פירוש לתורה

גאולת הלוי – ספר שמות

ספר שמות

פרשת שמות

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה"- ספר "שמות" מתחיל בשמות בני ישראל. בניגוד לספר "בראשית" שעסק ביחידים, ספר "שמות" עוסק בעם ישראל בתור עם וגם השמות של היחידים המוזכרים הם לצורך העם, ולא בזכות עצמם כמו האבות, ולכן שוב מוזכרים כאן שמות בני ישראל הבאים מצרימה, למרות שכבר הוזכרו בפרשת "ויגש" כאשר ירדו למצרים 70 בני יעקב, כאן הם מוזכרים לא בתור אנשים פרטיים, אלא כל אחד כאבי שבט בישראל, ולכן מוזכרים כאן רק 12 בני יעקב ולא שאר צאצאיהם – עד 70 כפי שהוזכרו בפרשת "ויגש", כי כאן מוזכרים רק אלה שמהם יצאו שבטי ישראל ואלה 12 בני יעקב ואילו ילדיהם שבאו איתם למצרים בפרשת "ויגש" לא מוזכרים כאן, כי הם נקראים על שם השבט שלו שייכים ולא הקימו שבט בפני עצמם. (לגבי מנשה ואפרים שלא מוזכרים כאן למרות שבעתיד יהיו שני שבטים נפרדים, זה בגלל שכעת עדיין התייחסו לשבט יוסף ולכן בברכות השבטים התברך רק יוסף ולא מנשה ואפרים, ורק לגבי ירושת הארץ נאמר ליוסף שינחלו כשני שבטים ("על שם אחיהם יקראו בנחלתם"(בראשית מ"ח) ולכן רק לאחר מעמד הר סיני והקמת המשכן בשנה השנייה ליציאת מצרים בחודש אייר כשישראל מתעתדים להיכנס לארץ, רק אז מתחלקים לדגלים מסביב למשכן ורק אז מסתדרים כשני שבטים – מנשה ואפרים – מסביב למשכן בדרך לארץ (ראה פרשת "במדבר")).

לאחר שיוסף מת וכל אחיו וכל הדור ההוא, נאמר: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם"- ולכאורה הלא כבר נאמר בפרשת "ויגש"- "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן וייאחזו בה ויפרו וירבו מאד"- וזה היה כשעדיין יוסף היה חי ומה השתנה לאחר שיוסף ואחיו וכל הדור ההוא מתו? ("כל הדור" – כנראה הכוונה לכל שבעים יוצאי ירך יעקב שבאו למצרים כפי שמוזכר כאן ועליהם מתייחסות המילים "וכל הדור ההוא", ואם כן אפשר לחשב מתי התחיל השעבוד במצרים: כי קהת בנו השני של לוי שבא אתו למצרים – חי מאה שלושים ושלוש שנה (כפי שמפורט בפרשת "וארא") ואם נאמר שנולד שנתיים לפני הירידה למצרים (כי אחריו נולד מררי שגם הוא נולד לפני הירידה למצרים) אז תחילת השעבוד הייתה מקסימום לאחר מאה שלושים ואחת שנה מירידת בני יעקב למצרים ומינימום לאחר מאה וחמש שנים לירידה למצרים (אם ניקח בחשבון שלוי הולידו בגיל חמש עשרה ואז הגיע קהת בגיל עשרים ושמונה למצרים, כי לוי הגיע למצרים בגיל ארבעים ושלוש, כי גדול מיוסף בסביבות ארבע שנים ויוסף היה בן שלושים ותשע כשהגיעו אחיו ובית אביו למצרים כי בגיל שלושים יצא מהכלא למלוך ושבע שנים של שובע ושתי שנות רעב)).

ויש לומר: שההבדל הוא, שכל עוד הדור של שבעים הנפש היה קיים, בני ישראל פרו ורבו מאוד בארץ גושן בלבד ולא התערבבו במצרים ולכן שם כתוב "בארץ גושן", אך לאחר מות הדור ההוא, בני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד וכבר לא נשארו רק בארץ גושן, אלא "ותמלא הארץ אותם" כלומר כל ארץ מצרים נמלאה מהם והתחילו להתיישב מחוץ לארץ גושן בקרב המצרים (כפי שיוכח במכות מצרים ובפרט במכת בכורות שה' פסח על בתי ישראל בקרב המצרים) וכתוצאה מכך למדו ממעשיהם והתחילו לעבוד עבודה זרה כפי שמוזכר בספר "יחזקאל" – "ואומר אליהם איש שיקוצי עיניו השליכו ובגילולי מצרים אל תטמאו… וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי, איש את שיקוצי עיניהם לא השליכו ואת גילולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם לכלות שמילדות עבריות יילדו את המצריות כך שיכירו את דרך לידתן של המצריות.

וכעת גם מובנת הכפילות בפסוקים- "וייטב אלוקים למיילדות וירב העם ויעצמו מאוד, ויהי כי יראו המיילדות את האלוקים ויעש להם בתים" – כי הלא כבר נאמר וייטב אלוקים למיילדות ומדוע אח"כ שוב: "ויהי כי יראו… ויעש להם בתים" הלא כבר הטיב להן ומה פירוש בתים? ויש לומר כי בתחילה ה' הטיב להם בכל המובנים – בריאות, פרנסה וכאשר ראה שהן יראות את אלוקים, לא רק במובן של לא להרוג את הילדים אלא גם במובן שרוצות להתגייר (כפי שהזכיר "ילקוט שמעוני") עשה להם בתים בישראל, שזכו להתחתן עם עבריים ולהקים בתים בישראל, במובן של משפחות ולא במובן של מבנים.

וכאשר פרעה רואה שנחשפה מזימתו, כי המיילדות התגיירו, וודאי שיספרו לכולם את הסכנה לילדים, כבר לא יכול לפנות למיילדות אחרות שיעשו בשבילו את העבודה בסתר, ולכן כבר מצווה לכל עמו בגלוי – שכל בן זכר שנולד ייזרק ליאור, וכאן לא מוזכרת האבחנה בין ילדי העבריים לילדי המצריים ומשמע שגם את ילדי המצריים ציווה להשליך ליאור, והוא מצווה זאת לעמו בלבד לעשות פעולה זו ולא לעם ישראל, אז איך יתכן שהמצרים יקיימו הוראה זו? ויש לשים לב: מדוע פרעה מצווה להשליך דווקא ליאור ולא להרוג בידיים (כפי שציווה את המיילדות קודם)? אלא יש לזכור: היאור היה אלוהיהם של המצרים, וכנראה פרעה הציג את ציוויו כפולחן האליל – היאור, שיש ציווי שכל בן זכר יושלך כקורבן ליאור וזאת המצרים מבינים כחלק מפולחן היאור ולכן מהרו לקיים את הפקודה למרות שמדובר בילדיהם ולא רק בילדי העברים, לכן לא יכל לצוות זאת לעמ"י, שגם אם עבדו ע"ז עדיין לא הגיעו לדבקות כזאת של השלכת ילדיהם ליאור, לכן ציווה זאת לעמו וסמך עליהם שיקיימו את המצווה בכל דקדוקיה בפרט בילדי העברים.

ואז, דווקא אז, הולך "איש מבית לוי וייקח את בת לוי (אין שמות עבריים, רק אלה שמוזכרים בתחילת הפרשה- שמות 12 בני יעקב בלבד), "ותהר האשה ותלד בן ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו שלושה ירחים" (שוב אין שם של הילד) ולכאורה היכן אהרון ומרים שנולדו לפני משה, הרי יוכבד הולידה את שלושתם (כפי שמוזכר בפרשה הבאה "וייקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה ותלד לו את אהרון ואת משה") וכפי שמוזכר בפרשה הבאה, אהרון היה גדול ממשה בשלוש שנים בלבד – "ומשה בן שמונים שנה ואהרון בן שלוש ושמונים שנה בדברם אל פרעה", ומדוע לגבי אהרון לא מוזכר שהייתה אמו צריכה להצפינו מפני המצרים כפי שמוזכר כאן אצל משה?

וצריך לומר, שגזירה זו של פרעה הייתה לאחר הולדת אהרון ואז הרבה מהעברים שלחו את נשותיהם לבית הוריהן מחשש להריון והריגת הילד ע"י המצרים וכך גם עמרם עשה, אך לאחר מכן הבין עמרם (על פי המדרש בהשפעת בתו מרים) שאם כך לא יהיה קיום לעמ"י, וצריך לבטוח בה' ולשמש דוגמא לשאר עמ"י ולכן בהפגנתיות הלך חזרה לבית הורי אשתו (בית לוי) ולקח שוב את יוכבד, ואז הרתה וילדה בן ותרא כי טוב הוא (בזכות מסירות הנפש של הוריו).

ולאחר שלושה חודשים שלא יכלה יותר להצפינו, שמה אותו בתיבת גומא "ותשם בה את הילד (שוב ללא שם) ותשם בסוף על שפת היאור" וכעת נצבת אחותו מרחוק (שוב ללא שמה) ובת פרעה (שוב אין שם) מוצאת את התיבה "ותפתח ותראה את הילד והנה נער בוכה" (סיפור זה מזכיר מאוד את סיפור גירוש הגר (גם היא מצרית) וישמעאל שגם שם לא מוזכר שם ישמעאל ויש מעברים בין המילה- "ילד" למילה "נער" וגם שם היה בכי של אמו ושל הנער- "וישמע ה' את קול הנער" (בראשית כ"א) רק ששם

הוא באמת היה נער, לפחות בן 14 ויותר, מה שאין כן כאן שמדובר בוודאי בתינוק בן שלושה חודשים) ויש לברר, האם יוכבד שמה את משה בסוף בכוונה במסלול הליכתה של בת פרעה, כי ידעה שכל יום בת פרעה יורדת שם לרחוץ, ואם כן במכוון רצתה שבת פרעה תגדל את הילד, אולי כי ידעו שיש בה חמלה ולא שנאה את העברים, דבר שישפיע גם על משה תחת חינוכה שלא יהיה חשש שיגדל כמצרי וישנא את אחיו כפי שהיה קורה אם כל מצרי אחר היה מגדלו, ולכן בחרה דווקא בבת פרעה שהייתה ידועה בחמלתה, לכן אחותו ניצבת מרחוק כדי לוודא שדווקא בת פרעה תמצא אותו ולא בטעות מצרי אחר חלילה.

וכן, משמע באמת שמיד שבת פרעה חומלת על הילד, מיד באה אחותו (ללא שמה) ומציעה למצוא לה מינקת מן העבריות ובת פרעה מסכימה – "ותלך העלמה ותקרא את אם הילד" (עלמה- שמה נעלם, אם הילד ללא שמה) "ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה כי מן המים משיתיהו" סוף סוף מופיע שם בכל הפרשה – שם עברי, אך מדוע לא קוראת לו – משוי כי הוא נמשה על ידה מהמים? (וצריך לומר שדיבור זה היה במצרית והשם 'משה' זה תרגום בעברית של אותו מושג במצרית כי הרי לא ידעה עברית).

וצריך לומר: ששמו של אדם בעברית זהו ייעודו, ואכן משה נקרא על שם ייעודו כמו שמשו אותו מן המים, כך הוא ימשה את עמ"י מהמים העכורים של מצרים ויוציאם לחירות ולכן נקרא 'משה' כי הוא זה ש'מושה' את ישראל ממצרים ולכן עד כה לא נזכרו שמות עבריים וכולם היו אלמוניים כדי להבליט את השם היחיד שמוזכר וזהו- "משה", ששמו הוא זה שחשוב בכל הפרשה, ובזכות ששמרו על שמותיהם העבריים זכו לשם שיגאל אותם ממצרים. וגם בת פרעה בזכות מעשה זה זכתה לשם – בתיה, ומבת פרעה הפכה

לבת-יה – בת  ה' "ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד" (דברי הימים א' ד') כי המרתה פי אביה פרעה והצילה את הילד שרצה להרוג ועשתה זאת כי היא בת – יה.

ואכן, תחת חינוכה של בת פרעה שחומלת על העברים גדל משה ויוצא אל אחיו – "וירא בסבלותם" – למרות היותו נסיך מצרי הגדל בבית המלוכה, עדיין מזדהה עם אחיו ומרגיש את סבלם ולא מתעלם ומקריב עצמו למענם. ויש בפרשתנו 3 מעשי הקרבה של משה וכל מעשה גדול מקודמו מבחינת האכפתיות ובשל כך נבחר ע"י ה' להיות מושיעם של ישראל.

א. הצלת העברי מידי המצרי המכה – פה יש למשה שייכות עם שניהם, עם המצרי מצד היותו נסיך מצרי ועם העברי מצד מוצאו העברי, ובהריגת המצרי לוקח סיכון גדול מאוד אך לא יכול לעמוד מנגד כשעברי מאחיו מוכה (ושוב כאן לא מוזכר שם העברי ולא שם המצרי רק שמו של משה).

ב. ניסיון הצלת העברי מיד מכהו העברי- "ויאמר לרשע למה תכה רעך" ועל כך עונה לו הרשע "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" ואפשר לקרוא זאת "מי שמך" (מלשון שם) וכאן יש למשה פחות שייכות לעניין כי שניהם עברים והוא לא לגמרי עברי כי גדל כנסיך מצרי ולכן התערבותו לא מתקבלת בברכה ואף מלשינים עליו לפרעה שרוצה להרוג את משה ובעקבות כך משה בורח למדיין (שוב כאן אין שמות של העברים הנצים ורק שמו של משה).

ג. הושעת בנות יתרו מיד הרועים שגירשום והשקאת צאנן ע"י משה- כאן אין למשה שום שייכות עם בנות יתרו, לא מצד מצריותו ולא מצד עבריותו, ובכל זאת נחלץ לעזרתן תוך סכנה לחייו מצד הרועים, אך שוב אין הוא יכול לעמוד מנגד כשנעשה עוול ולא רק שמצילן גם משקה את צאנן, ובכך באה לידי ביטוי מידת החסד ומידת הענווה של משה. ומעניין שכשמגיע משה למדיין הוא יושב

על הבאר ושם פוגש את שבע בנות יתרו (שגם לו יש שבעה שמות- רעואל, יתר, יתרו, חובב, חבר, קיני, פוטיאל) בקיצור- באר שבע. ומשה מקבל את ציפורה לאישה ולבנו הראשון קורא בשם גרשום-"כי אמר גר הייתי בארץ נכריה" וזה השם השני בפרשתנו בלשון הקודש. ומשה משלים את המהפך שעבר מאז היה נסיך מצרי בבית פרעה – שתועבת מצרים כל רועה צאן וכעת חוזר למסורת אבותיו- בני ישראל, של רעיית הצאן ונהפך להיות רועה צאן יתרו כהן מדיין.

ובימים הרבים ההם שמשה במדיין (כשישים שנה) מת מלך מצרים, ודווקא אז בני ישראל במצרים זועקים מהעבודה הקשה ועולה שוועתם אל האלוקים שזוכר את בריתו עם האבות, ומדוע דווקא לאחר מות מלך מצרים נזכרים לזעוק?

כנראה כל עוד מלך מצרים היה חי, גם לצעוק לא הותר להם, ורק לאחר מותו הרשו לעצמם לזעוק. ורק אז אלוקים מחליט להושיעם ממצרים ומתגלה למשה בהר האלוקים חורב מתוך הסנה, לשם מגיע משה תוך כדי רעיית צאן יתרו. ופה אנו מגיעים שוב לחשיבות השמות אך הפעם מדובר בשמות ה' ולא בשמות אדם.

אך לפני כן נסכם את הכינויים שבהם התכנה משה עד כה, בתחילה נאמר "ותלד בן ותרא אותו כי טוב הוא" , אח"כ נאמר ילד ואח"כ נער-"והנה נער בוכה", אחר כך מופיע הכינוי "איש" שחוזר על עצמו בכמה הקשרים: בתחילה "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו", אח"כ "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי…" ואז "וירא שני אנשים עברים נצים" ואז הוא נהפך לאיש "ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו", ואכן בנות יתרו אומרות לאביהן-"איש מצרי הצילנו מיד

הרועים", עכשיו הוא מכונה איש מצרי, בזמן שמקודם הוא הרג את איש מצרי שהכה את העברי. ואז אביהן אומר להן "ואיו למה זה עזבתן את האיש" עכשיו הוא לא רק איש או איש מצרי, אלא "האיש", כי הציל את בנותיו, ואז "ויואל משה לשבת את האיש" – עכשיו יתרו גם נהפך ל"האיש" בזכות שכינה את משה "האיש" וגם בני ישראל בחטא העגל אומרים "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו", ובפרשת "ברכה" נקרא משה "איש האלוקים" ובמותו "עבד ה'"- "וימת שם משה עבד ה'" (דבריםל"ד)

וכעת נוכל להגיע לשמות האלוקים: בתחילה נאמר-"ויירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה" ואח"כ "וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה" ואח"כ "ויאמר אנכי אלוקי אביך אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלוקים", "ויאמר ה' ראה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים… ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים", "ויאמר משה אל האלוקים מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים".

יש כאן הדרגתיות: בתחילה מלאך ה' נראה אליו ואח"כ ה' בעצמו רואה כי סר לראות ואז שם אלוקים קורא אל משה ומדבר עמו ועדיין לא מזדהה בשמו אלא רק אומר "אנכי אלוקי אביך…" ואז משה מסתיר פניו כי ירא להביט את האלוקים, כי כעת זה לא מלאך ה' אלא אלוקים בעצמו שמדבר אליו, ואח"כ יש עלייה בהתגלות-"ויאמר ה'" שם הוויה בעצמו מדבר אל משה אך עדיין לא מזדהה בשמו ומשה חושב שעדיין שם אלוקים מדבר עמו, כפי שאמר לו "אנוכי אלוקי אביך" ולכן – "ויאמר משה אל האלוקים" ולא אל שם הוויה שדיבר עמו, ואומר מי אנוכי כי אוציא את ישראל

ממצרים. ושם הוויה עונה לו (כי הוא זה שמדבר עמו כעת) – "כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (ולא-"תעבדון אותי", כי שם הוויה מדבר עמו כעת.)

ואז משה שואל את השאלה התמוהה שקושרת את כל הפרשה בחוט אחד מקשר: "ויאמר משה אל האלוקים: הנה אנוכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלוקי אבותיכם שלחני אליכם, ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם".

משה שואל לשמו של ה', כי אחרת לא יכול לבוא אל עם ישראל כי ישאלוהו מה שמו של מי ששלח אותך, ומדוע? האם לא מספיק שיאמר אלוקי אבותיכם שלחני אליכם, ואז כולם יודעים שאלוקי אברהם יצחק ויעקב זה ה', הלא במסורת עבר שמו מאבותיהם כפי שהתגלה לאבות עם ישראל, ומדוע משה שואל את שם ה', וכי לא יודע אותו מאבותיו? וייתכן לומר שכיוון שמשה בעצם גדל בבית פרעה ולא נחשף למורשת אבותיו עד בריחתו למדיין ששם ודאי לא היה בקשר עם בני ישראל עד כה, בהיותו כמעט בן שמונים, ולכן בתחילה אומר לה' "מי אנוכי"- הלא אני מנותק מעמ"י ומי בכלל יתייחס אלי שם וגם אני מבוקש במצרים על הריגת המצרי ולכן ברחתי משם, ואיך אלך אל פרעה?

וה' אומר לו: "כי אהיה עמך וזה לך האות…" ואיזה סימן זה שה' שלחו, שכשיוציא את ישראל ממצרים יעבדו את האלוקים על ההר הזה? הלא  אז ודאי שלא יצטרך הוכחה שה' שלחו, כי עצם זה שיצליח להוציא את ישראל ממצרים זו הוכחה הכי גדולה, אך הוא צריך אות לכך שה' שלחו כבר עכשיו בבואו אל בני ישראל לשכנעם, ואיך יוכיח להם שה' שלחו ע"י אות שיתקיים רק כשיוציאם ממצרים ויעבדו את האלוקים בהר חורב?

ואולי צריך לקרוא את הפסוק כך-"כי אהיה עמך, וזה לך האות כי אנכי שלחתיך!" כלומר עצם זה שאהיה עמך לאורך כל הדרך בשובך למצרים ובדברך עם פרעה ולא יהרוג אותך ויאמינו לך, זה יהיה האות שאני שלחתיך וזה לא דמיונות או מחזה תעתועים או חלילה קסם שווא- כל המעמד הזה בסנה. וחוץ מזה נפגשתי אתך דווקא כאן, כדי שכשתוציא את ישראל ממצרים תביא אותם אל ההר הזה כדי לעבוד את האלוקים ולקבל כאן את התורה.

ואז משה שואל – כשאבוא אל בני ישראל וישאלו אותי מה שמו מה אומר אליהם? ולכאורה הרי הרגע ה' אמר למשה-"כי אהיה עמך" אז מה משה דואג? ויש לומר, שעד כה ה' אמר למשה ששולח אותו אל פרעה כדי להוציא את בני ישראל ממצרים ולא הזכיר שליחות אל בני ישראל עצמם, ובכך הרגיע את שאלת משה – מי אנוכי כי אלך אל פרעה.

אך כאשר ה' אומר לו שכשיוציא את ישראל ממצרים יביא אותם להר הזה כדי לעבוד את האלוקים, מבין משה כי השליחות לא נגמרת בהוצאת ישראל ממצרים ע"י שכנוע פרעה, אלא גם צריך אחר כך להנהיגם בעצמו במדבר אל הר חורב כדי לעבוד את האלוקים, אם כן הוא נשלח גם אל עם ישראל, ואם כן הם ודאי ישאלוני מה שם האלוקים אשר שלחך (כי הרי הם ודאי יודעים את שם אלוקי אבותם ממורשת אבותם, אך אני לא יודע ויבחנו אותי לראות אם אני יודע ואם לא אשיב להם את השם אשר הם יודעים ודאי הם לא יבואו אחריי אל הר האלוקים הזה. לכן אני צריך לדעת מה לענות להם כשישאלו את שמך הגדול).

כמו כן, גם אם משה שמע פה ושם בארמון פרעה את מורשת עם ישראל הרי זו הפעם הראשונה שאלוקים שולח שליח מטעמו, שהוא בן אדם ולא מלאך ה'. כי עד כה, כאשר נגלה ה' לאדם וחוה וקין, נח, אברהם, יצחק ויעקב זה תמיד היה לצורך דיבור איתם

והוראות להם מה לעשות ואף פעם לא שלח אחד מהם למסור מסר לאנשים אחרים שאליהם לא התגלה, ופה זו פעם ראשונה שה' מדבר אל אדם ומשלחו לעם שלם, והם אמורים להאמין לו שה' נגלה אליו ושלחו אליהם, וכיוון שבתולדות האבות אין לכך תקדים, ודאי שיתקשו להאמין לאיש זר שבא ממדיין והיה מנותק מעמ"י ומסבלותיו במשך כל חייו ודווקא הוא נושא מסר מה' אלוקי אבותיהם, דבר שלא היה לו תקדים בדברי ימי האבות, לכן משה מבקש את שמו המיוחד של ה' שרק זקני ישראל הבקיאים בשמו המיוחד יודעים אותו ויש סיכוי שיאמינו לו על סמך שם ה', לכן משה מדגיש את עניין השליחות- "אלוקי אבותיכם שלחני אליכם" שהוא תקדימי ודורש הוכחה חזקה מצדו.

וכיוון שעד כה משה דיבר אל האלוקים (כי עדיין לא יודע את שמו המיוחד) אז גם כעת שם אלוקים עונה לו (ולא שם הוויה שדיבר עד כה) ותשובתו תמוהה! כי מתחלקת לשלושה חלקים שנראים חלקם סותרים זה לזה וחלקם חופפים זה לזה.

על שאלת משה איזה שם אומר להם ששלחני אליהם עונה אלוקים-"ויאמר אלוקים אל משה אהיה אשר אהיה. ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם. ויאמר עוד אלוקים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלוקי אבותיכם אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם: ה' אלוקי אבותיכם נראה אלי, אלוקי אברהם יצחק ויעקב לאמור פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים".                    

אז בתחילה ה' עונה למשה: "אהיה אשר אהיה" – מה זה חשוב לך שמי – אהיה אשר אהיה – אתה לא זקוק לדעת את שמי כי אליך התגליתי, אך מה שנוגע לבני ישראל הם צריכים לדעת את שמי, כי אליהם עדיין לא נגליתי, אך לא כעת, בעתיד (בתחילת

פרשת "וארא" לאחר הכבדת העבודה על עמ"י מצד פרעה) יתגלה להם שמי, אך כעת תאמר להם "אהיה" שלחני אליכם, כי "אהיה" זה עתיד של שם הויה שהוא היה הווה ויהיה בבת אחת, ובמעמד הר סיני ייאמר לכל ישראל "אנוכי ה' אלוקיך" ואז יתגלה שמו המיוחד לכלל ישראל בהתגלות כמו למשה.

וכל זה מדובר בכלל ישראל שלא שמעו את השם המיוחד מאבותיהם, אך זקני ישראל שכן יודעים את השם המיוחד ולהם אתה צריך להוכיח ששלחתי אותך (כי באמת זה תקדים שה' שולח אדם) להם צריך להגיד את שמי המיוחד וגם את הסיסמא לגאולה – הלשון שאמר להם יוסף לפני מותו- "פקוד יפקוד אלוקים אתכם…" (בראשית נ') ולכן נאמר – "ויאמר עוד אלוקים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלוקי אבותיכם… שלחני אליכם, זה שמי לעולם…" (וזה מדובר אל זקני ישראל ולא כלל ישראל) ולכן נאמר מיד "לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה' אלוקי אבותיכם נראה אלי… לאמור פקוד פקדתי אתכם…" ואז מבטיח לו ה'- "ושמעו לקולך ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה' אלוקי העברים נקרה עלינו…"  למלך מצרים כן צריך לפרש את השם המיוחד כדי לקדש את שמו מעל אלילי מצרים וכאשר פרעה יקבל את מכות מצרים יידע מי מכהו ויתקדש שם ה' בעולם.

וכאשר משה אומר לה'- "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה'" (פה לראשונה הוא מזכיר את שם ה' המיוחד כי נאמר לו כבר שמו) אז יש מעבר – "ויאמר אליו ה' מה זה בידך ויאמר מטה" (עכשיו שם ה' המיוחד מדבר אתו ולא אלוקים) כי כעת ה' מראה למשה את שלושת האותות שעליו לעשות לעיני בנ"י כדי שיאמינו לו שה' שלחו ובניגוד לשם אלוקים שפועל במסגרת הטבע וחוקיו, שם הויה פועל מעל הטבע ושובר

את הטבע, ולכן כיון שהאותות שמראה למשה הם מעל לטבע (הפיכת המטה לנחש, היד המצטרעת כשלג, מי היאור הנהפכים לדם) לכן כעת מדבר שם הויה.

אז, בפעם הראשונה משה מדבר אל ה' ויודע שמדבר כעת אל שם הוויה, בעקבות האותות שראה- "ויאמר משה אל ה' בי אד-ני לא איש דברים אנוכי… כי כבד פה וכבד לשון אנוכי", פה יש מעבר לשם אחר של ה'- "אד-ני" שבו נקט אברהם אבינו בדברו ישירות אל ה'- "אד-ני אלוקים מה תתן לי" (בראשית ט"ו), וכן להבדיל אבימלך מלך פלישתים כשאלוקים נראה לו בחלום הלילה כשלקח את שרה- "אד-ני הגוי גם צדיק תהרוג" (שם, כ') וכן גם כאן משה, כאשר פונה ישירות אל ה' ומזכיר את שמו נוקט בשם אד-ני שמבטא לשון אדנות ולכן מופיעה גם המילה "עבדך".

וכאשר ה' אומר למשה בציווי- "ועתה לך ואנוכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר", שוב משה מסרב ואומר- "בי אד-ני שלח נא ביד תשלח" וכיוון שהיה כאן ציווי מצד ה' – "וייחר אף ה' במשה ויאמר: הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו" כיון שמשה סירב ללכת מצטרף כאן שם חדש בפרשה- "אהרן" וכעת מתחלקת ההנהגה בין משה ואהרון, לכן יש דיבור של ה' אל אהרן – "ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה המדברה" וכשמשה ואהרן באים אל פרעה ואומרים: "כה אמר ה' אלוקי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי במדבר" ופרעה עונה: "ויאמר פרעה: מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח".

וכאשר פרעה מכביד את עבודת הפרך על בנ"י כתוצאה מדברי משה ואהרון, שוטרי בנ"י פוגשים את משה ואהרון ומאשימים אותם בכך- "ויאמרו אליהם ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם

את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו" משה חוזר אל ה' ואומר- "אד-ני למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך". כאן המילה "בשמך" היא במשמעות חדשה- בשליחותך – כי משה הוא הנביא הראשון שמדבר בשם ה' בשליחותו אל עמ"י ואל פרעה מלך מצרים.

בכך באה לסיום פרשת "שמות" שבמרכזה מושג ה'שם' הן כמבטא ייעוד של האדם, הן כמבטא הנהגות שונות של הקב"ה והן כנושא שליחות. ואכן שמו של משה בהיפוך אותיות – "השם" – מבטא יותר מכל את מושג השם הן כייעוד והן כשליח הראשון של ה' בעולם, כי גם המילה "שליח" יש בה גם משמעות של משחרר – "שלח את עמי", ומשה נבחר כשליח לשלח את ישראל ממצרים ולפרסם את שמו של ה' בכל העולם ולעשות לו שם בקרב הגויים שכאן באה לידי ביטוי משמעות נוספת למילה "שם"- פרסום ותהילה- "לשם ולתהילה בכל עמי הארץ" (צפניה ג').

ובסופו של התהליך שהתחיל בשליחותו של משה להוציא את ישראל ממצרים, באחרית הימים נגיע לתכלית של – "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" כאשר "והיה ה' למלך על כל הארץ" (זכריה, יד).

פרשת וארא

"וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה', וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם"- הרי ודאי שה' נגלה גם אל אדם וגם אל חווה ולקין, לנח ולאברהם יצחק ויעקב בשם הוויה, כפי שניתן לראות כל אחד במקומו ואפילו חווה אומרת "קניתי איש את ה'"- מזכירה בדבריה את שם הוויה ולא שם אלוקים, סימן שידעה את שם העצם המיוחד.                                                                            

כמו כן, מדוע נאמר "וידבר אלוקים… אני ה'" ולא- "וידבר ה' אל משה… אני ה'"?

וכן, מה עונה כאן ה' על טענת משה בפרשה הקודמת- "למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני"?

בנוסף לכך, מדוע פרשתנו מתחילה ב-"וידבר אלוקים" והפרשה הבאה מתחילה ב-"ויאמר ה'… בא אל פרעה"?

ונראה לומר, שכפי שאמרנו כבר בפרשת "נח" ובפרשת "לך לך" כי הביטוי "וידבר אלוקים אל…" מופיע בכל התנ"ך רק ארבע פעמים (בניגוד ל-"ויאמר אלוקים" שמופיע הרבה פעמים) וכל פעם מסמל שינוי ושלב חדש בתולדות האנושות.

הפעם הראשונה– אל נח- "צא מן התיבה" שזה השלב החדש שלאחר המבול שהכל השתנה, הן מבחינת ההיתר לאכול בשר, הן מבחינת שבע מצוות בני נח והן מבחינת תוחלת החיים שהתקצרה וכן עונות השנה והאקלים החדש שהתהווה כתוצאה מהמבול, וכל זה שייך להנהגת שם אלוקים שמנהיג את העולם על פי חוקי הטבע שטבע בהם בשבעת ימי בראשית (ולכן שם מוזכר רק שם אלוקים בכל שבעת ימי הבריאה).

הפעם השנייה– הייתה בפרשת "לך לך" בדברו אל אברהם, בבחרו בו כאדם הראשון שמייחד אלוקותו עליו ובצוותו על ברית המילה ושם גם מבטיח לו שיהיה לו לאלוקים וגם לזרעו אחריו וגם תולה זאת בהבטחת הארץ לו ולזרעו, כך שבעצם שוב נוצר שלב חדש בתולדות העולם שה' מייחד אלוקותו על אדם אחד ומוסר את שבעים אומות העולם לשליטת שבעים השרים הממונים עליהם בשמיים – "ופן תשא עיניך השמיימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחווית להם ועבדתם אשר חלק ה' אלוקיך אותם לכל העמים תחת כל השמיים ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה" (דברים ד').

וכן בוחר לו ה' מקום אחד על פני כדור הארץ שבו יהיה המקום הנבחר, בגלל חומריותו הקשה שלא עודנה במבול ("לא גושמה ביום זעם" (יחזקאל, כב')) ודווקא שם נבחן אברהם וזרעו אחריו ונמצא ראוי לייחד אלוקותו עליו- בארץ כנען ומאז הוא נקרא "אלוקי אברהם".

וכעת בפרשתנו הפעם השלישית שאלוקים מדבר אל אדם ומתחיל שלב חדש באנושות- "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים"-ה' בוחר לו מכל העמים עם אחד נבחר שייחד אלוקותו עליו ויוציאו גוי מקרב גוי בניסים מעל הטבע – דבר שלא היה לו תקדים עד כה – "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ ולמקצה השמיים ועד קצה השמיים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו… או הניסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים ככל אשר עשה לכם ה' אלוקיכם במצרים לעיניך… ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו ויוציאך בפניו בכוחו הגדול ממצרים להוריש גויים גדולים ועצומים ממך מפניך להביאך לתת לך את ארצם נחלה כיום הזה" (דברים ד').

וכיוון שזו הייתה תכלית רצונו של שם הוויה מאז חטא אדם הראשון: שיהיה עם מיוחד בארץ מיוחדת שיקדש את החומר הקשה של הארץ באמצעות התורה שיקבל בסיני, ולכן כאן בניגוד לפעמים הקודמות שאלוקים דיבר (אל נח ואל אברהם) כאן מתגשם רצון שם הוויה ולכן נאמר כאן "אני ה'"- מה שלא נאמר אצל נח ואצל אברהם, כמו כן בניגוד לשם אלוקים שמנהיג את העולם על פי חוקי הטבע שקבע בשבעת ימי הבריאה (ולכן "אלוקים" זה גם מתאר שופטים ודיינים – "ונקרב בעל הבית אל האלוהים" (שמות כ"ב)). שם הוויה על פי משמעותו – מהווה את הבריאה בכל רגע ורגע – ולכן ברצותו שובר את הטבע וקובע הוויה חדשה (מכות מצרים, קריעת ים סוף) וכיוון שעל מנת להוציא את ישראל ממצרים, ה' רוצה שכל האומות ידעו שבחר בעם ישראל לייחד אלוקותו עליהם, אז כמו שלגבי בריאת העולם הכללי יש מאין פעלה הנהגת – "אלוקים" כך גם לגבי בחירת עם אחד מכל העמים שיגשים את רצון ה' בבריאה צריכה לפעול הנהגת שם הוויה שזו הנהגה ניסית מעל הטבע, לכן נדרש פרעה להכביד את ליבו כדי לגלות את יד ה' בבריאה.

לכן מובן הביטוי – "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי ה' לא נודעתי להם" – הכוונה, שבהנהגת שם הוויה שהיא הנהגה ניסית מעל הטבע, לא התנהג עם האבות, כי זה מיועד רק לעם ה' ולא ליחידים. ולכן באמת רואים אצל האבות הנהגה טבעית ללא שבירת חוקי הטבע, ולא חלילה בגלל שלא היו ראויים, אלא להיפך! בגלל שלצורך היבחרותם כאבות עם ישראל נדרש מהם הרבה יותר ממה שנדרש מעם ישראל, ללא ניסים גלויים, ולהיפך, עם הרבה נסיונות קשים, ובכל זאת יעבדו את ה' ללא היסוס וללא שאלות ובזכות זה יזכו להיות שלושה מרגלי המרכבה. ולמרות שהובטחה להם ארץ כנען כארץ מגוריהם, בכל זאת נאלצו לקנות בכסף מלא את מערת המכפלה ואת חלקת השדה בשכם ולא הרהרו אחרי ה'.

וכעת אלוקים מורה למשה להודיע לבני ישראל את שמו המיוחד-"לכן אמור לבני ישראל אני ה'", למרות שבפרשה הקודמת אמר לו להגיד להם – "כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם", ורק לזקני ישראל הורשה לומר את שם הוויה כי היו ראויים לכך (ולכן רק בפניהם עשה את האותות שהן הנהגה ניסית של ה'), אך בני ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה ועבדו עבודה זרה כמו המצרים ולא היו ראויים לכך עדיין ולמרות שזעקו ונאנחו מן העבודה הקשה – "ותעל שוועתם אל האלוקים" אך לא זעקו אל ה' אלא רק מן העבודה הקשה – "וייאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה, וישמע אלוקים את נאקתם ויזכור אלוקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב" (שמות ב')

אך שם עלתה שוועתם מאליה אל האלוקים ולא זעקו אל ה' במכוון, ורק בזכות האבות אלוקים נחלץ לעזרתם, ולכן בשליחות הראשונה, עדיין לא יכל משה לומר לבני ישראל "ה' שלחני אליכם", אלא רק "אהיה שלחני אליכם" – כלומר בעתיד, לאחר שתהיו ראויים לכך, יוודע לכם שם הוויה המיוחד. ומה השתנה כעת?

כדי לענות על כך צריך להקדים תמיהה מסוימת: בשליחות הראשונה של משה ואהרן אל פרעה (בפרשה הקודמת) אין הם מצוווים לעשות מופת בפני פרעה עם המטה כפי שעשו בפני זקני ישראל וכפי שמצוווים בפרשתנו – בפעם השנייה שמופיעים בפני פרעה, ובכך שלא עשו שום מופת בפני פרעה ורק דרשו "שלח את עמי" בעצם הזמינו את תגובתו של פרעה של הכבדת העול על ישראל, שיצטרכו לקושש בעצמם תבן לליבון הלבנים ובכך לא הספיקו את המכסה והוכו שוטרי ישראל על ידי הנוגשים, דבר שגרם לכעס שוטרי ישראל על משה ואהרון. ומדוע?

ומוכרחים לומר שכיוון שישראל לא היו ראויים עדיין לגאולה בגלל היותם שקועים במ"ט שערי טומאה ועבדו עבודה זרה כמו המצרים ואפילו לא זעקו אל ה' שיושיעם, לכן נדרש להצלתם סוג של הקרבה למען ה', כדי להיות ראויים לגאולה, בדיוק כמו שהאבות הקדושים זכו להיבחר בגלל הקרבתם ועמידתם בניסיונות למען שמו הגדול.

ולכן בכוונה ה' שולח את משה אל פרעה בפעם הראשונה ללא מופת ובכך מזמין בעצם את הכבדת העול על ישראל, וכך יוצא שישראל, בגלל רצונם לזבוח לה' במדבר, סובלים יותר. אז פעם ראשונה שסובלים למען ה' ולא מחוסר ברירה, ויש פה הקרבה מצדם למען ה' ולכן ראויים לגאולה. וכן המצרים, בראשם פרעה הגדישו את הסאה בזלזול שהפגין פרעה בה'-"לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח", וגם בכך שהכביד את העול על ישראל מעבר למה שהיה עד אז, רק בגלל בקשתם לזבוח לה' במדבר, כך ששילוב שני הדברים- הקרבת ישראל למען ה' והגדשת הסאה של המצרים תרמו ביחד לרצון ה' לגאול את ישראל תוך הענשת המצרים.

ולכן רק כעת אלוקים מדבר עם משה ומבשר לו על בחירתו בעם ישראל כעם ה', ובכך מתחיל שלב חדש בתולדות העולם ויחד עם זאת נקשרת ההבטחה של ארץ כנען שתמיד קשורה עם ייחוד אלוקותו (כפי שהיה עם אברהם) עליהם – "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'".

וכן ה' עכשיו מודיע למשה שיכול לגלות לכל ישראל את השם המיוחד- שם הוויה- ועכשיו הגיע העתיד שהוזכר בשליחות הראשונה-"אהיה שלחני אליכם" וכעת יכול לומר-"לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם… והצלתי אתכם… וגאלתי אתכם… ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים".

כי עד עכשיו משה אמר דברים אלו רק לזקני ישראל שהיו ראויים לכך, ולא לכל בני ישראל שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה, אך כעת לאחר הכבדת העול והקרבתם למען ה' גם הם ראויים לשמוע בשורה זו ולדעת את השם המיוחד – שם הוויה.

ולכן כאן שוב נאמר- "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי" ולכאורה הלא כבר אמר זאת בפרשה הקודמת? אלא שכאן מתייחס לנאקת ישראל לאחר הכבדת העול האחרונה, ולהגדשת הסאה ע"י המצרים- "אשר מצרים מעבידים אותם" שנבעה מהקרבת עם ישראל למען ה'. ולכן ראויים להגאל כולם ולדעת את שם הוויה ולא רק זקני ישראל.

וזו גם הסיבה שדווקא פה מזכיר ה' את הברית עם האבות, וכן שנראה אל האבות בשם אל שדי ולא בשם הוויה, ואילו בפרשה הקודמת בשלחו את משה אל זקני ישראל לא מזכיר את ברית האבות והנהגתו עימם, ומדוע דווקא כאן?

וכעת זה מובן, כי כמו שאל האבות אלוקים נגלה והבטיח את בריתו איתם וייחוד אלוקותו עליהם ועל זרעם ואת ארץ כנען. בזכות הקרבתם למענו בשבירת טבעם, למרות הנהגתו איתם על פי חוקי הטבע ולא בהנהגה ניסית, כך גם כעת בעקבות הקרבת הבנים- עם ישראל, בהכבדת העול של מצרים עליהם כתוצאה מהרצון לעבוד את אלוקים במדבר, גם הם ראויים לאותה הבטחה של האבות לייחוד אלוקותו עליהם והבטחת הארץ.

ואמנם אין להשוות את הקרבת האבות למען ה' להקרבת ישראל למען ה', שהייתה כמעט בעל כרחם, אך עדיין יש להבדיל בין יחידים לבין עם בדרישות להקרבה – כי מעם שלם שמורכב מהרבה פרטים נבדלים אחד מהשני קשה לצפות מה שמצפים מאדם יחיד שמתנדב להקריב. ולכן דווקא בתור עם ה' ההנהגה כעת עוברת להנהגה ניסית מעל הטבע, מה שלא היה עם האבות – אך כמובן שללא זכות האבות כל הבחירה בעם ישראל כעם ה' לא הייתה מתרחשת. האבות הם אלה שהכשירו את הקרקע לבחירה בזרעם כעם ה', אך עדיין עם שעובד ה' זו דרגה חדשה בתולדות העולם ולכן גם ההנהגה חדשה – הנהגת שם הוויה – הנהגה ניסית.

וכעת משה, בתור נציגו של עם ישראל- עם ה', עולה לדרגת נבואה הכי גבוהה שיכול אדם להגיע- "וידבר ה' אל משה לאמר".

עד כה עם אדם וחוה, קין ונח, וכן אברהם, יצחק ויעקב, וגם עם משה בפרשה הקודמת, היו דרגות נבואה שונות-"ויאמר ה'", "וידבר אלוקים", "ויאמר אלוקים", אך אף פעם לא היה "וידבר ה' אל…" שזו דרגת הנבואה הכי גבוהה-"וירד ה' בעמוד ענן… ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם ויאמר שמעו נא דברי, אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט" (במדבר י"ב) וכן-"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים ל"ד)

ובדיוק לאחר שה' מודיע למשה שבוחר בעם ישראל לייחד אלוקותו עליו ולהודיעם את שם הוויה והוצאתם ממצרים בהנהגה ניסית והבאתם אל ארץ כנען, מיד לאחר מכן מתחיל בפעם הראשונה דיבור ה' אל משה ("וידבר ה' אל משה לאמר") שלא ייפסק עד מותו ולא ימשיך אחריו עם אף אחד (למעט יהושע פעם אחת, אך זה מכוחו של משה שסמך את ידיו עליו).

ואין זה אומר שמשה עלה על האבות בדרגתו, כי הרי לא היה אחד מרגלי המרכבה כמותם, אלא דרגה זו נבעה מעם ישראל שמשה היה נציגו ולכן זכה לדרגה זו כמייצגם של עם ישראל (לעומת האבות שהיו יחידים וזכותם נבעה רק מעצמם ולא מכח עם שייצגו), ובאמת במשך שלושים ושמונה שנה לאחר חטא המרגלים במדבר ועד תום דור אנשי המלחמה שמתו במדבר לא היה דיבור של ה' עם משה (אמירה כן, דיבור לא) כיוון שעם ישראל היו נזופים ולכן גם משה היה נזוף למרות שלא חטא במאום, אך כיוון שכוחו ודרגתו נובעים מעם ישראל כנציגם בפני ה', ממילא כאשר הם נזופים גם כוחו כנציגם יורד. (רש"י, דברים ב', ד"ה "וידבר ה' אלי וגו'"- "אבל משילוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפרשה "וידבר" אלא "ויאמר" ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים, לא נתייחד עמו הדיבור בלשון חיבה פנים אל פנים ויישוב הדעת ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל") וזו גם הסיבה שמשה לא זכה להכניס את ישראל לארץ ונשאר עם דור המדבר שמתו מחוץ לארץ כנען, כי כוחו נבע מהם וכשהם לא נכנסו, גם הוא כנציגם לא נכנס, למרות כל תחינותיו להיכנס לארץ – "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמור גם אתה לא תבוא שם, יהושע בן נון העומד לפניך הוא יבוא שמה אותו חזק כי הוא ינחילנה את ישראל" (דברים א'), (אמנם בפרשת "דברים" הבאנו דעה שונה לגבי משך זמן הנזיפה, שהיה קצר בהרבה מהאמור לעיל, אך זאת בגלל שדור הבנים לא היה נזוף, לכן ה' המשיך לדבר עם משה מכוחו, עיין שם בהרחבה).

וזו הסיבה שמשה נבחר כנציגם של עם ישראל בפני ה', בגלל האכפתיות ומסירות נפשו שגילה עבור עם ישראל בנעוריו כשהרג את המצרי שהיכה את העברי ולמרות שלא גדל בקרבם אלא בבית פרעה ונחשף יותר לתרבות המצרית השולטת, בכל זאת לא רק שלא התנכר לעמו כפי שרבים אחרים היו עושים במקומו, כדי לא להפסיד את מנעמי השלטון המצרי, אלא אף ויתר על כל מעמדו בשביל להציל עברי אחד מיד מכהו, ולכן דווקא בו בוחר ה' כמנהיגם של ישראל, כי יודע שעם ישראל עם קשה עורף ויצטרך מנהיג שיהיה סנגורם בפני ה' וימסור נפשו עליהם, כפי שיתברר בחטא העגל ובחטא המרגלים, ולכן גם כל כוחו נובע מישראל.

והתורה כאן מפרטת את ייחוסם של משה ואהרן, ותוך כדי כך מתברר שמשה היה דור שביעי לאברהם אבינו ואברהם הרי דור עשירי לנח, ושוב חוזר עניין המספרים שהזכרנו בפרשיות הקודמות שהנהגת אלוקים מעדיפה את המספר שבע (בשבעת ימי בראשית רק שם אלוקים מוזכר) והנהגת שם הוויה את המספר עשר, ולכן עשר מכות מצרים שהם הנהגה ניסית מונהגות ע"י שם הוויה והמכה העשירית- בכורות, מופעלת ע"י שם הוויה בעצמו ולא ע"י משה ולא ע"י שליח.

ובפרשתנו שמתחילה במילים "וידבר אלוקים" יש שבע מכות, ובפרשה הבאה שמתחילה ב-"ויאמר ה'"- שלוש מכות אחרונות, ביחד נשלמות עשר המכות.

אצל יוסף הסדר היה הפוך – שלוש בתחילה (חלומות שר המשקים והאופים) והמספר שבע אחר כך (חלומות פרעה), וכן בארץ ישראל יש שבעה עממים שיש להשמידם- כנגד שם אלוקים ועשר דרגות קדושה כנגד שם הוויה (מסכת כלים פ"א משנה ו-ט), וכן שבע מצוות בני נח לעומת עשרת הדיברות שניתנו לעם ישראל במעמד הר סיני בדיבור ישיר של שם אלוקים לכל עם ישראל.

ודבר זה מוביל אותנו לפעם הרביעית והאחרונה של דיבור אלוקים שמהווה שלב חדש בתולדות העולם- מעמד הר סיני ומתן תורה לישראל-"וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמור אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים…" (שמות כ') שגם שם יש את השילוב של פרשתנו "וידבר אלוקים… אני ה'…" ושם מגיע לתכלית רצון שם הוויה בבריאה של יצירת עם ה' שפועל על פי חוקי התורה בתוך ארץ כנען ומקדש את חומריותה באמצעות מצוות התורה (שביעית, תרומות ומעשרות, עורלה, פאה, כלאיים, קורבנות וכו'), ועל זה נאמר: "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ ולמקצה השמיים ועד קצה השמיים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו, השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי… מן השמיים השמיעך את קולו לייסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש" (דברים ד').

אמנם השלב של פרשתנו של הוצאת עם ישראל ממצרים באותות ובמופתים לעיני כל הגויים היה ברעש ובפרסום, כדי שגם פרעה מלך מצרים – המעצמה ששלטה בכל האזור באותה תקופה והייתה פאר התרבות האנושית בזמנה- יודה כי "אני ה' בקרב הארץ" ואז- "וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם" וממצרים תתפשט הבשורה לכל העמים מסביב.

אך בשלב הבא, של קבלת התורה בהר סיני, זה להיפך – במקום מבודד, במדבר, עם ישראל לבדו מול ה' מקבל את התורה וזר לא יתערב בתוכם, ושם נכרתת ברית בין עם ישראל לה' להיות לו לעם והוא יהיה להם לאלוקים, ואז יש שילוב של שתי ההנהגות: גם הנהגת ה' – הפרטית, וגם הנהגת האלוקים – הכללית.

ולכן עשרת הדברות כנגד שם הוויה ושמירת השבת שרק עם ישראל נצטווה בה, כנגד הנהגת שם אלוקים, למרות שמסמלת את שביתת אלוקים ביום השביעי לבריאה ששייך לכל האנושות, אך כיוון שאלוקים ייחד את אלוקותו על עם ישראל וכל השאר מסר לשליטת השרים הממונים, רק עם ישראל נדרש לשמור את השבת זכר למעשה בראשית, אך גם זכר ליציאת מצרים (בדברות ראשונות בפרשת "יתרו"- בשמירת שבת נאמר שהיא כנגד היום השביעי של הבריאה – "כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ וינח ביום השביעי" (שמות כ') ובדברות השניות, בפרשת "ואתחנן" נאמר – "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן ציווך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת" (דברים ה')- ושם לא מוזכר עניין שבעת ימי הבריאה).

אז יוצא שהדברות הראשונות והציווי שם על שמירת השבת זה כנגד הנהגת שם אלוקים, והדברות השניות שם שמירת השבת כנגד יציאת מצרים שנעשתה באותות ובמופתים- מעל הטבע, היא כנגד הנהגת שם הוויה.

ובהשוואה זו בעצם מושווית יציאת מצרים של עם ישראל לבריאת העולם, וכפי שבבריאת העולם נודעה בעולם הנהגת שם אלוקים כך ביציאת מצרים נודעה בעולם הנהגת שם הוויה שמהווה בכל רגע את בריאת העולם, ולכן גם יכולה לשנות בכל רגע את חוקי הטבע לצורך מסוים כפי שהוכח ביציאת מצרים.

והנהגת שם הוויה ביציאת מצרים בעצם מהווה גם הוכחה לכך שבריאת העולם נוצרה יש מאין ושיש מנהיג לבריאה ולא כמו שחשבו הפילוסופים שהעולם קדמון מאז ומעולם וחוקיו קבועים ללא שינוי, כי יציאת מצרים והאותות שהתגלו בה מעידים גם על בריאת העולם שהיא נס גלוי ושגם חוקי הטבע הם נס – רק נס שגרתי שאנשים התרגלו אליו ולא שמים לב לכך שזה שהשמש זורחת כל בוקר זה נס, ולכן השבת חייבת את זכירתה גם ליציאת מצרים כי בלעדי יציאת מצרים אנשים לא היו מאמינים שהעולם נוצר בשבעה ימים והייתה מנוחה ביום השביעי.

ובכך מוסברת גם השאלה: שמצד אחד במעמד הר סיני נאמר "וידבר אלוקים…"- משמע שהנהגת אלוקים דיברה אל כל עם ישראל בדיבור ישיר (דבר שלא היה לו תקדים מעולם, כי עד כה זה היה רק ליחידים- נח, אברהם, משה ולא לעם שלם בבת אחת) ומצד שני, משה בספר "דברים" בדברו אל עם ישראל אומר: "וידבר ה' אליכם מתוך האש, קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול" (דברים ד'), ומיד אחרי כן אומר משה: "השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי" (שם, שם)?

ושאלה זו נפתרת בכך: שאכן במעמד הר סיני התאחדו שתי ההנהגות לראשונה לעיני עם שלם, וזה מה שאומר משה בהמשך – "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו, מן השמיים השמיעך את קולו לייסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש… וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (שם, שם).

ובמעמד הר סיני חזר העולם בעצם ליום השישי לבריאה, לסיפור גן העדן לפני חטא אדם הראשון שאז שימש הצירוף "ה' אלוקים" כל זמן שהות אדם הראשון בגן עדן. אך לאחר החטא וגירוש האדם ואשתו מגן עדן התפצלו ההנהגות, ואל קין מדבר רק שם הוויה, ואל נח – פעם שם אלוקים ופעם שם הוויה (אך לא בצירוף).

וכן אברהם, יצחק ויעקב, אף פעם לא מוזכר צירוף זה "ה' אלוקים" ורק בפרשתנו "אלוקים" מזדהה בשם הוויה-"וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה'" ובכך מחזיר לראשונה מאז גן העדן את הצירוף "ה' אלוקים" ואכן בסוף פרשתנו, לראשונה מוזכר צירוף זה ע"י משה בדבריו לפרעה לאחר המכה השביעית (שבתוך עשר המכות) – מכת הברד, שפרעה מודה לראשונה-"ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים" וסוף סוף יודע את ה', מה שבתחילה אמר "לא ידעתי את ה'", ואז מבקש ממשה "העתירו אל ה' ורב מהיות קולות אלוקים וברד ואשלחה אתכם…"

ואז משה מסכים להתפלל להפסקת הברד ומוסיף-"ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלוקים" וזו גם הפעם האחרונה שצירוף זה מוזכר בתורה (אמנם בנביאים ובכתובים זה מופיע מספר פעמים, אך לא בתורת משה) אך בעשרת הדברות, במתן תורה, מתחיל הדיבור בהודעה "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים…" ובכך ייחדתי אלוקותי שהייתה עד אז כללית על כל האנושות וכעת היא רק על עם ישראל, ושאר שבעים אומות נמסרים לשרים הממונים.

נותר לברר בפרשתנו את התחלופה בין מטה אהרן למטה משה בעניין המכות והאם כל המכות חלו רק על המצרים או שחלקן פגעו גם בבני ישראל ומדוע, ועניינים אלה ואחרים מטופלים בהרחבה בקונטרס המטות.

קונטרס המטות

בפרשת "בשלח", אומר ה' אל משה: "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו"(שמות יד,טז). ובהמשך, לאחר שבני ישראל עברו בתוך הים אומר ה': "נטה את ידך על הים וישובו המים על מצרים על רכבו ועל פרשיו" (שם, כו). בפסוק זה לא מוזכר המטה, והדבר אומר דרשני: מדוע לבקיעת הים נדרש מטה, ולשובו לקדמותו לא נדרש מטה? 

לצורך כך נשוב לפעם הראשונה שמוזכר מטה משה: בפרשת שמות- במעמד הסנה, ה' אומר למשה: "מה זה בידך ויאמר מטה"(שמות ד,ב), ואז ה' אומר למשה להשליכו ונהפך לנחש. ולאחר מכן אומר למשה- "ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות"(שם, יז) ומדובר בינתיים רק על אות אחד (המטה שנהפך לנחש) שאותו צריך לעשות לפני זקני ישראל כדי שיאמינו שה' שלחו, ואולי גם על אותות אחרים שעדיין לא נתגלו למשה ויצטרך לעשותם בעתיד.

ולכאורה, כנראה מדובר במכות מצרים או בקריעת ים סוף או בהכאה בצור והוצאת המים, שבכולם היה שימוש במטה. ואכן בהמשך כתוב – "וישב ארצה מצרים ויקח משה את מטה האלוקים בידו"(שם, כ), כעת כבר מכונה מטה משה- "מטה האלוקים" אולי בגלל הנס שנעשה בו בהפיכתו לנחש ובחזרה. או במיקום הנס שהתרחש בהר האלוקים חורב.

לאחר מכן משה ואהרן אוספים את כל זקני ישראל- "וידבר אהרן את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה ויעש האותות לעיני העם"(שם, ל). אותות בלשון רבים מתייחס ל 3 האותות: המטה שהפך לנחש, היד המצורעת ושפיכת מי היאור שנהפכים לדם. אך מי עשה אותם לעיני העם, משה או אהרן?

בפשטות משמע שאהרן עשאם, אך בציווי ה' אל משה כתוב -"אשר תעשה בו את האותות" (שם, יז) משמע שאהרן מדבר ומשה עושה, ומניתוח הפסוק אפשר להשליכו על משה- כי אמנם תחילת הפסוק מזכירה את אהרן- "וידבר אהרן", אך גם משה מוזכר בפסוק- "אשר דבר ה' אל משה ויעש האותות"(שם, ל) וייתכן שהמילה "ויעש" מתייחסת אל משה ולא אל אהרון.

לאחר מכן בפרשת "וארא" אנו נפגשים עם מטה חדש- מטה אהרן- "ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין" (שמות ז, ט) משמע שה' מצווה למשה לומר לאהרן להשתמש במטה של אהרן, ופה לא מוזכרת המילה "אות", כמו במטה משה אלא המילה מופת-"כי ידבר אליכם פרעה לאמור תנו לכם מופת"(שם, שם) ומטה אהרן לא נהפך לנחש אלא לתנין, ומדוע?

ופרעה קורא "לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים ויבלע מטה אהרן את מטותם"(שם, יא-יב). פה בפירוש מוזכר שהמטה זה מטה אהרן ולא מטה משה ולא "מטה האלוקים" ומדוע בולע מטה אהרן את מטותם הרי הינו עדיין תנין ולא מוזכר שחזר להיות מטה, וכן התנינים של החרטומים עדין לא חזרו להיות- "מטותם". אז איך בולע מטה אהרן את מטותם? והמדרש ידוע, אך מה עם הפשט? וכן מדוע לא משתמש משה במטה שלו ומדוע ה' מצווה להשתמש במטה אהרון דווקא?

התמיהה גוברת לאחר מכן, בציווי על מכת דם ה' אומר למשה- "לך אל פרעה בבוקר…. והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך" (שם, טו) מדוע צריך להדגיש- "אשר נהפך לנחש?" משמע שה' אומר למשה קח את המטה שלך שנהפך לנחש במדבר ולעיני זקני העם, ולא את מטה אהרן שנהפך לתנין לעיני פרעה ועבדיו.

ובהמשך ה' אומר למשה לומר לפרעה- "בזאת תדע כי אני ה' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם" (שם, יז), ראשית, מדוע דווקא בהכאת "המטה אשר בידי" יידע פרעה "כי אני ה'" ומדוע בהפיכת מטה אהרן לתנין לא הבין פרעה "כי אני ה'"? מה הייחודיות של מטה משה לעומת מטה אהרן? ואם כך הדבר, גוברת התמיהה מדוע בכלל משתמשים במטה אהרן?

והתמיהה גוברת בביצוע מכת דם – "ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים… ויהיו דם"(שם, יט), בניגוד לציווי ה' לעיני פרעה, שוב חוזר ה' אל מטה אהרן לביצוע מכת הדם והרי זה סותר את מה שאמר משה לפרעה- "במטה אשר בידי", וכן לאהרן נאמר "נטה את ידך"- ולא- "הכה ביאור" וההכאה ביאור נאמרה למשה- "הנה אנכי מכה במטה"(שם, יז), וכן מצד אחד נאמר שמשה יבצע את המכה, ומצד שני נאמר שאהרן יבצע אותה? ואכן בביצוע נאמר: "ויעשו כן משה ואהרן כאשר צווה ה' וירם במטה ויך את המים אשר ביאור"(שם, כ) מצד אחד שניהם עשו, מצד שני "וירם במטה ויך" נאמר בלשון יחיד, אז מי עשה? ובאיזה מטה מדובר?

ונראה לומר שאכן שניהם נצטוו ושניהם פעלו, כמו שכתוב במפורש- "כאשר צווה ה'". אהרן הרים במטה "וירם במטה" כפי שנצטווה לנטות את מטהו על מימי מצרים אך לא להכותם, ומשה עשה את פעולת ההכאה כפי שנצטווה. ולכן המילים "ויך את המים אשר ביאור" מתייחסים למשה שהכה במטהו על היאור ולא על מימי מצרים, כפי שנצטווה לעיל- "מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור" . אמנם, דבר זה סותר למדרש שמשה בעצמו לא הכה את המים כדי לא להיות כפוי טובה על אשר הצילוהו, אך בפשט מוכח אחרת. כי בפרשת "בשלח"- על הצור בחורב, אומר ה' אל משה- "עבור לפני העם… ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת… והכית בצור ויצאו ממנו מים"(שמות יז, ה-ו), רואים במפורש שמשה הכה את היאור במכת הדם במטהו שלו ולא במטה אהרן, ואהרן עצמו רק היטה את מטהו ולא הכה ביאור. בדיוק כפי שנצטוו כל אחד בפני עצמו: משה הכה במטהו, ואהרן מטה את מטהו על מימי מצרים בלי להכות.

אמנם זה בסתירה למדרש, שמשה לא הכה את היאור, אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטו. וכבר כתב ה"אור החיים" הקדוש בפרשת "האזינו" פסוק א': "והגם שקדמונינו בחרו דרך אחר, כבר אמרנו שבעים פנים לתורה, ובעניין האגדה יכולים לפרש, הגם שיהיה הפירוש מנוגד לדבריהם, כל שאין הניגוד בדבר הלכה"- שם חולק ה"אור החיים" על דברי מדרש ספרי. וכן גם כאן מדובר במציאות שקרתה ומאי דהוה הוה ואין נפקא מינה לדינא.

עניין נוסף שצריך לברר: האם מכת דם פגעה גם בישראל או רק במצרים?

המדרש ידוע, אך על פי הפשט, רק במכה הרביעית מוזכרת לראשונה הבדלה בין ישראל למצרים- במכת ערוב- "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן…"(שמות ח, יח) משמע שזו היתה הפעם הראשונה שהיתה הפליה, וב-3 המכות הראשונות ובכללן- דם, לא היתה הבדלה, וגם ישראל סבלו ממכת הדם. וניתן להוכיח זאת משני פסוקים- "ויהי הדם בכל ארץ מצרים"(שמות ז, כא)- שזה כולל את ארץ גושן ששם בני ישראל. וכן בפסוק הבא: "ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם"(שם, כב) כלומר: שגם חרטומי מצרים הפכו את המים לדם, והם ודאי לא הפלו בין ישראל למצרים, ואם הפכו לדם, אז גם מימי ישראל נהפכו לדם, אחרת היה מוזכר הדבר שבני ישראל לא נפגעו.

לעניין השינוי במילה "בלטיהם" ולא "בלהטיהם" שהוזכרה לעיל (במטה אהרן שנהפך לתנין). ידועים דברי רבותינו שלהטיהם זה מעשה כשפים ולטיהם זה מעשה שדים, אך נשאלת השאלה מדוע הפסיקו להשתמש במעשה כשפים ועברו למעשה שדים? ונראה לתרץ זאת כך: שכישוף יכול לפעול רק דרך חפץ, ומטות החרטומים היו החפץ שבעזרתו זימנו מלאכי חבלה לביצוע הכישוף (כפי שמסביר הרמב"ן), וברגע שמטה אהרן בלע את מטותם, כל כח הכישוף נבלע במטה אהרון שבלע את מטותם (ולכן מתורצת הקושיה: מדוע נאמר שמטה אהרן בלע את מטותם, ולא "תנין אהרן בלע את תניניהם"? כי הכוונה לומר שכח הקדושה במטה אהרן בלע את כח הכישוף שבמטות החרטומים, ובכך מנע מהם יותר להשתמש בכוח הכישוף, ולכן נאלצו לפנות לזימון שדים, ששם לא צריך כח כישוף, או חפץ מיוחד, אך כוחם חלש ממעשה כשפים, שאלו מלאכי חבלה ממש, ולא רק שדים שהם חצי רוח וחצי חומר, חציים אנשים וחציים רוחות כפי שמסבירה הגמרא את תכונות השדים, שגם שלמה נהג להפעילם).

ואכן מפליא העניין, שבמופת של מטה אהרן שבולע את מטות החרטומים, מוזכרים- מכשפים- "ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן"(שם, יא) ואילו לאחר מכן, בכל 3 המכות- דם, צפרדע וכינים, כבר לא מוזכרים "מכשפים" רק חרטומים, ולא מוזכר בלהטיהם, אלא בלטיהם, כי המכשפים איבדו את כוחם בגלל מטה אהרן שבלע את מטותם.

אך עדיין נשאלת השאלה: מה מיוחד במטות החרטומים שרק דרכם ניתן לפעול בכישוף? ושוב, עניין המטה וייחודו הן לקדושה והן לטומאה, אומר דרשני.

"ויחזק לב פרעה… ויבוא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת"(שם, כב-כג) ומדוע? והרי ה' אמר במפורש- "בזאת תדע כי אני ה'"(שם, יז), דבר שלא נאמר בשום מכה, חוץ ממכת הדם, אז מדוע פרעה לא שת ליבו? ומדוע צריך שמשה יכה במטהו את היאור ואהרן ינטה את מטהו על מימי מצרים, מדוע לא מספיק אחד מהם? כפי שנראה בשאר המכות, שרק אחד מהם פעיל ולא שניהם?

נקודה נוספת מעניינת בדברי ה' אל משה לומר לפרעה: "כה אמר ה', בזאת תדע כי אני ה', הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור"(שם, שם), משמע, שמשה מצטט לפרעה את דברי ה', וכאילו ה' אומר: "הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור", משמע שה' בכבודו ובעצמו מכה במטה אשר בידו על מימי היאור, ולא שמשה מכה במטה אשר בידו על היאור. ולכאורה איזה מטה יש בידי ה'? על אשור נאמר: "הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי" (ישעיה י'). אך לא נאמר שאשור הוא מטהו של ה', אלא רק שבט אפיו, אך לא מוזכר בתנ"ך- "מטה ה'". אמנם מטה משה נזכר כמה פעמים בשם- "מטה האלוקים" כפי שכבר הזכרנו לעיל. אך זה היה בשימושו של משה עצמו, ולא שה' בעצמו הכה במטה משה, כפי שמשמע כאן.

ובאמת, על פי הנאמר בסוף פרשת "בשלח" בהכאת הצור, שה' אומר למשה- "ומטך אשר הכית בו את היאור"(שמות יז, ה), משמע שמשה בעצמו הכה את היאור במטהו, ולא ה'. וניתן לומר, שאכן משה הכה את היאור במטהו ואהרן נטה את מטהו על מימי מצרים, ולא הכה, וה' גם הכה ב"מטהו" השמיימי את המים אשר ביאור, ומשה למטה חיקה את ה' למעלה. ואם רק ה' היה מכה ב"מטהו" את היאור, אז פרעה היה יודע בוודאות – "כי אני ה'", אך ה' רצה לתת לו מקום לטעות, כדי שתהיה לו בחירה ויכביד את לבו, ויקבל את כל 10 המכות, ולכן ציווה גם לאהרן לנטות את מטהו על מימי מצרים, וכך נתן לפרעה אמתלא, לחשוב שכח הכישוף שבלוע במטה אהרן (לאחר בליעת המטות של המכשפים) הוא שגרם למכה, ובפרט שגם חרטומי מצרים עשו זאת בלטיהם (במעשה שדים) דבר שהגביר את ספקנותו.

אך לפי זה יוצא, שבעצם משה עשה דבר שלא נצטווה. אמנם ה' אמר לו: "לך אל פרעה בבוקר… והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך"(שמות ז, טו) ולשם מה לקחת את המטה אם לא בשביל לעשות בו מעשה? אך למעשה לא מופיע ציווי למשה להכות את היאור, אלא רק לאהרן נאמר: "קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים"(שם, יט). ומה שנאמר- "הנה אנכי מכה במטה אשר בידי…"(שם, יז) זה הרי דברי ה' על עצמו, ולא הוראה למשה להכות, ומדוע משה הכה במטהו על היאור?

וניתן לומר: שהרי כבר בחורב בסנה אומר ה' למשה בשלחו אותו לגאול את ישראל: "ואת המטה הזה תקח בידך, אשר תעשה בו את האותות"(שמות ד, יז) ומדוע נאמר "אותות" ברבים? הלא רק אות אחד נעשה במטה משה: הפיכתו לנחש בסנה, שצריך לעשות גם בפני זקני ישראל למען יאמינו כי ה' שלחו. ולכן משה הבין שצריך לעשות במטה אות נוסף, וכשה' אומר לו ללכת לפרעה בבוקר ולקחת "את המטה אשר נהפך לנחש"(שמות ז, טו) (שזה האות הראשון שנעשה במטה) ה' בא לרמוז לו, שעכשיו ישתמש בו לאות הנוסף, ואז יתמלא ייעודו- "אשר תעשה בו את האותות". אך למעשה האות השני שנועד למטה של משה יתקיים בבקיעת ים סוף שאז ה' אומר למשה- "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו"(שמות יד, טז), ולא כעת, שרק צריך לקחת את המטה כדי שפרעה יראה שכשם שמשה מחזיק מטה, כך ה' בשמים מחזיק מטה שיכה בו את היאור שייהפך לדם, והמטה השמיימי, זה בעצם שרם של ישראל- מיכאל, שיכה את אלוהיהם של מצרים- שזה היאור, ולכן בדברי ה' נאמר- "אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור" ולא כמו בציווי לאהרן שנאמר רק "נטה ידך על מימי מצרים, על נהרותם, על יאוריהם ועל אגמיהם"- ולא מוזכר היאור בנפרד שזה הנילוס שהוא אלוהיהם של מצרים. וכאשר ה' מכה במטה שבידו ביאור והופכו לדם, זה מרמז על מות או פציעת אלוהיהם של מצרים, כמו אדם שנפצע ושותת דם. ובזאת ידע פרעה "כי אני ה'" ואין עוד מלבדו, והוא המהווה ומקיים את הכל כולל היאור.

וכדוגמא לכך ניתן למצוא במי מריבה- פרשת "חוקת", שה' אומר למשה: "קח את המטה… ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו"(במדבר כ, ח)- ומשה מכה בסלע במטה, למרות שלא נצטווה, כי כנראה הבין שאם ה' אומר לקחת את המטה, אפשר גם להכות בו, כמו שכאן ה' רק אומר לו לקחת את המטה ולא להכות, ומשה הכה. ומדוע כאן לא נענש ובמי מריבה נענש? זאת נבהיר בהמשך.

במכת צפרדעים שוב ה' אומר אל משה- "אמור אל אהרן, נטה את ידך במטך…" ואכן אהרן מבצע – "ויט אהרן את ידו על מימי מצרים…."(שמות ח, א-ב) כאן רק אהרן פועל, ובמטה אהרן, ולא במטה משה, ולא מכה את המים, אלא רק נוטה את ידו באוויר כפי שנצטווה ועשה במכת דם שרק נטה את ידו ולא הכה. וגם כאן עושים "כן החרטומים בלטיהם ויעלו את הצפרדעים על ארץ מצרים" (שם, ג). גם כאן זה מעשה שדים. כי כח הכישוף בלוע במטה אהרן. וגם כאן משמע שאין הבדל בין ישראל למצרים, כי נאמר: "ותכס את ארץ מצרים"(שם, ב) משמע שכולל את מושב בני ישראל. וכמו שאמרנו במכת דם שגם החרטומים העלו את הצפרדעים, והם וודאי לא הפלו את ישראל לטובה. וכן במכת כינים שוב רק אהרן מצטווה ופועל – "אמור אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ והיה לכנים בכל ארץ מצרים"(שם, יב). שוב מטה אהרן דווקא, וכנים בכל ארץ מצרים, כולל ישראל, וההבדל, שכאן ה' מצווה להכות במטה ולא לנטותו כמו שהצטווה אהרן בדם ובצפרדעים, והשאלה מדוע ההבדל?

וניתן לומר שיש כאן הבדל בין יסוד המים שעליו פעל המטה במכת דם וצפרדע, לבין יסוד העפר, שעליו פועל המטה במכת כינים, כי יסוד המים מעודן ופחות חומרי מיסוד העפר שהתקלל בחטא עץ הדעת, ולכן המים טיהרו את הארץ במבול, ואינם זקוקים להכאה. אך יסוד העפר זקוק לביטוש והכאה על מנת לעדנו. וכן במקרה של מכת כינים, כדי למלא את ציווי ה' צריך יסוד העפר הכאה, ולא מספיקה נטיית מטה גרידא כפי שמספיקה למים.

"ויעשו כן החרטומים בלטיהם להוציא את הכנים ולא יכולו…ויאמרו החרטומים… אצבע אלוקים היא"(שם, יד-טו). שוב החרטומים מנסים מעשה שדים אך הפעם לא מצליחים, ואז מודים שגם מטה אהרן שייחסו לו כוחות כישוף בגלל בליעתו את מטותיהם איננו פועל מכח הכישוף חלילה, אלא אצבע אלוקים היא, ובכך מילא המטה את תפקידו, ויותר לא ייעשה בו שימוש אלא רק במטה משה.

ונשאלת השאלה: מדוע כעת השתכנעו החרטומים בכוחו של מטה אהרן, שלא נובע מכישוף, הלא ייתכן ששדים לא יכולים להוציא כינים, כי זו בריה קטנה משעורה שאין לשדים שליטה עליהן, אך בכישוף שזה מלאכי חבלה, כן ניתן להוציא כינים, ואילו היו בידיהם המטות שבלע אהרן היו יכולים להוציא גם כינים? ומדוע מודים שזו אצבע אלוקים? וניתן לומר: שבעצם מעשה כישוף ומעשה שדים יש להם אותו כח, רק שבמעשה כישוף ניתן להחזיר את הפעולה לקדמותה ובמעשה שדים לא, ולכן השתמשו בתחילה במעשה כישוף, והפכו את מטותיהם לתנינים ואח"כ הפכו בחזרה למטות וזה אפשרי רק בכישוף, ולא במעשה שדים, שאז הם נשארים תנינים ולא חוזרים להיות מטות, ולכן כתוב לעיל "ויבלע מטה אהרן את מטותם" כי אהרן הפך את מטהו לתנין והחזירו למצב מטה, וכן המכשפים והחרטומים הפכו את מטותיהם לתנינים והחזירום למטות (דבר אפשרי בכישוף ולא במעשה שדים) ומטה אהרן בלע את מטותם, במצב של מטות ולא תנינים, ולכן איבדו את יכולת הכישוף, ופנו למעשה שדים, ורעיון זה עונה על השאלה מדוע לא הבינו החרטומים שמטה אהרן זה אצבע אלוקים כבר במכת צפרדע, שמשה התפלל וסרו הצפרדעים, דבר שהחרטומים במעשה השדים לא יכלו להסיר את הצפרדעים אלא רק להביאם, וכן במכת דם לא יכלו להפוך בחזרה את הדם למים אלא רק מים לדם, כי זה מעשה שדים, שלא יכולים להחזיר את המצב לקדמותו. ולפי הרעיון שאמרנו, שבכישוף אפשר להחזיר את המצב לקדמותו, לכן לא התרשמו החרטומים מהסרת הצפרדעים, כי הרי זה לדעתם מעשה כישוף שניתן להחזיר את המצב, כפי שהם הצליחו להחזיר את התנינים למטות בתחילה. אך במכת כינים, שמטה אהרן מצליח להוציא כינים, ומעשה שדים לא מצליח הבינו החרטומים שזה לא כישוף, כי בהוצאת הדבר אין הבדל בין כישוף למעשה שדים, רק בהחזרתו לקדמותו יש הבדל, ופה שראו הבדל גם בהבאת המצב הראשון, סימן שמטה אהרן זה לא כישוף אלא כוחות קדושה. כי כוחות הכישוף מגיעים מצד הטומאה, ומעשה שדים זה ניטרלי ולא נחשב לכוחות הטומאה, ולכן יש פוסקים שמתירים להשתמש בשדים, כפי שעשה שלמה המלך עם אשמדאי מלך השדים.

אך יש לשים לב, שהחרטומים אומרים "אצבע אלוקים היא"(שם, שם) ולא אומרים- "יד ה' היא" כפי שה' אמר "בזאת תדע כי אני ה'…"(שמות ז, יז) כי עדיין לא הכירו את התגלות שם הוויה, רק את המושג אלוקים, שזה כח עליון מצד הקדושה, אך את שם הוויה שמהווה את הכול ושה' הוא האלוקים עוד לא ידעו, ולכן פרעה חיזק את ליבו ולא שמע אליהם, וייכנע רק כשה' בעצמו ללא שליחים יכה במכת בכורות, ואז יידע את יד ה' וייכנע כי "הלבנון באדיר יפול"(ישעיה י), ופרעה שהחשיב את עצמו לאלוה ("לי יאורי ואני עשיתיני"(יחזקאל כט)) ייכנע רק למשלח ולא לשליחים.

ב-3 המכות האמצעיות אין שום נוכחות של מטה, ואהרן סיים את תפקידו במכות, ומכאן והלאה רק משה נשלח ומבצע. ופה במכת ערוב בפעם הראשונה ישנה הבדלה בין ישראל למצרים. והמעניין שדווקא במכת ערוב שמשמעותה ערבוב ישנה לראשונה הבדלה בין ארץ גושן למצרים- "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן… למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ"(שמות ח, יח), בניגוד למה שאמרו החרטומים שזה אצבע אלוקים בלבד, ההבדלה בתוך מצרים בין ישראל למצרים (בניגוד ל-3 המכות הראשונות שכולם סבלו) מוכיחה שה' נמצא בקרב הארץ ומכה את זה ומציל את זה. כי שם הוויה זה השגחה פרטית על כל יצור, ושם אלוקים זו הנהגה כללית של העולם. (ראו מעשה בראשית שמוזכר רק שם אלוקים). בשלוש המכות השלישיות עדיין רק משה מבצע את המכות אך יש כאן שימוש במטה משה. במכת ברד נאמר-"ויאמר ה' אל משה נטה את ידך על השמים ויהי ברד בכל ארץ מצרים"(שמות ט, כב) אך משה לא נוטה רק את ידו אלא משתמש במטה משה- "ויט משה את מטהו על השמים"(שם, כג) שוב משה מוסיף על מה שנצטווה ומדוע? וכן במכת ארבה, ה' אמר למשה- "נטה ידך על ארץ מצרים בארבה"(שמות י, יב) ומשה לא נוטה רק את ידו, אלא גם את מטהו- "ויט משה את מטהו על ארץ מצרים"(שם, יג) ושוב מוסיף על מה שנצטווה ומדוע? הרי לא מצינו שנענש על כך כפי שנענש במי מריבה כשהכה בסלע במטה בלי שנצטווה על כך. אך במכת חושך שזו המכה האחרונה שמשה פועל בה (כי במכת בכורות רק ה' פועל) שוב ה' אומר למשה – "נטה ידך על השמיים ויהי חושך על ארץ מצרים"(שם, כא) וכאן משה עושה בדיוק כפי שנצטווה ולא משתמש במטהו- "ויט משה את ידו על השמיים"(שם, כב),ומדוע? הלוא לא השתנה דבר בציווי ה', אז מדוע בשתי המכות הקודמות השתמש במטה וכאן לא?

והשאלה מתחזקת, כי בפעם הבאה שיש שימוש במטה משה, זה בפרשת "בשלח" בקריעת ים סוף, שה' אומר למשה "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו"(שמות יד, טז). ומשה- "ויט משה את ידו על הים…"(שם, כא) ומדוע לא משתמש במטהו? ולאחר מכן כשעברו ישראל בתוך הים ומצרים נכנסו אחריהם לתוך הים, ה' אומר למשה- "נטה את ידך על הים וישובו המים על מצרים על רכבו ועל פרשיו"(שם, כו), פה ה' לא מזכיר את מטה משה ומדוע? וכאן משה מבצע בדיוק את דבר ה' "ויט משה את ידו על הים וישב הים לפנות בוקר לאיתנו…"(שם, כז).

 הפעם הבאה שמוזכר מטה משה זה בהכאת הצור בחורב- "ויאמר ה' אל משה… ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת"(שמות יז, ה), מדוע צריך להזכיר "אשר הכית בו את היאור" הרי בפעם הקודמת הספיק לומר "ואתה הרם את מטך"(שמות יד, טז), אז גם כאן היה מספיק לומר "קח את מטך" ומשה היה מבין שמדובר במטה משה? ומשמע שיש פה רמיזה למשה- שם לא היית אמור להכות עם המטה את היאור ופעלת על דעת עצמך, אך פה, אתה נדרש להכות במטה את הצור- "והכית בצור ויצאו ממנו מים, ויעש כן משה לעיני זקני ישראל"(שמות יז, ו).

מיד לאחר מכן במלחמת עמלק, משה משתמש במטה ללא ציווי מה' – "ויאמר משה אל יהושע… מחר אנכי ניצב על ראש הגבעה ומטה האלוקים בידי"(שם, ט). פה לראשונה יש התייחסות של משה אל מטהו, וקורא לו – "מטה האלוקים", ולא אומר "ומטי בידי" אלא "מטה האלוקים". "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל…"(שם, יא) וכיוון שבידו נמצא מטה האלוקים, אז בהרמת ידו מורם מטה האלוקים וישראל מנצחים וכשמניח ידו- גבר עמלק. ופה מגיע לסיומו תפקידו של מטה משה- "מטה האלוקים"-"אשר נהפך לנחש"- "אשר הכית בו את היאור" ויותר לא מוזכר בתנ"ך. לכאורה…

לעומת זאת מטה אהרן מופיע שוב. לאחר הפסקה ארוכה (מאז מכת כינים), מופיע שוב מטה אהרן בפרשת "קורח"- "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים… ויאמר ה' אל משה, השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי… ויעש משה כאשר ציווה ה' אותו כן עשה"(במדבר יז, כג-כו)- מעניין שכאן, מטה אהרן מוזכר "לאות", ולפני פרעה מוזכר "למופת". אך האם זהו מטה אהרן שנהפך לתנין, ואשר שימש ל-3 המכות הראשונות במצרים?! מפשט הפסוקים משמע שזה מטה חדש – "דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה לבית אב מאת כל נשיאיהם לבית אבותם שנים עשר מטות, איש את שמו תכתוב על מטהו, ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי כי מטה אחד לראש בית אבותם"(שם, טז-יח). משמע מכאן, ש-12 המטות נלקחו מנשיאי כל שבט, ושבט לוי, נשיאו לא היה אהרן אלא- אלעזר בן אהרן הכהן, כפי שמוזכר בפרשת "במדבר"-"ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן"(במדבר ג, לב).

אם כן, אין זה המטה המקורי של מכות מצרים ורק כעת, לאחר מעשה קרח נכתב שם אהרן על מטה לוי- "ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי". אך ייתכן שזה כן המטה המקורי של אהרן, רק הוריש אותו לבנו בתור נשיא שבט לוי ובמעשה קרח חזר אל אהרן. והפעם האחרונה שמוזכר מטה אהרן, זה לכאורה במי מריבה בפרשת "חוקת"- "וידבר ה' אל משה לאמור: קח את המטה והקהל את העדה, אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו"(במדבר כ, ח). משמע "את המטה" שה' מתכוון למטה הידוע של משה- מטה האלוקים- ולכן נאמר בהא הידיעה, בלי לפרט איזה מטה. אך משה לכאורה לוקח מטה אחר- "ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צווהו"(שם, י). איזה מטה נמצא לפני ה'? לכאורה מטה אהרן שפרח בחטא קורח- "וינח משה את המטות לפני ה' באוהל העדות", "השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת"(במדבר יז, כב-כה). אם כן, כאן, כאשר משה לוקח את המטה "מלפני ה'" משמע שלוקח את מטה אהרן, והאם זה בניגוד לציווי, שה' אמר לו "קח את המטה", שאמרנו שמשמע המטה הידוע – "מטה האלוקים", אם כן מדוע בהמשך הפסוק טורחת התורה להוסיף את המילים- "כאשר צווהו" שמשמע שלקח את המטה שנצטווה? ובהמשך נאמר "וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיים"(במדבר כ, יא), משמע שזה מטהו- מטה האלוקים, ולא מטה אהרן, ואז אכן לקח את המטה שנצטווה.

אז מה פשר המילים "מלפני ה'", שמשמע שלקח את המטה שנמצא למשמרת באוהל העדות לפני ה' וזהו מטה אהרן? וניתן לומר, שגם מטה משה הושם באוהל העדות למשמרת לפני ה' ושמשה לא השתמש בו לאחר מלחמת עמלק כי זה מטה האלוקים ולא ראוי לעשות בו שימוש חול (ואכן מצאתי במסכת אבות דרבי נתן פרק מ"א משנה י"ב: "דברים העשויים וגנוזים אלו הן: אוהל מועד וכלים שבו, וארון ושברי לוחות וצנצנת המן והמטה, צלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה, בגדי כהונה ובגדי כהן משיח…" ועל המילה "המטה" אומר ה"בניין יהושע": "היינו מטה של משה". רואים מכאן שגם מטה משה וגם מקלו של אהרן היו מונחים בקודש הקודשים למשמרת ונגנזו ע"י יאשיהו המלך יחד עם הארון.)

מכל האמור לעיל יוצא, שגם במי מריבה נעשה שימוש במטה משה- מטה האלוקים, ולא במטה אהרן המקורי, או המחודש בחטא קורח. אם כן, חלה הפסקה ארוכה של 40 שנה בין השימוש הלפני אחרון במטה משה (מלחמת עמלק) לבין השימוש במי מריבה שעל סף הכניסה לארץ. ובעצם, השימוש במלחמת עמלק לא הונחה ע"י ה', אלא משה בעצמו לקח את מטה האלוקים בידו- "מחר אנכי ניצב על ראש הגבעה ומטה האלוקים בידי"(שמות יז, ט). ולמעשה, הציווי הלפני אחרון על השימוש במטה משה היה זמן קצר לפני מלחמת עמלק- על הצור בחורב, שבו ה' ציווה על משה להכות בצור במטהו ולהוציא ממנו מים. ונשאלת השאלה מדוע במי מריבה לא צוווה להכות על הצור ומדוע נענש על הכאתו, מה השתנה מהפעם הקודמת?

על מנת ליישב את כל הקושיות דלעיל, עלינו לחקור את מהות המושג "מטה" מדוע לא נאמר מקל? כפי שאומר יעקב- "במקלי עברתי את הירדן הזה"(בראשית ל"ב) כי מקל על ההליכה ועל פעולות רבות של האדם שהשימוש במקל מקל לבצען. שם העצם מטה בא מהשרש נ.ט.ה ולכן יש דגש בט' שהנ' נבלעת בו. המילה מטה משמשת במקרא הן כמקל שמסייע להליכה כמו שהיה מטה משה לפני מעמד הסנה- מטה רועים. הן כמשענת- "בשברי לכם מטה לחם" (ויקרא כ"ו) ששם פירוש המטה-זה משען הפרנסה, והן ככינוי לשבטי ישראל "לתשעת המטות וחצי המטה" (במדבר ל"ד) והן ככינוי לענף עץ- "צץ המטה פרח הזדון" (יחזקאל ז').

במסכת אבות פרק ה' משנה ו' מוזכר מטה משה כאחד מעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, אך למען הדיוק לא מוזכרת המילה "משה" אלא סתם "מטה" ורש"י שם אומר: "והמטה של משה שבו שם מפורש חקוק, מונח ועומד עד שנתנו למשה, ולא זהו מטה אהרן דהא כתיב 'ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי' ואי אפשר שכתוב בו שם אהרן" עכ"ל. באותה משנה גם מוזכרים "פי הארץ" ואומר רש"י: "שפצתה את פיה בימי קורח" עכ"ל. וכן "פי הבאר" אומר רש"י: "פי הבאר של מרים שנבלע הפתח בסלע וכשהכה משה הסלע, פתח הסלע את פיו שנברא לו מקדם" עכ"ל. ובאותה המשנה יש דעת היש אומרים- "אף המזיקין".

מצד שני במסכת פסחים דף נד- מובאת ברייתא שדומה למשנה זו באבות, אך שונה במספר דברים ושם לא מוזכרת המילה מטה בדברי תנא קמא אלא בדברי היש אומרים- "ויש אומרים אף מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה ויש אומרים אף המזיקין". יוצא שהעימות בין מטה אהרן למטה משה מתקיים גם בין ברייתא למשנה.

לפי המשנה במסכת אבות המטה נוצר בערב שבת בין השמשות לפי תנא קמא, ולפי הברייתא- לפי ת"ק בכלל לא מוזכר המטה ולפי היש אומרים מוזכר מקלו של אהרן בחטא קורח שפרח והוציא פרחים ושקדים. יש לדעת שערב שבת בין השמשות זהו יום השישי לבריאה, לפני כניסת השבת הראשונה ולאחר חטא עץ הדעת וגירוש אדם וחווה מגן עדן. ומדוע לא נבראו עשרת הדברים לפני כן? יש לתלות זאת במישרין בחטא עץ הדעת שבעקבותיו נולד הצורך בעשרת הדברים: "פי הארץ, פי הבאר, פי האתון, הקשת, המן, המטה, השמיר, הכתב, והמכתב, והלוחות ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואילו של אברהם ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה" (משנה אבות פ"ה משנה ו') ולפי הברייתא בפסחים צריך להוסיף את בגדו של אדם הראשון ואת מערת משה ואליהו ואת מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה. משמע, שללא חטא עץ הדעת לא היה צורך בבריאת הדברים דלעיל, כי לא היה מושג של חטא, ולא היה צורך אפילו ב"צבת בצבת עשויה" כי אדם וחווה היו נשארים בגן עדן ללא צורך בעבודה ובכלי עבודה שהגירוש מגן עדן הכריחם.

ויש לחקור, מה הם המזיקין המוזכרים במשנה באבות: האם אלו מלאכי חבלה, או רוחות בכף הקלע הסובבות בעולם ופוגעות בבני אדם או שדים מזיקים הנמצאים בחורבות והמתוארים בהרחבה בגמרא, או כולם ביחד? או כל כוחות הטומאה של הסטרא אחרא שקיבלו כוח מהנחש הקדמוני, שהביא את המוות לעולם בהחטיאו את אדם, ומכח כך נוצר הצורך במלאך המוות שעליו נאמר בסוף היום השישי לבריאה- "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" שעל זה אומרת הגמרא: "מאוד זה מלאך המוות" ואם כן זה מקביל לזמן ערב שבת בין השמשות שנבראו המזיקין הכפופים למלאך המוות הממונה על כוחות הטומאה. אך מדוע לשיטת ת"ק במשנה באבות לא מוזכרים המזיקין? ולשיטתו, מתי נבראו המזיקין? וכן מדוע ת"ק של המשנה באבות אומר מטה סתם ולא מפרש "מטה משה" כמו שהתנא של הברייתא פירש "מקלו של אהרן"? וכן דברי רש"י שמטה משה היה חקוק עליו שם המפורש וניתן למשה, לא מסתדרים עם פשט הפסוקים בפרשת "שמות" שמשמע משם שמשה החזיק מטה רועים פשוט וה' אמר לו "מה זה בידך ויאמר מטה ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו"(שמות ד')- משמע שמשה הופתע מהשינוי במטה ואילו ידע ששם המופרש חקוק עליו מה יש לו לברוח? וכן בפשטות משמע שהמטה נהפך לנחש בציווי ה' ללא צורך בשם מפורש חקוק עליו. ואפילו מטה אהרן נהפך לתנין ללא צורך בשם המפורש.

לכן נראה לומר שהמטה שנברא בערב שבת בין השמשות הוא בעצם- כח המטה- כלומר חפץ ניטראלי שניתן להטותו לכוחות הקדושה ומאידך לכוחות הטומאה ולכן נקרא מטה מלשון הטיה לכאן או לכאן. בדיוק כפי שבימינו תא גזע עוברי יכול להתפתח לכל איבר בגוף והכל תלוי בהיכן הוא מונח, אם זה ביד הוא יתפתח ליד, ואם ליד הרגל – יתפתח לרגל. כך המטה (שנברא בערב שבת בין השמשות לאחר חטא עץ הדעת וגירוש אדם וחווה לעולם חומרי עם משיכה לטומאה ומאידך משיכה לקדושה מצד הנשמה האלוקית) נברא כמשענת וככלי שיפעל לפי הטייתו של האדם אם לקדושה ואם לטומאה, ולכן ת"ק לא מזכיר את המזיקין כי הם טמונים במטה בפוטנציאל לפי בחירתו של האדם. ולכן מצד אחד יש את מטה אהרן (לא מטה משה שזה מטה האלוקים ובכלל לא שייך לנטראליות) שפועל לצד הקדושה מכוח קדושתו של האוחז בו – אהרן הצדיק, ומצד שני מטות המכשפים החרטומים שמשתמשים במטה לצד הטומאה ומטים אותו לטובת כישוף ומלאכי חבלה.

ובעצם המטה זה ידא אריכתא של האדם האוחז בו- "על כל אשר יחפוץ יטנו" (משלי כ"א). אך מטה משה- מטה האלוקים, התקדש ע"י ה' בסנה ולא בתור ידא אריכתא של משה כי כאשר ה' אומר למשה בסנה "מה זה בידך ויאמר מטה" לא מובנת השאלה ולא מובנת תשובתו של משה, כי אם אדם רגיל היה שואל את משה מה זה בידך, בכלל לא היה עונה לו כי הלא רואה לבד שזה מקל רועים פשוט אז מה השאלה בכלל? ק"ו הקב"ה, ועצם תשובתו

של משה לא מובנת!! אלא חייבים לומר, ששאלת ה' למשה מה זה בידך היא רמז לשאלה עמוקה יותר: מה ביד בן אנוש לעשות? מה נתון בידו לפעול, ועל זה משיב משה-מטה, יש בידי להטות את הבחירה לקדושה או לטומאה, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ובידי אדם יש בחירה לנטות לכאן או לכאן, ואז ה' אומר למשה "השליכהו ארצה" כלומר: השלך את יכולת הבחירה שלך ויכולת ההטיה שלך ותתן לארציות שבך לשלוט, כי מעפר נוצרת, ואז- "וישליכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו" ברגע שאדם משליך את הבחירה ונותן לארציות לשלוט, הוא כבר בצד של הנחש הקדמוני- כוחות הטומאה, כי כשאדם לא נלחם ביצר, ממילא לא נשאר במקום אלא נופל בידיו, ולכן משה נס מפני הנחש, כי משה זה הנשמה שבורחת משליטת הנחש.

ואז ה' אומר אל משה "שלח ידך ואחוז בזנבו"(שמות ד, ד) כלומר, אם נפלת בידי הנחש, אל תלך נגדו חזיתית ראש בראש אלא בתחבולות תעשה לך מלחמה, וכמו שהנחש תוקף את העקב של האדם ("ואתה תשופנו עקב"(בראשית ג, טו)) גם אתה תגזול את החנית מידי המצרי ותכהו בחניתו, ותתפוס בזנבו (שזה העקב של הנחש) ואז יהיה "למטה בכפך"(שמות ד, ד)- בכפייה יהיה לך למטה- לידא אריכתא ועל כל אשר תחפוץ תטנו.

ולענייננו: כאשר משה משליך את המטה מידו ובעצם מעביר את השליטה במטה לידי הקב"ה, אז "ויהי לנחש" ברצון ה' ולא בפעולתו של משה, ולכן מכאן והלאה נקרא- "מטה האלוקים"- ובניגוד למטה אהרן ולמטות המכשפים שהם ידא אריכתא של בעליהם ומבצעים את רצונם, מטהו של משה שייך לה' ומשה עצמו נהפך לידא אריכתא של ה' ויחד איתו מטהו, ולכן לא ניתן למשה להשתמש במטהו לפי רצונו אלא רק עפ"י ציווי ה'.

ולכן כאשר משה ואהרן נפגשים עם זקני ישראל ועושים לעיניהם את 3 האותות, שאחד מהם זה מטה משה שנהפך לנחש- זה נעשה עפ"י ציווי ה' ומטה זה מיועד רק לקדושה- שישראל יאמינו ויקבלו את אהרן ומשה כשליחי ה'. אך כאשר משה ואהרן הולכים להתמודד עם פרעה וחרטומיו והמכשפים, שגם להם יש מטות, פה ה' אומר למשה לומר לאהרן לקחת את מטהו במלחמה מול מטות החרטומים, וזה נקרא מופת ולא אות, כי האותות שנעשו לעיני זקני ישראל נקראים אותות כי המילה אות פירושה סימן "כי אות היא ביני וביניכם" (שמות ל"א) "וישם ה' לקין אות" (בראשית ד) "והיה הדם לכם לאות" (שמות י"ב) "וקשרתם לאות על ידך" (דברים ו), בכל הדוגמאות האלה "אות" זה סימן ולא נס מעל הטבע, וכן ישראל שהם זרע הקודש מאמינים בני מאמינים לא היו זקוקים לניסים כדי להאמין אלא רק לסימן שבאמת משה ואהרן נשלחו ע"י ה' ולא פועלים ע"י כישוף וכדומה.

אך פרעה דורש מופת- נס מעל הטבע, ולכך לא מיועד מטה האלוקים ומספיק מטה אהרן שיוכיח, שכמו שלטומאה יש כח לשנות את הטבע כך גם לקדושה, כי זה לעומת זה עשה האלוקים. ומטה אהרן נמצא בשליטתו של אהרן וכידא אריכתא שלו, כמו שמטות החרטומים נמצאים בשליטתם, בניגוד למטה משה שנמצא בשליטתו הישירה של אלוקים ומשה הוא רק ידא אריכתא של ה'. ולכן מטה אהרן נהפך לתנין ולא לנחש כי ההתמודדות כאן מול מצרים, ופרעה שמשווה את עצמו לתנין בתור אלוהות של מצרים- "התנים הגדול השוכן בתוך יאוריו" (יחזקאל כ"ט).

בניגוד למטה משה שנהפך לנחש לעיני בני ישראל, כי הנחש הקדמוני הוא האויב של עם ישראל ושייך אליהם ובקבלת התורה תוסר מהם זוהמת הנחש, ויתוקן חטא עץ הדעת שגרם הנחש, עד חטא העגל ששוב יחזור הקלקול.

וכאשר החרטומים המכשפים משליכים את מטותיהם ונהפכים לתנינים בולע מטה אהרן את מטותם לרמוז שהקדושה של אדם אחד גוברת על טומאה של הרבה, וברגע זה איבדו החרטומים את יכולת הכישוף כי כוחות הטומאה שלהם השתעבדו לכח הקדושה של אהרן. ומעכשיו פונים החרטומים למעשה שדים ניטראלי ולא שייך לכוחות הטומאה, אך כל עוד שנלחמים החרטומים נדרש מטה אהרן בלבד להתמודד איתם, ולכן בשלוש המכות הראשונות, מטה אהרן מבצע את המכות, עד שהחרטומים מודים במכת כינים שאצבע אלוקים היא ואז מסתיים תפקידו של מטה אהרן.

וכעת נסביר מדוע במכת דם משה מכה במטהו את היאור בזמן שלא נצטווה על כך ורק אהרן נצטווה לנטות את מטהו על מימי מצרים? וזאת נבין ע"פ שליחתו של משה אל פרעה בבוקר כשיוצא המיימה וה' אומר למשה "והמטה אשר נהפך לנחש קח בידך"(שמות ז, טו) כלומר: מטה האלוקים קח בידך. וכשה' אומר לפרעה באמצעות משה- "הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור"(שם, יז) והרי הסברנו שמטה משה בעצם נמצא בידו של ה' ולא בידו של משה ומשה הוא ידא אריכתא של ה', אם כן הבין משה שגם הוא צריך להכות במטה את היאור כדי לקיים את ציווי ה', בפרט שה' אמר לו לקחת את המטה כאשר הולך אל פרעה. וכבר הסברנו שבמכת דם ה' בעצם הכה את היאור- אלוהי מצרים במטה אשר בידו. ואהרן התמודד עם חרטומי מצרים במטהו, ורק נטה מטהו על מימי מצרים באופן כללי ולא על היאור דווקא. וממילא מובן למה ב-3 המכות הראשונות, לא היתה הבדלה בין ישראל למצרים, כי 3 המכות הראשונות היו התמודדות בין כוחות הקדושה בידי אהרן לבין כוחות הטומאה בידי החרטומים, להראות להם שגם כוחות הטומאה נוצרו בידי ה' ולא כח נפרד בבריאה, וכאשר הודו בכך החרטומים שאצבע אלוקים היא – הגיע הזמן למכות מצרים הבאות בתור עונש למצרים, ואז צריך להיות הבדלה בין מצרים לישראל.

ומדוע גם ישראל סבלו ב-3 המכות הראשונות? כי הרי לאחר שפרעה העניש את ישראל, ואמר "אינני נותן לכם תבן"(שמות ה, י) איבדו ישראל את אמונתם "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה"(שמות ו, ט)- ולכן גם ישראל סבלו ב-3 המכות הראשונות כדי להעריך את הצלתם במכות האחרונות, כי אחרת לא היו מודעים לגודל ההצלה.

וב-3 המכות השניות שבהן פועל משה ללא המטה, לא נאמר לו ע"י ה' נטה את ידך ולכן משה פועל ללא המטה. אך במכת הברד והארבה שה' אומר אל משה "נטה את ידך" ומופיע הפועל "לנטות" השייך למילה מטה, אז משה על דעת עצמו- "ויט משה את מטהו", כי חושב שזה כמו במכת הדם שידו ומטהו שימשו כיד ה'. וכן במכת ארבה חוזר הדבר שה' אומר "נטה את ידך", ומשה נוטה את מטהו למרות שלא נאמר לו מטה.

אך אם כן מדוע במכת חושך שה' אומר למשה "נטה את ידך" משה לא משתמש במטהו ונוטה רק את ידו, מה נשתנה משתי המכות הקודמות? וניתן לתרץ זאת: שהרי כאשר ה' בתחילת מכת דם אומר לפרעה "בזאת תדע כי אני ה', הנה אנכי מכה במטה אשר בידי" אז כל עוד שפרעה לא יכיר בה', עדיין יידרש משה למטה כי הוא יד ה'. ולכן כל פעם שה' אומר למשה- "נטה את ידך" מבין משה שכעת ה' מכה בעצמו ע"י משה ולכן צריך את המטה, אך לאחר מכת הארבה שפרעה אומר "חטאתי לה' אלוקיכם ולכם"(שמות י, טז) בעצם הושגה המטרה של "בזאת תדע כי אני ה'", ולמרות שפרעה ממשיך להקשות את ליבו אין זה נובע מכך ששיקר בהודאתו כאן כמו שהיה במכת הברד שאמר "חטאתי הפעם"(שמות ט, כז) ואח"כ – "ויחזק לב פרעה"(שמות ט, לה) אלא כאן כתוב במכת הארבה- "ויחזק ה' את לב פרעה"(שמות י, כ) כלומר לא מצד עצמו פרעה חזר בו, והודאתו שחטא לה' נשארת, וממילא כבר לא צריך יותר את מטה משה כידא אריכתא של ה', ולכן כאשר ה' אומר במכת חושך למשה "נטה את ידך" משה מבין זאת כפשוטו- ללא המטה, ונוטה רק את ידו.

וכעת נגיע לראשית דברינו, מדוע בבקיעת ים סוף ה' אומר למשה להשתמש במטה, ובשוב המים על מצרים אינו נדרש למטה?

וניתן לומר שהרי בקיעת ים סוף נועדה להצלת ישראל שיעברו ביבשה בתוך הים ובמגעים עם ישראל משמש מטה האלוקים כפי ששימש באותות שנעשו לזקני ישראל, אך בשוב המים על המצרים זו מכה למצרים ולשם כך לא נדרש המטה של משה, מאז שפרעה הודה כי ה' הוא האלוקים- במכת ארבה.

אך אם כן מדוע בבקיעת ים סוף, להצלת ישראל משה לא משתמש במטה למרות שה' אמר לו "הרם את מטך ונטה את ידך", ומשה לא עושה כן, אלא "ויט משה את ידו על הים" ולא מוזכר מטהו? וניתן לומר שהרי ה' לא צריך את מטה משה כדי לבקוע את הים, וכל עניין המטה, זה כי נדרש השתדלות מלמטה ע"י משה וישראל ואמונה וביטחון בה', כדי שתהיה אתערותא דלעילא וייבקע הים, ולכן ה' אומר למשה לקחת את המטה שכבר מלומד בניסים וזה יגרום למשה וישראל ביטחון גדול יותר, אך משה שמבין זאת בוטח בה' ולא נזקק למטה ונוטה את ידו בלבד ובכח בטחונו בה' נבקע הים. ואכן בתחילה ה' רק אומר "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו"(שמות יד, טז) כלומר לא צריך מטה רק בטחון, כמו נחשון בן עמינדב שנכנס לים והתחיל ללכת, אך כיוון ששאר העם לא הגיעו לדרגה כזאת של בטחון, ה' אומר: "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו"(שם, יז). ולפי זה ניתן לתרץ גם מדוע ה' בשיבת הים לא מזכיר את המטה, כי משה כבר הגיע לדרגה שידו בלי המטה היא יד ה' ולא צריך לחזקו. וכעת מובן מדוע על הצור בחורב ה' אומר למשה-"ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך"(שמות יז, ה) ומדוע לא אומר "ומטך אשר בקעת בו את הים קח בידך"? כי משה לא באמת השתמש במטה בבקיעת ים סוף. אך מדוע כאן על הצור ה' אומר למשה לקחת את המטה ולהכות בו את הצור, מדוע נזקק למטה במקום כזה אם בים סוף לא נזקק למטה?

ויש לומר שהכול תלוי במצב של עם ישראל באותו רגע וכן של משה, וכעת משה צועק אל ה' "מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני"(שם, ד) וכן העם במצב של מריבה עם ה' ולכן נקרא המקום "מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה'"(שם, ז) ולכן נדרש המטה ולא רק לנטות אותו באוויר אלא אף להכות בו את הצור, ולכן ה' אומר למשה "ומטך אשר הכית בו את היאור" כי עכשיו חזרת לדרגה של אז שצריך הכאה.

וכן במלחמת עמלק שלאחר מכן שעם ישראל רפויים-  "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים" (דברים כ"ה), משה בעצמו ללא ציווי ה' לוקח את מטה האלוקים בידו כדי לחזק את בטחון עם ישראל בישועת ה', וגם בגלל שעמלק זה אויב ה' וכמו שנגד פרעה ה' נלחם בעצמו והכה את היאור במטהו כך גם בעמלק צריך את מטה האלוקים כידא אריכתא של ה'.

אך לאחר ארבעים שנה- במי מריבה, ה' אומר אל משה "קח את המטה…. ודברתם אל הסלע… ונתן מימיו"(במדבר כ, ח) ומשה מכה בסלע פעמיים ונענש גם הוא וגם אהרן. ונשאלת השאלה מדוע נאמר להם לקחת את המטה, אם רק צריכים לדבר אל הסלע?

כי כעת לאחר 40 שנה במדבר, עם ישראל בדרגה גבוהה יותר מהפעם הקודמת שהיה צריך להכות בסלע במטה, ולכן צריך לקחת את המטה ההוא כדי להזכיר את המצב ההוא שהיה צריך מטה להכות וכעת הם בדרגה שמספיק לדבר אל הסלע ולא צריך מטה ולא הכאות, אך משה חושב שהם לא בדרגה כזו שיספיק הדיבור אלא חזרו למצב הקודם לפני 40 שנה ולכן אומר "שמעו נא המורים"(שם, י) ומכה את הסלע פעמיים, כנגד הפעם הקודמת וכנגד הפעם הזו, כדי לומר שלא השתנו ועל זה נענש. ועוד סיבה לכך שאז היה צריך להכות במטה בסלע ועכשיו רק לדבר, כי אז עם ישראל במצרים הורגל במעשי כישוף ששוברים את הטבע ומעל הטבע והיה צריך להראות להם שגם בקדושה אפשר לפעול נגד הטבע ולשברו כפי שהמטה שובר את הטבע של הסלע וגורם לו להוציא מים ולכן ההכאה מרמזת שהקדושה שוברת את הטבע ומעליו. אך כעת לאחר 40 שנה שזה דור חדש שגדל על ניסים במדבר 40 שנה, ישראל צריכים להבין שהטבע בעצמו זה רצון ה' המהווה אותו בכל רגע ולא צריך לשבור את הטבע אלא מספיק לדבר אליו והוא מעצמו נותן מימיו ולכן נאמר- "דברתם אל הסלע ונתן מימיו"(שם, ח) כלומר שהסלע עצמו הוא גם מים ולא מנוגד בטבעו למים כי הכל זה רצון ה' ולא קיום נפרד לעצמו. ומי שאמר לשמן שידלק יאמר לחומץ שידלק ואין כאן שינוי אלא הכל אחד.

ועל הדרך יובן גם מדוע שבטי ישראל שונה שמם ל"מטות ישראל"("איש איש למטה"  (במדבר א, ד)) רק בספר "במדבר", לאחר סידורם כשבטים נבדלים מסביב למשכן ה', כי עד אז היו מעורבבים אחד בשני וכעת כשנבדלו כל אחד לשבטו נוצר מצב חדש של ייחודיות רוחנית לכל שבט- מטה.

פרשת בא

בסוף הפרשה הקודמת ישנה אמירה תמוהה לכאורה – "כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותיי אל לבך ובעבדיך ובעמך בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ" (שמות ט'), ואז מוזכרת מכת הברד ובעקבותיה אכן אומר פרעה בפעם הראשונה "חטאתי הפעם ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים", ובפעם הראשונה במכות מצרים מוזכרת פגיעה בצמח השדה- "ואת כל עשב השדה הכה הברד ואת כל עשב השדה שיבר", "והפשתה והשעורה נוכתה כי השעורה אביב והפשתה גבעול, והחיטה והכוסמת לא נוכו כי אפילות הנה" (שם, שם), אך מדוע מכה זו נחשבת- "כל מגפותיי", הרי יש עדיין את שלושת המכות של פרשתנו- ארבה, חושך והכי חשובה- "בכורות".

וכמובן ניתן לומר שאמירה זו של "כל מגפותיי" מתייחסת לארבעת המכות מברד עד בכורות שהן ביחד יכניעו את פרעה ועמו, אך אם כן מדוע המילים "בפעם הזאת" משמע שמכת הברד בעצמה נחשבת "כל מגפותיי" ומדוע מתחיל דווקא במכת הברד ולא בכל המכות הקודמות ומה ייחודיותה של מכת הברד שמהווה את התחלת הסוף?

יש לשים לב למילה "אביב" שמוזכרת במכת הברד לעניין השעורה ולמילה "אביב" שחוזרת בפרשתנו ובכל התורה לעניין יציאת מצרים – "היום אתם יוצאים בחודש האביב" (שמות י"ג), "את חג המצות תשמור… למועד חודש האביב כי בו יצאת ממצרים" (שמות כג'), "את חג המצות תשמור… למועד חודש האביב כי בחודש האביב יצאת ממצרים" (שם, ל"ד), "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוקיך כי בחודש האביב הוציאך ה'  אלוקיך ממצרים לילה" (דברים ט"ז) .

כמו כן, בפרשתנו מצטווים משה ואהרן על קידוש החודש הראשון בשנה שהוא חודש האביב- "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות, י"ב), וחודש זה נבחר כחודש הראשון, בגלל יציאת מצרים שחלה בחודש זה המהווה את ראשית כינונו של עמ"י כעם, ומבחינת עמ"י זו תחילת הבריאה (ויש את המחלוקת הידועה (במסכת ראש השנה י') בין ר' יהושע ור' אליעזר מתי נברא העולם, האם בחודש ניסן לשיטת ר' יהושע או בחודש תשרי לשיטת ר' אליעזר) שלו כעם ולכן כל החודשים נספרים מחודש ניסן כחודש הראשון לחודשי השנה, כך שאפילו ראש השנה חל בחודש השביעי – תשרי.

אם כן, ניתן לומר שחודש האביב הוא החודש הבכור בחודשי השנה מהיותו הראשון, ואם כן נמצא קשר בין המילה "אביב" למילה- "בכור", כי המילה "אביב" מציינת את הזמן שראשית התבואה נמצאת באביה, מבכירה – השעורים, ומנחת העומר המוקרבת בחודש הראשון ב-ט"ז בניסן נקראת מנחת ביכורים ובאה מן השעורים (כי החיטים מבכירים רק בחודש סיון- החודש השלישי – בזמן חג השבועות הנקרא גם חג הביכורים – "וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם מקרא קודש יהיה לכם" (במדבר, כ"ח))- "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ… וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן… וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה' ממושבותיכם תביאו לחם תנופה… חמץ תאפינה ביכורים לה'" (ויקרא כ"ג).

ולגבי מנחת העומר הבאה מן השעורים בפסח מוזכר בפירוש – "ואם תקריב מנחת ביכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת ביכוריך" (ויקרא ב').

עניין הביכורים גם מופיע בפרשתנו במכת בכורות – המכה העשירית שבעקבותיה נכנע פרעה סופית ומגרש את ישראל מארצו ובעקבות כך מסתיימת הפרשה במצוות קידוש הבכורות בישראל באדם ובבהמה – "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא…" "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם ועד בכור בהמה, על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה" (שמות י"ג).

מכל הנ"ל רואים שיש בפרשתנו קשר הדוק בין האביב שהוא ביכורי שעורים לבין הבכורות באדם ובבהמה ולבין החודש הראשון בשנה העברית שהוא הבכור לחודשי השנה ונשאר לברר, מדוע? ומה הקשר בין יציאת מצרים לבין עניין הבכורה שכל כך חוזר על עצמו בפרשתנו?

לשם כך עלינו לדעת שבמצרים הקדומה עבדו אלילים רבים בתחומי חיים שונים, אם זה אלה שממונה על פריון, אם זה אל שממונה על המתים, אם זה אל המלחמה ואם זה אל שאחראי על המים להשקאת השדות וכן רבים אחרים, אך מעל כולם ניצב אל השמש – רע, שהעיר און הייתה מוקדשת לפולחנו- "פוטי פרע כהן און" (בראשית מ"א) ואכן השם "רע" מופיע בשמות אנשים ומלכים במצרים – פוטיפרע, פרעה, פרעה חפרע (ירמיהו מ"ד), ואל זה השתלב לעיתים עם אלים אחרים, תלוי בתקופות השנה, ושילוב אחד שלו שהיה מקודש מכולם היה עם האל – "חנום" שהיה בצורת כבש – טלה ואל זה היה ממונה על היאור שכל מצרים חיה ממנו ולכן חשיבותו גדולה בעיניהם, ושילוב זה עם אל השמש נבע, ככל הנראה מכך שתצורת הכוכבים היוצרת את מזל טלה (שצורתו כשל כבש) משמשת בשמיים בשעה הראשונה של זריחת השמש בחודש ניסן- חודש האביב (ראה רש"י מסכת ראש השנה דף יא ד"ה "ואזדו לטעמייהו") כך שהשמש בחודש ניסן נמצאת במזל טלה ומזל טלה מתחיל לשמש בעשרים ואחד לשלישי (למיניינם) שזהו יום השוויון בין היום והלילה ומאותו יום שעות השמש מתארכות והלילה מתקצר דבר שגורם לבוא האביב ולהפשרת השלגים של החורף ושפע של מים בנהרות כולל היאור במצרים ולכן מזל טלה נחשב לבכור המזלות כיון שבשליטתו השמש מנצחת את הלילה שהיה ארוך יותר מהיום בזמן החורף, וכיון שהמצרים עובדים את השמש, נצחונה מהווה את תחילת השנה אצלם וממילא מזל טלה מקבל מעמד מקודש כבכור המזלות וכאל היאור, ולכן האל חנום (הכבש, הטלה) משולב עם אל השמש ונערץ כמעט כמוהו ונקראים ביחד רע – חנום, ולכן המצרים מתעבים כל רועה צאן כי מבחינתם הצאן הוא המנהיג ולא המונהג ומי שרועה צאן מבחינתם הופך את היוצרות.

ולכן בפרשתנו, מצווה ה' על קידוש חודש ניסן כראש חודשים ומצווה לשחוט את קרבן הפסח – טלה, דווקא בחודש זה שמזלו טלה. כפי שאומר ה"כלי יקר" בפרשתנו על הפסוק "החודש הזה לכם ראש חודשים"- "וצריכים אנו ליתן טעם עוד למה התחיל כל המצוות בקידוש החודש ולמה נסמכה מצווה זו למצוות קרבן פסח, והביאור על זה הוא, לפי שאמונת המצריים הייתה שמזל טלה רועה לכל המציאות כי מזל מחכים מזל מעשיר (שבת קנ"ו) לפיכך תועבת מצרים כל רועה צאן כי אין נכון לומר שהמנהיג יהיה מונהג מזולתו כי רועה הוא ועל כן ציווה ה' לשחוט הפסח לפי שמזל טלה הוא ראשון ובכור לכל המזלות וע"י שחיטת הטלה יפקוד ה' על צבא המרום במרום ואח"כ על אדמה תרד על כל בכורי מצרים, והנה חודש ניסן הוא זמן כניסת השמש במזל טלה ונעשה חודש זה ראש לחודשי השנה כדי שיהיה זכרון יציאת מצרים נגד עינינו תמיד.

ויש לחוש, שמא מתוך מצווה זו יתן מקום לטועים לחלוק ולומר שמפני חשיבות מזל טלה המשמש בחודש זה נעשה חודש זה ראש לחודשי השנה, ע"כ ציווה א-ל חי מיד לשחוט הטלה לעיני כל רואים, ולקיחתו בעשור לחודש בשליש הראשון של החודש, כי אז המזל יותר בתוקפו ואין לאל ידו להציל את הצאן אשר תחת ממשלתו וע"י זה יכירו וידעו כי יש אלו-ה גבוה מעל כל גבוה , ועל כן הקדים מצוות קידוש החודש, לפי שציווה ליקח השה בעשור לחודש ע"כ הצריך להודיעו מאיזה יום יתחיל למנות עשרה ימים אלו, ואמר לו כזה ראה וקדש, ומן אותו יום והלאה ימנה עשרה ימים אלו להודיע חולשת בכור המזלות ובלקותו ילקו כל בכורי מצרים אשר שמו כסלם (מבטחם) בבכור המזלות, וזה טעם למה מסר להם מצוות להתעסק בהם דם פסח ודם מילה, כי דם פסח הינו לבטל דעת המאמינים במזל טלה, ודם מילה לפי שנאמר בפסח – "כל ערל לא יאכל בו" עכ"ל.

והרמב"ן בפרשתנו באותו ענין על הפסוק – "איש שה לבית אבות" אומר: "טעם מצווה זו בעבור כי מזל טלה בחודש ניסן בכוחו הגדול כי הוא מזל הצומח, לכך ציווה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכח מזל יצאנו משם אלא בגזרת עליון, ועל דעת רבותינו שהיו המצריים עובדים אותן (שמות רבה ט"ז ב') כל שכן שהודיע במצווה זו שהשפיל אלוהיהם וכוחם בהיותו במעלה העליונה שלו וכך אמרו (שם) קחו לכם צאן ושחטו אלוהיהם של מצרים" עכ"ל.

מכל האמור לעיל נוכל להבין את השינוי בארבע המכות האחרונות המתחילות במכת הברד, שלפניה הוזהר פרעה – "כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותיי אל ליבך" – כי מכות אלו היו מכוונות לאל העליון של מצרים- אל השמש בשילובו עם אל המייצג את מזל טלה – חנום, כי בניגוד למכות הראשונות שחלו עדיין בחורף והתחילו במכת היאור – דם, שגם הוא מיוצג ע"י האל חנום – אל היאור, אך לא בשילובו עם אל השמש – רע, ואז שליטתו של אל זה היא ארצית, שמייצגה הבולט הוא – היאור הנמצא בארץ, ולכן רוב המכות הראשונות התרכזו ביאור – דם, צפרדע ובארץ – כינים, דבר, שחין, ולא נגעו באל השמש המשולב עם אל הטלה- חנום, ולכן עדיין לא הכניעו את פרעה, אך כעת ה' שולח את כל מגפותיו אל ליבו של העם המצרי ומייצגו – פרעה, שבשמו נמצא אל השמש – רע, וה' פוגע באל השמש, המקודש ביותר על המצרים בפרט בשילובו עם אל הטלה – חנום, ולכן המכה הראשונה בסדרה היא מכת הברד והיא חלה בתחילת האביב, כלומר מיד בכניסת השמש למזל טלה שאז השמש מנצחת את הלילה והימים מתחילים להתארך וכתוצאה מכך מבכירה התבואה הראשונה – השעורה, וכן הפשתה שבגידולה התמחתה מצרים, כי כל בגדי האצולה המצרית היו מפשתן שהוא דק, ולא מחמם כמו הצמר (מהטלה) ובחום של מצרים זה הבגד המועדף, וממצרים היה שיווק לארצות מסביב ולכן היה מאוד חשוב לכלכלת מצרים – ואכן בנבואת חורבן מצרים של הנביא ישעיה נאמר- "ובושו עובדי פשתים שריקות ואורגים חורי" (ישעיה י"ט).

כמו כן, מכת הברד וכל המכות שלאחריה מכוונות כלפי השמים (בניגוד לששת המכות הראשונות שפעלו בארץ) ולכן ה' מצווה את משה – "נטה את ידך על השמים ויהי ברד בכל ארץ מצרים על האדם ועל הבהמה ועל כל עשב השדה" ובמכה זו השמש מכוסה ע"י ענני הברד וכך יש פגיעה באל השמש, ומזל הטלה שמבחינת המצרים (וגם מבחינת עמי האזור כפי שאומר האבן עזרא על הפסוק "אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד": "ואילי ביו"ד כמו כבשים כי השרים כדמותם בצאן") הוא בכור המזלות ושלט בחודש זה, ולכן הפשתה והשעורה הוכו – "כי השעורה אביב" וזה מוכיח שמכה זו חלה בתחילת האביב כי רק אז השעורה מבכירה ולכן מכונה חודש זה בשם חודש האביב, וכן מכת ארבה שלאחריה שהשמידה את יתר הצומח שנותר אחר הברד- "ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ אשר הותיר הברד", ושוב כאן מוכה האל הטלה שאחראי על הצומח, וכן השמש שמשולבת עם אל הטלה בחודש זה- "ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ", וגם מכה זו מגיעה מהשמיים ע"י הארבה שנישא ע"י רוח הקדים, וכן מכת החושך שגם בה אמר למשה "נטה את ידך על השמים ויהי חושך על ארץ מצרים"- וכאן שוב יש מכה לשמש שלא משמשת  בימים אלו ולמזל טלה שלתפיסת המצרים אחראי על הצומח ועל האביב ועל ניצחון השמש על הלילה ופה שלושה ימים של חושך מוחלט – נצחון החושך על השמש.

וכמובן מכת בכורות, שבניגוד למכות הקודמות חלה בלילה ולא ביום ופוגעת בבכורי מצרים ומכוונת לשילוב של השמש והטלה כי חלה בלילה ופוגעת בבכורות שייצוגם בשמים כמזל טלה בכור המזלות, ומתוך כך חודש האביב שמבכיר את הצמחים.

ולכן באזהרת משה לפרעה על מכת בכורות נאמר שהמכה תחול גם על בכור בהמה וזה כנגד הטלה שהוא בהמה דקה.

ובכך מתיישבת תמיהה נוספת, עוד כאשר משה היה במדיין אומר לו ה'- "ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך, ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו, ותקח ציפורה צור ותכרות את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולות" (שמות ד').

כלומר, מראש ה' אומר למשה על מכת בכורות שתהיה בסוף ולא מזכיר את שאר המכות, ואילו כאשר משה הגיע למצרים ה' מצווה אותו על כל מכה ומכה להזהיר את פרעה, ודווקא לגבי מכת בכורות לא מוזכר שום ציווי, אלא משמע שמשה מעצמו אומר לפרעה את אזהרת מכת בכורות ללא ציווי של ה' קודם לכן, כי בפרשתנו לאחר מכת החושך פרעה אומר למשה- "לך מעלי השמר לך אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות, ויאמר משה כן דברת, לא אוסיף עוד ראות פניך" ומיד אחרי זה נאמר "ויאמר ה' אל משה: עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים אחרי כן ישלח אתכם מזה כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה. דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו… כלי כסף וכלי זהב"- ולא מוזכר איזה נגע יביא ה', ומיד אח"כ אומר משה "ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור בארץ מצרים…" והרי ה' לא אמר לו זאת אלא רק "עוד נגע אחד אביא על פרעה" ולא פירט איזה נגע, אז איך יודע משה לומר במפורט ולצטט את ה' לגבי מכת בכורות?

כמו כן, מיד לאחר מכן נאמרת פרשת קרבן הפסח וקידוש החודש, והרי אם מכת ברד הייתה בתחילת חודש האביב- חודש ניסן, וכאן ה' אומר למשה "החודש הזה לכם ראש חודשים"- משמע שפרשה זו נאמרה בראש חודש ניסן- חודש האביב, ואם כן, נאמרה פרשה זו לפני מכת הברד שבה נאמר "השעורה אביב"- משמע שהייתה בחודש האביב ולא לפניו, כי רק בחודש האביב השעורה אביב ואם כן יוצא שפרשת החודש והציווי על לקיחת שה לבית אבות נאמרה לפני מכת הברד, ואם כן מכת הברד, הארבה והחושך היו מיד לאחר מכן במשך ארבעה עשר היום עד מכת בכורות שחלה בליל ט"ו ואם כן גם ציוויו של משה לבני ישראל- "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח" נאמרה מיד בראש חודש ניסן, כי הרי צריכים לקחת בעשור לחודש את השה ולהמנות עליו ולשחטו ב-14 ,ושם מצווה משה שיסמנו את המשקוף ושתי המזוזות מן הדם של קרבן הפסח ואומר משה "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר ועבר ה' לנגוף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות ופסח ה' על הפתח ולא ייתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף"- שזו מכת בכורות, שבניגוד לתשע הקודמות, ה' בעצמו הכה את מצרים, ואם כן מוכרחים לומר שמכת בכורות נאמרה למשה כבר בראש חודש ניסן יחד עם הציווי על קרבן הפסח.

ואם כן, הרי זה נאמר למשה שם, כפי שכתוב שם בפירוש- "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים…"

ואם כן כל ציווי ה' למשה על הפסח וציווי משה לבני ישראל היה בראש חודש ניסן לפני מכת הברד, לכן נאמר במכת הברד- "כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותיי אל ליבך" (שמות ט'), וכבר אז ידע משה את עניין האביב והבכורות והטלה, ולכן ברגע שפרעה אומר למשה לאחר מכת חושך-"אל תוסף ראות פני", וה' אומר לו- "עוד נגע אחד אביא על פרעה", מבין משה שמדובר במכת בכורות שה' בעצמו יכה את מצרים ולכן משה אומר מיד לפרעה את אזהרת מכת הבכורות שנאמרה לו כבר בשילוחו למצרים ושוב בציווי על קרבן הפסח בראש חודש ניסן- חודש האביב.

ויחד עם ציווי בנ"י על הפסח, ציוום משה על המילה, כי בלי המילה לא יכולים לאכול הפסח, ודבר זה מתקשר לציווי של ה' למשה בלכתו למצרים על ענין מכת בכורות שבסמיכות מידיית לציווי זה ציפורה מלה את בנה כשמלאך ה' ניסה לפגוע במשה, וכמו שבמכת בכורות דם הפסח ודם המילה הצילו את בנ"י הבכורים, כך דם המילה של בנו של משה הציל את משה.

ויש לברר את הקשר בין דם מילה לדם הפסח ומדוע ה' קושר אותם אחד לשני לצורך גאולת ישראל ממצרים.

לשם כך, נתבונן בסוף פרשתנו בה מובאות שתי פרשיות: "קדש לי כל בכור", "והיה כי יביאך", ששתיהן עוסקות בהקדשת הבכורים באדם ובבהמה, הראשונה- בקידוש, והשנייה- בפדיון, ושתיהן עוסקות בסיפור יציאת מצרים לבנים ושתיהן מסתיימות במילים- "והיה לאות ידך…" ולכן שתי פרשיות אלו נכתבות בתפילין שנאמר בהן- "אות".

ויש מצווה נוספת שנאמר בה- "אות"-מצוות המילה כשנאמרה לאברהם- "ונמלתם את בשר עורלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בראשית י"ז").

דבר נוסף שמשותף למצוות מילה ולמצוות הפסח – ששתיהן מצוות עשה היחידות בתורה שמי שלא מקיימן נענש בכרת בניגוד לכל מצוות עשה האחרות.

ויש לומר שהן במצוות המילה והן במצוות הפסח נכרתה הברית בין ה' לאברהם ובין ה' לעם ישראל (ביציאת מצרים) ובברית זו נכרת הקשר בין ישראל לשאר עמי העולם והתבדלו ישראל משאר העמים להיות עם לה', כפי שאברהם בהימולו בשר עורלתו נכרת משאר העולם וה' הפך לאלוקיו וייחד שמו עליו והבטיח לו את ארץ הבחירה לו ולזרעו אחריו ולכן מי שלא מקיים שתי מצוות אלו- "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (במדבר ט'), כי מי שלא כורת ברית עם ה' ולא כורת את הקשר בינו לשאר העמים – דינו שייכרת הקשר שלו מעמ"י ולכן כאשר ה' שולח את משה ממדיין למצרים ואומר לו לומר לפרעה – "בני בכורי ישראל… הנה אנכי הורג את בנך בכורך" בעצם אומר ה' לפרעה: כדי להוציא את עמי ממצרים שיהיה בכורי, אני צריך להרוג את הבכור שלך -הטלה שבכור למזלות והוא אלוהי מצרים, אך מי שרוצה להיות בכורי, צריך למול עצמו וצריך לשחוט את הטלה ובכך להתנתק מהעבודה זרה של מצרים (שגם ישראל עבדו אותה) וצריך לעשות זאת בחודש האביב – זמן הביכורים – זמן שליטתו של מזל טלה הבכור למזלות שאז הוא בתוקפו, אך מי שלא מל ולא נהפך לבני בכורי, גם אם ישחוט את בכור המזלות – הטלה, עדיין נמצא תחת שליטתו של בכור המזלות ולא נחשב בכורי  ולכן ימות עם שאר בכורי מצרים.

ישנה עוד מצווה (בנוסף לתפילין ומילה) שנקראת "אות" והיא – שבת – "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (שמות ל"א).

ולכאורה הרי כל אומות העולם קיימים בזכות הבריאה בששה ימים והשביתה של אלוקים בשבת, ומדוע דווקא ישראל נצטוו על השבת ולא שאר אומות העולם, כפי שנצטוו בשבע מצוות בני נח על רצח וגזל ועבודה זרה, הרי גם זה שייך להם?

כמו כן, בפסוק זה נאמר- "כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ" מדוע מוזכר שם הוויה, הלא בשבעת ימי בראשית מוזכר רק שם אלוקים?

ותשובה לכך ניתן למצוא בעשרת הדברות בפרשת "ואתחנן": "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן ציווך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת" (דברים ה') ולכאורה מה הקשר בין יציאת מצרים לציווי על השבת? העניין הוא כפי שפירשנו בפרשה הקודמת, שיציאת מצרים הנסית מעידה על בריאת העולם בפני כל האומות כי הלא אף אחד לא היה נוכח בבריאת העולם ויבוא לומר שהעולם קדמון, אך יציאת מצרים ששוברת את חוקי הטבע מוכיחה שגם הטבע וחוקיו נוצרו בידי ה', כמו כן, כל בריאת העולם ע"י שם אלוקים נועדה לקיים רצון שם הוויה – עם ישראל, עם ה', שיקבל את התורה ויקדש את חומריותה של א"י ע"י מצוות התורה, ויציאת מצרים מהווה את גיבושו של עם ה' ולכן דווקא בגלל יציאת מצרים נצטוו בני ישראל דווקא (ולא אומות העולם שאם שובתים בשבת חייבים מיתה) על שמירת שבת.

ולכן נאמר "ששת ימים עשה ה'" ולא שם אלוקים כי תכלית הבריאה זה רצון ה' בעם ה' – עם ישראל.

לכן השבת נחשבת לאות בין ה' לעם ישראל כמו ברית המילה שייחדה את אלוקותו של ה' על אברהם בנבדל מכל העולם, כך יציאת מצרים והאותות שנעשו ע"י ה' נועדו לייחד את אלוקותו על עם ישראל דווקא.

ומה שנדרש מעם ישראל כדי שיהיו ראויים לאותות של יציאת מצרים זה האות של דם מילה והאות של דם הפסח- "והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים" (שמות י"ב).

ולכן לאות של דם הפסח על הבתים נדרש האות של דם ברית המילה, ורק ע"י זה עם ישראל נהפך ל"בני בכורי ישראל" ונבדל מאומות העולם שנתונים תחת שליטת המזלות ומקדשים את בכור המזלות- הטלה, שלדעתם אחראי על חודש האביב המבכיר את תבואת השדה- הפשתה והשעורה, ואילו עם ישראל, בכורו של ה'- מקדש את חודש האביב בגלל מות בכור המזלות ע"י ה' שהביא ליציאת מצרים, ותחילת היותו של עם ישראל לעם ה', ולכן מצטווים עם ישראל בפרשה זו על קידוש הבכורות באדם ובבהמה לה' וכתיבת פרשיות אלו בתפילין שיהיו על ידיהם לאות (כפי שדם הפסח היה לאות על הבתים) וברית המילה לאות בבשרם.

וזו גם הסיבה שהמצווה הראשונה שנצטוו בני ישראל לקיים בכניסתם לארץ ישראל (שזו תכלית רצונו של ה' בבריאה- של עם ה' שמקיים את מצוות התורה בארץ ישראל ומקדשה, ולכן כל ההבטחות לאבות היו על ירושת הארץ דווקא) זו מצוות הביכורים. שעל כל ישראלי להביא את ביכורי אדמתו אל הכהן (שהחליף את הבכורות בעבודת הקרבנות בגלל חטא העגל ושבט לוי והכהנים מקודשים תמורת הבכורות שנפדים בכסף) ועל כך אומר ה"ספרי" על פרשת "כי תבוא": "עשה מצוה האמורה בעניין (ביכורים) שבשכרה תכנס לארץ", ובפרשת "כי תבוא" בציווי על מצוות הביכורים נאמר נוסח הווידוי שאומר מביא הביכורים לכהן בבית המקדש: "וענית ואמרת לפני ה' אלוקיך… וירעו אותנו המצרים ויענונו… ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו וישמע ה' את קולנו וירא את עוניינו ואת עמלינו ואת לחצינו ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים ויביאנו אל המקום הזה וייתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'…" (דברים כ"ו).

ולכאורה מדוע צריך להזכיר בווידוי את יציאת מצרים? ולפי מה שהסברנו הכל מתחבר! כי הביכורים, בניגוד למצרים שיחסו אותם למזל טלה בחודש האביב (שלתפיסתם גרם להבכרת הפירות), עם ישראל מייחס זאת לה' ("ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'") ולכן זוכה להיות בכורו של ה' ובתמורה נותן את ביכוריו בחזרה לה' והכל התחיל ביציאת מצרים בחודש האביב במכת הבכורות, ונסגר בכניסה לארץ והבאת הביכורים.

לסיום ננסה על פי האמור להסביר את איסור השעטנז צמר ופשתים יחדיו, כי צמר שייך לכבשים ופשתן שייך לצמח הפשתן הגודל בשדה ומבכיר בחודש האביב, והמצרים שקידשו את הטלה ולא אכלו את בשרו כנראה גם לא השתמשו בצמרו- "כי תועבת מצרים כל רועה צאן", ואם מותר להינות מהצמר מדוע לא לגדל כבשים לשם כך? ובמקום צמר לבגדים השתמשו בפשתן ואילו העברים רועי הצאן השתמשו גם בצמר הכבשים לבגדיהם.

ולכן ניתן לשער (כמובן שאיסור שעטנז זהו חוק וגזירת הכתוב ללא טעם) שלצורך זכירת העניין של ההבדל בין העברים למצרים שאלה רעו את הטלה ואלה הטלה רעה אותם (ובחרו בשל כך את הפשתן כבגד) לכן לא מערבבים בבגד אחד את הצמר והפשתן כפי שאסור לערבב את אמונת העברים באמונת המצרים.

ודווקא בבגדי הכהונה של המשרתים בקודש (שהחליפו את הבכורות בעבודת המקדש) יש דווקא מצווה וחובה לשלב צמר ופשתים יחדיו, כי לפני ה' גם הכבש וגם הפשתן נבראו בששת ימי בראשית ואין לזה עדיפות על זה, וכן במצוות הציצית מותר לשים פתילי תכלת (מצמר) בבגד פשתן וכל זה זכר ליציאת מצרים- "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת… וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם… אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים אני ה' אלוקיכם" (במדבר ט"ו), כי כיון שמצוות ציצית מיוחדת כדי לזכור את כל מצוות ה' (ולכן תכלת דומה לרקיע, שדומה לכסא הכבוד) ולזכור את יציאת מצרים, אין חשש לערבוב בין אמונת המצרים לאמונת העברים, אלא להיפך דווקא בערבוב זה, יזכרו בני ישראל את הורדת הכבש למעמד הפשתן בניגוד למצרים שחשבו שהטלה מבכיר את הפשתן ומנהיג אותו.

פרשת בשלח

"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא כי אמר אלוקים פן יינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה".

המילה "בשלח" שהיא גם שם הפרשה מזכירה את פרשת "שלח לך" לא רק במובן דמיון השמות אלא גם במהות.

פרשת "שלח" מצדיקה את תחילת פרשתנו, כי שם מחשש למלחמה עם עמי כנען נוצר חטא המרגלים שבעקבותיו התעכבו ישראל במדבר ארבעים שנה, וכפי שבסוף פרשתנו נלחם עמלק בישראל, גם שם היכה עמלק במעפילים לעלות ההרה – "וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה" (במדבר י"ד), וכפי שבפרשתנו נבחר יהושע בן נון ע"י משה להילחם בעמלק, גם שם התבלטו יהושע וכלב בן יפונה, בהיותם היחידים מהמרגלים שלא חטאו, ובזכות כך זכה יהושע להנהיג את ישראל בכניסתם לארץ, דבר שנרמז בסוף פרשתנו להנהגתו העתידית של יהושע -"ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמיים".

וכן בפרשתנו, לראשונה מצטווים ישראל על השבת- בעניין ליקוט המן שנאסר עליהם ללקטו בשבת, ובכל זאת-"ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו".

וכן גם בפרשת "שלח" מופיעה פרשת המקושש בשבת-"וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת" (במדבר ט"ו).

וכן בפרשתנו, פעמיים מעדיפים ישראל את הגורל במצרים על פני הגורל במדבר:

  • לפני קריעת ים סוף-"וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאוד… ויאמרו אל משה המבלי

אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר, מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים".

  • לפני פרשת המן-"ויאמרו אליהם בני ישראל, מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר, באכלנו לחם לשובע כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב".

וכן גם בפרשת "שלח לך" מופיעה תלונה דומה של בני ישראל – "וילונו על משה ועל אהרן כל בני ישראל ויאמרו אליהם כל העדה לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו… הלא טוב לנו שוב מצרימה. ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר י"ד).

אך בניגוד לפרשת "שלח לך", שעיקרה יסוד העפר החומרי שנותר לאחר המבול – ארץ ישראל, שדור המדבר לא רצה להיכנס אליה ולהתמודד עם עמי כנען ועם החומריות הקשה שבה, פרשתנו עוסקת ביסוד המים דווקא – בקריעת ים סוף, המים המרים במרה שהומתקו ע"י העץ שהושלך לתוכם, אילים עם שתים עשרה עינות המים ושבעים התמרים, ורפידים שלא היה מים לשתות העם ומשה היכה בסלע בחורב ויצאו ממנו מים.

והשילוב של שתי הפרשות הוא דווקא בפרשת "נח", ששם יסוד המים (המבול), טיהר את יסוד העפר מחומריותו הקשה, אך השאיר מקום אחד בעולם בחומריותו הקשה- ארץ כנען- שבה לא היה מבול ("ארץ לא מטוהרה היא לא גושמה ביום זעם" (יחזקאל כ"ב), וכאן בפרשתנו, זו הפעם השנייה והאחרונה שהמים השמידו את הרשעים – המצרים, ובני ישראל עברו בחרבה כמו תיבת נח ששטה מלמעלה בזמן שכל האנושות נמחתה במי המבול.

ואכן, רמז לכך נמצא בתחילת פרשתנו-"ולא נחם אלוקים… פן יינחם העם …" המתקשר לשם – "נח", שגם הוא נחה והנהיג את האנושות במבול ולאחריו, וגם עליו נאמר – "זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו" (בראשית ה'), וכן על דור המבול נאמר – "ויינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל ליבו, ויאמר ה' אמחה את האדם… כי נחמתי כי עשיתים ונח מצא חן בעיני ה'" (שם, ו').

ולפרשתנו! בפסוקים הראשונים מוזכרת המילה "העם" – שאלוקים לא מוביל אותו להר סיני דרך ארץ פלישתים שקרובה יותר להגיע להר סיני (דבר המוכיח שהר סיני איננו ג'בל מוסא, כפי גרסת הנוצרים, הנמצא בדרום חצי האי סיני, אלא כנראה הר כרכום הנמצא בנגב, שהגישה אליו דרך חוף הים התיכון, מהירה יותר מאשר דרך הסיבוב שעשו בני ישראל דרך ים סוף, וכן עפ"י פרשת "שמות" – משה רועה את צאנו במדיין (הנמצאת ליד אילת של ימינו) עד הר סיני ושם נפגש עם אהרן שיוצא ממצרים לקראתו, סימן שהר סיני נמצא באמצע בין מצרים לאילת וזה באזור הר כרכום של היום, ולא בדרום חצי האי סיני, שמרוחק מאוד משני המקומות) "פן יינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה".

וכנראה החשש הוא מהמלחמה עם פלישתים היושבים לאורך חוף הים התיכון מעזה עד עקרון, ואם כן, מדוע נאמר מיד לאחר מכן "וחמושים יצאו בני ישראל מארץ מצרים"- פה משתנה ההגדרה מה"עם" ל"בני ישראל", וכן, מדוע נאמר שהם חמושים והלא זה סותר את החשש ממלחמה: כי אם הם חמושים בנשק סימן שמוכנים למלחמה ולא חוששים ממנה ולא יחזרו למצרים מחשש זה?

כמו כן, גם במסלול שאלוקים מוביל את העם דרך ים סוף, בסופו של דבר יש מלחמה כמעט, עם המצרים שרודפים אחריהם (אלמלא בקיעת ים סוף היו נאלצים להילחם במצרים הרודפים אחריהם) .

וכן בסוף פרשתנו יש את מלחמת עמלק עם ישראל, וזה לא גורם להם לשוב למצרים מחשש המלחמה, אז מדוע לא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים אם ממילא ייתקלו במלחמה?

וכן בהמשך אנו רואים שה' אומר למשה לשוב בחזרה ולחנות במקום ללא מוצא שסוגר אותם בין הים ובין המצרים, כדי שפרעה ירדוף אחריהם כי יחשוב שלכודים הם ללא מוצא, ובעצם ה' מזמין את המלחמה עם המצרים וזה סותר את מה שנאמר בתחילת הפרשה, שאלוקים מסב אותם אל המדבר דרך ים סוף כדי להימנע ממלחמה עם פלישתים שתגרום לשובם למצרים? ואם מטרת ה' הייתה להטביע את המצרים בים סוף ולכן הוביל את ישראל לשם, אז מדוע לא נאמר זאת בתחילת הפרשה, שהסיבה שה' לא נחה את ישראל דרך ארץ פלישתים היא לא בגלל החשש למלחמה עם פלישתים שתגרום לעם לשוב למצרים, אלא הסיבה היא: כדי להטמין מלכודת למצרים ולהטביעם בים סוף – דבר שלא היה קורה אם לא היו הולכים דרך ארץ פלישתים?

כדי לענות על כל השאלות הנ"ל צריך להקדים בירור מסוים:

בפרשה הקודמת נאמר – "ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה כשש מאות אלף רגלי, הגברים לבד מטף וגם ערב רב עלה איתם" (שמות י"ב), ערב רב זה הורכב ממצרים שהתרשמו ממכות מצרים והבינו שה' הוא האלוקים ורצו להצטרף לעם ישראל וגורלו, וכן שאר עמים המשועבדים תחת יד מצרים- עבדים ושפחות ושבויי מלחמה שראו במצב הזדמנות להימלט ממצרים ושעבודה בחסות עם ישראל.

וכל הנ"ל לא הקריבו דבר לשם כך – לא ברית מילה ולא קרבן פסח כפי שעשו בני ישראל, ואם כן, במה ראויים אלו לכל הניסים במדבר- המן, השליו, המים וענני הכבוד, עמוד האש ועמוד הענן וקריעת ים סוף? בפרט המצרים בקרב הערב רב שאפילו לא שועבדו ולא עבדו בפרך כמו בני ישראל, אז מדוע ייהנו מהשכר שמגיע לעם ישראל על כל שנות השעבוד והסבל?

ובעצם המילה "העם" המוזכרת בפרשתנו מתייחסת לשתי הקבוצות: בני ישראל והערב רב, וכוללת את שתיהם תחת הגדרה אחת- "העם".

וכאשר אלוקים (ויש לשים לב לשם "אלוקים", שמופיע כאן לראשונה מאז תחילת פרשת "וארא" ששם דיבר אלוקים עם משה והודיע לו כי מעתה ידבר אתו שם הוויה ושיגלה שם זה לעם ישראל, כפי שהסברנו בארוכה בפרשת "וארא", ומאז רק שם הוויה הופיע בכל מכות מצרים ובכל הציוויים. כעת, פתאום שוב מופיע שם אלוקים, בעניין הבחירה במסלול דרך ים סוף ולא במסלול ארץ פלישתים, ומיד לאחר מכן שוב חוזר שם הוויה ולא חוזר שוב שם אלוקים) שהוא השם שמבטא את ההנהגה הטבעית ע"פ חוקי הטבע ובמסגרתם מוביל את העם דרך המדבר ים סוף, ואז ההתייחסות היא ל-"העם" שכולל את הערב רב, והחשש הוא מהם שאינם ראויים, ובראותם מלחמה וצרה אין להם שום בעיה לחזור למצרים כי הרי הם לא שונאים את בני עמם במצרים, ופן יגררו איתם גם את בני ישראל, למרות שבני ישראל יצאו חמושים ומוכנים למלחמה (ולכן נאמר כאן-"וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", כי בני ישראל לא חששו ממלחמה, כי היו ראויים לניסים שיקרו להם- בגלל המילה וקורבן הפסח ושנות השעבוד, אך לא "העם" שכולל גם את הערב רב).

לכן אלוקים מסב את "העם" דרך המדבר ים סוף, כי לפני ההתמודדות עם אויבים צריך קודם להכשיר את העם ולבחון אותו האם הם ראויים לניסים כמו בני ישראל.

ואכן, בפרק הבא, בכל עניין בקיעת ים סוף מוזכרים בעיקר "בני ישראל" ולא "העם"- "וידבר ה' אל משה לאמור דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החרות… ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ… וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם, ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'"- פה שם הוויה מדבר, ואיננו מתייחס ל"עם" אלא רק ל"בני ישראל" – שאמונתם גדולה ולא יהססו להיכנס למלכודת שבין הים לבין מגדול ולא יחששו מהמצרים, ויחד עם זאת זה מבחן עבור "העם": האם הערב רב גם יצטרפו לבני ישראל למרות שלא צוו על כך ויכולים להישאר מהצד ולא להיכנס למלכודת. ומכך שנאמר "ויעשו כן" משמע שכולם הצטרפו למלכודת, כי לא מוזכר שרק "בני ישראל" עשו כן אלא כולם עשו כן – כולל הערב רב.

ואולי זאת הכוונה במילים "וידעו מצרים כי אני ה'" , לאיזה מצרים הכוונה, האם לחיל פרעה שיטבע בים או לאלה שנשארו במצרים שיראו שצבאם לא חוזר ויבינו שה' השמידו וידעו כי אני ה'? כי עד עכשיו למצרים הפשוטים הוא לא נודע בשם הוויה אלא רק בשם אלוקים (בניגוד לפרעה, שאליו פנה משה בשם הוויה ולא בשם אלוקים).

ורעיון זה מסייע בהבנת הפסוק הבא: "ויוגד למלך מצרים כי ברח העם וייהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שילחנו את ישראל מעבדנו"- ופסוק זה מעורר מספר תמיהות:

  • מה פירוש "ויוגד למלך מצרים כי ברח העם" והרי הוא בעצמו גירש את בני ישראל ממצרים, אז מה החדשה המסעירה שנאמרה לו? בפרט שבהמשך הפסוק אומרים "מה זאת עשינו כי שילחנו את ישראל מעבדנו"- כלומר, הם בעצמם שילחו את ישראל אז מדוע הם מופתעים מבריחת העם?
  • מדוע המעבר מ- "העם" ל- "ישראל"?

ולפי מה שהסברנו, הפסוק מובן: פרעה שילח את "ישראל" אך לא את "העם"- הערב רב שנילווה איתם, כי "העם" ברח ללא אישור מפרעה, ועל כך פרעה ועבדיו נודעים ומופתעים, ולכן מבינים שכדי להחזיר את "העם" צריך לתפוס את "ישראל", כי בעקבות שילוח "בני ישראל" נגרמה בריחת "העם".

וכאשר פרעה וחילו רודפים אחר "ישראל" ומשיגים אותם על שפת הים, ובני ישראל זועקים אל ה', יכולים "העם" – הערב רב, לנטוש את עם ישראל ולהצטרף לעמם – המצרים הרודפים, ולבקש את מחילתם ע"י הסגרת ישראל בידיהם, בפרט שרואים שגם ישראל מתייאשים מהצלה ואומרים למשה "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר, מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים, הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר"- ופה זה "בני ישראל" מדברים, כי הם עבדו את מצרים ולא הערב רב.

ולמרות ייאושם של "ישראל", "העם"- הערב רב, לא נסוגים מבחירתם ולא מצטרפים למצרים הרודפים ונשארים יחד עם בני ישראל.

ולכן משה פונה לכולם- גם אל בני ישראל וגם אל הערב רב, ואומר: "ויאמר משה אל העם אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה'…. ה' יילחם לכם ואתם תחרישון", ה"לכם" כולל גם את הערב רב שגם עבורם יילחם שם הוויה בהנהגה ניסית, בזכות שלא נטשו את בני ישראל.

ואז ה' אומר אל משה-"מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו"- ולא מזכיר את "העם", אלא רק את "בני ישראל", כי בני ישראל

יותר ראויים שייבקע הים בעבורם בזכות המילה וקורבן הפסח והשעבוד במצרים, ורק לאחר שייבקע הים בעבורם, יוכלו גם "העם" לעבור אחריהם.

ורק לאחר שהמצרים טובעים בים נאמר: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו". כעת גם העם מכיר את ה' ומאמין בו ובמשה עבדו, ובכך עברו את המבחן וראויים להצטרף לעם ישראל במסעו במדבר אל הר סיני ולמתן תורה.

ודווקא מלחמה זו הייתה מבחן, ולא אם היו הולכים דרך ארץ פלישתים ונתקלים במלחמה עם פלישתים, כי אז זה לא היה מבחן בעבורם – כמו כאשר עמם שלהם תוקף את ישראל ויכולים להצטרף בחזרה לעמם נגד ישראל – ולעומת זאת אם פלישתים היו נלחמים שלא יעברו בארצם הם פשוט היו חוזרים למצרים ואין זה מעיד על נטישת ישראל, כי זכותו של העם היושב בארצו לא לתת לעם אחר לעבור בקרבו.

אמנם בשירת הים לא מוזכרים הערב רב אלא רק בני ישראל – "אז ישיר משה ובני ישראל", כי לדרגת שירה נבואית עדיין לא הגיעו "העם", אלא רק "בני ישראל" , אך בשירת הנשים משמע שגם נשות הערב רב השתתפו-"ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות…"- משמע כל הנשים כולל נשות הערב רב.

וזה מזכיר את המדרש-"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי". ובהקשר לכך, יש לשים לב לשלוש פרשיות עוקבות הקשורות כולן למים ומרירות: א. "ותיקח מרים הנביאה… בים" ב. "ויסע משה את ישראל מים סוף …ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם… וילונו העם על משה לאמור מה

נשתה, ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים" ג. "ויבואו אילימה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים ויחנו שם על המים, ויסעו מאילים… וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר ויאמרו אליהם בני ישראל: מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע, כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב".

גם במרה וגם ברפידים בסוף הפרשה, כשהתלונה היא על המים מוזכר "העם" ולא "ישראל"- "ויצמא שם העם למים וילן העם על משה…", ואילו לגבי המחסור במזון התלונה היא של "כל עדת בני ישראל" והדבר אומר דרשני!

ואולי ניתן ליישב זאת בכך ש"העם" המורכב גם מהערב רב שרובם היו מצרים, שעבורם היאור היה מקור החיים של מצרים, ולכן התלות במים הייתה גדולה ביותר, וברגע שנתקלו במחסור במים חשו איום קיומי, לעומת בני ישראל שעבורם היאור היה דווקא סמל לפורענות – שכל הילדים הזכרים הושלכו ליאור במצוות פרעה, פחות נלחצו בני ישראל כשלא מצאו מיד מים.

בעניין המים המרים במרה וההקשר לפרשה הקודמת בעניין שירת מרים, הרי ידוע המדרש שמרים נקראה כך על שם מרירות השעבוד שהתחיל בלידתה,וכן הבאר שליוותה את ישראל במדבר סיני ארבעים שנה בזכות מרים, שנקראה באר מרים, וכן שירתה של מרים על הים קושרת את מרים למים ומרירות (מר-ים), ובארה של מרים מתחילה בסוף פרשתנו – ברפידים, כשמשה מכה על הסלע במטהו ויוצא ממנו מים, ומים אלה ממשיכים ללוות את ישראל ארבעים שנה במדבר עד למות מרים.

והמטה העשוי מעץ מזכיר כאן את העץ המושלך למים המרים וממתיקם, ודבר זה קושר את מרים אל "העם", כי היא זו שבעקבותיה כל הנשים (כולל הערב רב) יצאו אחריה בתופים ובמחולות, וכפי שהזכרנו דווקא "העם" מתלונן על חסרון המים כאן וברפידים ונענה בבארה של מרים.

וכאשר מגיעים לאילים, מוצאים שם שתים עשרה עינות מים (כנגד שנים עשר שבטי ישראל) ושבעים תמרים (כנגד שבעים אומות העולם) שמתקיימים על מעיינות אלו, ובמילה "תמרים" יש את המילה "מרים" ו"מרירות", ושוב, יש לנו מפגש של העץ (הדקל), המים, ופירות התמר המתוקים שהמירו את המרירות במדבר במתיקות הפירות ולכן נקראים תמרים, מלשון תמורה והמרה.

ויש כאן רמז לשנים עשר שבטי ישראל שמחיים את שבעים אומות העולם בכך שמקבלים ומקיימים את תורת ה' שבלעדיה אין קיום לעולם וממילא יושמדו גם שבעים האומות, ולכן בחג סוכות מקריבים שבעים פרים כנגד אומות העולם שבזכות כך מתקיימים.

והמילה "אילים" מזכירה את "אילי מואב יאחזמו רעד", שעליהם אומר האבן עזרא במקום – "אילי ביו"ד כמו כבשים כי השרים כדמותם בצאן" – כלומר השרים הממונים על שבעים אומות והטלה המקודש על האומות בגלל היותו בכור המזלות, ולכן השרים הממונים, הם בעיני האומות בדמות אילים, כפי שאומר האבן עזרא, ודבר זה מתקשר למקום שבו יש שבעים תמרים הקיימים על שנים עשר המעיינות והמקום נקרא אילים.

המילה "תמר" מורכבת גם מהמילים: תם – מר – תמה המרירות, וכן מרים הנביאה המתיקה את מרירות השעבוד בנבואתה על הולדת משה – מושיען של ישראל מידי מצרים – שגם בשמם יש את המילה "מרים" עם האות צ', ובצאת הצדיק ממצרים נשאר רק  ה"מרים", ולכן כשיצאו ישראל ממצרים מצאו את המים המרים, והשלכת העץ אל המים המרים, ממתיקה אותם, כמו שישראל במצרים המתיקו את מצבם של המצרים ובזכותם הפכה מצרים למעצמה עולמית כפי ששתים עשרה עינות המים מחיים את שבעים התמרים.

כי העץ נמשל לצדיק, כמו שנאמר – "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שורשיו" (ירמיה י"ז), לעומת הרשע שנמשל לערער בערבה-"ולא יראה כי יבוא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב" (שם, שם), כך המצרים כשיצא מהם הצדיק – העץ, חזרו למרירותם, ולכן דווקא "העם" – הערב רב שמורכב בעיקר ממצרים, הצטערו על צאת הצדיק ממצרים כשפגשו את המים המרים, וכפי שמרים המתיקה את המרירות בנבואת הצדיק, כך משה בהשלכת העץ אל המים- ממתיקם.

וכפי שהסברנו בתחילת פרשתנו, על הקשר בין פרשתנו לפרשת נח – גם שם התיבה מעץ שבה היה נח – הצדיק, המתיקה את מרירות מי המבול שמסביב ואפשרה את המשך האנושות, וכן משה בתיבה מעץ בתוך היאור שהמתיק את המים הזידונים של שעבוד מצרים באמצעות הצדיק.

ולכן כאן מוזכרת "מרים הנביאה אחות אהרן", ולא מוזכרת כאחות משה, כי מדובר על נבואתה כשהייתה עדיין רק אחות אהרן ולא משה, כי עוד לא נולד, ובזכות נבואתה המתיקה את מרירות מצרים, ולכן רק כאן מוזכרת בשם נביאה ולא בשום מקום אחר.

אך עדיין אין התייחסות של שם הוויה אל "העם", אלא רק ל"בני ישראל" בכל הדיבורים אל משה. ודווקא כאשר "עדת ישראל" מתלוננת על המחסור במזון ולא מוזכר "העם", דווקא אז ה' אומר למשה: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו". כי בכך שהעם לא התלוננו, אלא רק בני ישראל, בכך הוכיחו שראויים שייעשה נס בעבורם, ולכן ה' כולל גם אותם בדיבורו עם משה, אך מתנה זאת – "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" – כי בציווי על המן, מצווה לראשונה על שמירת השבת – "ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת, לא יהיה בו", ואז – "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו", דווקא מן העם יצאו ללקוט ולא מ"בני ישראל", וכך לכאורה לא עמדו בנסיון, אך כיוון שרק מקצת יצאו ולא כל "העם", כי כתוב "ויצאו מן העם ללקוט", לכן ה' נוזף במשה אך לא מתנער מ"העם" – "ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורותי ראו כי ה' נתן לכם השבת… שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו ביום השביעי"- ואכן מיד אחרי כן כתוב-"וישבתו העם ביום השביעי".

לכן כאשר מגיעים כל עדת ישראל לרפידים-"ואין מים לשתות העם וירב העם עם משה… ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה'… ויאמר ה' אל משה עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת"- כלומר: דווקא המטה אשר היכה בו את היאור שמזכיר למצרים שבקרב הערב רב את מכת דם שהפכה את מי היאור המקודשים בעיניהם לדם, דווקא במטה זה יוציא להם מים חיים מן הסלע בחורב – "ושתה העם".

ואז, דווקא אז נכללים העם בשם "בני ישראל" – "ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמור היש ה' בקרבנו אם אין"- ולכאורה הלא זה "העם" שניסה את ה' ולא "בני ישראל"? אך מכאן רואים שנשלם שלב הבחינה של העם- הערב רב, בזכות ששמרו את השבת ולא התלוננו על המחסור במזון, וכעת נכללים גם הם בשם "בני ישראל".

ואז מגיע עמלק "וילחם עם ישראל ברפידים", כבר אין הבחנה בין העם לישראל – כולם "ישראל" ועם כולם עמלק בא להילחם, כי עמלק בגימטריא "ספק", וברגע שניסו את ה' לאמור – "היש ה' בקרבנו אם אין", כלומר הביעו ספק במציאות ה' בקרבם – מיד מגיע מעורר הספקות ואויב ה' הגדול – עמלק, כי מצא אחיזה בספק של ישראל ובא ממרחקים ונעקר ממקומו כדי לבטל את הרושם של יציאת מצרים והשפעתו על עמי העולם, כאומר: אני לא מתרשם, עובדה שאני מעז להילחם בישראל, למרות כל הניסים שנעשו להם.

וכעת אין חשש "פן יינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה", כי בדיוק כעת "העם" השלים את המבחן ונקרא "ישראל", ואין חשש שבגלל המלחמה ישובו מצרימה, בפרט שפה לא מדובר בפלישתים שמונעים באופן טבעי מי שמנסה לעבור בארצם, אלא כאן מדובר באויב רוחני שעזב את ארצו כדי לחפש את ישראל ולהילחם בהם, וממנו אין להרתע, לכן משה אומר ליהושע לבחור אנשים צדיקים ולצאת להילחם בעמלק מחר, כי זאת מלחמת אמונה (ולכן נאמר-"ויהי ידיו אמונה עד בא השמש"), אך כאשר עמלק יצא ממקומו להילחם עדיין היה "העם" נבדל מישראל ולכן חשב עמלק שיש לו סיכוי במלחמה, כי יש שיתוף בשמו-עם לק, עם העם, אך כאשר הגיע לרפידים כבר נטמע העם בתוך "ישראל" ומכונה "ישראל", ואיבד עמלק את ההזדמנות לתקוע טריז בין שני החלקים, ולכן נוצח ע"י יהושע , ואז ה' אומר אל משה – "כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמיים… ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר".

ויש כאן מספר שאלות: הרי יהושע נקרא כך רק שנה לאחר מכן – בזמן שליחת המרגלים (בפרשת "שלח לך") "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (במדבר י"ג)? כמו כן, מה פירוש הביטוי "שים באזני יהושע" – הרי אם זה כתיבה בספר, צריך לתת בידי יהושע, כי הלא נאמר "כתוב זאת זכרון בספר"? ומדוע דווקא באזני יהושע ולא באזני משה עצמו?

כמו כן, כשמשה אומר "מלחמה לה' בעמלק מדר דר", משמע מאז ומתמיד, והלא צריך לומר "לדר ודר" – כלומר, מעכשיו והלאה לדורי דורות, ולפי הכתוב משמע שמלחמה לה' מראשית העולם ומדוע? כמו כן, המדרש אומר על הפסוק – "כי יד על כס י-ה" – ומביאו רש"י על המקום: "נשבע ה' שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם…" ולכן לא נאמר "כסא" ולא נאמר שם הוויה במלואו, ומדוע תלוי הדבר זה בזה, ומדוע דווקא יהושע מצטווה לפתור זאת?

בפרשת "האזינו", רגע לפני מות משה עבד ה', משה כותב את שירת האזינו – "ויבוא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון", ושם מוזכר יהושע שוב בשמו המקורי "הושע", למרות שעד פסוק זה, בכל ספרי התורה עד אז מוזכר בשם "יהושע", אז מדוע השינוי דווקא רגע לפני שמחליף את משה בהנהגה, ורגע לפני הכניסה לארץ ישראל? וכן הביטוי "באזני העם" מזכיר את פרשתנו "שים באזני יהושע".

וכדי ליישב את כל השאלות הנ"ל נברר קודם את הביטוי "מדר דר", שבצירוף אפשר לומר – "דרדר", וזה מחזיר אותנו לחטא אדם הראשון שבעקבותיו נאמר לו – "ארורה האדמה בעבורך… וקוץ ודרדר תצמיח לך…" (בראשית ג'), כלומר, "מלחמה לה' בעמלק מדר דר"- מאז הדרדר ההוא יש מלחמה לה' בעמלק ולא רק מעכשיו, אלא מאז חטא אדם הראשון ונצחון הנחש הקדמוני והממונה עליו – השטן – נוצר היסוד הרוחני של עמלק של אויב ה'.

ומדוע המילה "דרדר"?

כי תכלית הבריאה היא ש"ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה י"ד), ותכלית עמלק להפוך את ה"אחד" ל"אחר", כלומר אין (חלילה) אלוקים אחד אלא אחר, כמו כל האלוהים האחרים, יש עוד אחד אחר (כביכול) ולא אחד ויחיד, כלומר עמלק רצה להוריד את האות ד' ולהחליפה בר', וכיוון שבפסוק מוזכר "ה' אחד ושמו אחד"- עמלק והשטן רוצים להפוך את שתי המילים ל"אחר", גם "ה' אחר" וגם "שמו אחר", ולכן המילה דרדר והכפילות של הד' וה-ר'.

וזה התחיל כבר בנחש הקדמוני והאכילה מעץ הדעת שגרמה לגירוש מגן עדן ותחילת הכפירה בא-ל אחד, ולכן-"מלחמה לה' בעמלק מדר דר"- מאותו דרדר של אדם הראשון, ולכן נאמר "קוץ ודרדר תצמיח לך", כי הד' נבדלת מהר' בקוץ שבראשה, ואם מורידים את הקוץ מה-ד', מקבלים ר'.

לכן כל עוד עמלק קיים, שמו של ה' וכסאו אינם שלמים ולא מתקיים "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", ותפקיד זה מוטל על זרעו של יוסף – יהושע משבט אפרים, כי כשנולד יוסף נולד גם שטנו של עשו, כפי שנאמר – "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו" (עובדיה א')- ועמלק מזרעו של עשו, ולכן זרעו של יוסף אחראי להשמדת עמלק ומשה מטיל את המלחמה בעמלק על יהושע בן נון.

וכיוון שמשה הטיל את תפקיד המלחמה בעמלק על יהושע ולא עשה זאת הוא בעצמו, לכן ה' בוחר ביהושע לתפקיד מחיית עמלק שיתקיים רק בכניסה לארץ ישראל שיוביל יהושע ולא משה.

וכיוון שאת האות י' מוסיף משה להושע בן נון לפני חטא המרגלים, באומרו "י-ה יושיעך מעצת המרגלים" (עפ"י המדרש ברש"י שם), אז גם שמו של יהושע חסר (ורק כעת במלחמה עם עמלק הוא מלא כי הוא עושה את תפקידו) כל עוד לא ימחה את עמלק, לכן ה' אומר "שים באזני יהושע"- כלומר האוזן של יהושע זה האות י' (כי אוזן הכלי זה הידית שאתה מרימים את כל הכלי), ולכן בפרשת "האזינו" לפני הכניסה לארץ מוזכר יהושע בשם "הושע בן נון" בלי ה- י', כי כעת כאשר הוא עומד להנהיג את עם ישראל בכניסה לארץ צריך לזכור את ששמו באוזניו ארבעים שנה קודם לכן – מחיית עמלק שתשיב את שם ה' למילואו וגם את "אוזן" יהושע למקומה- האות י' של שמו.

וכמו שעמלק ניסה למחוק את שם ה' – להמירו באחר במקום אחד, לכן ה' נשבע למחות את זכר עמלק – מידה כנגד מידה.

וביטוי זה מזכיר את פרשת "נח" שוב – "ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי…", "ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה", "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה…" (בראשית ז').

עמלק בגימטריה זה מר, שבגאוותו כי רבה (רם) רצה להמיר את מתיקות הגאולה למרה ומטה אלוקים שביד משה שניצב על ראש הגבעה בזמן המלחמה בעמלק ("מחר אנכי ניצב על ראש הגבעה ומטה האלוקים בידי") והמטה העשוי מעץ המתיק את המרירות של עמלק וסיכל את עצתו בדיוק כפי שהעץ הושלך

למים המרים והמתיקם, וכפי שמטה משה הוציא את המים מהסלע.

וגם דינו להימחות כמו מחיית היקום על ידי המים המרים של המבול.

פרשת יתרו

"וישמע יתרו כהן מדיין חותן משה"- מה זכה יתרו שנקראת פרשה בתורה על שמו ומכל הפרשיות דווקא פרשת מתן תורה שבה עם ישראל הופך רשמית לעם ה', דווקא היא נקראת על שמו של "כהן מדיין" שפירושו כומר לעבודה זרה הכי גדול של מדיין?

ודווקא בפרשתנו נאמר הצירוף- "יתרו כהן מדיין" בזמן שבשאר הפעמים שמוזכר יתרו הוא מוזכר כ"חותן משה" בלבד- אפילו בהיות חתנו, משה עדיין במדיין לפני שליחותו להוציא את ישראל ממצרים, ומדוע מזכירים לו את עברו דווקא בפרשה הנקראת על שמו?

בפתיחת הפרשה יש ניגודיות "כהן מדיין" מול "חותן משה", רשע מול צדיק והרשע קודם לצדיק, אך בשאר הפרשה נעלם הכינוי "כהן מדיין" ונשאר רק "חותן משה" ויותר לא מוזכר בתורה כינוי זה, ומה השתנה? ומדוע דווקא כשעושה צעד לעזיבת העבודה זרה ולבוא להר האלוקים חורב, דווקא אז מזכירים לו את כינויו – "כהן מדיין"? ובניגוד ל"כהן מדיין" בו מתחילה הפרשה, מופיע הביטוי באמצע הפרשה "ואתם תהיו לי ממלכת  כהנים וגוי קדוש", וכן בציווי ה' למשה – להזהיר את העם שלא יתקרבו מדי אל ההר במעמד מתן תורה – אומר ה' למשה "וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרוץ בהם ה'" ולאחר מכן- "לך רד ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרוץ בם" – וכאן עדיין לא התקדשו שבט לוי ובני אהרן להיות כהנים לה', כי מדובר לפני חטא העגל, והכהנים המוזכרים בפרשה הם במובן של משרתים בקודש – כנראה הבכורות, כפי שכהן מדיין פירושו משרת העבודה זרה של מדיין, להבדיל.

והפרשה מסתיימת במצווה לכהנים- "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערוותך עליו".

הפעמים הקודמות שאנו נתקלים במילה "כהן"- במובן של משרת אלוהות כלשהיא, היא אצל אברהם לגבי מלכיצדק מלך שלם שנאמר עליו "והוא כהן לאל עליון" (בראשית י"ד) ולאחר מכן חותנו של יוסף שגם הוא היה כהן לעבודה זרה – "אסנת בת פוטיפרע כהן און" (בראשית מ"א), וכן לגבי אדמת הכהנים המצריים שאותה לא קנה יוסף, בניגוד לשאר אדמת מצרים שקנה תמורת אוכל-"רק אדמת הכהנים לא קנה"  (בראשית מ"ז).

ואכן בבוא יתרו לאחר ששמע על יציאת מצרים- "וישמע יתרו… כי הוציא ה' את ישראל  ממצרים" עדיין היה "כהן מדיין" כי חשב שה' הוא עוד אלוהים, כמו שאר אלוהי העמים מסביב וכמו אלוהי מדיין שהוא היה משרתו הבכיר, אך כאשר משה מספר לחותנו – "את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל, את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה'" – כלומר, כשמשה מספר לחותנו על קריעת ים סוף ועל טביעת כל חיל פרעה בים סוף – דבר שיתרו עדיין לא שמע, כי כפי שהוזכר שמע רק על יציאת ישראל ממצרים ולא את מה שקרה אחר כך על ים סוף (כי יש לזכור שעל פי הפשט (ראה מחלוקת על כך בגמרא זבחים קט"ז) יתרו  מגיע אל משה, מיד לאחר מלחמת עמלק ולפני ראש חודש סיון, שבו הגיעו ישראל להר סיני לקבלת התורה, וזה יוצא בין כ"ב אייר לראש חודש סיון , כי עמלק בא שבוע לאחר ירידת המן, שהתחילה בחמשה עשר לחודש אייר ויתרו שולח לארצו ע"י משה לפני ראש חודש סיון. ואם כן, יתכן מאוד שיתרו הספיק לשמוע רק על יציאת מצרים, שקרתה חודש וחצי לפני כן, אך לא שמע על קריעת ים סוף וטביעת המצרים, כי לא נותר איש שיספר זאת, ולקח זמן עד שהמצרים במצרים גילו את אסונם, בכך שחיל פרעה לא חזר הרבה זמן, וכנראה שלחו שליחים לגלות מה קרה ואז גילו את גופות חייליהם על שפת ים סוף, וכך נודע להם על טביעת חיל פרעה).

לכן, כאן מוזכר שמשה מספר ליתרו- "את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים"- שזה מדבר על עונש המצרים בעיקר, ועל זה אומר יתרו – "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים כי בדבר אשר זדו עליהם" כלומר, יתרו מבין מכך שה' העניש את המצרים מידה כנגד מידה (כפי שהם הטביעו את -"כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" – כך גם הם טבעו בעצמם) ואם ה' היה כמו כל אלוהי העמים מסביב, אז אלוהי מצרים היה מתנגד לכך, ואם לא הצליח להתנגד, סימן שה' גדול מכל האלוהים וכנראה שיתרו ידע מנסיונו עם אלוהי העמים שהם לא מענישים מידה כנגד מידה – "בדבר אשר זדו עליהם", וכאן היה חידוש שהוכיח ליתרו שה' גדול מכל האלוהים וממילא הוא – "אלוקי האלוהים ואדוני האדונים" (דברים י') כי שאר אלוהי שבעים עמים הם רק שרים ממונים ומלאכים של ה'.

ובכך יתרו פוסק מלהיות- "כהן מדיין" ונהיה – "חותן משה" בלבד, ולהשלמת המהפך- "ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלוקים…" ובכך מושלם המעבר מ"כהן מדיין" ל"כהן ה'", והוא בעצם כהן ה' הראשון! כי עד אז לא מוזכר שמשה ובני ישראל הקריבו קרבנות לה' (כי במזבח שבנה משה ברפידים לאחר מלחמת עמלק וקרא שמו- "ה' נסי"- לא מוזכר שם שהקריב קרבנות עליו).

אך עדיין יתרו לא נשאר למעמד הר סיני, ומשה משלחו לארצו רגע לפני כן. ומדוע? מדוע לא נשאר יתרו למעמד הר סיני ובכך היה משלים את המעבר מעובד ע"ז לעובד ה'? בפרט, שמאז יעקב אבינו (ברדתו למצרים לראות את יוסף) שזבח זבחים לה'- "ויסע ישראל וכל אשר לו ויבוא בארה שבע ויזבח זבחים לאלוקי אביו יצחק" (בראשית מ"ו) – יתרו הוא הראשון שזובח עולה וזבחים לאלוקים (כנראה על המזבח ברפידים שהקים משה לזכר הנס במלחמת עמלק וקרא שמו – "ה' נסי") ומשה ובני ישראל יזבחו זבחים רק לאחר מעמד הר סיני – בפרשה הבאה – לאחר שהקימו שם מזבח, ואז יכרות משה ברית בין ה' לעם ישראל, אם כן גוברת השאלה: מדוע לא נשאר יתרו למעמד הר סיני ומדוע משה שולח אותו לארצו בלי לנסות לשכנעו שיישאר?

כמו כן, בהמשך מתוארת עצתו של יתרו למשה, בעניין מינוי שופטים כדי להקל עליו את המשא, ואכן משה עשה כדבריו – "ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל ויתן אותם ראשים על העם, שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות"- והדבר תמוה: הלא לרפידים הגיעו ישראל לכל המוקדם בכ"ג אייר (כי למדבר סין הגיעו בחמשה עשר לחודש השני ואז התלוננו על האוכל וקבלו את המן, ולאחר שבעה ימים שמרו את השבת כשלא ליקטו את המן בשבת, ורק לאחר מכן נסעו לרפידים), אז יוצא ששהו ברפידים – הכי הרבה שבוע, עד ראש חודש סיון שאז הגיעו להר סיני ואם כן בשבוע זה היתה מלחמת עמלק והגעת יתרו ומינוי השופטים מכל ישראל, דבר שצריך לארוך זמן רב, ובספר "דברים" בנאום משה לעם ישראל – משמע שמינוי השופטים נעשה בשנה השנייה ליציאת מצרים, רגע לפני נסעם מהר סיני לכיוון ארץ ישראל, ומינוי השופטים נעשה בהר סיני ולא ברפידים – "ה' אלוקינו דבר אלינו בחורב לאמור רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי… ראה נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו את הארץ… ואומר אליכם בעת ההיא לאמור לא אוכל לבדי שאת אתכם… הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם… ואקח את ראשי שבטיכם, אנשים חכמים וידועים ואתן אותם ראשים עליכם, שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמישים ושרי עשרות ושוטרים לשבטיכם… ונסע מחורב… ונבוא עד קדש ברנע" (דברים א')- ושם לא מוזכר יתרו בכלל ומשמע שזו יוזמה של משה?

אמנם יש דעה בגמרא- זבחים קט"ז, שיתרו בא לאחר מתן תורה (לאחר יום כיפור כשניתנו לוחות שניות) ונשאר עם בני ישראל עד החודש השני בשנה השנייה, דבר המסביר את הפסוק בפרשת "בהעלותך": "ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים בחודש נעלה הענן מעל משכן העדות ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני… ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה, נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם, לכה אתנו והיטבנו לך… ויאמר אליו : לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך, ויאמר אל נא תעזוב אותנו… והיית לנו לעיניים" (במדבר י') ושם לא מוזכר מה ענה חובב חותן משה, ואם נשאר או הלך לארצו (לגבי השם- "חובב בן רעואל המדיני חותן משה" – האם "חותן משה" מתייחס לרעואל המדיני או לחובב? בספר "שופטים" משמע שחובב הוא- "חותן משה" וממילא חובב הוא יתרו ולא הבן של יתרו- "מבני חובב חותן משה" (שופטים ד')).

אך אם כן יוצא שציפורה ובני משה הגיעו רק לאחר מעמד הר סיני ולא השתתפו במתן תורה, וכן, אם כך הדבר, מדוע נקבעה פרשה זו בתורה לפני מעמד הר סיני ולא במקומה הראוי לה – לאחר יום כיפור?

ובכלל, מתי שלח משה את אשתו ובניו חזרה ליתרו, הלא בפעם האחרונה שהוזכרו, היה בלכתו בשליחות ה' ממדיין למצרים ואז לקח אתו את אשתו ובניו על החמור, ובדרך במלון ביקש ה' להמיתו וציפורה הצילה אותו בכרתה את עורלת בנה, ומאז לא מוזכרים אשתו והבנים, ולא מוזכר ששילחה עם בניו ליתרו בחזרה ואם כן שילחה, מדוע?

והתמיהה גוברת בפרשתנו שיתרו לוקח את "ציפורה… ואת שני בניה" משמע שמתייחסים אחריה ולא אחר משה, וכי הם לא בניו? ומיד אחרי זה נאמר- "ויבוא יתרו חותן משה ובניו ואשתו אל משה,

אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלוקים"- וודאי שכאן המילים- "בניו ואשתו"- מתייחסים למשה ולא ליתרו, אז מה קרה שפתאום הם- "בניו", ואשתו טפלה להם ומוזכרת אחריהם, ואפילו לא בשמה , כפי שהוזכרה בפסוק הקודם?

וכן, אם משה גירש אותה כפי שאומר המדרש, מדוע מכונה כאן בשם- "אשת משה" ובשם "אשתו" – משמע שעדיין היא אשתו ולא גירש אותה, אלא רק שלח אותה לאביה באופן זמני? ובדיבור לאחר מכן של יתרו נאמר- "ויאמר אל משה: אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה"- שוב אשתו במקום הראשון וטפלים אליה "שני בניה" ולא- "בניו", ומדוע המעברים האלה, פעם הם "בניה" ופעם "בניו" ושוב פעם "בניה"?.

וייתכן לומר, שבאמת משה רצה לקחת את ציפורה ושני בניו אתו למצרים, ואף עשה כן, עד המקרה במלון.

ויש לזכור, שרגע לפני המקרה במלון, ה' אומר למשה – "ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך", ומיד לאחר מכן- "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו" (שמות ד') ובעקבות כך חשש משה שבמכת בכורות יש חשש לבנו הבכור, כפי שארע במלון. בגלל שבניו גדלו תחת השפעת יתרו- "כהן מדיין" ולא סבלו יחד עם בני ישראל במצרים את קושי השעבוד, ויתכן שלא ראויים להינצל במכת בכורות כמו שאר ישראל שהתענו במצרים, ולכן שולח בחזרה את ציפורה ובניו אל יתרו, ואומר לה שלאחר שתשמע על יציאת מצרים, תבוא עם בניו להר האלוקים חורב, כי שם אמר לו ה' "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שם, ג') כי רוצה שבניו יהיו במעמד הר סיני, ואכן לאחר שיתרו שומע על יציאת מצרים, מיד שם פעמיו עם ציפורה ובניה (כי הם עדיין תחת השפעתה והשפעת אביה) אל מקום המפגש שנקבע – הר האלוקים חורב (למרות שמשה וישראל עדיין ברפידים, אך זה קרוב, כי ברפידים- בתלונת ישראל על המים אומר לו ה'- "הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, והכית בצור ויצאו ממנו מים" (שם, י"ז), סימן שרפידים קרוב להר חורב, וכשמשה מכה על הצור בחורב, המים זורמים כנחל עד רפידים ושם שותה העם) וברגע שמגיע יתרו להר האלוקים, כבר נעשה המעבר של בני משה מהשפעת יתרו – "כהן מדיין"- להשפעת משה, מכח הר האלוקים, ולכן הפסוק מכנה אותם "ובניו ואשתו", אך יתרו כשמגיע להר חורב, שולח משם שליחים למשה ברפידים ואומר לו – "אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה"- כי לא מודע לשינוי שעברו הבנים וחושב שעדיין הם בהשפעתו ובהשפעת ציפורה ולא יהיו תחת השפעת משה עד שיפגשוהו.

אך אם כן יוצא שיתרו חזר לארצו לפני מעמד הר סיני ומדוע? וכן מי אם כן הוא "חובב בן רעואל המדייני חותן משה" שנשאר עד השנה השנייה וכפי שהזכרנו – משה מבקש ממנו להשאר אתם ולהיות להם לעיניים בדרך לארץ, ואם זהו יתרו מתי חוזר שוב?

וניתן לומר: שחובב הוא בנו של יתרו ויתרו הוא רעואל המדייני כפי שמשמע בפרשת "שמות"- "ולכהן מדין שבע בנות… ותבאנה אל רעואל אביהן" (שמות ב'), ואכן יתרו חוזר לארצו לפני מעמד הר סיני, ומשה יישם את עצתו לגבי שופטים, רק לאחר הקמת המשכן – לפני הנסיעה לארץ כפי שמוזכר בפרשת "דברים", ומה שכתוב כאן שמשה בוחר אנשי חיל, זה נאמר על העתיד, כי כעת אין זמן לעשות זאת לפני מעמד הר סיני, כפי שהסברנו (ובפרשת "דברים" נביא הסבר אחר, בעצם היה פעמיים מינוי שופטים, אחד כעת ואחד לפני המסע לארץ, עיין שם).

ובנו של יתרו – חובב, נשאר עם בני ישראל למעמד הר סיני, או שבא לבד לאחר מכן, כי אביו זקן מדי לשוב, ומחובב זה מבקש משה שיישאר אתם בנסיעה לארץ, כי – "והיית לנו לעיניים" ולא ידוע אם חובב נשאר אתם או לא, וייתכן שלאחר חטא המרגלים שנגזר על ישראל להשאר במדבר ארבעים שנה חזר חובב לארצו כפי שרצה בתחילה.

אך אם כן, מדוע בספר "שופטים" פרק ד' נאמר "וחבר הקיני נפרד מקין מבני חובב חותן משה"- משמע שחובב הוא חותן משה, ולא בנו של חותן משה? ושאלה זו ניתן לתרץ בשאלה אחרת מספר "שופטים" פרק א' ששם נאמר- "ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים…" והלא קין הוא בנו של חובב – כפי שראינו בפסוק הקודם שהבאנו לעיל, אז איך בשניהם נאמר הכינוי – "חותן משה"? מוכרחים לומר שהכינוי "חותן משה" מתייחס לכל צאצאי יתרו! הן יתרו בעצמו כפי שנאמר בפרשתנו, הן לגבי חובב בנו והן לגבי קין נכדו וזאת כמו שם משפחה שנושאים בגאון כייחוס משפחתי שהתקבע בצאצאי יתרו שכולם נקראים- "חותן משה" עד שנתקבע שם השבט בשם – "קיני".

אך לאן נעלמו צאצאי יתרו בארבעים שנות ישראל במדבר סיני ומדוע לא נטמעו בתוך עם ישראל, ואנחנו מוצאים אותם כשבט נפרד- שבט הקיני- לאורך מאות שנים לצד עם ישראל, אך בנפרד, עד חורבן בית ראשון? כמו כן, כפי שבפרשתנו, ביאת יתרו צמודה למלחמת עמלק, גם צאצאי יתרו- שבט הקיני- נצמדים לעמלק במשך דורות רבים, ומדוע?.

ראשית, אנו מוצאים אותם בשנת הארבעים לישראל במדבר- בברכות בלעם- "וירא את עמלק וישא משלו ויאמר: ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד, וירא את הקיני וישא משלו ויאמר: איתן מושבך ושים בסלע קינך, כי אם יהיה לבער קין עד מה אשור תשבך" (במדבר כ"ד)- מכך אנו רואים, שהקיני (צאצאי יתרו) שוכנים לצד עמלק ומונגדים לעומתו בברכות בלעם.

בפעם הבאה, אנו פוגשים את שבט הקיני בזמן יהושע בכניסה לארץ – "ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד וילך וישב את העם" (שופטים א'), ועיר התמרים זו יריחו ("בקעת יריחו עיר התמרים"(דברים ל"ד)), ועמלק נקשר הן לעיר התמרים – "ויאסוף אליו את בני עמון ועמלק וילך ויך את ישראל ויירשו את עיר התמרים"(שופטים, ג'), והן לנגב- "עמלק יושב בארץ הנגב" (במדבר י"ג).

לאחר מכן, אנו פוגשים את שבט הקיני במלחמת סיסרא עם ברק בן אבינועם – "וחבר הקיני נפרד מקין, מבני חובב חותן משה ויט אהלו עד אילון בצעננים אשר את קדש… וסיסרא נס ברגליו אל אוהל יעל אשת חבר הקיני… ותקח יעל אשת חבר את יתד האוהל… ותתקע את היתד ברקתו… וימות" (שופטים ד') – לגבי יעל ישנו מדרש שאומר שהיא הייתה גיורת- "ועוד יש נשים חסידות גיורות כשרות מן הגויים, ואלו הן: אסנת, ציפורה, שפרה, פועה, בת פרעה, רחב, רות ויעל" (ילקוט שמעוני וישב, רמז קמ"ו) ואם כן, משמע ששבט הקיני לא היו מבני ישראל ולא קבלו עליהם את התורה, אלא היו מחסידי אומות העולם וקיימו שבע מצוות בני נח.

לאחר מכן, אנו פוגשים את שבט הקיני בזמן שאול המלך- "ויבוא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל ויאמר שאול אל הקיני, לכן סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים ויסר קיני מתוך עמלק" (שמואל א' ט"ו) – שוב אנו מוצאים את שבט הקיני צמודים לעמלק, ושאול זוכר להם את החסד שעשו עם ישראל ביציאת מצרים, וכנראה מתכוון לפרשתנו על ביאת יתרו אל משה ועצתו בעניין השופטים, ופה משמע שוב שיתרו בא מיד ביציאת מצרים ולא לאחר מתן תורה, כי שאול אומר: "בעלותם ממצרים"- משמע מיד ביציאת ישראל ממצרים בא יתרו ועשה חסד עם ישראל בניגוד לעמלק שמיד בעלותם ממצרים בא להלחם בישראל ברפידים.

לאחר מכן, בזמן דוד, בשהותו בשדה פלישתים תחת אכיש מלך גת, דוד היה פושט על עמלק – "ויעל דוד ואנשיו ויפשטו אל הגשורי והגזרי והעמלקי כי הנה יושבות הארץ אשר מעולם, בואך שורה ועד ארץ מצרים, והכה דוד את הארץ ולא יחיה איש ואשה… ויאמר אכיש אל פשטתם היום, ויאמר דוד על נגב יהודה ועל נגב הירחמאלי ואל נגב הקיני" (שם, כ"ז) רואים מכאן שעמלק שכן ליד נגב הקיני, ונגב הקיני נחשב ידיד ישראל, ולכן דוד נקט בשמם כדי להטעות את אכיש שיחשוב שדוד פנה עורף לידידי עמו והוא כעת ידיד הפלישתים, וכן כאשר דוד מציל את נשיו מידי העמלקי שפשטו על ציקלג, הוא שולח את השלל למספר ערי יהודה ובנוסף לערי הקיני אשר בנגב יהודה- "ולאשר בערי הירחמאלי ולאשר בערי הקיני" (שם, ל'), שוב מוכח ששבט הקיני היה ידיד ישראל עם התקיימו בנפרד, לצידם ולצד עמלק.

בפעם הבאה שאנו פוגשים בקינים זה בתקופת מלכי ישראל, כאשר יהוא בן יהושפט בן נמשי, נמשח למלך ע"י אחד מבני הנביאים בשליחות אלישע הנביא, והולך להשמיד את כל בית אחאב במצוות ה' ופוגש בדרכו את יהונדב בן ריכב (שהוא מבני הקיני כפי שנאמר בספר דברי הימים- "המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב" (דה"א ב')) ומזמינו לעלות למרכבה- "ויבוא שומרון ויך את כל הנשארים לאחאב בשומרון עד השמידו כדבר ה' אשר דיבר אל אליהו" וכן בהמשך בהשמדת עובדי הבעל- "ויבוא יהוא ויהונדב בן רכב בית הבעל… וישמד יהוא את הבעל מישראל" (מלכים ב', י').

ולאחר מכן, בזמן חורבן בית ראשון, אנו מוצאים את צאצאי יונדב בן רכב הנמנים (כפי שהזכרנו) על שבט הקיני, שירמיה הנביא מצטווה ע"י ה'- "הלוך אל בית הרכבים ודברת אותם והביאותם בית ה'… והשקית אותם יין… ואתן לפני בני בית הרכבים גביעים מלאים יין וכוסות ואומר אליהם שתו יין, ויאמרו לא נשתה יין כי יונדב בן רכב אבינו ציוה עלינו לאמור לא תשתו יין אתם ובניכם עד עולם ובית לא תבנו וזרע לא תזרעו וכרם לא תטעו ולא יהיה לכם, כי באהלים תשבו כל ימיכם, למען תחיו ימים רבים על פני האדמה אשר אתם גרים שם, ונשמע בקול יהונדב בן רכב אבינו לכל אשר ציוונו… כה אמר ה' צבאות… יען אשר שמעתם על מצוות יהונדב אביכם ותשמרו את כל מצוותיו ותעשו ככל אשר ציווה אתכם, לכן כה אמר ה' צבאות… לא יכרת איש ליונדב בן רכב עומד לפני כל הימים" (ירמיה ל"ה).

מכל האמור לעיל אנו רואים ששבט הקיני התקיים לצד ישראל כל הדורות וחצץ בינו לבין עמלק, והיה ידיד ישראל, אם כי לא נטמע בעם ישראל ושמר על יחודו, ובכך מוסבר מדוע יתרו לא נשאר למעמד הר סיני, כי יתרו  (ובניו אחריו) ראו חשיבות שבתוך שבעים אומות העולם יהיה גוי אוהב ישראל שמקיים שבע מצוות בני נח ויהווה משקל נגד לעמלק – אויב ה' ואויב ישראל – ובכך יהיו שבט הקיני חסידי אומות העולם בקרב הגויים ובכך יפיצו את האמונה באל אחד, בקרב אומות העולם מבלי להיות שייכים לעם ישראל, ומבלי להתחייב לכל מצוות התורה, אלא רק שבע מצוות בני נח, ולכן יתרו בכוונה לא נשאר למעמד הר סיני, כי אז היה נכלל בעם ישראל ומתחייב כמו עם ישראל בכל מצוות התורה.

יתרו ראה לעצמו תפקיד ייחודי של גוי אוהב ה' וחסיד אומות העולם, ובכך לנטרל את כוחו של עמלק ולהיות התרופת-נגד נגדו, ולכן תמיד נצמד הקיני לעמלק, ועם זאת לא מושפע ממנו, אלא להיפך ניצב מולו לצד ישראל ועוזר לישראל בכל שלב, ואף בחורבן בית ראשון בוחרים בני הרכבים לעזוב את אהליהם, ולהצטרף ליושבי ירושלים הנמצאים במצור של נבוכדנאצר – "ויהי בעלות נבוכדראצר מלך בבל אל הארץ ונאמר בואו ונבוא ירושלים מפני חיל הכשדים ומפני חיל ארם ונשב בירושלים" (ירמיה ל"ה).

ולפי זה נוכל להסביר, מדוע כאשר יתרו מודה- "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים…" מיד אחרי זה "ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלוקים ויבוא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלוקים"- מדוע יתרו לא מקריב עולה וזבח לשם הוויה, כפי שבכל התורה, כאשר מקריבים קרבנות זה תמיד לשם הוויה ולא לשם אלוקים (כפי שנאמר בפרשה הבאה- "זובח לאלוהים יחרם בלתי לה' לבדו"- עיין רמב"ן במקום) ואפילו נח- אבי אומות העולם ואבי שבע מצוות בני נח כאשר הקריב קרבנות לאחר המבול זה היה לשם הוויה- "ויבן נח מזבח לה'…" (בראשית ח')?

וכפי שהסברנו הדבר מובן! כי כעת יתרו בוחר בתפקיד של מפיץ דבר ה' בקרב שבעים אומות העולם המכירים את ה' בשם אלוקים ולא בשם העצם- הוויה, שמיוחד לעם ישראל כפי שמופיע בעשרת הדברות בפרשתנו- "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים…" ולא נאמר- אשר בראתי את העולם, כי שם הוויה פועל מעל הטבע, ויציאת מצרים לוותה בניסים מעל הטבע שהוכיחו שכל הבריאה כולה היא נסית ולא קדמונית, אך עם אומות העולם ההנהגה היא בשם אלוקים ע"פ חוקי הטבע, ולכן יתרו – כחסיד אומות העולם – זובח לשם אלוקים דווקא, וכן בעצתו למשה בעניין השופטים מזכיר יתרו רק את שם אלוקים – "עתה שמע בקולי איעצך ויהי אלוקים עמך, היה אתה לעם מול האלוקים והבאת את הדברים אל האלוקים… אם את הדבר הזה תעשה וציווך אלוקים ויכלת עמוד…".

ואכן גם ה', כאשר משה עולה אל האלוקים להר סיני אומר לו ה'- "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" – כלומר: כפי שבעם ישראל יש שנים עשר שבטים ובתוכם שבט לוי המקודש, ובתוכו משפחת הכהנים המקודשת מכולם, כך עם ישראל ביחס לאומות העולם הוא כמו שבט לוי ומשפחת כהנים, ביחס לשאר אומות העולם, ולכן נקרא "ממלכת כהנים", כי זה ביחס לשאר שבעים אומות.

אך, גם לשבעים אומות יש תפקיד בשמירת שבע מצוות בני נח, ולכן יתרו בוחר להשאר גוי ולשרת את האלוקים בקרב אומות העולם.

ובמעמד הר סיני, זו הפעם האחרונה (והרביעית) שאלוקים מדבר, וכפי שהסברנו בפרשת "וארא" באריכות, כל דיבור של אלוקים מהווה שלב חדש בבריאה, ופה זה השלב האחרון ותכליתו של רצון האלוקים- של דיבור ה' אל עם שלם- "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמור… אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

בפרשתנו יש את עשרת הדברות ("ויכתוב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים" (שמות ל"ד)) של מתן תורה, לעומת עשר מאמרות שבהן נברא העולם (פרקי אבות פרק ה' משנה א': "בעשרה מאמרות נברא העולם…" כי בפרשת הבריאה נאמר תשע פעמים "ויאמר אלוקים" ו"בראשית" זה מאמר בפני עצמו) וכפי שהסברנו – דיבור זו דרגה גבוהה מ"ויאמר", כך שמעמד הר סיני חזק מבריאת העולם כפי ש – "וידבר אלוקים" זו דרגת נבואה גבוהה מ-"ויאמר אלוקים".

לכן בני ישראל אומרים אל משה לאחר מעמד הר סיני- "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות", ואז משה אומר אל העם – "אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלוקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" כלומר: במעמד הר סיני שב אליהם צלם אלוקים שאבד בחטא אדם הראשון, ופסקה זוהמת הנחש הקדמוני וחזרו למעמד אדם הראשון בגן עדן לפני החטא (דבר שאיבדו בחטא העגל) יוצא שעשרת הדברות תקנו את עשרת המאמרות שבהם נברא העולם ושאותו קלקל אדם הראשון.

כי המילה "דבר", חוץ מפירושה כדיבור, היא גם בעלת משמעות של חפץ – "כל דבר אשר יעבור באש" (במדבר ל"א), כך שדיבור ה' יוצר מציאות גשמית מוחשית – "בדבר ה' שמיים נעשו" (תהילים ל"ג) ולכן- "העם רואים את הקולות"- ולכן דווקא במדבר דיבר ה' את עשרת הדברים, שיצרו מציאות חדשה של עם ה'- עם סגולה ממלכת כהנים וגוי קדוש, וקדושה מצריכה צניעות והימנעות מכל דבר ערווה.

לכן הפרשה מסתימת במצווה לכהנים המקודשים – "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תיגלה ערוותך עליו", וכך הפרשה שפתחה בכהן מדיין שהפך לכהן אלוקים הראשון שזבח קרבנות לאלוקים, מסתיימת בממלכת כהנים וגוי קדוש וכהני ה' המקודשים, העולים במעלות המזבח להקריב קרבן לשם הוויה.

פרשת משפטים

בפרשה הקודמת, לאחר מעמד הר סיני, בקשו בני ישראל את משה שידבר אליהם הוא את מצוות ה' ולא ה' בעצמו, פן ימותו, ובפרשת "ואתחנן" מספר משה את תשובת ה' על טענה זו של העם, ושם נאמר: "וישמע ה' את קול דבריכם… ויאמר ה' אלי שמעתי את קול דברי העם הזה… היטיבו כל אשר דברו…לך אמור להם שובו לכם לאהליכם. ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצווה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם, ועשו בארץ אשר אנכי נותן להם לרשתה" (דברים ה').

ופרשתנו אכן עוסקת בכל המשפטים שה' מצווה את משה מיד לאחר מעמד הר סיני ועליהם כורת משה ברית בין ישראל לה' בסוף הפרשה, ולאחר מכן עולה אל הר סיני אל ה' ארבעים יום וארבעים לילה – לצורך קבלת לוחות הברית הראשונים וציווי המשכן והתורה. אך לפני פירוט המשפטים שעליהם תיכרת הברית בין ה' לעם ישראל, אומר ה' למשה בסוף הפרשה הקודמת "לא תעשון אתי אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם" – ונשאלת השאלה, הלא רגע לפני כן נאמרו לעם ישראל עשרת הדברות, שבשתי הדברות הראשונות כבר נאמר "אנכי ה' אלוקיך… לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", אז מדוע שוב נאמר ציווי זה?

אך כשמדייקים במילים שמים לב שיש הבדל גדול: בעשרת הדברות נאמר "על פני" וכאן נאמר "אתי", כלומר בעשרת הדברות הכוונה שלא יהיה לך אלוהים אחרים במקומי, שתעבוד אותם ולא אותי, וכאן נאמר שלא יהיה לך אלוהים אחרים יחד איתי – במקביל, שתעבוד עוד אלוהים, כמו הנצרות למשל, שעובדים את ה' בשיתוף עם שניים אחרים, או בתיווך אמצעי- שעובדים את הפסל שבעיניהם מייצג את ה' בארץ, ובכך ה' רומז לחטא העגל ומזהיר שגם זה אסור, למרות שהעובדים את העגל רצו לעבוד את ה' באמצעות מתווך, ולא חשבו שהעגל עצמו הוא האלוקים חלילה, אלא רק רצו מתווך במקום משה, שדרכו יעבדו את ה', ולכן מראש ה' מזהיר את ישראל (לפני שמשה עולה אל הר סיני לארבעים יום וארבעים לילה) – שלא יעלה דבר כזה על מחשבתם, לכן מדגיש את עניין "אלוהי כסף ואלוהי זהב" כפי שבאמת בסופו של דבר עשו את העגל מזהב.

לאחר מכן, מצווה על משה, שבניגוד לעמים מסביב שמקריבים לאלוהיהם על מזבחות זהב וכסף, כפי שאלוהיהם זהב וכסף, ה' לעומת זאת, מעדיף מזבח אדמה או אבנים, פשוט וצנוע, ושם תעלה עולותיך ושלמיך.

ובמסגרת הצניעות, גם הצניעות של הגוף – לא לעלות על המזבח במעלות – שלא תגלה ערוותך עליו, וכל זה כהכנה לכך – לכריתת הברית בין ה' לישראל, שלצורך כך, יקים משה מזבח ויקריב עליו עולות ושלמים ויזרוק את חצי הדם על המזבח, וחצי הדם על ישראל, ובכך יכרות ברית, על כל דברי המשפטים שיפורטו בפרשתנו, בין ה' ובין עם ישראל, ובכך יהיו לעם ה'.

ואכן כך עושה משה בסוף פרשתנו, לאחר כתיבת כל דברי הברית של פרשתנו ואמירתם לעם ישראל.

ונותר לברר: מדוע דווקא משפטים אלו של פרשתנו מהווים את היסוד לברית בין עם ישראל לה', ולא שאר תרי"ג מצוות התורה שמפורטות בשאר חלקי התורה לאחר ירידת משה מהר סיני לאחר ארבעים יום ולילה ששהה שם?

ולמעשה, על סמך מצוות אלו של פרשתנו משכין ה' את שכינתו בתוך עם ישראל – כפי שייאמר למשה בהיותו בהר ארבעים יום ולילה – ששם נאמרו לו פרשות תרומה ותצווה – שעוסקות בעיקר בהקמת המשכן וכליו ובחירת הכהנים ובגדיהם לצורך המשכן, ומדוע דווקא מצוות אלו (המשפטים בפרשתנו), מאפשרות הקמת המשכן ושכינת ה' בתוך עם ישראל?

רוב המצוות בפרשתנו עוסקות במצוות בין אדם לחברו, אך בעיקר נועדות להעביר חברה של עבדים – שהורגלו לשלטון זרים, שמסדיר את כל ענייניהם – לעם עצמאי שמתרגל לשלטון עצמי וצריך להתנתק מדפוס חייו הקודם ולשנות את כל מכלול היחסים שהורגלו בו במצרים, כשהיו תלויים בכל תחום בנוגשיהם המצרים ובחוקי מצרים ובתרבותה.

וכל המצוות בפרשת "משפטים" מכוונות להתנתקות מתרבות מצרים ולהקמת חברת מופת שתהווה דוגמא לכל העמים ובכך תקדש את שם ה' בעולם, ולכן דווקא מצוות אלו מכוננות את הברית בין עם ישראל לה' ומאפשרות את השראת שכינתו בתוכם והקמת המשכן.

לכן הפרשה פותחת דווקא בנושא הכי חשוב לצורך התנתקות מתרבות מצרים, וזה נושא העבדות, שבניגוד לנהוג במצרים – לעבד יש זכויות וצריך לדאוג לכל צרכיו ולא להתעמר בו!

והשאיפה היא לגמול את עם ישראל לחלוטין מתופעת העבדות, ולכן מגבילים את זמן עבודת עבד עברי לשש שנים ובשביעית ייצא לחופשי בחינם. ובכך מצמידים את העבדות לששת ימי המעשה והמנוחה ביום השבת, וכן לשש שנות עבודת השדה והמנוחה בשנת השמיטה (ששתיהן מוזכרות בפרשתנו בהמשך) וע"י זה מזכירים למוכר עצמו לעבד שהאדון האמיתי הוא ה' וגם הוא שבת ביום השביעי.

ולא לחינם הוציאנו מבית עבדים ולא בכדי שנהיה עבדים לעבדים. וכאשר העבד אוהב את אדונו ומעדיף להישאר עבד, אדונו מגישו אל האלוקים ואל הדלת או המזוזה ורוצע את אזנו במרצע (אותיות מצורע), וכמו המצורע החי מחוץ למחנה ישראל בבידוד – כך הנרצע מבדל עצמו מעם ישראל בני החורין והופך לעבד עולם.

וכן לגבי אמה עבריה שאביה מוכר אותה לעבדות, בגלל מצוקה כלכלית, וכסף מכירתה עוזר לקיים את שאר משפחתו והיא נמכרת שלא מרצונה (בניגוד לעבד עברי שמכר עצמו מרצונו ואף מוכן להשאר עבד עולם כמו במקרה של עבד נרצע, דבר שלא שייך באמה עבריה) ולכן לא יוצאת רק כצאת העבדים- של שש שנות עבודה ובשנה השביעית יוצאת לחופשי – אלא כבר בהגיעה לבגרות ומביאה סימני נערות – יוצאת לחרות.

והשאיפה היא, שעוד קודם לכן יישאנה אדונה או בנו ובכך יש סיכוי שמעז יצא מתוק, ותשיג שידוך שלא היתה משיגה אם היתה נשארת במשפחתה הענייה ומהמעמד הנמוך שלא יכולה להרשות לעצמה נדוניה ראויה להשאת בתה.

ולאחר מכן, מוזכרות מספר מצוות שלכאורה כבר נאמרו בעשרת הדברות, ומדוע חוזרת עליהן התורה?

"מכה איש ומת מות יומת", "ואשר לא צדה והאלוקים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה", "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות" – כל אלה נכללים כבר ב"לא תרצח"?

"ומכה אביו ואמו מות יומת", "ומקלל אביו ואמו מות יומת" – הלא אלה נכללים ב"כבד את אביך ואת אמך"? "וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת"- הלא זה נכלל ב"לא תגנוב"?

ועפ"י מה שהסברנו זה מובן, כי בעשרת הדברות נאמרו האיסורים הכלליים שחלים על כל אדם פרטי באופן מוסרי גם ללא ענישת בית דין, גם אם אינו נמצא בחברת בני עמו – למשל: בגלות.

אך כאן התורה מדברת אל החברה של עם ישראל, שמוטל עליה להעניש על איסורים אלו כדי להרתיע אנשים מפעולות אלה שהורסות את החברה, וכאן מוטל על בית הדין להוציא להורג את הרוצח במזיד ולהגלות את הרוצח בשוגג לעיר מקלט, וכן להעניש את מקלל ומכה אביו ואמו ובכך להשריש בחברת עם ישראל את חומרת איסורים אלו.

וכן במצוות הבאות של דיני חבלות והכאות בין אדם לרעהו ובין אדם לעבדו – גם אם זה עבדו הכנעני – מוטל על החברה להסדיר את הפיצויים ותיקון הנזק ובכך לקיים חברה בריאה ולא להישאר כפי שהיו חברת עבדים שרק עול אדוניהם על ראשם.

ובהמשך, התורה מסדירה את נזקי הרכוש של אדם שיש לו אחריות עליהם כשורו ובורו ואשו שלא יוכל להתחמק מאחריות ולומר – אינני אשם בנזקי רכושי וכן דיני גניבה ודיני שומרים – שומר חינם, שומר שכר, שוכר ושואל שהכרחיים בכל חברת בני אדם, ובכלל זה נכלל פיתוי בתולה – כי זה גם סוג של גניבת דעת שיש לה מחיר כספי וצריך לפצות עליו את אביה או לשאתה לאישה על מנת לתקן את ירידת ערכה שיקשה עליו להינשא לראוי לה.

אך פתאום, באמצע כל דיני בין אדם לחברו נכנס עניין זר לכאורה – "מכשפה לא תחיה", "כל שוכב עם בהמה מות יומת", "זובח לאלוהים יחרם בלתי לה' לבדו" – והלא מצוות אלו אין להן לכאורה עניין חברתי אלא מצוות בין אדם למקום בלי נזק לחברה, אז מדוע מופיעים פה דווקא?

והלא מצוות אלה מופיעות מספר פעמים בתורה, כל ענייני כישוף מופיעים בספר "דברים" פרשת "שופטים": "לא יימצא בך… קוסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף, וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים…" (דברים י"ח)

ומדוע כאן בחרו לדבר דווקא על מכשפה נקבה ולא שאר סוגי הכישוף והניחוש? וכן מכל סוגי העריות המפורטים בפרשת "אחרי מות" ובכללם הבהמה "ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה" (ויקרא י"ח), מדוע בחרו דווקא בבהמה ולא בשאר העריות המפורטים שם. וכן, מכל סוגי העבודה זרה המפורטים בתורה (השתחוואה, העברת בנו ובתו באש למולך, עבודה, זביחה) מדוע בחרו כאן דווקא בזביחת בהמות לעבודה זרה ומה הקשר לפרשתנו?

ולכן צריך לומר, שאמנם שלושת איסורים אלו הם בין אדם למקום, אך יש כאן גם היבט חברתי של בין אדם לחברו, כי מכשפות נועדו בימי קדם לפתור סכסוכים בין בני אדם במקום להידרש לבית דין, ע"י תשלום למכשפה שתקלל את היריב או תטיל כישוף להזיק לו או לרכושו, כלומר: שימוש בכוחות הטומאה כדי לפתור בעיות בקלות בין אדם לחברו, דבר שמצרים היתה משופעת בנוהגים אלה, ולכן נאמר – "מכשפה לא תחיה"- שמוסד זה לא יהיה קיים בכלל בעם ישראל כי זה הורס את המבנה החברתי, כי צריך להיזקק לבתי דין לפתרון בעיות ולא למכשפות.

ולכן כאן לא מוזכרים שאר קוסמי קסמים והידעונים – שגם משתמשים בכוחות הטומאה, אך לא כדי לפגוע ולפתור סכסוכים בדרך שלילית אלא כדי לגלות עתידות, דבר שיותר קשור לבין אדם למקום, שצריך אדם ללכת אל הנביא ולא אל בעלת האוב (ראה שאול ובעלת האוב שבמקום לדרוש אל ה' הלך אל בעלת האוב).

וכן שוכב עם בהמה – חוץ מעניין איסור עריות (שעדיין לא נצטוו על כל העריות) יש כאן עניין של  צער בעלי חיים (בניגוד לשאר העריות שבדרך כלל זה בהסכמה של  שני הצדדים) וכן נזק לממון חברו וכן פגיעה במוסד הנישואין וחיי המשפחה – דבר שהורס את החברה.

וכן "זובח לאלוהים יחרם" – מוזכר דווקא עניין זביחת בהמות ולא שאר סוגי עבודה זרה, כי שוב פה מתייחסים יותר להיבט של צער בעלי חיים לשווא, ואין שום תועלת לאדם (שאז מותר לשחוט בהמות לצורך מאכל, אך כאן זה לחינם ובזבוז מיותר) אלא להיפך, ובמצרים נהגו לזבוח לשדים ולשעירים ולכל מה שדמיינו שיש לו כח כלשהו, ורק לה' לבדו מותר לזבוח, כי יש כאן תועלת גם לבהמה שנפשה עולה לה' לריח ניחוח, ואילו כשהולכת לעבודה זרה זה הפסד כפול עבורה.

ואז הפרשה חוזרת לעסוק בדיני צער אלמנה, יתום וגרים, ומדגישה התורה – "וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים", ויש נטייה למי שהתעמרו בו – להתעמר בחלשים ממנו, בבחינת "עבד כי ימלוך" שנוטה לאמץ את היחס כלפיו ולהמשיך אותו כלפי הכפופים לו, ובכך מנציח את תרבות מצרים.

ולכן מוזהרים ישראל על כך במיוחד, כדי לשרש מתוכם את אכזריות המצרים. ומטעם זה מגיעים לדיני הלוואה ומשכון שצריך להיזהר מריבית, כי ריבית גורמת ללווה להשתעבד למלווה – "ועבד לווה לאיש מלווה" (משלי כ"ב) – ושוב מזהירה התורה על נושא העבדות, שלא יונצח בדרכים אחרות בעם ישראל, ע"י נושים ומשכונות ומדגישה ביותר את מידת הרחמים על העני. ומעניין שהלשון של התורה לגבי מישכון העני – "אם חבול תחבול שלמת רעך" דומה לדיני חבלות של תחילת הפרשה – כי לקיחת משכון מהעני זה כמו לחבול -"כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו, במה ישכב".

וכעת הפרשה מגיעה לענייני הכבוד שיש לתת לנשיא העם ולמנהיגים ולדיינים כי בלעדי זה -"איש את רעהו חיים בלעו" – כי מוראה של מלכות, גורם לסדר בחברה ובלעדיו יהיה תוהו ובוהו, ולכן התורה מזהירה – "אלוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור" וכאן – "אלוהים" – זה בשני המובנים: הן ה' ממש והן דיינים ושופטים שצריך להקפיד בכבודם ולקבל באהבה את גזר דינם גם כשפוגע בך.

וכעת הפרשה מגיעה למידת הכרת הטוב שחברת מופת חייבת לנהוג על פיה, ומתחילה עם הכרת הטוב לבורא, ומשם נמשכת להכרת הטוב לכל אדם ואפילו חיה. ולכן מצטווים ישראל על הבאת הביכורים והתרומות למשרתי ה' – "מלאתך ודמעך לא תאחר", וכן הבכורות – "בכור בניך תתן לי", כהכרת הטוב על ההצלה במכת בכורות, ועל יציאת מצרים בחודש האביב (ביכורי שעורים), וכיוון שניסים אלו היו מעל הטבע (שמספרו שבע) מקריבים את הבכור לה' רק ביום השמיני (שמונה – מעל הטבע) -"שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי".

"ואנשי קודש תהיון לי" – כי עם ישראל קדוש לה', ולכן נבדל משבעים אומות, וצריך להימנע ממאכלות אסורים ולקדש את גופו, לכן – "בשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו" – כהכרת הטוב על כך שלא חרץ כלב לשונו ביציאת מצרים.

וכעת הפרשה מגיעה לתחלואים הנובעים מעצם  קיום חברה כלשהי – "לא תשא שמע שווא" – שבכל חברת אנשים, שמועות ולשון הרע על אנשים בחברה מפיגים את השעמום וגורמים להרס החברה מבפנים.

לכן מילים אלה מאוד מזכירות את הדיברה השלישית בעשרת הדיברות -"לא תישא את שם ה' אלוקיך לשווא" – "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשווא" וזו הדיברה היחידה בעשרת הדיברות שלאיסור מצורף עונש מיידי, וכך גם בלשון הרע – העונש לחברה הוא מיידי – הרס החברה.

"אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, לא תהיה אחרי רבים לרעות ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות" שוב הסכנה שבחברת אנשים – להתחבר עם אנשים רעים לפגוע באחרים, והרצון להיות כמו הרוב גם כשהרוב רע ומתנכל לחלשים והפחד לעמוד מול כולם ולשחות נגד הזרם העכור, מצד שני – "ודל לא תהדר בריבו" – זה שאדם הוא דל לא מהווה צידוק לכל אשר עושה והחלש לא תמיד צודק, כי לעיתים גם רשעים מסתתרים מאחורי הטיעון של ילדות קשה ותנאי חיים קשים ומרשים לעצמם לעשות תועבות ולקוות לרחמים בגלל דלותם.

ועכשיו הגענו לדרגה חדשה – שבירת הטבע, שבכך עם ישראל נבדל מהעמים – שיכול לשבור את הטבע לשם שמיים, וגם כאשר פוגש את שור אויבו או חמורו תועה בדרך נדרש להשיבו לבעליו וללכת נגד כל יצריו ולהתגבר עליהם ולהשיב טובה תחת רעה.

ויותר מכך- גם אם רואה חמור שונאו (הוא שונא אותך, וזה יכול להיות חד צדדי – שאתה לא שונא אותו – בניגוד לאויבך, ששניכם אויבים אחד לשני ושניכם אשמים באותה מידה) שהוא חטא כנגדך ולא אתה כנגדו, בכל זאת עליך לעזור לו לפרוק את משא חמורו ולשבור את טבעך ולעשות חסד עם שונאך, ובכך יש סיכוי לשבור את מעגל האיבה בתוך עם ישראל ולהגביר אחווה, רעות ואחדות, וליהפך לחברת מופת לכל העמים, ובכך לקדש את ה' בעולם ולהיות ממלכת כהנים וגוי קדוש המאוחד באהבת ה'.

וכעת עוברת הפרשה לדבר אל מנהיגי העם ושופטיו, שבאחריותם להטות את העם ולהדריכו במעבר מחברת עבדים לחברת בני חורין, ולשפוט את העם במשפט צדק בניגוד למשפט במצרים שהיה תלוי במעמדות, ומי שבמעמד גבוה יכל לעשות מה שרוצה למעמד הנמוך בלי לתת את הדין.

ולכן – "לא תטה משפט אביונך בריבו" – למרות שהוא חלש ואיש לא בא לעזרתו, אתה הדיין חשוף למשפט אלוקים שיודע מה בליבך – אם אתה משוחד או לא, וישפוט גם אותך בהתאם. "מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע" – יש לשופט להיזהר, כי ה' לא מצדיק רשעים ויודע מה בלב השופט – אם הוא מעוות משפט או לא. "ושוחד לא תקח כי השוחד יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים" – גם לקחת שוחד לא במטרה לעוות משפט, כי ממילא התכוון לזכות את צד נותן השוחד לפני נתינת השוחד, בכל אופן אסור! כי זה פתח לעיוות כולל של כל מערכת המשפט בישראל. "וגר לא תלחץ… כי גרים הייתם בארץ מצרים" – ולכאורה הלא כבר הזכרנו איסור הונאת הגר? אך כאן מדברים על מנהיגי העם ושם דיברנו על אנשים פרטיים. כאן הציווי הוא על המנהיגים שיקבלו בברכה את הגרים המסתפחים לעם ישראל וידאגו שיקבלו אותם בסבר פנים יפות ולא ילחצו אותם. כי זה מהווה מבחן לחברת מופת – היחס לזרים המצטרפים, שלא יעשו לאחרים מה שעשו להם במצרים.

וכעת מזכירה הפרשה שתי מצוות, שלכאורה כבר דיברה ותדבר התורה עליהם בפרוטרוט, ולא מובן הקשרם לעניין החברתי שדברנו בו עד עכשיו – שמיטה ושבת.

שמיטה תפורט בהרחבה בפרשת "בהר", ושבת כבר הוזכרה בעשרת הדברות?

ויש לשים לב: שלגבי שמיטה לא מוזכרים האיסורים שמוזכרים בפרשת "בהר" – איסור חרישה וזריעה וקצירה בשנת השמיטה, אלא רק מוזכר שיש לשמוט ולנטוש את הפירות ע"מ שיאכלו אביוני עמך, כך שהשמיטה מוזכרת כאן, רק לגבי העניין החברתי של דאגה לעניים ולא במובן ההלכתי של איסור עבודת האדמה בשביעית, שזה יפורט בפרשת "בהר", העוסקת בקדושת ארץ ישראל.

וכן השבת מוזכרת כאן בעיקר בהיבט החברתי שלה – "למען ינוח שורך וחמורך ויינפש בן אמתך והגר", ולא מוזכר כל ההקשר ההלכתי שהוזכר בעשרת הדברות – "שבת לה' אלוקיך לא תעשה כל מלאכה… כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ… וינח ביום השביעי".

וכעת מסכמת הפרשה את כל המשפטים שנאמרו, וה' מזהיר "ובכל אשר אמרתי אליכם תישמרו" – כי זה ישמור עליכם בתור חברה מאוחדת – "ושם אלוהים אחרים לא תזכירו לא יישמע על פיך" – גם במגעכם עם עמים אחרים בענייני עסקים ומסחר, אל תגרמו להם להישבע בשם אלוהיהם כדי לחתום את העסקאות המסחריות, אלא תפיצו את האמונה בא-ל אחד בכל מפגש עם עמים אחרים.

וכעת, לצורך חיבור החברה עם אלוקיה – דבר שיחבר את כולם במטרה משותפת – מצטווים ישראל לחוג שלושה רגלים בשנה, שכל ישראל צריכים לבוא ולהתאסף במקום המקדש או המשכן, וכאן הרגלים מצויינים עפ"י הצד החקלאי שלהם – חודש האביב- ביכורי השעורה, חג הקציר – ביכורי החיטים וחג האסיף – באספך את מעשיך מהשדה, הזיתים והענבים, ובשלוש פעמים אלה "יראה כל זכורך אל פני האדון ה'", "ולא ייראו פני ריקם", שצריך כל אחד להביא עולת ראייה, ובכך כל החברה כולה מקיימת מצוות הכרת הטוב לה' על כל אשר גמלנו, והחגיגה המשותפת במשכן או במקדש מחברת בקשר קדוש את כל חלקי החברה.

ולכן מביאים לבית ה' את מבחר התוצרת של השדות-"ראשית ביכורי אדמתך", ובכך מוכיחים שכל התוצרת זה משמיים-"ומידך נתנו לך".

אמנם, עניין הביכורים כבר הוזכר לעיל-"מלאתך ודמעך לא תאחר"- אך שם זה במובן – בין אדם לחברו – שצריך לתת לכהן את הביכורים והתרומה כי זו פרנסתו – כי אין לו נחלה בארץ, וכאן זה במובן של העלייה לרגל למקום המקדש, שזה במובן הקשר בין העם לה'.

וההתכנסות התלת שנתית בבית ה' של כל ישראל, היא גם חיבור חברתי של כל האומה וגם חיבור של  האומה עם ה' אלוקים – שהוא תכלית קיומו של עם ישראל כעם ה'.

ולכן גם נאמר כאן הביטוי: "שלוש פעמים בשנה ייראה כל זכורך אל פני האדון ה'", שבניגוד לתחילת הפרשה, שאז פורט נושא העבדים, זוהי התכלית האמיתית של כל הפרשה – שנעבור מעם של עבדים לעם שיש לו אדון אחד – ה'. ולכן מיד לאחר מכן נאמר "לא תזבח על חמץ דם זבחי ולא ילין חלב חגי עד בוקר" – כי הרגע שבו עברנו מעבדות מצרים לעבדות האדון ה' – היה באותו לילה של מכת בכורות – שבו זבח הפסח נאכל על המצות, כי הבצק לא הספיק להחמיץ – ולכן לא ילין חלב הקרבן עד הבוקר, כי בבוקר של אותו לילה כבר גורשנו ויצאנו בחפזון ממצרים.

וזכר לכך – לאותו רגע של המעבר מעבדות מצרים לעבדות האדון ה' – נאמרו שתי מצוות אלו.

והמצוות מסתיימות במצוות – "לא תבשל גדי בחלב אמו" – שנאמרת בתורה עוד שתי פעמים, ובשתי הפעמים הראשונות מחוברת למצוות הביכורים ומצוות הפסח ומצוות העלייה לרגל –

כפי שבפרשתנו, ובפעם השלישית (דברים י"ד) היא ניצבת לבדה בסמיכות לבהמות ועופות האסורים באכילה.

אז שם ניתן להסביר איסור זה מצד מידת האכזריות (כי שם מדובר על עופות וחיות טרף שאכילתן מולידה את מידת האכזריות) – שאותו חלב שנועד לגדי – למזונו, באותו חלב מבשלים את הגדי להנאת האדם, זו אכזריות כלפי הגדי ואמו, כמו האיסור של "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כ"ב).

ואילו כאן שזה מוצמד להבאת הביכורים שזו מצווה שבאה להשריש את מידת הכרת הטוב – שהיא המידה המשמשת כדבק המחבר את כל החברה לעם אחד ואת העם לה', אז גם בישול גדי בחלב אמו נאסר מצד הכרת הטוב – שהאם של הגדי מעניקה לך את חלבה, אל תשתמש בו לבישול בנה ואל תשיב רעה תחת טובה.

ובכך נחתמת פרשת הפיכת עם ישראל מחברת עבדים לעם עצמאי ריבוני עובד ה'. וכעת לאחר ליכודו של העם ע"י המצוות שפורטו עד כה, ניתן לגשת לייעודו של עם ישראל – להיכנס לארץ הקודש ולקדש את החומר ע"י המצוות התלויות בארץ, ולשם כך נדרש קודם – השמדת עמי הארץ ותועבותיהם, כי הישארותם מסכנת את קיומו הגשמי והרוחני של עם ישראל, פן ילמד מתועבותיהם ויעבוד את אלוהיהם, ולכן דרישה הכרחית היא – "לא יישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי, כי תעבוד את אלוהיהם כי יהיה לך למוקש".

ה' גם מבטיח את גבולות הארץ – "מים סוף ועד ים פלישתים, וממדבר עד הנהר", ומבטיח לגרש את הגויים מפני בני ישראל ולשלוח את מלאכו לפניהם ולשלוח את הצרעה להכות ביושבי הארץ – "ונתתי את כל אויביך אליך עורף".

וגבולות אלה הן גבולות עשרה עממים שהובטחו לאברהם בברית בין הבתרים, ולכן מגיעים עד הנהר הנר פרת ומאילת עד הנילוס, כי כאן מדובר לפני חטא העגל, אך לאחר חטא העגל צומצמו הגבולות לארץ שבעת עמים בלבד, כפי שמפורט בפרשת "כי תשא" ובפרשת "מסעי", ורק בעתיד אם יעבדו ישראל את ה' מאהבה אז ירחיב ה' את גבולם לארץ עשר עממים, כפי שנאמר בפרשת "שופטים"-"ואם ירחיב ה' אלוהיך את גבולך…" (דברים י"ט).

וכעת, לאחר גיבושו של עם ישראל ע"י המשפטים והצגת ייעודו כעם ה' בארץ ישראל- אומר ה' למשה לבחור שבעים איש מזקני ישראל ולעלות אל ה', משה, אהרן, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל – ולהשתחוות מרחוק, ורק משה ניגש אל ה' ושומע את כל המשפטים שציווה ה' וחוזר ואומרם לעם, וכל העם עונים קול אחד "כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה".

והמספר "שבעים" שאומר ה' למשה לקחת מזקני ישראל, מתקשר לשבעים בני יעקב שירדו מצרימה -"כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים" (בראשית מ"ו), "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש" (שמות א'), וכן שבעים האומות בני שם חם ויפת שנפוצו על פני כל הארץ בדור הפלגה.

וכעת משה כותב את כל דברי ה' שבפרשתנו – כל המשפטים הנועדים לגיבוש עם ישראל וייעודם בארץ ישראל, ובונה מזבח (על פי הוראות ה' בפרשה הקודמת "מזבח אדמה תעשה לי") ושתים עשרה מצבות לשנים עשר שבטי ישראל – ודבר זה מתחבר לחנותם באילים ושם "שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים", וגם כאן שתים עשרה המצבות ושבעים הזקנים.

ועל סמך דברים אלה שנכתבו בספר הברית ע"י משה, שמשה קוראם באזני העם והעם עונים – "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" – על סמך דברים אלה נכרתת ברית בין עם ישראל לה' להיות לו לעם עולם.

ולחזק העניין, משה שולח את נערי בני ישראל (הבכורים) שמעלים עולות על המזבח וזובחים שלמים לה', ומשה לוקח את חצי הדם ושם באגנות וחצי הדם זורק על המזבח, ואת הדם שבאגנות זורק משה על העם – "ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה" – ודבר זה חותם את הברית בין ה' לעם ישראל. וכל הפרשה הזו מתקיימת למחרת מתן תורה ועשרת הדברות (עפ"י האבן עזרא והרמב"ן).

וכעת ה' אומר למשה לעלות אליו ההרה – "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם", ומשה ויהושע משרתו, עולים אל הר האלוקים ומצווה את הזקנים לשמוע לקול אהרן וחור, ומשה עולה אל ההר (ויהושע נשאר לרגלי ההר עד שובו, כפי שנראה ברדת משה מההר, שיהושע בנאמנות חיכה שם ולא זז ולכן לא ידע מה קורה במחנה בעניין חטא העגל) והענן מכסה את ההר וכבוד ה' שוכן על ההר ששת ימים וביום השביעי קורא אל משה מתוך הענן, ואז משה נכנס אל תוך הענן ועולה אל ההר ושוהה שם ארבעים יום וארבעים לילה ובכך מסתיימת פרשתנו.

ועניין ששת הימים והיום השביעי, מזכיר את תחילת הפרשה – "שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חינם", וכן את "ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה והשביעית תשמטנה ונטשתה", וכן "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות".

וה"כלי יקר" בפרשה על פסוק ה': "אהבתי את אשתי…" מביא את דברי המדרש- ילקוט שמעוני-"בפרשה זו יש בכל הפרשה שישים מצוות עד פרשת שמיטה, ובפרשת שמיטה עשר מצוות- סך הכל שבעים מצוות (שבעים זקנים, שבעים אומות).

וכך גם משה – שישה ימים של הכנה, וביום השביעי ה' קורא לו אליו, ושם שוהה ארבעים יום וארבעים לילה, לא אוכל ולא שותה – בדרגת מלאך – חופשי מיצרים ופיתויים – כמו העבד בשנה השביעית שיוצא לחופשי חינם, וכמו השובת ביום השבת שנח ממלאכתו, וכן הארץ בשנה השביעית שנחה מעבודת האדמה.

פרשת תרומה

לגבי פרשתנו והפרשה הבאה ותחילת פרשת "כי תשא" – יש מחלוקת במפרשים מתי נאמרו למשה: ע"פ מדרש תנחומא, פרשת "תרומה"- אין מוקדם ומאוחר בתורה ופרשת המשכן נאמרה לאחר חטא העגל בפרשת "כי תשא" וכך גם דעת רש"י.

אולם ע"פ אבן עזרא והרמב"ן והזוהר הקדוש (ויקהל דף קצ"ה, ב') מבואר שמעשה העגל היה אחר ציווי המשכן והפרשות כסדרן נכתבו.

ויותר מסתבר ע"פ הפשט דעה שניה זו – שבארבעים היום הראשונים ששהה משה על הר סיני נאמרה לו פרשת המשכן, ודבר זה מוכח מהחזרה מספר פעמים על הביטוי – "אשר אתה מראה בהר" – כי בתחילת פרשתנו נאמר – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו" – ואז לגבי מנורת הזהב נאמר: "וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר".

ולאחר מכן, בציווי על הקרשים נאמר "והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר", ולאחר מכן, לגבי מזבח הנחושת נאמר: "נבוב לוחות תעשה אותו כאשר הראה אותך בהר כן יעשו", משמע מכל פסוקים אלו, שפרשת המשכן נאמרה למשה בהר סיני כאשר שהה ארבעים יום וארבעים לילה ולכן חוזר המשפט- "אשר אתה מראה בהר" שזה בלשון הווה כשהוא על הר סיני, וכן מהפסוק בפרשתנו- "ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך" משמע שעדיין לא נתן לו את הלוחות ואם כן מדובר לפני חטא העגל.

פרשתנו עוסקת בכלי המשכן ובמשכן עצמו ופרשת "תצווה" עוסקת במשרתים במשכן, בבגדיהם ודרך חניכתם, ובסופה מוזכר מזבח הזהב – מזבח הקטורת, שלכאורה היה אמור להיות שייך לפרשתנו, בכך שהוא מכלי המשכן, אך בגלל ייחודיותו לכהנים המשרתים במשכן נכתב רק לאחריהם, ושם נבאר את ייחודיותו וקשרו לכהנים, וכן הכיור וכנו שמוזכרים בפרשת "כי תשא" והיו שייכים לפרשתנו, אך כיון שנועדו לרחיצת הכהנים לפני עבודתם, נכתבו לאחר פרשת הכהנים  המשרתים במשכן.

הפירוט הדקדקני של כלי המשכן ומידותיו, עולה בהרבה על פירוט הפרטים של מעשה הבריאה בששת ימי בראשית, ויש ענין בכל מספר וכמות וצורה שנאמרת למשה ע"י ה' בעניין המשכן, כמו, להבדיל, אדם שבונה בית ומפרט לפרטי פרטים את דרישותיו מהמהנדס שמתכנן את הבית.

כמו כן, בתחילת עליית משה להר יש שלב של ששת ימים שמחכה משה עד שה' יקרא אותו אליו, וביום השביעי ה' קורא לו לעלות על ההר ואז שוהה משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה – "ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן", ובסיום פרשת המשכן, לפני רדתו מההר ישנה תוספת, מיותרת לכאורה, שה' אומר למשה- "ויאמר ה' אל משה… אך את שבתותי תשמרו… ששת ימים ייעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קודש לה'…. כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות העדות לוחות אבן…" (שמות ל"א) – ובאמצע – פרשת המשכן, יוצא שפרשת המשכן מוקפת משני צדדיה בזכרון שבעת ימי הבריאה של ששת ימי מעשה ושביתה ביום השביעי, ופרשת המשכן שבאמצע, מפורטת לאין שיעור יותר.

משמע שזו תכלית בריאת שמים וארץ – שה' ישכון בתחתונים – בקרב עם קדשו ולכן פירוט המשכן נעשה על הר סיני, לאדם הכי נבחר מכל בני אנוש, העניו באדם, שהגיע לדרגת מלאך של ארבעים יום ולילה ללא אוכל ושתיה, עד כי קרן עור פניו, שה' מדבר עמו פנים אל פנים ולא קם נביא עוד כמוהו לא לפניו ולא לאחריו, וכל זה מיד לאחר מעמד הר סיני, מתן תורה וכריתת הברית עם עם ישראל.

בכך בעצם מקביל המשכן ליום השבת שהוא הרוחניות שבחומר שמקיימת את כל הבריאה, כי כל חומר מורכב משש קצוות – מעלה, מטה, צפון, דרום, מזרח ומערב (וכך גם מבנה המשכן – כתיבה בעלת ששה צדדים) והרוחניות שמקיימתאת החומר ובלעדיה החומר חוזר לתוהו, כפי שבששת ימי הבריאה, היום השביעי הוא הקיום של כל הבריאה, וכפי שבכל אטום חומר יש רוחניות (כוחות המשיכה והדחיה שבתוכו) שמקיימת אותו במצבו שלא יתפרק לגורמיו, כך המשכן ושכינת ה' בתוכו בקרב עם ישראל ששוכן בקרב שבעים עמים, הוא הרוחניות שמקיימת את כל האנושות, ובלעדיה אין קיום לעולם, והיא תכלית בריאת הכל וחיכה ה' עד לרגע זה שיוכל לשכון בקרב עם קדוש ובכך לקדש את הכל.

ולכן ה' אומר למשה – "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי"- והמילה "תרומה" היא מלשון הרמה – כי התורם למטרה קדושה זו, גם הוא מתרומם בכך, וראוי שה' יירד וישכון בתוכם, כי כל התורם על פי נדבת לבו, בעצם תורם "את תרומתי" – כי הלא כל מה שיש לעם ישראל, ניתן להם ע"י ה' ביציאת מצרים ובביזת הים, ולכן נאמר – "תקחו את תרומתי" ולא את "תרומתו" – "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" (דה"א כ"ט), ומי שמבין זאת, ממילא נותן בחפץ לב ובשמחה, ובכך מוכיח שראוי שה' ישכון בקרבו, כי ברוחניות – הדומים בתכונות דבקים זה בזה, וכיון שהבורא הוא הרצון לתת המוחלט, כל מי שיש בו מידה זו של נתינה – ראוי לדבוק בו ולשכון לצדו.

ולכן מצד אחד כתוב מקדש- "ועשו לי מקדש" ופסוק אחרי זה נאמר- "את תבנית המשכן"? כי כדי שה' ישכון בתוכנו, צריך לקדש עצמנו ואז- "ושכנתי בתוכם", כי קידוש זה נתינה כלומר ויתור על התאוות והיצרים למען ה', ואין נתינה גדולה מזו ואז יש השתוות הצורה ודבקות ויכול ה' לשכון בתוכנו.

והתרומה הראשונה במעלה שנדרשת מבני ישראל היא הזהב- "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן…"- כי משכן ה' (כמו מעשה הבריאה בששת ימי בראשית) מורכב מכל ארבעת חלקי הבריאה – דומם, צומח, חי ומדבר.       דומם- זהב, כסף ונחושת, אבני שוהם ואבני מילואים. צומח- שש (פשתן), עצי שיטים, שמן למאור, בשמים לשמן המשחה, קטורת הסמים. חי – תכלת, ארגמן (צמר צבוע בדם חלזון) תולעת שני ושער עיזים ועורות אילים מאדמים ועורות תחשים. מדבר – יפורטו בפרשת "תצווה" – משרתי המשכן אהרן ובניו הכהנים ומשה בשבעת ימי המילואים שחנך את המשכן בקרבנות מהחי.

אמנם אבני השוהם ואבני המילואים ואפילו התכלת והארגמן, ערכם הכספי עלה על הזהב, אך דווקא הזהב נבחר להיות נוכח בכל המשכן פנימה (כי בחצר המשכן – דווקא שלטה הנחושת – מזבח הנחושת, הכיור וכנו, עמודי החצר ואדניהם- כולם נחושת) – הארון צופה זהב מבית ומבחוץ, הכפורת (מכסה הארון) והכרובים שעליה מקשה אחת זהב טהור, טבעות הארון – זהב, בדי הארון מצופים זהב.

השולחן מצופה זהב ועליו זר זהב סביב ומסגרתו – זר זהב למסגרתו סביב וארבע טבעות זהב, ובדיו מצופים זהב, קערותיו וכפותיו וקשותיו ומנקיותיו זהב טהור. מנורת הזהב – כולה זהב טהור מקשה אחת ומלקחיה ומחתותיה – זהב טהור.

וכל קרשי המשכן מצופים זהב, טבעותיהם זהב ובריחיהם מצופים זהב, ורק אדני הקרשים – כסף, גם עמודי הפרוכת של קודש הקודשים מצופים זהב וגם עמודי מסך פתח המשכן מצופים זהב.

ויוצא שהנמצא בתוך המשכן ראה מסביב רק זהב, בכל אשר יפנה, למעט האדנים מכסף, ופרוכת קודש הקודשים שהייתה מתכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר, וכן מסך פתח המשכן אותו הדבר, וכן תקרת המשכן- עשר יריעות שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני, אך מחוברות בחמישים קרסי זהב.

ונשאלת השאלה: מדוע דווקא הזהב נבחר להיות המראה השולט במשכן?

הפעם הראשונה שבה מוזכר הזהב בתורה, קשורה לגן העדן ביום השישי לבריאת העולם – "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם ייפרד והיה לארבעה ראשים, שם האחד פישון, הוא הסובב את כל ארץ החווילה אשר שם הזהב וזהב הארץ ההיא טוב שם הבדולח ואבן השוהם" (בראשית ב').

גם הזהב וגם אבן השוהם, היו מרכיבים במשכן (אבן השוהם היא גם מאבני החושן וגם על שתי כתפות האפוד), אך הביטוי- "וזהב הארץ ההיא טוב"- יכול להתפרש כטוב מבחינת איכות הזהב, אך גם במובן טוב מוסרי מבחינה של טוב ורע רוחני, ואכן בפרשתנו ובכל התורה והנ"ך המילה – "טהור" מוצמדת בעיקר לזהב ולא למתכת אחרת, וגם מילה זו בעלת מספר משמעויות: הן טהור מבחינת ללא סיגים ופסולת והן טהור במובן של קדושה ("לב טהור ברא לי אלוקים"- (תהילים נ"א) "יראת ה' טהורה עומדת לעד" (תהילים י"ט)), והן במובן של טומאה וטהרה ("והזה הטהור על הטמא" (במדבר י"ט)).

ולעומת זאת העגל שעשו ישראל במדבר, גם הוא היה מזהב דווקא וכן עגלי הזהב שהקים ירובעם בן נבט בבית אל ובדן גם הם היו מזהב – ע"פ העיקרון "זה לעומת זה עשה האלוקים" (קהלת ז').

פרשתנו מחזירה אותנו לפעם הקודמת שה' בנה לו דירה בתחתונים ושכן בקרב בני האדם – גן העדן לפני החטא, גם שם ביום השישי לבריאה בנה לו ה' אלוקים מכון לשבתו- "ויטע ה' אלוקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר ויצמח ה' אלוקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן… ויקח ה' אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (משמע שהגן שייך לה' והאדם נמצא שם כדי לעבוד ולשמור את הגן) "וישמעו את קול ה' אלוקים מתהלך בגן לרוח היום… וישלחהו ה' אלוקים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים" (בראשית ב', ג'),

וכעת, לאחר מתן תורה, שתוקן חטא אדם הראשון ופסקה זוהמתם של ישראל- ע"פ מסכת שבת קמ"ו (עד שתחזור בחטא העגל) שב ה' לשכון בתחתונים, אך כעת על בני האדם לבנות את הדירה לה' ולבנותה מתרומותיהם, ובעיקר מזהב טהור ללא סיגים (כפי שהם טהורים ללא סיגים, כי פסקה זוהמתם וכפי הזהב מזמן גן עדן – הזהב הטוב שמקורו בנהר הפישון היוצא מעדן ומשקה את הגן) וכן מאבן השוהם המוזכרות שם.

ובמקום להשכין את הכרובים מחוץ לגן, כפי שקרה לאחר הגירוש מגן עדן, כאן הכרובים נמצאים בלב המשכן בקודש הקודשים, וכן שם הגן היה במקום קבוע, וכאן המשכן נודד עם עם ישראל

במדבר לאן שילכו ובסופו של דבר נכנס לארץ ישראל ושוכן במשכן שילה.

בימינו התגלו תכונות נוספות לזהב, שמייחדות אותו על מתכות אחרות ועל חומרים אחרים בבריאה: מצד אחד הזהב הוא מתכת אצילה מאוד- כלומר: לא מתערבת עם שום מתכת אחרת בטבע ואפילו לא מתחמצנת, ולכן נשארת עמידה לאורך שנים רבות, תכונה זו גורמת לכך שאנו פוגשים את הזהב בטבע בצורתו השלמה ללא צורך לנקותו או לזקקו, ומצד שני- תכונה שניה של הזהב היא המוליכות החשמלית הגבוהה שלו, ומבחינה כימית תכונות אלו סותרות זו את זו – מוליכות גבוהה ואצילות גבוהה לא אמורות ללכת יחד, בפרט בזהב, בגלל הרכב האטום הייחודי שלו, כלומר יש בו עצמיות מחוברת שלא מוותרת על שום חלק (באטום הזהב מתרחשת תופעה ייחודית: אין בו שווים יותר או שווים פחות- האלקטרונים הקרובים יותר למרכז מוותרים על המתח החשמלי לטובת אחיהם הרחוקים מהם ולא מוותרים על אף אחד כך שאטום הזהב מתנהג באופן של מיקשה אחת) ומצד שני, מעבירה דרכה באופן מעולה זרמים אחרים.

ובכך מתאפיין עם ישראל ששומר על ייחודיותו בקרב העמים ומצד שני מזרים לעמים אחרים את האמונה בא-ל אחד, ומקבל מעמים אחרים את חוכמות הטבע ומקדשם ומנצלם לעבודת הבורא ומחזירם לעמים בצורה מתוקנת.

כפי שנאמר- "יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם" (בראשית ט') – "אמר רב חייא בר אבא… יפיפיתו של יפת יהא באהלי שם" (מגילה ט').

אך המשכן, מעבר למשמעות של שכינת ה' בתוכנו, יש לו גם משמעות של משיכה – "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בו" (שיר השירים א')- חדריו של המלך זה המשכן – חדרו של מלך העולם, שמהווה נקודת משיכה לכל עם ישראל, בפרט בשלוש הרגלים, אך המשכן הוא גם במשמעות של משכון שיכול להלקח בכל רגע ע"י בעליו ברגע שישראל לא ראויים לכך.

בניגוד לגן העדן שבו שכן גם הנחש הקדמוני בתוך הגן, מה שגרם לחטא אדם הראשון, כאן במשכן, הנחש נמצא מחוץ למשכן – בחצר המשכן, ששם משכנה של הנחושת, שממנה עשוי המזבח, שנועד לכפר על עם ישראל, ע"י הקרבנות שמקריבים עליו ומצופה כולו נחושת, כפי שנחש הנחושת שעשה משה, כיפר על ישראל כאשר שילח ה' בעם את הנחשים השרפים שנשכו בעם והמיתו עם רב מישראל – "ויעש משה נחש נחושת וישימהו על הנס, והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי" (במדבר כ"א), כך גם כאן בחצר המשכן, מזבח הנחושת מכפר על חטא הנחש, אך לא נכנסת הנחושת אל תוך המשכן, ששם משכן הזהב הטוב הטהור.

אך בחצר המשכן אין שום דבר מזהב, ואין שום חיבור בין הנחושת לזהב, שזו שולטת בחוץ וזה שולט בפנים, ויש רק מקום אחד של מפגש ביניהם – בפתח המשכן – בעמודי מסך פתח האוהל- "ועשית למסך חמישה עמודי שיטים וציפית אותם זהב וויהם זהב ויצקת להם חמישה אדני נחושת" – כאן על נקודת המפגש בין המשכן לחצר, יש גם נקודת מפגש בין הזהב לנחושת, אך עדיין הזהב למעלה והנחושת למטה, בצורת אדנים שעליהם עומדים העמודים המצופים זהב ווויהם זהב.

והעניין הוא שנחושת וזהב מאוד דומים בצבעם וניתן בקלות לטעות ביניהם במבט שטחי, כפי שלעיתים מבט חיצוני יוביל לטעות בין שיא הקדושה לשיא הטומאה – כפי שראינו במפגש אהרן ומשה וחרטומי מצרים, שמטה אהרן הפך לתנין (מכח הקדושה) ומטות החרטומים גם הפכו לתנינים – אך מצד כוחות הטומאה, ולכאורה במבט שטחי אלו אותם כוחות, אך ברובד הפנימי – כדי להגיע לקדושה, צריך מאמץ עצום בשבירת התאוות והיצרים וקידוש החומריות (כפי שדורשת גם הפקת הזהב הנדיר), אך לכוחות הטומאה מאוד קל להגיע אליהם בדרך הפוכה של כניעה והתמכרות והתמסרות לכל התאוות ושחרור היצרים, כפי שמתבטא בקיצוניות בעבודת בעל פעור שנדבקים בטומאה במעשים הכי בהמיים שאפשר (וגם הפקת הנחושת קלה ומצויה בשפע ואולי מכאן הביטוי – "נחושת קלל" – קלה ומקוללת (דניאל י') – לעומת זהב טהור וטוב).

כי זה לעומת זה עשה האלוקים, כדי שתהיה בחירה אמיתית וכפי שכל עוד שרתה נבואה בישראל (כוחות הקדושה) עד תחילת בית שני, כך באותה עוצמה ניתן כח ליצר העבודה זרה  וכוחות הטומאה באותה תקופה, שרוב ישראל נכשלו בה לאורך כל ימי בית ראשון וכשפסקה הנבואה פסק גם כח היצר של העבודה זרה ובבית שני כבר לא מוצאים את ישראל חוטאים בכך.

לעומת זאת, הכסף- הממוצע בין שניהם (זהב ונחושת) נמצא הן במשכן עצמו (בתור אדנים לקרשי המשכן ועמודיו – מאה אדנים) והן בחצר המשכן – (בתור ווי עמודי החצר וחישוקיהם כסף), אך במשכן, הוא נמצא בתחתית – כבסיס לזהב ואילו בחצר המשכן הוא מעל – בראשי עמודי החצר, בתור ווים וחשוקיהם. כי "חשוק" זו טבעת כסף שהקיפה את העמוד ואליה היה מחובר הוו שעליו נתלו קלעי החצר, כי אדני עמודי החצר היו עשויים נחושת ולא כסף.

וכן בחלום נבוכדנאצר- הזהב בראש (מלכות בבל) הכסף מתחתיו (מלכות פרס) והנחושת מתחתיהם (מלכות יון) (דניאל ב').

המילה "כסף" בלשון הקודש (בניגוד לשפות אחרות) יש לה שני משמעויות – ממון, ומתכת מסוג כסף.

כנראה בגלל שבאותה תקופה שילמו בעיקר ע"י שקלי כסף שלא היו מטבעות אלא מידת משקל- שכל שקל כסף היווה עשרים גרגירי כסף, כשכל גרגיר בגודל גרעין שעורה (ולפי האבן עזרא – גרגירי חרוב) – "עשרים גרה יהיה השקל" (ויקרא כ"ז), כפי שנראה בפרשת "פקודי" שמסכמת את משקל הזהב, הכסף והנחושת וכולם נמנים בשקלי הקודש, משמע שזו הייתה מידת משקל ולאו דווקא מטבע.

וכן בסממני הקטורת – "וקדה חמש מאות בשקל הקודש" (שמות ל')- ושם בכלל מדובר בצמח. ומכך נגזרה כנראה המילה כיסופים – "נכסוף נכספת לבית אביך" (בראשית ל"א) – כי בני האדם בטבעם נכספים לכסף שבאמצעותו משיגים את חשקם- "וחשוקיהם כסף".

ובפרשת "כי תשא" נבאר: מדוע דווקא אדני הכסף והווים והחישוקים מכסף לא באו מנדבת איש כפי רצונו, כפי שהיה בשאר החומרים במשכן, אלא מחובת מחצית השקל שנלקחה באופן אחיד מכל ישראל.

התכלת, הארגמן ותולעת השני (מהחי- צמר כבשים) והשש (פשתן מהצומח) משמשים בעיקר בתוך המשכן (הפרוכת, מסך פתח המשכן, עשר היריעות לגג המשכן הנראות מבפנים בלבד), אך גם בחצר המשכן (מסך שער החצר), וכן בבגדי הכהן הגדול, ששם נלווה אליהם גם הזהב (אך לא הכסף והנחושת) כי הכהן הגדול הוא זה שנכנס למשכן ולקודש הקודשים ביום הכיפורים (בניגוד לכהנים הדיוטות, שרשאים להכנס רק למשכן להדלקת הנרות והקטרת הקטורת וסידור לחם הפנים, אך לא לקודש הקודשים) ובשני המקרים יש כאן שעטנז צמר ופשתים יחדיו, שכפי שהסברנו באריכות בפרשת "בא" את הסברה שדווקא בקודש יש מצווה לעשות שעטנז, ובאמת בקלעי החצר אין שעטנז ושם מופיע רק השש (הפשתן) (ולכן הוא אחריהם בחשיבות) ללא צירוף תכלת וארגמן ותולעת שני.

אך יריעות העיזים לא נכללות בתוך המשכן, אלא נמצאות מעל המשכן ולא נראות מבפנים ולא משולבות בבגדי הכהנים, ואולי בגלל ששעיר העיזים בא רק כקרבן חטאת, בניגוד לכבשים והאילים והפרים – שבעיקר באים כקרבנות עולה ושלמים. ורק ביום הכיפורים – שאין רשות לשטן לקטרג מובא מדם השעיר לה' אל תוך המשכן ומוזה בין הבדים ועל הפרוכת ועל מזבח הזהב (ואמנם גם שעירים הנשרפים הבאים על ע"ז, מובא דמם אל תוך המשכן, אך זה לא מוכרח לקרות ויתכן שלא יהיה לעולם) ולעומתו שעיר העיזים השני הולך לעזאזל.

וכבר הסברנו במקומו את השתלשלות שעיר העיזים בתקופת האבות, החל מעשו השעיר שגר בשעיר, ושעיר העיזים ששחטו אחי יוסף וטבלו בדמו את כתונת הפסים של יוסף כדי להראות לאביהם, ותמיד הקשרו היה שלילי, ועיזים מלשון עזות בניגוד לכבש – הכבוש.

וכן במצרים נהגו בני ישראל לזבוח לשעירים- "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם" (ויקרא י"ז).

ומעניין ששתי יריעות העיזים שעל המשכן (היריעה בת חמש היריעות המחוברות והיריעה בת שש היריעות המחוברות, הן כנגד ו' ה'- מאותיות שם ה'), במקום חיבורן (מעל הפרוכת ומעל קרסי הזהב של יריעות המשכן שמתחתן) היו מחוברות בקרסי נחושת דווקא, כפי שהסברנו את משמעות הנחושת וכן מזבח הנחושת שמכפר על חטאים שנובעים מחטא הנחש הקדמוני. (ואולי חמישים קרסי הנחושת כנגד חמישים שערי טומאה ולעומתם חמישים קרסי הזהב שמתחתם הם כנגד חמישים שערי בינה) לכן מזבח הנחושת שמחוץ למשכן מכפר על חטאי הנפש הבהמית שבאדם, ע"י קרבנות בהמה, ואילו מזבח הזהב שבתוך המשכן מכפר על חטאי הנשמה ולכן עליו לא מוקרבות בהמות לכפר (למעט דם הפר והשעיר ביום הכיפורים ופרים הנשרפים ושעירי ע"ז), אלא כל יום בבוקר ובערב מקטירים עליו קטורת סמים ולכן הוא מצופה זהב ולא נחושת, ונמצא בתוך המשכן ולא בחצר המשכן. ("איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח" (ברכות מ"ג)).

עורות האילים המאדמים ועורות התחשים באים לאחר שיער העזים, כי מקומם היה מעל יריעות העזים לגג על המשכן בלבד ולא היה להם שימוש אחר נוסף (למעט עור התחש ששימש לכיסוי כלי המשכן בזמן המסעות במדבר- הארון, השולחן, המנורה, מזבח הזהב ומזבח הנחושת (במדבר ד')).

אך עצי השיטים, מדוע מוזכרים לאחר כל החומרים שהזכרנו, הלא נוכחותם במשכן הייתה בכל: הן בארון, הן בשולחן, הן בקרשי המשכן, הן בבדים של כל הכלים, הן במזבח הנחושת, הן בבריחי המשכן ועמודיו, אז מדוע נדחקו כמעט לסוף רשימת התרומות ולא הוזכרו בתחילה לצד הזהב והכסף?

ויש לומר: שאמנם הם נוכחים בכל, אך מצד שני הם הכי לא נראים במשכן כי כל הכלים והקרשים שהזכרנו היו מצופים לחלוטין זהב מכל צד, ואפילו מזבח הנחושת שמחוץ למשכן היה מצופה נחושת מכל עבריו ואפילו בדיו, והקרשים כשלעצמם לא נראו כלל מבעד לכל הציפויים, ולכן נדחקו לסוף רשימת החומרים הקבועים במשכן.

אמנם גם יריעות העזים, היו נסתרות מתחת לעורות האילים המאדמים ועורות התחשים ומתוך המשכן היו נסתרות ע"י יריעות המשכן (של תכלת וארגמן ותולעת שני ושש), אך היה מקום שהיו נראות יריעות העזים – מצדי המשכן – משלושת צדדיו, יריעות העיזים נראו מחוץ למשכן, וכן בסרח העודף על אחורי המשכן – "סרח העודף ביריעות האוהל, חצי היריעה העודפת תסרח על אחורי המשכן, והאמה מזה והאמה מזה בעודף באורך יריעות האוהל יהיה סרוח על צדי המשכן מזה ומזה לכסותו".

לעומת זאת, שמן למאור ובשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים, הם שייכים לקבוצה אחרת מהקודמים, כי אינם חלק מהמשכן הקבוע, אלא משמשים במשכן מדי יום- השמן למאור להדלקת המנורה – שכל יום צריך למלא מחדש את נרות המנורה בשמן, וכן הבשמים לשמן המשחה ולקטורת, שהקטורת מוקטרת כל יום בערב ובבוקר על מזבח הזהב (ושמן המשחה משתמשים בו רק לחנוכת המשכן בתחילתו ולחניכת הכהנים), אך עדיין הם מוקרבים בכל יום במשכן – ושמן למאור קודם כי הוא נמצא כל הלילה בנרות ולא כן הקטורת.

אך אבני השוהם ואבני המילואים לאפוד ולחושן הם אחרונים – כי נמצאים רק בבגדי הכהן הגדול, ולמרות שהם יותר יקרים אפילו מהזהב והתכלת והארגמן, עדיין הם לא חלק מהמשכן, ולא כל יום הכהן הגדול משרת במשכן ולכן הם אחרונים בחשיבות.

ואבני השוהם קודמים לאבני המילואים כי הם גם על האפוד – על שתי כתפות האפוד – וגם חלק מאבני המילואים שבחושן, בניגוד לאבני המילואים האחרות שנמצאות רק בחושן, ובכך תמה רשימת התרומות שעל בני ישראל להביא לצורך המשכן, כליו, ובגדי הכהונה.

לגבי החיטים למנחות והיין לניסוך והבהמות והעופות לקרבנות השונים, אלה נהגו רק על המזבח החיצון (למעט לחם הפנים שהיה על השולחן בתוך המשכן משבת לשבת, אך הכנתו ואפייתו היו מחוץ למשכן ולכן החיטים עצמם לא הוזכרו, בניגוד לשמן למאור שהוא בעצמו שימש בתוך המשכן וכן קטורת הסמים), ולכן לא הוזכרו בפרשתנו כחלק מהתרומות שנתבקשו בני ישראל להתנדב לצורך המשכן.

וגם דם הפר והשעיר של יום הכיפורים שמוזה בתוך המשכן בין הבדים ועל הפרוכת ועל מזבח הזהב – רק דמם מובא פנימה, אך כל יתר הפעולות נעשות מחוץ למשכן – בחצר המשכן.

אותו דבר בעניין פרים הנשרפים של פר העלם דבר של ציבור ופר כהן משיח ושעירים הנשרפים על חטא עבודה זרה. ולכן לא הוזכרו כאן כחלק מתרומת המשכן.

שני כלים בפרשה עשויים כולם מזהב טהור, ולא עצי שיטים מצופים זהב, והם – הכפורת ומנורת הזהב, ובשניהם נאמר "מקשה תעשה אותם" – (לגבי הכפורת והכרובים שעליה), ולגבי המנורה נאמר – "מקשה אחת זהב טהור".

דרישה זו מקשה מאוד על עשייתה ולא מותירה מקום לטעויות ותיקונים מצד העושה במלאכה, כי צריך לקחת גוש זהב גדול ולפסלו עד גמר הצורה הרצויה, וכל טעות קטנה פוסלת את הכל, כי איננו יכול להדביק ולחבר חלקים אלא להתחיל הכל מחדש מגוש חדש של זהב.

וקושי זה, הופך את הדרישה למקשה לדרישה לשלמות ששייכת רק לבורא, ואולי זה בא לרמז על מעשה הבריאה של ששת ימי בראשית, כפי שהזכרנו בתחילת הפרשה – שמעשה המשכן מקביל למעשה הבריאה, ולכן דווקא במנורת הזהב בעלת שבעת הקנים (כנגד שבעת ימי בראשית) נדרשת שלמות זו, ולכן גם במנורה יש עשרים ושנים גביעים משוקדים כנגד עשרים ושתים אותיות האלף בית שאתן נברא העולם ולכן על בצלאל בונה המשכן וכליו נאמר שידע לצרף צירופי אותיות שבהן נברא העולם (כי העולם נברא בדיבור ה' – "בדבר ה' שמים נעשו") .

וכן בכפורת עם שני הכרובים שמתקנת את חטא אדם הראשון ביום השישי לבריאה ומכניסה את שני הכרובים (שהוצבו מחוץ לגן עדן לשמור על הגן לאחר גירוש האדם) לתוך קודש הקודשים לשמור על לוחות הברית.

פרשת תצווה

הפרשה הקודמת עסקה במשכן וכליו ופרשתנו עוסקת במשרתי המשכן ובגדיהם ומסיימת במזבח הזהב – מזבח הקטורת עם זר הזהב אשר עליו – המסמל את כתר הכהונה, ובכך מצטרף לזר הזהב שעל ארון הברית שמסמל כתר תורה, וזר הזהב שעל השולחן שמסמל כתר מלכות.

וכעת, רגע לפני שה' מצווה על משה לבחור באהרן ובניו כמשרתי המשכן וככהנים, עדיין משה נושא את שלושת הכתרים בעצמו- כתר תורה, כתר מלכות וכתר כהונה. (כפי שיפורט בפרשתנו, שמשה היה הכהן הגדול בשבעת ימי המילואים לפני היום השמיני שאז ייכנסו לתפקידם ככהנים אהרן ובניו) ולכן הפרשה מתחילה במילים "ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" כרגע אתה מצווה (כמלך וכשר התורה), אתה מעלה (ככהן) את הנרות- אליך מביאים שמן זית זך. ומשום כך לא מוזכר שם משה בפרשה בניגוד לשאר פרשות התורה מאז נולד – כי די בכך שנושא לבד את שלושת הכתרים.

ורק בפרשה זו נושא הוא לבד את שלושת הכתרים, כי לאחר המינוי של אהרן יאבד משה את כתר הכהונה.

שם פרשתנו מתקשר לשם פרשה נוספת בתורה שגם היא מאותו שורש – פרשת "צו" בספר "ויקרא", שגם היא עוסקת בכהנים ובציווייהם, אך מהשוואת פתיחת שתי הפרשות ישנם הרבה קווי דמיון נוספים שאומרים דרשני:

פרשתנו פותחת בציווי הדלקת נרות המנורה, אך השימוש הוא במילים- "להעלות נר תמיד", ומדוע לא נאמר "להדליק" שיותר מתאים לפעולת הדלקת הנרות מאשר "להעלות"? ודבר זה חוזר רבות בתורה בעניין המנורה – הביטוי "להעלות" ולא להדליק. בסוף פרשתנו נאמר: "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה קטורת תמיד…", וכן בפרשת "אמור אל הכהנים"-"צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (ויקרא כ"ד), וכן בפרשת "בהעלותך"-"בהעלותך את הנרות" (במדבר ח'), וכן בפרשה הקודמת במצוות עשיית המנורה-"ועשית את נרותיה שבעה והעלה את נרותיה" (שמות כ"ה).

וכן למעשה בסוף פרשת "פקודי" כאשר משה מקים את המשכן – "וישם את המנורה…ויעל הנרות לפני ה' כאשר ציווה ה' את משה".

לעומת זאת בפרשת "צו" הפרשה עוסקת בתחילתה בפרשת העולה – קרבן העולה העולה כליל על מזבח הנחושת – "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו… אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו'), וגם אצלנו לגבי נרות המנורה נאמר – "יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר לפני ה' חוקת עולם לדורותם…"

רואים שיש קשר בין נרות המנורה שבתוך המשכן (הדולקים מערב עד בוקר כל הלילה, ונאמרה בהם המילה "תמיד" – "נר תמיד", וגם הפועל "להעלות") לבין קרבן העולה – ובפרט עולת התמיד, הקרבה כל יום, שגם בה נאמר הפועל "עולה" ו"אש תמיד" ו"כל הלילה עד הבוקר"- למרות ששם מדובר במזבח החיצון מחוץ למשכן.

וכן בסוף פרשתנו מצטווה משה על עניין עולת התמיד בפעם הראשונה – "וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שניים ליום תמיד… עולת תמיד לדורותיכם…" (שמות כ"ט)

שבע פעמים נאמרה בפרשתנו המילה "תמיד" – וזה מתחבר לפרשה הקודמת ששם נאמרה לראשונה בתורה המילה "תמיד" – "לחם פנים לפני תמיד" וסך הכל בכל פרשת המשכן נאמרה מילה זו- שמונה פעמים.

פרשתנו גם עוסקת בשמונת בגדי הכהונה של הכהן הגדול ושבעת ימי המילואים שלאחריהם ייכנסו לתפקיד הכהנים – אהרן ובניו ביום השמיני, ויש לזכור שעל פי הפשט פרשתנו נאמרה לפני חטא העגל, כאשר משה נמצא בהר סיני בארבעים היום הראשונים, ואם כן משרתי ה' הם עדיין הבכורות שלא נדחו לפני חטא העגל, רק לאחריו, ואם כן שבט לוי עדיין לא נבחר לשרת במשכן במקום הבכורות, ובכל זאת ה' אומר למשה – "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי"- כלומר: אהרן ובניו נבחרים לכהן במשכן ככהנים עוד לפני ששבט לוי (שמתוכו הם באים) נבחר לשרת במקום הבכורות (ולכן כתוב "מתוך בני ישראל" ולא מתוך הלוויים) ואם כן יוצא שאהרן ובניו יהיו כהנים והבכורות יישארו בתפקיד הלוויים כאחראים על המשכן מסביב אך לא בתוכו.

ויש לברר, מדוע נכנסה פרשת השמן למאור בין כלי המשכן לבגדי הכהנים, הלא עניין השמן למאור כבר נאמר בתחילת פרשת "תרומה"-שבני ישראל מתנדבים להביא כחלק משאר החומרים-"וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת… שמן למאור בשמים לשמן המשחה" (שמות כ"ה).

אז מדוע חוזרים על כך כאן כשזה לא מקומו, והרי בסוף פרשתנו לאחר השלמת בגדי הכהנים ושבעת ימי המילואים, כשמדובר בתפקיד אהרן במשכן, שם זה מקומם של הדלקת הנרות, ואכן זה נאמר שם – "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים…" (שם, ל')?

וגם אם נאמר, שכאן מדובר לגבי משה עצמו בשבעת ימי המילואים להדליק כל יום את שבעת נרות המנורה, אז ראשית כאן נאמר מיד – "באהל מועד… יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר לפני ה'…" משמע שמדובר לא בשבעת ימי המילואים, אלא לאחריהם – בתפקידו של אהרן ובניו לגבי המנורה? ועוד, ציווי משה להדלקת הנרות בשבעת ימי המילואים נאמר במפורש לקמן בפרשת פקודי – "והבאת את המנורה והעלית את נרותיה" (שם, ל"ט)?

בנוסף לשמן למאור, עוסקת פרשתנו בעוד סוג שמן – שמן המשחה, שבו נאמר למשה שבשבעת ימי המילואים עליו למשוח בו את אהרן ובניו וגם על בגדיהם נאמר להזות משמן המשחה – "ולקחת מן הדם אשר על המזבח ומשמן המשחה והזית על אהרן ועל בגדיו ועל בניו ועל בגדי בניו אתו וקדש הוא ובגדיו ובניו ובגדי בניו אתו".

המילה "שמן" מזכירה לנו את המילה "שמונה", כי הן מאותו שורש והן גם אותיות המילה "נשמה" (בהיפוך אותיות, כמו כבש- כשב) וידועים דברי מהר"ל (נר מצווה חלק ב'): "מספר שבע מורה על הטבע, כמו שנאמר: "חצבה עמודיה שבעה" (משלי ט'), ואמרו בסנהדרין ל"ח – אלו שבעת ימי בראשית שהבורא ברא בעולמו בשבעת ימי הבניין והוא הנהגת הטבע וכל מה שלמעלה משבע- דהיינו שמונה, מורה על למעלה מן הטבע".

ולכן עם ישראל שהוא למעלה מן הטבע נוהג בו המספר "שמונה", בניגוד לאומות העולם שהם שבעים אומות ושבע עמי כנען שיש להשמידם ולהם שבע מצוות בני נח, וכנגדם מקריבים בשבעת ימי חג הסוכות שבעים פרים ואילו בשמיני עצרת זה כנגד עם ישראל ומקריבים בו פר אחד.

ולכן רק עם ישראל נוהג למול את זכריו בגיל שמונה ימים וכל בהמה לקרבן צריכה לשהות שבעה ימים תחת אימה "וביום השמיני תתנו לי" (שמות כ"ב), ושבעים אומות מונהגות תחת הנהגת הטבע (שם אלוקים) וישראל מונהגים בהנהגה מעל הטבע- בניסים, באותות ובמופתים (שם הוויה) ולכן כל אכילה בקדשים של זב ומצורע ונזיר שנטמא זה רק ביום השמיני לטהרתם, כי רק מי שיצא מהטבע (שבעת ימי הטהרה) יכול לאכול בקדשים, ולכן עם ישראל קיבל את התורה במעמד הר סיני ביום החמישים ליציאת מצרים, (ולכן במשכן חמישים קרסי זהב וחמישים קרסי נחושת), כלומר: ביום השמיני לאחר שבעה שבועות, כי המספר חמישים מקביל למספר שמונה בעשרות, וכן היובל – בשנת החמישים שארץ ישראל חוזרת לה' – קודש לה', היא לאחר שבע שבתות שנים ומקבילה למספר שמונה בעשרות.

ובעצם חג השבועות – חג מתן תורה הוא היום השמיני של שבעת ימי חג הפסח ולכן בו קבלנו את התורה שהיא מעל הטבע ומעל שבע מצוות בני נח של שבעים האומות.

וכשם שעם ישראל ביחס לאומות העולם שייך למספר שמונה, כך בתוך עם ישראל עצמו קיימת אותה הדרגתיות. ששנים עשר השבטים שנוחלים נחלה בארץ ישראל שייכים לששת ימי המעשה, כי צריכים לעבד את האדמה שש שנים ובשנה השביעית שבתון יהיה לארץ, ואז עוסקים ברוחניות, ולכן על כתפות האפוד של הכהן הגדול –  על שתי אבני השוהם שעליהם מפותחים שמות בני ישראל-"ששה משמותם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם" (וזה מוכיח שבזמן אמירת פרשה זו עדיין לא חטאו בעגל, ועדיין שבט לוי הוא משנים עשר השבטים ונכלל בשש השמות הראשונים על אבן השוהם הימנית ולכן נשאר עליה גם לאחר חטא העגל.

ופיצול שבט יוסף לשניים, היה רק לאחר הקמת המשכן והחלוקה לדגלים סביב המשכן בתחילת השנה השנייה ליציאת מצרים, אך על אבני השוהם והחושן הופיעו שבט לוי ויוסף ולא אפרים ומנשה).

והדרגה השביעית בעם ישראל (כי שבע זו נקודת הרוחניות שבתוך הטבע והחומר שמקיימת את כל החומר כפי ששבת מקיימת את ששת ימי המעשה מבחינה רוחנית) כרגע, הם הבכורות שקדושים לה' בעקבות מכת בכורות והם המשרתים את הכהנים במשכן ולאחר חטא העגל יומרו בשבט לוי שהוא ייהפך לדרגה השביעית בעם ישראל, שלא נוחל נחלה בארץ וכולו מוקדש לעבודת ה' במשכן ובמקדש, כי ה' הוא נחלתו – "קח את הלווים תחת כל בכור בבני ישראל… והיו לי הלווים אני ה'" (במדבר ג'), "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה' לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה, על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו ה' הוא נחלתו" (דברים י').

וכעת פרשתנו מציבה את הדרגה השמינית בעם ישראל שהיא קודש – אהרן ובניו הכהנים- שהם לעם ישראל מה שעם ישראל לשבעים אומות העולם, ולכן פותחת הפרשה ב-"שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" – כי זה בעצם מסמל את כל מהות הכהונה בעם ישראל וכדי להיהפך לשמיני צריך שמן – הן שמן למאור והן שמן המשחה.

וכפי שהסברנו-"שמן" זה גם אותיות "נשמה" ובעניין המנורה-"נר ה' נשמת אדם" (משלי כ') ולשבעת קני המנורה ושבעת נרותיה יוצקים שמן מעל, כך שהשמונה מעל השבע, אך בא ממנו – כפי שנשמת אדם שהיא חלק אלוק ממעל ובכך מקודשת נמצאת בתוך הגוף החומרי ומעליו ובוערת בה אש ה', כך אש המנורה נאחזת בפתילות (הגוף) לאחר שהוספגו בשמן ואז מעלה אהרן את הנרות ע"י הדלקתן באש, אך לשם כך צריך שמן זית זך כתית למאור, כי רק לאחר שכותשים את הגוף ותאוותיו מתקדש הגוף ונהיה זך וראוי שתבער בו אש ה' ונשמתו תעלה למעלה מהגוף ותתאחד עם בוראה.

ולכן נאמר תמיד בעניין המנורה עניין של העלאה ולא הדלקה, כי האש שואפת תמיד למעלה לשרשה הרוחני ויחד איתה מעלה את הגוף החומרי שהתקדש ע"י הכתיתה וכמו שהאש בנרות שואפת תמיד להתנתק מהפתילות ולחזור לשרשה, כך הנשמה האלוקית שואפת לעלות ולהידבק בבורא. אך הצורך לתקן את הגוף ולקדשו, ממשיך להחזיק בה קשורה לגוף ולבעור אתו ביחד לה', ולכן שמן המנורה והנרות מסמלות את הכהונה בעם ישראל שהיא מעל שבעת הדרגות בעם ישראל, אך באים מכוחו ומייצגים אותו כשלוחיו בפני ה', ולכן כמו השמן גם הכהנים צריכים להיות זכים ומזוככים במצוות, ולכן בפרשת "אמור" ניתנו להם מצוות יתרות על עם ישראל, הנוגעות לקדושתם היתירה בעניין איסורי חיתון עם גרושה, זונה וחללה, ואיסור להיטמא למת – דברים הפוגמים בקדושת הנשמה, והכהן הגדול עוד יותר מקודש וצריך להזדכך ואסור אף באלמנה ולהיטמא אף לשבעת הקרובים נאסר עליו (מה שמותר לכהן הדיוט) ורק "בתולה מעמיו יקח אשה".

וכיוון שהמספר שמונה הוא מעל הטבע וקשור לקדושה, ממילא יש לו קשר הדוק לנצח, ולכן המילה "תמיד" מופיעה בפרשת המשכן שמונה פעמים בהקשרים שונים ובפרט בעניין המנורה – "להעלות נר תמיד" – כי הנשמה שהיא הנר עולה תמיד לשורשה ועולה מעל הטבע והחומר ומתחברת לנצח ישראל, ובכך מתקשרת פרשתנו לפרשת "צו" ששם מדובר על קרבן העולה – "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו… אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו').

כי קורבן העולה גם הוא קודש לה' ללא אכילת אדם וכולו עולה באש לה', ונמצא מעל שאר הקורבנות האחרים וכל בשר הקורבן החומרי יחד עם הנפש הבהמית מזוכך באש ועולה ריח ניחוח לה' כל הלילה עד הבוקר (כפי שהשמן עם הפתילה במנורה כל הלילה בוער ועולה לה') וגם בו נאמר "תמיד" – "אש תמיד", וגם קשור לנצח ובפרט עולות התמיד המוזכרים בפרשתנו – האחד בבוקר והשני בין הערביים, שבהם מתקיים עניין זה של התמידיות, כי כל יום מחויבים להקריב שני כבשים עולה תמיד לה'.

ולכן אומר ה' למשה – "באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר לפני ה' חוקת עולם לדורותם מאת בני ישראל" – כל כוחם של אהרן ובניו זה "מאת בני ישראל" – כי השמונה נסמך על השבע שמתחתיו, וכאשר ישראל חוטאים חרב המקדש ובטלה עבודת הכהונה, וכמו שהנר תמיד גם הכהנים נצחיים – "חוקת עולם לדורותם".

ומדוע צריך ה' לפרט – "באוהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות", וכי איננו יודעים היכן נמצאת המנורה והלא זה פורט בפרוטרוט בפרשה הקודמת?

אלא יש כאן הדגשה, כדי לקשור את מעמד הכהונה לקודש הקודשים שנמצא בארון העדות ולציין שהכהנים בעצמם מתקדשים כעת והופכים לחלק מהמשכן וחלק מכלי הקודש במשכן, ולכן גם בגדיהם עשויים מחומרי המשכן – זהב, תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש משזר – בדיוק כפי שעשויה פרוכת הקודש אשר על העדות (למעט הזהב), ולכן גם בגדיהם נקראים בגדי קודש – "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת".

וכמו שבמקדש ובמשכן מותר וצריך שעטנז, אף בבגדי הכהן הגדול יש חובה לשעטנז, וכאשר מת לו מת משבעת הקרובים אסור לו לצאת מהמקדש או מהמשכן לצורך המת וצריך להמשיך לעבוד כיוון שהוא כבר לא אדם פרטי, הוא מקודש כמו המשכן וכליו.

ולכן מפורטים בפרשה שמונה בגדי כהן גדול כנגד השמן והנשמה שמעל הטבע ובתוכם ציץ הזהב שעל מצחו תמיד – "לרצון להם לפני ה'", ועליו כתוב – "קודש לה'".

ולכן בפרשתנו לאחר הפתיחה בשמן המנורה עוברים להקרבת אהרן ובניו מתוך בני ישראל – לשמש ככהנים שהם הדרגה השמינית, כמו שמן המנורה, ולאחר מכן מפרטת הפרשה את שמונת בגדי הקודש של אהרן הכהן ולאחר מכן את הציווי על שבעת ימי המילואים שבהם משמש משה רבנו הלוי כזה שחונך את אהרן ובניו לכהונה.

והוא עצמו לא לבוש בשמונת בגדי הכהן הגדול (אלא רק בגדי לבן כמו כהן גדול ביום הכיפורים), ולא נמשח בשמן המשחה, אלא כל יום משבעת ימי המילואים הוא מלביש את אהרן בשמונת הבגדים ומושח אותו בשמן המשחה וגם מקריב כל יום שני כבשים לעולת התמיד, וכפי שנראה בפרשת "פקודי", משה גם מושח את כל כלי המשכן בשמן המשחה (אך לא את קלעי החצר ולא מסך שער החצר ולא את עמודי החצר ואדניה, כי שם רשאים להיכנס הלווים, ואת מזבח הנחושת כן מושח – כי שם רק לכהנים מותר להיכנס) וגם מעלה את נרות המנורה וגם מקטיר את קטורת הסמים על מזבח הזהב כל שבעת ימי המילואים.

ונשאלת השאלה: מכח מה יכול משה לעשות זאת, הלא איננו בכור ואף הלוויים עדיין לא נבחרו, כי פרשתנו עדיין לפני חטא העגל, ואם כן היחיד שיכול לחנוך את הכהנים, זה מישהו שהוא בדרגה מעליהם? צריך לומר שמשה רבנו בתור מלך ישראל ("ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" (דברים ל"ג)) הוא הדרגה התשיעית בעם ישראל (תשע שורש תשועה, כי מלך ישראל תפקידו להושיע את ישראל מהאוייבים למלחמות ה'), ולכן יכול למנות את הדרגה השמינית שהם הכהנים, ולכך זכה מכח ארבעים היום ששהה בהר סיני – לחם לא אכל ומים לא שתה, ולכן אינו זקוק להימשח בשמן המשחה וללבוש את שמונת בגדי הכהן הגדול כדי לשרת בשבעת ימי המילואים, ולכן גם יכול להיוועד עם ה' בקודש הקודשים למרות שאינו כהן גדול -"ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצווה אותך אל בני ישראל" (שמות כ"ה) – מה שהכהן הגדול רשאי רק ביום הכיפורים להיכנס לשם להקטיר קטורת ולהזות את דם הפר והשעיר (וגם אז הוא לבוש  רק בבגדי לבן כמו משה).

אמנם יהושע – מחליפו של משה בהנהגה – גם הוא הגיע לדרגה זו מכח סמיכת ידי משה עליו לפני מותו וגם אתו מופיע דיבור ה' ישירות (אך רק פעם אחת) – "וידבר ה' אל יהושע לאמור" (יהושע כ'), אך לאחר מכן, היו שופטים רק לצורך שעה ולא מנהיגים בדרגת משה ויהושע, ורק כשנבחר שאול למלך חזרה דרגה זו לעם ישראל ואותו היה צריך למשוח בשמן המשחה ע"י נביא, כי אתו לא היה דיבור אלוקי כפי שהיה עם משה ויהושע.

וכן, לאחר מכן דוד המלך ובנו שלמה גם נמשחו בשמן המשחה – כי גם איתם לא היה דיבור אלוקי ישירות אלא רק בחלום (שלמה בבמה בגבעון) או ע"י נביאים שנשלחו אליהם.

ואל הדרגה העשירית מגיע אהרן הכהן הגדול ביום הכיפורים – כאשר נכנס לקודש הקודשים בבגדי לבן להקטיר קטורת ולהזות מדם הפר והשעיר בין בדי הארון, וכפי שהארון נמצא בקודש הקודשים – שעל פי המשנה במסכת כלים פרק א' – "עשר קדושות הן… קודש הקודשים מקודש מהם שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכיפורים בשעת העבודה" – וקודש הקודשים זו דרגת הקדושה העשירית, וכן כהן גדול ביום הכיפורים מגיע לדרגה עשירית זו כמייצגו של עם ישראל בפני ה'.

וכבר נאמר "העשירי יהיה קודש לה'" (ויקרא כ"ז) ולכן דווקא ביום הכיפורים שחל- "בעשור לחודש השביעי" שיש כאן שילוב של שם אלוקים (שבע) ושם הוויה (עשר), כפי שבמשכן שהוא הנקודה השביעית – הנקודה המקודשת בו היא קודש הקודשים, שזו הנקודה העשירית, ולכן במשכן- קודש הקודשים היה עשר אמות על עשר אמות.

והזמן הכי מקודש, זה העשור לחודש השביעי בשנת החמישים– שנת היובל, שאז תוקעים בשופר וקוראים דרור בארץ לכל יושביה, בזמן זה יש את השילוב של הדרגה השביעית, השמינית (שנת החמישים לאחר שבע שבועות שנים שבע שמיטות) ועשור – יום כיפור.

"וספרת לך שבע שבתות שנים… והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (ויקרא כ"ה).

הפרשה מתחילה במספר שמונה ובחירת אהרן לכהונה גדולה ועוברת לתשע – שזה משה בימי המילואים, ומסתיימת בדרגה העשירית – שהיא אהרן ביום הכיפורים – "וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכיפורים אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם קודש קודשים הוא לה'" – אמנם רש"י אומר שהמילים – "קדש קדשים" – מתייחסות למזבח הזהב, אך המלבי"ם אומר שהמילים "קדש קדשים" מתייחסות לאהרן הכהן הגדול ומביא ראיה לכך מדברי הימים א' פרק כ"ג: "בני עמרם אהרן ומשה וייבדל אהרן להקדישו קדש קדשים הוא ובניו עד עולם להקטיר לפני ה' לשרתו ולברך בשמו עד עולם".

ולפי מה שהסברנו, שאהרן ביום הכיפורים מגיע לדרגה העשירית ונקרא גם הוא – "קדש קדשים" כדרגת המקום אליו נכנס ביום הכיפורים להקטיר לפני ה', ולכן בגלל הגעתו לנקודה זו נאסר על הכהן הגדול לשאת אלמנה ולהטמא לשבעת הקרובים ובכך הוא נבדל משאר הכהנים ההדיוטות שנשארים בדרגה השמינית.

עכשיו ניתן לבאר את הסיבה שהציווי על מזבח הזהב – מזבח הקטורת, נדחה עד סוף פרשת "תצווה", במקום להיות מפורט כבר בפרשת "תרומה" יחד עם שאר כלי המשכן – הארון, השולחן, המנורה ורק לאחר הציווי על בגדי הכהנים ושבעת ימי המילואים נזכרים בו ומפרטים את מידותיו ומיקומו במשכן?

ויש לומר: שכפי שהסברנו לגבי הדרגות בבני אדם – ישראל, הבכורות, הכהנים ומשה שהם שש, שבע, שמונה, תשע בהתאמה, כך בכלי המשכן ישנה הדרגתיות דומה – שולחן המערכת כנגד שבטי ישראל שמספרם שש, שש, וכן על השולחן היו שתי מערכות של שש שש חלות לחם הפנים בדיוק כפי ששבטי ישראל – 12 – שש שש על אבני השוהם שעל כתפות האפוד – "ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת על השולחן הטהור לפני ה'" "שתים עשרה חלות, שני עשרונים יהיה החלה האחת" (ויקרא כ"ד).

וכנגד השולחן שנמצא בצפון המשכן נמצאת המנורה בדרום המשכן – ובה שבעה קנים ונרות ובנרות שמן המאור וכפי שהסברנו – כנגד השמונה שמעל הטבע.

ואילו מזבח הזהב – מזבח הקטורת הוא כנגד התשע ולכן חיכו עם ציוויו עד לאחר בחירת הכהנים – הדרגה השמינית, ולאחר ציווי משה על שבעת ימי המילואים שבהם הוא מגיע לדרגה התשיעית, ואז אפשר לעסוק בציווי על מזבח הקטורת שהוא הדרגה התשיעית במשכן (והעשירית זה ארון העדות בקודש הקודשים) ולכן נאמר במזבח הזהב- "ונתתה אותו לפני הפרוכת אשר על ארון העדות לפני הכפורת אשר על העדות אשר אוועד לך שמה"- ופה ה' מדבר אל משה שהוא הדרגה התשיעית וכנגדו מזבח הזהב נמצא מול ארון העדות באמצע המשכן (ולא בצדדים כמו השולחן והמנורה) כי הוא הדרגה שלפני ארון העדות שהוא בדרגה העשירית.

ולכן יש הקבלה בינו לארון העדות גם בעניין הקטורת, שגם עליו וגם בין בדי הארון מקטירים קטורת וכן ביום הכיפורים מזים מדם הפר ומדם השעיר בין בדי הארון ועל מזבח הקטורת.

ומעניין שבכל פרשת ציווי המשכן לא מזכיר ה' את הספרה תשע, בעוד שאת כל שאר הספרות מזכיר, וכן לא מזכיר את שמו של משה אלא רק את שמות האחרים – אהרן, בצלאל, אהליאב בן אחיסמך, נדב ואביהוא, אלעזר ואיתמר ובני ישראל- אך לא את שם משה.

פרשת כי תשא

שם הפרשה-"כי תשא" מזכיר עוד פרשה בתורה ששמה דומה ומאותו שורש – פרשת "נשא" בספר "במדבר", שגם היא עוסקת בנישואין ובהפרתם כפי שפרשתנו עוסקת בהפרת הנישואין בין ה' לעם ישראל ע"י חטא העגל.

ובהמשך לפרשה הקודמת, שבסופה דובר על כפרת הכהן הגדול ביום הכיפורים על מזבח הזהב, גם כאן עוסקת הפרשה בכופר נפש שיתנו כל העוברים על הפקודים – לתת מחצית שקל כסף – "ולקחת את כסף הכיפורים…" ורואים שיש קשר בין כופר נפש לכפרה, כי פירוש המילה "לכפר" – מתקשרת לפרשת "נח" – לבניית התיבה – "וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר" (בראשית ו') כלומר: כופר זה כיסוי וציפוי על הנפש, כלומר ע"י מחצית השקל כל אדם מצפה את עצמו בשכבת הגנה מעונש על חטאיו, ואם כך, יוצא שפרשתנו מתחילה בכיסוי ונגמרת בכיסוי, מתחילה בכופר נפש באמצעות כסף שמגן ומסתיר על העוון מתחת לשכבת הכיסוי, ומסתיימת בכיסוי – מסווה ששם משה על פניו בשובו מדבר עם ה', כי קרן עור פניו לאחר קבלת הלוחות השניות, רק שבתחילת פרשתנו הכיסוי מסתיר את העוון, ובסוף הפרשה המסווה מסתיר דווקא את הקדושה שבפני משה.

בניגוד לתרומות שהוזכרו בתחילת פרשת "תרומה", שהיו תלויות בנדבת ליבו של כל אחד- אפילו ערב רב, בפרשתנו, לעומת זאת פותחת הפרשה בתרומה שהיא חובה ומוגבלת ונלקחת רק מבני ישראל, ורק מחצית שקל כסף ורק מהעובר על הפקודים מגיל עשרים ומעלה, לא נקבות, לא ערב רב, לא קטנים מגיל עשרים ורק חצי שקל כסף, לא זהב ולא נחושת – שתלויים בנדבת הלב – "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל" ודווקא בתרומה זו של כסף, חוזר הביטוי "תרומת ה'" – שלוש פעמים, מה שלא נאמר בפרשת "תרומה" – לגבי תרומת נדבת הלב ששם לא נאמרו המילים "תרומת ה'", ומדוע?

הלא כשאדם נודב מליבו ומקריב יותר ממחצית השקל כסף זה יותר "תרומת ה'", מאשר מה שתורם מהכרח ובצמצום ללא יכולת הבחירה? מה עוד, שעל תרומה זו נשען כל המשכן – כי מכסף זה נבנו האדנים למשכן שהם הבסיס לכל קרשי ועמודי המשכן ואף קלעי החצר – שהם בעצם קירות ומחיצות החצר, נשענים על ווי הכסף שבראשי עמודי החצר, כך שבעצם כל מחיצות החצר ועמודי וקרשי המשכן נשענים על תרומת כסף זו – כפי שנראה בפרשת "פקודי" בסיכום תרומת הכסף – "וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמישה ושבעים שקל בשקל הקודש, בקע לגולגולת מחצית השקל בשקל הקודש לכל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה לשש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים, ויהי מאת כיכר הכסף לצקת את אדני הקודש ואת אדני הפרוכת מאת אדנים למאת הכיכר, כיכר לאדן, ואת האלף ושבע המאות וחמישה ושבעים עשה ווים לעמודים וציפה ראשיהם וחישק אותם" (שמות ל"ח).

ובמאמר מוסגר – יש לברר מדוע הבסיס נקרא "אדן", הלא אדן זה שורש של המילה "אדון" שנמצא מעל כולם ולא מתחת לכולם – כפי שהיו אדני המשכן?

ויש ליישב את כל השאלות, בכך, שיש הבדל מהותי בין תרומה שתלויה בנדבת לב, לבין תרומה מחויבת לכפרת נפש ועוון.

כאשר אדם תורם מנדבת ליבו ככל שרוצה ללא חיוב, תמיד מעורבת בעניין תחושת גאווה (קטנה ככל שתהיה) שפוגמת קצת בתרומה, אך כאשר אדם תורם לכפרת נפשו, ומכך שמחויב גם מוגבל לסכום קצוב ללא אפשרות להוסיף או להמעיט, גם אם הוא עשיר – תרומה שכזו נקייה מכל גאווה, ולהיפך, מלווה בתחושת חרטה אמיתית ובושה- שנדרש לכך, (ולכן דווקא מחצית השקל ולא שקל שלם, כי אין שלם מלב שבור), ולכן דווקא זו נקראת "תרומת ה'" המועדפת על ה' ודווקא מתרומה זו נעשים האדנים – כי אדון אמיתי זה אחד שכל הציבור נשענים עליו ואין לו תחושת גאווה מכך, אלא דווקא ענווה ויראה ורגש אחריות (בדיוק כפי שאדני המשכן נשאו על גבם את כל קרשי ועמודי המשכן) ולא אחד שמתנשא על הציבור והציבור נושאו על גבו ונאנק תחת עולו – כפי שמצוי אצל אומות העולם, ולכן אדנים אלה נעשו דווקא מכסף המסמל כיסופים ("נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' ליבי ובשרי ירננו אל א-ל חי" (תהילים פ"ד)) וגעגועים שבדרך כלל נובעים מתחושת ענווה והזדקקות ולא מתחושת עליונות – כי אדון אמיתי בעם ישראל זה המשתוקק והנכסף לחצרות ה' כדוד המלך וכמשה רבנו הרועה הנאמן, ומרגיש אחריות על צאן מרעיתו ונושא אותם-"כאשר ישא האומן את היונק" (במדבר י"א), "כאשר ישא איש את בנו" (דברים א'), ו"כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא, עלות ינהל" (ישעיה מ').

ואדנים אלה מתקשרים לשם הפרשה "כי תשא" הנגזרת משורש "נשא" שממנו נגזרות המילים- משא, נשיא ונישואין, ובכך מתקשרת פרשתנו גם לפרשת "נשא" בספר "במדבר" שגם היא עוסקת בנושאים אלו: החל ממשא הלוויים בכתף, עבור לפרשת הסוטה המועלת בנישואיה וכלה בקורבנות הנשיאים.

וכן פרשתנו מתחילה בנשיאת ראש ישראל ע"י נתינת מחצית השקל ועבור בתרומת הנשיאים אשר תרמו את השמן למאור ולשמן המשחה ואת הבשמים והקטורת ואבני החושן והאפוד, וכלה בחטא העגל שהפר את קדושת הנישואין בין עם ישראל לה' במעמד הר סיני, עד שמשה רבנו נאלץ לשבור את הכתובה (לוחות הברית) ולהשקות את ישראל במי הנחל המעורבים באפר שריפת עגל הזהב- כפי שנבדקת הסוטה במים המרים המאררים. ולאחר מכן נשיאת העוון ע"י ה' ("נושא עוון ופשע וחטאה") וחידוש הברית ע"י הלוחות השניים.

והקשר הפנימי בין המילים: כי נשיא אמיתי זה הנושא על גבו את משא העם, ודבר זה מנשא אותו ומגביה אותו מעל האדם הממוצע, וכן קשר הנישואין בין האיש לאשה ("האכול אכלנו מן המלך אם נשאת נשא לנו" (שמואל ב', י"ט)) – זהו תפקיד ומשא שמנשא ומגביה את שניהם למקומות שלא יכלו להגיע בנפרד, ועצם המשא – נושא את נושאיו – כפי שארון הברית היה נושא את נושאיו.

ולכן מכונה מיפקד עם ישראל גם "נשיאות ראש" – "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם" (פרשתנו), "נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם מבן שלושים שנה… תפקוד אותם" (במדבר ד').

כי כל מיפקד של אנשים (בפרט בהוראת ה', ובפרט עם ישראל) מקנה חשיבות לכל פרט, ומוציאו לרגע אחד מתוך הכלל, ומייחדו בפני עצמו: כמו שסופרים יהלומים, ולכן גורם נשיאות ראש לכל אחד שנספר ויש חשש לתחושת גאווה שלא במקומה, ולכן מיד נדרש כופר נפש – כדי שלא יהיה נגף בפקוד אותם, ודווקא מחצית השקל שמרמזת על ענווה ושברון כי – "לפני שבר גאון ולפני כשלון גובה רוח" (משלי ט"ז).

ודווקא מתרומה זו נעשים האדנים שנושאים על גבם את משקל המשכן ועדיין נקראים אדנים – אדונים. ודווקא תרומה זו מכל תרומות המשכן היא הנזכרת לפני ה' – "והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם".

ולאחר שהבסיס בנוי על אדני צדק (כי כולם שווים בתרומה זו – העשיר והעני נותנים אותו דבר) וכיסופים, ניתן לבנות את כל הבניין מתרומות של נדבת לב למרות חסרונן, כי ברגע שהיסודות בריאים, כל הבניין יחזיק מעמד למרות שהחומר רופף.

ולאחר תרומה זו, עוסקת הפרשה בציווי הכיור וכנו, ולאחר מכן בשמן המשחה והציווי על משיחת המשכן וכליו ואהרן ובניו, ולאחר מכן מעשה קטורת הסמים. ונשאלת השאלה: מדוע הוזכר מעשה הכיור וכנו כאן ולא במסגרת כלי המשכן וחצר המשכן בפרשת "תרומה"? או לפחות בסוף פרשת "תצווה", לאחר הציווי על מזבח הזהב, ומה הקשר בין הציווי על הכיור לבין תרומת הכסף האחידה ובין שמן המשחה וקטורת הסמים?

וכדי להשיב על כך יש לעיין בפרשת "ויקהל", כאשר עם ישראל עושה כפי שנתבקש ומביא את תרומות המשכן – "והנשיאים הביאו את אבני השוהם ואת אבני המילואים לאפוד ולחושן, ואת הבושם ואת השמן למאור ולשמן המשחה ולקטורת הסמים" (שמות ל"ה), ולגבי הכיור – "ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד" (שם, ל"ח) – ומסביר רש"י במקום – שהכיור וכנו נעשו באופן בלעדי ממראות הנשים – הצובאות על המשכן להביא נדבתן – ולא מנחושת התנופה של שבעים כיכר ואלפיים וארבע מאות שקל, שהובאה ע"י כל קהל ישראל, וזאת בגלל שהכיור נועד גם לשים שלום בין איש לאשתו בפרשת סוטה (שבפרשת "נשא"), כי מהכיור לוקחים את המים להשקות את האשה- שקינא לה בעלה- למבחן המים המרים, בגלל שאותן מראות עזרו להקים את צבאות ישראל במצרים, כי הבעלים נמנעו מלקיים פריה ורביה עם נשותיהן בגלל עבודת הפרך, והנשים היו מתקשטות באמצעות המראות ומשדלות את בעליהן להיזקק להן, ובכך פרו בני ישראל במצרים והעמידו צבאות רבים, ודווקא מראות אלה שמשו לעשיית הכיור וכנו.

יוצא מכל הנ"ל, שפרשתנו פותחת בתרומת הכסף האחידה, מכל ישראל הזכרים מגיל עשרים ומעלה ועוברת לכיור שנעשה מתרומת הנשים הצובאות בלבד וממראותיהן ומסיימת בתרומת שמן המשחה וקטורת הסמים – שאותם הביאו הנשיאים בלבד.

אז יש כאן שני קצוות – הנשים הצובאות (שבתחתית הסולם החברתי בעם ישראל) והנשיאים (שבראש הסולם החברתי בעם ישראל), ושניהם נכתבו אחד ליד השני, והנשים אף קודמות לתרומת הנשיאים כי הכיור נכתב לפני שמן המשחה וקטורת הסמים, וכן בפרשת "נשא" – מובאת פרשת הסוטה וקרבנה והמים המרים (הבאים מהכיור), באותה פרשה יחד עם קורבנות הנשיאים ולפניהם, רואים, שבעיני ה' שני קצוות החברה בעם ישראל שווים במעמדם, בדיוק כמו תרומת האדנים האחידה ללא הבדלי מעמד בין עשיר לדל.

וכפי שהכיור נועד להשכין שלום בין איש לאשתו, כן קטורת הסמים נועדה לכפר על ישראל ולפייס בינם ובין ה' ביום הכיפורים שמקטירים את הקטורת בקודש הקודשים בין בדי הארון, וכן בזמן מגיפה כתוצאה מחרון אף ה' על ישראל, דווקא הקטורת עצרה את המגפה – "ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם, כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף, ויקח אהרן… ויתן את הקטורת ויכפר על העם, ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה" (במדבר י"ז).

ושוב אנו רואים את הקשר בין ישראל לקב"ה שמושווה לקשר בין איש לאשתו – נישואין.

ולמרות שהכיור עשוי נחושת (שכפי שהסברנו בפרשת "תרומה"- "נחושת" מלשון הנחש הקדמוני, מזבח הנחושת מכפר על חטא הנחש) ולא סתם נחושת, אלא נחושת של המראות שאיתן שידלו בנות ישראל את בעליהן, ויש פה קצת גנאי – של שימוש ביצר שגרם חטא הנחש הקדמוני, בכל זאת, דווקא כיור זה מוצב בין אוהל מועד למזבח -"ונתת אותו בין אהל מועד ובין מזבח"- שהוא מתווך בין אוהל מועד – שזה בית ה' – למזבח הנחושת- שיותר שייך לבני ישראל, כי נועד לכפר עליהם, כפי שהמראות תיווכו בין איש לאשתו במצרים, כדי לקיים את המשכיות עם ישראל, ודבר זה מקודש בעיני ה' ומהווה תיקון לחטא הנחש – בבחינת "ויגזול את החנית מיד המצרי ויכהו בחניתו" (שמואל ב' כ"ג) – שמשתמשים נגד הסיטרא אחרא בנשקה שלה – ובכך היא מופתעת ומובסת.

וכעת, ה' אומר למשה למנות את בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה להיות מופקד על כל מלאכת המשכן והוא נכדו של חור שהפקיד משה על העם טרם עלייתו להר סיני לקבל את הלוחות – "ויעל משה אל הר האלוקים. ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם והנה אהרן וחור עמכם, מי בעל דברים ייגש אליהם ויעל משה אל ההר…" (שמות כ"ד).

ואותו חור נהרג ע"י עובדי העגל (עפ"י המדרש) באותם רגעים שבהם נכדו ממונה להיות מופקד על המשכן, ואולי דווקא בשל כך, בשל סירובו לדרישת העם ומסירות נפשו לקידוש ה'- זכה שנכדו בצלאל יופקד על מלאכת המשכן שתתקן את חטא העגל.

וה' אומר למשה לגבי בצלאל – "ואמלא אותו רוח אלוקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה" "רוח"- בהיפוך אותיות-"חור"- תמורת הקרבת סבו מקבל רוח אלוקים, כי דווקא בבצלאל מוזכר שם סבו – חור, ואילו בעוזרו – "אהליאב בן אחיסמך למטה דן"- מוזכר רק הוא ושם אביו ללא שם סבו, כפי שהוזכר בבצלאל.

רואים מכאן שלא לחינם מוזכר סבו, אלא כדי לרמוז על אשר אמרנו.

ולסיום פרשת המשכן, ה' מצווה את משה שוב על שמירת השבת, ולכאורה הלא כבר נצטוו בפירוש פעמיים קודם על שמירת השבת, הן בעשרת הדברות והן בפרשת משפטים בכריתת הברית בין עם ישראל לה', ומדוע חוזרים על כך שוב, בלי שום קשר לפרשת המשכן? וזה הציווי היחיד בכל ארבעים היום שמשה נמצא על הר סיני שלא קשור למשכן, ומדוע דווקא רגע לפני רדתו מההר מצוווה דווקא על כך?

אמנם חז"ל לומדים מכך שמלאכות האסורות בשבת הן דווקא המלאכות שנעשו במלאכת המשכן – ל"ט מלאכות המשכן, אך מדוע דווקא הן אסורות ומה הקשר בין המשכן לשבת.

וכדי להבין זאת יש לעיין במילה "מלאכה" שבעצם נגזרת מהמילה מלאך – שליח, בניגוד למילה "עבודה" שנגזרת מ"עבד", כלומר מלאכה זו עבודה של שליחות ולא עבודת עבד ולכן גם במשכן וגם בשבת המילה היא – "מלאכה", ולא "עבודה". כי לא העבודה נאסרת בשבת אלא – מלאכה – עבודה של שליחות – יצירה, ולא מאמץ פיזי גרידא, בדיוק כפי שמלאכות המשכן היו שליחות ממרום, שלשמן מילא ה' את בצלאל ברוח אלוהים בחכמה ובתבונה ובדעת, ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת ובחרושת אבן למלאת ובחרושת עץ לעשות בכל מלאכה.

בדיוק כפי שמעשה בראשית נוצר בחכמה מופלאה ולא בעבודה גרידא, והמשכן, שכפי שהסברנו בפרשת "תרומה", מקביל למעשה בראשית, גם בו נאמרה – "מלאכה", כפי שנאמרו במעשה בראשית – "ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה… כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות" (בראשית א').

כי למלאכה צריך "חכמת לב" – שילוב של שכל ורגש – שגורם יצירה ולא סתם עבודה מכנית ללא לב.

ולכן, בניגוד לכל הציוויים המופיעים בתורה לגבי שבת, פה זה המקום היחיד שנאמר -"כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם". וכן "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם" – כי בניגוד למשכן שהוא אות וסימן לכך שה' שוכן בקרב בני ישראל, אך הוא זמני ולא יתמיד לנצח כפי שקרה בחורבן בית ראשון ושני, לעומת זאת השבת, היא אות לדורותיכם "ואות היא לעולם" – גם בגלות היא ממשיכה את משכן ה' בתוך עם ישראל בכל מקום שהוא.

וביום הזה שוכן ה' בקרב עם ישראל גם בגלות, וכפי שמלאכת המשכן אסור לעשותה בשבת, כך כל מלאכה שדומה למלאכת המשכן אסור לעשותה בשבת לדורי דורות. וכך ימשיך ה' לשכון בתוכנו גם ללא המשכן, כי גם השבת – "אות היא ביני ובינכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם", כפי שהמשכן היה אות לכך שה' מקדשנו בנוכחותו.

בסיום הציווי על השבת, מופיעה מילה שמופיעה רק פעמיים בתורה, ובשתיהן רק בהקשר של שבת – "וביום השביעי שבת וינפש". בפעם הקודמת זה נאמר בפרשת "משפטים"-"ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר" (שמות כ"ב).

וזה מתקשר לפסוק קודם בפרשתנו – "כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמיה", והמילה נפש, היא מאותו שורש של "וינפש", ולכאורה מה הקשר ביניהן, הרי להינפש זה מלשון מנוחה ו"נפש" זה נשמה? ויתכן שהמילה נפש נגזרת מהמילה- נשף, כי יש הרבה בתורה מילים באותה משמעות בשינוי אותיות כמו כבש-כשב, שמלה-שלמה. המילה נשף זו הוצאת רוח – "נשפת ברוחך כסמו ים" (שמות ט"ו), ואדם, לאחר מאמץ, כשנח, נושף החוצה את כל האוויר שהצטבר בזמן המאמץ.

ודבר זה יכול להסביר גם את המילה "נפש", כי כמו שהמילה "נשמה" נובעת מהפועל לנשום-"ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב'), ולנשום זה שאיפת אוויר פנימה, כך המילה "נפש" מבטאת נשיפת אוויר החוצה- שאלוקים כביכול נשף באפיו של אדם את הנשמה ואדם נשם אותה פנימה אליו, ולכן "נפש" ו"נשמה" אלה מילים נרדפות בתורה לאותה משמעות.

ולכן גם המילה "רוח", במשמעות של רוח חיים, מבטאת את רוח האדם הננשמת וננשפת דרך אפיו של האדם – "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" (בראשית ז'), "רוחו ונשמתו אליו יאסוף" (איוב ל"ד), "נשפת ברוחך…" (שמות ט"ו).

ובסיום דברי ה' אל משה בהר סיני בעניין המשכן והשבת, נותן ה' למשה את שני לוחות האבן כתובים באצבע אלוקים, אך בינתיים עם ישראל איבד את הסבלנות ונקהל על אהרן-"קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו".

יש לזכור שבמעמד הר סיני פסקה זוהמתן של בני ישראל (שבת קמ"ו) וחזרו למצב של אדם הראשון לפני החטא, והגיעו למצב של – "אני אמרתי אלוהים אתם ובני עליון כולכם", ולאחר חטא העגל חזרה זוהמתן – "אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תיפולו" (תהילים פ"ב).

ואם כן, כעת לפני חטא העגל גם משה הוא במעמד אלוהים ("הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלוהים" (שמות ד'), "ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלוהים לפרעה…" (שם ז')), אז מדוע אומרים העם – "כי זה משה האיש"? וניתן לומר, בשים לב למילים -"וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר" – המילה "בושש" מזכירה לנו את אדם וחוה לפני החטא – "ויהיו שניהם ערומים אדם ואשתו ולא יתבוששו" (בראשית ב'), ורק לאחר החטא, כן יתבוששו בעירומם.

ומשה כעת בושש, וחשבו העם שירד חזרה לדרגת איש (כמו אדם לאחר החטא שגם הוא התבושש) ולכן הוא בושש, והם צריכים – "אלוהים אשר ילכו לפנינו" ולא איש שבושש ומתבושש, ואולי משה לא שרד את ארבעים היום ללא אכילה ושתיה. ויש לזכור שבשום מקום לא נאמר לעם מראש, שמשה עולה לארבעים יום ולילה. כי בפרשת "משפטים" נאמר: "ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן, והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, ויקם משה ויהושע משרתו, ויעל משה אל הר האלוקים. ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם, והנה אהרן וחור עמכם, מי בעל דברים ייגש אליהם" (שמות כ"ד).

רואים מכאן שלא נאמר כמה זמן ישהה בהר, אלא משה אומר: "שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם", ובמילה "נשוב" הוא מתייחס אל עצמו ואל יהושע, כי כפי שנראה בהמשך, יהושע חיכה למרגלות ההר ארבעים יום וארבעים לילה ולא חזר למחנה.

ולכן, כאשר העם נקהלים על אהרן, ואומרים לו "קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו"- אין כאן כוונה לעבודה זרה, אלא תחליף למשה בתור המתווך בינם לבין ה', כי הם לא יודעים מה היה למשה, ואז אהרן אומר להם "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי"- ואז כל העם מתפרקים "את נזמי הזהב אשר באזניהם" ולא רק- נשיהם בניהם ובנותיהם (משמע שגם לבנים היו נזמי זהב באזניים ולא רק לנשים).

ומדוע אומר להם דווקא נזמי זהב שבאזניים? ולא נזמי הזהב באף או הצמידים על הידיים או בכלל תכשיטי הזהב שברשותם, מדוע דווקא "באזניהם"? בכלל, בכל התורה נזמים תמיד מוזכרים באף ולא באוזן, ובאוזן דווקא מוזכרים עגילים ולא נזמים – "נזם על אפך ועגילים על אזנייך" (יחזקאל ט"ז) וכן "הטבעות ונזמי האף" (ישעיה ג') וכן אצל אליעזר עבד אברהם-"ואשים הנזם על אפה" (בראשית כ"ד).

ומעניין שיש מקום אחד בלבד שמוזכר נזמים באזניים מלבד כאן, וזה אצל בני יעקב, לאחר השמדת שכם על מעשה דינה, שבני יעקב פשטו על העיר ובזזו את העיר, ואז אלוקים אומר ליעקב "קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח…", ויעקב אומר "אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם… ויתנו אל יעקב את כל אלוהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזניהם ויטמון אותם יעקב תחת האלה אשר עם שכם" (בראשית ל"ה) – ולכאורה יעקב אומר להם להסיר את אלוהי הנכר שכנראה בזזו מחללי שכם, ומדוע בני יעקב נותנים גם את "הנזמים אשר באזניהם", וכי מה זה קשור לאלוהי הנכר? ומדוע דווקא את הנזמים אשר באזניהם, מה עם שאר תכשיטי הזהב שבזזו משכם?

כמו כן, גם שם משמע שמדובר בנזמי הזהב שבאזני הגברים ולא רק הנשים, כי יעקב מדבר אל בניו בעיקר, שהם אלה שבזזו את שכם ובידם אלוהי הנכר ונזמי הזהב. וזה מקביל לפרשתנו, שגם כאן גם לגברים יש נזמי זהב אשר באזניהם, ומדוע גברים מתקשטים בנזמי זהב באוזניים, הרי זה בדרך כלל מנהגן של נשים ולא של גברים?

כמו כן, כאן נאמר שאהרן צר את נזמי הזהב בחרט-"ויעשהו עגל מסכה" (מסכה פירושה פסל ממתכת, כי להסיך זה גם משמעות של התכת מתכת – "הפסל נסך חרש" (ישעיה מ'), "מי יצר אל ופסל נסך" (שם מ"ד)), כלומר צר אותו במכוון לכך שיהיה עגל, ואילו לקמן, כשמשה שואל את אהרן: מדוע עשה זאת, אהרן עונה "ואומר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש ויצא העגל הזה" – שם הוא לא אומר שאמר להביא את נזמי הזהב אשר באזניהם אלא כל זהב שיש – "למי זהב", וכן הוא לא מציין שצר בחרט את הזהב לעגל, אלא השליך לאש את הזהב ויצא במקרה העגל הזה, ומדוע?

גם ירבעם בן נבט, מלך ישראל לאחר תקופת שלמה, עשה שני עגלי זהב בבית א-ל ובדן כתחליף לבית המקדש בירושלים, וגם הוא אמר את אותו משפט שאומרים עובדי העגל בפרשתנו – "הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (מלכים א' י"ב).

לפני עשיית העגל אמרו העם לאהרן שיעשה להם "אלוהים אשר ילכו לפנינו", ולאחר שיצא העגל, כבר שינו את כוונתם הראשונית של תחליף למשה, ועברו לתחליף חלילה לה' – "אשר העלוך מארץ מצרים" ולא "אשר ילכו לפניך", כפי שגרסו בהתחלה, ומה השתנה?

בקריעת ים סוף, אומר המדרש: ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי – וב"יחזקאל" פרק א' בחזיון מראה המרכבה, יחזקאל רואה את ארבע חיות הקודש -"ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל ונוצצים כעין נחושת קלל… ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאל לארבעתן ופני נשר לארבעתן"- נחושת קלל מאוד דומה לצבע הזהב, וכנראה שישראל בקריעת ים סוף ראו מעשה מרכבה כפי שמתאר יחזקאל, ולכן עגל הזהב נעשה כחיקוי לחיות הקודש המשרתות את ה', ולכן אהרן לא ראה בכך בתחילה עבודה זרה אלא תחליף למשה, כפי שה' אומר למשה בפרשת "משפטים" – "הנה אנוכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי, השמר מפניו… כי שמי בקרבו" (שמות כ"ג) ובאמצעות עגל הזהב שדומה בצורתו למלאך, אהרן מתכוון להגשים את בקשת העם – "עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו" כלומר תחליף למלאך ולא חלילה לה'.

ואמנם אהרן ידע שאסור לעשות מתווך בין האדם לאלוקים כפי שה' ציווה במפורש לאחר מעמד הר סיני – "לא תעשון אתי אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ'), ששם הסברנו שב"איתי" – הכוונה מתוך ביני לביניכם, אפילו שעדיין מאמינים שה' הוא האלוקים ולא הפסל מזהב, אבל אפילו בתור מתווך זה אסור.

זה אהרן יודע, אך אהרן התכוון לעשות מתווך למלאך ההולך לפני העם ולא חלילה עבודה זרה או מתווך לה' עצמו. אך רגע לאחר שאהרן עשה את העגל התבררה כוונתם האמתית של העם, ובמקום לומר – אלה האלוהים אשר ילכו לפנינו, הם אומרים "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים", כלומר: לא מתווך עם המלאך, אלא עם ה' בכבודו ובעצמו, ומסתבר שאלה הערב רב שעיוותו את רצון העם המקורי ולכן אומרים "אלה אלוהיך ישראל" – ולא אומרים אלה אלוהינו, כי מדברים אל בני ישראל לשכנעם שזה מי שהוציאם ממצרים.

ואז, אהרן מנסה לתקן את המצב ובונה מזבח ואומר – "חג לה' מחר" – כדי להחזירם לכוונה המקורית של מתווך למלאך ולא לה' חלילה, ו"חג לה' מחר"- ולא לעגל, ומקווה שעד אז יחזור כבר משה והאסון יימנע.

אך בבוקר משכימים הערב רב לפני כולם וממהרים להשתחוות לעגל ולהקריב לו קורבנות ולא לה' (ואז נאמר "וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק" פה משמע שמדובר גם בעם ישראל שהצטרף לערב רב) וקמים לצחק (שזה כנראה המחולות שרואה משה כשיורד מההר).

ואז ברגע זה, שממש עובדים לעגל ומשתחווים לו ומקריבים קרבנות, אז ה' אומר למשה-"לך רד כי שחת עמך… עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" – ולא מזכיר את אהרן אלא מטיל את האשמה על הערב רב, שמלכתחילה עשו את העגל לשם עבודה זרה, בניגוד לעם ישראל שהתכוונו רק לתחליף – למשה או למלאך שילך לפניהם.

ואז ה' רוצה לכלות את עם ישראל ולעשות את משה לגוי גדול, ואז משה – הרועה הנאמן – מחלה את פני ה' ומתחנן על עם ישראל ומצליח לפייס את ה', וה' ניחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו. ואז, ורק אז משה יורד מההר ושני לוחות העדות בידו -"והלוחות מעשה אלוקים המה, והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות"-בניגוד ללוחות השניים, שה' אומר אח"כ למשה "פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת"- ששם הלוחות מעשה ידי אדם והמכתב מכתב אלוקים, כאן בלוחות הראשונים – גם הלוחות עצמם מעשה אלוקים וגם המכתב, ומדוע ההבדל בין שני הלוחות?

וניתן לומר, כפי שאמרנו, במתן תורה פסקה זוהמתן של ישראל וחזרו למצב של אדם הראשון לפני החטא שגופו היה מעודן ורוחני כמו נשמתו, וכך ישראל במתן תורה- גופם התקדש ונהיה כמעט רוחני, כך שמלאך המוות כבר לא שולט בהם והיו חיים לנצח כמו אדם לפני החטא, ולכן גם גוף הלוחות הראשונים – שזה החומר ממנו עשויות הלוחות היה רוחני ומעשה אלוקים, כפי המכתב שהוא כנגד הנשמה של ישראל.

אך לאחר חטא העגל – שירדו ממדרגתם וחזרה זוהמת הנחש וחזר המוות לשלוט בגופם, חזר גופם למצב אדם הראשון לאחר החטא שהוא חומרי ודורש תיקון וקידוש ע"י המצוות. ולכן גם הלוחות השניות – גופן כבר לא מעשה אלוקים אלא חומר רגיל שמשה חוצב בהר ופוסל אותו ללוחות, כפי גופם של ישראל, ורק המכתב שזה הנשמה נשאר אלוקי ורוחני.

דבר זה מסביר מדוע משה שובר את הלוחות הראשונים, כשרואה את חטא העגל, כי כבר הלוחות לא מתאימים לעם ישראל, כי גוף הלוחות מעשה אלוקים וגוף ישראל חזר לזוהמתו.

לעומת זאת, משה שלא חטא בעגל , נשארה חומריותו מעודנת ורוחנית ולכן גם בעלותו להר בפעם השנייה לקבל את הלוחות השניות, לא אכל ולא שתה ארבעים יום, כפי שבלוחות הראשונים, כי גופו נשאר מעודן ורוחני.

ולכן כשירד בפעם השנייה עם הלוחות השניות, קרן עור פניו מאור הקדושה, כי גם גופו התקדש ושיקף את נשמתו ונצרך לשים מסווה על פניו בפני אלה שלא ראויים לחזות בקדושה, כי גופם חזר להיות חומרי וגס ולא ראוי לחזות בקדושה, ורק כשדיבר את דברי ה' לעם, אז הסיר את המסווה, כי דברי התורה מקדשים את שומעיהם, ואז ראויים לחזות בקדושה. ולעומתו נדרשים ישראל לכפרת נפש לכופר נפש – מחצית השקל, לכפור את עוונם מבית ומחוץ בכופר.

וכאשר משה יורד מן ההר ושובר את הלוחות הראשונים למראה העגל והמחולות, כי הלוחות בעצם מסמלות את הכתובה בנישואין בין ה' לעם ישראל, וכאשר הכלה מזנה ביום חופתה משה קורע את הכתובה ושובר את הלוחות ועושה בישראל את דין פרשת סוטה – לוקח את העגל, שורף באש וטוחן עד דק ומפזר על המים ומשקה את ישראל כפי שמשקים את הסוטה במים המרים המאררים, לאחר מחיקת פרשת סוטה לתוך המים.

וכפי שבפרשת סוטה פורע הכהן את ראש הסוטה – גם כאן נאמר אותו לשון: "וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם"- והמושג לפרוע – זה להפר את הסדר, אם זה בשיער הסוטה שפורעים את סידורו, ואם זה במות שני בני אהרן, נדב ואביהוא – "ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו- ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו" (ויקרא י').

וכאן אהרן גרם לפריעת המוסר בעם ישראל, וכתשובה לכך משה עומד בשער המחנה ואומר: "מי לה' אלי, וייאספו אליו את כל בני לוי" ופה לראשונה נוצר סדר, כי עד כה עם ישראל היה מעורבב ולא מסודר לפי שבטים – כפי שיהיה לאחר הקמת המשכן שהעם יסודר לפי שבטים נפרדים מסביב למשכן, אך כעת עדיין לא נחלקו לדגלים וכינוסם של בני לוי סביב משה – זו הפעם הראשונה ששבט כלשהוא מתכנס למקום אחד בנפרד מאחרים, וכאן זה שבט לוי שמתכנס לשם ה' – לעשות דין בעובדי העגל, ובכך תוקן קצת פריעת הסדרים שגרם אהרן בעשיית העגל.

ומשה עולה אל ה' ומבקש – "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" – כפי שהפרשה נקראת "כי תשא" – משה מבקש לשאת את חטאתם של ישראל, ואם לא שימחה שמו מספר התורה – ביטוי ששוב מזכיר את מחיית פרשת סוטה אל המים המרים המאררים – "וכתב את האלות האלה הכהן בספר ומחה אל מי המרים" (במדבר ה'), ושוב מתקשרת פרשתנו "כי תשא" לפרשת "נשא".

וה' אומר למשה-"מי אשר חטא לי אמחנו מספרי" – ומוסיף ה' שישלח מלאכו לפני העם, אך הוא עצמו לא יעלה בקרבם – "כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך", ופה בעצם ה' מבטל את תכנית המשכן שאמר למשה בהר, ולא מתכוון לשכון בתוך ישראל במסעם לארץ ישראל (כי בפרשת "משפטים" גם אמר ה' – "הנה אנוכי שולח מלאך לפניך"- אך יחד עם זאת ה' התכוון לשכון בתוך ישראל במסעם לארץ, והמלאך רק הולך לפניהם).

וכעת יש מחלוקת בין המפרשים: האם עלה משה שוב להר סיני לארבעים יום ולילה, כדי להתחנן לה' על ישראל, שישרה את שכינתו בתוכם, כפי שרצה מלכתחילה (וכך מוכח בספר "דברים" פרשת "עקב" – "ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי… ובאהרן התאנף ה' מאוד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא… בעת ההיא אמר ה' אלי פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים ועלה אלי ההרה")- וזו דעת רש"י.

או שאת ארבעים היום האמצעיים שבהם משה מתפלל בעד ישראל, עשה משה באוהל שנטה לו מחוץ למחנה, כפי שמוזכר בפרשתנו. וזו דעת הרמב"ן ע"פ פרקי דרבי אליעזר.

בכל אופן, בארבעים ימים אלו, משה מצליח בתפילתו וה' נענה לבקשתו לשכון בתוך ישראל וגם להראות את כבודו למשה. ואז ה' אומר למשה לפסול שני לוחות אבנים כראשונים ולעלות להר לעוד ארבעים יום ולילה, ושם ה' מגלה למשה את שלוש עשרה מידות הנהגתו את העולם.

ואחת מהן-"נושא עוון ופשע" – וכפי שהסברנו – מילה זו יכולה להתפרש כהרמה של החטא מעל כתפי החוטא, או כמשא – שה' סובל בשבילנו את החטא, או כנשיאות – שה' מנשא את העוון והופכו לזכויות, בבחינת "זדונות נעשות להם כזכויות"- בזכות התשובה מאהבה.

ולאחר שה' סולח לעוון ישראל של חטא העגל, שוב יש חזרה על המצוות של פרשת "משפטים", שעליהם תיכרת שוב הברית עם ישראל, כפי שנכרתה לאחר מתן תורה. וצריך לחדשה בגלל חטא העגל . אך בניגוד לפרשת "משפטים", ששם מוזכרים גם מצוות של בין אדם לחברו, כאן מוזכרות רק המצוות של בין אדם למקום – כי חטא העגל היה בין אדם למקום ולא בין אדם לחברו.

ולכן צריך לחדש את הברית רק על מצוות של בין אדם למקום, ובראש ובראשונה – חטא העבודה זרה שבו נכשלו. ולאחר מכן, מצוות הפסח ופדיון הבכורות באדם ובבהמה כדי לזכור שוב שה' הוציאם ממצרים ולא עגל הזהב כפי שטענו עובדי העגל, וכן שוב מצוות השבת, אך פה לא במובן החברתי – כפי שבפרשת "משפטים" -"למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר"- אלא במובן שבין אדם למקום – שלצורך קציר מצווה של מנחת העומר בפסח מותר אף בשבת, ולאחר מכן שלוש רגלים ומצוות עולת ראייה ומצוות ביכורים.

ובסיום, כפי שבפרשת "משפטים" נאמר – "לא תבשל גדי בחלב אמו" – כך גם כאן נאמר שוב, כי יש רמז לתיקון חטא העגל ע"י אמו – הפרה האדומה, כיוון שחטא העגל החזיר את זוהמת הנחש ובעקבותיה את מלאך המוות, תבוא אמו של העגל – הפרה האדומה – ותטהר את טומאת המת שנגרמה בגלל בנה, וכפי שיש להבדיל את בשר הגדי מחלב האם, כך יש להבדיל בין חטא העגל לטהרת אמו.

וכעת ה' אומר למשה-"כתוב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל"-כלומר: כבר כרתי אתכם ברית על הדברים האלה – בפרשת "משפטים" – וכעת יש צורך שוב לחדש את הברית על המצוות של בין אדם למקום שהפרתם בחטא העגל, וכאשר יורד משה מהר סיני עם הלוחות השניים בידו – שחומרם ארצי וכתבם אלוקי – כפי שהסברנו (בניגוד לראשונים שגם גופם מעשה אלוקים), משה לעומת זאת, גם גופו נעשה רוחני וקדוש ולכן קרן עור פניו.

ואהרן וכל ישראל שנשארו בחומריותם יראו מפניו ולא נגשו אליו. ומשה קורא אליו את אהרן וכל נשיאי העדה (שוב הקשר לפרשת "נשא" שבסופה קרבנות הנשיאים) ומשה מדבר אליהם ומספר להם את כל ציוויי המשכן של פרשת "תרומה" ו"תצווה", כי כעת יכול לאמרם, מה שלא יכל לומר בירידה הראשונה בגלל חטא העגל.

"ואחרי כן נגשו כל בני ישראל ויצוום את כל אשר דיבר ה' אתו בהר סיני" – וזו בעצם פרשת "ויקהל" הבאה – ששם מקהיל משה את כל עדת ישראל ומצווה אותם על פרשת המשכן – שכעת לאחר שנסלח להם חטא העגל – ה' הסכים שוב להשכין את שכינתו בתוכם ולהקים משכן לשם כך.

וכשמסיים לדבר עמם, נותן על פניו מסווה ומסירו רק לשם דיבור עם ה' ומסירת דברים אלו לישראל.

ונותר רק לברר את שאלתנו בעניין נזמי הזהב אשר באזניהם, מדוע דווקא אותם ביקש אהרן, ומדוע לשאלת משה ענה "ואומר להם למי זהב" ולא סיפר שביקש רק את נזמי הזהב אשר באזניהם?

מוכרחים לומר: שנזמי זהב באזניים שונים מעגילים- שנועדו רק לקישוט הנשים (כמו בשלל מדיין "אצעדה וצמיד עגיל וכומז" (במדבר ל"א) שהיו רק תכשיטי נשים, וכן-"ואעדך עדי ואתנה צמידים על ידייך ורביד על גרונך ואתן נזם על אפך ועגילים על אזנייך" (יחזקאל ט"ז) שמשם רואים שנזם על האף ועגיל באוזן זה תכשיטים לנשים בלבד, והמילה עגיל היא מאותו שורש של עגל) כי כפי שהוכחנו לעיל, גם הגברים ענדו נזמי זהב באוזניהם, ומוכרחים לומר שזה קשור בצורה מסוימת לפולחן האל לאות נאמנות- שנהגו הגויים באותה תקופה לענוד על האזניים נזמי זהב עם סמל האליל לאות נאמנות, ובזה לא נבדלו הגברים מהנשים, ולכן בני יעקב כשבזזו את חללי שכם, כנראה לקחו מהם את נזמי הזהב אשר באזניהם (כי שם ההרוגים היו רק גברים) ושמו אותם באזניהם.

וכאשר יעקב אומר: "הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם… ויתנו אל יעקב את כל אלוהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזניהם" (בראשית ל"ה) – הם מעצמם נותנים את נזמי הזהב אשר באזניהם, ומכאן מוכח שנזמי הזהב היו שייכים איכשהו לעבודת אלוהי הנכר ולכן היה צריך גם אותם להטמין תחת האלה אשר בשכם.

ואם כן, גם בפרשתנו, כנראה שכחיקוי למנהגי הגויים גם ישראל ענדו נזמי זהב באזניהם לאות נאמנות לפולחן ה' לאחר מעמד הר סיני.

וכשמבקשים מאהרן לעשות להם אלוהים אשר ילכו לפניהם, ומבין זאת אהרן כתחליף למשה או למלאך שילך לפניהם כך שאין בכך עבודה זרה, ולכן אהרן מבקש את נזמי הזהב אשר באזניהם ולא זהב אחר שברשותם, כי מקווה שחפצים אלו שמיוחדים לנאמנות לה' יזכירו להם את אלוקי ישראל.

ואילו שאר תכשיטי הזהב – שכנראה שאלו ממצרים, יש בהם כח של הסטרא אחרא, ויכול לצאת מכך דבר לא טוב, ואילו מנזמי הזהב שמיוחדים לה' – לא ייתכן שייצא דבר רע. אך בפועל התבדה אהרן והצליח מעשה שטן והערב רב השפיעו על בני ישראל להתייחס לעגל לא בתור תחליף משה או מתווך למלאך, אלא כ – "אלוהי ישראל אשר העלוך מארץ מצרים".

וכשמשה שואל את אהרן – "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה ויאמר אהרן אל ייחר אף אדוני אתה ידעת את העם כי ברע הוא" – ברע אותיות ערב (רב), "ויאמרו לי עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו… ואומר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש ויצא העגל הזה" – אהרן לא מנסה להסביר את מחשבתו – שנזמי הזהב אשר באזניהם שביקש ורצה לעשות מהם עגל בצורת חיות המרכבה שיהווה מתווך למלאך ולא חלילה עבודה זרה – תחליף לה', וטרח ויצר אותו בחרט ועשה עגל, וניסה לעשות הכל שייצא מה שמבקשים בלי שתהיה טעות לעבודה זרה.

אך למעשה מה שיצא היה כאילו אמר "למי זהב… ואשליכהו באש ויצא העגל הזה"- כלומר, כל ההשתדלות שלו לא עזרה כלום, ומעשה שטן הצליח בדיוק כפי רצון הערב רב. כי זו האמת – שכוונתו של אהרן הייתה לטובה (ולכן זכה בכהונה גדולה למרות מעשה העגל) אך כל השתדלותו לא הועילה, בדיוק כפי שהיה משליך את זהב תכשיטי הנשים לאש ומעצמו היה יוצא העגל, ולכן לא טורח להצטדק בפני משה ולהסביר את כוונתו, בגלל ענוותו.

ולכן בהמשך נאמר – "ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן", ויש כאן סתירה – מי עשה את העגל – העם או אהרן?

ולפי מה שהסברנו, זה מובן – אהרן עשה עגל אחד עם כוונה לטובה מנזמי הזהב אשר באזניהם, והעם הפכו את העגל למשהו אחר כתחליף לאלוקי ישראל – כאילו זרקו את הזהב לאש ויצא העגל הזה, שאליו לא התכוון כלל אהרן שאמר "חג לה' מחר" ולא לעגל.

פרשת ויקהל

פרשתנו, היא לכאורה תמונת מראה של פרשת "תרומה", רק ששם זה הציווי על המשכן וכליו, וכאן זה הביצוע למעשה של המשכן וכליו. וכן פרשת "פקודי" הבאה, היא תמונת מראה של פרשת "תצווה", ששם הציווי על בגדי הכהנים ושבעת ימי המילואים, ובפרשת "פקודי" זה הביצוע למעשה של שמונת בגדי הכהן הגדול ותחילת ימי המילואים ע"י משה. אבל רק לכאורה! כי מעיון והשוואה מדוקדקת של פרשתנו והפרשה הבאה, לעומת "תרומה" ו"תצווה", רואים מספר שינויים מהותי, שניתן להסבירם בגלל חטא העגל – שקרה בין הציווי על המשכן לבין ביצועו ובהכרח גרם למספר שינויים.

המילה "ויקהל" – מזכירה מאוד את הפרשה הקודמת, בעניין חטא העגל – "וייקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוהים". רק ששם העם נקהל מעצמו לדבר עבירה ופה משה מקהיל את העם לדבר מצווה – שבעצם כך יתוקן עוון העגל כתשובת המשקל, וכפי ששם התנדבו את זהבם למען העגל, כך כאן התנדבו הכל למלאכת המשכן. וכאן משה מקהיל את כל עדת בני ישראל, ושם נקהל העם על אהרון, ולא רק עדת בני ישראל, כי שם זה כלל גם את הערב רב, וכאן משה פונה בעיקר לעדת בני ישראל ולא לערב רב, כי בניגוד לשבטי ישראל – שהמשכן היה במרכז וכל השבטים סביבו לפי הדגלים – הערב רב השתרכו בסוף מאחור ולא היו מסודרים סביב המשכן והכל בגלל חטא העגל שהוציאם מחוץ למחנה. ולכן לא השתתפו בבניית המשכן ועשייתו.

ומשה מתחיל – לא בתרומת המשכן כפי שהתחילה פרשת "תרומה", אלא דווקא בציווי על השבת, שנאמרה בסוף פרשת המשכן על ידי ה'. והציווי כאן שונה מהציווי בפרשת "כי תישא", ובכלל מכל ציוויי השבת בתורה, כי נוסף כאן ציווי מיוחד על הבערת אש – "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת"-שלכאורה מיותר – כי נכלל ב-"לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ')- ומה ייחודיותה של ההבערה שדווקא כאן מצטווים עליה? ויש לשים לב, שרק בפרשת המשכן נאמר ציווי על עשיית מלאכה (ולא עבודה) בששת הימים קודם שבת, והדגש הוא על מלאכה – שכפי שהסברנו בפרשה הקודמת משמעה – יצירה מתוקף שליחות משמיים – כמו מלאכת המשכן, ומוכרח שהציווי מתייחס על מלאכת עשיית המשכן וכליו ובגדי הכהונה, שיש ציווי לעסוק במלאכתם בששת הימים קודם שבת ולשבות בשבת גם ממלאכת המשכן. כי בכל הפעמים האחרות שמופיע ציווי על השבת, לא נאמרה המילה – "מלאכה" בציווי על ששת הימים, אלא "עבודה" או "מעשים" או "מלאכתך" (ולא מלאכת שמיים – משכן) שמתייחסת לפעילות חולין של כל יום, לצורך פרנסת האדם. בעשרת הדברות, הן של פרשת – "יתרו" והן של פרשת – "ואתחנן", נאמר "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (שמות כ', דברים ה'), בפרשת "משפטים" נאמר-"ששת ימים תעשה מעשיך"- ולא מעשה שמיים. וכן בפרשת – "כי תשא" בחזרה על משפטי הברית, נאמר – "ששת ימים תעבוד" – וגם שם לא מדובר במלאכת המשכן, אלא בעבודת האדם לפרנסתו לכן נאמר "עבודה" ולא "מלאכה". ורק במלאכת המשכן נאמר הציווי – "ששת ימים ייעשה מלאכה" – לא מלאכתך ולא עבודה, אלא מלאכה של ציווי ה' במלאכת המשכן, שיש ציווי על כך! ולא רשות – כמו עבודת האדם לפרנסתו.

 וכן בפרשתנו בטרם עשיית המשכן נאמר "ששת ימים תיעשה מלאכה". ועוד פעם אחת – ביום השמיני להקמת המשכן כשהכהנים מצטווים על עבודתם ועל חיוביהם כמשרתי המשכן ועל פרשת המועדות והקרבנות שאמורים להקריב בהם, גם שם נאמר: "ששת ימים תיעשה מלאכה" (ויקרא כ"ג), וגם שם מדובר על מלאכת הקמת המשכן בזמן המסעות שמותרת ומחוייבת רק בששת ימי המעשה ולא בשבת, וכן בשאר מלאכות המשכן. ולא עבודת הקרבנות ועבודת הכהנים במשכן שמותרת בשבת כשהיא חלק מקרבנות השבת – קרבנות התמיד ומוספי השבת ולחם הפנים והדלקת הנרות והקטרת הקטורת ושאר עבודות הכהנים היומיומיות המותרות והמחוייבות בשבת והנקראות עבודות ולא מלאכות -"ואני הנה לקחתי את אחיכם הלוויים מתוך בני ישראל, לכם מתנה נתונים לה' לעבוד את עבודת אוהל מועד, ואתה ובניך איתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרוכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם" (במדבר י"ח). כמובן, בשלוש מקומות אלו, לא נאמר – "ששת ימים תעשה מלאכה", אלא "תיעשה מלאכה" – כאילו נעשית מאליה – משמים. ולכן, כאן לפני תחילת עשיית המשכן וכליו, מצווה משה על עשיית המלאכה בששת ימים, כי מדובר במלאכת המשכן,  וצריך לצוות עליה כי איננה רשות, ומצד שני להזהיר שאסורה בשבת למרות שהיא מצווה ולא רשות.

ומשה מוסיף אזהרה של הבערת אש ביום השבת, למרות שכלולה באיסור לעשות מלאכה, היות ובפרשת – "תצווה" הצטווה משה על שבעת ימי המילואים (שכוללים בהכרח שבת בתוכם), שבהם משה צריך להקריב קרבנות על המזבח כל יום, כולל שבת, בפרט את שני קרבנות התמיד שהם עולה על המזבח, ועשן המזבח מיתמר מעל המשכן לעיני כל ישראל, ואם בשבת יראו זאת בני ישראל מסביב, יבואו לחשוב שמותר להבעיר אש ביום השבת, לכן דווקא על מלאכה זו נצרך משה להזהיר בנפרד (כי רק אותה ניתן לראות מחוץ למשכן), ולכן מדגיש משה – "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" – במושבותיכם אסור, במשכן מותר!

ולכן אל תסיקו מהאש במשכן בשבת, לגבי הבערת אש מחוץ למשכן – שאסורה בהחלט בשבת.

ולאחר הקדמה זו, משה מתחיל בציווי על תרומת חומרי המשכן – זהב, כסף ונחושת… כפי שמפורטים גם בפרשת "תרומה". אך בניגוד לפרשת "תרומה" – ששם נקראה תרומה זו כתרומה בלבד, כאן היא נקראת – "תרומת ה'". ולעומת זאת, תרומת החובה של מחצית השקל כסף (לכל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה) שהוזכרה בפרשת "כי תשא", ושם נקראה שלוש פעמים – "תרומת ה'", לא מוזכרת כאן בכלל. ובפרשת "פקודי", בסיכום התרומות שהביאו בני ישראל, מתברר שכן נתרמה וממנה עשו את מאה האדנים למשכן.

וכפי שהסברנו בפרשת "כי תשא", שדווקא תרומת מחצית השקל הבאה חובה ולא נדבה – נקראת "תרומת ה'", בגלל שאין בה את הגאווה הנלווית לנדבת לב, כי היא חובה ואחידה על כולם, ואף אחד לא יכול לתרום יותר ולהרגיש מעל חברו העני, כפי שקורה בנדבת לב. אם כן, כעת לאחר חטא העגל, גם נדבת הלב מכונה -"תרומת ה'", כי באה לתקן את חטא העגל, ואין שום תחושת גאווה לאף אחד, גם אם יתנדב הרבה יותר מחברו, כי כולם מרגישים נזופים ואשמים, וממילא בשל כך גם נדבת לב נקראת תרומת ה', כי לא מלווה בשום גאווה ותחושת עליונות – בפרט שזוכרים שגם לעגל התנדבו זהב בהתלהבות, להבדיל.

לגבי רשימת החומרים הדרושים למשכן: היא תואמת לחלוטין את הרשימה בפרשת "תרומה". אך כעת אומר משה – "וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר ציווה ה', את המשכן את אהלו ואת מכסהו…את הארון ואת בדיו… ואת מזבח הקטורת…". והלא את הציווי על חכמי לב, נצטווה משה רק לאחר פרשת "תרומה"- לאחר שה' הכתיב לו את מעשה הארון, השולחן, המנורה, יריעות המשכן, האוהל ומכסהו וקרשי המשכן, בריחיו ואדניו וכל החצר. ורק בפרשת "תצווה" לפני הציווי על בגדי הכהונה, נאמר – "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חוכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי" (שמות כ"ח).

כמו כן, בפרשת "תרומה" משמע שמשה רבנו יעשה את הארון וכליו ואת השולחן והמנורה וכל השאר, ואילו בפרשתנו לאחר הבאת התרומות ע"י העם, מתברר, שבצלאל בן אורי בן חור הוא שעושה את הארון  וכל הכלים אז מדוע רק לאחר הבאת התרומות, משה אומר לבני ישראל – "ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה…" ולא כעת כשמדבר על חכמי לב שיעשו את כל אשר ציווה ה'? מדוע מסתירים את בצלאל עד לאחר הבאת כל התרומות למשכן? ובכלל, מדוע התורה צריכה לפרט בעשיית המשכן והכלים ובגדי הכהונה את כל הפרטים בדיוק כפי שפורטו כבר בפרשות "תרומה" ו"תצווה" בציווי ה' למשה והלא היה מספיק לכתוב – "יעשו את…ככל אשר ציוה ה' את משה" – והלא כל מילה בתורה ספורה ומדויקת ללא ייתור, אז איך דווקא במעשה המשכן יש כפילות כל כך גדולה של שתי פרשות "ויקהל" ו"פקודי" שהן לכאורה העתק של שתי פרשות קודמות- "תרומה" ו"תצווה"?

כדי לענות על שאלות אלה, יש להתבונן בפרשות "תרומה" ו"תצוה" ו"כי תשא", שבהן הצטווה משה בהר סיני בארבעים הימים הראשונים על עשיית המשכן וכליו ובגדי הכהונה: בפרשת "תרומה"- הציוויים על עשיית הכלים והמשכן וחצר המשכן, הם למשה עצמו – "ועשית", "וציפית", "ונתת", "והבאת", הן בארון העדות, הן בשולחן, הן במנורה, הן ביריעות המשכן, הן ביריעות העזים, הן בקרשי המשכן, הן באדנים, הן בבריחים, הן בפרוכת, הן במזבח העולה, הן בחצר המשכן וכל אביזריה.

למעט פעם אחת בתחילת עשיית ארון העדות שכתוב: "ועשו ארון עצי שטים" – משמע, לא אתה משה אלא אחרים יעשו ארון עצי שטים, אך מיד אחרי זה נאמר "וציפית אותו זהב טהור… ויצקת לו ארבע טבעות זהב…ועשית בדי עצי שטים…ועשית כפורת…". משמע שרק תחילת בניית הארון היא ע"י אחרים, רק השלד הבסיסי של הארון, כאשר עדיין עשוי עץ, אך כל השלבים הבאים של הארון – ציפוי זהב, הבדים, הכפורת, הכרובים – הכל על ידי משה עצמו. ומעניין, שבפרשתנו שעוסקת בעשיית המשכן ובכליו, המקום היחיד שמוזכר שם העושה-זה דווקא בארון העדות, בשלד הבסיסי שלו – "ויעש בצלאל את הארון עצי שטים" – ואילו בהמשך, לא מוזכר שם העושה אלא רק "ויצפהו זהב טהור… ויצוק לו ארבע טבעות זהב… ויבאויעש…", וכן בשאר הכלים לא נאמר שמו, אלא רק – "ויעש את המנורה", "ויעש את השולחן", "ויעש את מזבח הקטורת…".

מצד שני, בפרשת "תרומה" בתחילתה כתוב – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו" – כלומר: משמע שה' מראה למשה את תבנית המשכן וכליו ומשה מצווה לאחרים לעשות כך וזה סותר את המשך הפרשה שמוזכר ציווי למשה עצמו לעשות בעצמו את כל הכלים כפי שהראינו (למעט תחילת מעשה ארון העדות). נוסף לכך, בניגוד לפרשת "תצווה" ו"כי תשא"  ופרשתנו ששם ה' מדבר על חכמי לב ועל בצלאל ואהליאב שימלא אותם רוח חוכמה משמיים איך לעשות את מלאכת המשכן, אצל משה בפרשת "תרומה" לא נאמר כן, שה' ממלא אותו רוח חוכמה לעשיית המשכן וכליו, אלא מופיע הביטוי – "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו".

וכן במנורת הזהב- "וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר", וכן בקרשי המשכן נאמר "והקימות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר", וכן במזבח העולה-"נבוב לוחות תעשה אותו כאשר הראה אותך בהר כן יעשו" – משמע שבגלל שמשה ראה בעיניו בהר את תבנית המשכן וכליו, אינו זקוק לרוח חכמה כדי לדעת איך לעשות את המשכן וכליו. ואילו בפרשתנו שעוסקת בעשיית המשכן וכליו נזקקים העושים לחכמת הלב שנתן בהם ה', ולא מוזכר  הביטוי -"כאשר הראה משה בהר" בכלל.

ומדוע לא נזקקו לראיית משה על מנת לעשות את המשכן וכליו, וחלף זאת היו צריכים למילוי משמיים של חכמת לב-"ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב ואל כל איש חכם לב אשר נתן ה' חוכמה בליבו…", "ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן עשר יריעות.."?

ולעומת פרשת "תרומה" שרק משה מוזכר בציווי, בפרשת "תצווה" שעוסקת בבגדי הכהונה יש שילוב בציווי -"ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך…ואתה תדבר אל כל חכמי הלב אשר מלאתיו רוח חוכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו.. ואלה הבגדים אשר יעשו חושן אפוד ומעיל וכתונת תשבץ מצנפת ואבנט ועשו בגדי קדש לאהרון אחיך.. והם יקחו את הזהב ואת התכלת…ואת השש".

פה נכנסים לראשונה "חכמי לב" גם בציווי, והם שותפים למשה בציווי על בגדי הכהונה – ומה השתנה מכלי המשכן בפרשת "תרומה"? מדוע דווקא בבגדי הכהונה צריך משה את "חכמי לב", ולא מצטווה הוא עצמו גם בבגדי הכהונה כאשר מראה בהר? ואכן בציווי על בגדי הכהונה כלל לא מופיע הביטוי – "כאשר אתה מראה בהר", כפי שהופיע בפרשת "תרומה" בעניין המשכן וכליו, ומדוע?

ואכן בציווי על עשיית בגדי הכהונה משולבים חכמי לב ומשה לסירוגין – "ועשו את האפוד…ולקחת את שתי אבני השוהם…ושמת את שתי האבנים…ועשית משבצות זהב…ועשיית חושן משפט… ועשית על החושן… ונתתהועשיתוירכסו את החושן… ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים…ועשית את מעיל האפוד… ועשית ציץ זהב טהור…. ושבצת הכתונת שש… והלבשת אותם… ועשה להם מכנסי בד….". ובעשית בגדי הכהונה המופיעים בפרשת "פקודי", משמע, שמשה לא השתתף כלל בעשיית בגדי הכהונה, אלא רק בצלאל ואהליאב וחכמי הלב אשר מלאם ה' רוח חוכמה. ובכל עשייה של בגד מסתיימת העשייה במילים – "כאשר ציווה ה' את משה" (עשר פעמים מופיע משפט זה), משפט שלא מופיע כלל בפרשתנו העוסקת בעשיית המשכן וכליו, ומדוע?

בסיום ציווי המשכן בפרשת "כי תשא" אומר ה' למשה – "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה…ועשו את כל אשר ציוויתיך, את אהל מועד ואת הארון לעדות ואת הכפורת אשר עליו, ואת כל כלי האוהל ואת השולחן ואת כליו, ואת המנורה הטהורה ואת כל כליה ואת מזבח הקטורת ואת מזבח העולה ואת כל כליו ואת הכיור ואת כנו ואת בגדי השרד ואת בגדי הקודש לאהרן הכהן, ואת בגדי בניו לכהן ואת שמן המשחה ואת קטורת הסמים לקודש, ככל אשר ציוויתיך יעשו".

פתאום ה' מפקיע ממשה את כל העשייה, ומעביר אותה לבצלאל ואהליאב וכל חכמי הלב, כמו כן, משנה את סדר העשייה! במקום הארון ראשון ואחר כך השולחן, המנורה, ורק אחר כך המשכן והאוהל והקרשים, כפי שהופיע בפרשת "תרומה", כאן (בפרשת "כי תשא") משנה ה' את הסדר והמשכן קודם ואחר כך כלי המשכן ובראשם הארון, ומדוע הפקיע ה' ממשה את כל אשר הטיל עליו בפרשות הקודמות והעביר הכל ל"חכמי הלב" ולא השאיר זאת ל"חכם העין" ("כאשר הראיתיך בהר")?

יש לשים לב גם להבדל בין בצלאל, לבין אהליאב ושאר חכמי הלב: ששם בפרשת "כי תשא" נאמר על בצלאל: "ואמלא אותו רוח אלוקים, בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה, לחשוב מחשבות, לעשות בזהב ובכסף ובנחושת, ובחרושת אבן למלאות ובחרושת עץ, לעשות בכל מלאכה", ובפרשתנו נוסף על האמור לעיל – "בכל מלאכת מחשבת ולהורות נתן בליבו". כלומר: בצלאל עודף על אהליאב וחכמי הלב (שהם מולאו רק ב"חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן, בתולעת השני ובשש ואורג, עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות" – כלומר עוסקים רק בתחום הבדים של יריעות המשכן וקלעי החצר ובפרוכת ומסך פתח המשכן ומסך שער החצר ובגדי הכהונה, אך לא בכלי המשכן העשויים מעצי שטים, זהב, כסף ונחושת – שהם נחלתו הבלעדית של בצלאל, ולא בקרשי המשכן, בריחיו עמודיו ואדניו, שגם הם שייכים לתחומו הבלעדי של בצלאל) כי ניתן לו – בנוסף למיומנות בזהב כסף ונחושת אבני החושן והאפוד ועצי השטים (שבכל אלו לא ניתנה גישה לאהליאב וחכמי הלב) – אלא אף במה שאהליאב וחכמי הלב ניתנה להם חכמת לב, גם לבצלאל ניתנה חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש, וכן ניתנה לבצלאל – יכולת ההוראה לאחרים – "ולהורות נתן בליבו".

ואכן, בפרשתנו בעניין העשייה נאמר רק פעם אחת "ויעשו" (שזה כולל את בצלאל ואהליאב וכל חכמי הלב) וזה בעניין – עשר יריעות המשכן – "ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה, את המשכן, עשר יריעות, שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני…". אך גם ביריעות אלו, כשמדובר בעניין חיבור היריעות על ידי הלולאות והקרסים (מזהב, שזה תחומו של בצלאל בלבד) נאמר-"ויחבר", "ויעש", -"ויעש חמשים קרסי זהב ויחבר את היריעות אחת אל אחת בקרסים"-שזה חוזר לבצלאל בלבד.

וכן ביריעות העזים (שלא מוזכרות ברשימת הבדים שניתנה להם חכמת לב, כי שם מוזכרים רק-תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש) נאמר בלשון יחיד שמתייחסת רק לבצלאל, שגם בזה הייתה לו החכמה, למרות שלא מוזכר בפירוש שהתמחה שם בכך, ואולי זה נכלל במלים – "לעשות בכל מלאכת מחשבת" (שכנראה כוללות את מעשה העזים, עורות האילים, והתחשים) – שנאמרו לגבי בצלאל. וכן, ביריעות העזים גם היו קרסי נחושת על מנת לחברן, וזה תחומו הבלעדי של בצלאל, ולכן נאמר בלשון יחיד- "ויחבר", "ויעש קרסי נחושת".  וכן לגבי עורות האילים המאדמים ומכסה עורות התחשים נאמר "ויעש" בלשון יחיד, המתייחס לבצלאל, ולא לאהליאב וחכמי הלב, כי חומרים אלו לא הופיעו ברשימת ההתמחות שלהם כפי שהזכרנוה. וכן לגבי הקרשים של המשכן – הכל בלשון יחיד – "ויעש את הקרשים למשכן" – כי זה תחומו הבלעדי של בצלאל, כפי שהזכרנו. וכן, האדנים מכסף ובריחי עצי השטים ועמודי הפרוכת. ומסך פתח האוהל -ואדניהם ווויהם, כל אלה עשויים מחומרים שההתמחות שייכת רק לבצלאל (מובן שהיו לו עוזרים בדבר, שעל פי יכולת ההוראה שניתנה בליבו הדריכם איך לעשות כל דבר על פי הוראתו).

אך מדוע את הפרוכת ומסך פתח האוהל, שעשויים מתכלת וארגמן, תולעת שני ושש משזר, נאמרו בלשון יחיד – "ויעש", ולא נאמרו בלשון רבים-"ויעשו", כפי שנזכר ביריעות המשכן, שגם חכמי הלב ואהליאב ניתנה להם חכמת לב בחומרים אלה, מדוע עשאם בצלאל לבדו? וכן בעשיית הארון, נאמר שמו של בצלאל במפורש – "ויעש בצלאל את הארון", ואילו בציווי למשה בפרשת "תרומה", דווקא בארון, זה המקום היחיד שנאמר -"ועשו ארון עצי שטים" – בלשון רבים, ומיד אחר כך חוזרים ללשון יחיד – "וציפית אותו זהב טהור", "ועשית", "ונתת" "ועשה כרוב אחד"?

ומיד לאחר הארון, שוב חוזרים לדבר בפרשתנו בלשון נסתר – "ויעש את השולחן", "ויעש את המנורה", "ויעש את מזבח הקטורת", "ויעש את מזבח העולה", "ויעש את הכיור נחושת", "ויעש את החצר… קלעי החצר שש משזר מאה באמה"- שוב, מדוע לא עושים זאת גם אהליאב וחכמי הלב, הרי שש משזר נמצא ברשימת החומרים שניתנה להם בה חכמת לב, ומדוע עושם בצלאל לבדו?

אותה שאלה נשאלת גם לגבי מסך שער החצר-"מעשה רוקם תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר"-שגם בו לא מצוין בלשון רבים שעשוהו חכמי הלב ומדוע?

לעומת זאת, בפרשה הבאה פרשת "פקודי" (המקבילה לפרשת "תצווה"- ששם זה הציווי על בגדי הכהונה, וב"פקודי" זה הביצוע) בכל בגדי הכהונה יש שילוב של בצלאל וחכמי הלב בכל בגד – "ויעש את האפוד זהב תכלת וארגמן…וירקעו את פחי הזהב וקיצץ פתילים…", "כתפות עשו לו חוברות" – "כאשר ציווה ה' את משה"

"ויעשו את אבני השוהם.. וישם אותם על כתפות האפוד.. כאשר ציווה ה' את משה"

"ויעש את החושן… רבוע היה, כפול עשו את החושן… וימלאו בו ארבעה טורי אבן…ויעשו על החושן שרשרות… ויעשו שתי משבצות… ויתנו שתי העבותות… נתנו ויתנוםויעשו וישימוויעשו וירכסו… כאשר ציווה ה' את משה"

"ויעש את מעיל האפוד…ויעשו על שולי המעיל רימוני תכלת וארגמן…ויעשו פעמוני זהב טהור ויתנו את הפעמונים…כאשר ציווה ה' את משה"

"ויעשו את הכתנות שש…כאשר ציווה ה' את משה"

"ויעשו את ציץ נזר הקודש זהב טהור ויכתבו עליו.. ויתנו.. כאשר ציווה ה' את משה".

ואילו בפרשתנו, בעשיית בצלאל את כל כלי המשכן והמשכן עצמו, לא מוזכר אפילו פעם אחת המלים "כאשר ציווה ה' את משה", אלא בתחילת פרשת "פקודי" נאמר – "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר ציווה ה' את משה" -לא -"כאשר ציווה", אלא "את כל אשר ציווה ה' את משה", כלומר – במקום משה, ולא כשלוחו של משה, כמשמעות המילים – "כאשר ציווה…". ומדוע בצלאל בא במקום משה? על כן, צריך לומר ליישוב כל השאלות שהעלינו: שקודם כל ישנה חלוקה מהותית בין המשכן וכליו ואף חצר המשכן, מזבח הנחושת והכיור וכנו, שהם מהווים את בית ה', ותבניתם הוראתה למשה בהר – "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו" לבין בגדי הכהנים משרתי המשכן שבאים מטעם עם ישראל לשרת בבית ה', ותבנית בגדיהם לא הוראתה בהר למשה, אלא ניתנה חכמת לב בקרב כל חכם לב, איך לעשותם, ולא למשה עצמו. ולכן בהם לא נאמר – "כאשר הראית בהר", והם מופיעים בפרשת "תצווה", לעומת המשכן וכליו שמצווים בפרשת "תרומה".

ואכן, בתחילה משה לבדו אמור היה לעשות את כלי המשכן והמשכן עצמו, כפי שהראה בהר ולכן לא ניתנה בו חכמה ותבונה ודעת משמיים, כי הרי ראה את תבניתם במוחש בהר. ותחילת מעשהו היה אמור להיות ארון העדות ולא המשכן והקרשים, כי ברדתו מההר עם לוחות הברית, שהם מעשה אלוקים ומכתב אלוקים, היה צריך דבר ראשון לעשות את ארון העדות כדי לשים בו את הלוחות הראשונים, ורק לאחר מכן שאר המשכן וכליו, ולכן בפרשת "תרומה" בציווי על הארון נאמר גם מיד – "ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך" (מה שלא נעשה בידי בצלאל: כאשר בפרשתנו עושה את הארון לא נאמר שנתן את הלוחות אל הארון), וכיוון שהארון היה אמור להיות הראשון בעשייה, נאמר בו "ועשו ארון" ולא – "ועשית", כי תחילת העשייה של הכל צריכה להיות בשיתוף של עם ישראל, כפי שנאמר בפסוק הקודם – "ככל אשר אני מראה אותך… וכן תעשו", כך שבעשיית שלד הארון של עצי השטים נאמר – "ועשו" בשיתוף של הרבים, ומיד לאחר מכן משה צריך לעשות הכל – "וציפית אותו זהב טהור…ויצקתועשית ונתת…", וכן שאר הכלים והמשכן עד סוף פרשת "תרומה" משה אמור לעשות לבדו.

אך בגדי הכהונה המופיעים בפרשת "תצווה" אמורים להיעשות על ידי – "חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי"- כי הכהנים הם נציגי עם ישראל בבית ה' ועם ישראל צריכים להשתתף בעשיית בגדיהם ומשה רק מסייע, ולכן בפרשת "תצווה" יש שילוב בין משה לחכמי הלב בציווי עשיית הבגדים – "ועשו את האפוד…ולקחתושמתועשיתוירכסו את החושן" – ולכן שם לא מוזכרות המילים – "כאשר הראית בהר" – כפי שמוזכרות בפרשת "תרומה".

אך כל זאת היה אמור להיות לולא חטא העגל, אך ברגע שבני ישראל חטאו את חטא העגל וביקשו לעשות עגל כתחליף למשה – "עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" – ומעשה זה קרה יום לפני רדת משה מההר, בזמן שה' מצווה לו את פרשת המשכן.

ולכן רגע לפני סיום ציווי פרשת המשכן, ה' מחליט – לאור חטא העגל, שאדם אחר יחליף את משה בעשיית המשכן וכליו, כי הטלת הכל על משה גורם לעם לחשוב שלמשה אין תחליף ולכן ביקשו לעשות עגל.

ולכן ה' בוחר באדם אחר מקרב העם להחליף את משה בעשיית המשכן וכליו, ובוחר בבצלאל בן אורי בן חור, נכדו של חור שנהרג (על פי המדרש) בסרבו לבקשת העם לעשות עגל. ולכן רגע לפני סיום הציווי על פרשת המשכן-בפרשת "כי תשא" פתאום ה' אומר למשה – "ראה, קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור…ועשו את כל אשר ציוויתיך" – הם יעשו את מה שציוויתיך ולא אתה. וכאן יש גם שינוי בסדר הדברים – לא הארון ראשון, כפי שמשה אמור היה לעשות, אלא – "את אוהל מועד ואת הארון לעדות.. ככל אשר ציוויתיך יעשו". כלומר ה' משנה את הסדר – קודם המשכן עצמו ורק אחר כך הכלים ובראשם הארון. כי כבר החליט ה' להביא לוחות שניים שפחותים בקדושתם מהראשונים – כי הם מעשה ידי משה ולא מעשה אלוקים, ורק המכתב – מכתב אלוקים. ולכן, לגבי הלוחות השניים נאמר "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים, ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ…ושמתם בארון. ואעש ארון עצי שטים ואפסול שני לוחות אבנים כראשונים ואעל ההרה ושני הלוחות בידי…ואפן וארד מן ההר ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי ויהיו שם כאשר ציווני ה'" (דברים י'). ואין מדובר בארון שעשה בצלאל, אלא בארון זמני שעשה משה בעצמו עד אשר יוקם המשכן, ואז יעביר את הלוחות לארון עם הכרובים שעשה בצלאל, כפי שנראה בפרשת "פקודי" – "ויקח ויתן את העדות אל הארון וישם את הבדים על הארון.. ויבא את הארון אל המשכן" (שמות מ').

כי רק לגבי הלוחות הראשונים (שבהם לא נאמר מראש לעשות ארון לשם כך) נאמר בפרשת "תרומה" שיעשה קודם את הארון ואחר כך את המשכן, כדי לשים בארון קודם כל את הלוחות ולכן הארון מקודש מהכל, אך כעת שהעם מבקשים לעשות אלוהים שילכו לפניהם, מחליט ה' לשנות את הסדר ואת המבצעים, ולשים את בצלאל אחראי על הביצוע, כי הוא נכדו של חור שסירב לבקשת העם. ולכן צריך למלא אותו ברוח אלוקים בחכמה ותבונה ודעת. כי בניגוד למשה, הוא לא ראה בהר את תבנית המשכן וכליו, ויצטרך לעשות זאת על פי רוח הקודש שיקבל מה'. ולכן בפרשתנו לא מוזכר בעשיית המשכן והכלים על ידי בצלאל הביטוי שמופיע בפרשת תרומה – "כאשר הראית בהר" וגם לא מופיע הביטוי – "כאשר ציווה ה' את משה" – במעשה המשכן וכליו (כפי שמופיע בעשיית בגדי הכהונה בפרשת "פקודי") כי יש פה שינויים מציווי ה' למשה, ויש כאן ציווי ישיר לבצלאל לגבי עשיית הכלים והמשכן על ידי רוח אלוקים שמילא אותו ה' בחכמה בתבונה ובדעת. וכיוון שגם אהרן השתתף במעשה העגל, חלים שינויים גם במזבח הקטורת ובכיור וכנו שמיוחדים לכהנים (זר הזהב על מזבח הזהב הוא כתר הכהונה), ולמרות שבפרשת "תרומה" ו"תצווה", בציווי ה' למשה, הציווי על עשיית מזבח הקטורת נדחה לאחר עשיית בגדי הכהונה, וכן הכיור וכנו שנועדו לרחצת הכהנים. כעת בזמן מעשה העגל, ה' מורה למשה שבצלאל יקדים את מזבח הקטורת לבגדי הכהונה – "ואת השולחן ואת כליו ואת המנורה הטהורה ואת כל כליה ואת מזבח הקטורת ואת מזבח העולה ואת כל כליו ואת הכיור ואת כנו, ואת בגדי השרד ואת בגדי הקודש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לכהן" (שמות ל"א).

גם לגבי בגדי הכהונה, שמראש בפרשת "תצווה", משה הצטווה לשתף את חכמי הלב בעשיית הבגדים יחד אתו, גם כאן חל שינוי בעקבות חטא העגל, וה' מכניס במקום משה את בצלאל ואהליאב – "ואני הנה נתתי אתו את אהליאב בן אחיסמך למטה דן, ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, ועשו את כל אשר ציוויתיך" (שם, שם) – הם יעשו את כל אשר ציוויתיך ולא אתה. אך בבגדי הכהונה עצמם אין שינויים. ולכן בפרשת "פקודי", על כל בגד שעשו בצלאל ואהליאב וחכמי הלב נאמר הביטוי – "כאשר ציווה ה' את משה" – כי את בגדי הכהונה לא הראה משה בהר אלא כמו חכמי הלב הצטווה על עשייתם.

ואכן בפרשתנו-פרשת "ויקהל" – משה מיישם את ציווי ה', שהשתנה בעקבות חטא העגל ומעביר את סמכותו לעשיית המשכן לחכמי הלב "וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר ציווה ה'" (ועדיין לא מזכיר את בצלאל בן אורי בן חור בשמו, עד לאחר הבאת התרומות כדי לא לפגוע בהתנדבות הבאת התרומות, כשישמעו ישראל שהממונה על עשיית המשכן וכליו הוא נכדו של זה שהם הרגו בחטא העגל – דבר שיכול לגרום לבושה ואף לכעס שעדיין זוכרים להם את החטא, וכמו אצבע בעין שמים את נכד ההרוג כממונה על מנת להזכיר להם את עוונם, דבר שיפגום ברצון להתנדב למשכן. או לחילופין, יכול לגרום שההתנדבות לא תהיה בשמחה, אלא מרגשי אשמה וחובה לתקן ולפצות על מה שעשו.).

וכעת משה מורה על סדר המשכן, כפי השינוי שנאמר לו בפרשת "כי תשא": "את המשכן, את אהלו ואת מכסהו…את הארון…ואת מזבח הקטורת…את הכיור ואת כנו… את בגדי השרד לשרת בקודש, את בגדי הקודש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לכהן"-כאן בגדי הכהונה נדחים לסוף, אפילו יותר מפרשת "כי תשא" – ששם עדיין היו לפני שמן המשחה וקטורת הסמים, כי שם זה היה בין הזמן שישראל דרשו אלוהים שילכו לפניהם, ולפני עבודת העגל הממשית שהייתה בבוקר למחרת, שאז היה החטא בפועל, ואז אמר ה' למשה – "לך רד כי שחת עמך" – מה שלא אמר עדיין בערב קודם, כשרק דרשו לעשות את העגל ועדיין לא עבדוהו, כפי שאהרן חשב אז, שהדרישה רק למתווך במקום משה ולא עבודה זרה ממש כפי שהתברר לו למחרת בבוקר.

ואכן לאחר החטא הממשי, נדחו הכהנים לסוף רשימת עשיית המשכן, עקב שותפות אהרן (גם אם באונס) במעשה העגל. וכעת, מביאים כל ישראל את תרומת ה' והנשים חכמות הלב טוו את התכלת, הארגמן תולעת השני והשש. והנשים אשר נשא ליבן אותן בחכמה, טוו את העזים – שזו כנראה דרגה גבוהה יותר של חכמת לב מאשר טוויית התכלת והארגמן. אך למעשה הרוקם ומעשה החושב בתכלת ובארגמן, ולאורגים בכל מלאכת חרש – לזה נבחרו בצלאל ואהליאב וחכמי הלב אשר ה' מילא אותם חכמת לב, והם קיבלו את החוטים הטוויים מידי הנשים וארגו אותם למלאכת מחשבת חושב ורוקם.

ולאחר הבאת כל התרומות למשכן אז מודיע משה לבני ישראל שה' קרא בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה להיות במקום משה בעשיית המשכן וכליו, וכעת בני ישראל יכולים לחשוב שזה בעקבות תרומתם, שה' קיבל את תרומתם ברצון ומינה את בצלאל נכדו של חור רק כעת, לאות שהתפייס והתכפר להם חטא העגל על ידי תרומתם, ואפילו נכד הנרצח חושב כך בעשותו את המשכן, ואין תיקון גדול מזה. ודבר זה גורם לעם להתנדב שוב. עד שחכמי הלב באים למשה ומבקשים ממנו להפסיק את הבאת התרומות על ידי העם.

וכעת מתחילה עשיית המשכן. ודבר ראשון, כפי שהסברנו – זה המשכן עצמו שהם יריעות השש משזר תכלת וארגמן ותולעת שני שבגג המשכן. ופה נאמר – "ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן עשר יריעות שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני..". ומכאן והלאה עוברים ללשון יחיד בכל כלי המשכן וקרשיו, ואף הפרוכת ומסך הפתח ומסך שער החצר, הכל עשה בצלאל, ולכן כתוב בלשון יחיד, כי בא במקום משה, ורק בתחילת מעשה המשכן, השתתפו כל חכמי הלב, כי הוא תחילת המעשה שצריכים להיות שותפים בו כולם, כפי שבציווי על הארון בתחילה, כאשר הארון היה אמור להיות ראשון, נאמר – "ועשו ארון עצי שטים" ואחר כך משה הצטווה לבד על כל שאר כלי המשכן והקרשים (שם בפרשת "תרומה").

ולכן בצלאל עושה לבדו את כל כלי המשכן עד סוף פרשתנו, כולל הפרוכת והמסך לפתח האוהל והמסך לשער החצר, למרות שגם חכמי הלב ואהליאב בקיאים במלאכה זו. כי הוא במקום משה, שהצטווה גם על כלים אלה לעשות לבדו. ומה שנשאר לחכמי הלב – זה בפרשה הבאה – בגדי הכהונה שבהם היה שיתוף של משה וחכמי הלב גם בציווי בפרשת "תצווה", ולכן גם בעשייה בפרשה הבאה בצלאל משתתף עמהם בעשיית בגדי הכהונה. ודווקא במעשה הארון, מוזכר בצלאל במפורש בעשייה – "ויעש בצלאל את הארון עצי שטים" – כי פה היה שינוי, לא רק במשה (בצלאל במקום משה), אלא גם במעשה עצמו, כי בארון שמשה הצטווה, היו אמורים להיות הלוחות הראשונים, ולכן שם נאמר – "ונתתה אל הארון את העדות" – עוד לפני עשיית הכפורת. ואילו בעשיית בצלאל, לא נאמר לתת את הלוחות השניים בארון, ודבר זה נותר למשה ביום הקמת המשכן. כמו כן, מעשה הארון ולוחות הברית הם שגרמו לחילופין בין משה לבצלאל עקב השינוי בין הלוחות הראשונים לשניים שבעקבות כך הוחלף גם משה בבצלאל בעשיית המשכן, ולכן דווקא במעשה הארון מוזכר בצלאל במפורש.

בכך מתורצת גם השאלה על הכפילות במעשה המשכן, ומדוע צריך לפרט שוב בעשייה את מבנה הכלים והמשכן לפרטי פרטים, הלא כבר בציווי למשה פורטו כל הנתונים של כל כלי? התשובה היא שיש הבדל מהותי בין הציווי למשה בפרשות "תרומה", "תצווה", ו"כי תשא" לבין העשייה על ידי בצלאל בפרשת "ויקהל", והעשייה בפרשת "פקודי" על ידי בצלאל אהליאב וחכמי הלב (בגדי הכהונה), כי בצלאל לא עשה כתבנית שהראה בהר, אלא מכח רוח האלוקים החוכמה והתבונה והדעת שמילא בו ה'. בניגוד למשה שהצטווה על פי מה שראה בהר. וזו עשייה אחרת, ואף הסדר השתנה בעשייה מהציווי – שבציווי, הארון היה ראשון ובמעשה- המשכן היה ראשון, וכן בציווי – מזבח הקטורת היה לאחר בגדי הכהונה, ובמעשה – לפניהם. כפי שהסברנו באורך לעיל. והשינוי הכי גדול זה בעושה. מנורת זהב שמשה עושה זה לא מנורת זהב שעושה בצלאל. כפי שאמר המדרש לגבי כניסת ישראל לארץ על ידי יהושע שאם היתה על ידי משה לא היו גולים. יוצא מכך, שהפרשה שהתחילה ב – "ויקהל משה" באה לתקן את "וייקהל העם על אהרון" של חטא העגל, שבכך גרמו לשבירת לוחות העדות וכעת עליהם לתקן ולהקים את משכן העדות. ולכן במקום להתחיל בעשיית ארון העדות על ידי משה כפי שנצטווה בפרשת "תרומה", מתחילים בעשיית המשכן – משכן העדות על ידי בצלאל נכדו של חור שנהרג בחטא העגל.

 

 

 

פרשת פקודי

שם הפרשה – "פקודי" מתקשר לשם ספר "במדבר" הנקרא גם "חומש הפקודים", שנקרא כך על שם ספירת בני ישראל וחלוקתם לדגלים סביב משכן העדות שאירעה בראשון לחודש השני בשנה השנייה ליציאת מצרים. כלומר: חודש לאחר הקמת המשכן על ידי משה ואז הגיע מספר בני ישראל (ללא הלוויים שנספרו בנפרד מגיל חודש) לשש מאות אלף שלושת אלפים וחמש מאות וחמישים, בדיוק כפי מספר מחציות השקל המוזכרים בפרשתנו, שמהם עשו את האדנים למשכן – מאה אדנים – ככר לאדן, ואת ווי העמודים וחישוקיהם. ופקידה זו מוכרחה להיות לפני הקמת המשכן. כלומר: לפני ראש חודש ניסן, שבו הוקם המשכן, כי האדנים ודאי שנעשו לפני הקמת המשכן (כי אחרת על מה עמדו הקרשים?) ואם כן, יוצא שבמשך חודשיים לפחות לא נוסף איש על בני ישראל שעבר את גיל עשרים ולא מת איש מנותני מחצית השקל עד המיפקד השני בראש חודש אייר שבו חולקו לדגלים (או שמתו כמספר אלו שנוספו). אך לפי זה יוצא, שהלוויים לא השתתפו במחצית השקל לצורך האדנים (כי מספרם במיפקד השני היה – עשרים ושניים אלף, מעבר לשש מאות האלף ושלושת אלפים וחמש מאות של שאר שבטי ישראל) ומדוע לא השתתפו, הרי עדיין לא נבחרו לעבודת המשכן עד החודש השני, לאחר החלוקה לדגלים, כפי שנאמר בפרשת "במדבר" לאחר מיפקד בני ישראל – "אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל ואתה הפקד את הלוויים על משכן העדות ועל כל כליו…" (במדבר א'), יוצא שמי שלא פוקד בתוך בני ישראל הופקד על עבודת המשכן במקום הבכורות.

אך בפתיחת פרשתנו  מוזכר-"עבודת הלוויים ביד איתמר בן אהרון הכהן", שלכאורה משמע שבידי איתמר הופקדו כל חומרי הבניין של המשכן כפי שמפורטים בהמשך (זהב התנופה, כסף פקודי העדה ונחושת התנופה), ומשמע שמדובר כעת לפני הקמת המשכן (שבסוף פרשתנו תחול בראשון לחודש הראשון בשנה השנייה ליציאת מצרים, חודש לפני בחירת הלוויים כמשרתי המשכן ומינוים על המשכן וכליו בזמן המסעות) ומדוע לא הופקדו החומרים בידי נדב הבכור, שכרגע עוד אין לו תפקיד, ומדוע דווקא בידי איתמר הקטן בבני אהרון הופקדה עבודת הלוויים? ובכלל, הרי הלוויים עוד לא נבחרו ולא נפדו על ידי הבכורות (כפי שיפורט בפרשת "בהעלותך") ומה שייך "עבודת הלוויים"? ואם נאמר, שמשפט זה מתייחס לעתיד, שלאחר הראשון באייר, שבו נבחרו הלוויים לעבודת המשכן נמסרו כל אוצרות המשכן לפקודת איתמר (ואז כבר נדב ואביהוא היו מתים כי מתו בשמיני לחודש ניסן לפי דעת חלק מהמפרשים) והלוא שם – אלעזר הכהן הוא שהופקד על עבודת בני קהת שאחראיים על נשיאת כלי הקודש (הארון, השולחן, המנורה, מזבח הזהב ומזבח העולה וכל כליהם) ואלעזר בעצמו נשא את – "שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה" (במדבר ד'). ואילו איתמר הופקד על עבודת משפחות הגרשוני (יריעות המשכן, האהל, מכסהו ומכסה התחש אשר עליו, מסך פתח אוהל מועד, קלעי החצר, מסך פתח שער החצר, מיתריהם וכל כלי עבודתם) ועל עבודת משפחות מררי (קרשי המשכן, בריחיו, עמודיו ואדניו ועמודי החצר סביב ואדניהם ויתדותם ומיתריהם לכל כליהם ולכל עבודתם (שם,שם)).

ואם כן, הלא ראוי היה לומר – "עבודת הלוויים ביד אלעזר בן אהרן הכהן" כי הוא הבכור ביניהם, ולא איתמר?

כדי לענות על שאלות אלה, יש להבין תחילה את שרש המילה – "פקודי" שהוא – פ.ק.ד ואנו מוצאים אותו בתנ"ך במספר משמעויות:

א) הן מצד ציווי והוראה – "והוא פקד עלי לבנות לו בית" (עזרא א'), וכן – "ופקודתך שמרה רוחי" (איוב י').

ב) הן מצד מינוי, תפקיד – "יפקוד ה'… איש אל העדה" (במדבר כ"ז), וכן – "ופקדו שרי צבאות בראש העם" (דברים כ').

ג) הן מצד ביקור – "ויפקוד… את אשתו בגדי עזים" (שופטים ט"ו).

ד) הן מצד – חיסרון והיעדרות – "וייפקד מקום דוד" (שמואל א', כ'), וכן -"ולא נפקד ממנו איש" (במדבר ל"א).

ה) הן במובן – מניין ומספר – "ויצא יואב…לפקוד את העם" (שמואל ב', כ"ז).

ו) הן במובן – לזכור לטובה – "ואלוקים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב" (בראשית נ').

ז) הן במובן – זכירה לרעה, לעונש – "וביום פקדי ופקדתי עליהם  חטאתם" (שמות ל"ב).

ח) הן במובן פיקדון – "או את הפקדון אשר הפקד אתו" (ויקרא ה').

ונשוב לפרשתנו: המילה "פקודי" בפרשתנו, במבט ראשון מתפרשת כ -"מנייני" המשכן, כלומר: המספרים של כמויות הזהב והנחושת והכסף שנתרמו על ידי ישראל, כפי שמופיע בהמשך-"כל הזהב העשוי למלאכה…תשע ועשרים ככר…", וכן – "כסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות…" וכן – "ונחושת התנופה שבעים ככר ואלפיים וארבע מאות שקל." והמילים-"אשר פוקד על פי משה" – משמען אשר נספר על פי משה.

אך ניתן לפרש אחרת, שהמילה "פקודי" בפרשתנו, וכן המילה "פוקד", היא במשמעות – חסרון והיעדרות (כפי שהזכרנו לעיל במשמעות ד').

כלומר: אלה נעדרי המשכן משכן העדות, אשר נחסר על ידי משה – עבודת הלוויים ביד איתמר בן אהרון הכהן. כלומר: מה שנחסר מהתרומות על פי הוראת משה – זה מחצית השקל של הלוויים, כלומר: הלוויים לא השתתפו בתרומת מחצית השקל – שממנה באו האדנים למשכן, והאדנים יהיו בעתיד – "עבודת הלוויים ביד איתמר בן אהרן הכהן" – כי משפחת מררי הייתה נושאת יחד עם קרשי המשכן, גם את אדני המשכן. ומשפחת מררי הייתה תחת איתמר ולא תחת אלעזר.

ולכן מוזכר כאן איתמר דווקא, כי רק האדנים נחסרו מתרומת הלוויים, כי לא נתנו מחצית השקל (כפי שהוכחנו בתחילת הפרשה לפי שוויוון המספרים, בין המניין הנוכחי למספר בראש חודש אייר ששם לא נמנו הלוויים בתוך בני ישראל), אך בשאר תרומות המשכן של – הזהב והנחושת והתכלת והארגמן, כן השתתפו הלוויים בתרומה מנדבת ליבם, ולכן עבודת אלעזר – שתחתיו יהיו בני קהת הממונים על כלי המשכן- מהזהב והנחושת, והתכלת והארגמן, כן נספרה על ידי משה, ורק תרומת האדנים של מחצית השקל שמופקד עליהם איתמר הכהן – לא נספרה על ידי משה אלא חוסרה על ידו, כי הורה ללוויים לא להשתתף במחצית השקל, כי לא חטאו בחטא העגל – שבו אמר ה' – "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות ל"ב).

ובפרשת – "כי תשא", כשציווה את משה על מחצית השקל אמר – "זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש…כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומה ה'…לכפר על נפשותיכם" – ושם פירש משה את המילה – "פקודים"-כמצוות (משמעות א' לעיל) כלומר: כל  מי שעבר על מצות ה' בחטא העגל ייתן את מחצית השקל לכפרה על נפשו. וכיוון שהלוויים לא חטאו – לא נפקדים ולא נותנים מחצית השקל,

וממילא נפקדו מפקודי העדה על ידי פקודת משה ולא השתתפו בתרומת האדנים שנמצאת בידי עבודת הלוויים שביד איתמר הכהן.

ולפי הסבר זה, מובן הקושי בתחילת הפרשה: שהפרשה מתחילה – "אלה פקודי המשכן.." ואנו מחכים לרשימת פקודי המשכן, אך במקום זה, נאמר – "ובצלאל בן אורי… עשה את כל אשר ציווה ה' את משה…" ורק לאחר מכן מתחילה רשימת כמויות הזהב והכסף והנחושת? וכן רק לגבי הכסף נאמר – "וכסף פקודי העדה…" – ולא לגבי הזהב והנחושת, משמע שתחילת הפרשה של – "אלה פקודי המשכן", מתייחסת למה שכתוב באותו פסוק – "עבודת הלוויים ביד איתמר" – שאלה פקודי המשכן שנחסרו -הלוויים ומחצית שקלם.

בדומה לפרשת "תצווה" – בציווי פרשת המשכן למשה, הייתה הפסקה בין המשכן וכליו (של פרשת "תרומה") לבין בגדי הכהונה (של פרשת "תצווה") – שאז נצטווה משה לפנות לחכמי הלב בעניין בגדי הכהונה. כמו כן כאן – בעשייה – נוצרה כעת הפסקה בין הפרשה הקודמת, שבה עשה בצלאל את המשכן וכליו, לבין פרשתנו, שבה פונה בצלאל לאהליאב וחכמי הלב בעניין בגדי הכהונה-"ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר ציווה ה' את משה" (במקום משה, עשה את המשכן וכליו שעליו נצטווה משה בלבדו ללא עזרת חכמי הלב). "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש" (ועתה פונה לאהליאב לעזור לו בבגדי הכהונה כי התמחות אהליאב היא לא בזהב, בכסף בנחושת ובעצי שיטים (שזו התמחותו של בצלאל בלבד), אלא רק בתכלת ובארגמן בתולעת השני ובשש, שמהם עשויים בגדי הכהונה).

ולפני שפונים לעשיית בגדי הכהונה, מסכמים את השימוש שנעשה עד כה על ידי בצלאל במשכן וכליו – בזהב בכסף ובנחושת. ולגבי הזהב נאמר רק הסכום הכללי של הזהב ולא נאמר מה נעשה בזהב, לעומת הכסף והנחושת, שנאמר גם סכומם וגם למה שימשו – הכסף- לאדנים ולווים.

והנחושת- "ויעש בה את אדני פתח אוהל מועד ואת מזבח הנחושת ואת מכבר הנחושת אשר לו ואת כל כלי המזבח ואת אדני החצר סביב ואת אדני שער החצר ואת כל יתדות המשכן ואת כל יתדות החצר סביב".

ומדוע לגבי הזהב לא פורט מה נעשה ממנו?

וניתן לומר שלגבי הכסף והנחושת כבר נגמר השימוש בהם ולכן סיכמו מה נעשה מהם אך לגבי הזהב, אמנם כבר נעשו ממנו הרבה דברים על ידי בצלאל – ארון העדות שצופה זהב, הכפורת, מנורת הזהב, השולחן שצופה זהב, מזבח הזהב שצופה זהב, וכל קרשי המשכן ובריחיו שצופו זהב, קרסי הזהב טבעות הזהב והבדים שצופו זהב, אך עדיין לא נגמר השימוש בזהב כי בבגדי הכהונה משולב גם זהב באפוד, ובחושן, ובמעיל (פעמוני זהב טהור) ובעיקר – בציץ נזר הקודש שכולו זהב. כמו כן, הכסף והנחושת שימשו ברובם המוחלט לעיקר הדבר (למעט מזבח הנחושת שבעיקרו היה מעצי שטים), לעומת הזהב שברובו שימש לציפוי עצי השטים ולא לעיקר הדבר (למעט מנורת הזהב והכפורת שבהן לא שימש לציפוי אלא כולם זהב טהור מקשה אחת). לגבי שאר החומרים ששימשו במשכן, לא פורט כלל סכומם – לא עצי השטים, לא התכלת, הארגמן, תולעת השני והשש, והעזים ועורות האילים המאדמים ועורות התחשים, ולא השמן למאור והבשמים לשמן המשחה וקטורת הסמים.

ואולי בגלל שרוב החומרים הללו לא ניתנים לשקילה בשקל הקודש, כפי שניתנים – הכסף הזהב והנחושת, ויותר שייכים למידות נפח מאשר למשקל ומניין. וסיבה נוספת לכך שלא פורט סכומם, ולא פורט מה נעשה מהם, הוא מכיוון שרוב החומרים אלה לא שימשו בטהרתם אלא בתערובת עם אחרים. ואלה שכן שימשו בטהרתם, שימשו לדבר אחד בלבד שכבר הוזכר בפרשה הקודמת (העזים ליריעות העזים, עורות האילים המאדמים למכסה המשכן וכן עורות התחשים).

כי עצי השיטים תמיד צופו זהב או נחושת (במזבח העולה) ולא היו לבדם, וכן התכלת והארגמן ותולעת השני והשש, תמיד היו ביחד בכל מקום (הפרוכת, יריעות המשכן מסך פתח האוהל ומסך שער החצר), ורק השש היה בנפרד במקום אחד – קלעי החצר, וחלק מבגדי הכהונה. וכמובן שהשמן וקטורת הסמים שימשו בערבוביה עם הבשמים, למעט השמן למאור ששימש בטהרתו במנורה. וכעת מובן הפסוק, שמופיע בסוף רשימת הסכומים של הכסף הזהב והנחושת, שלכאורה לא קשור – "ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקודש" – שלגבי בגדי השרד ומהותם נחלקו המפרשים, אך לפי מה שהסברנו מתקבלת יותר דעת רש"י, שמדובר בכיסוי הכלים ששימשו בזמן המסעות לכסות את כלי הקודש בנשיאתם, כפי שמובא בפרשת "במדבר", ולכן לא מוזכר כאן ה"שש", כי לא שימש לכך.

וכפי שהסברנו לעיל שבדרך כלל התכלת והארגמן ותולעת השני, לא שימשו במשכן בטהרתם, אלא במשותף עם חבריהם. בניגוד לכך, בבגדי השרד, כן שימשו בטהרתם, ולכן מוזכרים כאן בניגוד לשאר החומרים – "ובא אהרון ובניו בנסוע המחנה, והורידו את פרוכת המסך  וכיסו בה את ארון העדות ונתנו עליו כסוי עור תחש ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה, ושמו בדיו. ועל שולחן הפנים יפרשו בגד תכלת ונתנו עליו את הקערות ואת הכפות ואת המנקיות ואת קשות הנסך ולחם התמיד עליו יהיה, ופרשו עליהם בגד תולעת שני,  וכיסו אותו במכסה עור תחש ושמו את בדיו. ולקחו בגד תכלת וכיסו את מנורת המאור ואת נרותיה ואת מלקחיה ואת מחתותיה ואת כל כלי שמנה אשר ישרתו לה בהם, ונתנו אותה ואת כל כליה אל  מכסה עור תחש ונתנו על המוט. ועל מזבח הזהב יפרשו בגד תכלת וכיסו אותו במכסה עור תחש ושמו את בדיו. ולקחו את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש ונתנו אל בגד תכלת וכיסו אותם במכסה עור תחש, ונתנו על המוט ודישנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן…" (במדבר, ד').  בקטע שהבאנו מוזכרים התכלת והארגמן ותולעת השני כשהם בטהרתם ולא מעורבבים אחד בשני, והשש לא מוזכר בבגדי השרד ולכן לא מוזכר בפסוקנו.

וכעת חוזרת הפרשה לעסוק בעיקר הפרשה – בגדי הכהונה – "ויעשו את בגדי הקודש לאהרן כאשר ציווה ה' את משה", המילה "ויעשו" מתייחסת לבצלאל ואהליאב וחכמי הלב, בניגוד לפרשה הקודמת שבה בצלאל עשה הכל (למעט יריעות המשכן בתחילה, שעשו חכמי הלב כפי שהסברנו את הסיבה לכך בפרשה הקודמת), כאן, כפי שמשה הצטווה לגבי בגדי הכהונה לשתף את חכמי הלב כך בצלאל שבא במקום משה, עושה את בגדי הכהונה בשיתוף עם אהליאב וחכמי הלב. ולכן הביטוי "כאשר ציווה ה' את משה", חוזר כאן שמונה פעמים, בניגוד לפרשה הקודמת ששם בצלאל עשה על פי רוח אלוקים חכמה תבונה ודעת שמילא בו ה', ולא על פי ציווי משה שהראה בהר את תבנית המשכן וכליו.

ולכן בבגדי הכהונה בפרשתנו, יש שילוב של לשון יחיד ולשון רבים בעשיית הבגדים, המתייחס לבצלאל (לשון יחיד) ולחכמי הלב ואהליאב (לשון הרבים שכוללת גם את בצלאל).

לגבי אבני השוהם שעל כתפות האפוד: כאן נאמר רק – "מפותחות פיתוחי חותם על שמות בני ישראל" ולא מוזכר כפי שנאמר למשה בפרשת "תצווה" – "ששה משמותם על האבן האחת, ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם" (שמות כ"ח), ואולי משום כך נאמר כאן שוב – "כאשר ציווה ה' את משה" – כדי שניקח משם את החסר כאן.

לגבי החושן כאן לא מוזכרים האורים ותומים, כפי שמוזכר בפרשת "תצווה" – "ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים והיו על לב אהרן, בבואו לפני ה', ונשא אהרן את משפט בני ישראל על ליבו לפני ה' תמיד" (שם, שם) ורק בפרשת "צו", ששם מפורטים למעשה שבעת ימי המילואים, נאמר – "ויקרב משה את אהרן ואת בניו, וירחץ אותם במים…וישם עליו את החושן ויתן אל החושן את האורים ואת התומים" (ויקרא ח') – משמע שבצלאל לא נתן את האורים והתומים לתוך החושן, ורק משה, בהלבישו את אהרן שם את האורים והתומים.

לגבי מעיל התכלת: נאמר שעושים על שוליו רימוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר, ולא מוזכר השש (ואולי כדי שלא יהיה כלאים במעיל), ובמעיל זה המקום היחיד שנאמרה המילה "לשרת", בניגוד לכל בגדי הכהונה האחרים, שלא נאמרה מילה זו.

וכן בפרשת "תצווה", בעניין המעיל – נאמר למשה – "והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקודש לפני ה' ובצאתו ולא ימות" (שמות כ"ח) – משפט שלא נאמר בפרשתנו, כי אצלנו נאמרה רק המילה – "לשרת", ללא כל עניין הסיבה – "ונשמע קולו…" כפי שמוזכר שם. וייתכן לומר (בניגוד למה שאמרנו לעיל) שבגדי השרד המוזכרים קודם – הם המעיל, כי שם נאמר – "ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקודש".

ובמעיל זה הבגד היחיד שהתכלת והארגמן ותולעת השני משולבים יחד, ללא השש, וגם נאמר בו הביטוי – "לשרת", ו"בקודש", אז האם ייתכן שהמעיל זה בגדי השרד (למרות שזה יחיד ושם כתוב "בגדי")? או כפי שאמרנו, שבגדי השרד הם הכסויים על כלי המשכן בזמן המסעות ואז התכלת והארגמן ותולעת השני הם בנפרד ולא משולבים? ונראה, שההסבר הראשון הוא נכון. כפי שרש"י נוקט, כיוון שהלשון של הפסוק הוא: "עשו בגדי שרד לשרת בקודש ויעשו את בגדי הקודש אשר לאהרן" – משמע שמדובר בשני סוגי בגדים, ואם המעיל הוא בגדי שרד, אז הרי הוא כלול בבגדי הקודש אשר לאהרן, ולא ניצב לבד בתור בגדי שרד. ולכן מוכרחים לומר שבגדי השרד הם נבדלים מבגדי הקדש אשר לאהרן והם הכיסויים של כל כלי הקודש בזמן המסעות.

כעת יש שינוי בין הציווי למשה בפרשת "תצווה"- לעשייה בפרשתנו: כי שם- כעת הגיע תורו של ציץ הזהב, ורק לאחר מכן הכתונת המצנפת והאבנט. ואילו כאן הציץ נדחה לסוף.

וכעת עושים בצלאל ואהליאב וחכמי הלב את – "הכתנות שש מעשה אורג לאהרן ולבניו (ובפרשת "תצווה" הופרדה הכתונת המצנפת והאבנט של אהרון, מהכתונות אבנטים והמגבעות של בני אהרון ורק במכנסי הבד היו מאוחדים, אך בפרשתנו גם הכתונות וגם מכנסי הבד נעשו לכולם יחד) ואת המצנפת שש (רק לאהרון, ולכן בלשון יחיד) ואת פארי המגבעות שש (רק לבני אהרון, כי להם אין את המצנפת) ואת מכנסי הבד שש משזר (גם לאהרן וגם לבניו) ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם" (פה בלשון יחיד, משמע שמדובר כאן באבנט של אהרון בלבד, כפי שבפרשת "תצווה" -"ואבנט תעשה מעשה רוקם" מתייחס לאהרון בלבד, כי לאחר מכן כתוב – "ולבני אהרן תעשה כותנות ועשית להם אבנטים ומגבעות…" ושם לא נאמר לגבי האבנטים של בני אהרן שהם מעשה רוקם. ומפה יצאה מחלוקת בגמרא לגבי אבנטים של כהני הדיוטות: אם יש בהם כלאיים, כפי שלאהרן – מעשה רוקם, או הם עשויים רק משש – פשתן, עיין המחלוקת במסכת יומא ו') "כאשר ציווה ה' את משה" – וכאן לא מוזכרים אבנטי בני אהרן, ואולי משום כך נאמר-"כאשר ציווה ה' את משה"- שמא שלא נאמר כאן קחהו משם- פרשת "תצווה" ששם צווה על כך משה גם לגבי אבנטי בני אהרן.

"ויעשו את ציץ נזר הקודש זהב טהור… ויתנו עליו פתיל תכלת לתת על המצנפת מלמעלה כאשר ציווה ה' את משה"- פה מוזכר הציץ אחרון לאחר המצנפת, בניגוד לפרשת "תצווה", אולי בגלל שהוא ניתן על המצנפת מלמעלה, ולכן היה צריך להקדים את עשיית המצנפת. ואולי משום כך נאמר "כאשר ציווה ה' את משה" בנפרד על כל בגד של הכהן הגדול, כי בסדר הבגדים הכללי לא עשו כאשר ציווה ה' את משה, רק במעשה כל בגד בפני עצמו עשו כאשר ציווה ה' את משה, ולכן נאמר ביטוי זה על כל בגד בנפרד ולא על כולם כאחד, כי בסדר עשיית הבגדים היה שינוי כפי שראינו שהציץ אחרון בניגוד לציווי משה.

"ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו".

לכאורה יש כפילות בפסוק – "ויעשו… כן עשו", הרי היה מספיק לכתוב "ויעשו בני ישראל" ככל אשר ציווה ה' את משה", ומה מוסיפות לנו המילים "כן עשו"? וגם המילה "ותכל", משמע שנעשתה מעצמה, ומדוע לא נאמר "ויכלו בני ישראל את עבודת המשכן"? וזה מזכיר את אשר הסברנו בפרשת "כי תשא" ובפרשת "ויקהל", כשמופיע הציווי של השבת – "ששת ימים תיעשה מלאכה" ולא נאמר "תעשה מלאכה" – משמע שנעשית מאליה.

אז גם כאן ותכל מאליה, כי בעצם אלמלא סייעתא דשמיא ע"י שה' מילא את בצלאל ברוח אלוקים, בחכמה, בתבונה ובדעת, וכן את אהליאב וחכמי הלב – "אשר מלאתיו רוח חכמה", בלתי אפשרי היה להשלים את מלאכת המשכן, בפרט עם ישראל, שבמצרים היו עבדים ובכלל לא עסקו בכל עבודות האומנות הדקה של צריפת כסף וזהב ונחושת, שלוקח דורות של מורשת משפחתית בהתמקצעות במקצועות אלה, ופה ברגע אחד יצרו יצירות מעשה חושב ומעשה רוקם שזה נס בפני עצמו, ורק מתנה משמיים ולכן נאמר – "ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד"- מעצמה, ובני ישראל רק "עשו ככל אשר ציווה ה' את משה, כן עשו" – הם רק עשו מה שה' ציווה והעבודה נעשתה מאליה, כי – "כן עשו", כלומר "כן" מלשון נכון ואמת ולא במשמעות – כך. (כפי משמעות הפסוק "כן בנות צלופחד דוברות" (במדבר כ"ז), שפרושו – נכון ואמת מה שאומרות בנות צלופחד שמגיעה להן נחלה בארץ) כלומר: לא רק שעשו בדיוק כפי הוראות משה בלי לנטות ימין ושמאל, אלא גם עשו זאת נכונה ללא שאלות וללא ספקות – איך אפשר שעבדים שעסקו עד כה בעבודת כפיים גסה, עבודת פרך – וידיהם גסות ומחוספסות, יוכלו לעסוק במלאכות כה עדינות ומורכבות בלי להרוס בטעות הכל? אלא בטחו בה' שידריך את ידיהם בעבודה בלי חשש, ולכן נעשתה המלאכה מאליה – ותכל כל עבודת המשכן, בזכות ה-"כן עשו".

ומדוע לא נאמר "ותכל כל מלאכת משכן אוהל מועד" ? כי פה לא מדובר רק על שלושים ותשע מלאכות המשכן, אלא כל מה שקשור למשכן גם מסביב – התנדבות התרומות והבאתן לעושי המלאכה, ריקוע פחי הזהב וכל העבודות שמסביב למלאכות היצירתיות של המשכן, ולכן נאמר כאן "ויעשו בני ישראל" ולא "ויעשו בצלאל, אהליאב וחכמי הלב"- כי פה מדובר על כל ישראל שסייעו מסביב לחכמי הלב, ולכן זה נקרא "עבודה"- כי זה כולל גם את המלאכות וגם את העבודות שמסביב למלאכות עצמן.

ומילה זו -"ותכל" – מחזירה אותנו לפרשת "תרומה", שבה החל הציווי על מלאכת המשכן, שבה הסברנו את הקשר בין מעשה המשכן לששת ימי הבריאה, וכפי שמעשה הבריאה נחתם במילים "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", גם כאן מסתיים מעשה המשכן במילים- "ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה'…" כי המשכן שה' שוכן בארץ בקרב עם הסגולה זו תכלית הבריאה של ששת ימי בראשית.

וכעת מביאים בני ישראל את כל מרכיבי המשכן אל משה כי רק הוא יקים את המשכן וירכיב את כל חלקיו, כפי ציווי ה'.

ובתחילה מביאים את מבנה המשכן עצמו (לפי סדר עשייתו) – "ואת מכסה עורות האילים המאדמים ואת מכסה עורות התחשים"- מפה משמע שאלה הם שני מכסים נפרדים ולא משולבים אחד בשני למכסה אחד על יריעות העיזים, כפי שיש דעות במפרשים.

ובגדי הכהנים בסוף ההבאה, כפי שהיו בסוף העשייה (כפי שהזכרנו לעיל בגלל חטא העגל ומעורבות אהרן בעשיית העגל), וכאן נאמר – "את בגדי הקודש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לכהן" – משמע שבגדי הכהן הגדול נקראים בגדי קודש ואילו בגדי הכהנים וההדיוטות נקראים "לכהן" ולא קודש.

ובסיום הבאת המשכן אל משה חוזר הביטוי – "ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה" – ופה אין חזרה "ויעשו… כן עשו", כי פה מדובר בעיקר על הבאת המשכן אל משה, שלא דורשת מיומנות מיוחדת, כפי שדרשה מלאכת המשכן עצמה, כפי שהסברנו לעיל.

"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציווה ה' כן עשו ויברך אותם משה"

פה לא כתוב את כל העבודה, אלא "כל המלאכה" ומדוע? הרי פסוק קודם נאמרה המילה "עבודה" לגבי עשיית בני ישראל?

כדי לענות על כך, יש לשאול: איך שייך לראות את כל המלאכה, הרי כשהביאו לו כעת את תוצאות המלאכה, כבר נגמרה המלאכה, אז מה רואה משה? ויש לומר שיש שני פירושים למילה "מלאכה": א. פעולת העשייה ("ששת ימים תיעשה מלאכה"(שמות ל"ה)), ב. תוצאות הפעולה – התוצרת של המלאכה ("אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" (שם, כ"ב)).

וכאן מה שרואה משה זה את תוצרת המלאכה שנעשתה כלומר – המוצר המוגמר של כל עבודת המשכן – כלי המשכן והמשכן עצמו ולכן לא נאמר – "עבודה" אלא "מלאכה", כי המשכן וכליו זה תוצרת מלאכת המשכן ולא העבודה מסביב.

ולכן נאמר – "והנה עשו אותה כאשר ציווה ה' כן עשו" – כפי שהסברנו, ב"מלאכה" שייך המילה "כן עשו", שעשו אותה נכון ללא חששות וספקות ביכולתם, כי סמכו על ה' שידריך את ידיהם במלאכה העדינה והמורכבת לידיים לא מנוסות, ולכן – "ויברך אותם משה" כי כעת גם הוא רואה שכן עשו ולא רק ה' כפי שנאמר לעיל, וזה סיום סופי של מלאכת המשכן, כפי שבמעשה בראשית נאמר בסופו- "ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה… ויברך אלוקים את יום השביעי…".

כעת מגיע ציווי ה' להקמת המשכן ע"י משה והתאריך לא מקרי- "ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אוהל מועד", כמובן, לגבי תאריך זה ישנן דיעות חלוקות במפרשים (ובגמרא- שבת פ'), האם הראשון לחודש זה היום השמיני למילואים, ולמעשה המשכן הוקם ופורק במשך שבעה ימים קודם, או שהיום הראשון למילואים הוא ראש חודש ניסן כפי שכתוב בפשט (וזו דעת ה"אבן עזרא"). אנחנו נלך כדרכנו לפי הפשט, כי שבעים פנים לתורה וע"פ הפשט יותר מסתדרות הפרשות הבאות גם כן. ולכן, לפי הפשט ביום הראשון לחודש ניסן הוקם המשכן ע"י משה וזה היום הראשון למילואים, וביום השמיני לחודש ניסן נכנסו אהרון ובניו לשרת בקודש, ובאותו יום מתו נדב ואביהוא, כפי שנראה בפרשת "שמיני".

וכעת ה' מצווה את משה את סדר הקמת המשכן ביום הראשון לחודש הראשון – שהוא גם היום הראשון לשבעת ימי המילואים, שבהם יתפקד משה ככהן הגדול (אך לא בבגדי הכהן הגדול אלא בבגדי לבן – ע"פ הגמרא) ויחנוך את אהרון ובניו.

ראשית, עליו להקים את המשכן – המבנה עם הקרשים והעמודים והאדנים ויריעות המשכן והאוהל ושני המכסים.

לאחר מכן, עליו לשים את ארון העדות בקודש הקודשים, לאחר מכן הפרוכת ואז השולחן ולערוך עליו את  לחם הפנים, לאחר מכן המנורה מולו ולהדליק את נרותיה, ואח"כ מזבח הזהב ויקטיר עליו קטורת, ואח"כ מסך הפתח למשכן, ואח"כ מזבח העולה, הכיור ולשים בו מים, ואח"כ הקמת קלעי החצר ועמודיה ובסוף מסך שער החצר, ואז עליו למשוח את המשכן וכל אשר בו בשמן המשחה, לאחר מכן, מזבח העולה וכליו.

בניגוד למשכן וכליו שלאחר משיחתו נאמר רק – "והיה קודש" – לגבי מזבח העולה, שנמצא בחצר המשכן, נאמר – שלאחר משיחתו בשמן המשחה – "והיה המזבח קודש קודשים" – והדבר אומר דרשני!

לאחר מכן מצטווה משה למשוח את הכיור וכנו ואז להקריב אליו את אהרן ובניו אל פתח אוהל מועד ולרחצם במים מהכיור ואז להלביש את אהרן את בגדי הקודש – שמונת הבגדים שהוזכרו בפרשתנו, למשוח אותו בשמן המשחה, ולאחר מכן להקריב את בניו ולהלבישם כותנות ואז למשוח אותם בשמן המשחה, ומשה עושה ככל אשר ציווה ה' כן עשה, אך לא בפרשתנו! כי בפרשתנו מתוארת רק הקמת המשכן וכליו – ואילו משיחת המשכן וכליו בשמן המשחה תפורט בסוף פרשת "צו" ותתבצע לאחר רחיצת אהרן ובניו והלבשתם בבגדים, ולא קודם לכן כפי שמפורט בפרשתנו- בציווי ה' למשה, ושם נסביר מדוע שינה משה מציוויו בפרשתנו.

כמו כן גם הקרבת אהרן ובניו הלבשתם ומשיחתם, לא תתואר בפרשתנו, והציווי המפורט על חניכת הכהנים בשבעת ימי המילואים כבר פורט בפרשת "תצווה" (שמות כ"ט) ויתבצע למעשה, כפי שאמרנו, בסוף פרשת "צו" ,שם יתברר שבביצוע למעשה יש מספר שינויים, מהציווי על ימי המילואים בפרשת "תצווה" וגם מהציווי על משיחת הכהנים בפרשתנו ושם נסביר מדוע, ובפרשתנו עושה משה רק את הקמת המשכן וכליו ועל כל שלב נאמר- "כאשר ציווה ה' את משה"- והשאלה מדוע?

"ויהי בחודש הראשון, בשנה השנית באחד לחודש, הוקם המשכן ויקם משה את המשכן, ויתן את אדניו (הם הראשונים בבניית המשכן וזה מתקשר לתחילת פרשתנו בעניין האדנים ופקודי העדה של מחצית השקל), וישם את קרשיו… ויפרוש את האוהל על המשכן… כאשר ציווה ה' את משה".

וזה כנגד היום הראשון לבריאת העולם (שלפי ר' יהושע חל בראש חודש ניסן כפי המשכן) שנבראו השמים והארץ, וכנגדם במשכן – האדנים והקרשים כנגד הארץ, והאוהל מלמעלה כנגד השמיים, והמילים "כאשר ציווה ה' את משה" מקבילות למילים – "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" (בראשית א').

"ויקח ויתן את העדות אל הארון (עד כה היו לוחות הברית בארון העץ שעשה משה לפני עלותו להר בפעם השנייה כפי שהצטווה ע"י ה' – "ועשית לך ארון עץ… ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי" (דברים י') וכעת משה מעבירם לארון שעשה בצלאל) וישם את הבדים על הארון" והלא כבר בצלאל עשה זאת בעשיית הארון – "ויבא את הבדים בטבעות על צלעות הארון לשאת את הארון" (שמות ל"ז)? ומדוע כאן נאמר- "על הארון" ולא "ויבא את הבדים בטבעות" – כפי שנאמר בבצלאל? וכן בציווי הראשון למשה בפרשת "תרומה" – "והבאת את הבדים בטבעות"- ושם נאמר שרק לאחר הבאת הבדים, ישים את הלוחות בארון וכאן עשה להפך? אך כפי שהסברנו – הציווי הראשון היה לפני חטא העגל והתייחס ללוחות הראשונים ולא לשניים.

"ויתן את הכפורת על הארון מלמעלה, ויבא את הארון אל המשכן וישם את פרוכת המסך ויסך על ארון העדות כאשר ציווה ה' את משה"- וזה כנגד היום השני לבריאה שבו נברא הרקיע – "המבדיל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל הרקיע".

וכן בענייננו- הפרוכת מבדילה בין הקודש לקודש הקודשים- "והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקודשים" (שם, כ"ו) (וכן שם בציווי למשה נאמר לשים את הכפורת על ארון העדות רק לאחר שימת הפרוכת וכאן עשה משה הפוך, ושוב זה מוסבר בכך ששם מדובר לפני חטא העגל) וכאן המילים – "כאשר ציווה ה' את משה" כנגד- "ויהי ערב ויהי בוקר יום שני".

"ויתן את השולחן באוהל מועד… ויערוך עליו ערך לחם לפני ה' כאשר ציווה ה' את משה"- וזה כנגד היום השלישי לבריאה שבו נבראו הצמחים, וגם כאן לחם הפנים מייצג את הצומח כי בא מחיטה. והמילים "כאשר ציווה ה' את משה"- כנגד "ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי".

"וישם את המנורה באוהל מועד… ויעל הנרות לפני ה' כאשר ציווה ה' את משה"- וזה כנגד היום הרביעי, בו נתלו המאורות ברקיע השמיים, וזה כנגד המנורה המאירה את המשכן. והמילים "כאשר ציווה ה' את משה" – כנגד – "ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי"

"וישם את מזבח הזהב באוהל מועד לפני הפרוכת ויקטר עליו קטורת סמים כאשר ציווה ה' את משה" – וזה כנגד היום החמישי לבריאה – בו נבראה נפש החי – "ישרצו המים שרץ נפש חיה"- ובמשכן כנגד זה הקטיר את הקטורת על מזבח הזהב שמעלה עשן רוחני הממלא את המשכן, וכפי שאמרנו בפרשת "תרומה" – "איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הווי אומר זה הריח" (ברכות מ"ג), ולכן במוצאי שבת מברכים על הבשמים – כנגד הנפש היתירה שהייתה בשבת והלכה במוצאי שבת "וינפש" – וי אבדה נפש, כמובא בגמרא במסכת ביצה – "אמר רבי שמעון בן לקיש נשמה יתרה נותן הקב"ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלים אותה ממנו, שנאמר 'שבת וינפש' כיוון ששבת וי אבדה נפש" (ט"ז).

המילים-"כאשר ציווה ה' את משה" – הם כנגד "ויהי ערב ויהי בוקר יום חמישי".  

"וישם את מסך הפתח למשכן ואת מזבח העולה שם פתח משכן אוהל מועד, ויעל עליו את העולה ואת המנחה כאשר ציווה ה' את משה"- דברים אלה כנגד חלקו הראשון של היום השישי בבריאה, שבו נבראו הבהמות, וכנגדן משה מעלה את עולת התמיד על מזבח העולה – כבש בן שנתו לעולה – זה קורבן מן הבהמה, וכפי שהצטווה בפרשת "תצווה" – "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" (שמות כ"ט), למרות שבפרשתנו בציווי על הקמת המשכן לא נאמר במפורש שבזמן הקמת מזבח העולה, צריך מיד להקריב קורבן עולה – "ונתתה את מזבח העולה לפני פתח משכן אוהל מועד", אך כיוון שלגבי השולחן כן הצטווה לשים מיד את לחם הפנים ולגבי המנורה-כן הצטווה מיד להעלות את נרותיה, אז גם במזבח הזהב משה מיד מקטיר את הקטורת, וכן במזבח העולה מיד מקריב את עולת התמיד, למרות שכל הכלים הללו עדיין לא נמשחו בשמן המשחה, עד לסוף הקמת המשכן והחצר, אך מציווי ה' על המנורה ולחם הפנים הבין משה שזו צורת החניכה של כל כלי, שמיד בהצבתו צריך לחנוך אותו בדבר שלו הוא משמש, למרות שעוד לא הוקם כל המשכן ועוד לא נמשחו הכלים.

וגם על כך חותמת התורה – "כאשר ציווה ה' את משה" (כולל העלאת העולה והמנחה והקטרת הקטורת שלא הוזכרו בציווי במפורש) ומילים אלו כנגד החלק הראשון של היום השישי לבריאה שבו נאמר-"וירא אלוקים כי טוב".

"וישם את הכיור… ויתן שמה מים לרחצה ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם… כאשר ציווה ה' את משה" (אין הכוונה שבזמן הצבת הכיור מיד רחצו אהרן ובניו את ידיהם ורגליהם, כפי שנראה בפרשת "צו" שרק לאחר הקמת המשכן – "ויקרב משה את אהרן ואת בניו וירחץ אותם במים" (ויקרא ח')- וכעת רק משה רוחץ ידיו ורגליו מהכיור מיד בהצבתו (כדי לחנכו בכך, כמו שעשה בכל הכלים שהציב שחנכם מיד) ו"אהרן ובניו" נאמר על שם העתיד שמשם תמיד ירחצו אהרן ובניו את ידיהם ורגליהם לפני בואם לעבוד, לכן נאמר כאן – "בבואם אל אוהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו".)

ודברים אלה, הם כנגד החלק השני של היום השישי לבריאה, שבו נברא האדם, וכנגד זה מוזכרים כאן לראשונה אהרן ובניו – בני האדם שבמשכן, והמילים "כאשר ציווה ה' את משה"-כנגד-"וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי" (אמנם גם היום השלישי נחלק לשניים, ונאמר בו פעמיים "כי טוב" – אך זה בגלל שביום השני לא נאמר כלל "כי טוב", מה שאין כן ביום השישי, שנאמר בו בחלק הראשון "כי טוב", ובחלק השני של בריאת האדם – "והנה טוב מאד", וזה לא על חשבון ימים קודמים, ולכן חלוקת היום השישי לשניים מצריכה כנגד זה במשכן שני חלקים -כפי שהזכרנו).

"ויקם את החצר סביב למשכן ולמזבח, ויתן את מסך שער החצר ויכל משה את המלאכה" – וזה כנגד היום השביעי לבריאה שבו נאמר – "ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" – וכאן לא נאמר "כאשר ציווה ה' את משה" – כי גם שם לא נאמר – "ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי" – ואף לא נאמר "וירא אלוקים כי טוב".

וכאן, בהקמת המשכן נאמר שבע פעמים "כאשר ציווה ה' את משה", וכן בעשיית בגדי הכהונה בפרשתנו גם נאמר שבע פעמים "כאשר ציווה ה' את משה", ולעומת זאת, בפרשת "צו" – כאשר משה מלביש את אהרן ובניו בבגדי הכהונה לא נאמר שם "כאשר ציווה ה' את משה" על כל בגד, אלא פעם אחת – על הלבשת אהרן בשמונת הבגדים, ופעם אחת על הלבשת בניו את בגדיהם.

וכן בעשיית המשכן וכליו ע"י בצלאל לא נאמר כלל – "כאשר ציווה ה' את משה" – ואולי כפיצוי על זה נאמר כאן בהקמת המשכן וכליו (שנעשו ע"י בצלאל) שבע פעמים – "כאשר ציווה ה' את משה".

וברגע שמשה מסיים את הקמת המשכן וכליו, מיד מכסה הענן את אוהל מועד וכבוד ה' ממלא את המשכן – "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן" – כנראה הענן נראה מבחוץ שוכן על המשכן וכבוד ה' מילא מבפנים את המשכן בלי להיראות החוצה, וכשהענן עולה מעל המשכן – זה סימן לבני ישראל לנסוע, ואת הענן ביום מחליף מראה אש בלילה על המשכן לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם (חניותיהם, כי בזמן הנסיעה המשכן מפורק והענן והאש הולכים לפני המחנה).

וכדי שמשה ייכנס אל המשכן, ה' צריך לקרוא לו כפי שנראה בספר "ויקרא" – "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור", בניגוד למשכן שבניית חלקיו החלה מיד לאחר יום כיפור (כשירד משה מהר סיני עם הלוחות השניים) כלומר: בחג סוכות, והקמתו חלה בראשון לחודש הראשון הוא חודש ניסן, בית המקדש הראשון התחיל להיבנות בשני לחודש השני (אייר) ונחנך-"בירח האיתנים בחג הוא החודש השביעי" (מלכים א' ח') כלומר- בחג הסוכות. ומדוע לא נחנך כמו המשכן בחודש האביב ובחג הפסח?

כמו כן, המשכן שימש למקום ההתגלות למשה, מבין הכרובים אשר על הארון – משם היה ה' מדבר אל משה, ואילו במקדש לא היו התגלויות נבואיות לנביאים בתקופת בית המקדש הראשון, אלא להיפך, שם היה ה' שומע את תפילות עם ישראל שהתפללו לבית הזה ולא מדבר משם אליהם?

ויש לומר: שהמשכן היה מיועד רק לבני ישראל ולכן נגלה אליהם רק מתוך המשכן ולא מיועד לנכרים ולאומות העולם, ולכן נבנה רק ע"י בני ישראל בלי שיתוף נכרים בבנייתו, ואף מועד חניכתו זה בחודש של תחילת השנה הייחודית לעם ישראל – חודש האביב – שבו נגאלו ממצרים והוא ראש חודשים רק לעם ישראל.

ולעומת זאת, בית המקדש מיועד לא רק לתפילות עם ישראל אלא גם לאומות העולם – כפי שאמר שלמה המלך בחנוכת בית המקדש – "וגם אל הנכרי אשר לא מעמך הוא… אתה תשמע השמיים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי, למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל" (שם, שם), ולכן גם נכרים השתתפו בבניית המקדש (חירם מלך צור ועבדיו ששלחו ארזים מלבנון וחרשים בעץ ובאבן לעזור לבניין בית המקדש).

ולכן נחנך בית המקדש בחג סוכות, שיש בו משמעות לשבעים אומות העולם – כי מקריבים בו שבעים פרים כנגד שבעים האומות, ולכן גם בעתיד, הגויים יעלו לרגל דווקא בחג הסוכות, כפי שנאמר – "והיה כל הנותר מכל הגויים הבאים על ירושלים ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות" (זכריה י"ד).

ואילו חג הפסח מיועד רק לעם ישראל, ולכן בחודש זה נחנך המשכן המיועד רק לעם ישראל , ולכן המשכן לא נחרב כמו בית המקדש כי נבנה רק ע"י ישראל בניגוד לבית המקדש.

חזק חזק ונתחזק תם פרוש ספר שמות!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *