מה חדש, שחרורו של יגאל עמיר

יגאל עמיר: פירוש לפרשות שבוע תזריע – מצורע

פרשת תזריע

פרשת "תזריע" מתחילה במילים "וידבר ה' אל משה לאמר", בניגוד לתחילת העיסוק בדיני הטומאה שהתחיל במילים-"וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמור אליהם דבר אל בני ישראל לאמור", ומדוע פתאום באמצע דיני הטומאה עובר הדיבור רק אל משה?

בפרט שמייד בגמר דיני יולדת ותחילת דיני צרעת שוב חוזר הדיבור אל משה ואהרן ביחד?

ומעניין כשבוחנים התנהלות זו מתחילת ספר "ויקרא", שבו התחיל דיבור ה' מאוהל מועד, אז בפרשות הראשונות עד מות בני אהרן היה הדיבור רק אל משה (גם במצוות העוסקות בכהנים בעיקר- הקורבנות לסוגיהם), אך לאחר מות בני אהרן ותגובת אהרן בשתיקה וקבלת הדין ("וידום אהרן") משהו השתנה ביחס ה' אל אהרן, וזכה פתאום אהרן לדיבור בלעדי אליו "וידבר ה' אל אהרן לאמור" (ויקרא י'), כפי שהסברנו בפרשה הקודמת, במות בניו וקבלתו את הדין, התכפר לאהרן לחלוטין השתתפותו בעשיית העגל.

ולאחר מכן, בתחילת דיני הטומאה, ה' מדבר אל משה ואהרן, וכעת בדיני יולדת, שוב חוזר בדיבורו רק אל משה, ומיד לאחר מכן- בדיני מצורע, שוב ה' מדבר אל משה ואהרן יחדיו עד לסוף הפרשה, כשמדובר בדיני צרעת הבתים בארץ ישראל, שוב ה' מדבר אל משה ואהרן יחדיו, וכן בדיני הזב והזבה, והפרשה מסתיימת במילים-"והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם"- ובכך באה לסיום פרשת הטומאות, ומתברר הקשר שלהן עם הקמת המשכן, ולכך אחראיים משה ואהרן יחדיו.

לכן נאמר-"והזרתם"- ברבים. ולאחר מכן, בתחילת פרשת "אחרי מות", שוב מדבר ה' אל משה בלבד למרות שמדובר בכל פרשת יום הכיפורים, שעוסקת בעיקר בתפקידו של אהרן הכהן במשכן, עד כדי כך שנאמר-"ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש" (ויקרא ט"ז)- ומדוע לא מדבר אל שניהם או אל אהרן לבדו, במקום לומר למשה שיאמר לאהרן?

וכן הלאה עד סוף ספר "ויקרא" אין דיבור אל אהרן כלל, לא יחד עם משה ולא עימו לבד, אפילו בפרשות העוסקות בדיני הכהנים, כפרשת "אמור אל הכהנים", ומדוע דווקא כאן בדיני טומאה יש דיבור אל אהרן יחד עם משה, וגם כאן יש מעברים בין דיבור אל משה בלבד לדיבור גם עם אהרן?

בניגוד לפרשה הקודמת שעסקה בדיני טומאה חיצונית לאדם- כלומר: שהאדם נטמא מדבר חיצוני לו, כמו נבלות של בהמות וחיות ושרצים טמאים שהנוגע בהם או הנושא אותם נטמא, ועניין זה הסתיים במילים-"זאת תורת הבהמה והעוף… להבדיל בין הטמא ובין הטהור".

פרשתינו לעומת זאת, וכן בפרשה הבאה-"מצורע" עוסקות בטומאות הנובעות מהאדם עצמו, ולכן פרשת "מצורע" מסתיימת במילים-" והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם"- כלומר, זו טומאה עצמית של האדם הנובעת מתוכו.

פרשתנו נקראת "תזריע", על שם טומאת היולדת בה פותחת הפרשה, אך עוסקת בעיקרה בדיני צרעת, והשרש של המילה "תזריע" הוא ז.ר.ע (דבר המזכיר את סוף הפרשה הקודמת-"וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא") והשורש של צרעת-צ.ר.ע.

ושני השורשים דומים מאוד גם בצליל ההגייה ז.ר.ע- צ.ר.ע, ולא סתם נאמר ביולדת-"אשה כי תזריע וילדה זכר" והלא לדיני טומאת יולדת לא צריך להזכיר את עניין הפריון , ומספיק לומר "אישה כי תלד זכר", ומדוע יש צורך להזכיר את עניין ההזרעה שנעשה תשעה חודשים קודם-בזמן הזיווג?

אמנם הדרש ידוע ורש"י מביאו, אך בפשט זה נראה לא קשור, ובכלל הרי הסברנו בפרשה הקודמת שכל עניין טומאה קשור איכשהו למוות ולכוחות הטומאה והסטרא אחרא, והלא לידה זה הכי הפוך ממוות אז למה דווקא אז באה הטומאה?

כמו כן, מדוע לאחר דיני יולדת (שנאמרו בדיבור למשה בלבד) עוברים לדיני צרעת (שנאמרים למשה ואהרן ביחד) שנמשכים לאורך שתי הפרשות, ולאחריהן חוזרים לדיני טומאת זב, בעל קרי, נידה וזבה גדולה, שהם יותר דומים ליולדת, כי טומאתם ניגרת מגופם- בניגוד לצרעת שמתבטאת בכתמים חיצוניים על העור או הזקן ושער הראש?

כי גם זבה ונידה דומות ליולדת בטומאתם שהיא דם שניגר מהגוף מבית הרחם ונושא עמו את זרע האישה (הביצית הלא מופרית), וגם הזב ובעל הקרי נפלט מגופם הזרע האחראי לפריון כשהוא בריא (בעל קרי) וכשהוא לקוי (זב).

ואם כן, מדוע הופרדה טומאת היולדת מטומאות אלו? והיו ראויים כולם להיות מפורטים בפרשתנו פרשת "תזריע", שע"פ שמה עוסקת בכל ענייני הזרע- הן של האישה (יולדת, זבה ונידה) והן בענייני זרע הגבר (זב ובעל קרי).

ואת דיני מצורע לפרט בפרשה הבאה-פרשת "מצורע" כפי שראוי לשמה! ובעצם בכך עניינה של השאלה- מדוע מדגישה התורה בעניין היולדת דווקא את עניין הזריעה שחלה תשעה חודשים קודם הלידה, כי לכאורה היולדת היא במצב הפוך לזב ולזבה ולנידה ולבעל הקרי, שכולם מולידים טומאה ללא שום תועלת, ואילו היולדת מגיעה לתכליתו של זרע האיש וזרע האישה, שעבור כך נוצרו, ומדוע שווה היא להם בטומאתה, כפי שאף מדגיש הפסוק בעניין יולדת-"וטמאה שבעת ימים כימי נדת דוותה תטמא", וכן "וטמאה שבועיים כנידתה"- כלומר: התורה מדגישה שטומאתה כטומאת הנידה של שבעת ימים, ומדוע?

והלא נידה זה המצב של חוסר הריון וביצית שהיה לה פוטנציאל של פריון חיכתה לשווא, ובסופו של דבר נפלט החוצה עם הדם ברחם, שהיה מיועד לביצית המופרית שממנה יתפתח העובר בסיוע הדם שברחם, וברגע שלא הופרתה הביצית בסוף הציפייה, הכל נפלט החוצה כטומאת הנידה, ומדוע דווקא ליולדת שהביאה לעולם את הילד מושווית היא לאותה נידה שילדה מוות ולא חיים?

והלא כל תשעת חודשי ההריון לא היתה טמאה כלל, בזכות ההריון שמנע את מצב הנידה החודשי ודווקא בלידה שבה בא למימוש כל ההריון, דווקא אז נטמאת כנידה פשוטה ואפילו יותר- במקרה של לידת נקבה שאז טמאה שבועיים- כפול מנידה?

ומצד שני, ביולדת יש מצב שלא קיים באף אחד מהטמאים, כי בתמורה לימי הטומאה זוכה בימי טהרה כפולים ומכופלים, ובתמורה לשבעת ימי הטומאה של הולדת זכר מקבלת שלושים ושלושה ימי טהרה, שאף אם רואה דם אינה טמאה, דבר שלא קיים בזיבה קטנה וגדולה או בזב ובבעל קרי שתמיד כשנפלט מגופם הזרע (הזכרי או הנקבי) נטמאים מייד גם אם סיימו כרגע את שבעת ימי הנקיים והביאו קרבן כפרה.

וכן בלידת נקבה- שאז טמאה שבועיים, אז בתמורה מקבלת שישים ושישה ימי טהרה (הכפולים מימי הטהרה של לידת זכר בדיוק כפי שימי טומאתה היו כפולים מימי טומאה של לידת זכר).

ומצד שלישי, גם בימי טהרה אלה, אמנם מותרת לבעלה אך עדין אינה יכולה לבוא אל המקדש או לאכול בקדשים עד מלאת ימי טהרה, שלמחרת תביא קרבן ואז תהיה רשאית לאכול קדשים או להיכנס אל הקדש, ואז יוצא שאלמלא ימי הטהרה היתה יכולה מייד לאחר ימי הטומאה להביא קרבן ולאכול בקדש ודווקא בגלל ימי הטהרה מתעכבת כפרת הארבעים יום או שמונים יום בלידת נקבה , מה שאין כן בזב וזבה, שאמנם אין להם ימי טהרה, אך גם מייד לאחר שבעת ימי הטומאה מביאים קרבן ורשאים לאכול בקדשים ולא צריכים לחכות זמן רב כיולדת.

כמו כן, היולדת נבדלת מכל הטמאים האחרים, בכך שלא נכללת עם טמאים אחרים בסיכומי הטמאים למיניהם . כפי שנאמר בכל סוגי הטומאות האחרים:

בטומאת הבהמות והחיות והשרצים נאמר בסוף פרשת "שמיני"-"זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים ולכל נפש השורצת על הארץ להבדיל בין הטמא ובין הטהור…"

לגבי צרעת בגדים נאמר-"זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר או הפשתים או השתי או הערב או כל כלי עור לטהרו או לטמאו" (בסוף פרשתינו).

לגבי צרעת האדם נאמר במצורע דל-"זאת תורת אשר בו נגע צרעת אשר לא תשיג ידו בטהרתו", ובמצורע עשיר נאמר-"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו" (תחילת פרשת "מצורע").

וכן לגבי צרעת הבית נאמר-"זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית ולשאת ולספחת ולבהרת להורות ביום הטמא וביום הטהור זאת תורת הצרעת" (ויקרא י"ד), וכן לגבי זב וזבה, בעל קרי ונידה נאמר "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה והדווה בנידתה ועזב את זיבו הזכר והנקבה ולאיש אשר ישכב עם טמאה" (שם ט"ו), ורק ליולדת נאמר "זאת תורת היולדת לזכר ולנקבה" בפני עצמה ולא ייחד עם אחרים, ובכך היא נבדלת מכולם שוב, הן מבחינת מיקומה בפרשה והן מבחינת ההתייחסות כלפיה, שלא מוזכרת כאחד מן הטמאים בכל סיכומי התורות למיניהם.

אמנם לגבי טומאת אדם מצורע, גם יש ייחודיות שבו נאמר הן במצורע עשיר והן במצורע דל בפני עצמו-"זאת תורת המצורע"- במצורע עשיר, וכן "זאת תורת אשר בו נגע הצרעת אשר לא תשיג ידו את טהרתו"- במצורע דל, ואולי בגלל זה הם מוצמדים ליולדת ומפרידים בינה ובין הטומאות הדומות לה- זב, זבה, נידה ובעל קרי.

בדבר נוסף שקושר את היולדת למצורע אדם, שגם בה יש הבדל בין יולדת עשירה המביאה כבש לעולה ועוף לחטא, לעומת יולדת ענייה שמביאה עוף לעולה ולחטאת, וגם במצורע יש הבדל בקורבנות בין מצורע עשיר למצורע דל, כפי שנראה בפרשה הבאה.

מה שאין כן בשאר הטמאים-זב וזבה המביאים אף הם קרבנות- אין חלוקה בין עשיר לדל.

אך יולדת, תמיד צריכה להביא קרבן ואילו מצורע יכול יכול להיות טמא בלי להביא קרבנות- במקרה של הסגר שלא מוחלט, שאז רק טמא שבעה ימי הסגרו, ובסופם נטהר, אם לא הוחלט ע"י הכהן.

כמו כן, גם יולדת וגם מצורע יש בהם טומאת שבועיים רצופים (אצל יולדת כשיולדת נקבה, ואצל מצורע אם מסגירו הכהן שנית) מה שאין כן אצל שאר הטמאים שטומאתם נמשכת שבוע בלבד מאז שפסקה זיבתם או מקור טומאתם.

ויש לומר: שאכן טומאת יולדת נבדלת משאר הטמאים, ולכן יש לה מקום מיוחד משלה, והסיבה היא שבד בבד עם הבאת חיים חדשים לעולם המבטאים טהרה (ולכן יושבת על דם טוהר) אך יחד עם זאת, למשך זמן קצר לאחר הלידה בלתי אפשרי מבחינת האישה להתעבר שוב ולכן היא טמאה, אפילו בלא יציאת דם בזמן הלידה (בניגוד לשאר הטמאים- זב, זבה, בעל קרי ונידה, שרק ההפרשה שנפלטת מגופם גורמת את הטומאה).

כי דווקא לידת העובר גורמת להפסקה זמנית ביכולת להתעבר ולהביא שוב חיים, ולכן כרוכה בלידה גם טומאה המבטאת חוסר חיים ומוות, אך כיוון שהסיבה היא יצירת החיים, לכן יחד עם הטומאה כרוכה גם טהרה מסויימת, ולכן לאחר הטומאה יושבת על דמי טוהר, למרות שרואה דם.

כך יוצא שני הפכים מאז הלידה טמאה שבעה לזכר או שבועיים לנקבה, גם ללא יציאת דם, ואילו לאחר זמן זה- טהורה לבעלה, גם אם רואה יציאת דם.

אך לגבי אכילה בקדשים, עדיין, כל עוד לא יכולה להביא חיים חדשים בתוך ארבעים יום לזכר ושמונים יום לנקבה, עדיין נחשבת לטמאה ולכן אסורה לאכול בקודש עד תום זמן זה, שאז מביאה קרבן ורשאית לבוא אל הקודש ולאכול בקדשים.

ולכן נאמר ביולדת-"אישה כי תזריע וילדה זכר" כי הסיבה של הטומאה, זה אי היכולת להזריע מיד לאחר הלידה, ואף היא בבחינת גוף שלא יכול להתעבר ולהביא חיים ולכן טמאה.

ובכך יש חיבור לפרשה הקודמת-"וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא"- כל עוד יכולה להזריע- טהורה, וכשלא- טמאה.

וההבדל בין לידת זכר, שאז אסורה לאכול בקדשים ארבעים יום, לעומת נקבה שאז אסורה זמן כפול- שמונים יום, כי ארבעים יום זה בדיוק הזמן שהעובר נשלם בכל איבריו ונכנסת בו נשמה-"וחכמים אומרים: אחד בריית (בריאת) הזכר ואחד בריית הנקבה זה וזה מ"א" (מסכת נדה ל').

ומפה באה המילה "אם"- לאחר ארבעים יום של יצירת הולד, ביום המ"א היא כבר אם. ולכן בזכר שיולדת- טמאה שבעה ימים ואסורה לבעלה, אך ביום השמיני כבר מותרת לבעלה, כי בזכר יש ברית מילה ביום השמיני, ולכן כאן לא כתוב –"ביום השמיני תיטהר", אלא "וביום השמיני ימול בשר עורלתו" כי באה התורה לומר לנו שסיבת סוף טומאת השבעה, היא מילת הזכר, שגם מסיימת את טומאת אמו, כי לא ייתכן שכל העולם שמחים והורי הולד עצובים, כפי שאומרת הגמרא בנידה, ולכן מותרים הבעל ואשתו ביום השמיני (לאחר טבילת האישה), אפילו אם ממשיכה לראות דם, כי זה דם טוהר.

ויושבת עד שלושים ושלושה ימים בדמי טהרה שמותרת לבעלה, אך אסורה עדיין לאכול בקדשים ולבוא אל המקדש, ורק ביום המ"א ללידתה, מביאה קרבן ומותרת בקדשים.

אך בלידת נקבה שאין עניין ברית מילה ביום השמיני, ממשיכה את טומאתה שבועיים- שזה הזמן המקסימלי של הסגר מצורע (בניגוד לנגע צרעת בבתים שיכול להגיע לשלושה שבועות) ולכן יולדת מוצמדת למצורע ולא לדומים לה-זב וזבה ונידה שבהם הזמן המירבי הוא שבעת ימים ולא שבועיים, וכן יולדת דומה למצורע בקורבנות, שיש הבדל בין עשירה לענייה כפי שאצל מצורע יש הבדל בין עשיר לעני בקרבנותיו.

וכפי שטומאתה כפולה אף ימי טהרה כפולים מזכר- שישים ושישה במקום שלושים ושלושה, ובסך הכל שמונים יום לעומת ארבעים יום של זכר.

ואולי כפילות זו נובעת מהקללה שהתקללה חווה בחטא הנחש-"הרבה ארבה עצבונך" (בראשית ג') שעצבונה של הנקבה כפול מהזכר בגלל שגרמה לחטא האדם, ולכן "הרבה ארבה", כפול פי שניים מהזכר, כי ללא חטא עץ הדעת לא היתה מיתה בעולם וממילא לא היתה גם טומאה, וכיוון שגרמה למיטה וטומאה, הדין הוא שטומאתה כפולה.

ואולי זו סיבה נוספת לקרבן חטאת שמביאה יולדת, לכאורה איזה חטא חטאה שצריכה להביא קרבן חטאת? ואולי זה בא לתקן את חטא חווה אמנו שגרמה לכל ענייני הטומאה, ובלעדי חטאה לא היה בכלל מושג הטומאה בלידה ובכלל.

(אם היתה לידה בכלל, כי כפי שהסברנו בפרשת "בראשית", אלמלא חטא עץ הדעת עדיין היו חיים בגן עדן ונהנים מזיו השכינה ללא צורך בלידה).

עניין נוסף בהם דומים היולדת והמצורע- שגם המצורע לאחר שבועיים של הסגר (או שבוע אחד- אם בסופו פשה הנגע) אם מחליטו הכהן כמצורע יושב בטומאתו מחוץ למחנה כל ימי אשר הנגע בו.

וזה מביל לישיבת האישה על דמי טוהר לאחר השבוע של טומאה (במקרה של זכר) או השבועיים של הטומאה (במקרה של נקבה) ולא יכולה לבוא אל הקודש, כפי שהמצורע לא יכול לבוא אל המחנה כל עוד הנגע בו, אך ההבדל הוא שאצל יולדת זה זמן קצוב-שלושים ושלושה או שישים ושישה, ואצל מצורע זה לא קצוב בזמן ותלוי בנגע שבגופו- כל עוד קיים הנגע בגופו.

וכעת הגענו לדיני צרעת: ובפרשתינו ישנם- צרעת אדם וצרעת בגדים ובפרשה הבאה- צרעת הבית.

צרעת האדם והבגד, שייכת גם במדבר לפני הכניסה לארץ, אך צרעת הבתים שייכת רק בארץ ישראל מפאת קדושת ה' ולכן מתחילה במילים-"כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם אחיזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" יש פה נתינה של הארץ ע"י ה', וגם נתינה של הצרעת ע"י ה'.

מה שאין כן בפרשתנו- בצרעת האדם והבגדים, שמתחילה במילים- "אדם כי יהיה בעור בשרם שאת או ספחת או בהרת…", "נגע צרעת כי תהיה באדם…", "ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא", "בשר כי יהיה בעורו מכוות אש…", "ואיש או אישה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן…" "ואיש או אישה כי יהיה בעור בשרם בהרות בהרות לבנות", "ואיש כי יימרט ראשו קרח הוא טהור הוא… וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם…", "והבגד כי יהיה בו נגע צרעת בבגד צמר או בבגד פשתים".

רואים מכל סוגי הצרעת המוזכרים בפרשתנו, שלא מוזכרת הכניסה לארץ ולא מוזכרת נתינה ע"י ה' אלא "כי יהיה "- כביכול מעצמו נוצר מצב הצרעת, ואין כאן נתינה פעילה מצד ה', כמו שנאמר בצרעת הבתים בארץ ישראל.

ויש כאן הדרגתיות של כיסויים- ראשית עור האדם שהוא חלק מהאדם תמיד אך עדיין ציפוי חיצוני לגוף האדם ובו נראים נגעי הצרעת לסוגיהם-בהרות, שחין, מכוות אש, נגע בראש או בזקן (שגם שער הגוף והראש והזקן הם סוג של כיסוי וציפוי הגוף).

שנית, בגדי האדם שהם כיסוי משני של גוף האדם לאחר העור שצמודים אליו בכל אשר יפנה (אך לא תמיד, כגון בשעת הרחצה והשינה), ולבסוף הכיסוי החיצוני ביותר של האדם- ביתו, שמגן עליו חלק מהזמן מפגעי מזג האוויר, אך לא כבגדים שאיתו רוב הזמן וכעור שאיתו כל הזמן.

ולכן את הבגדים והבתים, כשמוחלטים בצרעת- שורפים ואין להם תקנה כי יש להם תחליף, אך עור האדם שלא ניתן לשרוף יש לו תקנה בטהרת המצורע וקרבנותיו, מה שאין כן בבגדים ובבתים.

המילה "מצורע" יכולה להתפרש-"מוצא רע" וגם "מוציא רע"- כלומר מי שמוצא רע בחבירו ומתמחה בלמצוא חסרונות באחרים הוא גם מוציא רע- מפרסם זאת ברבים ומוציא דיבתם של חבריו רעה, כי הכל בא מעין רעה- שרואה חסרונותיהם של אחרים ושל עצמו לא רואה.

ולכן משמיים שולחים לו את נגע הצרעת שיוציא את רעתו החוצה שכולם יראו. ולכן הצרעת, בניגוד לזב, זבה ונידה זה נגע בעור הבשר או בבגד או בבית, שאי אפשר להסתיר מהסביבה וכולם רואים.

מידה כנגד מידה- הוא הוציא רעת אחרים החוצה, ודינו שרעתו תיראה החוצה ע"י כולם.

ודיני צרעת נאמרים למשה ואהרן יחדיו, בניגוד לדיני יולדת שנאמרו למשה בלבד, והסיבה היא: שכל דיני הטומאה נולדו מחטא העגל שהחזיר את זוהמת הנחש לאחר שפסקה במעמד הר סיני, ועם זוהמת הנחש חזרה המיתה, ואיתה דיני הטומאה הקשורים אליה.

ולכן בכל פרוט דיני הטומאה, משותף גם אהרן כתוצאה מאחריותו לחטא העגל, ולכן בדיני מאכלות אסורות ונבלות מטמאות ושרצים מטמאים- הדיבור הוא עם משה ואהרן.

אך בדיני יולדת (שעיקרן הוא דווקא טהרת היולדת שמביאה חיים לעולם, למרות שיש בה גם דיני טומאה, אך ימי הטהרה גוברים עליהם בכמותם) שעיקר דיני זה דרכי טהרתה, ולכן בכך היה הדיבור רק אל משה, שלא היה לו שום חלק בחטא העגל.

וכעת בדיני צרעת לסוגיה, הדיבור עם משה ואהרן, ואילו בתחילת פרשת מצורע שעוסקת בטהרת המצורע, הדיבור הוא רק עם משה, ולאחר מכן מיד בדיני צרעת הבתים ופירוט הטומאה שלהם, שוב חוזר הדיבור אל משה ואהרן, ואילו בתחילת פרשת "מצורע", שעוסקת בטהרת המצורע, הדיבור הוא רק עם משה, ולאחר מכן מייד בדיני צרעת הבתים ופירוט הטומאה שלהם, שוב חוזר הדיבור אל משה ואהרן כפי שהסברנו, וכן בדיני זב, זבה בעל קרי ונידה, הדיבור אל משה ואהרן בגלל שעוסקים בעיקר בדיני טומאה.

ובתחילת פרשת אחרי מות העוסקת ביום הכיפורים והכפרה על עם ישראל, שוב הדיבור רק עם משה, ומשם ואילך הדיבור רק עם משה, כי הסתיים העיסוק בדיני טומאה, שלהם שותף אהרן בדיבור בגלל שותפותו בחטא העגל שגרם להם.

וכעת עוסקת הפרשה בדיני צרעת האדם לסוגיה, והמעניין שבכל סוגי הצרעת משתמשת התורה בשמות שונים למצורע:

בתחילה במילה "אדם"-"אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת", וכן "נגע צרעת כי יהיה באדם", ו"אדם" כולל זכר ונקבה, קטן וגדול (אמנם רק ישראלים ולא גויים, כפי שנאמר "אדם כי ימות באוהל"- "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם" (בבא מציעא קיד:), מכאן שאין גויים מטמאים בנגעים, ובכלל כל דיני טומאה וטהרה לא נוהגים בגויים, רק בישראלים דווקא, מתוך קדושתם של ישראל באה טומאתם).

ולאחר מכן בנגע שחין ומכוות אש, עוברת התורה מלשון "אדם" ללשון "בשר"- "ובשר כי יהיה בו עור שחין ונרפא", "או בשר כי יהיה בעורו מכוות אש", אולי כי שחין ומכוות אש לא נשארים רק בעור אלא יורדים לעומק הבשר, בניגוד לבהרת ושאת וספחת שרק על גבי העור.

ובנגעי העור והזקן, התורה עוברת ל "איש או אישה"- "ואיש או אישה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן", וכן בדופק-"ואיש או אישה כי יהיה בעור בשרם בהרות בהרות לבנות". איש שייך בזקן ובראש ואישה שייכת בשיער הראש אך לא בזקן וכן קטן לא שייך בזקן.

ובנגעי קרחת וגבחת נאמר רק "איש"- "ואיש כי יימרט ראשו קרח הוא טהור הוא…" אולי כי באישה ובקטנים לא שייך נגע זה, כי קרחת וגבחת מצויים בדרך כלל רק בגברים בוגרים.

ולאחר שהכהן מחליט את צרעתו נהפך שמו ל-"צרוע"-"איש צרוע הוא טמא הוא… והצרוע אשר בו הנגע בבגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא".

וכאשר נרפא נגע הצרעת מן הצרוע נהפך שמו ל"מצורע"-"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו"- וזאת בתורה, אך בנביאים ובכתובים, גם הצרוע נקרא מצורע ולא "צרוע"- "והאיש היה גיבור חיל ומצורע" (מלכים ב' ה'), "ויהי עוזיהו מצורע עד יום מותו" (דה"ב כ"ו), "ויבואו המצורעים… עד קצה המחנה" (מלכים ב' ז').

אך בלשון התורה "מצורע" כשם עצם, זה רק בזמן טהרתו ואילו בזמן טומאתו נקרא "צרוע"-"וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (במדבר ה'), "איש אשר מזרע אהרן והוא צרוע או זב, בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר" (ויקרא כ"ד)- הכוונה היא כאשר בא בתור שם עצם ולא כאשר בא בתור פעולה-"והנה ידו מצורעת כשלג" (שמות ד'), "והנה מרים מצורעת כשלג", "ויפן אל מרים והנה מצורעת" (במדבר י"ב) שבמקרים אלה אין שמה מצורעת אלא המילה "מצורעת" כוונתה מכוסה כולה בצרעת.

וכאשר הוא צרוע ויושב מחוץ למחנה בדד, דינו כאבל על מת. והמת זה הוא עצמו ולכן כמו מת גם מצורע מטמא באוהל, כי לומדים זאת מכך שכתוב-"מחוץ למחנה מושבו", שגם מושבו טמא, ואם יושב תחת העץ ועובר אדם טהור מתחת לאותו עץ- נטמא באוהל (מסכת נגעים פרק י"ג משנה ז'), וכן נאמר במסכת נדרים דף ס"ד-"תניא: ארבעה חשובים כמת- עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים… מצורע דכתיב אל נאתה כמת" (שאומר משה על אחותו מרים שנצטרעה).

ולכן נוהג הצרוע דיני אבלות של כריעת הראש ופרימת הבגדים ועטיית השפם, כפי שמוזכר לגבי הכהן הגדול שכשמת לו מת משבעת הקרובים, בניגוד לשאר האבלים- "את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ועל כל נפשות מת לא יבוא, לאביו ולאמו לא יטמא" (ויקרא כ"א).

וכן עטיית השפם נאמרה ביחזקאל בדיני אבלות על המת כאשר ה' מודיע לו שאשתו תמות ואסור לו להתאבל כמנהג אבלים-"האנק דום, מתים אבל לא תעשה, פארק לבוש עליך ונעליך תשים ברגליך ולא תעטה על שפם…" (יחזקאל כ"ד).

בסדר הפרשה, יש כאן הפסקה מעיסוק באדם הצרוע, ועבר לנגעי בגדים ובסיומם חוזרים לאדם הצרוע ועוסקים בטהרתו (בתחילת פרשת "מצורע").

ומדוע לא סיימו קודם את כל דיני המצורע וטהרתו, ורק אח"כ היו עוברים לעסוק בנגעי בגדים ואחר כך בנגעי בתים כפי הסדר שהזכרנו-עור, בגדים, בתים?

והלא יש דברים דומים בין נגעי בגדים לבתים, מה שאין בנגעי האדם המצורע, ולכן עדיף היה להצמיד את נגעי בגדים לבתים ולא להפסיק ביניהם בטהרת המצורע? והדברים הדומים הם: גם בנגעי בגדים וגם בנגעי בתים- נגע הצרעת הוא ירקרק או אדמדם בניגוד לנגעי האדם שצבעם לבן או אדמדם (ורק בנגעי זקן או ראש, סימן הטומאה הוא צבע צהוב).

דבר שני: גם בבגד וגם בבית חותכים מן הבגד את המקום הנגוע ואם חוזר הנגע שורפים את כל הבגד, וכן בבית חולצים בתחילה את האבן שבה הנגע, ואם אחר כך חוזר הנגע לבית נותצים את כל הבית ומוציאים את כל אבניו ועציו ועפר הבית אל מחוץ לעיר אל מקום טמא.

ואילו בנגעי אדם אסור לקלף את הבהרת ומקום הנגע ("הישמר בנגע הצרעת לשמור מאוד ולעשות" [דברים כ"ד]) שמכאן לומדת הגמרא במסכת שבת קל"ב, שאסור לקלף את הבהרת ולתלוש סימני טומאה של צרעת האדם (למעט כשהנגע בבשר עורלתו שאז ברית מילה דוחה את איסור קציצת הבהרת וזה מתקשר לתחילת הפרשה) וכן בנגעי הזקן או הראש נאמר במפורש "והתגלח ואת הנתק לא יגלח".

וניתן לומר שאמנם בדיני הטומאה צרעת הבגד דומה לצרעת הבית, אך בדיני טהרה יש למצורע האדם הרבה קווי דמיון לטהרת הבית הנגוע, כפי שנראה בפירוט בפרשה הבאה-פרשת "מצורע", ולכן הוצמדה טהרת מצורע לנגעי בתים וטהרתם, והופרדה בכך מטומאת המצורע ע"י טומאת הבגדים, כי בנוסף לכך יש דברים שצרעת בגדים דומה יותר לצרעת האדם מאשר לצרעת הבתים.

ראשית צרעת האדם והבגדים נוהגת גם במדבר ולא רק בכניסה לארץ – כפי שצרעת הבתים נוהגת רק בארץ ישראל.

שנית, בנגעי אדם ובגדים יש מקסימום שבועיים ימי הסגר מה שאין כן בנגעי בתים שיש אפשרות של שישה שבועות של הסגר, כמו כן, עור האדם הרבה יותר קרוב לבגדיו מאשר לבית, כנאמר-"ויעש ה' אלוקים לאדם ואשתו כתנות עור וילבישם" (בראשית ג'). וכן בנגעי בגדים הם בצמר ובפשתים ובעור הבהמה שהם מהחי (צמר ועור) והצומח (פשתן) וקרוב לאדם, מאשר הבית שהוא דומם – אבנים ועפר.

ולכן בטומאת צרעת האדם והבגדים צמודים, ואילו בטהרה- האדם והבית צמודים, כי שניהם טהרתם ע"י שני ציפורים ועץ ארז ושני תולעת ואזוב, ובשניהם נאמר לשון כפרה- "וכיפר עליו הכהן לפני ה'", "וכפר על הבית וטהר"- מה שלא נאמר בנגעי בגדים.

לעומת זאת, יש דבר אחד שבו קלים נגעי הבגדים והבית, והאם חמור בו- גם בגדים וגם בתים, אין החלטת טומאה מיידית אלא תמיד יש לפחות שבוע הסגר אחד לפחות שבסופו בודק הכהן אם פשה הנגע או לא.

ולעומת זאת בנגעי אדם, יש אפשרות שלא מסגירו כלל, אלא מחליטו מייד בראייה ראשונה של הנגע- כאשר רואה את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן, ומראה הנגע עמוק מעור בשרו, וכן אם יש מחיית בשר חי בשאת ושער לבן- בנגעי עור בשר.

וכן בנגעי שחין ומכוות אש, יש אפשרות להחלטת הטומאה בנגע הראשון, אם מראה שפל מן העור ושערה הפך לבן.

וכן בנתיים בראש או בזקן אם מראהו עמוק מן העור ובו שער צהוב דק- מיד מטמאו הכהן ולא מסגירו כלל.

וכן בנגעי קרחת או גבחת אין כלל הסגר, אלא מייד כשרואה הכהן נגע לבן אדמדם בגבחתו או בקרחתו מיד מטמאו הכהן והופכו למצורע מוחלט.

ובנגעי אדם, התנאי של פשיון הוא רק כשאין את סימני הטומאה המיידים שהזכרנו, שאז מסגירו הכהן שבעה ימים, ואז נכנס הפשיון לתמונה כתנאי להחליט טומאה. מה שאין כן בנגעי בגדים או בתים שהוא התנאי היחידי.

וכן בנגעי אדם, אם פושה הנגע בכל הגוף וכולו הפך ללבן- נטהר המצורע, מה שאין כן בבגדים ובבתים, כך שסימן הפשיון באדם פועל לשני הכיוונים, וגמיש ולא קשיח, כמו סימני הטומאה שהזכרנו.

ולכן מצד אחד הוא גורם לטומאה לאחר הסגר, ומצד שני גורם לטהרה אם פושט בכל הגוף, ובכך הוא מסמל את מהות האדם הישראלי עצמו שיכול לשנות ולתקן את דרכיו ולהיות צדיק גמור, או לחלופין רשע גמור, מה שאין כן אצל נגעי בגדים (שמורכבים מהחי והצומח ומייצגים את עולם החי והצומח) ונגעי בתים (המייצגים את הדומם) שלא יכולים להשתנות , אלא קבועים במצבם, כי אין להם נשמה משמיים.

ומצד שני באדם יש גם סימני טומאה מיידים ומוחלטים, כי כשיורד הוא גרוע מהבהמה- שהיא ניטראלית מבחינה מוסרית, ואילו האדם יכול לעלות לשמיים ומנגד יכול לרדת עד עפר.

הפשיון, מצד שני, מהווה סימן טומאה בכל הנגעים של האדם, הבגד והבית, בניגוד לסימני הטומאה האחרים, שכל אחד מוגבל לנגע מסויים .

והמילה "פשיה" חוזרת שוב ושוב בפרשתנו ובפרשת "מצורע", וזה המקום היחיד בתנ"ך שהיא מופיעה, ולא מופיעה בשום הקשר אחר אלא רק בנוגע לצרעת. ובהיפוך אותיות מקבלים את המילה "שפה"- במובן של לשון בני אדם-"ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החילם לעשות, ועתה לא ייבצר מהם כל אשר יזמו לעשות (ברשאית י"א).

וזה הדבר שמייחד את האדם על שאר בעלי החיים. אך באדם שפת הדיבור ובפרט שפת הקודש בלתי מוגבלת רק קיומו החומרי של האדם, אלא מאפשרת לו להגיע לאינספור מדרגות קדושה בעיסוקו בתורת ה', ולכן רק באדם שייך פשיון בכל הגוף שהופכו לטהור, כי אם משתמש בשפה באופן מוגבל לצרכיו החומריים בלבד או למילוי תאוות, אז זה סימן טומאה-פשיון חלקי כמו בהמה, אך אם כולו הפך לבן ומשתמש בשפה באופן בלתי מוגבל לחומר, אלא לצורך הרוח- אז ניטהר ויכול להגיע השמיימה. ומצד שני כח הדיבור כשמופנה ללשון הרע ורכילות הוא זה שמביא את נגע הצרעת, כפי שהסברנו בראשית הפרשה וכפי שמרים הנביאה נצטרעה בגלל דברה באחיה משה, כך השפה משמשת לשני הכיוונים באדם, או לעלות לכוכבים או לרדת עד עפר.

פרשת מצורע

הפרשה פותחת בטהרת המצורע-"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן" (בניגוד לסוף הפרשה הקודמת שהסתיימה בטומאה-"זאת תורת נגע הצרעת בגד הצמר או הפשתים או השתי או הערב או כל כלי עור לטהרו או לטמאו") ומסתיימת בטומאה "זאת תורת הזב… ולאיש אשר ישכב עם טמאה".

וכפי שהסברנו בפרשה הקודמת, כאשר עוסקים בטהרה, הדיבור הוא אל משה בלבד, ולכן כאן שוב חוזר ה' לדבר "אל משה לאמר"- ללא שיתוף אהרן, שיצטרף רק בהמשך הפרשה, כשיחזרו לעסוק בדיני טומאת הצרעת בבתים וזב ובעל קרי, וזבה ונידה.

ותחילת הפרשה עוסקת בטהרת המצורע העשיר וטהרת המצורע העני- בדיוק כפי שתחילת הפרשה הקודמת עסוקה בטהרת היולדת העשירה ובטהרת היולדת הענייה.

(וגם שם ביולדת הדיבור היה רק אל משה ללא אהרן, ולאחר מכן כשעסקה בדיני נגעי הצרעת הצטרף גם אהרן אל הדיבור אל משה) ובכך יש מפגש בין הלידה למוות, כי כפי שהסברנו בפרשה הקודמת, המצורע נחשב כמת, וטהרתו מהווה לידה מחדש, שבזכותה יכול להיכנס בחזרה אל מחנה ישראל ולהיות שוב חלק מעם ה', כפי שתינוק בלידתו מצטרף לעם ה', בפרט הזכר ביום השמיני ללידתו.

כשמלים את בשרו ונכנס בבריתו של אברהם אבינו, וכן כאן המצורע ביום השמיני לטהרתו משלים את כניסתו חזרה לעם ישראל, עד כדי ביאה אל הקודש, כמיוחס בישראל- הכהן.

עד כדי כך שאין הבדל בין המטהר (הכהן) למיטהר (המצורע), ונעשה במצורע פעולות שנעשו בכהנים בשבעת ימי המילואים כשנחנכו ע"י משה להיכנס לשרת במשכן ה'- נתינת הדם על האוזן הימנית ועל בהן ידם הימנית ועל בהן רגלם הימנית, בדיוק כפי שמתואר כאן בטהרת המצורע ביום השמיני, שניתן עליו מדם האשם ומלוג השמן על תנוך אזנו הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו השמאלית, דבר שייחודי רק לטהרת מצורע ולא לשום אדם אחר בעם ישראל, אף לא כהנים בחניכתם (לאחר שבעת ימי המילואים) לדורי דורות.

רואים שהמצורע שהיה בתחתית הסולם החברתי של עם ישראל, ואף מחוץ לו בכלל-"מחוץ למחנה מושבו", בבת אחת עולה לראש הסולם החברתי ומגיע למעמד של כהן בשבעת ימי המילואים, וזה מתחבר למה שאמרנו בסוף הפרשה הקודמת בעניין השפה והפשיון, שכשפושט בכל הגוף זה סימן טהרה, כוך באדם המצורע יש תנודות חריפות מתחתית הסולם לראש הסולם ולהיפך.

וגם במילים מתבטא הקשר בין הכהן למצורע-"והובא אל הכהן, ויצא הכהן אל מחוץ למחנה"- היו נפגשים באמצע, זה בא לקראת זה, בניגוד לפרשה הקודמת, כשהתחיל נגע הצרעת, רק הנגוע בא אל הכהן-"והובא אל אהרן הכהן" (ויקרא י"ג), אך כאן בשלב הטהרה, זה בא לקראת זה באופן שווה בלי עדיפות לאחד על השני, למרות הפער ביניהם במעמד, וגם שם המצורע משתנה- מ "צרוע" ל-"מיטהר"-"והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע וציווה הכהן ולקח למיטהר שתי ציפורים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב".

בתחילה יש כהן ומיטהר, וביום השמיני זה הופך למטהר ומיטהר, אין הבדל במילים, אלא רק בניקוד-"והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואותם לפני ה' פתח אוהל מועד"- שניהם שווים ועומדים במקום הכי קדוש שיכול ישראל להיכנס במשכן- אוהל מועד.

בתחילה לוקח הכהן שתי ציפורים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב (עץ ארז מסמל את העץ הכי גדול וחזק, והאזוב את היפוכו – הכי קטן וחלש כאזוב שבקיר, ושני התולעת מחבר את שניהם, את הגאה ואת השפל, וגם שני התולעת מסמל את הענווה-"ואנכי תולעת ולא איש" (תהילים כ"ב) ושלושתם מסמלים את התהליך שעבר האדם המצורע שבתחילה גאה ולא שולט בלשונו ומדבר לשון הרע.

ולאחר שלוקה בצרעת יורד לשפל המדרגה ונידחה מחוץ למחנה וטמא טמא יקרא וכן הארז מסמל את הכהן במעמדו הגבוה ואזוב את המצורע במצבו השפל), ולאחר מכן שוחט הכהן ציפור אחת אל כלי חרש על מים חיים וטובל את הציפור החיה, ועל הארז והאזוב ושני התולעת , בדם הציפור השחוטה בכלי החרש ומזה על המיטהר שבע פעמים ומשלח את הציפור החיה על פני השדה.

ותהליך זה מאוד מזכיר את דיני פרה אדומה וטהרת טמא מת אשר נגע במת-"ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני והתולעת והשליך אל תוך שריפת הפרה… ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי ולקח אזוב וטבל במים אש טהור והזה על האוהל ועל כל הכלים… והיזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי… וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב" (במדבר י"ט).

וכן כאן לאחר ההזאה נאמר-"וכבס המטהר את בגדיו וגילח את כל בשרו ורחץ במים וטהר ואחר יבוא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים".

וכפי שהסברנו שמצורע חשוב כמת (וגם הוא מטמא באהלו) וכאשר נרפא הנגע מן הצרוע, יש כאן אדם חדש, אך עדיין לפני שנרפא, נגע בעצמו ולכן הוא כמו טמא מת וצריך הנאה להיטהר מטומאה זו.

תהליך זה של לקיחת שתי ציפורים חיות, שחיטת אחת ושילוח השנייה על פני השדה, מאוד מזכיר את תחילת פרשת "אחרי מות", העוסקת ביום הכיפורים שגם שם לוקח הכהן הגדול שני שעירי עיזים- אחד לה' ואחד לעזאזל, ושוחט את השעיר לה' ומזה מדמו על בקודש הקדשים ועל הפרוכת שבע פעמים ועל מזבח הזהב שבע פעמים.

ואת שעיר החי שולח לעזאזל המדברה, ובכך מכפר על עוונות עם ישראל . ומעניין שתרגום אונקלוס מתרגם את המילים "שעירי עיזים"-"ציפורי עיזין" מלשון ציפור, וכן בדניאל פרק ח'-"ואני הייתי מבין והנה צפיר העיזים בא מן המערב על פני כל הארץ… והצפיר השעיר מלך יוון…", וכן בספר "עזרא"-"וצפירי חטאת שנים עשר" (פרק ח') וכן בדברי הימים פרק כ"ט-"וצפירי עיזים שבעה לחטאת".

רק שכאן הציפור החיה והשחוטה מכפרות על אדם אחד בלבד, ובפרשה הבאה- שעירי עיזים מכפרים על כל עם ישראל, ושוב אנו רואים הקבלה בין אדם יחיד , שלכאורה הכי ירוד בעם ישראל, שעולה לדרגה של עם שלם, דבר המעיד על כוחה של הנשמה הישראלית ששקולה כעם ישראל כולו, למרות מעמדה בתחתית הסולם בעם ישראל, כפי שנאמר ב"אבות דרבי נתן" פרק ל"א משנה ג': "רבי נחמיה אומר: מניין שאדם אחד שקול כנגד כל מעשה בראשית, שנאמר "זה ספר תולדות אדם", ולהלן הוא אומר "אלה תולדות השמיים והארץ בהבראם…" וכן משנה ב' שם: "כל המקיים נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא שנברא בעשרה מאמרות".

וכפי שבתחילת פרשתינו עוסקת בטהרת המצורע ע"י שתי ציפורים , כך תחילת פרשת "אחרי מות", עוסקת בטהרת עם ישראל ביום הכיפורים ע"י שני צפירי עיזים, כפי שנאמר שם: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו"

וכעת לאחר שילוח הציפור החיה על פני השדה, מכבס המטהר את בגדיו ומגלח את כל שערו-"ורחץ במים וטהר"- זו הפעם הראשונה בתורה שמוזכרת רחיצה במים של אדם בהקשר של טהרה מטומאה, כי גם בפרשת "שמיני", בנושא טומאת שרצים ונבלות לא נאמר רחצה, רק-"יטמא עד הערב", וכן ביולדת לא מוזכר בפירוש רחצה במים בסיום ימי טומאתה (אמנם בשבעת ימי המילואים לפני חניכת אהרן ובניו לכהונה נאמר שמשה רוחצם במים לפני לבישת בגדי הכהונה, אך שם לא נאמר עניין טהרה אלא רק רחיצה לפני לבישת  הבגדים, ורק פה לראשונה מוזכרת רחיצה המובילה לטהרה-"ורחץ במים וטהר").

"ואחר יבוא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים"- הוא כבר טהור במידה שיכול להיכנס שוב למחנה ישראל ולהיות חלק מעם ישראל, אך עדיין לא יכול להיכנס לאהלו ולמשפחתו וצריך לשהות מחוץ לאהלו שבעת ימים כי עדיין לא נטהר לגמרי, ושוב דבר זה מזכיר את הכנת אהרן ובניו לכהונה בשבעת ימי המילואים שהיו צריכים לפני כניסתם לתפקיד, לחכות שבעת ימים מחוץ לאוהל מועד-"ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים" (ויקרא ח').

"והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו את זקנו את גבות עיניו ואת כל שערו יגלח וכבס את בגדיו ורחץ את בשרו במים וטהר" תיאור זה מזכיר את הכנת שבט לוי לעבודה במשכן, שגם הם הוצרכו לכבס בגדיהם ולגלח את כל שער גופם ולהיטהר, בטרם יבואו לעבוד את עבודת אוהל מועד-"קח את הלויים מתוך בני ישראל וטהרת אותם וכה תעשה להם לטהרם, הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם וכבסו בגדיהם והטהרו" (במדבר ח').

"וביום השמיני ייקח שני כבשים תמימים… ולוג אחד שמן"-"ביום השמיני" של אהרן ובניו בפרשת "שמיני" שאז נכנסו לעבודתם במשכן בפעם הראשונה, וכן כאן המיטהר נכנס אל פתח אוהל מועד בפעם הראשונה ונטהר לגמרי מטומאתו ומגיע לדרגת כהן כמעט, וכן ביום השמיני של הולדת זכר שמלים את בשר עורלתו ונכנס לגדר ישראל, כמו שהמיטהר חוזר לחיק עם ישראל ביום השמיני וכמו נולד מחדש.

וכעת הכהן מעמיד את המיטהר לפני ה' פתח אוהל מועד ומניף את כבש האשם ולוג השמן ושוחט את הכבש ונותן מדמו על תנוך אזנו הימנית ועל בוהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית (בדיוק כפי שנחנכו אהרן ובניו בשבעת ימי המילואים), וכן עושה עם לוג השמן (שמקביל לשמן המשחה של ימי המילואים) ומיתר השמן שנותר בכף הכהן יתן על ראש המיטהר, וכיפר עליו הכהן לפני ה'(מקביל למשיחת אהרן הכהן בשמן המשחה ביום הראשון למילואים-"ויצוק משמן המשחה על ראש אהרן ויימשח אותו לקדשו") ובכך הוא מושווה לדרגת הכהן הגדול (כי בני אהרן לא נמשכו על ראשם בשמן המשחה) ובכך השלמה טהרת המצורע שעולה משפל המדרגה לדרגה הכי גבוהה בעם ישראל, וכעת  הכהן מקריב את העולה והמנחה-"וכיפר עליו הכהן וטהר".

אך כל זה במצורע עשיר, כאשר מדובר במצורע עני-"ואם דל הוא ואין ידו משגת" אז במקום שני כבשים לעולה ולחטאת מביא שני תורים או שני בני יונה, והכהן עושה אותו דבר, כפי שעשה במצורע עשיר, והתורה מפרטת שוב את אותם פרטים, בדיוק כפי שפירטה במצורע עשיר, ומדוע?

ובכך משתווים מצורע ויולדת, שבשניהם יש אפשרות של עשיר ודל, מה שאין כן בשאר הטמאים (זב, זבה).

ובקרבן עולה ויורד המוזכר בפרשת "ויקרא" יש שלוש דרגות- עשיר, דל ודל שבדלים (שמביא מנחת חוטא), ומדוע כאן, במצורע ויולדת אין אפשרות שלישית של דל שבדלים? והלא בניגוד לקרבן עולה ויורד שבא על מספר חטאים (טומאת מקדש וקודשיו, שבועת העדות, שבועת ביטוי), יולדת ומצורע מביאים קרבנות על מנת להכשירם לאכול בקדשים ולא על חטא מוגדר. אז קל וחומר שבייתה צריכה להיות להם אפשרות של דל שבדלים, שמביא מנחת חוטא במקום תורים או בני יונה?

זאת ועוד, שבקרבן עולה ויורד עשיר מביא רק כשבה או שעירה לחטאת ודל מביא שני תורים או בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה, ודל שבדלים מביא מנחת חוטא בלבד- עשירית האיפה סולת ללא שמן וללא לבונה.

ואילו במצורע עשיר צריך להביא שני כבשים וכבשה ולוג שמן, ודל מביא כבש לאשם ולוג שמן ושני תורים לעולה ולחטאת , אז יוצא שמצורע דל מביא יותר מעשיר בקרבן עולה ויורד, אז קל וחומר שהיתה צריכה להיות אפשרות שלישית של דל שבדלים?

וכן יולדת עשירה צריכה כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת, ובכך היא עוברת עשיר בקרבן עולה ויורד שצריך להביא רק כבשה לחטאת, ואם שם יש אפשרות של דל שבדלים קל וחומר שאישה- בדרך כלל יותר ענייה מגבר, צריכה להיות לה האפשרות של דל שבדלים?

כמו כן, הלשון שנוקטת התורה במצורע דל-"אין ידו משגת" וזה מקביל ללשון בקרבן עולה ויורד של דל שבדלים-"ואם לא תשיג ידו לשתי תורים" (ויקרא ה'), כי בקרבן עולה ויורד של דל נאמר-"ואם לא תגיע ידו די שה…"- ושם הסברנו את ההבדל בין "לא תגיע ידו" ל"לא תשיג"- ש"לא תגיע ידו די שה" הכוונה שהוא עובד ומתפרנס אך משכורתו לא מספיקה כדי לקנות שה, ואילו דל שבדלים מקבץ נדבות ומבקש הלוואות ובכל זאת לא השיגה ידו את הסכום, אפילו לשני תורים.

ומעניין שביולדת ענייה הביטוי הוא-"ואם לא תמצא ידה די שה" שזה יותר נמוך מהביטוי "לא תשיג ידו" של דל שבדלים , כי אישה לא יכולה לקבץ נדבות (בפרט יולדת טרייה שרק כעת ילדה שלא יכולה לקבץ נדבות ברחוב, הן מפאת צניעות והן מפאת בריאותה וחולשתה לאחר הלידה) ופרנסתה תלוייה בבעלה וצריכה לקוות למציאה שתיקרה בדרכה, כדי שתוכל לקנות שה, או למכור את הנדוניה שלה או את כתובתה בטובת הנאה (כמובן שאם היא עדיין נשואה, הדבר תלוי בבעלה, אם הוא עשיר, הוא מחוייב להביא עליה קרבן יולדת עשירה למרות שהא ענייה, אך אם גירש אותה אינו מחוייב בכך, ואז היא מביאה קרבן יולדת ענייה [נדרים ל"ה])

וצריך לומר שיש הבדל גדול בין קרבן עולה ויורד לקרבנות מצורע ויולדת: כי קרבן עולה ויורד בא על חטא, וכל עוד לא יביאו את קרבנות חובתם, אין מתכפר החטא ויש חשש לענישה משמיים, ולכן התורה הולכת לקראת החוטא ומוצאת פתרון גם לדל שבדלים ומקילה עליו בקרבנו כדי שלא יישאר עם העוון עליו.

אך בקרבנות מצורע ויולדת, הקרבנות באים בעיקר כדי להתיר להם לאכול בקדשים ולהיכנס למקדש, כי כדי להיות מותרים לבני זוגם בתשמיש, לא צריך קרבן, כי היולדת כבר בסוף ימי טומאתה מותרת לבעלה גם בלי קרבן, והמצורע לאחר שבעת ימי ספירו כשגלח כל שערו מותר באשתו.

והקרבנות נועדו רק להכשר אכילה בקדשים ולא שרובץ עליהם חטא שצריך כפרה, ולכן אין שום אסון בכך שאם אין ידם משגת, אפילו את קרבן הדל, שיחכו עד אשר ישיגו את הסכום הדרוש, ובנתיים, הדבר היחיד שאסור להם זה אכילה בקדשים (כי בתרומה מותרים לאכול-יולדת בסוף ימי הטהרה אם היא נשואה לכהן (שלושים ושלוש לזכר ושישים ושש לנקבה) אף בלי להביא קרבן, וכן המצורע (אם הוא כהן) מותר לאכול בתרומה ביום השביעי לספירתו לאחר שטבל וגילח את כל שערו, ברב מותר לאכול בתרומה) ולא נורא אם יחכו עד שיתאפשר להם להביא את הקרבן ואז יוכלו לאכול בקדשים.

והסיבה שהתורה מפרטת במצורע עני את אותם הפרטים של מצורע עשיר, והיה מספיק לכתוב בקיצור- ועשה לדל כאשר עשה למצורע העשיר, ובכל זאת התורה חוזרת על כל הפרטים, כדי להדגיש את אשר אמרנו, שמצורע בטהרתו מגיע לדרגת כהן גדול, ולא רק מצורע עשיר שמביא שלושה כבשים אלא אף מצורע דל, אין הבדל במעמדו, למרות קרבנותיו הזולים- גם הוא זוכה למתן הדמים והשמן על תנוך אזנו ובהן ידו ורגלו, בדיוק כפי שאהרן ובניו התחנכו בשבעת ימי המילואים, וגם הוא זוכה כמו אהרן הכהן למשיחת השמן על ראשו ללא שום הבדל בינו למצורע העשיר.

כי אחד עני ואחד עשיר ובלבד שיכוון ליבו לשם שמיים וכל ישראלי שהגיע לתחתית המדרגה יכול לעלות לרום המעלות והכל תלוי במעשיו ולא בייחוסו או במעמדו או בעושרו.

וכעת לאחר סיום פרשת אדם מצורע וטהרתו, ה' מדבר אל משה ואהרן בעניין נגעי בתים בארץ ישראל, וכיוון שבניגוד לנגעים הקודמים שנהגו גם במדבר סיני, נגעי בתים נוהגים רק בארץ ישראל ורק לאחר שייכנסו לארץ, לכן נשארו לבסוף.

ובניגוד לנגעי אדם ובגדים שבהם נאמר בלשון סבילה-"כי יהיה בו נגע"- פה נאמר במפורש-"ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", והנגע נאחז בקירות הבית בארץ כנען-"אשר אני נותן לכם לאחוזה".

יש הרבה דמיון בין צרעת האדם לצרעת הבית כפי שפירטנו בפרשה הקודמת, הן בעניין טומאת אוהל שגם מצורע מוחלט וגם בית מוסגר ואבן המנוגעת מטמאים באוהל, והן בעניין טהרת ציפורים שההליך הנעשה בצרעת הבית דומה בדיוק להליך הנעשה באדם, וכן עניין כפרה נאמר גם באדם וגם בבית (ולא בבגדים).

ואם נוסיף לעניין את הייחודיות של צרעת הבית ששייכת רק בארץ ישראל ורק בבית ששייך לישראל, מגיעים למסקנה שבית בארץ ישראל המקודשת לה', יותר דומה לעור האדם הישראלי, יותר מאשר הבגד שלגופו, כלומר: הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל בא לידי ביטוי גם בנגע הצרעת, כי הבית הבנוי מעפר הארץ ומאבני הארץ ומעצי הארץ ("ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית") וגם מחובר לאדמה הוא חלק מאדמת ישראל, וכמו שאסור למכור קרקע בארץ ישראל לנכרי, כך גם אסור למכור בית בארץ ישראל לנוכרי ואפילו לא להשכירו.

וכמו שנראה בפרשת "בהר" ובפרשת "בחוקותי", יש דינים מיוחדים לשדה אחוזה בארץ ישראל ולבית מושב עיר חומה ולבתי החצרים, והלשון "גאולה" חוזרת בשניהם-"ואפ המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו", "ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה'…ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו ויסף חמישית כסף ערכך עליו" (ויקרא כ"ז), "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו וגאל את ממכר אחיו… ויצא ביובל ושב לאחוזתו", "ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו… ובתי החצרים אשר אין להם חומה סביב, על שדה הארץ ייחשב גאולה תהיה לו ביובל יצא, וערי הלווים, בתי ערי אחוזתם גאולת עולם תהיה ללוויים, ואשר יגאל מן הלוויים ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו ביובל, כי בתי ערי הלוויים היא אחוזתם בתוך בני ישראל" (שם כ"ה).

מכל הנ"ל רואים שיש השלכה הדדית בין התנהגות עם ישראל בארצו- לארצו ובתיה, כי הרי תפקידו של עם ישראל הוא לקדש את חומריות הארץ הקשה שלא גושמה ביום זעם (במבול), ולכן נשארה בחומריות הקשה של לפני המבול , ורק עם ישראל ע"י מצוות התורה התלויות בארץ, יכול לקדש ולעדן את חומריותה וכשלא עושה זאת, הארץ מקיאה אותו ממנה, וכן גם באדם היחיד, התנהגותו משפיעה על ביתו בצורת נגעים, וביתו משפיע עליו בצורת טומאת אוהל ("והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו טמא עד הערב"), ולכן נאמר בפסוק-"ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם"- האחיזה שלכם בארץ היא גם אחיזה רוחנית ולא רק קניינית ("כי לי הארץ", "והארץ לא תימכר לצמיתות" [שם שם]).

ולן כאשר אתם חוטאים, גם בית ארץ אחוזתכם ייענש, כי חומריות הארץ והבית משפיעה על הישראלי היושב בה וגורמת לו לחטוא, אם לא מעדן אותה באמצעות מצוות התורה, ודבר זה שייך רק בארץ ישראל ורק בבית ישראל ולא בבית נכרי.

ולכן גם טהרת הבית שווה לטהרת האדם- ע"י ציפורים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת.

וכיוון שארץ ישראל-"עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה עד אחרית השנה" (דברים י"א), וכן-"כי לי הארץ", אז לכן ה' בעצמו נותן את הנגע בבית ארץ אחוזתכם-"ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", כי אמנם יש לכם אחיזה בארץ, אך למעשה היא שלי, ואני בעצמי משגיח עליה ונותן בה את הנגעים, לעיתים במקום בכם, בתור אזהרה לכם.

ולכן מפנים את הבית לפני בא הכהן, כדי שלא יטמא כל אשר בבית, כי זו רק אזהרה, וה' לא רוצה שהישראלי ייפגע ברכושו יותר מדיי, כי אולי יחזור בו בעקבות האזהרה, ולכן הכהן לא מחליט את הבית מיד (כפי שבנגעי אדם יש סימנים המחליטים את המצורע מיד- כשיער לבן בנגע ומחית בשר חי בשאת, ושיער צהוב דק בנתק, ואז טמא מיד ללא הסגר) אלא מסגירו שבעת ימים- כדי לתת שהות לאדם לחזור בתשובה ולתקן את אשר עיוות- ואם לא עשה זאת אז לאחר שבוע-"שב הכהן" (אם הישראל לא שב עדיין) "וראה הנה פשה הנגע בקירות הבית".

ואז חולץ את האבנים הנגועות ומשליכן מחוץ לעיר למקום טמא, ומקציע את הבית מהטיח הקודם ושופכים את העפר מחוץ לעיר אל מקום טמא, ולוקח אבנים אחרות ושם במקום האבנים שחלץ ולוקח עפר אחר וטח את הבית ומחכה שבוע, ואם אל חוזר הנגע לאחר שבוע אז מטהר הכהן את הבית ולוקח לחטא את הבית שתי ציפורים… אך אם חזר הנגע אז נותץ את כל הבית- אבניו ועציו וכל עפר הבית ומוציא מחוץ לעיר אל מקום טמא.

ודבר זה מזכיר את חורבן בית המקדש שה' כילה חמתו בעצים ואבנים, ובזכות זאת עם ישראל ניצל מהשמדה למרות חטאיו.

וכן אם עומד נגע בעיניו בשבוע הראשון ובשבוע השני, אז חולץ הכהן את האבנים וטח את הבית ונותן שבוע נוסף (וזה המצב של שלושה שבועות שעודף הבית על צרעת הבגד והאדם שלהם יש מקסימום שבועיים) ואם לא חוזר הנגע, אז מטהר את הבית ע"י הציפורים, ואם חוזר הנגע אז נותץ את הבית.

וכך בבית ראשון ה' הזהיר את ישראל ע"י עבדיו הנביאים חזור והזהר עד שחילץ אבנים והשליכם למקום טמא- גלות עשרת השבטים לאשור וגלות יכניה החרש והמסגר לבבל, וכאשר לא שב עם ישראל, וחזר הנגע, אז ניתץ את בית ראשון ופינה את כל האבנים, העפר והעצים מחוץ לעיר אל מקום טמא- גלות צדקיהו וכל ישראל בבלה לשבעים שנה.

ובזאת באה לסיומה תורת הצרעת בבגד האדם ובבית- ראשי תיבות באב- שבו נחרבו שני בתי המקדש.

וכעת עוברת הפרשה לעסוק בטומאה פנימית יותר בגוף האדם ולא חיצונית על פני השטח כמו הצרעת שנראית כלפי חוץ, אל נובעת מתוך גוף האדם וזבה החוצה- טומאת הזב, בעל הקרי, הנידה והזבה.

טומאת הזב ובעל הקרי- הגברים- לבנה, טומאת נידה, זבה קטנה וזבה גדולה- אדומה.

כנגד "כל חלב וכל דם לא תאכלו"- חלב-לבן, דם- אדום, הם החלקים העולים מן הקרבן למזבח.

הדם בזריקה מסביב למזבח והחלב על האש אשר על המזבח ובשניהם תלויה כפרת הקרבן, לבן כנגד חסד ואדום כנגד גבורה- מידת הדין.

וכן גברים- זכר, חסד משפיע נתינה, נשים- נוקבא, מידת הדין קבלה- כלי קיבול. זה כנגד זה עשה אלוקים טומאת הגברים והנשים כנגד קדושת החלבים והדם העולים על המזבח לריח ניחוח לה'.

ושוב, טומאות אלה שייכות רק בעם ישראל ולא בגויים, מפאת קדושתו- כל פגם ברוחניות מוביל לטומאה, בניגוד לגויים ששקועים בטומאה וממילא לא מטמאים, כמו שבהמות בחייהן לא מקבלות טומאה ולא מטמאות אחרים.

הצבעים שהזכרנו מתקשרים גם לנגעי צרעת האדם המתאפיינים בבהרת לבנה ובהרת לבנה אדמדמת, ושער לבן בנגע.

ובנגעי בגדים ובתים- ירקרק אדמדם, וירוק הוא הצבע המייצג את מידת הרחמים בקבלה- שילוב של חסד ודין- תפארת, ומצד שני, ביולדת- הצבעים האלה מייצגים חיים וטהרה-"אישה כי תזריע (הלבן שיוצר חיים) וילדה זכר… תשב בדמי טהרה" (דם אדום שטהור), כי טומאת הלידה של שבוע לזכר ושבועיים לנקבה, היא גם ללא יציאת דם, ודבר זה מזכיר את דברי הגמרה במסכת נידה דף ל"א עמוד א': "תנו רבנן ושלושה שותפין יש באדם: הקב"ה, אביו ואמו, אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וציפורניים ומח שבראשו ולובן שבעין, אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין , והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית עין ושמיעת האוזן ודיבור הפה והילוך רגליים ובינה והשכל, וכיוון שהגיע זמנו להיפטר מן העולם, הקב"ה נוטל חלקו, וחלק אביו ואמו מניח לפניהם".

ובפירוט ומאת הזב והזבה מתחילה התורה בזב החמור (טומאת שבעה, שבעה נקיים, מים חיים לרחצה, הצורך בקרבנות) ועוברת לבעל קרי הקל (טומאת ערב, רחיצה במים לא חיים, ללא קרבנות), ובנשים להיפך- מתחילה בטומאה הקלה יותר- טומאת נידה (ללא שבעה נקיים (מדאורייתא) וללא קרבנות) ומסיימת בטומאה חמורה- זבה גדולה (שבעה נקיים, זקוקה לקרבן כדי לאכול בקדשים) ומדוע?

כמו כן, הן הזב והן הזבה זה מצב לא תקין, לא טבעי ומצביע על מחלה שמקננת בגוף, וכמו כן, מצב זה לא מוביל לפריון אלא להיפך- לא מאפשר פריון, ואולי בגלל זה הטומאה החמורה והצורך בשבעת ימי נקיים וקרבנות ביום השמיני- כמצורע.

ואילו שכבת זרע של בעל קרי והמשמש עם אשתו, זה מצב טבעי ובריא ובעל פוטנציאל לפריון וכן שבעת ימי הנידה החוזרים כל חודש, זהו תהליך טבעי ובריא, כל אימת שלא התעברה האישה והרחם פולט את הביצית הבלתי מופרית יחד עם כל הדם שהוכן לעובר, שלא בא.

ומתכונן לפעם הבאה שאולי אז תתעבר האישה ואולי בשל כך אין טומאה זו חמורה כטומאת הזבה ולא זקוקה לשבעה נקיים (מדאורייתא) ולא לקרבנות.

וניתן לומר שכאשר בוחנים לעומק את ארבע הטומאות המוזכרות, מגלים שטומאת זב נבדלת מכולם ולכן מדורגת עמהן (ולא עם הזב), מן הקל לכבד.

כלומר, זב בפני עצמו חמור, ואח"כ שלוש טומאות מן הקל לכבד: שכבת זרע היא הכי קלה (רק טומאת ערב ואין בה טומאת משכב ומושב ואף לא טומאת משא שגוררת לכיבוס בגדים) ואחריה טומאת נידה החמורה יותר (טומאת שבעת ימים, טומאת משכב להיות אב הטומאה, טומאת מושב להיות אב הטומאה, טומאת השוכב איתה שטמא שבעת ימים ומטמא משכב להיות הראשון לטומאה) ולבסוף טומאת זבה החמורה מהן אך לא מן הזב (שבעת ימי נקיים, קרבנות ביום השמיני, טומאת משכב כמו נידה, טומאת מושב כמו נידה, טומאת השוכב איתה שטמא שבעה ימים ומטמא משכב להיות ראשון) אך נבדל משלושת אלה הזב שטהרתו במים חיים מי מעיין ולא במי מקווה בלבד כפי שבעל קרי נידה וזבה.

ונבדלים שלושת אלה מהזב, בכך שהשוכב איתם נטמא כמותם, אך זב השוכב עם אישה לא מטמאה כמותו אלא טומאת ראשון בלבד, כלומר טומאת ערב שטובלת ביום וטהורה לערב בניגוד אליו שצריך שבעה נקיים והוא עצמו אב הטומאה.

ואילו במוציא שכבת זרע, אם שוכב עם אישה שניהם טמאים במידה שווה- שניהם ראשונים לטומאה- טומאת ערב-"ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים וטמאו עד הערב" וכן בנידה, השוכב עמה נהפך לאב טומאה וטמא שבעה כמותה-"ואם שכוב ישכב איש אותה ותהי נידתה עליו וטמא שבעת ימים".

וכן זבה גדולה, השוכב עמה טמא שבעה והוא אב טומאה כמותה (אך בו לא שייך שבעת נקיים כי הרי לא זב דמו)-"כל ימי זוב טומאתה כימי נידתה תהיה טמאה היא".

ולכן מוציא שכבת זרע משתייך יותר לנידה וזבה, ולכן בא אחרי הזב ולא לפניו, כי בהדרגתיות הוא לפני נדה וזבה ע"פ הקריטריון של משכב עם אשה, שהוא חשוב. כפי שרואים בסיכום הפרשה-"זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה והדווה בנידתה והזב את זובו לזכר ולנקבה לאיש אשר ישכב עם טמאה".

לסיכום כל הטומאות שנזכרו בשלוש הפרשות האחרונות, אומר ה' למשה ואהרן-"והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם".

"והזרתם" מלשון נזירות- הפרשה, הבדלה- תפרישו את בני ישראל מטומאתם שלא יגעו בטומאה ואם נטמאו יטהרו ע"י כל דינ הטהרה שהוזכרו בפרשות "שמיני", "תזריע", "מצורע", כי אם ייכנסו למשכן כשהם טמאים יהיו חייבים מיתה.

ולכן כל דיני טומאה וטהרה נאמרו מיד לאחר מות בני אהרן. שאמנם לא היו טמאים, אך גם התקרבו יותר מדיי למקום שדרגתם לא אפשרה, כפי שנראה בפרשה הבאה-"אחרי מות"- "שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו". שרק אהרן הכהן הגדול רשאי להתקרב לפני ה' ורק ביום הכיפורים בתנאים הדרושים, ורק אז יכול להיכנס לקודש הקודשים.

ואותו דבר בני ישראל שטמאים באח הטומאות שהוזכרו בפרשות הקודמות, שאם מתקרבים למקום קדוש (אפילו רק חצר המשכן) מתחייבים מיתה, ועל אהרן ובניו לדאוג לכך שלא יווצר כזה מצב ע"י הנזרת בני ישראל מטומאתם, כי משכן ה' בתוך בני ישראל יוצר הכרח לגבולות והגבלות על הרוצה לקרב אל הקדושה בתנאים ובזמנים שהשוכן בתוכם קובע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *