", שבה יש צ"ח קללות-"ומאי טעמא היו אותן שבתורת הכהנים מ"ט ואלו כפולות במספר צ"ח הלא דבר הוא" (דברים כ"ח פסוק ט"ו ד"ה-"והיה אם לא תשמע וכו'"))

ובמקום הקללה החמישים (שאז לא תהיה תקנה לעם ישראל כי הגיעו לחמישים שערי טומאה) יש בשורת נחמה כנגד היובל-"ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם להפר בריתי איתם כי אני ה' אלוקיהם, וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגויים להיות להם לאלוקים אני ה'".

ולאחר מכן, כנגד פרשת "בהר" שבה מופיעים דיני מכירת שדה אחוזה, בית מושב עיר חומה, ומכירת עצמו לעבד, יש בפרשתינו פרשת ערכים של אדם המקודש ערכי בני אדם להקדש וכן הקדש שדות ובתים ושאר רכוש האדם.

וכנגד הגאולות שנאמרו בפרשת "בהר" שבה מופיעים דיני מכירת שדה אחוזה, בית מושב עיר חומה, ומכירת עצמו לעבד, יש בפרשתינו פרשת ערכים של אדם המקדיש ערכי בני אדם להקדש וכן הקדש שדות ובתים ושאר רכוש האדם. וכנגד הגאולות שנאמרו בפרשת "בהר"- בעניין השדות, הבתים והאנשים. גם בפרשתינו נאמרים דיני גאולה מידי ההקדש של כל הדברים שהוקדשו.

והפרשה מתחילה בשלושה תנאים ושבע ברכות (כנגד עשר ספירות שלש אמות ושבע מידות):

  • אם בחוקותי תלכו- לימוד תורה.
  • את מצוותי תשמורו- מצוות לא תעשה.
  • ועשיתם אותם- מצוות עשה. 

ובשבע הברכות ישנה הדרגתיות מהבסיסית ביותר לגבוהה ביותר:

  • פרנסה.
  • שלום בארץ.
  • השבתת חיה רעה מן הארץ.
  • רדיפת אויבים מחוץ לארץ ישראל.
  • ריבוי עם ישראל.
  • שפע מעבר לנדרש.
  • ז.        "ונתתי משכני בתוככם והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם"- ובברכה שביעית זו היא פסגת הברכות ותכלית קיומו של עם ישראל בארץ ישראל, לאחר שקידשה במצוות התורה זוכה להיות לעם ה' וה' שוכן בתוכו, כי איווה לו הקב"ה דירה בתחתונים.

וכנגדה בקללות זו הגלות ועזיבת הארץ והיותנו נתונים לשלטון הגויים, ובכך יש לנו רשות זרים ואז יש פירוד בין העם ובין הארץ  והשכינה יוצאת לגלות יחד עמנו.

ובקללות יש שבע עבירות שעליהן באות מ"ט קללות ובסיומן נבואת נחמה במקום המכה החמישים. וכפי שמפרטם רש"י במקום, שבעת העברות הן:

  • "ואם לא תשמעו לי"- להית עמלים בתורה ולדעת מדרש חכמים .
  • ב.      "ולא תעשו"- משלא תלמדו לא תעשו.
  • ג.       "ואם בחוקותי תמאסו"- מואס באחרים העושים.
  • ד.       "ואם את משפטי תגעל נפשכם"- שונא את החכמים.
  • ה.      "לבלתי עשות"- מונע אחירם מלעשות.
  • ו.         "ואת כל מצוותי"- כופר שלא ציוויתים.
  • ז.        "להפרכם את בריתי"- כופר בעיקר.

הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת את השנייה, וכן עד השביעית, ואלו הן: א. לא למד. ב. ולא עשה. ג. מואס באחרים העושים. ד. שונא את החכמים. ה. מונע את האחרים. ו. כופר במצוות. ז. כופר בעיקר- עד כאן לשון רש"י.

ומעניין ההבדל בין הלשון של "ואם בחוקותי תלכו", ובעבירות-"ואם בחוקותי תמאסון" ולא נאמר "ואם בחוקותי לא תלכו" בתור ניגוד.

וכן הביטוי-"ואם את משפטיי תגעל נפשכם", בא בניגוד לברכות ששם נאמר-"ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם"- כלומר: ה' שוכן בתוכנו ולמרות קדושתו העצומה לא גועלת נפשו אותנו למרות חומריותנו וטומאתנו, ואילו ישראל בתמורה גועלת נפשם של את משפטי ה' וגומלים רעה תחת טובה.

ועם כל זאת בסוף פרשת הקללות נאמר-"ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם כי אני ה' אלוקיהם", וכן בעבירות ישראל מופיע הביטוי "להפרכם את בריתי", ובנחמה-"לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם"- למרות שישראל גם מאסו וגם געלו וגם הפרו ברית ה' לא מואס ולא גועל בנו ולא מפר בריתו איתנו.

מצד שני, באמצע הקללות מופיעה המילה-"וגעלה נפשי אתכם" אך לא מופיעה המילה למאוס מצד ה'- משמע שמאיסה זה יותר חזק מגועל, ולמזלנו לא הגענו בקללות לדרגה של מאיסת ה' בנו אלא רק גועל מצדו, ולכן יש עדיין תקנה ובהתאם להדרגתיות בעבירות ישנה הדרגתיות בעונשים, וכשם שהעבירות הן שבע, כן העונשים מחולקים לקבוצות של שבע (כפי שמפרט רש"י), שביניהן ישנה החרפה בענישה כתוצאה מאי חזרה בתשובה בעקבות שבעת העונשים הקודמים.

"ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי לייסרה אתכם שבע על חטאותיכם"- וכאן באות עוד שבע מכות "ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמוע לי ויספתי עליכם מכה שבע כחטאתיכם"- ומכאן מגיעות עוד שבע מכות, ואז-"ואם באלה לא תיווסרו לי והלכתם עמי קרי והלכתי אף אני עמכם בקרי והכתי אתכם גם אני שבע  על חטאותיכם".

ושוב שבע מכות ואז מגיעה הענישה הקשה ואז מגיעה הענישה הקשה מכולם-"ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בהמת קרי וייסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם", והביטוי "חמת קרי" שהוא החמור מכולם, משלב בתוכו שני ניגודים- חמת (מלשון חום) וקרי (מלשון קור), כי עד כה היה הביטוי היה רק "קרי".

כי הביטוי "חמת קרי", הוא כנגד המאיסה במצוות ע"י ישראל, שזה מבטא רצון להכעיס את ה' בשאט נפש, בכך שמייחסים את כל השפע שקבלו בארץ מה', ליד המקרה והמזל ולא לחסד ה' עליהם, ולכן מרשים  לעצמם למאוס במצוות ולבעוט בה'.

ואם לאחר כל המכות שספגו עדיין הולכים עם ה' בקרי ואמרים הכל מקרה וגם המכות לא משמיים, אז ה' הולך איתם בחמת קרי- מידה כנגד מידה- אתם פשעתם בגלל טוב הארץ-"וישמן ישורון ויבעט" אז אתכם אגלה מן הארץ-"ואתכם אזרה בגויים והריקותי אחריכם חרב, והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה", וזה העונש הכי קשה לעם ישראל- הניתוק מארץ ישראל והגלות בגויים.

כי גם במכות ישנה הדרגתיות כפי שבעבירות, והעונש הגדול מכולם זו הגלות, כי היא מחסלת את האפשרות לעם ישראל לתפקד כעם ה'.

וחמת קרי פירושו חימה מקרית- חימה שנתונה לכאורה ביד המקרה העיוור-"והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה"-"והשימותי"- הפשט הוא שהארץ תישאר שממה, אך אסור לפרש- שאוציא ממנה את הנשמה, כמו הרבה פעלים בעברית שיש בהם שתי משמעויות הפוכות: להשריש- לשרש, לסקול- לסקל, לברוא- לברא, כך-"והשימותי"- אוציא ממנה את הנשמה.

כי ארץ ישראל ללא עם ישראל הוא כגוף בלא נשמה, ולכן גם אויביכם שממו עליה ולא מצליחים להתקיים עליה, ואז "תרצה הארץ את שבתותיה"- מה שלא שבתה כשהייתם עליה מכאן משמע, שמדובר בחורבן בית ראשון, שגלו ישראל לבבל לשבעים שנה, כנגד שבעים שמיטות ויובלות  שלא שמרו בהיותם בארץ.

והקללות בפרשת "כי תבוא", הם כנגד חורבן בית שני שגלותו נמשכת עד ימינו, ושם לא מוזכר עניין השמיטות. ושם גם אין נבואת נחמה כמו בפרשתנו.

ושם גם לא מופיע עניין המספר שבע, כפי שמופיע כאן, וכן לא מוזכר "קרי" ו"חמת קרי", כי שם מדובר בחורבן בית שני, שאז לא חטאו כמו כאן בעבירות להכעיס. ולכן שם לא מוזכר  מאיסת החוקים וגועל נפש מהמצוות כמו כאן.

אלא רק כתוב: "והיה אם לא תשמע בקול ה' אלוקיך לשמור לעשות את כל מצוותיו וחוקותיו אשר אנכי מצווך היום ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך".

וכן-"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (דברים כ"ח), רואים שגם לא היו עברות להכעיס כמו בבית ראשון וגם שמרו את השמיטות והמצוות, אך לא בשמחה ובטוב לבב.

ושם יש גם צ"ח קללות ללא נחמה- כפליים מאשר בפרשתנו! ומדוע חרון האף הגדול, כאשר בפרשתנו החטאים הרבה יותר חמורים?!

כמו כן, גם לאחר המכה הכי גדולה בפרשתנו, הגלות, עדיין ממשיכות המכות גם בארץ הנכר-"והנשרים בכם והבאתי מורך בלבבם בארצות אויביהם ורדף אותם כל עלה נידף ונסו מנוסת חרב ואין רודף… ואבדתם בגויים ואכלה אתכם ארץ אויביכם והנשארים בכם ימקו בעוונם בארצות אויביכם ואף בעוונות אבותם איתם ימקו"- משמע שמדובר בגלות של שני דורות- של הבנים עם אבותם.

ולכן כתוב-"בעוונם… ובעוונות אבותם איתם"- אבותם יהיו איתם בגלות ושני דורות אלו ימקו בעוונם, ושוב ראייה שמדובר בגלות בבל הקצרה של שבעים שנה- ובאמת בפרשת "כי תבוא" לא מוזכר עניין זה כלל- עוון האבות שהבנים נושאים יחד עם עוונם, ובכלל לא מוזכר כלל עניין האבות, אלא כל הקללות מדברות בלשון יחיד לכלל עם ישראל.

וכאן מופיע פתאום שני פסוקים תמוהים ביותר- לאחר הגלות, בהמשך המכות גם בארץ האויבים ממשיכה התורה-"והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי, אף אני אלך עימם בקרי, והבאתי אותם בארץ אויביהם, או אז ייכנע לבבם הערל ואז ירצו את עוונם"- מדוע לאחר שהתוודו על עוונם, ה' מעניש אותם עוד והולך איתם בקרי במקום לקבל את ווידויים ולגאלם?!

ומה פירוש-"או אז ייכנע לבבם הערל", הלא כבר התוודו על עוונם, אז כבר נכנע לבבם קודם? וכן מיד לאחר מכן אומרת התורה-"וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור"- משמע שנסלח עוונם, ואם כן, מדוע צריך את זכירת הארץ, ואם צריך, אז מדוע בפסוק הבא שוב חוזרת התורה-"והארץ תיעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם, והם ירצו את עוונם יען וביען במשפטיי מאסו ואת חוקותי געלה נפשם" (מעניין שאותה לשון שנאמרה על גלות בבל, לאחר חורבן בית ראשון-"למלאות דבר ה' בפי ירמיהו עד ריצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה" (דברי הימים ב' ל"ו ד"ה שפרשתינו מתייחסת לחורבן בית ראשון ולגלות בבל?! )

לכן נראה לומר, בהקדים מה שהסברנו מספר פעמים על חומריותה הקשה של ארץ ישראל-"שלא גושמה ביום זעם"- ע"י המבול, ולכן היא "ארץ לא מטוהרה"-ונשאר בה מקללת האדמה בחטא עץ הדעת-"ארורה האדמה בעבורך" וכל היושבים עליה מועדים לחטאים חמורים (כדוגמת סדום ועמורה ושבעת עמי כנען שהיו הכי מושחתים במידות ובעריות ובעבודה זרה עד שחויבו השמדה-"לא תחייה כל נשמה".

ולכן בפרשה הקודמת בציווי על הכניסה לארץ הוחל במצוות השמיטה והיובל שהכרחיות על מנת לקדש את חומריותה של הארץ, וארבעים ותשע שנות היובל, והיובל בשנת החמישים- נועדו לקדש את הארץ לאחר שנטמאה וטימאה את היושבים עליה- שבעת עמי כנען, ובשמירת השמיטות עד היובל מעלים אותה לחמישים שערי קדושה (שאליהם הגיעו במעמד הר סיני לאחר חמישים ימי ספירת העומר ומהם נפלו בחטא העגל- כשחזרה זוהמתן) ומגיעים בחזרה לדרגת הקדושה של מעמד הר סיני שגם העם וגם הארץ (שמקבילה להר סיני עצמו) מגיעים לדרגת הקדושה שהייתה במעמד הר סיני, ולכן ביום הכיפורים של שנת היובל תוקעים בשופר וקוראים דרור בארץ לכל יושביה, וכל האחוזות חוזרות לבעליהן, בדיוק כפי שמעמד הר סיני-"במשוך היובל המה יעלו בהר…" "ויהי קולות וברקים… וקול שופר חזק מאוד… ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד משה ידבר והאלוקים יעננו בקול" (שמות י"ט).

ובמעמד הר סיני יצאו לחרות ממלאך המוות, חירות מיצר הרע ("חרות על הלוחות" ואמרו במדרש שמות רבה: חרות-"חרות מן המלכויות, ואחרים אומרים חרות מן מלאך המוות, ורבנן אמרו- חרות מן הייסורים" וכן במסכת עירובין דף נ"ד- "רב אחא אמר: אף אין אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר "חרות" על תקרי חרות אלא חירות").

ולכן כאשר ישראל נכשלו בבית ראשון בשמירת השמיטות והיובלות, ממילא התגבר כוחה של הארץ וחומריותה, ולכן עוונות עם ישראל בבית ראשון היו קשים וחמורים כמו של יושבי הארץ לפנים- גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים ולכן גם הגיעו לידי מאיסת המצוות עד כדי מ"ט שערי טומאה, וכדי שלא יגיעו לשער החמישים הם הוגלו מן הארץ.

וגם אז בארצות אויביהם (בבל ומצרים) לא הכירו בעוונם, כי עדיין חומריות הארץ היתה בדמם, (כי רק שני דורות היו בגלות בבל), כפי שרואים בספר ירמיה, כשירמיה פונה לגולים במצרים שיפסיקו לעבוד עבודה זרה והם עונים לו שלהיפך! – כל עוד עבדו למלכת השמיים, כשהיו בארץ-"ונשבע לחם ונהיה טובים ורעה לא ראינו, ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמיים והסך לנסכים וחסרנו כל ובחרב וברעב תמנו" (ירמיה מ"ד).

ואז ירמיה מנבא להם חורבן גם במצרים במקום גלותם. וזה תואם לפרשתנו שגם לאחר הגלות-"והנשארים בכם ימקו בעוונם בארצות אויביכם" ואז ורק אז-"והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם" רק אז יכירו בכך שחטאו, כי השפעת חומריות הארץ פחתה מאז היותם בגלות, ובצירוף המכות יכירו בכך שטעו (מה שלא עזר כשהיו בארץ), אך עדיין ההכרה בטעות ובחטא לא מספיקה כי צריך לבער את פוטנציאל התאוות הקשות התבועים בדמם בגלל חומריות הארץ.

ולכן למרות התוודותם צריך לבטש את גסות חומרם באמצעות ייסורים, ורק אז יהיה בטחון שכשישובו לארץ לא יחזרו לסורם-"אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם, או אז ייכנע לבבם הערל ואז יירצו את עוונם"-יש פה דגש על עורלת הלב שבאה מערלה של פירות הארץ, כי ערלה נוהגת רק בארץ ישראל מדאורייתא בגלל חומריותה הקשה, ולכן רק לאחר הכנעת לבבם הערל ועידון חומריותם, רק אז יירצו את עוונם, והוידוי והכרת החטא לא מספיקה כדי להשיבם לארץ.

ואז ורק אז-"וזכרתי את בריתי יעקב… והארץ אזכור"- יש כאן זכירת העם והארץ, כי הארץ זקוקה לעם ישראל ועם ישראל זקוק לה לתיקון הדדי, וכן "והארץ אזכור" שאין לדון את ישראל לחומרה, כי ה' זוכר את הארץ וחומריותה שהשפיעה על העם ולכן ה' מחליט להפחית מחומריותה של הארץ, "והארץ תיעזב מהם ותרץ את שבתותיה, בהשמה מהם ויירצו את עוונם…", בזמן הגלות הארץ בעצמה תרצה את שבתותיה כי אין עליה אדם שיטמאה וממילא תתעדן חומריות הארץ בהעדרם ולכן כשישובו ישראל לארץ בבית שני לאחר גלות בבל של שבעים שנה, כבר יבוטלו יצר הרע של עבודה זרה בעקבות בקשת אנשי כנסת הגדולה כפי שמובא בגמרא יומא ס"ט:

ולכן בבית שני, החטאים כבר לא יהיו חטאים שבמידות (גילוי עריות, שפיכות דמים וגם עבודה זרה כפי שנסביר בהמשך) כפי שהיו בבית ראשון כתוצאה מחומריות הארץ, כמו בדור המבול, אלא יותר חטאים שבדעות (כמו דור הפלגה- ולכן בבית שני התפתחו כתות שונות בעם ישראל- הצדיקים, הכופרים בתורה שבעל פה, הנוצרים שרצו לשנות את כל התורה, וכן השפעת תרבות יוון ששלטה בארץ בזמן בית שני והביאה עימה את האפיקורסות ואת תרבות פיתוח הגוף וחכמת הפילוסופיה שהפילו חללים רבים בעם ישראל כמו תנועת המתיוונים שהולידה את מרד המכבים).

אך בד בבד עם ירידת חומריות הארץ לאחר שבעים שנות גלות בבל (שבהם ריצתה הארץ את שבתותיה בהעדר ישראל שעליה הופחתה חומריותה), זה לעומת זה שגם פסקה הנבואה מישראל ורמת הקדושה ירדה בהתאם לירידה ברמת החומריות, ולכן בבית שני לא היו ארון הברית ואף אורם ותומים, כי יצר הרע של העבודה זרה שבטל, דווקא הפחית את רמת הקדושה כי כמו שאמרנו "זה לעומת זה עשה אלוקים".

ככל שיש חומריות קשה, אז יש שפע קדושה שיעזור לאדם להתמודד עם החומריות, וכשפחתה החומריות אין צורך בשפע הקדושה כדי להתמודד עם החומר, וגם ככל שהחומריות קשה כך ההתגברות עליה קשה ומובילה לעוצמות קדושה גדולות יותר למי שמצליח.

ולכן הקללות שבפרשתנו שבאות על העברות החמורות של בית ראשון הן קלות בחצי מהמכות של פרשת "כי תבוא" שמיוחסות לעברות (הלכאורה קלות שמפורטות והמיוחסות לבית שני) בגלל שהאשמה על ישראל היתה פחותה בגלל חומריות הארץ הקשה שגרמה להם תאוות קשות (כי גם עבודה זרה- היתה תאווה גדולה לעבוד, כי ראו בחוש תוצאות של שפע כשעבדו עבודה זרה כפי שמבואר במסכת סנהדרין דף ק"ב: שמנשה המלך שהעמיד צלם בהיכל נגלה לרב אשי בחלום ולשאלתו מדוע עבד עבודה זרה ענה לו-"אם היית שם היית מרים את שיפולי גלימתך ורץ לעבוד עבודה זרה" רואים כמה הייתה קשה תאווה זו בבית ראשון, בפרט שהגמרא אומרת: שלא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי שיותרו להם עריות, ורואים שעבודה זרה היתה קשורה יותר למידות ולתאוות הגוף מאשר לדעות ואמונות, כי גם כשעבדו עבודה זרה עדיין האמינו בה' אחד, כפי שרואים למכביר בספר מלכים שלמרות שעבדו עבודה זרה, עדיין כבדו את ה' כמו במקרה אחאב המלך הרשע שנכנע לבבו לאחר תוכחת אליהו הנביא בעניין נבות היזרעאלי שרצחו, ובכל זאת לאחר מכן שב לסורו והמשיך לעבוד עבודה זרה).

ולכן מרגע שגלו ישראל בחורבן בית ראשון ירדה מיד רמת החומריות באדם כי כבר לא נמצאו בארץ ולכן בהמשך כבר התוודו את עוונם ולאחר מכות נוספות גם נכנע לבבם הערל ויכלו לשוב לארץ שכבר עודנה מחומריותה ולכן בבית שני כבר לא נהגו שמיטות ויובלות (גם בגלל שרוב יושביה עלו עליה) מדאורייתא.

והחטאים היו יותר עניין שבדעות, כפי שפירטנו לעיל, לכן העונש עליהן היה יותר חמור- תשעים ושמונה קללות ללא נבואת נחמה בסופן, ולכן שם בפרשת-"כי תבוא" לא מוזכר כלל עניין שמיטות שתרצה הארץ כשייגלו ישראל.

ובכלל כל עניין השבע לא מופיע, כי מדובר בגלות בית שני הנמשכת עד ימינו, ושם לא מוזכר עבירות קשות של מאיסת המצוות, והליכה בקרי, אלא רק שלא עבדו את ה' בשמחה מרוב כל, ובכל זאת נענשו בחומרה יותר, כי אז כבר לא היתה חומריות של הארץ קשה ולא היה נסיבות להקל כפי שהיה בבית ראשון.

ולכן בפרשתנו מוזכר עניין של "הארץ אזכור" מה שלא מופיע בפרשת "כי תבוא"-כי כאן ה' זוכר את חומריות הארץ שגרמה לרוב העברות ולכן סולח לאחר שבעים שנות גלות, מה שאין כן בגלות בית שני שאז לא הארציות גרמה לחטא, אלא ההימשכות אחר תרבות יוון האפיקורסית- חטא של הדעות שהרבה יותר חמור מחטאי המידות שהרי נוגע בנשמה עצמה כמו חטא דור הפלגה, ולא בגוף בלבד, כמו דור המבול, ובספירות הוא פוגע בשלוש העליונות- כתר, חכמה ובינה, ולא בשבע המידות התחתונות, כפי שפוגעים חטאי המידות.

ויש לזכור גם, שפרשתינו נאמרה בהר סיני, בעלייתו השנייה של משה לקבל לוחות שניות לאחר חטא העגל שאז חזרה זוהמתן של ישראל ולכן חזרו למצב של אחר חטא אדם הראשון שנתקללה האדמה בעבורו ונדרש לעבדה בזיעת אפו ולתקנה, וכך ישראל בפרשתנו נדרשים להיכנס לארץ ולתקן את חומריותה ע"י שמיטות ויובלות ומצוות התלויות בארץ, ואם יכשלו- יגלו ממנה.

ולכן פרשת הקללות מסתיימת במילים-"אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה"- למרות שכבר נאמר בתחילת פרשת "בהר" שנאמרה בהר סיני, אך כאן אומרים זאת שוב כדי לחבר את פרשת הקללות לפרשה הקודמת של מצוות הארץ כדי להבין שזה מקשה אחת שאי קיום הפרשה הקודמת גורר בהכרח את קללות פרשתנו וזה הכל דיבור אחד שנאמר בהר סיני לאחר חטא העגל ומחמתו.

כי לכאורה, הרי בהמשך הפרשה (העוסקת בדיני ערכין והקדשות של קרקעות ובתים) גם היא מסתיימת במילים-"אלה המצוות אשר ציווה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני". אם כן מדוע לאחר הקללות, נאמר שהם נאמרו בהר סיני, ולא חיכו לסוף הפרשה וכוללים את הכל בנאמר בהר סיני?

אלא משמע שהתורה רצתה לקשור את פרשת הקללות לפרשה קודמת של מצוות השמיטה ויובלות, כי האחד קשור בשני, ובעניין הקדשות ודיני ערכין, זה כבר נושא אחר שגם קשור לארץ ישראל, אך עוסק בדרגה גבוהה של מצב עם ישראל בארצו, כאשר מגיע לשער החמישים בקדושה וקידש את חומריות הארץ ועולה שלב נוסף בקדושה, ובניגוד לפרשת "בהר" שעסקה במכירת קרקעות ובתים ושדות ועבדים בארץ בין אדם לחבור לצורכי פרנסה גשמית, כאן מביאה הפרשה אותם דינים של קרקעות ובתים ואנשים ורכוש, אך לא של מכירה בין אדם לחברו בצרכי פרנסה אלא מסירתם להקדש- מדרגת נתינה גבוהה של הנשמה ולא לצרכי פרנסה וקיום הגוף.

ומעניין שאדם שנודר ערך של זכר בין גיל עשרים לגיל שישים שנה, הזמן שהאדם בשיא כוחו הגופני והרוחני, ערכו שווה לחמישים שקל כסף, וזה מקביל למקדיש שדה אחוזה שערכו לפי זרע חומר שעורים- גם חמישים שקל כסף, והמספר חמישים כאן מתקשר למספר חמישים של היובל ושל חג שבועות שבפרשת "אמור" נתלה בכניסה לארץ, בניגוד לשאר החגים המוזכרים שם.

ומכאן, שהמספר חמישים יש לו קשר הדוק דווקא לארץ ישראל כי שם מגיעים לחמישים שערי קדושה. כי אמנם במעמד הר סיני הגיעו עם ישראל לחמישים שערי קדושה לאחר חמישים יום מיציאת מצרים, אך לאחר חטא העגל שחזרה זוהמתן, הדרך היחידה של עם ישראל להגיע לשער החמישים היא דווקא בארץ ישראל, על ידי קידוש חומריותה.

ושדה אחוזה וגבר ישראלי בין גיל עשרים לגיל שישים שזה הזמן שיכול לעבוד את שדה האחוזה ולקדשו ולתקנו מחומריותו (כפי שהסברנו בפרשת "בהר" ששניהם מתקנים זה את זה ומשפיעים זה על זה, ולכן ערך שניהם חמישים שקל כסף, לכן משה רבנו כל כך השתוקק להיכנס לארץ ישראל כדי להגיע לשער החמישים עד שה' אמר לו עלה אל הר נבו ומשם תראה את הארץ, ושם הגיע משה לשער החמישים כי המילה- "נבו" משמעותה נ'-בו, שבו הגיע משה לשער נ' והפך מ"איש האלוקים" ל"עבד ה'" –"וימת שם משה עבד ה'" (דברים ל"ד) שזו הדרגה הכי גבוהה שבן אנוש יכול להגיע "עבד ה'"

והפרשה מפרטת את כל דיני ההקדשות- החל משדה האחוזה ושדה מקנה ובהמות טהורות וטמאות ובתים, בכולן נאמרה המילה "גאולה" (למעט שדה מקנה) ולכאורה מה שייך לגאול מקדש את הדבר המוקדש, הרי כשהדבר ברשות הקדש יש לו קדושה ואילו כשפודים אותו בכסף הוא יוצא לחולין ומדוע פעולה זו נקראת "גאולה"?

בפרט בבהמה טמאה, שוודאי עדיף לה להישאר ברשות הקדש, מדוע בשדה מקנה לא נאמרה לשון "גאולה" כפי שנאמרה באחרים?

אמנם בפרשת "בהר" כשאדם מוכר משדה אחוזתו לאחר וכן בית מושב עיר חומה, ואת עצמו לעבד, שייך לשון גאולה כשקונה בחזרה, כי מחזיר זאת לרשותו הראשונית והיא עדיפה על רשו הקונה ממנו, אך מדוע בהקדש שיית לשון זו?

וכפי שהסברנו הדבר מובן: כי תכלית האדם הישראלי בארץ ישראל זה לקדש את החומר שבו ובארץ, על ידי הפיכת הרצון לקבל לעצמו- למלא תאוות גופו- לרצון לקבל על מנת לתת שאז מושווית הצורה לקונה, ויש דבקות בה' שהוא הרצון לתת המוחלט ואז מגיעים לחמישים שערי קדושה, ואדם שהגיע לדרגה זו הוא מקדיש את רכושו לה' שזו נתינה מוחלטת עדיין דרגה יותר גבוהה- זה שהרכוש יהיה ברשותו שוב ויקבל ממנו על מנת לתת.

כגון: שאדם מעבד את שדה אחוזתו על ידי השור (הבהמה הטהורה) או החמור (הבהמה הטמאה) שגאלם מההקדש ואת עמלו בשדה, אוכל בקדושה ובטהרה ומודה לה' ומפריש טומאה לכהן ומעשרות ללוי, ומעשר שני אוכל בירושלים כך שבאכילתו לכאורה מקבל לעצמו למלא תאוותו לאכול, אך בד בבד עשה זאת למלא רצון ה' שציווהו לאכול על מנת לקיים את גופו שיוכל לעבוד את בוראו, ובכך הקבלה עצמה הופכת לנתינה וזה יותר רצוי לה' מנתינה גרידא של הקדש, שאז אין שום קבלה שהופכת לנתינה, שזו תכלית הבריאה- לקדש את החומר עצמו ולא להתנזר ממנו, ולכן דווקא לפדות מההקדש את שדה האחוזה והבהמות הנצרות לעיבודה, זה נחשב גאולה לקרקע שחוזרת להתקדש ע"י בעליה בעבודה יומיומית ולכן מוסיף חמישית על ערכה, ולכן בכל הגאולות מוסיף חומש- רמז על עניין שער החמישים שניתן להגיע אליו על ידי קידוש החומר ולא על ידי נתינה בלבד כצומות וסיגופים, אלא דווקא באכילה ושתיה וזיווג שמקבלים אך על מנת לתת, וזה כבר הכי קשה, כי קל לתת ולהרגיש שנותנים אך כשמקבלים לעשות זאת עם כוונת נתינה זה הכי קשה, כי אתה צריך לבטל את רצונותיך לפני רצון ה' וגם כשאתה אוכל דבר טעים לא לחשוב על הנאתך, אלא לחשוב שבכך יהיה לך כח ללמוד ולהתפלל, ועל כך נאמר "בכל דרכיך דעהו".

ולכן בשדה מקנה לא נאמרה לשון גאולה- כי איננה שדה של הקונה בתוך אחוזתו שנועדה לתקנה, אלא תשוב לבעליה ביובל שרק הוא מיועד לתקנה, ולכן אין זו גאולה לה, כאשר פודה המקדיש מההקדש שדה מקנה, ולכן בה אין את הערך הקבוע של חמשים שקל כסף לזרע חומר שעורים, אלא מכירה האמיתי ולא מוסיף חומש- כי לא יגיע באמצעותה לשער החמישים, ובניגוד להקדש, לגבי חרם נאמר בדיוק הפוך-"אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו, מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו לא יימכר ולא ייגאל כל חרם קודש קודשים הוא לה'".

וזאת כי בניגוד לאדם המקדיש בלשון הקדש או ערך- שמטרתו להתקדש יותר בהקדשו, לכן יכול וצריך לגאול זאת מההקדש כי אז יתקדש יותר, כפי שהסברנו בעניין קידוש החומר, בחרם, לעומת זאת, אדם רוצה לברוח מהחומר ולא להתמודד אתו כי כנראה שלא מצליח להתמודד עם החומריות של השדה או הבהמה בלי שתשפיע עליו ותורידהו אליה, ולכן מעדיף להיפטר מההתמודדות על ידי החרמת הדבר להקדש, וחרם מלשון איסור יותר מאשר לשון הקדש, כמו שמוצאים בעכן שלקח מהחרם שהחרימו את שלל העיר יריחו-שאסור בהנאה, רואים שחרם זה לשון איסור יותר מאשר לשון הקדש.

ואמנם כאן כשאדם מחרים את נכסיו להקדש זה עובר לרשות ההקדש, אך עדיין משמעות החרם גם מצטרפת, ולכן לא יכול לגאול נכסים אלו מההקדש, ולכן המילה "חרם" היא גם בהיפוך אותיות-חמר, כי מטרתו בחרם להיפטר מהחמר שלא יכשילנו.

ולכן לא מצווה התורה שיגאל נכסים אלו מההקדש כפי שהיה בהקדש שהוקדש בלשון הקדש, שמשמעותה נתינה ולא ויתור, וכעת הפרשה מסיימת בדיני מעשרות: מעשר שני של היבול החקלאי (ולמרות שדיני מעשר שני מפורטים בספר דברים פרק י"ד שצריך לאכלו בירושלים, ואם רחוקה הדרך, ניתן לפדותו בכסף ולקנות בכסף אוכל בירושלים, אך שם לא נאמרה המילה "גאולה" בעניין פדיית המעשר וכאן כן נאמר לשון גאולה- "ואם גאל יגאל איש ממעשרו, חמישיתו יוסיף עליו" ולכן דין זה מופיע כאן יחד עם שאר דיני גאולות הקשורים לארץ ישראל)

ושנית מעשר בהמה- "כל אשר יעבור תחת השבט, העשירי יהיה קדש לה'… לא יגאל"- למרות שהוא קדש לה' ובכל הקדשים הקודמים היה דין גאולה, בעשירי אין דין גאולה כי הוא קודש לה' וכפי שהסברנו מספר פעמים, מספר חמישים מקביל מספר שמונה שהוא מעל הטבע, כי חמישים בא לאחר שבעב שביעיות וזה שייך לעם ישראל, אך המספר עשר שייך שלם הוויה ושם לא שייך גאולה ולכן נאמר-"והעשירי יהיה קדש לה' לא ייגאל".

וכך בשתי הפרשות האחרונות של ספר ויקרא שעסקו בקדושת הארץ היה לנו את המספר שבע שחוזר אינספור פעמים בעניין השמיטה ויובלות ובקללות.

והיה לנו המספר חמישים כפי שהסברנו, וכעת המספר עשר שהוא הכי גבוה.

וכולם מתרכזים ביום הכי מקודש בשנה במקום הכי מקודש בארץ ישראל בחודש הכי מקודש ובשנה הכי מקודשת ועל ידי האדם הכי מקודש בעם ישראל- הכהן הגדול, ביום כיפורים, שבחודש השביעי שבשנת החמישים- שנת היובל שאז תוקעים בשופר וקוראים דרור לכל יושביה-"והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש, ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם וקדשתם את שנת החמישים שזה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו".

ובכך מסתיים ספר "ויקרא" שהתחיל בקריאה ובזימון למשה אל אוהל מועד, ועסק ברובו בקדושות האדם מישראל, הכהנים והכהן הגדול ובקדושת הזמנים, ומסיים בקדושות הארץ- ארץ ישראל ובקדושת הבהמות-"העשירי יהיה קודש" והניגוד בין הקריאה- הזימון, לקדושה, לבין הקרי וחמת הקרי המופיעים בפרשתנו כעונש על המאיסה בחוקי התורה שאז חלה הריחוק הכי גדול בין הקדושה לאדם עד כדי גלות מהארץ הקדושה.

חזק חזק ונתחזק!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *