שחרורו של יגאל עמיר

. משפטו של יגאל עמיר היה קצר ביותר וניהולו הושפע מההיסטריה הציבורית שלוותה על-ידי התקשורת. בעקבות כך, הוא הפך למשפט ראווה. לנאשם לא ניתנה הזדמנות להסביר את מניעיו, מעורכי דינו נשללה האפשרות המעשית ללמוד את החומר ולהתכונן כראוי. לכל אורך מאסרו עמיר הופלה לרעה, בהשוואה לאסירים אחרים שנדונו למאסר עולם. בשנת 2001 חוקק "חוק יגאל עמיר" אשר מונע ממנו אפשרות לקיצוב עונש ולקבלת חופשות. זהו חוק רטרואקטיבי ופרסונלי שמנוגד לפרקטיקה המשפטית הנהוגה בישראל ובמדינות המערביות. נעשה ניסיון גם לחוקק חוק פרסונלי נוסף האוסר על עמיר להינשא. על אף שהניסיון נכשל, במשך שלוש שנים נאלץ עמיר להיאבק על זכותו להינשא ולהביא ילד לעולם, בעוד שלכלל האסירים האחרים כולל אסירי העולם, ניתנה זכות כזאת. תנאי מאסרו של יגאל עמיר חמורים לאין ערוך מתנאי הכליאה של אסירי עולם אחרים. יגאל עמיר נמצא כ-24 שנים בבידוד, מתוכם 11 שנים בבידוד מוחלט תחת פקוח של מצלמות במעגל סגור. תקופה כה ממושכת של בידוד הינה חסרת תקדים, לא רק לפי הסטנדרטים הישראליים, אלא גם על פי אמות המידה של מרבית ממדינות המערב. החזקתו של אסיר בבידוד ממושך אינה עומדת ברף תנאי הכליאה המינימלי שנקבע על ידי האו"ם ומנוגדת לאמנה נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי-אנושיים או משפילים שאושררה על ידי ישראל , היא גורמת לנזק ממשי ובלתי הפיך לבריאותו. לכן, 24 שנות כליאה בבידוד שווי ערך לתקופת מאסר ממושכת בהרבה.