מה חדש, שחרורו של יגאל עמיר

יגאל עמיר: פירוש לפרשות שבוע אחרי מות – קדושים

בס"ד

פרשת אחרי מות

כעת לאחר שלוש פרשות שעסקו בדיני טומאות לסוגיהן, שם הפרשה "אחרי מות" (שהמילה מוות מופיעה בשמה, זו הפרשה היחידה שזה קורה, כי כל הפרשות שעסקו במוות דווקא נקראו על שם החיים-"חיי שרה"- שבה סופר דווקא על מות שרה ואברהם וכן "ויחי"-שבה סופר על מות יעקב ויוסף).

כי כפי שהסברנו כל הטומאות שייכות לצד של מלאך המוות ושייכות למוות כלשהו ולחוסר חיים, וכעת שהסתיים העיסוק בהן אנחנו נמצאים "אחרי מות"- אחרי המוות, אחרי הטומאה שקשורה למוות, ואפשר להתפנות לעיסוק בחיים, לעיסוק במקום הכי רחוק ממוות והכי רחוק מטומאה והכי קרוב למקור החיים והקדושה- קדש הקדשים במשכן, שבו שוכן כבוד ה' , ומרחף על הכרובים אשר על הארון ומשם שופע מקור החיים לכל היקום, ובפרט לעם ישראל השוכן מסביב למשכן.

אך בטרם מתחילה הפרשה לעסוק בקדשי הקדשים, שהוא משכן חיי החיים, צריכה התורה להזכיר את הטומאה החמורה מכולן- מכל הטומאות שהוזכרו בפרשות הקודמות- אבי אבות הטומאה- המת.

ולכן הפרשה מתחילה בפסוק לכאורה מיותר-"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו" הרי כבר הוזכר מות בני אהרן בפרשת "שמיני", והסיבה למותם- בהקטירם אש זרה לפני ה', ומדוע כאן נאמר "בקרבתם לפני ה' וימותו", הרי כבר הוזכר מות בני אהרן בפרשת "שמיני", והסיבה למותם-"בהקטירם אש זרה לפני ה'", ומדוע כאן נאמר "בקרבתם" ולא בהקריבם אש זרה כפי שנאמר שם?

וכן מדוע החזרה על המוות-"אחרי מות… וימותו"? וכן לא נאמר מה דיבר ה' אל משה, כי בפסוק הבא נאמר "ויאמר ה' אל משה, דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש… ולא ימות כי בענן אראה אל הכפורת", ואם כך, אז מה דיבר ה' אל משה בפסוק הקודם, שבו נאמר-"וידבר ה' אל משה אחרי מות.."- סימן שהיה דיבור נפרד מעניין פרשת יום כיפור- שמוזכרת בפסוק השני באמירה נפרדת?

כמו כן, מדוע חיכה ה' עד אחרי כל דיני הטומאה ולא הופיע פרק זה מיד לאחר מות בני אהרן?

אך העניין הוא שלא רק טומאה יכולה לגרום למוות כפי שנאמר בסוף הפרשה הקודמת-"והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם", אלא אפילו קדושה עודפת יכולה לגרום למוות, שהרי בני אהרן לא היו טמאים, ובכל זאת מתו בקרבתם לפני ה', והרי דווקא מעודף קדושה מתו, כי התקרבו מדיי אל הקודש ובגלל כך מתו ולא רק מהקריבם אש זרה לפני ה', אלא כפי שנאמר כאן למשה-מקרבתם היתירה הומתו ע"י ה', ודווקא הקדושה הובילה לאבי אבות הטומאה- המוות של אדם.

שהרי מתו בתוך משכן ה' ולכן הפסוק חוזר על עניין מות בני אהרן-"בקרבתם לפני ה' וימותו"- להדגיש את עניין המוות שיכול להיגרם גם מקירבה יתירה לה', ולא רק מטומאה וריחוק מה'. וזו בעצם הקדמה לשלוש הפרשות הבאות "אחרי מות", "קדושים תהיו" ו"אמור" שעוסקות דווקא בקדושה (לאחר שלוש פרשות שעסקו בדיני הטומאה) ודרכי השגתה.

והן לכלל עם ישראל (פרשתנו ופרשת "קדושים") והן לכהנים בני אהרן שיש להם קדושה עודפת (פרשת "אמור אל הכהנים") ומכך מצוות יתירות על כלל ישראל בענייני אישות (לא לשאת גרושה וחללה וזונה) והן בענייני טומאה למת (אסור להיטמא למת, שאין על כלל ישראל).

כי המשותף לטומאה מצד אחד ולקדושה מצד שני- ששתיהן יכולות להוביל למות אדם וליצירת אבי אבות הטומאה, וזו נקודת המפגש האפשרית ביניהן, כי קדושה יתירה לא יכולה לגרום לאב הטומאה או לראשון לטומאה (כפי שגורמת הטומאה עצמה) אלא רק לאבי אבות הטומאה שזה המת.

וזה הלקח ממות בני אהרן בקרבתם לפני ה', ולכן בפרשת יום הכיפורים שמצווה כעת ה' לומר לאהרן חוזר הביטוי-"ולא ימות"-פעמיים, כאזהרה לאהרן בגישתו אל קדש הקדשים ביום הכיפורים-"ואל יבוא בכל עת אל הקדש… ולא ימות…"

וכן-"ונתן את הקטורת על האש לפני ה'… ולא ימות", כי צריך להיזהר בקדושה כפי שצריך להיזהר מהטומאה. ופסוק זה הראשון בפרשתנו מהווה נקודת החיבור והמפגש בין הפרשות הקודמות שעסקו בטומאה והפרשות הבאות העוסקות בקדושה.

ולכן פסוק זה משלב הן קדושה גדולה-"בקרבתם לפני ה'", והן הטומאה הכי גדולה-"וימותו", וכפי שהסברנו המוות עצמו גם מהווה את נקודת המפגש בין הטומאה לקדושה, כי גם זו וגם זו יכולות לגרום למוות, ובמוות- הנשמה הקדושה עולה למקומה בשמיים והגוף הטמא טומאת מת, מטמא באוהל ובמגע ומשא את כל הקרב אליו.

ולכן מופיע פסוק זה רק לאחר פירוט דיני הטומאה בפרשות הקודמות ולא מייד לאחר מות שני בני אהרן, כי לפני הקדושה צריך להכיר את הטומאה.

וכעת מצווה ה' את משה על דבר העבודה ביום הכיפורים במשכן ובפרט בקדש הקדשים שמוטלת על אהרן הכהן בזמן המדבר ועל כל הכהנים הגדולים שיבואו אחריו במהלך הדורות.

ובציווי זה מתכנסים למקום אחד שלוש הקדושות הגדולות ביותר- 1. קדושת הזמן- יום הכיפורים החל בעשור לחודש השביעי. 2. קדושת המקום- המשכן, ובפרט קודש הקדשים. 3. קדושת האדם- הכהן הגדול המקודש בבני ישראל (שנה, עולם, נפש).

כי זו הקדמה לכל הפרשות הבאות עד סוף ספר "ויקרא" העוסקות בקדושה.

  1. קדושת האדם (פרשתנו שעוסקת בסור מרע, ההכרחי להגיע לקדושה בכל פרשת העריות שמוזהרים בני ישראל להתרחק מהן, ורק כך אפשר להגיע לקדושה, פרשת "קדושים" שעוסקת בעשה טוב- כלומר מצוות עשה שצריך לעשות כל איש ישראל כדי להגיע לקדושה, פרשת "אמור" בתחילתה העוסקת בקדושת הכהנים המשרתים במשכן, ובפרט בקדושת הכהן הגדול והמצוות הנוספות לו על שאר בני ישראל ועל אחיו הכהנים, דבר המביאו להיות המקודש בבני ישראל).
  2. קדושת הזמן-(סוף פרשת "אמור" העוסקת בכל מועדי ישראל המקודשים, כולל יום הכיפורים המקודש ביותר).
  3. קדושת המקום (פרשת "בהר" ו"בחוקותי" העוסקות בקדושת ארץ ישראל ומצוות התלויות בארץ, ובה המקום המקודש- בית המקדש, והכי מקודש-קדש הקדשים, שהוא הקדושה העשירית בדרגת הקדושות של ארץ ישראל, כפי שמציינת המשנה במסכת כלים פרק א' משנה ו'-"עשר קדושות הן…")

ומתחילים בכבד ביותר מבחינה קדושתית (יום הכיפורים, קדש הקדשים וכהן גדול) ורק אחר כך מפרטים את דרכי הקדושות לסוגיהן.

כי בקדושה צריך לסמן מראש את המטרה הסופית ואז לשאוף להגיע אליה, מתחילת הדרך בקדושה, כי כשיש את המטרה באופק זה מדרבן להתאמץ בכל שלבי הדרך, כי יודעים לאן שואפים, וכלן בתחילה מצווה ה' על יום כיפור ועבודת כהן גדול בקדשה הקדשים ורק אחר כך מתחילות הפרשות הבאות לפרט את הדרכים בסופן יגיע עם ישראל אל הקדושה הנכספת שסומנה בהתחלה.

וכפי שברמת הפרט מישראל, שבה עסקנו בפרשות הקודמות בענייני טומאות למיניהן (שעסקו בפרט מישראל, כל אחד וטומאתו) הטומאה הכי חמורה באדם החי (ולא במת עצמו שהוא אבי אבות הטומאה, אך האדם החי הנוגע במת הוא רק אב הטומאה ולא מטמא באוהל כמו המת עצמו)

זה המצורע המוחלט שמטמא באוהל, ולאחר שנרפא מצרעתו צריך הכהן המטהר אותו לקחת שתי ציפורים, אחת לשחוט ואחת לשלח ע"פ השדה, כפי שפרטנו בפרשה הקודמת, כך ברמת הכלל- עם ישראל, לאחר צבירת החטאים במשך כל השנה מגיע ליום הכיפורים , וכדי שנציגו הכהן הגדול יוכל להיכנס אל קדש הקדשים בשם עם ישראל ולכפר על טומאתם ועוונותיהם, גם הכלל צריך להביא שני שעירים (צפירי עזים לחטאת) אחד לה' ואחד לעזאזל כפי שיעלה עליהם הגורל ואחד נשחט ואחד נשלח המדברה-"ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת…"

ובפרשה זו ה' מדבר רק אל משה ולא אל אהרן, כי כפי שהסברנו בפרשות הקודמות, אהרן שותף בדיבור עם משה רק בציוויים על דיני הטומאה, אך כאשר מדובר על דיני טהרה ה' מדבר רק עם משה (ולא עם אהרן בגלל שותפותו בחטא עגל שהחזיר את זוהמת הנחש שיצרה את כל מושג הטומאה והמוות).

ולכן בפרשתנו שעוסקת בקדושה, הדיבור הוא רק עם משה, ולכן ה' אומר למשה לדבר אל אהרן לגבי סדר העבודה ביום הכיפורים-"ואל יבוא בכל עת אל הקדש מבית לפרוכת"- הביטוי "בכל עת" יכול להתפרש בכל זמן- כלומר לא ייכנס לשם כל הזמן אלא רק בזמנים מיוחדים . ויכול להתפרש כאף פעם-בשום זמן לא ייכנס אל הקודש.

כי יום הכיפורים הוא מעל הזמן ורק אז יכול אהרן להכנס אל הקודש, כי מתוך שס"ה ימים בשנה, רק בשס"ד מהם השטן (שהוא מלאך המוות האחראי על כוחות הטומאה שנובעות מהמוות) מקטרג (גימטריה השטן-שס"ד) וביום הכיפורים שבני ישראל צמים ומענים את נפשותיהם וגם שובתים ממלאכה משולים כמלאכי השרת שאין להם אכילה ושתייה, ולכן נמצאים מעל הזמן השולט בחומר ואין רשות לשטן לקטרג וזה הזמן לכפרה (ראה יומא כ), ופירוש זה מסתבר מכך שהמילה "עת", מוזכרת בעניינו שוב- בעניין השעיר לעזאזל הניתן לחלקו של השטן השולט בזמן ולכן אין לו שליטה וקטרוג ביום הכיפורים הנמצא מעל הזמן.

והמילה "עזאזל" מורכבת מעז אזל-עז הלך או כלה-"כי הלחם אזל מכלינו" (שמואל א' ט') שפה זה במשמעות כלה, נגמר.

"רע רע יאמר הקונה ואוזל לו אז תהלל" (משלי כ') פה במשמעות-הלך- שלאחר שהקונה הולך לאחר הקנייה , הוא מתהלל במה שקנה.

ואם כן, בשתי המשמעויות בין הלך ובין כלה הפירוש הוא דומה- העזות הלכה וכלתה מאיתנו, כי העז נקרא כך על שם עזותו ונועזותו, שמטפס על צוקי סלעים גבוהים ומפלס דרכים חדשות עבור עדר הכבשים והכנועים שהולכות אחריו.

"ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזרה"-השעיר העז נושא עליו את כל עוונות בני ישראל ומוליך אותם לחלקו של השטן וכוחות הטומאה שתחת ממשלתו, ובכך מנקה את ישראל ומלבנתם מעוונותיהם.

ושני השעירים, כנגד יעקב ועשיו, אחד לה' ואחד לעזאזל וכנגד שני גדיי עזים טובים שעשתה רקבה מטעמים ליצחק אבינו כדי שיברך את יעקב "לך נא אל הצאן וקחה לי משם שני גדיי עיזים טובים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב", "ואת עורות גדיי העיזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צוואריו", "הן עשיו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק" (בראשית כ"ז).

ואכן השטן- שרו של אדום- עשיו- שהיה איש שעיר, מקבל את עוונות בני ישראל לחלקו ע"י השעיר שהולך לעזאזל.

וה' אומר למשה לומר לאהרן-"בזאת יבוא אהרן אל הקדש, בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה"- דבר זה מזכיר לנו את שבעת ימי המילואים שבהם נחנכו אהרן ובניו לעבודת המשכן, וגם שם הצטוו לקחת פר לחטאת ואיל לעולה (אמנם שם גם היה איל המילואים, אך זה לא שייך ביום כיפור, כי כבר נחנכו לעבודה בשבעת ימי המילואים) וכפי שהזכרנו שם, האיל לעולה כנגד האיל שהקריב אברהם תחת יצחק בנו, וכמו שתחילת כניסת הכהנים למשכן צריכה פר לחטאת ואיל לעולה, כן גם תחילת כניסת כהן גדול לקדש הקדשים צריכה פר לחטאת ואיל לעולה, וכיוון שזה רק פעם אחת בשנה, לכן כל שנה זה נחשב חניכה מחדש, וצריך כל שנה להביא פר לחטאת ואיל לעולה ביום הכיפורים.

"כתונת בד קודש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור ובמצנפת בד יצנוף בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם". 

המילה "בד" חוזרת כאן ארבע פעמים, וזאת כדי להיכנס לקדש הקדשים אל בין הבדים של ארון הברית, ששם ייתן את הקטורת על גבי הגחלים, ובין הבדים יזה מדם הפר שבע פעמים וכן מדם השעיר לה', ולאחר כל עבודת יום הכיפורים שב הכהן בבגדי הבד אל בין הבדים להוציא את המחתה והגחלים שהושארו שם.

יוצא שארבע פעמים נכנס הכהן הגדול אל קדש הקדשים אל בין הבדים, כנגד ארבע פעמים שהוזכרה המילה "בד" בבגדי אהרן הכהן ביום הכיפורים.

ובגדי הבד היו לבנים (וגם משה שירת בבגדי לבן בשבעת ימי המילואים) כי בד זה פשתן ופשתן לא צובעים, בניגוד לצמר, כנגד החטאים שמתלבנים ביום הכיפורים.

בגדי הבד של יום הכיפורים הנלבשים רק ביום זה ורק על מנת להיכנס אל קדש הקדשים, מצביעים על לבדיות של הכהן הגדול בכניסה אל קדש הקדשים רק הוא בדד לבד נכנס ואין איש עמו ("וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו"), כי רק הוא מגיע ביום זה לדרגת הקדושה העשירית של אדם בישראל, כפי שקדש הקדשים היא הדרגה העשירית בקדושות המקום.

ויום כפור בעשור לחודש השביעי הוא הדרגה העשירית בזמנים המקודשים, כי הוא המועד היחיד החל בעשירי לחודש, וכן הכניסה לארץ הקודש של עם ישראל חלה בעשור לחודש הראשון-"והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון ויחנו בגלגל קצת יריחו" (יהושע ד')

"ולקח את שני השעירים והעמיד אותם לפני ה' פתח אוהל מועד ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל", ומדוע לא נאמר-"גורל שני לעזאזל"?

זו הפעם הראשונה בתורה ובתנ"ך בכלל שבה מזוכרת מילה זו-"גורל", ובד"כ הביטוי הוא להפיל גורל ("ועל לבושי יפילו גורל" (תהילים כ"ב)) או להשליך גורל או לידות גורל ("ועל ירושלים ידו גורל" (עובדיה א'), כלומר זריקה של קובייה או מטבע שהתוצאה לא תלוייה כלל בזורק אלא רק בגורל ובמזל וברצון ה', כמו בחלוקת הארץ לשבטים-"וישלך להם יהושע גורל" (יהושוע י"ח), ששם גם נאמר-"ויריתי לכם גורל פה" (שם שם), שזו אותה משמעות של השלכה וזריקה, ואילו בפרשתנו, זה המקום היחיד שנאמר בו לתת גורל-"ונתן אהרן על שני השעירים גורלות", ואין פה השלכת קובייה או מטבע, אלא נתינה על כל אחד גורל, ובד"כ יש גורל אחד שזורקים ומי שיוצא בגורל מקבל והשני לא.

אך כאן יש שני גורלות וכל אחד מקבל אחד- אחד לה' ואחד לעזאזל- משמע שלא הייתה כאן הטלת גורל אלא החלטה של אהרן על זה לתת גורל לה' ועל זה לתת גורל לעזאזל.

כי למילה "גורל" יש גם משמעות נוספת- מנת חלקו של האדם-"ותעמוד לגורלך לקץ הימין" (דניאל י"ב), וכן-"ה' מנת חלקי… אתה תומיך גורלי" (תהילים ט"ז), וכאן זה משמעות של עתידו של האדם כפי שנקבע משמיים , וכאן גם משמע גורל במשמעות מנת חלקו של השעיר, אחד גורלו ועתידו לה' ואחד גורלו ומנת חלקו לעזאזל.

ולא במשמעות של הגרלה אקראית של השלכת מטבע או קובייה (אמנם ע"פ המשנה ביומא ל"ט, למעשה יש כאן סוג של הגרלה ולא החלטה שרירותית של הכהן הגדול, כי במשנה מדובר על קלפי שהכהן מכניס ידו ומוציא לוח עץ שעליו רשום לה' או לעזאזל, ומה שעולה בימינו  שם על השעיר שמימינו ומה שעולה בשמאלו, שם על השעיר משמאלו, כך יש פה סוג של הטלת מטבע.

אך בפשט הפסוקים לא משמע כן, אלא נתינה והחלטה שרירותית של הכהן הגדול, כפי שהראינו, אך למעשה כמובן עושים ע"פ המשנה- שזהו ההלכה שהתקבלה בתורה שבעל פה) גם בפסוק הבא-"והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת"- הביטוי "אשר עלה עליו הגורל"- משמע כפי שהסברנו, שהגורל ניתן עליו ע"י אהרן , כי אם מלשון הטלת קובייה-היה צריך להיות-"השעיר אשר עלה בגורל לה'".

"והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמוד חי לפני ה' לכפר עליו, לשלח אותו לעזאזל המדברה"- דווקא השעיר לעזאזל, חוזרת בו המילה "חי" שלוש פעמים, בעניין עבודת יום הכיפורים- דווקא זה שניתן לחלקו של מלאך המוות- השטן, נקרא חי בפרשתנו-"והקריב את השעיר החי וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי…" ואילו שעיר ה' לא נקרא כלל השעיר החי, וכן שאר הבהמות המוקרבות ביום הזה, ומדוע דווקא השעיר לעזאזל נקרא "חי", וחיים שייכים לקדושה ולא למוות ולטומאה? ומעניין שכאשר אהרן מטיל את עוונות בני ישראל על ראש השעיר החי, הוא כבר לא מכונה השעיר החי-"והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר ושילח ביד איש עתי המדברה, ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזרה ושילח את השעיר במדבר".

כשסמך אהרן את ידיו על ראש השעיר, עדיין נקרא "החי", אך רגע לאחר שהתוודה את כל עוונות בני ישראל ונתנם על ראש השעיר  מייד נעלמה המילה "חי", ומכאן ואילך מכונה רק "השעיר", וכנראה שזה מה שבאה התורה להראות לנו, את הניגודיות:

שכל עוד לא ניתנו עליו עוונות בני ישראל, הוא עדיין נקרא "חי", למרות גורלו לעזאזל, כי עדיין אפשר לתקן- אפילו שגורלך נקבע לעזאזל עדיין ניתן לקרוע את רוע הגזרה בתפילות ומעשים טובים, אך ברגע שניתנו עליו עוונות בני ישראל, הוא כבר שייך לצד הטומאה ולא נקרא חי, למרות שעדיין מעשית הוא חי.

ולכן "המשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו ורחץ את בשרו במים ואחרי כן יבוא אל המחנה"- למרות שכששילח אותו עדיין היה השעיר חי, בכל זאת נטמא המשלח, כי ברגע שניתנו עליו עוונות בני ישראל הוא כבר חשוב כמת וטמא ומטמא את משלחו, כי רשעים בחייהם חשובים כמתים.

וזו בעצם הבהמה היחידה בתורה שמטמאה בעודה חיה, כי ליה בדרך כלל אין עוונות ולא מטמאה בחייה, בניגוד לאדם, כפי שראינו בפרשות הקודמות מטמא גם בעודו חי- מצורע, זב, זבה, נדה, בעל קרי- כי באדם שייך עוונות.

ואכן, בסוף פרשתנו העוסקת בדיני עריות האסורים על האדם, נאמר-"אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם ותטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה ותקיא הארץ את יושביה"- רואים שגם עוונות גורמים לטומאה, אפילו לדברים שלא מקבלים טומאה, כמו הארץ, בכל זאת יש כח בעוונות לטמאה, למרות שאין מדובר במושג טומאה שעסקנו בו עד כה, (שהנוגע בארץ נטמא וצריך לטבול במקווה ומעביר טומאה הלאה) אלא רק במובן רוחני יותר, של חילול הקודש שמושאל מדיני הטומאה של זב וזבה ושרצים וכדומה, אך עדיין המילה "טומאה" נצמדת גם לעוונות, כיוון שהם נותנים כח לסטרא אחרא ומזינות את כוחות הטומאה, בפרט במקום שיש קדושה, כמו האדם מישראל וארץ ישראל שיש בהם קדושה יתירה, אז העוונות פוגמים בקדושה ונותנים כח לצד הטומאה, מה שגויים וארצות העמים פחות יכולים לסייע לכוחות הטומאה, מפאת חסרון הקדושה שבהם.

ופרשת יום הכיפורים מסתיימת במילים-"ויעש כאשר ציווה את משה" והשאלה היא מי עשה-"כאשר ציווה ה' את משה"? האם אהרן הכהן, שאליו ציווה ה' את משה לדבר אל אהרן אחיך לעשות את כל מעשה יום הכיפורים בפועל ממש, אך כיצד יתכן הדבר, הלא פרשה זו נאמרה בחודש ניסן לאחר הקמת המשכן, ועד יום כיפור יש עוד חצי שנה, שבמהלכה יפורק המשכן ויסעו מהר סיני לכיוון ארץ ישראל- דברים שיתוארו בפרשות הבאות בספר "במדבר", אז איך אהרן עשה כאשר ציווה ה' את משה?

אלא אם כן נאמר שהכוונה על העתיד שבמשך ארבעים שנה במדבר, אהרן עשה בכל שנה את עבודת יום הכיפורים ביום כיפור, ולא ברגע זה שנצטווה.

או שהפסוק מדבר על משה שעשה כאשר נצטווה , ודיבר אל אהרן את כל דברי ה', אך אם כן מדוע נאמר "כאשר ציווה ה' את משה"- היה צריך לומר-"ויעש כאשר ציווה ה' אותו"?

לכן נראה יותר כפירוש הראשון- שאהרן עשה את מעשה יום הכיפורים, לא כעת, אלא בהמשך כשהגיע יום כיפור כל שנה במהלך ארבים שנות הנדודים במדבר.

וכעת לאחר שהונחה בפני עם ישראל פסגת הקדושה של יום הכיפורים- קדש הקדשים וכהן גדול, ויודעים לאן לשאוף, מתחילה התורה לפרט את הדרך המובילה לפסגה זו, ומתחילה בדרכי הסור מרע ההכרחיים, ורק לאחר מכן בפרשת "קדושים" מגיעה ל-"ועשה טוב".

ובתחילה מזהירה התורה על שחוטי חוץ , שעל פי הפשט מדובר בכל בהמה- שור או כשב או עז, אשר אדם מישראל רוצה לשחטו באהלו במחנה או מחוץ למחנה, על מנת לאכלו כבשר תאווה- דבר זה נאסר במדבר, והדרך היחידה לאכול בשר בהמה במדבר היא להביאו בתור קרבן שלמים למשכן, ולאחר הקרבת החלב והדם על המזבח, יתרת בשר הקרבן נאכלת לבעלים ולמשפחתו בתוך המחנה (על פי הדרש, מדובר כאן בבהמות שהוקדשו לקרבן ובמקום לשחטם בחצר המשכן, נשחטו מחוץ למשכן, אך עדיין גם לפי הדרש מוסכם שבשר תאווה של בהמות נאסר במדבר והותר רק בכניסה לארץ –"כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך כאשר דיבר לך ואמרת אוכלה בשר כי תאווה נפשך לאכול בשר, בכל אוות נפשך תאכל בשר, כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך… ואכלת בשעריך בכל אוות נפשך" (דברים י"ב))

והסיבה לציווי זה היא כדי להרחיק את בני ישראל מכוחות הטומאה (סור מרע) כשלב ראשון לפני ההתקרבות לקדושה-"ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם"- כי במצרים היו נוהגים לשחוט בהמות למאכל בשדות ולתת את הדם לשעירים- השדים וכוחות הטומאה הניזונים מהדם של הבהמה (עיין ברמב"ם במקום) וכך הייתה שורה עליהם רוח הטומאה לצורך כישופים וגילוי עתידות ומזל.

ולכן שלב ראשון להתנתק מכוחות הטומאה, זה לא לזבוח יותר בהמות לצורך אכילת בשר תאווה, אלא רק בתור קרבן שלמים, ואז יש בטחון שלא יזבחו לשדים ולשעירים, כי הכהנים מופקדים על שחיטת הקרבן וזריקת הדם על המזבח ששם אין גישה לכוחות הטומאה מפאת קדושת המקום.

ומי שלא יזבח במשכן, אלא בחוץ-"דם ייחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו"- כי דם שלא נזרק על מזבח ה' נחשב לדם שפוך של אותו אדם.

וכן אף אם נשחט הקרבן בתוך חצר המשכן, יש איסור להעלותו לעולה מחוץ למשכן מאותה הסיבה, כי מחוץ למשכן יש שליטה של כוחות הטומאה ויש חשש להעלאת הקרבן לא לה' וחיזוק כוחות הטומאה.

וכן מצווה התורה בפרשתנו על איסור אכילת דם של בהמה וחיה-"כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר" ומי שאוכל את הדם, כאילו אכל את נפש הבהמה (והנפש הבהמית שייכת יותר לכוחות הטומאה בגלל התאוות שמעוררת בגוף האדם) שאמורה לעלות על המזבח לה' לריח ניחוח ורק אז באה על תיקונה.

ודם חיה או עוף שלא עולה על המזבח (כי חיה ורוב העופות לא ראויים למזבח אלא רק תורים ובי יונה) צריך לכסות בעפר כדי שלא ייזונו ממנו השעירים והשדים וכוחות הטומאה.

לכן מצווה התורה להתרחק מבשר נבלה וטריפה, והאוכל נבלת עוף טהור נטמא טומאת ערב שצריך לטבול במקווה ולהיטהר בערב ולכבס בגדיו כי גם הם נטמאים בטומאת נבלת עוף.

וכאשר אדם לא נטהר מטומאה כלשהי שנטמא לה קשה לו להגיע לקדושה.

וכעת פרשתנו מגיעה לחלק האחרון של הסור מרע ההכרחי, כדי להתקרב למעמד "קדושים תהיו", וזה הגבלת תאוות הזימה שארץ מצרים ועמי כנען היו שטופים בה, ולכן ה' אוסר על כל זה בחוקות הגויים האלה ומצווה על שמירת חוקותיו ומשפטיו-"אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'"- שמירת חוקים אלה מעניקה חיים, בניגוד למוות ששייך לכוחות הטומאה, חיים אמיתיים הם חיים של קדושה, כי רק אז האדם רחוק באמת מהמוות הרוחני והגשמי.

ולכן נאמר "אני ה'"- כמו שה' חי וקיים, כך ישראל חיים בהדבקות בקדושה ובה', וזאת בעיקר ע"י צמצום תאוות העריות.

ולכן מפרטת התורה את רשימת הקרובים האסורים על אדם מישראל, וזאת בעיקר בגלל הזמינות שלהם והמגורים המשותפים עימם, שאם היה מותר יחסי אישות עימם, תאווה זו הייתה פורצת כל גבול כתרנגולים אצל נקבותיהם- דבר שהיה מגביר את כוחות הטומאה ומרחיק את הקדושה מישראל, כפי שרה לעמי כנען שהארץ נטמאה מפניהם, כי היו פרוצים בתאווה זו, בבחינת "איבר קטון ישנו באדם משביעו רעב מרעיבו שבע".

ולכן התורה מגבילה את הנשים המותרות לאדם מישראל, וגם המותרות (שאינן זמינות לו מתוקף קירבה משפחתית) עדיין יש בהן הגבלות של ימי נידה ולידה וכדו', דבר המגביל את היצר למידה הכרחית לקיום המין והקשר הזוגי, ובד בבד מאפשרת לקדושה לחול גם ביחסי אישות אלו שנעשים בקדושה, ובכך מקדשים את החומר ומעדנים את תאוות הגוף ומעבירים אותם למסלול של נתינה ולא רק קבלה לעצמו, בבחינת "וכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך"- שגם בתאוות הכי קשות של הגוף, כאשר נעשות במסגרת הכללים, נכנס בהם מימד של לשם שמיים ונתינה, ובכך מקדשים אותם והופכים את המר למתוק.

ופתאום בתוך כל איסורי העריות, נדחף איסור שלכאורה לא קשור לעניין-"ומזרעך לא תתן להעביר למולך ולא ולא תחלל את שם אלוקיך אני ה'".

בין איסור אשת איש שנאמר קודם ובין איסור משכב זכר ומשכב בהמה שנאמרו לאחריו, ונשאלת השאלה: מה הקשר בין עבודת המולך שזו עבודה זרה, עבירה של דיעות לאיסורי עריות שזו תאווה של הגוף- עבירה של מידות?

ומדוע דווקא עבודת המולך ולא כל עבודה זרה אחרת? ויש לשים לב לארבעת העריות האחרונות ברשימת העריות הנבדלות מהעריות שלפניהן, בכך, שהעריות עד אליהן אסורות בגלל הזמינות שלהן ומציאותן בקרבת הגבר, אך ברות הולדה והבאת צאצאים לעולם, ואילו ארבעת העריות האחרונות אינן זמינות, אך לא ברות הולדה ואין בהן שום מימד של נתינה כקיום המין, אלא תאווה וסיפוק היצר גרידא:

ראשית, נידה, שבזמן נידתה לא שייך פריון, שנית-אשת עמיתך, שנאמר בה-"לא תתן שכבתך לזרע", אמנם היא ברת הולדה, אך זהו זרע וצאצא שלא יידע מי הולידו- בעל אמו או הנואף, ובכך ייפרעו כל סדרי המשפחה ודיני כיבוד אב ואם, ואין כאן קיום העולם, אלא להיפך, הרס העולם, וזרע כזה טוב שלא נולד משנולד.

ולכן כאן פתאום נכנסת עבודת המולך, כי עבודת המולך מתייחדת בכך שעובדים אותה בהעברת הילדים בתוך האש למולך, אם כן, יוצא למפרע, שלא רק שהזיווג שהביאם לעולם לא נועד לקיום המין והמשכיות העולם (שבכך יש מימד של נתינה ולא רק סיפוק יצר אנוכי) אלא להיפך, הזיווג נועד להביא ילדים, על מנת להקריבם למולך, יש כאן גם עבודה זרה, תוך בעיטה ומרד בריבונו של עולם, ולכן נאמר כאן-"לא תחלל את שם אלוקיך אני ה'".

כי הזיווג נועד להביא ילדים לעולם, זה רצון ה' לקיום והמשכיות העולם, ואם אתה מביא ילדים על מנת להקריבם למולך, יש כאן גם עבודה זרה, אך גם גילוי עריות למפרע, כי עדיף לא להביא ילדים מאשר להביאם על מנת להקריבם למולך, ולכן איסור זה בא מיד לאחר איסור אשת איש שמביא זרע פסול ולפני משכב זכר ומשכב בהמה שגם הם לא מביאים כלל ילדים לעולם ועסוקים רק במילוי יצר התאווה האנוכי ללא שום מימד של נתינה לה', ולכן נאמר "מזרעך לא תתן להעביר למולך" ולא נאמר-"מבניך לא תתן להעביר למולך"- כי הדגש הוא על הזרע, שמתברר למפרע שנזרע באישה למטרה פסולה ולכן שייך גם לגילוי עריות, בניגוד לסתם עבודה זרה שלא מעורבים הילדים, והיא אכן לא קשורה לאיסורי העריות.

והפרשה מסיימת באזהרה- לא לעשות כתועבות האלה  אשר ה' מתעב, וממילא מרחיקות את האדם מהקדושה שמקרבת לה'-"ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם אני ה' אלוקיכם".

הגויים אשר לפניכם, לא רק עשו תועבות אלו וטימאו את הארץ, אלא עשו חוקים להסדרת תועבות אלו בצורה רשמית וחוקית ונוהג מחייב. ובכך העלו אותם לדרגת חוקי סדום שמכניסים מימד של דעות לתחום התאוות הבהמיות של הגוף לדרגת ערכים מקודשים שמצווה להתמסר להם, ובעבור כך הקיאה אותם ארץ הקודש, שנועדה לכוחות הקדושה ולא סובלת שלטון כוחות טומאה, ולכן כנגד כוחות הטומאה של שבעת עמי כנען, ה' מציב כעת את כוחות הקדושה כתשובת המשקל-"ושמרתם אתם את חוקותיי ואת משפטיי ולא תעשו מכל התועבות האלה".

פרשת קדושים

פרשה זו עוברת לחלק של ה"עשה טוב", בדרך להשגת הקדושה של בני ישראל, וכפי שהסברנו בפרשה הקודמת שעסקה ב"סור מרע", כלומר הרחקה מכוחות הטומאה על מנת להתקרב לקדושה, כעת בפרשתנו נדרשת פעולה אקטיבית להתקרב לקדושה על ידי מעשים ולא רק הימנעות ממעשים פסולים, כפי שהיה בפרשה הקודמת בדיני עריות ומאכלות אסורות, ודיני טומאה לסוגיהם, ששם נדרש האדם לא לעשות דברים שגופו מתאווה להם.

אך בפרשתנו יש דרישה לעשות פעולות על מנת להידבק בקדושה ובה', ולכן מתחילה הפרשה בהנחיה כללית לקדושה ואחר כך יפורטו המעשים המובילים לקדושה ודבקות בה': "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם".

פה יש ציווי להיות קדושים (בניגוד לסוף הפרשה הקודמת "ולא תטמאו בהם אני ה' אלוקיכם" ששם יש ציווי לא לעשות, כאן יש ציווי כן לעשות).

כלומר לעשות פעולות ע"מ להיות קדושים-"כי קדוש אני ה' אלוקיכם"- כלומר ידוע שבדברים רוחניים יש דבקות ואחדות רק בשוויון הצורה, וכיוון שה' קדוש, הרוצה להידבק בו צריך להשוות את הצורה ולהיות גם הוא קדוש ואז ממילא יש דבקות בה',מכח שיוויון הצורה, בדיוק כפי שהטמא נדבק לכוחות הטומאה מכח שיוויון הצורה ביניהם כך להבדיל, המקדש עצמו וגופו, מידמה לקונו ונדבק בכוחות הקדושה.

כי גם אדם שניטהר מהטומאה וכעת לא שייך אליה, זה עדיין לא גורם לו להיות קדוש, אלא באמצע, בין שני הצדדים, אמנם זה הכרחי להיטהר מהטומאה כדי להגיע לקדושה אך זה רק שלב ראשון, וכדי להידבק בקדושה צריך לעשות פעולות שמקדשות את החומר הגשמי של האדם ומכשירות אותו לקבלת הקדושה, אחרת לא יוכל גופו החומרי לעמוד במחיצתה.

והשרש ק.ד.ש הוא מבלבל: כי מצד אחד- כמו שמופיע בפרשתנו- אין רם ממנו, כי הרי ה' עצמו אומר-"כי קדוש אני", אז מה יכול להיות יותר מרומם מכך?

 אך מצד שני אנו מוצאים בתורה ובתנ"ך את השורש הזה במובנים שליליים והפוכים-"ולא יהיה קדש מבני ישראל" (דברים כ"ג), "ולא תהיה קדשה מבנות ישראל" (שם, שם), ושם זה במשמעות שלילית של מוקדשים לזנות-"ויתוץ את בית הקדשים" (מלכים ב' כ"ג), וכנראה היו בתים בפתח העבודה זרה שהיו מוקדשים לזנות ושם היו הקדשים והקדשות, ואלי זה היה חלק מפולחן העבודה זרה שככל שנטמאים בעבירות, ככה רוח הטומאה וכוחות הטומאה נענים לבקשות העובדים עבודה זרה ההיא (כפי שבא לביטוי בעל פעור ובנות מואב בפרשת בלק)

וכדי להבין את הסתירה הזו, צריך להבין את הפועל לקדש שבבסיסו זה לזמן, להפריש, לייעד-"והקדישם ליום הרגה" (ירמיה י"ב) שהכוונה בפסוק זה להזמינם ליום הרגה.

וכן "קדשו צום קראו עצרה" (יואל א'), "קדשו עליה מלחמה" (ירמיה ו'), ובפסוקים אלה וודאי המשמעות היא להכין ולייחד זמן לצום או למלחמה ולא במשמעות של קדושה.

ואם כן, מובן שכשם שלהקדיש דבר לה' זה לזמן דבר לצורך קדושת ה' וממילא החפץ נהיה קדוש, כך להבדיל להיפך, מי שמוזמן לעבודה זרה גם נקרא כך, קדש, קדשה- מוזמנים במיוחד לזנות לצורך העבודה זרה.

והסבר זה מתחזק מההיפוך של המילה "קודש" שהוא- חול, חילול, חולין-"ולהבדיל בין הקדש ובין החול…" (ויקרא י'), "אין לחם חול תחת ידי" (שמואל א' כ"א) שפה המילה חול לא במשמעות של טומאה או איסור, אלא במשמעות ניטראלית- דבר שאין בו קדושה.

כמו ששת ימי החול לעומת שבת קודש, וכן הפיכת  דבר הקדש לחול נקראת חילול-"אשר נטע כרם ולא חיללו" (דברים כ'), ששם זה במשמעות של חילול הפרות הקדושים בשנה הרביעית של הכרם ומחללים את קדושת הפירות על כסף וממילא הפירות נעשות חולין, ומותרות באכילה אף מחוץ לירושלים, והכסף מתקדש  וצריך לקנות בו אוכל בירושלים ולאכלו בתוך חומות ירושלים.

ומכאן גם באה המילה "חלל" במשמעות של מת בד"כ כתוצאה מרצח-"כי יימצא חלל באדמה" (דברים כ"א), כי נתחללה קדושת החיים שבו ונפער חלל ריק בקרב החיים, וחלל זה מקום פנוי וריק, וכן דבר שאין בו קדושה והוא ריק מקדושה- חולין.

ולכן אם נסתכל על כל העניין כציר אחד ארוך- בצד הקיצוני יש את כוחות הטומאה ובצד הקיצוני השני יש את כוחות הקדושה, ובאמצע- החול, שאם נשאר פנוי מדיי, יכול להתמלא או מצד זה או מצד זה, ולכן נדרש מעם ישראל, לא להשאר בתחום החול, כי אז יש סכנה שייכנסו כוחות הטומאה, ולכן צריך להתרחק מצד הטומאה ולהתקרב לצד הקדושה, כל הזמן, ורק כך לא נותנים לטומאה להיכנס לחלל הריק, כי כשהחלל מתמלא בקדושה אין מקום לטומאה להיכנס, וחלילה להיפך כשמתמלא בטומאה אין מקום לקדושה.

וכעת מתחילה התורה לפרט את הדרכים המעשיות להגיע לקדושה-"איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה' אלוקיכם".

 אנם בעשרת הדיברות כבר הצטוונו על כיבוד אב ואם ועל שמירת השבת, אך כעת צריך לעשו זאת בכוונה נוספת- להגיע לקדושה, ולא רק מצד קיום ציווי ה' אלא במטרה פעילה להידבק בה', ולכן נאמר-"אני ה' אלוקיכם".

שגם כאשר אדם יירא מאביו ואמו ומכבדם באופן טבעי, אין די בכך צריך לעשות זאת כי-"אני ה' אלוקיכם".

ולכן אם ההורים פועלים נגד ה' או מצווים את בנם להפר את מצוות ה', אין לשמוע להם, כי כל מוראם צריך לנבוע מרצון ה' בכך ולא מרגשות טבעיים, וברגע שמתנגדים לרצון ה', ברור שרצון ה' הוא שייקבע ולא רצונם.

כמו כן, אמנם נצטווינו כבר על כיבוד אב ואם, אך כאן נוסף ציווי חדש של מורא אב ואם, וזה כהכנה למורא שמיים, כי ההורים של כל אדם הם ההזדמנות הראשונה שלו להתאמן על מידות וככל שיתרגל מורא אב ואם יוכל להגיע למורא שמיים, שהוא הכרחי להגיע לקדושה ולא להיפגע, כמו בני אהרן, כי עם כל הרצון להידבר בה' ולהתקדש, יש להיזהר ולשמור על מורא שמיים ולא להתקרב יותר מדיי ולא לפרוץ את הגבולות שהותוו ע"י ה'.

ולכן כל הפרשה מתחילה באביו ואימו ושמירת השבת, שזה מגיל קטן כל עולמו של הילד, ומגיל קטן מתרגל בשמיעה להוריו ובשמירת השבת, בחלק מהחיים המשפחתיים, גם כאשר עדיין אינו חייב במצוות , כי קטן מגיל מצוות , אך עדיין שמירת השבת מתקיימת כחלק מחיי המשפחה שכוללים גם את הילד הקטן ולכן זה שלב הכרחי בהשגת הקדושה כי מה שנקבע בילדות נשאר לתמיד, ודרך מורא הוריו יוכל להבין אחר כך את מורא שמיים.

ולכן יש כאן גם מצוות עשה בשמירת השבת ולא למדובר על לא לעשות מלאכה שזה סור מרע, אלא באופן פעיל -לשמור את השבת כחלק מה"עשה טוב" להתקרב לקדושה, שלא רק לא לעשות מלאכה אלא גם לשמור את השבת בשמירות שמעבר למלאכות, הן בלימוד תורה במן השבת והן בסעודות השבת המיוחדות ובמילוייה בתוכן רוחני ולא רק בטלה ממלאכה. ובכך יום זה ושמירתו והעיסוק בו בקדושה ובמושכלות ישפיע על כל השבוע בדרכי ההתקרבות לקדושה אף בימות החול, ע"י ההכנה הנפשית ביום השבת שיש זמן פנוי להתבוננות ולימוד.

וכעת מופיע ציווי תמוה שלכאורה לא קשור לו "עשה טוב" אלא ל"סור מרע" ואין כאן מקומו-"אל תפנו אל האלילים ואלוהי המסכה לא תעשו לכם אני ה' אלוקיכם"- ומה שייך כאן התקרבות לקדושה, הרי איסור עבודה זרה שייך להתרחקות מכוחות הטומאה שזה עניינה של הפרשה הקודמת ומה שייך לפרשתנו?

וכדי להשיב על כך , יש לשים לב למילה "תפנו"- לא נאמר כאן אל תעבדו את האלילים, אלא "אל תפנו", ומה פירוש לפנות? אלא כאן הכוונה ברצותכם להתקרב אליי- אני ה' אלוקיכם (לכן זה נאמר בסוף הפסוק) ובחפשיכם דברים להתקרב לקדושה, אלא תסתכלו איך עובדי אלילים מתקרבים אליהם ע"י בניית אלוהי מסכה כמתווכים, כי יותר קל להרגיש קירבה למשהו מוחשי, וכך יחשבו ישראל שלשם שמיים ילמדו מעובדי אלילים אין להשיג התקרבות לה' ע"י אותן הפעולות שהם עושים לאלילים שלהם, ולכן אומר ה' שגם דרכי ההתקרבות לקדושה לא נתונים ליוזמה עצמאית אלא מפורטים לפרטים ע"י ה' בתורה ואין מה לפנות לשיטות אחרות של העמים מסביב, כי אני ה' אלוקיכם, ואלי אתם צריכים להתחיל לפנות כדי לדעת איך להתקרב לקדושה, ורק כך תוכלו להתקרב.

"וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם לה' לרצונכם תזבחוהו"- בניגוד לחטאת ואשם ומנחה ואפילו עולה (שבכל זאת מכפרת על ביטול מצוות עשה למרות שאינה חובה כמו חטאת ואשם), קרבן שלמים הוא כולו התנדבות ורצון להתקרב לה' ולכן נאמר לרצונכם תזבחוהו- הוא תלוי לחלוטין ברצונכם, ואינכם מחוייבים בו, וזו אחת הדרכים להתקרב לקדושה, כי כביכול יש כאן סעודה משותפת עם ה'- החלבים והדם עולים לה' על המזבח, החזה והשוק לכהנים משרתי ה' ויתר הבשר לאיש המקריב ולמשפחתו לאכול בתוך יומיים בטהרה בתוך מחנה ישראל, ובאכילה כזאת מקדשים את החומר ומתקרבים לקדושה.

כי תאוות אכילה שייכת לגוף, הופכת כאן לנתינה, כי גם האכילה היא למען ה' לקיום מצוותו לאכילת הקרבן ולא רק לסיפוק תאוות האכילה של האדם.

ומצד שני לא יאמר אדם שלא הספיק לגמור את כל הבשר תוך יומיים ובמקום לשרוף את הנותר, יאמר לשם שמיים אני אוכל גם ביום השלישי ולא אשרוף את הנותר. כי אז האדם מתקרב יותר מדיי ופורץ את הגבולות, ובקדושה אין מקום ליוזמה פרטית (כמו שעשו נדב ואביהוא) אלא צריך לפנות להדרכת ה', ולכן מי שאוכל את הנותר מזבח השלמים במקום לשרפו חייב כרת משמיים, ובמקום להתקרב לה' כפי שחשב הוא נכרת מהקדושה-"כי את קדש ה' חלל"- הפוך ממחשבתו, הוא רצה להתקדש ולמעשה חילל את הקדש ולא ראוי להתקרב יותר.

ושוב מדגישה התורה את חשיבות הגבולות וההקפדה עליהם ואי חצייתם כדי להגיע לקדושה, וכפי שאמרנו בפרשה הקודמת, גם הקדושה יכולה להרוג את המתקרב מדי, בדיוק כמו שהטומאה יכולה.

וכעת מפרטת התורה מספר מצוות שעוסקות בבין אדם לחברו, ומצד שני כל מצווה מסתיימת במילים-"אני ה'"- שנותנת למצווה מימד של מצווה בין אדם למקום, ומדוע?

הרי כבר בפרשת משפטים (מיד לאחר מעמד הר סיני ועוד לפני חטא העגל) פורטו בהרחבה מצוות בין אדם לחברו, ושם הסברנו שהדבר נועד לבניית חברה בריאה לאחר מאות שנות שעבוד תחת שלטון מצרי שלא איפשר חברה בריאה בתוך עם ישראל אלא יצרה עם של עבדים עם תרבות של עבדים, ולכך נועדו המצוות בפרשת "משפטים", ללכד את כל הפרטים הנפרדים לעם אחד בעל מוסדות עצמאיים של תמיכה הדדית ובתי דין ליישוב סכסוכים ומוסדות צדקה לעזרה לעניים.

ואם כן, מדוע הופרדו המצוות המובאות בפרשתנו ולא הובאו בפרשת משפטים, ומה הקשר לעניין הקדושה שהיא הקשר בין העם לאלוקיו ולא בין אדם לחברו?

ומתחילה התורה בציווי על מתנות עניים מהתוצרת החקלאית (לאחר הכניסה לארץ, שאז תהיה אפשרות זאת)- פאה, לקט (שכחה לא מוזכרת כאן אלא רק בספר דברים פרק כ"ד, ומדוע?), וכן עוללות הכרם ופרט הכרם-"לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' אלוקיכם", כבר בפרשת משפטים , הוזכרה הנתינה לעניי ישראל בדבר אחד-"והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חיית השדה כן תעשה לכרמך לזיתך" (שמות כ"ג), אך שם זה יותר ממילא, כלומר: יש ציווי של שמיטת השדות בשביעית ואיסור עבודה בהן מצד שבת הארץ, שזו מצווה בין אדם למקום, בעניין קדושת הארץ וממילא ה' מורה שאת השדות המושבתים מעבודה יאכלו עניי הארץ ואין פה נתינה פעילה של כל אדם מישראל.

אך בפרשתנו זה תלוי בבעל כל שדה, שכשקוצר את תבואתו צריך להשאיר פאה לעניים ואת השיבולים הנופלות בקצירה להשאיר לעניים בתור לקט, וכן בכרם את העוללות- שאלו אשכולות ענבים שאין בהם כתף ונטף- כלומר הם דלילים מאוד בענבים, וכן את הפרט שנפל בעת הבצירה, להשאיר לעניים.

וזה דבר שנתון לשליטת בעל השדה והכרם ותובע ממנו ויתור למען העניים ורק ה' רואה אם יעשה זאת. לכן נאמר "אני ה'"- הדבר תלוי רק בליבך, אם אתה ירא שמיים ומאמין שה' רואה את מעשיך גם בסתר ולכן לא תלקט את השיבולים ותאמר שלא נפלו.

ובמצווה זו מתחילה שבירת הטבע שהכרחית בדרך לקדושה, כי אדם שעמל בשדהו כל החורף וזרע וקצר והשקה והתפלל לגשם, וכעת בא לקצור את פירות עמלו ונדרש ממנו לתת חלק למי שלא עמל ולא טרח והדבר תלוי ברצונו, כי אין איש רואהו אם יעלים עין מהלקט, והעוללות והפרט ייקח לעצמו רק ה' רואה, מאמץ זה שעושה ומרגיש את נוכחות ה' בכל רגע ומתגבר על עצמו ונותן ומשאיר לעניים, שובר את טבע האדם האנוכי והופך אותו לכלי נתינה, ובכך מתקרב לקדושה ולה' שהוא הנותן הגדול מכולם.

ואולי בשל כך לא הוזכרה כאן השיכחה, שלא ניתנת מרצון אלא מה ששכחת בעומרים אל תחזור לקחת ואין פה נתינה ממש כמו בפאה ועוללות, אלא רק ציווי לא לחזור לקחת מה ששכחת ושיישאר לעניים- פה זה פחות שבירת הטבע ופחות נתינה, ולכן לא מוזכר בפרשה זו- שעוסקת בדרכים אל הקדושה שדורשים נתינה ממשית.

וכעת מביאה התורה מספר פסוקים, שעוסקים במצוות שבין אדם לחברו שלכאורה אין בהם שום שבירת הטבע, ולהיפך, הם שייכים לתחום ה"סור מרע" ולא מהווים התקרבות לקדושה, כי כל אדם עם טיפה של הגינות לא יעשם, אז מדוע מופיעים כאן?

"לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו, ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלוקיך אני ה'.

 לא תעשוק את רעך ולא תגזול ולא תלין פעולת שכיר איתך עד בוקר, לא תקלל חרש ולפני עוור לא תתן מכשול ויראת מאלוקיך אני ה'.

 לא תעשו עוול במשפט לא תשא פני דל לא תהדר פני גדול בצדק תשפוט עמיתך, לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך אני ה'.

 לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, לא תקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'".

לכאורה, אם כבר הצטוונו לתת מתנות לעניים מעמלינו, איזה התקדמות בשבירת הטבע לומר שאסור לגנוב מה שלא שייך לנו או לעשוק או לגזול או להישבע לשקר?! והלא דברים כאלה כבר הצטווינו בעשרת הדברות-"לא תגנוב", "לא תשא שם אלוקיך לשווא", "לא תחמוד בית רעך", "לא תענה ברעך עד שקר", וכן בפרשת משפטים: "אלוקים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור", "לא תשמע שמע שווא, אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס", "ודל לא תהדר בריבו", "מדבר שקר תרחק", "לא תטה משפט אביונך בריבו".

ואם כן, מדוע יש צורך לחזור על כך בפרשתנו? ובפרט, הרי אלו מצוות לא תעשה השייכות לסור מרע ולא- לעשה טוב, שבה עוסקת פרשתנו?

הדבר היחיד ששייך לפרשתנו זה "ואהבת לרעך כמוך אני ה'"- שנאמר בסוף ומהווה "עשה טוב" פעיל שמקרב לקדושה ובעצם כולל בתוכו את כל האזהרות הקודמות, כי אם אוהבים את הרע כמונו ולא גונבים ממנו ולא משקרים לו ולא גוזלים ולא עושקים אותו ולא מרכלים ולא שונאים אותו בלב, ולא נוקמים ולא נוטרים ולא עושים לו עוול במשפט ולא מקללים ולא נותנים בפניו מכשול.

וצריך לומר: שיש הבדל בין הפעמים הקודמות שנאמרו חלק מהציוויים האלה לבין פרשתנו, כי שם לא נאמר כל שני פסוקים "אני ה'" כפי שנאמר כאן, וזה ההבדל: כי שם הצטוונו על מצוות בין אדם לחברו כדי לאפשר קיום חברה הגונה, כפי שכל עם צריך להתנהג בתוכו בין מרכיביו השונים, אחרת-"איש את רעהו חיים בלעו", וכיוון שיצאנו ממצרים לאחר מאות שנות שעבוד, היה חשש שיימשך מוסר העבדים גם בהיותנו בני חורין, וכל אחד יחטוף כפי יכולתו וכך החברה תהרס.

אך כעת, בפרשתנו, ציוויים אלה באים במטרה אחרת לחלוטין- במטרה להתקרב לקדושה! ועיקר הקדושה זה קידוש החומר וחלק מחומר הנפש הבהמית זה הרגשות הטבעיים שטבועים בנפש הבהמית של האדם, כפי שיש גם אצל חיות ובהמות- רחמות, אימהות, עזרה לזולת, ובכלל כל המצוות השכליות שמובנות בהגיון, וגם אומות העולם לא מתקשים לקיימם בתוך חברתם, כאיסור לא לגנוב ולא לרצוח, לא לעשוק, לא לעשות עוול במשפט, לא להישבע לשקר- כל אלו דברים שאדם מבין בשכלו וגם אלמלא הצטווינו עליהם היינו מבינים את הכרחיותם לחברה מתוקנת והיינו רוצים שיתקיימו בחברה ולו רק כדי שגם אנחנו לא ניפגע ע"י אחרים אם יותרו איסורים אלו.

אך כעת ה' דורש מאתנו- לא לעשות מצוות אלו בגלל שכלנו, אלא בגלל ציווי ה'-"אני ה'"- כלומר לא לגנוב- לא בגלל שאני מרגיש שזה לא בבדר ולא הוגן אלא בגלל ציווי ה' גרידא, וכן שאר המצוות המוזכרות בפסוקים שהבאנו- לא לעשות זאת בגלל שכלינו ורגשותינו ומידת היושר הטבועה בנו או בגלל חינוכנו בילדות- אלא רק בגלל שה' ציווה.

וזה מאמץ יותר קשה משבירת הטבע האנוכי ונתינה לזולת כפי שראינו במתנות עניים, כי פה צריך לבטל את שכלינו, שזה הרבה יותר קשה מלשבור את טבענו היצרי.

וזו הנתינה הכי גדולה- כי לא קשה לקיים איסור שעטנז או לא לאכול חזיר כי ה' ציווה, זה קל! כי איננו מבינים טעם איסורים אלה ולכן קל לקיימם רק בגלל ציווי ה', אך הרבה יותר קשה לא לגנוב כי ה' ציווה, ולא לעוות משפט כי ה' ציווה בלבד, בלי עירוב רגשותינו ושכלינו ובלי לייחס זאת ליושרנו האישי.

וזו ההקרבה הגדולה וקידוש החומר והנפש והשכל הכי גדולים, ועל כך נאמר: "רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הירבה להם תורה ומצוות …" ולכאורה מה שייך להרבות במצוות?

אם צריך זה חלק מהמצוות , ואם לא צריך אז למה לצוות? והעניין הוא שה' הוסיף את המצוות השכליות, שגם ללא ציווי היינו מביים אותם שצריך לשמרם כדי להתקיים כחברה.

וה' הוסיף אותם לרשימת המצוות כדי לזכותנו. כלומר: לזכך את החומר, כי אם נעשה אותן רק בגלל ציוויו ולא בגלל שכלינו (שזה הרבה יותר קשה מאשר במצוות החוקיות והגזרתיות שאין לנו הבנה בטעמיהם), בכך נזכך את חומרינו ונדבק בקוננו, הרבה יותר מאילו קיימנו אותן מצד שכלינו.

וכלן דווקא במצוות אלה יש בהם מימד של "עשה טוב" במובן של מאמץ מצד האדם לביטול רצונו, מפני רצון ה', וביטול שכלו והכפפתו לרצון ה' בלבד, ולכן נאמר במצוות אלו-"אני ה'".

והכי קשה זה בסיום המצוות השכליות הללו-"ואהבת לרעך כמוך אני ה'"- גם את הרגש תכפיף לרצון ה' ותאהב את רעך לא בגלל רגש החיבה הטבעי לחברך אלא בגלל-"אני ה'",  כי יותר קל לא לשנוא את אחיך בגלל ציווי ה' כי צריך רק לעצור את מחשבות השנאה ולהמירם במחשבות על דברים אחרים, וכן לא לגנוב ולא לגזול ולא לעשות עוול ולא לרכל, כי זוכרים שה' רואה את מחשבותינו ומעשינו, וגם אם רוצה היצר לעשות דברים אלה, היראה מה' מונעת זאת מאיתנו, אך לאהוב באופן פעיל את הרע בגלל רצון ה', זה דורש מאמץ גדול לייצר רגש רק בגלל ציווי ה', ולא בגלל גורמים טבעיים שמעירים את הרגש, כגון: הכרות עם האדם ותכונותיו, שבאופן טבעי מעוררים רגש חיבה ואהבה, אך מאוד קשה לעורר את הרגשות האלה גם בלי היכרות, רק בגלל ציווי ה'.

ואכן בפסוקים הבאים, שלא עוסקים במצוות שכליות בין אדם לחברו, אלא בגזרות וחוקים, לא נאמר "אני ה'", כי ברור שנקיימם רק בגלל ציווי ה', כי אין לנו הבנה לאיסורם-"את חוקותי תשמרו, בהמתך לא תרביע כלאיים, שדך לא תזרע כלאיים ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך".

זו הפעם הראשונה בתורה שמוזכר איסור כלאיים, ויש לשים לב לשוני בין החלקים בפסוק- בהמות אסור לאדם להרביע ממין אחד על מין אחר (למשל- סוס וחמור) אך תוצאת ההרבעה מותרת בהנאה, למשל הפרד, מותר לעבוד אתו ולרכב עליו למרות שנעשה איסור ביצירתו, וכן כלאי זרעים (חיטה ושעורה למשל) אסור לזרוע יחדיו, אך תוצאתם מותרת לאכול, למרות שנעשה איסור בזריעתם (לכן לא מוזכרים כאן כלאי הכרם, שגם תוצאתם אסורה בהנאה-"לא תזרע כרמך כלאיים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם (דברים כ"ב)- ששניהם נאסרים בהנאה ולא רק תוצאתם).

לעומת זאת, בכלאי בגדים ("לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו" (שם, שם)) מותר לארוג יחד צמר ופשתים ולעשות בגד כלאיים, ומצד שני להנות מהבגד זה אסור בלבישה או בכיסוי הגוף, ומדוע ההבדל בין כלאי בגדים לכלאי בהמות וזרעים?

ובכלל מה הקשר לעניין הקדושה? וניתן לומר, שהרי הסברנו שמצוות "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" היא פסגת הקושי בדרך לקדושה (ועל זה אמר הלל הזקן שזו כל התורה כולה, בענותו למבקש להתגייר על רגל אחת).

אם כן יבוא אדם שהגיע לדרגה זו ויאמר הגעתי לדרגת קדושה של "ותחסרהו מעט מאלוקים" (תהילים ח') אז אני יכול לעשות מעשה אלוקים וכמו שהבורא ברא "וידשא עשב מזריע זרע למינהו", "וחיית הארץ למינה" (בראשית א'), גם אני אצור מינים חדשים בחיה ובזרעי האדמה ע"י הכלאת מינים אחד בשני (כלאיים מלשון כלא, שמים בכלא משותף שני זרעים או שתי בהמות) ועל זה באה התורה ואומרת, עם כל הכבוד לדרגתך, עדיין-"אני ה'", ואתה צריך לשמור חוקותיי כנברא, ולא לחצות את הגבולות שקבעתי בבריאה.

ולכן בבגדים שאריגת צמר ופשתים יחדיו לא משנה את מהות החומר ולא יוצרת מין חדש, רק בגד חדש, אין איסור לארוג ורק ישנו איסור ללבוש את התוצאה, אך בכלאי בהמות וזרעים, האיסור הוא ליצור מין חדש, ובכך להחליף את אלוקים, אך תוצאת הדבר לא אסורה, כי כבר נוצר המין החדש, ורק היומרה להחליף את אלוקים אסורה.

וזה כפי שהסברנו, אחת הסכנות בקדושה, שהאדם מרוב התלהבות לא יידע את הגבולות, כפי שקרה לנדב ואביהוא, ולכן באמצע כל העלייה בסולם הקדושה, ה' נותן אזהרה-"את חוקותי תשמרו"!

וכעת נכנס פה עניין שלכאורה לא קשור-"ואיש כי ישכב את אישה שכבת זרע והיא נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה או חופשה לא ניתן לה, ביקורת תהיה לא יומתו כי לא חופשה והביא את אשמו לה'… וכפר עליו הכהן באיל אשם לפני ה' על חטאתו אשר חטא ונסלח לו מחטאתו אשר חטא".

לכאורה משמע שמדובר באיסורי עריות של אדם ששוכב עם אשת אדם אחר, ואם כן מדוע לא נכלל עניין זה בהמשך- בפרשת עונשי עריות, ומה קשור לענייני כלאיים ואיסורים, הרי כאן לא נאמר-"ולא תשכב עם אישה נחרפת לאיש" אלא "ואיש אשר ישכב"- כלומר אם שכב מה עליו לעשות, והרי עד כה וכן בהמשך הפרשה עוסקת בדיני התקרבות לקדושה וההדרכה לכך, אז מה שייך להביא כאן מקרה ותיקונו?

וצריך לומר שכיוון שעסקנו בדיני כלאיים של הצומח (זרעים), חי (בהמות) ודומם (בגדים), הגענו לכלאיים של אדם- שאיש ישראל שוכב עם שפחה נוכרית (עפ"י רבי ישמעאל) (ועפ"י הגמרה בכריתות יא מחלוקת תנאים בעניין ועפ"י רבי עקיבא מדובר בחצי שפחה חצי בת חורין) המאורסת לעבד עברי (המותר בשפחה כשנכנס לעבדות נשוי אם אדונו נותנה לו לצורך וולדות שיהיו שייכים לאדון) והציווי הוא לא לאדם השוכב, אלא לבית דין, שלא יעשו קל וחומר- אם ישראל שוכב את אשת רעהו חייב מיתה, קל וחומר אם אשת רעהו היא שפחה נכרית שיש פה מצב של כלאיים (כמו בבהמות- לא להרביע מין אחד על מין אחר) שיהיה חייב מיתה.

 ועל כך אומרת התורה-"בקורת תהיה"- בדיקה צריך לעשות ("כבקרת רועה עדרו" (יחזקאל ל"ד)) כל עוד שלא שוחררה ונהייתה ישראלית גמורה, אין להם דין מוות , כי הקשר בין העבד העברי לשפחה לא מקודש כמו בין שני ישראלים, ולכן הפרתו לא גוררת מוות ובכך מתקשרת מצווה זו לפרשתנו, כי קשר מקודש שייך רק בין שני קדושים (מעם ישראל), וכל עוד לא חופשה השפחה, הקשר בינה לבין הישראלי לא נקרא קידושין אלא חירופין-"נחרפת לאיש" שזה לשון גנאי מלשון חרפה וקללה.

והאיש הישראלי השוכב עימה, זה יותר נחשב כגזל חפץ ולא בהפרת קשר קדוש בין בני זוג ישראלים שעל כך חייב מיתה בבית די ולכן מביא אייל אשם שבא על מזיד כמו אשם גזלות שהזכרנו וכעת לאחר השגת הקדושה שהתבטאה ב"אהבת לרעך כמוך" מפרטת התורה למצוות, שעל ידיהן יימנעו בני ישראל מלאבד את דגרת הקדושה שהגיעו אליה. בפרט בכניסה לארץ ישראל- ארץ הקודש, שעם קדושתה יש בה חומריות קשה, שיכולה לאבד מהאדם הישראלי את קדושתו ולמשכן מטה, כפי שעתה לגויי הארץ- שבעת עממים- שחומריותה גרמה להם להיות המושחתים באומות, שיש להשמידם בלי להחיות כל נשמה.

ולכן נאמר: "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, וערלתם עורלתו את פריו, שלש שנים יהיה לכם ערלים לא ייאכל" ומדוע דווקא עץ ולא ירקות ולא חיטה ושעורה? ומדוע שלוש שנים דווקא? ומה הקשר בין ערלת העץ לערלת אדם לערלת לב?

וכפי שמוזכר בספר התניא: הקליפות הן נחלקות לשתי מדרגות, זו למטה מזו: המדרגה התחתונה היא שלוש קליפות הטמאות ורעות לגמרי ואין בהן טוב כלל, ונקראו במרכבת ישראל-רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת, ומהן נשפעות ונמשכות נפשות כל אומות עובדי גילולים וקיום גופם, ונפשות כל בעלי החיים הטמאים ואסורים באכילה, וקיום גופם וחיות כל מאכלות אסורות מהצומח, כמו ערלה וכלאי הכרם, וכמו שכתוב ב"עץ חיים" שער מ"ט פרק ו': אך נפש החיונית הבהמות שבישראל שמצד הקליפה המלובשת בדם האדם, ונפשות בהמות וחיות  ועופות ודגים טהורים ומותרים באכילה וקיום וחיות כל הדומם וכל הצומח המותר באכילה… והכל כאשר לכל נשפע ונמשך ממדרגה השניה שבקליפות  וסטרא אחרא, שהיא קליפה רביעית  הנקראת קליפת נוגה… והיא בחינה ממוצעת בין שלוש הקליפות הטמאות לגמרי ובין בחינת מדרגת הקדושה…" (תניא ליקוטי אמרים פרק ו', ז').

אותיות- ערל, הם גם במשמעות רעל שממית-"שתה גם אתה והערל" (חבקוק ב')- ששם זה במשמעות הרעלה. וכן כפי שהבאנו מבעל התניא, כיוון שארץ ישראל לא גושמה ביום זעם ולא עודנה ע"י מי המבול, נשאר בה החומריות הקשה של העפר שהתקלל בחטא עף הדעת-"ארורה   האדמה בעבורך" (בראשית ג') ואז גם נוצר מצב הערלה שאדם צריך למול בשר ערלתו, אחרת תאוותו קשה לשליטה , וכן ערלת ארץ ישראל יש למולה באמצעות מצוות התלויות בארץ ובראשן מצוות הערלה שבשלש השנים הראשונות של העץ יוצאות בפריו שלש הקליפות הטמאות הנמצאות באדמה שהתקללה בחטא עץ הדעת ולכן דווקא בעץ פרי יש דין ערלה בגלל חומריות הארץ, ולכן הכרחי על מנת לשמר את דרגת הקדושה להקפיד על מצוות הערלה.

"ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'"- שנה רביעית היא כנגד קליפת נגה- שמעורבת מרע וטוב, כנגד עץ הדעת טוב ורע.

ולכן הפירות לא מותרים באכילה מייד, אלא אם פודים ומחללים  אותם על כסף, והכסף קדוש וקונים בו אוכל בירושלים ואוכלים שם, או הפירות עצמם-"קדש הילולים"- שנאכלים בירושלים בתוך החומות בקדושה ובטהרה, אחרת אסור לאכלם.

"ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה' אלוקיכם"- בשנה החמישית הפירות מותרים ללא מגבלות, ובזכות ההקפדה על דיני ערלה ורבעי, תוסיף לכם התבואה כנגד כל השנים  שנמנעתם מלאכול בגלל איסור הערלה.

וזה דוגמא לכל תאוות העולם הזה, שצריך בתחילה להימנע ואחר כך לקדש ורק אז מותר לספקן כפי הנצרך ולא במותרות, כמו שערלה זה העודף שצריך למול.

לכן גם ערלת הלב צריך למול ולקדש עצמך במותר לך- שגם במה שמותר צריך להתנהג בקדושה ולמול את העודפים ולא לזלול  ולהתמכר לתענוגות, גם אם הם מותרים, אלא רק מה שדרוש לקיום.

וכיוון שנכנסים לארץ ונתקלים במנהגי שבעת עמי כנען, יש להיזהר מלחקות את מנהגיהם הקלוקלים.

"לא תאכלו את הדם לא תנחשו ולא תעוננו"- עמי כנען נהגו לאכול על הדם, שכפי שהסברנו זה מזון השדים והשעירים שניזונים מנפש החיה הנמצאת בדם.

ובאמצעות זה נדבקו בכוחות הטומאה ויכלו לנחש עתידות ולעונן- לקבוע מזל על פי עננים או עונות השנה.

"לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'"- כל פעולות אלה, נהגו עמי כנען על מנת לגלות נאמנות לכוחות הטומאה ולעבודות זרות המגוונות שפרחו בארץ, ולכן פעולות אלה מזמינות את כוחות הטומאה להידבק באדם, ולכן ישראל מוזהרים מכך, כדי לא לאבד את קדושתם שמסתלקת מפני כוחות הטומאה, ולכן נאמר-"אני ה' אלוקיכם"- ואין להחליפני בכוחות הטומאה.

"אל תחלל את בנך להזנותה ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זימה"- זה בעצם הקדשים וקדשות שהיו בארץ כנען, המוקדשים לזנות לצורך עבודה זרה, וזה הצד ההפוך לקדושה- שמוקדשים לכוחות הטומאה, ולכן נאמר "אל תחלל", כי חילול זה היפוך הקדושה, כי לא הקאת בתך אתה מחלל בכך, אלא קדושת הארץ מתחללת בכך-"ומלאה הארץ זימה", כביכול הארץ בעצמה מזנה-"ולא תזנה הארץ", כי כפי שהסברנו, יש קשר הדוק בין עם ישראל לארץ, הושפעה הדדית לטוב ולרע.

וכעת יש שני פסוקים, שהם תמונת מראה לתחילת הפרשה, ששם נאמר-"איש אמו ואביו תיראו… ואת שבתותי תשמורו… אל תפנו אל האלילים…" וכאן הפוך-"את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראואל תפנו אל האובות ואל הידעונים ואל תבקשו לטמאה בהם אני ה' אלוקיכם" ומדוע הכפילות?

ויש לשים לב: שתחילת הפרשה עוסקת בתחילת הדרך לקדושה וכאן אנחנו בסופה,   

שם מדובר על שמירת השבת במדבר וכאן מדובר על שמירת השבת בארץ, זה מצב אחר ושבת אחרת. ושם נצטוונו במורא אב ואם כדי להשיג יראת שמיים, וכאן השלב הסופי של יראת המקדש, שלא יאמר אדם הגעתי לקדושה, אז מקום המקדש והמשכן הוא המקום הטבעי, ולכן התורה אומרת: זה שהגעת לקדושה לא אומר שאתה יכול להרגיש בבית אלא צריך מורא מקדש למרות קדושתך, ושלא יקרה לך מה שקרה לנדב ואביהוא.

ואל תפנו אל האובות והידעונים לדעת את העתידות, כי האובות והידעונים משתמשים בעצמות אדם כדי להידבק בכוחות הטומאה והשייכות למוות-"אני ה' אלוקיכם"- תפנו אליי, אל האורים ותומים- כדי לדעת כיצד לנהוג במצבי מלחמה, וכאן זו הוראה בעיקר למלכים ולמנהיגי עם ישראל שישאלו בה' ולא באוב (כפי שעשה שאול המלך שהלך לדרוש בבעלת אוב ולא שאל בה').

ולכן נאמר-"אל תבקשו לטמאה בהם", כי כדי לקבל תשובות מהאוב והידעוני צריך להיטמא, שתחול על האדם רוח הטומאה ותינק ממנו את הקדושה שיש בו, כי ידוע שכוחות הטומאה אין  להם קיום בפני עצמם, אלא מהכח שיונקים מהקדושה, מכל אחד שבא להידבק בהם ונותרה בו לחלוחית קדושה מהעבר, ואותה הם יונקים ובזכותה הם קיימים, ולכן דווקא מישראל הקדושים חפצים כוחות הטומאה להידבק, וככל שאדם יותר קדוש, כך הקליפות הטמאות מנסות להפילו ברשתן כדי שיוכלו לינוק יותר כוחות קדושה ממנו.

וכאשר אדם הגיע לשיבה וזקנה והוא השיג מדרגות  הקדושה, יש לכבדו ולהדרו כמו שיראים מה'- "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלוקיך אני ה'"- כי אם אדם עבד כנגד הטבע והגיע לקדושה כדי להידבק בה', גם הוא כמלאך אלוקים בתוכנו ויש לירא ממנו כמורא שמיים.

ואמנם כבר דברנו על "ואהבת לרעך כמוך", ו"לא תעשו עוול במשפט", "ובצדק תשפוט עמיתך", ו"לא תגנובו" ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו", שכל אלה מתייחסים בתוך עמך, לרעך לעמיתך מזרע ישראל, אך כאשר תהיו בארצכם עם עצמאי וריבוני וכבר לא עבדים נודדים, יש דרישה נוספת על מנת להגיע לקדושה- שתתייחסו כך גם לגרים שלא עברו את אשר עברתם במצרים ובמדבר, ולא נשאו כמוכם בעוול, וגם הם יכולים להיות קדושים כמוכם אם דבקים בה', כי מה שמחבר ביניכם, זה לא המוצא והעבר והעמל המשותף, אלא הדבקות בה'.

 ולכן-"וכי יגור אתכם גר בארצכם ולא תונו אותו, כאזרח מכם יהיה לכם, הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים אני ה' אלוקיכם"- גם במצרים, מה שחיבר ביניכם זה האמונה בה', למרות שהייתם גרים במצרים, וממילא שם גרים אחד לשני, ובכל זאת מה שאיחד את עם ישראל זה האמונה בה', אז גם הגרים בארצכם נחשבים כאזרח מכם מכח הדבקות בה'.

ולכן-"לא תעשו עוול במשפט במידה במשקל ובמשורה, מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים"- וזה לא רק בתוך עם ישראל אלא גם ביחסים עם זרים צריך לנהוג בצדק, ולכן לא נאמר כאן- עמך, עמיתך, רעך. כי זה גורם חילול ה' ואין דבר שפוגע בקדושה כמו חילול לה'.

"ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטיי ועשיתם אותם אני ה'"- כאן כולל ה' את כל החוקים (גזירות ללא הבנת הטעם) ומשפטים (מצוות שכליות) שאת כולם צריך לקיים, לא בגלל שכלנו אלא בגלל "אני ה'", שה' ציווה ולשם שמיים, בוכך לבטל את רצוננו מפני רצונו וכך נדבק בו.

 עד כאן דיברה הפרשה על הדרך להגיע לקדושה ליחידים בתוך עם ישראל, וכעת מדבר ה' אל משה דיבור חדש שנוגע לכלל ישראל, שיש מצוות המוטלות על הכלל, וגם כלל ישראל צריך להיות קדוש ולא לאפשר לאחרים להידבק בטומאה ולהגיד- אני את נפשי הצלתי ואני קדוש, אלא צריך לבער מקרבנו את עושי הרעה, ולכן כעת מפרטת התורה את חובת הכלל במיתות בית דין, לגבי כל האיסורים שהוזכרו בפרשה הקודמת בעניין המולך והעריות, שיש חובה על הכלל לבער הרע מקרבו אם רוצה להישאר קדוש.

כי אדם קדוש לא יכול לעמוד מנגד כשמישהו מעמו מחלל את שם ה' ונותן מזרעו למולך-"למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי". ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא בתתו מזרעו למולך לבלתי המית אותו ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו לזנות אחרי המולך מקרב עמם".

וכן הפונה אל האובות והידעונים ונדבק בטומאה-"והכרתי אותו מקרב עמו", אך-"ואיש או אישה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם"- בעל אוב עצמו חייב מיתה בידי אדם, ומי ששואל באוב זה כרת בידי שמיים, כי בעל אוב עצמו גורם לטומאה לכולם, ולכן צריך הכלל להרגו, מה שאין כן השואל באוב, שזה חד פעמי ולא משפיע על כולם לכן מיתתו בידי שמיים.

וכן איש אשר יקלל את אביו ואמו מות יומת (כי שלושה שותפים באדם- אביו אמו וה', ומי שמקלל את אביו ואמו כאילו קילל את ה').

וכן כל מגלי העריות בקרבכם, יש עליכם חובה לבערם מקרבכם-"ולא תהיה זימה בתוככם", למרות שאתם הכלל קדושים, אסור שבתוככם יתקיים דבר כזה ללא תגובה מצדכם.

ובסיכום פרשת הקדושה בעם ישראל נאמר-"והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמאה לטהור ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", המילה הבדלה מסכמת יותר מכל את עניין הקדושה, כי קדושה, פירושה להיבדל ולהתייחד ולהתקדש מכל העמים, והבידול הזה חייב להיות לשם שמיים על מנת להידבק בה' ובקדושתו ולא מצד הרגשת עליונות גרידא, כי הקדושה גוררת חובות בעיקר ולא זכויות.

והפרשה מסתיימת ברגימת האוב והידעוני באבן, כי האוב והידעוני כל מקצועם זה דבקות בטומאה על מנת להתפרנס (ע"י גולגולת מתה ששמים בפיה שמות טומאה על מנת לקרוא לכוחות הטומאה ולקבל מידע לעתיד) וזה הצד השני ההפוך לצד הקדושה, ששם נדבקים בה', ולכן רוגמים אותם באבן, כי אבן לא מקבלת טומאה אפילו מהמת- אבי אבות הטומאה, כך הרוגמים אותם יינצלו בכך מהתדבקות בכוחות הטומאה ויישארו קדושים לה'- כי קדוש אני ה' אלוקיכם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *