פירוש לתורה

גאולת הלוי לספר בראשית

מוקדש לעילוי נשמת :

איש החסד שלום זיו בן מלכה

שלום בן יהודה

אסתר בת אהרון

יחיאל בן חיים

שושנה בת צדוק

יחיאל בן שלום

רחל בת ברוך

נחום בן מיכאל

לפדות יגאל בן גאולה ושלמה הלוי

 

פתח דבר

על פי חז"ל, התורה נדרשת בארבעה אופנים: פרד"ס – פשט, רמז, דרש, סוד. בפירוש זה אלך רק על פי דרך הפשט, גם אם זה סותר את המדרשים המקובלים. כי שבעים פנים לתורה.

ואין הפשט בא לחלוק על הדרש, אלא לדור בכפיפה אחת לצידו. וכפי שכותב המהרש"ל למסכת סנהדרין דף נב ע"ב דיבור המתחיל "טעה בדרבי מתנה: ואינני כחולק על התלמוד, שהרי אין בו נפקותא לא לחיובא ולא לפטורא ואין זה אלא למשיחא".

מדברי מהרש"ל אלו רואים שפרשן יכול לחלוק אפילו על הגמרא במקרה שאין לזה השלכה הלכתית למעשה.

וכן אומר "אור החיים" הקדוש פרשת בראשית פסוק א, דיבור המתחיל דע: "דע כי רשות לנו נתונה, לפרש משמעות הכתובים בנתיבות העיון ויישוב הדעת. הגם שקדמו לנו ראשונים ויישבו באופן אחר. כי שבעים פנים לתורה. ואין אנו מוזהרים שלא לנטות מדברי הראשונים אלא בפירושים שישתנה הדין לפיהם. ולזה תמצא, שהאמוראים אין כח בהם לחלוק על התנאים במשפטי ה', אבל ביישוב הכתובים ובמשמעותן מצינו להם בכמה מקומות שיפרשו באופן אחר" (במקום זה חולק "אור החיים" על מדרש בראשית רבה).

רש"י במגילת איכה פרק א פסוק א' על הפסוק "רבתי עם" אומר: "יוד יתירה, כמו רבת עם ויש מדרשי אגדה הרבה, ואני באתי לפרש לשון המקרא כמשמעו".

ו"אור החיים" הקדוש פרשת האזינו פסוק א' אומר: "והגם שקדמונינו בחרו דרך אחר, כבר אמרנו ששבעים פנים לתורה, ובעניין האגדה יכולים לפרש הגם שיהיה הפירוש מנגד לדבריהם, כל שאין הניגוד בדבר הלכה" ("אור החיים" חולק שם על מדרש סיפרי).

וכן אני בפירוש זה, משתדל לפרש על פי הפשט בלבד. גם אם נוגד מדרשי אגדה, כל עוד שמתיישב עם לשון הפסוק.

ספר בראשית

פרשת בראשית

הפרשה מתחילה בשם אלוקים – "בראשית ברא אלוקים", ומסתיימת בשם הויה – "ונח מצא חן בעיני ה'".

והפרשה מתחלקת בזה לשלושה חלקים:

בחלק ראשון – שבעת ימי הבריאה – מופיע רק שם אלוקים.

בחלק שני- סיפור אדם וחוה בגן עדן עד גירושם – מופיע רק הצרוף ה' אלוקים.

ובחלק שלישי – מגרוש אדם מגן עדן עד נח (עשרה דורות לאחר מכן) – מדבר רק שם הויה (ה').

שם הויה זהו שם העצם של הקב"ה, ושם אלוקים הוא שם התואר, כפי שלהבדיל: "יוסף הצדיק", יוסף – זה שם העצם, והצדיק – זה שם התואר.

שם אלוקים הוא שם התואר של ה', שמשמעותו – תקיף, בעל הכוחות ובעל היכולות כולם, כי שורש א-ל – פרושו כח, כפי שאומר לבן – "יש לאל ידי לעשות עמכם רע…" (בראשית, ל"א) – כלומר יש בכח ידי לעשות עמכם רע.

לכן, בשבעת ימי הבריאה מופיע רק שם אלוקים, כי בהם מתואר כוחו של ה' לברוא את כל היקום ולהטביע בבריאה את חוקי הטבע שעל פיהם יתנהג העולם מכאן והלאה, כי שם אלוקים מופיע בתורה גם כתואר לשופט ומחוקק – "עד האלוהים יבוא דבר שניהם אשר ירשיעון אלוהים ישלם שניים לרעהו" (שמות, כ"ב), שבפסוק זה "אלוהים" – משמעו בית דין.

המספר שבע שייך להנהגת שם אלוקים (שמנהיג את העולם בדרך הטבע, ולכן 'אלהים' בגימטריה זה- הטבע), הן מכיוון שבריאת העולם הייתה בשבעה ימים, והן מצד שכל דבר חומרי בעולם מורכב משישה צדדים ומהרוחניות שמקיימת אותו מבפנים, כי כל חלקיק בעולם יש לו – מעלה, מטה, ארבע רוחות העולם וכוחות משיכה ודחייה פיזיקאליים מבפנים שהם הרוחניות שבחומר. בדיוק כפי שששת ימי המעשה שקדמו לשבת, בהם נברא כל העולם הקיים וביום השביעי נכנסה הרוחניות שמקיימת את כל הבריאה.

כמו כן, שבעת ימי הבריאה הם כנגד שבע המידות, כפי שמופיע בברכה שבירך דוד את ה' לעיני כל הקהל: "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה" (דברי הימים א', כ"ט) – ואלו הן שבע המידות הנ"ל: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד מלכות. ("גדולה" היא חסד, "כי כל" זה יסוד, "הממלכה" זה מלכות).

היום הראשון שבו נברא האור, הוא כנגד מידת החסד. שפירושה נתינה ללא גבולות, ככתוב: "חסד אל כל היום" (תהילים, נ"ב), וכן האור הוא שפע ללא הגבלה ומתפשט בכל היקום, במשך אלפי שנים קרן אור הולכת מקצה היקום ועד קצהו ללא עצירה. ויום זה הוא כנגד אברהם אבינו שהוא מידת החסד והנהגתו הייתה נתינה – הן חומרית והן רוחנית לכל אשר פגש, בין צדיק לרשע, ואפילו על סדום ועמורה ביקש מה' למצוא צדיקים בעיר ולהציל את כל העיר בעבורם. ועל זה נאמר: "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם" (מיכה, ז'). וכן חסד שייכת יותר למידת האהבה.

היום השני שבו נעשה הרקיע, המבדיל בין המים העליונים למים תחתונים הוא כנגד מידת הגבורה שמהותה צמצום והגבלה, כפי שנאמר בפרקי אבות: "איזהו גיבור הכובש את יצרו" (פרק ד', משנה א'), כלומר גיבור הוא אדם היודע לשים גבולות ולצמצם  את תאוותיו, כך הרקיע הוא הגבול שגורם לסדר ביקום ומבדיל בין מים עליונים למים התחתונים.

יום זה הוא כנגד יצחק אבינו שהוגבל (בניגוד לאביו אברהם) לא לצאת מארץ ישראל ונשא רק אישה אחת – רבקה, בניגוד לאברהם ויעקב שנשאו מספר נשים.

וכן הוא היה מוכן למסור את נפשו ולהזבח כקרבן עולה לה' בנסיון העקדה שזה שיא הגבורה וכיבוש היצר.

הגבורה שייכת למידת היראה, כי הפחד לעבור את הגבול עוזר לגיבור לכבוש את יצרו, כפי שנאמר: "אלוקי אברהם ופחד יצחק" (בראשית, ל"א).

היום השלישי שמתחלק לשניים הוא כנגד מידת התפארת שמורכבת מחסד וגבורה גם יחד, כי בחלק הראשון של היום השלישי נעשתה הפרדה בין המים ובין היבשה והמים נקוו למקום אחד והושם להם גבול שאין לחצותו, שזה שייך לגבורה.

ובחלק השני הוציאה הארץ את כל עולם הצומח שזו נתינה אין סופית, כי כל פרי יש בו את הגרעין להמשכיותו עד אין סוף, ולכן זה שייך למידת החסד. וביחד השילוב זה מידת התפארת – שמסמלת מספר גוונים.

ולכן נאמר פעמיים "כי טוב" ביום זה.

יום זה הוא כנגד יעקב אבינו שחלקו הראשון של חייו היה איש תם יושב אוהלים ולא נשא אישה עד גיל שבעים ושבע. וחלקו השני של חייו עד גיל 130 יצא לעולם הגדול והתמודד עם עשיו, לבן, שכם ופרעה, ונשא ארבע נשים ונלחם עם המלאך ואיבד את יוסף ואת שמעון וכמעט את בנימין ומצאם מחדש.

ונקרא מידת האמת כי השילוב של חסד וגבורה זו דרך האמת (לכן נבחר להיות אבי האומה ישראלית וממנו מתחיל עמ"י) כנאמר: "תתן אמת ליעקב" (מיכה, ז').

היום הרביעי הוא כנגד מידת הנצח, כי בו נתלו המאורות בשמים שמנצחים מלמעלה על כדור הארץ, הן מבחינת מסלולו בחלל והן מצד עונות השנה וגידול הצמחים ע"י קרני השמש. וכן הירח ו-12 המזלות המשפיעים על המתרחש בכדור הארץ.                     

וכן מצד הנצחיות של הזמן שהתחיל בזמן תליית המאורות שאיתם מחשבים את השנים, המועדים, החודשים והימים, ככתוב: "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים" (בראשית, א').

ומידת הנצח מייצגת את הניצחון כנגד המכשולים והמאמץ לנצח את המעכבים בעבודת ה' ובאויבי ישראל.

יום זה כנגד משה רבנו שהינו מידת הנצח – שהגיע בחייו לדרגה הגבוהה ביותר של עבד ה' אשר ידעו ה' פנים  אל פנים. וכל זה השיג בכח הניצחון היומיומי על היצר והתאוות עד שהפך לעניו באדם.

וכן ניצח על עמ"י ארבעים שנה במדבר וניצח את פרעה ועמלק אויבי ישראל. משה הנחיל לנו את תורת הנצח כי "נצח ישראל לא ישקר" (שמואל, א', ט"ו).

היום החמישי הוא כנגד מידת ההוד, שמשמעה הוד והדר וכן הודאה והלל לה', כי ביום הזה נבראה נפש החיים במים ובאוויר, הדגים והעופות ואת התנינים הגדולים – שאלו חיות הים הענקיות וביניהם הלוויתן נורא ההוד. וביום הזה למעשה נולדה הכרת התודה כי רק יצור חי שייך בו הכרת תודה, כי יש לו נפש חיה המרגשת, שמודה למאכילה ומכירה לו תודה, תכונה שיש גם בבעלי החיים שבים ובאוויר.

ויום זה כנגד אהרון הכהן. שבלובשו את בגדי הכהן הגדול לובש הוד והדר ונכנס לשרת בקודש, להודות ולהלל לריבון העולם ולהקריב קורבנות תודה, כי "הוד והדר לפניו עוז וחדווה במקומו" (תהילים, צ"ו), כי הוד והדר גורמים לנפש להודות. והדבר הכי בסיסי שנדרש מהאדם זו הכרת התודה לבורא על כל רגע ורגע, ולכן מידת הגאווה של 'אני ואפסי עוד' ו'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה' היא שיא של הריחוק מה', כי "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי, ט"ז).

ולכן אהרון הכהן ברגע הקשה בחייו שבו שני בניו – נדב ואביהוא מתו בהקריבם אש זרה-"וידום אהרן" (ויקרא, ט'), ולא ערער ולא מחה והצדיק את הדין. ושתיקתו נוראת ההוד לא מנעה ממנו להמשיך בעבודת הקודש ביום השמיני לחנוכת המשכן להמשיך ולשרת את ה' ולהודות לו על חסדיו עמו.

היום השישי הוא כנגד מידת היסוד שכנגדה אמר דוד "כי כל בשמים ובארץ", כי מידת היסוד כוללת את כל הקודמות – חסד, גבורה, תפארת, נצח והוד – וכלולה מכולם יחד. ומידה זו היא הצינור שמשפיע לנקבה – המלכות המקבלת ומולידה והיא שבת מלכתא-שבת המלכה. וגם יום זה מתפצל לשנים כמו ביום השלישי שגם הוא כולל את שתי המידות הקודמות – חסד וגבורה.

כך היום השישי שכולל את חמשת המידות הקודמות מתחלק לשניים – בחלק הראשון נוצרה הנפש הבהמית ובחלק השני ירדה מלמעלה נשמת האדם שהיא יסוד ותכלית כל הבריאה – "וצדיק יסוד עולם" (משלי, י').

על החלק הראשון נאמר 'כי טוב', ועל החלק השני שכולל את כל הקודמים נאמר: "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" – מאד, אותיות אדם – כי הוא תכלית כל הבריאה.

זהו יומה של הארץ שבחלק הראשון מוציאה את הנפש החיה למינה "בהמה ורמש וחייתו ארץ למינה", ובשלב השני "ויברא אלוקים את האדם בצלמו… זכר ונקבה ברא אותם", ומברך אותם לפרות ולרבות ולמלא את הארץ ולכבשה – כלומר לשלוט בארציות שבגופם ע"י נשמתם האלוקית.

על הארץ נאמר בהרבה מקומות המילה יסוד – "לנטוע שמים וליסוד ארץ" (ישעיה, נ"א), "איפה היית ביסדי ארץ" (איוב, ל"ח), "כי לעולם יסדתם" (תהילים, קי"ט), "ה' בחכמה יסד ארץ" (משלי, ג'), "נוטה שמים ויוסד ארץ" (ישעיה, נ"א). כי היא יסוד הכל ובקידושה ממלא האדם את תכלית הבריאה, כי מעפר נוצר ואת העפר עליו לקדש.

יום זה כולל את כל המידות הקודמות. בכך שמצטווים על פריה ורביה ולמלא את הארץ שזה חסד ושפע, ומצד שני מוגבלים לאכול רק פירות וצמחים שזה שייך לגבורה. האדם מורכב מגוף מוגבל ונשמה שאינה מוגבלת וזה תפארת שמכילה את שני הניגודים, ולאדם ניתן לרדות בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ שזה נצח – כי מנצח ושולט על כל בעלי החיים ומנהיגם, וביכולת האדם להודות ולהלל לה' שבראו ולהכיר תודה שזה מידת ההוד, וכן יש ביכולת האדם להיות נורא הוד כמו משה רבנו שקרן אור פניו, ונאמר לו בהעברת המנהיגות ליהושע "ונתת מהודך עליו" (במדבר, כ"ז), וכמובן הוא יסוד הבריאה וצדיק יסוד עולם ותפקידו במעשיו הטובים להשפיע לקיום כל הבריאה – כי כולה תלויה במעשיו, כמו שנראה בדור המבול שבגללו כמעט נחרב כל העולם.

יוסף הצדיק – מסמל מידה זו – יסוד, כי הייתה בו מידת החסד לפרנס את אחיו למרות שמכרוהו לעבד, הייתה בו גם מידת הגבורה לשלוט ביצרו ולא להתפתות לאשת פוטיפר, והייתה בו מידת התפארת שירש מאביו יעקב – מידת האמת שסיפר את חלומותיו למרות הנזק שגרמו לו, וגם הוא כאביו, בשבע עשרה השנים הראשונות של חייו היה יושב אוהלים ובחלק השני של חייו יצא לעולם להתמודד עם אחיו, עם פוטיפר ועם פרעה ומשל על כל מצרים, בדיוק כמו אביו שגם חייו התחלקו לשני חלקים מנוגדים.

וכן יש ביוסף מידת הנצח – שניצח את כל הקמים עליו לרעה וניצח על כל כלכלת מצרים וניצח את יצרו. וכן מידת ההוד – שידע תמיד להודות לאלוקים שהיה בעזרו וכל אשר היה עושה האלוקים מצליח בידו, וכשעמד מול פרעה אמר: "בלעדי אלוקים יענה את שלום פרעה" (בראשית, מ"א), וכשאחיו נפלו לפניו ובקשו על נפשם כי חשבו שינקום בהם, הוא אמר להם "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם" (בראשית, מ"ה). וכן ניתן עליו הוד מלכות בצאתו על ארץ מצרים. ומצד שני הוא מסמל את מידת היסוד בכללה שהיה צינור המזין את כל עמי הסביבה כי הוא המשביר לכל הארץ, וכל הארץ באו אליו לשבור אוכל. וכן מסמל את קדושת הברית, ולכן נקרא יוסף הצדיק שעמד בניסיון הקשה הזה. וכן יום השישי זה היום שבו הצטוו על פריה ורביה בקדושה ובטהרה.

יום השבת הוא כנגד מידת המלכות, ונקראת גם הנוקבא שמקבלת מהיסוד את השפע ומעבדת אותו ומולידה נשמות חדשות לעולם. ונקראת גם השכינה וכנסת ישראל, ולכן רק עמ"י הצטווה על שמירת השבת והשבת היא היסוד הרוחני שמקיים את כל הבריאה כולה והיא הרוח שבחומר שבלעדיה אין לחומר קיום, אך מצד שני אין לה מעצמה כלום בדיוק כפי שביום השביעי לא נעשתה שום מלאכה, אלא בה – "שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות", וכל מה שיש לה מקבלת מהיסוד, שהוא צינור משאר המידות. ומה שמקבלת, מעבדת ומצמיחה כמו האדמה שמקבלת את הזרע ומצמיחה עץ. ושבת מלכתא (שבת המלכה) מסומלת ע"י דוד המלך ששאב כוחו מכל שבטי ישראל כמו כל מלך, שמצד אחד משרת את העם ומנהיגו כרועה צאן ומצד שני כל כוחו נובע מהעם ובלעדיו הוא כלום. ולכאורה המלך שובת ממלאכה, אך מצד שני כל המלאכה נעשית על פיו ובהנהגתו והאחריות של העם עליו, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה רוחנית והוא אחראי על עמ"י כלפי ה'.

ואכן המספר שבע מופיע רבות בעניינו של דוד המלך, ראשית (עפ"י דברי הימים) היה הילד השביעי לאביו "אצם השישי דויד השביעי" (דברי הימים, א', ב'), אשתו השביעית היתה בת שבע שממנה נולד שלמה המלך ממשיכו ויורשו, דוד נולד בשבת ומת בשבת ובחג השבועות נולד ומת, וחי שבעים שנה, וכשחטא במפקד ישראל – מתו שבעים אלף מישראל, "ואיש מהר אפרים שבע בן בכרי שמו נשא ידו במלך דוד" (שמואל ב', כ'), ושבע שנים מלך בחברון.

עד כאן שם אלוקים ששלט בשבע ימי הבריאה ומספרו שבע.

בסיפור גן העדן מופיע שם הויה שהינו שם העצם של הקב"ה, אך גם בשם העצם יש רמז על המהות – היה, הווה ויהיה.

כמו כן, אמנם, העולם מתנהג עפ"י חוקי הטבע, שטבע שם אלוקים, אך זה רק כלפי חוץ. בפועל שם הויה מהווה את הכל בכל רגע ורגע ומדי פעם במהלך הזמן מתגלה דבר זה כאשר שם הויה שובר לכאורה את הטבע בנס מעל הטבע, כמו במכות מצרים ובקריעת ים סוף שאז מתברר שגם הטבע וחוקיו, הם בעצם נס גלוי שפשוט התרגלנו אליו, ולכן נראה טבעי. אך למעשה מי שאמר לשמן שידלק יאמר גם לחומץ שידלק, והכל ברצונו יתברך.                                                                       

לכן, במעמד הר סיני ששם הויה אומר את עשרת הדברות (לשם הויה שייך המספר עשר) לעמ"י, אז בדיברות של פרשת "יתרו" נאמר "זכור את יום השבת לקדשו…כי ששת ימים עשה ה' את השמים אות הארץ… וינח ביום השביעי" – כלומר הסיבה של שבת זה שבעת ימי הבריאה. ובדברות השניות בפרשת "ואתחנן" נאמר "שמור את יום השבת לקדשו…וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן ציווך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת" – פה נזכר ששמירת שבת היא בגלל יציאת מצרים, ולא מוזכר שבעת ימי הבריאה? אלא, שלכאורה בדברות הראשונות מוזכר ששם הויה עשה בששת ימים את השמים והארץ וינח ביום השביעי. והלא בפרשתנו מוזכר רק שם אלוקים ולא שם הויה בנוגע לשבעת ימי הבריאה?

אלא שדבר זה מתורץ בדיברות השניות: כי מי שעשה את יציאת מצרים שזה נס מעל הטבע, הוא מהווה את חוקי הטבע שנוצרו בשבעת ימי הבריאה, וה' הוא האלוקים, רק מסתתר בתוך חוקי הטבע, אך למעשה מהווה אותם בכל רגע ורגע. ולכן יציאת מצרים שחשפה דבר זה, היא הסיבה לשמירת השבת ע"י ישראל דווקא שהוא תכלית רצונו של שם הויה בבריאה. ורק כשיצאו ממצרים ונוסד עם ישראל הגיע הזמן לצוות על שמירת השבת ולגלות סוד זה.

ובסיפור גן העדן, בא לביטוי רצונו הפרטי של שם הויה במסגרת העולם הכללי שזהו אדם מן העפר ונשמה ממעל, שיש לו בחירה וצריך לקדש את החומריות של יסוד העפר שבגופו ע"י שיקיים את ציווי ה' לא לאכול מפרי עץ הדעת, ולכן מופיע שם הויה בכל סיפור גן העדן, אך כיוון שסיפור גן העדן התרחש ביום השישי לבריאה בתוך מסגרת שבעת הימים שנשלטה ע"י שם אלוקים – לכן בכל סיפור גן העדן מופיע הצירוף ה' אלוקים, וכן בגלל שאדם הראשון בעצם נשא שני כובעים – כובע אחד כנציג מין האדם במסגרת כלל היקום (כי היה רק הוא וחוה) ששייך לשם אלוקים והוא חלק מהטבע הכללי. והכובע השני כרצונו הבלעדי של שם הויה מכל הבריאה כיחיד הסגולה שבשבילו הכל נברא, ולכן מצטרף שם הויה לסיפור גן עדן.

אך, ברגע שאדם וחוה נכשלים ומגורשים מגן עדן מתחיל השלב השני ברצון שם הויה למצוא אדם שיקדש את החומר במסגרת האנושות הכללית ,לכן בדיבור עם קין לאחר הגירוש מגן עדן מופיע רק שם הויה, כי כאן מדובר לאחר שבעת ימי הבריאה, וכן קין לא מייצג לבד את האנושות כפי שייצג אדם בגן עדן. ולאחר שקין נכשל ברצח הבל משתררת שתיקה של שם הויה עד נח-עשרה דורות לאדם הראשון – שמצא חן בעיני ה' על רקע דור המבול שהשחית את דרכו על הארץ, ובנח בחר ה' להמשיך את האנושות עד שיתגבש העם הנבחר, עמ"י, שימשיך את רצונו של שם הויה בבריאה ויקדש את חומריותה הקשה של ארץ כנען בתרי"ג המצוות של תורת ה'.

ומספרו של שם הויה הוא עשר- "העשירי יהיה קודש לה'" (ויקרא, כ"ז), כי ה' אחד ועשרות של אחד הם עשר, ואדם הוא אחד לאנושות, ונח הוא עשירי לאדם ואברהם הוא עשירי לנח, וממנו השתלשל עמ"י – עם ה'.

ולכן גם כל שנות החיים המוזכרים בעשרת הדורות בין אדם לנח הם לפי השיטה העשרונית של עשרות, מאות ואלפים, ומכאן לכל העולם שלאחר מכן השיטה העשרונית שולטת בכל העמים.

ולקראת סוף הפרשה, בזמן דור המבול המושחת אומר ה': "לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה" (בראשית, ו'), ויש כאן רמז למשה רבנו (בשגם=משה בגימטריה) שהגיע לפסגת רצון שם הויה ונפטר בגיל מאה ועשרים שנה והגיע לדרגת עבד ה' שזו הדרגה הכי גבוהה שאדם יכול להגיע אליה: "וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'… ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו…ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו השם פנים אל פנים". (דברים ל"ד).

והרוצה ביתר העמקה והרחבה בפרשת בראשית יעיין בספרי "אגלי דעת" על פרשת בראשית.

פרשת נח

הפרשה מתחילה בנח ומסתיימת באברהם כפי שפרשת "בראשית" התחילה עם אדם הראשון והסתיימה בנח.

בפרשת בראשית היו שני חטאים גדולים ע"י אנשים יחידים: חטא עץ הדעת ע"י אדם וחוה, וחטא רצח הבל ע"י קין אחיו.

החטא הראשון שייך לנשמה ולדעות – "נחמד העץ להשכיל", "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע".

והחטא השני שייך למידות – קנאה, כי קין קינא באחיו הבל ורצחו נפש.

וכאן בפרשת נח, גם יש שני חטאים גדולים, אך הם של האנושות בכללה ולא של יחידים – חטא דור המבול שהתאפיין בהשחתת המידות – גזל, ניאוף וחטא דור הפלגה שהתאפיין בחטא של הדעות – "שפה אחת ודברים אחדים", "נעשה לנו שם".

ואילו בענישה אנו רואים יחס הפוך בין שתי הפרשות

בפרשת "בראשית" על חטא של הדעת העונש חמור ביותר – גירוש מגן עדן: "מעפר באת ואל עפר תשוב", "ארורה האדמה בעבורך", "בזיעת אפך תאכל לחם". ולאשה: "הרבה ארבה עצבונך והרונך", "בעצב תלדי בנים", "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך".

וכן עונש זה הוא לא רק להם אישית אלא לכל הדורות עד ביאת המשיח.                      

ואילו לקין על חטא הרצח שנבע מקנאה – חטא המידות, העונש קל ביותר וגם רק לו אישית ולא לזרעו אחריו: "כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כוחה לך, נע ונד תהיה בארץ".

ואילו בפרשת נח הענישה הפוכה: על חטא דור המבול שהוא חטא של המידות – גזל וניאוף – מחיית כל האנושות במבול, ואילו על חטא דור הפלגה שזה חטא של הדעות – עונש קל ביותר: "ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו ויפץ ה' אותם

משם על פני כל הארץ" – די דומה לעונש של קין, למרות שפה זה חטא של הדעות ואצל קין חטא של המידות, אז לא מובן, מה יותר חמור, חטא של הדעות או חטא של המידות?

על מנת לענות על השאלה נצטרך להבהיר את היחס בין מצב העולם לפני המבול למצבו לאחר המבול.

אדם הראשון לפני החטא היה שכלי לחלוטין והחיבור שלו לגופו היה מזערי ותאוות הגוף היו מינימליות לצורך קיום הגוף באכילה ושתיה ומה שנדרש ממנו זה רק לא לאכול מעץ הדעת.

דרישה זו שייכת הייתה לנשמה שנמשכת למושכלות ויכולה להתפתות לאכול מעץ הדעת ע"מ להשכיל, ולכן נקודת הבחירה של אדם הראשון הייתה בתחום הנשמה בלבד האם לציית לציווי ה' או לעבור עליו כדי לקנות דעת.

וכאשר נכשל אדם הראשון ואכל מעץ הדעת, חל חיבור בין הנשמה לגוף החומרי, כך שתאוות הגוף ישתוו לכח הנשמה ,כך שנוצר מאבק מתמיד – בין שאיפות הנשמה לתאוות הגוף ולכן גורש האדם מגן עדן ונדרש לעבוד את האדמה שממנה לוקח – כלומר להילחם ביסוד העפר שבגופו ולא להיכנע לתאוות הגוף אלא לקדשן ולרתום אותן לעבודת ה'.

אך, כיון שהאדמה גם התקללה בעבורו, היה קשה מאוד לנצח את חומריותה והתאוות היו חזקות מאוד, ולכן קין שהיה עובד אדמה נכנע לתאוותיו ורצח את הבל כי קנאתו הייתה חזקה מאוד בגלל יסוד העפר החזק שבגופו.

וכן דור המבול לא הצליחו לשלוט בחומריות הקשה של האדמה שבגופם והתמכרו לתאוות הגוף הקשות שגורמות לאדם להיות אנוכי וירצה לספק את תאוותיו על חשבון השני ולכן מלאה הארץ חמס, גזל וניאוף, והשחית כל בשר את דרכו על הארץ וגם הארץ נשחתה בגללם.

אז החליט ה', שחומריות האדמה קשה מדי עבור האדם והאנושות בכללה ויש לעדנה, כדי שתהיה אפשרות לעמוד בניסיון. ולהשאיר מקום אחד בעולם – ארץ ישראל, ששם תישאר החומריות בשביל עם נבחר, שתפקידו יהיה לקדש את חומריותה ע"י תרי"ג מצוות התורה.

לכן החליט ה' להביא מבול על הארץ, שמצד אחד ישמיד את האנושות שחומריותה קשה מדי ואין לה כבר תקנה, וכן את עולם החי שנגוע בחומריות האדמה וגם הוא השחית את דרכו על הארץ. אך עולם החי שבמים (שלא הושפע מיסוד העפר כי שייך יותר ליסוד המים המעודן) לא השחית את דרכו ולכן לא נידון לכליה.                                                                                                                    וכבר נאמר במשנה (כלים יז, יג) :"כל שבים טהור".

ומצד שני, המבול יטהר את האדמה ויעדן את חומריותה ע"י יסוד המים המטהר, ולכן נמשך המבול עצמו 40 יום כנגד 40 סאה של המקווה שמטהר את הטמאים.

כך גם טוהרה הארץ ועודנה, למעט א"י ש"לא גושמה ביום זעם" ולכן – "ארץ לא מטוהרה היא" (כפי שנאמר ביחזקאל פרק כ"ב פסוק כ"ד).

ולשם כך נבחר נח (שהיה היחיד שהצליח להתמודד עם חומריות גופו באותו דור) להיות אבי העולם החדש לאחר המבול.

וכפי שבבריאה הראשונה אדם הראשון נשמר בגן עדן בנפרד משאר העולם, כך נח נדרש להיכנס לתיבה ולהיות מבודד משאר האנושות עד לאחר המבול.

לאחר המבול השתנה האקלים בכדור הארץ, ובעקבות כך השתנו הטבעים, והאדמה שאיבדה מחומריותה השפיעה פחות על נפש החיה הבהמית, ולכן הותר הבשר באכילה וכן התקצרו שנות האדם ובני נח הצטוו לפרות ולרבות ולמלא את הארץ.

אך לאחר מספר דורות החליטו כל צאצאי נח להתקבץ במקום אחד ולעשות להם שם – "פן נפוץ על פני כל הארץ"- כלומר המרו את ציווי ה' למלא את הארץ והעדיפו להתרכז במקום אחד ולהיות כולם שפה אחת ודברים אחדים ולמרוד בריבונו של עולם בהנהגת נמרוד בן כוש.

וכיון שהאחדות היא כוח חזק מאוד בעולם הרוחני שנאמר: "חבור עצבים אפרים הנח לו" (הושע ד') – כלומר אפילו עובדים לע"ז, כל עוד שמאוחדים מניחים להם מלמעלה, אך "חלק ליבם עתה יאשמו" (הושע, י') – ברגע שחל פירוד אפשר להעניש ולכן אחדותו של דור הפלגה היוותה איום על אפשרות של עם נבחר שיקדש את החומר בא"י, כי דעה אחת ושפה אחת לא תאפשר שום גיוון מחשבתי, ואברהם העתיד למרוד בסביבה האלילית לא יוכל לשרוד מול אחדות אלילית. ולכן ה' בלבל את שפתם והפיץ את דור הפלגה לכל קצווי הארץ, והתחיל המושג של שבעים אומות ואז היה מקום לאברהם להיות יחיד הסגולה שממנו ישתלשל העם הנבחר שיקדש את חומריותה של א"י.

ובכך מתורצות השאלות שהעלינו.

כל החטאים שהזכרנו, הן בפרשת "בראשית" והן בפרשת "נח", לא גררו עונש אלא תיקון.

אדם הראשון באוכלו מעץ הדעת, שינה את מצבו כתוצאה מאכילה זו וניתן לו מבוקשו לדעת טוב ורע, אך דבר זה, בהכרח, לא איפשר לו להישאר בגן עדן, כי מהותו השתנתה ונדרש לשלוט בחומריות של יסוד העפר שבגופו ע"י עבודת האדמה בזיעת אפיו.                                                                                                                     וכן קין שרצח את אחיו כתוצאה מהיותו עובד אדמה, וחומריותה השפיעה עליו, שאהב קניינים וקינא באחיו, נמצאה לו תקנה להיות נע ונד בארץ ובכך להפסיק להיות עובד אדמה וממילא פחות נתון להשפעתה ופחות מועד להיכשל.

אך זה התאפשר רק לקין כי היה כמעט יחיד בעולם, אך לדור המבול לא הייתה תקוה בגלל כמותם הגדולה, וכן דור המבול שהשחית את דרכו כתוצאה מהניסיון הקשה להתמודד עם חומריות האדמה, התקנה היחידה למצבו הייתה השמדה, כי חומריותם הקשה לא איפשרה להם קיום הדדי כי כל אחד בלע את השני וכל עולם החי בארץ הושפע מכך והשחית את דרכו, ועוד זמן נוסף כבר הם בעצמם היו מכלים אחד את השני.

לכן הברירה היחידה הייתה למחות את הכל ולעדן את האדמה מחומריותה ולהשאיר מקום אחד (א"י), לעם אחד נבחר שימשיך את התפקיד של קידוש האדמה, ושאר האנושות תתפזר בעולם ותקיים 7 מצוות בני נח – שהן מצוות שכליות שמאפשרות קיום בסיסי של העולם.

וכאשר דור הפלגה התנגד לכך והעדיף להישאר ביחד אז בלבל ה' את שפתם ובכך ממילא התפזרו לכל קצווי תבל, אך זה לא עונש אלא תקנה לעולם, כי בלעדי זה לא היה אפשרי גיבושו של עם נבחר שיצא מאברהם אבינו.

לכן, גם במבול וגם בדור הפלגה אנו מוצאים את אותו שורש נבל, כי המבול שורשו נבל (האות נ' נעלמת באות ב' בצורת דגש והיה צריך לומר מנבול) כי כל עולם החי נבל, כמו עלה נובל שמת ונהפך לדשן המזין את האדמה וממנו צומח צמח חדש, כך המבול המית את עולם החי ביבשה ומתוך זה צמח עולם החי חדש ומטוהר.

בדור הפלגה  חוזר השורש נבל: "הבה נרדה ונבלה שם שפתם… על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ" – גם כאן ה' גרם לניבול שפתם של דור הפלגה שכל אחד שכח את שפתו המקורית (לשון הקודש) ונאלץ להמציא שפה הסכמית משלו, וכך נוצרו השפות של שבעים האומות כתוצאה מנבילת לשון הקודש

בפיהם. וכיון שדרכו של ה' לפעול במידה כנגד מידה יש למצוא את הקשר בין שני החטאים לשני העונשים בשורש נבל.

שורש זה נמצא גם במילה – נבלה, שפירושה גוף מת של בעל חי, בדרך כלל בהמה או חיה, ופירושו: גוף חומרי לאחר שאיבד את הרוחניות – הנפש החיה. וזה מקביל לדור המבול שהלכו אחרי חומריות הגוף והתעלמו לחלוטין מהנשמה שבקרבם ומהרוחניות שמחיה את גופם החומרי, בכך לא נבדלו מנבלה שהיא חומר ללא רוח.

ולכן גם עונשם במבול בעצם סיים את איבוד הרוחניות שבגופם והפך אותם לנבלה ממש.

דור הפלגה, לעומת זאת, לקח את הנשמה האלוקית והשתמש בה כנגד ה' שנתנה בגופם- "נעשה לנו שם", "ומגדל וראשו בשמיים"- כלומר רצו להשתמש בכוח נשמתם כדי למרוד בה', היפך ממטרת הנשמה בגופם, שנועדה לקדש את הגוף ולהכיר תודה לבוראם, הם השתמשו בה כנגד ה' וזאת כפיות טובה, כי כח הנשמה בגוף זה בעיקר כח הדיבור (כפי שמתרגם אונקלוס על הפסוק :"ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"-"והוות באדם לרוח ממללא" (בראשית ב')) והשכל, ופה הם ניצלו את זה ש"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" ולהפר עצתם ה' נובל את שפתם בדיוק במה שרצו להשתמש נגד ה'- ה' בלל את שפתם והפר מחשבתם.

עניין כפיות הטובה נמצא במילה נבל שפירושה כפוי טובה –  "הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך" (דברים ל"ב) – ששם משה מוכיח את עמ"י על כפיות הטובה שגומלים לה' רעה תחת טובה.

כמו כן, מצאנו בדברי אביגיל לדוד בעניין בעלה נבל שהשיב רעה תחת טובה לדוד: "אל נא ישים אדוני את ליבו אל איש הבליעל הזה על נבל כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו" (שמואל א', כ"ה).

דור הפלגה שהתנהגו בנבלות וכפיות טובה, נבלה שפתם ואיבדו את לשון הקודש שבה נברא העולם. כי היא נועדה לקידוש הגוף החומרי ולעסוק בדברי תורה וקדושה ולא בניבול פה ובתוכניות מרד בה' .

ולכן הפרשה פותחת בנח ש"צדיק תמים היה בדורותיו", ועל רקע דור המבול שאיבד את הרוחניות והתמכר לחומריות הגוף ולתאוותיו, בלט נח בכך ש "את האלוקים התהלך נח" – בדיוק הפוך מהם, עסק ברוחניות ולא התמכר לחומר, והיה "צדיק תמים בדורותיו"- גם בדור המבול וגם בדור הפלגה. כי בניגוד לדור הפלגה ניצל את נשמתו האלוקית למטרתה האמיתית ולכן נבחר להיות אבי האנושות לאחר המבול.

הפרשה מסתיימת באברהם אבינו,  שהוא התיקון לדור הפלגה שכפרו בטובתו של ה'. ואברהם, תכונתו העיקרית הייתה הכרת התודה. שברקע משפחתו וסביבתו האלילית, היה היחיד שהכיר בכך שיש בורא לעולם ונלחם נגד הזרם להפיץ ברבים את האמונה באל אחד, ולכן הוא זה שנבחר להישלח לארץ כנען ולהכין את הקרקע לעם הסגולה – עמ"י, שעל רקע כפיות הטובה של אומות העולם, ימסור את נפשו בכל הדורות לקידוש שם ה' ולהכיר תודה לבורא. כנגד דור המבול שאיבד את רוחניותו והתמכר לחומריות – עמ"י יקדש את החומריות הקשה של א"י שלא גושמה ביום זעם ולא טוהרה במבול, ועמ"י באמצעות התורה שקיבל בסיני יקדש את א"י במצוות התלויות בארץ ויקדש

את חומריותה – ובכך יתקן את שני החטאים של האנושות – דור המבול ודור הפלגה.

והרוצה להעמיק ולהרחיב הבנתו בעניין המבול ופרשת "נח", יעיין בספרי "אגלי דעת" על פרשת "נח".

פרשת לך-לך

בפרשת "נח" הפועל נח חזר שוב ושוב, אם בשמו של נח ואם במנוחת התיבה על הרי אררט ("ותנח התיבה"), ואם היונה שלא מצאה מנוח לכף רגלה ואם בדור הפלגה שרצו לנוח במקום אחד ולא להתפזר ("פן נפוץ על פני כל הארץ") בעולם הגדול. ואכן מהותם של בני נח זו מנוחה, יש להם את שבע מצוות בני נח, שבעיקרן נועדו לקיים חיי מנוחה ורוגע בין בני האדם, ללא שום שאיפות גבוהות מעבר לקיום חיי הגוף בעולם הזה.

בפרשתנו, המצב שונה לחלוטין. עם בחירתו של אברהם – אביו העתידי של עמ"י (עם ה', העם הנבחר שיקבל את התורה ועמה תרי"ג המצוות) נוצרה דרישה חדשה של – לך לך, לא לנוח במקום אלא להתקדם וללכת קדימה. כי זו תכליתו של האדם- ללכת ולעלות ולא להשאר במצב מנוחה וחוסר התקדמות. ובכך עולה הוא על מלאך, שלא יכול לעלות במדרגות הקדושה, לעומת אדם שיכול להתקדם ולעלות במדרגתו, אפילו על מלאכי שמים. כפי שאומר מלאך ה' אל יהושע הכהן הגדול בזמן זכריה הנביא: "כה אמר ה' צבאות אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמר וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמר את חצרי ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" (זכריה ג').                     

רואים שבני אדם נקראים מהלכים, לעומת המלאכים שנקראים עומדים. כי למלאך אין את חומריות הארץ – שזה הרצון לקבל לעצמו, אלא רק רצון לתת ולכן לא שייך קידוש החומר ולא שייכת עלייה. ואכן אברהם לא מפסיק ללכת, הן במובן הפיזי והן במובן הרוחני, ומניסיון לניסיון הוא עולה במדרגה, עד לניסיון הקשה מכולם – ניסיון העקדה.           

ואכן פרשתנו ופרשת "וירא", הן רצף של ניסיונות ומסעות של אברהם, שכל אחד מהם מעלה אותו לשלב הבא, הקשה יותר.

מוכרחים לומר שיש סיבה אחרת לבחירתו של אברהם ואם כן מהי? ובמה היא מתאימה להתמודדות עם ארץ כנען החומרית והקשה, שבגללה נבחר דווקא אברהם?

לשם כך, עלינו לעיין בסוף פרשת "נח" בייחוסו של אברהם, ושם מוזכר פסוק שלכאורה לא שייך- "ותהי שרי עקרה אין לה ולד", ולשם מה אומרת זאת התורה דווקא שם, כשהם עדיין באור כשדים לפני שיצאו לחרן, הרי גם מילכה אשת נחור עדיין לא ילדה, ומי אמר ששרי היא העקרה אולי אברהם הוא העקר? ומזה שהתורה מציינת שהיא העקרה משמע שהוא לא עקר, ולשם מה אומרת זאת התורה, בלי שום הקשר לפני ואחרי, כמו שיש אצל רבקה ואצל רחל ואצל חנה, ששם עובדה זו מוזכרת בהקשר של תפילה לבנים ויש לה נחיצות להיאמר, אך כאן לא מוזכר שום דבר לא לפני ולא אחרי שקשור לעניין, אלא פתאום נזרקת אמירה זו ללא שום המשך או הסבר.

כמו כן, מדוע ה' מדבר אל אברהם דווקא בגיל שבעים וחמש ועד אז לא מוזכר שום דיבור אתו, הלא לפי מדרש רבה בגיל שלוש הכיר אברהם את הבורא ולא קיבל את עבודת האלילים שסביבו, ומדוע חיכה ה' לגיל שבעים וחמש דווקא ולא ציווה עליו ללכת לארץ כנען כבר בגיל צעיר יותר, כשכוחו במותניו?                                                                                

לכן, נראה לומר שזו הסיבה שנבחר דווקא אברהם – בגלל הרגישות המופלאה שלו לזולת, במקרה זה- אשתו, למרות שידע שהיא העקרה ולא הוא (כנראה ע"פ המדרש ששרה הייתה איילונית ויש לזה סימנים חיצוניים בגוף האישה שמעידים על כך ולכן גם היא עקרה כמו כל איילונית) בכל זאת לא גירש אותה ולקח אישה אחרת או לכל הפחות לא לקח פילגש בנוסף כדי להביא ילדים לעולם, דבר שהיה נהוג באותה תקופה (כפי שרואים לגבי נחור אחיו שלמרות שאשתו מילכה ילדה לו שמונה בנים

בכל זאת לקח פילגש ושמה ראומה שילדה לו עוד ארבעה בנים (סוף פרשת "וירא")) וכל זאת כדי לא לפגוע ברגשותיה של שרה ורק כאשר שרה בעצמה יזמה לתת לו את הגר שפחתה, רק אז הסכים, וגם אז ברגע ששרה ביקשה ממנו לגרשה מיד גירש את הגר, ומדובר כאן באדם בן 75 שחי שנים רבות עם אותה אישה ומאוד רוצה בנים (כפי שרואים בפרשתנו שלמרות כל ההבטחות הגדולות של ה' בירושת הארץ "ואעשך לגוי גדול" -מה שהכי חשוב לאברהם: "ויאמר אברם: ה' אלוקים מה תתן לי ואנוכי הולך ערירי" (בראשית ט"ו)) ובכל זאת, למען אשתו מוותר על הדבר הכי חשוב, באדם כזה ה' בוחר, דווקא בגלל מידת הנתינה והחסד שיש בו. כי דווקא בזוגיות איש ואשתו, נבחנת מידת הנתינה, בפרט לאחר הרבה שנים ביחד. כי הרבה יותר קל לתת לאחרים כשכולם משבחים אותך על כך, מאשר בתוך חיי המשפחה בינו לבינה שאין עדים ויש הרגל ושחיקה ורק אלוקים רואה ושומע מה קורה ביניהם, שם לגלות כזאת רגישות ונתינה ומידת החסד זה המבחן הגדול שאברהם עלה בו על כולם.

ואם תשאל, אם כן, מדוע בפרשתנו ובפרשה הבאה – במצרים אצל פרעה ואצל אבימלך בגרר. אברהם אומר לשרה "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך" – לכאורה זה נראה כשיא האנוכיות, את תיאנסי כדי שלי יהיה טוב ואקבל מתנות? אך בדיוק להיפך, כיון שאברהם ידע שאם יהרגוהו וייקחו את אשתו למלך, היא לא תשרוד את היעדרו ומרוב צער תמות, והדרך היחידה להצלתה זה ע"י שתאמר שהיא אחותו, כך שאברהם ישרוד ויוכל לפעול להצלתה גם היא.

וכמובן ששרה לא תסכים להתכחש לבעלה ולומר שהוא רק אחיה, לכן נדרש אברהם ברגישותו המופלאה לגרום לה לחשוב שאין היא מתכחשת לו, אלא להפך גומלת אתו חסד ומיטיבה עמו

בהתכחשותה ולכן אומר לה – "זה חסדך אשר תעשי עמדי אל כל המקום אשר נבוא שמה, אמרי לי אחי הוא" (בראשית כ'), כך גם מציל אותה ממוות וגם גורם לה לחשוב שעושה עמו חסד בהתכחשותה כביכול, וזה רק אדם עם רגישות מופלאה לזולת יכול להגות.

מידה כזו גבוהה של חסד, לא מצינו באף אחד מהצדיקים שלפני אברהם, ולכן רק בו בוחר ה' ללכת אל ארץ כנען, כי זו הארץ עם החומריות הגדולה של הרצון לקבל לעצמו ולתיקונה צריך אדם עם מידת נתינה הכי גדולה, ורק הוא יוכל להתמודד עם תושבי הארץ ולא חלילה להיות מושפע מהם. כי הוא ההופכי למידת סדום.

אך גם מידת החסד של אברהם צריכה לעבור בירור של עשרה ניסיונות קשים. 

כי יש אנשים, שבטבעם נולדו רחמנים ואכפתיים עם לב טוב, ואם כן אין להם מאמץ לנתינה כפי שיש לאנשים שנולדו עם טבע קשה של קמצנות ואנוכיות, שעבורם כל נתינה דורשת מאמץ ושבירת הטבע. ולכן גם אברהם נדרש לברר את מידת החסד הטבועה בו, האם היא נובעת מבחירה מושכלת או שהיא חלק מטבעו, ולשם כך נדרש לעזוב את משפחתו וארצו – דבר הקשה לאיש שמידת החסד טבועה בו וקשור מאוד למשפחתו ומולדתו, וללכת אל ארץ שתושביה קשים ואכזריים ולא מעריכים נתינה אלא להפך יש חוקי סדום שאוסרים על נתינה לזולת ודווקא שם תתברר מידת החסד כנתינה אמיתית שכלית ולא דחף טבעי מולד.

ולכן כל נתינה נבחנת מול רצון ה' ולא מול הרגש הטבעי, וכשלוט בן אחיו נמשך אחרי הרכוש והחומריות – אברהם נפרד ממנו למרות קשרי המשפחה החזקים. כי זה רצון ה' שלא לגור יחד עם אדם כזה, דבר שגורם חילול ה' בעיני יושבי הארץ – הכנעני והפריזי.  אך כאשר נלקח לוט בשבי, מוכח שהפרידה לא הפחיתה במאום מהקשר של אברהם לבן אחיו ושם נפשו בכפו להלחם עם ארבעה מלכים כדי להצילו מידם. ועם זאת עדיין גר בנפרד ממנו לאחר מכן, בגלל בחירתו של לוט בסדום שהיו רעים וחטאים לה' מאוד, ובכך מוכיח אברהם שיכול להתגבר על מידת החסד כשזה נוגד את רצון ה'.

וכן, כפי שהסברנו לעיל בעניין לקיחת שרה לפרעה, אברהם מוכן להצטייר כאנוכי, ולכאורה להפקיר את אשתו לפרעה, כדי להציל את חייו ושייטיבו לו בעבורה, כדי למעשה להציל אותה ואת שליחותו בעולם כמפיץ שם ה' בעולם. דבר שאדם שבטבעו טוב לב ולא מבחירה שכלית, היה נמנע לעשות כי 'מה יגידו'.

וכן במלחמת המלכים מוכח, שאיש החסד יודע גם להרוג את הרשעים, ולא נרתע ממלחמה – שנוגדת מטבעה את תכונות איש החסד. ועם זאת, יצר ההריגה ששולט במלחמה לא משבש את מידתו – מידת החסד ולא גורם לו להשאיר לעצמו את השלל והרכוש שמגיע לו בצדק וכל זאת כדי לקדש שם ה' בעולם ולהראות למלך סדום החומרני מה זו נתינה אמיתית, שגם הציל את כל יושבי עירו וגם לא לוקח שום שכר על כך וזו תופעה הנוגדת את כל חוקי המוסר של סדום.

ופרשתנו מסתיימת בציווי על ברית המילה, שנדרש אברהם למול את עצמו וכל אנשי ביתו כולל בנו ישמעאל, וזה גם מעשה שנוגד את מידת החסד. שלכאורה יש כאן הטלת מום בבני אדם, שכל הסביבה האלילית יכולה לראות כאכזריות, אך למעשה ברית המילה מסמלת את עיקר תפקידו של אברהם בארץ כנען – קידוש החומריות, כי ברית המילה מסירה את העור העודף ומשאירה בדיוק את הנחוץ – בפרט באיבר שבו מצויות התאוות הקשות ביותר.                                                                                                    

וזה מסמל את קידוש החומר – שצריך לקבל על מנת לתת, ולא על מנת לקבל לעצמו בלבד וכל מה שעודף על מה שצריך לקיום הגוף – זה קבלה לעצמך.

לכן, רק מי שמקיים את ברית המילה ראוי לרשת את ארץ ישראל, כי רק מי שהופך את הקבלה לנתינה, יכול לשרוד בארץ ישראל החומרית ולקדש את חומריותה, באמצעות מצוות התלויות בארץ – כהפרשת תרומות ומעשרות מכל היבול, ושביעית ויובל והפרשת חלה וערלה וחדש ומתנות עניים – לקט, שכחה ופאה.

כי כל מצווה כזאת מקדשת את היבול בכך שאינך מקבל לעצמך אלא על מנת לתת וכך כל יבול – חומרי מתקדש ונהפך לנתינה, בדיוק כפי שברית המילה מצמצמת את ההנאה העצמית בקיום מצוות פרו ורבו ומזכירה לאדם שהמטרה במצווה זו היא כדי לשמח את אשתו ולהביא ילדים לעולם ולא סיפוק תאווה גרידא, ומכך לשאר הנאות עולם הזה, שצריך למול אותן ולקצץ את העודף מעל לקיום הגוף הבסיסי – לצורך עבודת ה'.                                        

לכן, צריך לאכול במידה ולישון במידה כפי הצורך לקיום, ולא לזלול ולסבוא ולמלא כרסו במעדנים ולהעביר את ימיו בשינה ובתענוגים, כי אז הארץ תקיא אותך מקרבה כפי שהקיאה את שבעת עממי כנען שהחניפו את הארץ והשחיתו אותה בתועבותיהם.

ובהתאם לעלייתו של אברהם במעלות הניסיונות יש גם עלייה בגמול משמים על כל עלייה.

בתחילה ה' אומר לאברהם: "אל הארץ אשר אראך"- בלי הבטחה שתהיה שלו. לאחר העמידה בניסיון שאברהם עוקר מבית אביו ובא לארץ כנען, ה' נראה אליו (דרגה גבוהה מאמירה) ומבטיח את הארץ לזרעו של אברהם: "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (לזרעך ולא לך) – בעתיד. לאחר הפרידה מלוט ה' כבר מבטיח לאברהם את הארץ לו ולזרעו עד עולם וכן הבטחה על ריבוי זרעו כעפר הארץ: "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם ושמתי את זרעך כעפר הארץ", וגם כאן, עדיין רק בעתיד זה יקרה.

לאחר מלחמת המלכים שבה אברהם מוסר נפשו להצלת לוט ותושבי סדום, ה' כורת עם אברהם את ברית בין הבתרים ומבטיח לו שזרעו יהיה ככוכבי השמים, ושכבר נתן את הארץ לזרעו ומפרט את גבולות ההבטחה המרביים של ארץ עשר עממים: "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת".

לאחר ששרה מוסרת את שפחתה לאברהם, הריונה וגירושה, שיבתה ולידת ישמעאל, אלוקים מדבר עם אברהם (דרגה חדשה בנבואה – דיבור ולא אמירה, אלוקים ולא שם הויה) משנה את שמו לאברהם ושל שרי לשרה ומבטיח דבר חדש: "להיות לך לאלוקים ולזרעך אחריך", ופה לראשונה ניתן רמז לעם נבחר בין שבעים אומות שה' מייחד שמו עליו והוא יהיה עם ה'. וכן אברהם מתבשר שיהיה אב המון גויים וכן שרה "והיתה לגויים מלכי עמים ממנה יהיו", וכן אברהם מצטווה על ברית המילה שמהווה ברית בין ה' -לאברהם וזרעו אחריו.

פרשת וירא

כפי שבפרשת "לך לך" מושג ההליכה חוזר שוב ושוב, כך בפרשת "וירא" מושג הראייה חוזר שוב ושוב, וודאי שהדבר מכוון.

הפרשה מתחילה בכך שה' נראה אל אברהם ואחר כך-"וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם" – יש פה כפילות של המילה וירא. ולאחר מכן כששרה צוחקת ומכחישה את צחוקה "כי יראה" (פה זה במובן של פחד ויראה ולא ראייה בעין אך ודאי שיש קשר בין יראה לראייה שאותו עוד נברר)

לאחר מכן- "ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום"- שוב עניין של ראיה מרחוק, וכן בדבר ה'- "ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי" לגבי סדום.

לאחר מכן, בסדום, כשאנשי סדום מקיפים את בית לוט מכים המלאכים את אנשי סדום בסנוורים ופוגעים בראייתם כדי שלא ימצאו את הפתח לבית, ואחר כך בשילוח לוט ואשתו ובנותיו מסדום לוט מוזהר – "אל תביט אחריך… פן תספה" ואשת לוט מביטה אחורה והופכת לנציב מלח.

לאחר מכן, אברהם משקיף על סדום ועמורה- "וירא והנה עלה קיטור הארץ…" בהמשך, בלקיחת שרה ע"י אבימלך אומר אבימלך לאברהם- "מה ראית כי עשית את הדבר הזה" ואברהם עונה לו "כי אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה", ואז אבימלך אומר לשרה- "הנה נתתי לך אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עיניים לכל אשר איתך".

לאחר מכן, בגירוש הגר וישמעאל הגר משליכה את ישמעאל תחת אחד השיחים ויושבת מנגד – "כי אמרה אל אראה במות הילד" ואז "ויפקח אלוקים את עיניה ותרא באר מים". ובניסיון העקידה – "ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום

מרחוק", "ויאמר אברהם אלוקים יראה לו השה לעולה בני", "כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה", "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר …", "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה".

פרשה זו גם הינה תמונת מראה של הפרשה הקודמת: א. בפרשת "לך לך" – אברהם מצווה ללכת- "אל הארץ אשר אראך", ובפרשתנו – "לך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך".

ב. בפרשת "לך לך"- פרעה לוקח את שרה ומחזירה לאברהם, בפרשתינו אבימלך מלך פלישתים לוקח את שרה ומחזירה.

ג. בפרשת "לך לך"- סדום מוכית ע"י המלכים ונלקחת בשבי יחד עם לוט וניצולת ע"י אברהם, ובפרשתנו סדום מוכית ע"י ה' ורק לוט ניצל (וגם פה אברהם משתדל להציל את סדום בויכוח עם ה' לגבי הצדיקים שיכולים להציל את כל העיר) ע"י המלאכים.

ד. בפרשת "לך לך"- נולד ישמעאל ושמו ניתן לו ע"י ה' ולא על ידי הוריו, ובפרשתנו נולד יצחק וגם הוא, שמו ניתן לו על ידי ה' ולא ע"י הוריו.

ה. בפרשת "לך לך" – הגר בורחת מפני שרה ומלאך ה' נגלה אליה, ובפרשתנו – הגר וישמעאל בנה מגורשים אל המדבר ומלאך ה' נגלה אליה.

ו. בפרשת "לך לך" – ה' כורת עם אברהם ברית בין הבתרים באמצעות חיות, ובפרשתנו – אברהם כורת ברית עם אבימלך באמצעות חיות – "ויקח אברהם צאן ובקר וייתן לאבימלך ויכרתו שניהם ברית".

ז. בפרשת "לך לך"- אברהם צוחק לבשורת יצחק, ובפרשתינו – שרה צוחקת לבשורת יצחק.

ח. בפרשת "לך לך" – אברהם מתבשר ששנים עשר נשיאים ייצאו מישמעאל, ובפרשתנו – אברהם מתבשר ששנים עשר ילדים נולדו לנחור אחיו.

ט. בפרשת "לך לך"- ישמעאל נימול, ובפרשתנו- יצחק נימול לשמונה ימים.

י. בפרשת "לך לך" – אברהם מצטווה לימול את בשר עורלתו ועורלת ילידי ביתו, ובפרשתנו – בנסיון העקידה מצטווה לחתוך את צוואר בנו, שניהם מעשים הקשים לאיש שמידת החסד טבועה בו והפגיעה בזולת – היפך מהותו.

וניתן לומר: שפרשה זו היא בסימן הולדת יצחק, שמידתו מידת היראה ("פחד יצחק"), ומידת היראה בניגוד למידת החסד של אברהם היא יותר פסיבית – הימנעות מפעולה, בניגוד למידת החסד האקטיבית שמחפשת לפעול. ולכן פרשת "לך לך" האקטיבית של הליכה מחיל אל חיל, מייצגת יותר את אברהם אבינו, ואילו פרשתנו בה נולד יצחק היא ברמה יותר פסיבית כמו שראייה לעומת הליכה יותר פסיבית ורק מביטה ממרחק ללא התקרבות.

וניגודיות זו באה לשיאה בפרשת העקידה בפרשתנו שמצד אחד מתחילה ב – "לך לך אל אחד ההרים" ומסתיימת ב – "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' ייראה" – מתחילה בפעולה אקטיבית לשחוט את יצחק ומסתיימת בהימנעות מכך, מתחילה באברהם הפעיל ומסתיימת ביצחק הסביל העקוד על גבי המזבח ולא מתנגד.

"וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע וישב אברהם בבאר שבע" אברהם הולך ויצחק נעלם. כך שפרשת העקידה שהיא הניסיון העשירי האחרון של אברהם (שלאחריו אין יותר דיבור ה' עם אברהם), בעצם היא סיכום של שתי הפרשות – "לך לך" ו"וירא", כי בניסיון זה, נשלם צירופו של אברהם ע"י ה' והגעתו לקידוש החומר המרבי, כי מידת החסד של אברהם עומדת בניסיון הקשה ביותר מבחינתה – של העלאת הבן האהוב לעולה – מעשה בלתי אפשרי, לאיש שמידת החסד טבועה בו ולא נובעת מבחירתו. ובמעשה זה אברהם מקדש את מידת החסד ומוכיח שהיא נובעת מבחירתו ולא מטבעו מלידה, כי עובדה שמוכן להקריבה למען ה', ולכן אברהם מתברך-"וארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים", כפי שהסברנו בפרשה הקודמת שחול זה עפר שעודן ע"י מי הים כך אברהם הגיע לדרגה של חומר מקודש – רצון לקבל על מנת לתת.

אך כנגד מידת היראה ששייכת ליצחק אבינו, דווקא שמו מעיד על שמחה וצחוק ופועל זה חוזר שוב ושוב בעניין יצחק. ראשית שמו נקרא ע"י ה' ללא מתן הסבר לכך (בניגוד לישמעאל שאומר מלאך ה' להגר – "וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה' אל ענייך" (בראשית ט"ז). אמנם שני פסוקים קודם נאמר – "ויפול אברהם על פניו ויצחק…" אך כשה' אומר לו "וקראת את שמו יצחק" אין הוא מתייחס כלל לצחוקו של אברהם ולא מוכיח אותו על כך כמו שהוכיח את שרה לאחר מכן, ולא מוסבר מדוע נקרא שמו יצחק בפרט שזה הופכי למידתו – יראה – "פחד יצחק".

וכן בפרשתנו חוזר שוב ושוב עניין הצחוק בהקשר יצחק – "ותצחק שרה בקרבה לאמר", "למה זה צחקה שרה", "ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה ויאמר לא כי צחקת" (מעניין שבפסוק זה יש את הניגודים צחוק מול יראה כי כשאדם ירא הוא לא צוחק וכשהוא צוחק זה מראה שהוא לא ירא) "ותאמר שרה צחוק עשה לי אלוקים כל השומע יצחק לי", "ותרא שרה את בן הגר המצרית… מצחק".

מצד שני יש לנו את ישמעאל שנקרא כך כי שמע הא-ל את הגר בבריחתה בהריונה. ובפרשה הקודמת, כשאברהם מתבשר על הולדת יצחק ואומר לה': "ויאמר אברהם לו ישמעאל יחיה לפניך" עונה לו ה': "ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו…" וכן בפרשתנו – כאשר שרה אומרת: "צחוק עשה לי אלוקים כל השומע יצחק לי" ואכן ישמעאל שומע וצוחק-"ותרא שרה את בן הגר המצריתמצחק" ולא מוזכר שמו – ישמעאל בפסוק זה כי יצחק הוא שאמור לצחק בעתיד (בפרשת 'תולדות' – "וישקף אבימלך מלך פלישתים בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו") ולא ישמעאל, ולכן שרה כועסת שישמעאל רוצה לירש עם בנה יצחק ולכן אומרת לאברהם: "גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (שוב לא מוזכר שם ישמעאל כי רוצה לקחת את שם יצחק) ואז "וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו" (איזה בנו? האם יצחק או ישמעאל? שוב לא מוזכר שם ישמעאל) ואז אלוקים אומר אל אברהם: "אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע" (שוב לא מוזכר שם ישמעאל)                    

כלומר: שרה צודקת, שמע אליה ולא אל ישמעאל (כי לו, ישמע א-ל) כי ביצחק יקרא לך זרע – יצחק הוא זה שאמור לצחק בעתיד וזה תיקונו, כי מידתו יראה ותיקון המידה נעשה ע"י ניגודה – צחוק – שמחה, כמו שתיקון מידת החסד של אברהם נעשה ע"י ניסיון העקידה שכולו יראה ושבירת החסד.        

כך יצחק שבטבעו מידת היראה יתקן את החומר כשיצחק את רבקה ויתנהג במידת החסד בניגוד לטבעו ולכן ה' קורא לו יצחק – בעתיד, כלומר: אמנם מידתו יראה אך תכליתו חסד, יצחק בעתיד בניגוד לטבעו.

ואכן אברהם מגרש את הגר וישמעאל (ושוב לא מוזכר שמו אלא נאמר "הילד") והגר הולכת ותועה במדבר באר שבע עד ש – "וישמע אלוקים את קול הנער… כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם", ומפה עד סוף הפרשה עדיין לא נקרא שמו ישמעאל אלא "הנער", ורק בסוף פרשת "חיי שרה" כשעושה ישמעאל תשובה ולומד את מקומו ונותן ליצחק את הקדימה בקבורת אברהם, חוזר להיקרא בשמו ישמעאל – "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו" (בראשית כ"ה) ולאחר מכן: "אלה תולדות ישמעאל בן אברהם" (חוזר לשמו ולשם אביו ולא "בן הגר המצרית") (שם, שם), ולעומת ישמעאל, יצחק לא נקרא יצחק-אל אלא יצחק, כי הוא בעצמו יצחק בסופו של דבר, למרות מידת היראה הטבועה בו, וזו תכליתו.

בדיוק כמו אברהם בפרשתנו – כשמלמד סנגוריה על סדום ומנסה להציל את הרשעים בזכות הצדיקים שחושב שיש בה, וזה ביטוי מובהק של מידת החסד שלא מבדילה בין רעים לטובים ונותנת לכולם (כפי שבתחילת הפרשה ראה שלושה אנשים מרחוק ובקש מה' המדבר עמו  לחכות עד שיקבל את האורחים ורץ לקראתם לקיים הכנסת אורחים, למרות שהיו נראים כערבים המשתחווים לאבק רגליהם, והפועל שחוזר שם שוב ושוב זה "וימהר אברהם", "מהרי שלוש סאים קמח סולת", "ואל הבקר רץ אברהם… וימהר לעשות אותו")

ולעומת זאת כשמצטווה להעלות את בנו יחידו לעולה אין שום ויכוח ולימוד סנגוריא על בנו הצדיק ואין שאלות "האף תספה צדיק עם רשע", אלא באותה מהירות ששירת את האורחים בתחילת הפרשה, באותה המהירות רץ לבצע את היפך החסד – הריגת בנו

-"וישכם אברהם בבוקר" – ובכך מגיע לסופו המבחן של אברהם האם שולט במידת החסד ויכול להטותה עפ"י רצון ה' או ששבוי בידה ללא יכולת תמרון.

כי בסדום המטרה של ה' היא הענישה לכן אברהם מתווכח ומנסה להציל, אך בעקידה ודאי שאין כאן ענישה אלא להיפך התעלות והתקרבות אל ה' בהעלאת יצחק לעולה תמימה לה', ולכן אברהם לא מתווכח וממהר לעשות את דברי ה' כי אמונתו בה' מוחלטת שכל רצונו לטובה ואין להרהר אחר מעשיו.

 ובכך נבחן אברהם, כי כל פועלו בארץ כנען בבניית שלושת המזבחות – "ויקרא בשם ה'", היתה להפיץ בעולם האלילי את שם ה' קונה שמים וארץ שדרכו צדק ומשפט (כפי שאומר לה' בויכוח על סדום "השופט כל הארץ לא יעשה משפט") עד כדי כך שהגויים בארץ כבר התחילו לאמץ את מטבעות לשונו של אברהם ומלכי צדק מלך שלם מברך את אברהם – "ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ", ואבימלך מלך פלישתים כשמופיע אלוקים בחלומו טוען את טענתו של אברהם ("האף תספה צדיק עם רשע" – לגבי סדום) ואומר – "ה' הגוי גם צדיק תהרוג".

ואף ה' מעיד על אברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", רואים מכך, שאברהם הפיץ בארץ כנען את דרך ה' שהיא עשיית צדקה ומשפט (בניגוד לדרך אנשי סדום, ההפוכה מדרך ה', שלכן גם נהפכה בפועל)

ואם כן, כאשר מצטווה לעקוד את בנו ולהעלותו לעולה כקרבן אדם, יש פה סתירה מוחלטת לכל אשר הפיץ בימי חייו את דרך ה', שמנוגדת לעבודת האלילים שמקריבים בניהם למולך כדי לקבל טובות הנאה מאליליהם. כך שגם עבודת האלוהות של עמי

כנען היתה על מנת לקבל לעצמם ולא על מנת לתת לאליליהם, ופתאום אברהם – זה שנלחם נגד עבודה זו והמליץ על דרך ה' של עשיית משפט צדקה וחסד, הוא עצמו מקריב את בנו לעולה, ומה יאמרו הגויים? ויש כאן סטירה לכל דרך חייו ולכל השקפת עולמו, שלא נדבר על מה שזה יעשה לשרה אשתו, שחכתה לבן זה כל כך הרבה שנים (ולא מוזכר כלל שמספר לשרה על מצוות ה' לעקוד את בנו לעולה) ולא רק שאברהם לא מתערער באמונתו ובביטחונו בה', שכל דרכיו משפט, אלא משכים בבוקר למהר לעשות את המצווה ללא שום ויכוח ובכך מוכיח ומקדש את מידת החסד שלו ומוכיח שיש בו גם את מידת הגבורה והיראה כשצריך ולא נשלט ע"י מידת החסד.

כי ידועה השאלה: מדוע נצטוו ישראל על המצוות השכליות כ'לא תגנוב' וכ'לא תרצח' שאדם מבין מדעתו. ומדוע צריך ציווי עליהן?

ויש לומר שעל כך אמר רבי חנניה בן עקשיא: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות.." ומה פירוש הרבה להם תורה ומצוות? משמע שיש מצוות שלא צריך ורק ה' הרבה להם עוד מצוות מיותרות כדי לזכות את ישראל?

אלא הכוונה כאן למצוות השכליות, שלכאורה לא צריך לצוות עליהן כי אדם מבין משכלו, ומדוע נצטוו עליהן? כדי לזכות את ישראל!

כלומר: כאשר אדם לא גונב ולא רוצח – משכלו, אין כאן עבודת ה'. אך כאשר לא גונב ולא רוצח בגלל שה' ציווה, זה הרבה יותר קשה לחוש שעושה זאת בגלל ציווי ה', כי לשם כך צריך לבטל את שכלו ואת עצמו, והרבה יותר קל לא לאכול חזיר לשם ה' מאשר לא לגנוב לשם ה'.

ועצם ביטול השכל, זה קידוש החומר הגדול ביותר, ולכן נאמר לזכות את ישראל – כי לזכות מלשון זיכוך, כלומר זיכוך החומר האנושי והקדשתו לה'. בדיוק כפי שקשה לאכול לא לשם הנאת עצמו אלא לשם שמים, שיהיה כח לעבוד את ה' – להכניס כוונת נתינה בקבלה לעצמי הכי גדולה – זה המבחן הקשה ביותר של קידוש החומר, ולכך הגיע אברהם אבינו בעקידה, שברגע אחד ביטל את כל השקפת עולמו וכל דרך חייו ומידת החסד שבו, לרצון ה', ובכך קידש לחלוטין את חומריותו וזכה לארץ ישראל שבה יתרחש קידוש החומריות הכי גדול, ע"י עמ"י, במצוות התלויות בארץ כתרומות ומעשרות, שביעית, עורלה ומתנות עניים.

דווקא בא"י, החומרית מכל, שלא גושמה ביום זעם ולא עודנה ע"י מי המבול ונשארה בחומריותה הקשה של – "ארורה האדמה בעבורך" וגרמה לכל עמי כנען לביצוע התועבות הכי גרועות בעולם בזמנו, עד כדי כך שצווו בני ישראל להשמידם לחלוטין -מנער ועד זקן טף ונשים ולא לחיות כל נשמה. כי אין תקנה לחומריות שבהם, בניגוד לעמים מחוץ לכנען. וכשאברהם דווקא בארץ כנען הצליח לקדש את החומריות זכה לו ולבניו להיות עם הסגולה – עם ה', שיקדש את החומר ושעבורו נברא העולם.

והראיה לכך היא בעקידה עצמה "ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" – וכי רק עכשיו אלוקים יודע כי אברהם ירא אלוקים?! אלא עכשיו קנה אברהם את מידת היראה שבדרך כלל מנוגדת למידת החסד, ולא היתה שליטה בנפשו של אברהם איש החסד, וכעת לאחר ששבר את מידת החסד למען היראת שמים, קידש גם את מידת החסד, והוכיח שהכל נובע מיראת השמים, ולא בגלל כורח טבעי בנפשו שמכריחו לכך.

פרשת חיי שרה

הפרשה מתחילה בחיים ומסתיימת בחיים, ומקבילה לפרשת "ויחי" שמתחילה בחיים ומסתיימת בחיים.

אך למעשה – שתי הפרשות עוסקות במוות, פרשתינו מתחילה בחיי שרה ומותה ומסתיימת בחיי אברהם ומותו וכן בחיי ישמעאל ומותו, ופרשת "ויחי" מתחילה בחיי יעקב ומותו ומסתיימת בחיי יוסף ומותו. אך למעשה, פרשתינו עוסקת בזוגיות שגם היא נקראת חיים – "ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך כי הוא חלקך בחיים ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש" (קהלת ט') – אם זאת זוגיות אברהם ושרה לאחר המוות, בהיקברם זה לצד זו במערת המכפלה ובעיקר זוגיות יצחק ורבקה.                                                            

הפרשה מתחילה במות שרה בקרית ארבע היא חברון ואברהם בא (כנראה מבאר שבע שם התגורר) "לספוד לשרה ולבכותה", אך לא מוזכר שום הספד ושום בכי לאחר מכן, אלא רק משא ומתן בין אברהם לבני חת בנוגע לקבורת שרה (בנוגע למילה "הספד" קשה להתעלם מהדמיון למילה – "הפסד", אולי כי כל הספד עוסק בכמה העולם הפסיד ממות האדם המוספד).

כמו כן, לא ברור מדוע אברהם מתעקש לקנות בכסף מלא את מערת המכפלה ולא לקבל זאת במתנה, כפי שבתחילה מוצע לו? כמו כן, שם המוכר – "עפרון" יותר מדי מזכיר לנו את יסוד העפר מכדי שנוכל להתעלם.

כמו כן , כל ימי שהותו של אברהם בארץ כנען הוא מתגורר באוהלים ולא טורח לקנות חלקת אדמה למגורי קבע, בפרט במגוריו באלוני ממרא (שם חברון בתחילה) מוזכר בפירוש – "והוא יושב פתח האוהל כחום היום" (בראשית י"ח) (בניגוד ללוט שבנה בית בארץ כנען והתישב בסדום – "ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית" (שם יט)), אז מדוע לא דאג כבר בחיי שרה לקנות חלקת אדמה לקבורתה ומדוע חיכה למותה כדי לקנות קבר, הרי כל זמן המשא ומתן, גופתה מוטלת לפניו בבזיון ומי יודע כמה זמן יקח המשא ומתן אם בכלל יסכימו למכור? וכן מיד לאחר הקבורה אברהם חוזר לבאר שבע ולא נשאר בחברון לצד מקום קבורת אשתו ומדוע? וכן היכן יצחק, בכל סיפור הקבורה של אמו הוא איננו מוזכר כלל?!

בהמשך, מתוארת פרשת שליחותו של אליעזר עבד אברהם למצוא שידוך ליצחק וסיפור השליחות מסופר פעמיים: פעם ראשונה כפי שהיה באמת ופעם שניה מפי עבד אברהם בדברו עם הורי רבקה, ויש הבדלים משמעותיים בין שני הסיפורים שנעמוד עליהם בהמשך. אך מכל הענין מתברר רצונו של אברהם באשה לבנו שלא מבנות כנען- "אשר אנוכי יושב בקרבו". נשאלת השאלה: הלא בזמן הציווי, אברהם נמצא בבאר שבע ארץ פלישתים והפלישתים אינם מכנען אלא צאצאי מצרים (שלא התקלל) אחי כנען, אם כן מדוע שלא ייקח אישה מבנות פלישתים? וכן מדוע אומר "אשר אנוכי יושב בקרבו" – הרי לא יושב בקרב בני כנען בזמן זה אלא בארץ פלישתים.

כמו כן, יצחק נמשך למקום מסוים דווקא והוא באר לחי רואי (הנמצאת בין קדש ובין ברד ששם נגלה מלאך ה' אל הגר בבריחתה משרה מחברון) שנמצאת על המעיין בדרך שור, וזה כנראה מקום קרוב לבאר שבע – מקום מגורי אברהם. כי באר שבע נמצאת בנגב וגם באר לחי רואי נמצאת בארץ הנגב ("ויצחק בא מבוא באר לחי רואי והוא יושב בארץ הנגב "(בראשית כ"ד)).

ומשם (באר לחי רואי) בא יצחק ופגש את רבקה בדרך ושם התיישב יצחק לאחר מות אברהם וקבורתו, עד הרעב שגורם לו לעבור לגרר- בארץ פלישתים. אך מה מחפש יצחק דווקא בבאר- ששם נגלה מלאך ה' להגר ובישר לה על ישמעאל, ומדוע לא לגור עם אביו בבאר שבע או ליד מקום קבורת אמו בחברון?

כמו כן מדוע בנה אברהם מזבחות בשכם, בית אל וחברון (בהר המוריה בנה על פי ציווי ה') ובבאר שבע לא בנה מזבח אלא רק נטע אשל וקרא בשם ה'? אמנם יצחק בנו יבנה שם מזבח בבאר שבע וזה המזבח היחיד שבנה יצחק.

כדי לענות על כל השאלות הנ"ל צריך ללכת אחורה ולעקוב אחר מסעיו של אברהם בארץ כנען.

בראשית, ה' מצווה על אברהם ללכת אל ארץ כנען וכשמגיע אברהם לשם, בונה מזבח בשכם וממשיך לבית אל ושם גם בונה מזבח ונוטה להשאר שם עד הרעב שמכריחו לרדת מצרימה, וכשחוזר חוזר לבית אל דווקא- משמע ששם התכוון להשתקע.

אך לאחר פרידת לוט מעימו, אומר לו ה'- "קום והתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה" ולא קובע ה' זמן מנוחה, ומכך מבין אברהם שלא יכול להתיישב במקום קבוע אלא צריך להיות נודד בארץ באוהלים ולא לקנות שדה ולבנות בית, ואכן מיד לאחר ציווי זה – "ויאהל אברם ויבוא וישב באלוני ממרא אשר בחברון ויבן שם מזבח לה'" כלומר, אברהם עוזב את בית אל ומאהיל לחברון וגם שם ממשיך לגור באוהלים ובונה מזבח לה'. אך לאחר הפיכת סדום ועמורה, פתאום- "ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר" (בראשית כ'), כלומר עוזב את אזור התיישבות הכנענים ועובר לגור בארץ פלישתים והשאלה היא מדוע? כי יותר לא חוזר להתגורר בקרב הכנענים. ורק במותו נקבר שם בחברון בקרב הכנענים. והשאלה מדוע  בחייו לא, ובמותו ומות שרה כן? וכן יצחק מרגע לידתו גר בארץ פלישתים ולמעט גיחה אחת לארץ המוריה בניסיון העקידה וגיחה אחת לקבורת אביו לא עבר אפילו בקרב הכנענים יושבי הארץ אפילו במות אמו. ורק לקראת מותו בגיל 180 עבר להתגורר בקרית ארבע היא חברון ושם מגיע אליו יעקב עם בניו בשובו מחרן.

לכן נראה לומר: שאברהם אבינו – איש החסד – שהגיע לארץ כנען כדי להפיץ את דבר ה' בארץ הקשה ביותר מצד החומריות, וכשנכנס לארץ הוא מגיע לשכם (כפי שיעקב בבואו מחרן מגיע לשכם בתחילה, סימן ששם היה מקום הכניסה כשבאים מחרן ולכן גם אברהם שבא גם הוא מחרן הגיע לשם בראשונה) ושם נראה אליו ה' לראשונה (ולא רק אמירה כמו שהיה כשהיה בחרן וציווה לו ללכת אל ארץ כנען) ולכן בונה מזבח – "לה' הנראה אליו", אך מטרתו להגיע למרכז ארץ כנען בין בית אל והעי (וגם יעקב כשיוצא לכיוון חרן עוצר במקום הזה ושם רואה בחלום את סולם יעקב ומבין ששם שער השמים, סימן שזה היה מקום מרכזי וחשוב בתיקון ארץ כנען), וגם יהושע בכניסה לארץ – לאחר שכובש את יריחו – מנעולה של ארץ ישראל, המקום הראשון שאליו הולך לכבוש זה העי שצמוד לבית אל, רואים שזה מקום חשוב במרכז הארץ שבו מתחילים הן בכיבוש הרוחני (כי זה המקום שאברהם בונה מזבח לה' וקורא בשם ה' (כי בשכם רק בנה מזבח ולא מוזכר שקרא בשם ה') וכן יעקב מקים שם מצבה ונודר נדרים לה') והן בכיבוש הגשמי בימי יהושוע (ולהבדיל ירבעם בן נבט מציב שם עגל זהב) ולכן גם כשאברהם חוזר ממצרים הוא חוזר לאותו מקום בבית אל ולא עוצר בחברון שבדרך.

ולכן שם גם נפרד אברהם מלוט. כי הריב בין הרועים של לוט ושל אברהם יכול לגרום חילול ה' בקרב הכנעני והפריזי יושבי הארץ ובכך תסוכל כל פעילותו של א"א בהפצת שם ה' בקרב הכנענים תושבי האזור. לאחר מכן, ה' אומר לאברהם להתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה ואז אברהם מגיע לחברון ובונה מזבח לה' ושם נשאר עד הפיכת סדום.

שרה – "במבחר קברינו קבור מתך" ולא אחוזת קבר שתהווה אחיזה בקרקע לדורי דורות כך שיקברו שם אברהם, יצחק ויעקב.

ולכן אברהם מתעקש לקנות אחוזת קבר ולא מסתפק בקבר יחיד, כדי שיוכלו להיקבר שם גם הוא ובניו אחריו. כי רק בחייו הוא "גר ותושב" אך במותו עליו להיות תושב קבע בחברון לדורי דורות. ודווקא מעפרון הוא קונה את אחוזת הקבר כי עפרון מרמז על יסוד העפר שלצורך תיקונו בא אברהם לארץ כנען, שבה יסוד העפר נשאר בחומריותו וע"י קבורתו מקדש אברהם את יסוד העפר כהכנה לעמ"י בכניסתם לארץ.

ויצחק לא משתתף בקבורתה של שרה, כי עדיין לא יכול להכנס בקרב הכנענים ונשאר בארץ פלישתים ליד הבאר לחי רואי, וכאשר אברהם דואג לשידוך לבנו יצחק, הוא מבין שיצחק צריך אישה מגזע שם שאותו בירך נח – "ברוך ה' אלוקי שם… יפת אלוקים ליפת וישכון באוהלי שם" (בראשית ט'), ואילו מבנות פלישתים שהם מגזע חם לא שייך לקחת לו אישה, וקל וחומר לא מבנות כנען הארור וגם לא מבנות ישמעאל שגם הוא דרך אמו מגזע חם (מצרים בן חם) וכן לא מבנות לוט שגם הוא נשא אישה כנענית מסדום. ולכן אומר לאליעזר עבדו-"לא תיקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנוכי יושב בקרבו".

וצריך להוסיף ו' החיבור- "מבנות הכנעני ואשר אנוכי יושב בקרבו" כלומר מהכנעני ומהפלישתים שאברהם באותו זמן ישב בקרבם (בבאר שבע). ולכן אברהם שולח את עבדו אל ארצו (חרן) או אל מולדתו (אור כשדים) ששם שוכנים בני שם, אך לא מדגיש לקחת אישה ממשפחתו דווקא (כפי שיצחק אומר ליעקב לקחת אשה – "מבנות לבן אחי אמך"), כי גם משפחתו (נחור וצאצאיו) עובדי עבודה זרה ("בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלוהים אחרים" (יהושע כ"ד)) ואין הבדל בינם לבין שאר צאצאי שם בארם נהריים, אך במידות הם יותר טובים

מגזע חם, ולכן אברהם אוסר לשלוח לשם את יצחק ורק להביא משם אשה ליצחק לארץ פלישתים, כי גם אם משפחתה עובדים עבודה זרה, אך בניתוק ממשפחתה ובהשפעת אברהם ויצחק אפשר להטותה לדרך ה', אך מידות טובות קשה לקנות ובזה עדיפים בני שם על בני חם.

(אמנם הפלישתים צאצאי חם לא הצטוו ישראל להשמידם בכניסה לארץ בניגוד לכנענים, בגלל שלא מושחתים כמו הכנענים) ואכן עבד אברהם לא מחפש דווקא את משפחת אברהם בארם נהריים, אלא בעיר הראשונה שמגיע אליה עומד על הבאר ומבקש מה' שיקרה לו את האשה הראויה ליצחק ומציב את מבחן השקאת הגמלים (כי אם היה נשלח דווקא למשפחת אברהם מה צריך לעשות מבחנים על הבאר, שילך ישר לבית נחור ויבקש את הבת הפנויה לנישואין כמו שיעקב עושה כשבא לחפש אשה בבית לבן אחי אמו).

ומבחן השקאת הגמלים בדיוק מכוון לשליחות אברהם למצוא אשה בעלת מידות טובות וכיוון שיצחק – מידת היראה, הזיווג המתאים זה אשה עם מידת החסד. וחסד זה נתינה בשפע ללא הגבלה, ולכן מתקשרת למים שהם שפע ללא הגבלה ואכן רבקה מציעה להשקות מעבר למה שבוקש ממנה ומשקה גם את עשרת הגמלים של אליעזר ואז אליעזר שם את הצמידים על ידיה, כי כבר החליט שזו האשה שראויה ליצחק ורק אחר כך שואלה לשמה ולשם משפחתה, כי לא נשלח דווקא אל משפחת אברהם וכאשר שומע שהיא נכדת נחור אחי אברהם מבין את גודל הנס שעשה עמו ה' – "אנוכי בדרך נחני ה' בית אחי אדוני" – אנוכי בדרך וה' גלגל אותי בדיוק לבית משפחת אדוני, דבר שההסתברות שיקרה שואפת לאפס וזה סימן בדוק שה' רוצה שהזיווג של יצחק יבוא ממשפחת אברהם דווקא ולא ממשפחה אחרת מגזע שם (ולכן גם יצחק עם בנו יעקב כבר שולח אותו

ישירות למשפחתו ולא סתם לגזע שם כי מבין שה' רוצה שזיווגי האבות יהיו דווקא ממשפחת אברהם).

ולכן כאשר העבד מוצג בפני משפחת רבקה, הוא משנה את סיפור השליחות ואומר שאברהם שלחו במיוחד אליהם כי הם משפחתו – "אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי ולקחת אשה לבני" – דבר שסותר את מה שאמר לו אברהם, שדיבר רק – "אל ארצי ואל מולדתי תלך" וזאת בגלל שאליעזר עבד אברהם חושש שאם יגיד מה שאמר אברהם, ייפגעו בני משפחת רבקה ולא יסכימו לשלוח את רבקה וידרשו שיצחק יבוא לגור איתם.

ולכן עבד אברהם אומר שנשלח דווקא אליהם ואת המבחן על הבאר מסביר כסוג של הסכמה אלוקית לשליחות, כדי שלא יוכלו להתנגד לשידוך, ולכן גם לא אומר ששם את הצמידים על ידי רבקה לפני שידע את זהותה אלא רק לאחר שאמרה לו שהיא מבית נחור שם על ידיה את הצמידים, כדי שיחשבו שמלכתחילה נשלח דווקא אליהם, דבר שיחמיא לתחושת הכבוד שלהם ויקל עליהם להסכים לשלוח את רבקה לבדה עם עבד אברהם לארץ כנען ולא יתעקשו שיצחק יבוא אליהם. וגם רבקה עצמה מתגלה לא רק כאשת חסד אלא כאשה יוזמת בעלת דעה משלה, וכשאומרים לה – "התלכי עם האיש הזה ותאמר אלך", היא לא אומרת כן, אלא – אלך (גם אם לא תרצו).

וזה בדיוק הזיווג שמתאים ליצחק, היותר עצור ומופנם כי היא הניגודיות שלו הן מבחינת שהיא מידת החסד והוא מידת היראה, והן מצד הבקיאות בחיי המעשה של רבקה לעומת הרוחניות והתפשטות מהגשמיות של יצחק – דבר שיתבטא בהמשך ביחס כל אחד מהם לבניהם יעקב ועשיו.

וכאשר רואה רבקה את יצחק שבא – "מבוא באר לחי רואי והוא יושב בארץ הנגב" היא נופלת מעל הגמל כי כנראה ראתה שהוא

איש אלוקים קדוש (בפרט לאחר ניסיון העקידה שהתקדש כקורבן עולה לה') והמראה הבהיל אותה עד כדי כך שכל חייה עם יצחק מושפעים מרגע זה, והיראה שאחזה בה באותו מפגש המשיכה לאורך כל חיי הזוגיות שלהם, שמתאפיינים בכניעות מוחלטת של רבקה כלפי יצחק למרות אישיותה החזקה והיוזמת כפי שראינו.

ולכן לא מוצאים שום ויכוח בינה לבין יצחק למרות חילוקי העדפתם לבניהם שהיא אוהבת את יעקב והוא אוהב את עשיו. בניגוד לשרה עם אברהם שראינו שידעה להתעמת אתו בעניין הגר ובעניין ישמעאל ולגרשם מביתה למרות שהדבר ציער את אברהם.

וכן יעקב ורחל, שרחל תובעת את יעקב "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי", ולעומת זאת רבקה שבמשך עשרים שנה היתה עקרה לא אומרת מילה ליצחק, וגם בעניין הברכות לבניו לא הולכת נגד רצונו חזיתית, אלא בעקיפין משכנעת את יעקב להתחפש לעשיו ולקבל את הברכות ולא אומרת ליצחק את האמת על עשיו. ומצד שני הפעם הראשונה שמוזכרת בתורה אהבת איש לאשה היא בפרשתנו-"ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחר שרה אמו"- למרות ההבדלים הגדולים ביניהם הן בחינוך והן במידות – הזוגיות ביניהם היתה ללא דופי. והוא גם היחיד שמתפלל לה' על עקרותה של אשתו דבר שלא מוזכר אצל אברהם ויעקב.

ועדיין גם לאחר נישואיו של יצחק, אברהם דואג לשמור על יצחק מהשפעות שליליות, ואת כל ילדיו שמוליד מקטורה משלחם – "מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם".

אמנם במות אברהם, יצחק וישמעאל בניו קוברים אותו במערת המכפלה שנמצאת בחברון ובכך זו הפעם השנייה מאז העקידה

שיצחק נכנס לאזור הכנעני של הארץ, אך מיד אחר כך הוא חוזר וקובע את אוהלו בבאר לחי רואי, וזה קורה כשבניו יעקב ועשיו כבר בני חמש עשרה. כלומר: שלושים וחמש שנה לאחר נישואיו לרבקה כשיצחק בן שבעים וחמש שנה, כגיל אברהם בעוזבו את חרן ללכת לארץ כנען, כך גם יצחק בדיוק באותו גיל עוזב את מקום מגוריו – באר שבע, שבו שהה כל ימי חייו עד כה ומתיישב היכן שתמיד רצה לגור – באר לחי רואי.

הפרשה מסתיימת בתולדות ישמעאל שמוליד שנים עשר בנים וגם הוא כמו יצחק אחיו נשא רק אשה אחת שגם היא נבחרה לא ע"י עצמו אלא ע"י אמו  – "ותיקח לו אמו אשה מארץ מצרים" (בראשית כ"א) בדיוק כפי שליצחק נבחרה אשה מארץ אביו לא ע"י עצמו אלא ע"י אביו וגם הוא כמו יצחק, שמו ניתן לו ע"י ה'.

ובניגוד ליצחק שמוליד רק שני בנים, ישמעאל מוליד שנים עשר בנים, ורק בנו של יצחק – יעקב מוליד שנים עשר בנים. וניתן לומר שזה נובע מכך שכשה' בישר לאברהם על כך ששרה תלד בן שיקרא יצחק, אברהם אומר – "לו ישמעאל יחיה לפניך" – כלומר מספיק לי ישמעאל, ואז ה' אומר לו – "ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו…שנים עשר נשיאים יוליד ונתתיו לגוי גדול" (בראשית י"ז) משמע שאלמלא אברהם אמר – "לו ישמעאל יחיה לפניך" – אז שנים עשר הבנים היו יוצאים כבר מיצחק ולא מישמעאל ורק בגלל בקשת אברהם, התעכב העניין בדור נוסף ונולד מיעקב ולא מיצחק.

פרשת תולדות

הפרשה מתחילה בייחוס ונגמרת בייחוס. הפרשה מתחילה בייחוס של יצחק בן אברהם-"אברהם הוליד את יצחק" (לכאורה מיותר, אם יצחק בן אברהם ודאי שאברהם הוליד את יצחק?!) ולעומת זאת ייחוסה של רבקה אשתו "רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי" (המילה "ארמי" מיותרת כי כבר כתוב מפדן ארם אז ודאי שגם בתואל וגם בנו לבן – ארמים, ומדוע חוזרת המילה 'ארמי' פעמיים?) ומדוע לא מתייחסת כאן לנחור אחי אברהם?

הרי בפרשה הקודמת הודגש ייחוסה דווקא עד נחור ולא הוזכר בכלל לבן אחיה (ואולי לגבי שידוך, הייחוס לסבא חשוב יותר וכאן זה ייחוס לבנים). והפרשה מסתיימת שוב בשני ייחוסים: "וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם עשיו ויעקב" (שוב לא מוזכר נחור, ופה להיפך, לבן בצל אחותו רבקה אם יעקב ועשיו, ובתחילת הפרשה היא בצילו – "אחות לבן הארמי")

וכן בייחוסה של בת ישמעאל – "וילך עשיו אל בת ישמעאל וייקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות על נשיו לו לאישה" (שוב הבת בצל אחיה – נביות) אך שם עדיין מייחסים גם למעלה עד אברהם, מה שאין כן ברבקה שלא מזכירים את סבה נחור.

מכל האמור נראה שהדגש בפרשה הוא על עניין האחווה: עשיו ויעקב אחים, רבקה ולבן אחים, מחלת ונביות אחים וההשפעה ההדדית אחד על השני וההשלכות על ילדיהם.

המילה החוזרת ונשנית בייחוסה של רבקה היא "ארמי" שקשה להתעלם מכך שבהיפוך אותיות – "רמאי", ואכן גם בסוף הפרשה, שיעקב הולך ללבן הארמי חוזרת המילה, ואין ספק שעניין הרמאות בפרשה מאוד בולט, אם מצד עשיו – "כי ציד בפיו", אם מצד יצחק ואבימלך – "ואיך אמרת חותי היא?" והן מצד יעקב – "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך", וכן בפרשה הבאה כשיעקב נפגש עם לבן שמרמה אותו על כל צעד, הן בבנותיו והן בצאנו, וכן עשיו בסוף פרשתינו לוקח את מחלת בת ישמעאל לאשה כדי להצטייר כצדיק בעיני אביו.

היפוך המילים גם מתבטא בעניין הבכורה שקנה יעקב מעשיו שמסתיימת בברכה שלוקח יעקב מעשיו וברכה ובכורה קשורות אחת בשניה ונובעות אחת מהשניה.

הניגודיות בפרשה מתחילה ביצחק ורבקה – "אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק" – לכאורה תולדות יצחק הם יעקב ועשיו ולא "אברהם הוליד את יצחק"? אלא כדי להבין את אפיון תולדות יצחק צריך להבין שאברהם- מידת החסד הולידה את יצחק – מידת היראה (פחד יצחק), כי עודף נתינה מוליד צמצום והגבלה על השפע.

ומצד שני, רבקה שייכת למידת החסד כפי שהתבטא בפרשה הקודמת במבחן על הבאר, ושילוב של יצחק ורבקה הוליד את יעקב, שמצד אחד היה איש תם יושב אוהלים עד גיל שבעים ושבע – כמו אביו יצחק – מידת היראה, ומצד שני לקח מאמו את המיומנות הדרושה להתעסק עם רמאים כעשו ולבן – ומגיל שבעים ושבע והלאה יוצא מהאוהל ומתמודד עם עולם החומר בהצלחה רבה.

כך שיעקב- מידת התפארת, משלב את שני הגוונים – חסד וגבורה – אהבה ויראה ומידתו מידת האמת – "תתן אמת ליעקב". למרות שנאלץ להשתמש הרבה בשקר, מידתו מידת האמת, כי השקר היה רק כלי להתמודד עם הרשעים ולא חדר למהותו שהיא אמת כנאמר – "עם נבר תתברר ועם עקש תתפתל" (תהילים י"ח). ולכן נקרא "איש תם", כלומר במובן של בעלות כמו "איש נעמי" (רות א'), כלומר בעלים על התמימות, ולא שבאמת היה תמים ולא מודע למה שקורה סביבו, כי הלא ראינו בעניין הבכורה ונזיד העדשים, שהיה די מתוחכם לנצל הזדמנות, אלא משמעות איש תם – שבחר בתמימות כדרך חיים מצד מידתו מידת האמת, ולכן כאשר נצרך להשתמש ברמאות להילחם ברשעים ידע לעשות זאת ולשים את התמימות בצד בעת הצורך. אין זה אומר שזה קל לו לעשות זאת, להיפך, כיוון שמידתו מידת האמת, הניסיון שלו זה להשתמש במידת השקר לשם שמים, כפי שאברהם איש החסד נדרש לשבור את מידתו לשם שמים בניסיון העקידה. 

במשך עשרים שנה מנישואיו, יצחק עותר לה' למען אשתו כי היא עקרה, אך לא מוזכר שרבקה עותרת לה', ומצד שני כאשר נענתה התפילה ורבקה הרה ללדת ומתרוצצים הבנים בקרבה אז היא הולכת לדרוש את ה', ומדוע לא דרשה את ה' כשהיתה עקרה ונתנה ליצחק לעתור לבד? כמו כן, ה' נענה לדרישתה ועונה לה ומדבר איתה עוד לפני שדיבר אי פעם עם יצחק, כי לא מוזכר עד כה דיבור ה' עם יצחק ורק לאחר מות אברהם (שחל חמש עשרה שנה לאחר לידת הבנים), ה' מדבר עם יצחק ומזהירו לא לרדת למצרים בזמן הרעב. וכך יוצא שה' מדבר עם רבקה לפני יצחק בן אברהם למרות שהיא רבקה בת בתואל הארמי ואחות לבן הארמי, והיא בעצם האישה היחידה בתנ"ך שמוזכר דיבור עם ה' אליה (אצל חוה ומרים זה היה רק לצורך ענישתן, ואצל הגר ואם שמשון זה מלאך ה' ולא ה' בכבודו ובעצמו) – "ויאמר ה' לה". ואם כן מתעצמת השאלה: מדוע לא דרשה את ה' כשהיתה עקרה עשרים שנה, דבר הרבה יותר קשה לאשה מאשר התרוצצות בנים בבטן?

וניתן לומר: שלכן מתחילה הפרשה בייחוסה של רבקה לאביה ואחיה הרמאים, שחששה שבניה ילכו אחרי אחי האם ויצאו כמו לבן- רמאים (כפי שבאמת קרה עם עשיו) וכמו חזקיה המלך שראה ברוח הקודש שייצא ממנו מנשה הרשע ולכן לא עסק בפריה ורביה, כך רבקה חששה לבקש על הריון מחמת התוצאות, ודווקא יצחק, שחששות אלו זרים לו, כי לא נתקל מעודו בלבן או בתואל, השתוקק לבן ועתר לה', וגם כאשר נולדו יעקב ועשיו וגדלו, "כהו עיניו" מראות את אופיו האמיתי של עשיו, דווקא בגלל קדושתו ותמימותו שהגנו עליו מכל צרימה של רשע.

ולכן כאשר רבקה בהריון ומתרוצצים הבנים בקרבה, גבר חששה שמדובר בזרע פורענות ואולי טעו בהתעקשות על הריון ולידה, ולכן אומרת "למה זה אנכי" – שבכך רומזת שצדקה בחששה מהריון כי אשר יגורה בא לה – למה – זה – אנכי, זה הולד בבטני הוא- אנכי! לקח את הצד שלי ושל משפחתי הרשעים והרמאים. ולכן הולכת לדרוש את ה', לדרוש מלשון חיפוש כנאמר – "דרשתי את ה' וענני" (תהילים ל"ד) ואכן ה' עונה לה בזכות הדרישה, ובכך שוב מתבטא אופיה של רבקה שפירטנו בפרשה הקודמת – כאישה יוזמת ופועלת ולא שוקטת על השמרים.

כי לא מצאנו בתנ"ך עוד אשה שהולכת לדרוש את ה' ולתבוע תשובה כמו רבקה. ואכן ה' עונה לה – שחששה היה מוצדק אך לא לגמרי- "שני גויים בבטנך… ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר".

אכן תפילתו של יצחק נענתה וגם חששה מוצדק- אחד צדיק ואחד רשע-"ורב יעבוד צעיר", לא נאמר-"זקן יעבוד צעיר", כי פה צעיר זה לא מלשון צעיר בגיל- כי שניהם תאומים באותו גיל, אלא צעיר מלשון מצער ("הנה העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער" (בראשית י"ט)) כלומר מעט. או מלשון צער כלומר רבים יעבדו את המעטים או את המצערים נפשם על דבר ה', וכן להיפך, כי המילים "רב יעבוד צעיר" יכולים להתפרש לשני הצדדים – שגם צעיר יעבוד את הרב כמו -"אבנים שחקו מים" (איוב י"ד) שהפירוש שהמים שחקו את האבנים ולא להיפך, כך גם לגבי יעקב ועשיו, פעם זה יעבוד את זה ופעם להיפך – תלוי במעשי יעקב. כמו בברכות של יצחק לעשיו – "על חרבך תחיה ואת אחיך תעבוד והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צווארך".

ולכן כאשר יוצא – "הראשון אדמוני כולו כאדרת שער ויקראו שמו עשיו" מלשון עשוי וגמור כמו אדם גדול וכולם קוראים לו כך, ולא הוריו בלבד. אך כשיעקב יוצא – "וידו אוחזת בעקב עשיו ויקרא שמו יעקב"-  פה לא נאמר מי קרא לו כך האם זה יצחק אביו או ה'. ולכאורה מדוע לא קוראים לו – "עוקב" בהווה כפי שהיה בלידה שידו אחזה בעקב אחיו ומדוע קוראים לו יעקב – בעתיד?

"ויהי עשיו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אוהלים ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב". יצחק – איש הרוח, אוהב את עשו– איש המעשה, ורבקה – אשת המעשה, אוהבת את יעקב- איש הרוח, ושוב אנו נתקלים בניגודים הנמשכים זה לזה כפי שהסברנו בעניין יצחק ורבקה עצמם.

אך הניגודיות הבולטת מכולם – זה יעקב ועשו שתואריהם מזכירים לנו את קין והבל האחים הראשונים: קין עובד האדמה, מקביל לעשו האדמוני איש השדה שאוכל מן האדום האדום הזה ונקרא שמו "אדום" וכולו כאדרת שיער ומתגורר בהר שעיר וידיו שעירות כשעיר עיזים. וכמו שני שעירי העיזים ביום הכיפורים שאחד לה' (יעקב, שגם הוא לבש את עורות גדיי העיזים על ידיו כדי שאביו יחשוב שהוא עשו ויברכהו) ואחד לעזאזל (עשו שמזרעו יצא עמלק ושרו- אבי כוחות הטומאה) וכמו שנאמר-"ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" (ויקרא י"ז) כפי שבמצרים נהגו לזבוח לשעירים כעבודה זרה.

ולעומתו יעקב איש תם יושב אוהלים – מקביל להבל רועה הצאן יושב אוהלים ("ותולד עדה את יבל הוא היה אבי יושב אהל ומקנה" (בראשית ד')). וכמו שהבל וקין הביאו מנחה לה', קין הביא מפרי האדמה והבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן וה' שעה למנחתו של הבל ולא של קין, כך בסוף פרשתנו עשו הולך לשדה להביא מנחה לאביו יצחק ויעקב מביא מהצאן שבבית אביו ואת הבכורה שקנה מעשו, ואביו יצחק שועה למנחתו של יעקב ומברכהו ולא למנחתו של עשו שמאחר. ובעקבות כך עשו רוצה להרוג את יעקב כפי שקין הרג את הבל, אך כאן רבקה מצילה את יעקב ובמקום להיהרג, הוא זה ש"מגורש" לארם נהריים (כמו קין שגורש ונע ונד בארץ) ובכך ניצול מגורלו של הבל.

כמו שקין לא טרח להביא ביכורים מפרי אדמתו (והבל כן הביא מבכורות צאנו) כך עשו בז לבכורה ומוכר אותה תמורת נזיד עדשים, אדום כמוהו, ולכן מפסיד את הברכה שנובעת מהבכורה, ויעקב שמוקיר את הבכורה זוכה בברכה. "ויזד יעקב נזיד" – המילה ויזד מזכירה את המילה זדון, כי פה יעקב חורג מתמימותו, לשם שמים, וידו אוחזת בעקב עשו- בעקבה ובמרמה של עשו אחיו (כי ציד בפיו) וכמו שעשיו מרמה את אביו יצחק כך יעקב אוחז בעקבה של עשו ומזיד לו נזיד על מנת לזכות בבכורה שתוביל לברכה לזרעו אחריו, כי לשם שמיים מוכן יעקב לחרוג מתמימותו ולשבור את מידת האמת, כי זה הניסיון שלו – להוכיח שמידת האמת שבו לא טבועה בו מלידה אלא בוחר בה לשם שמיים וכשצריך לשוברה לשם שמיים גם מסוגל, כפי שאברהם שבר את מידת החסד לשם שמיים כשנדרש לכך בעשר הניסיונות שניסהו ה'.

ולכן נקרא שמו יעקב על שם העתיד, כי בהווה היה איש תם ורק בעתיד כשיצטרך לעקוב את אחיו ואת לבן – יעקב!

כמו שאומר עשו-"הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים" ובסופו יהיה "ישראל" ו"ישורון" ששניהם משורש ישר ההפוך מעקבה – "והיה העקוב למישור" (ישעיה מ')

ובניגוד לרבקה שאמרה "למה זה אנוכי" אומר עשו – "למה זה לי בכורה"- רבקה אמרה: "למה זה אנוכי" – האנוכיות והרצון לקבל לעצמי, ועשו להיפך אומר "למה זה לי בכורה"- למה לי רוחניות ושכר בעולם הבא, עדיף החיים כאן ועכשיו – תלעיטני עכשיו (נא זה גם לשון עכשיו, כמו בשר נא שאוכלים מיד עכשיו בלי לחכות לבישולו) מהאדום האדום הזה, ואחרי המבול. ובכך בחר ב"אנכי" ובאנוכיות בהיפוך מרבקה ויעקב.

ולכן אומר עשו "כי עייף אנוכי" האנוכיות שלי עייפה וצריכה חיזוק מיידי על חשבון הבכורה והברכה הערטילאיות והרוחניות.

בקיצור, עשו הוא עכשוויסט! לא חושב קדימה, ולכן כשמגיע הזמן של הברכות, פתאום הוא כן מחשיב את הבכורה והברכות כי זה נהיה עכשווי, ואז נזכר להתלונן – "את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי", בדיוק כפי שבזמן שהוא רעב הוא אפילו לא מתאמץ לאכול בעצמו אלא דורש "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" תאכיל אותי (נא- במובן שלא מבושל אפילו) כמו שמלעיטים בהמות, ואפילו לא טורח לדעת מה התבשיל וממה עשוי, אלא רק האדום האדום הזה, מרוב רצון לסיפוק מיידי נהיה לו אדום בעיניים.

בדיוק הפוך מיעקב, שיודע לחכות בסבלנות אין קץ (כמו שרואים שבע שנים שעבד בשביל רחל) ויודע לדחות סיפוקים לזמנים ראויים יותר ולכלכל את דרכיו מראש זמן רב, ולחשוב לטווח ארוך כפי שעשה עם הבכורה שקנה אותה עשרות שנים לפני שיכל לממש את הקניה באמצעות הברכות, וכמו שעשו יצא ראשון מרחם אמו כי אצה לו הדרך, ויעקב בסבלנות אחז בעקבו – כך כל חייהם, יעקב אוחז ונושף בעקב עשו ומחכה להזדמנות ולטעות של עשו.

וכאשר יצחק מגיע לגיל שבעים וחמש, אברהם נפטר, ואז פעם ראשונה ה' מתגלה ליצחק (בדיוק באותו גיל שהתגלה לאברהם, שוב בעשור השמיני של חייו) ובאותו גיל שהיה הרעב בימי אברהם שירד מצרימה בגללו, בדיוק כך קורה עם יצחק- באותו גיל יש רעב ויצחק רוצה לרדת מצרימה כמעשה אביו בשעתו, אך אז ה' נגלה אל יצחק, ובניגוד לאברהם שאמר לו "לך לך" , ליצחק אומר- "שכון בארץ… גור בארץ הזאת", ויצחק הולך לגור בגרר אצל אבימלך. וכמו שאברהם בגיל שבעים וחמש הצטווה לעזוב את משפחתו וללכת לארץ כנען- דבר הקשה לאיש חסד שקשור למשפחתו, וזה נועד להתחיל סדרה של ניסיונות על מנת לברר שמידת החסד של אברהם נובעת מבחירה ולא מכורח וזאת ניתן לברר רק ע"י ניסיונות שנוגדים את מידת החסד, כך יצחק באותו גיל נדרש לברר את מידת היראה שלו- האם היא כורח מולד או בחירה, וזאת ע"י ניסיונות הפכיים למידתו.

ובניגוד לכל חייו שהיה שמור ומבודד בתוך משפחתו הגרעינית ללא התחככות בעמי הארץ, ותוך התבודדות ליד באר לחי רואי, כעת נדרש לעבור לגור בקרב אנשי גרר (אמנם פלישתים ולא כנענים, אך עבור יצחק גם זה שינוי וניסיון) ולהתמודד עם הסביבה העויינת ולפתח כישורים חדשים שלא הסתגל להם עד גיל זה.

ואכן מיד כשמגיע לגרר ושואלים על אשתו, אומר – "אחותי היא" – כפי שעשה אביו בזמנו (אך בניגוד לאברהם לא שואל את אשתו לרשותה אלא אומר "אחותי היא", כי כפי שהסברנו רבקה כנועה לו לחלוטין למרות אישיותה החזקה. בגלל הכבוד והיראה שחשה מאז ראתה אותו לראשונה ונפלה מעל הגמל). ואכן לאחר זמן רב באותו מקום, לאט לאט יצחק מפתח כישורים חברתיים ומסתגל לסביבה, עד כי מגיע להגשמת שמו "יצחק" והגיע הזמן שמצחק את רבקה אשתו ובכך השלים את השינוי שעבר, והצליח לשבור את מידת היראה ולקנות גם את מידת החסד, כפי שאברהם בעקידה שבר את מידתו מידת החסד וקנה את מידת היראה.

וכן במישור הפרנסה – שעד כה נשען יצחק על רכוש אביו אברהם (שהיה רועה צאן בעיקר), פה יצחק נהפך לעובד אדמה וזורע את האדמה ומוצא מאה שערים, וכאשר מקנאים בו פלישתים, ואבימלך מבקש ממנו לעזוב – "כי עצמת ממנו מאד",  הולך משם יצחק וחונה בנחל גרר וחופר מחדש את שלוש הבארות שחפר אביו וסתמום פלישתים ובכך מושלם התהליך שעבר, כי מים זה סימן למידת החסד.

ועוד מוסיף יצחק וחופר עוד שלושה בארות, ואז עולה לבאר שבע וחוזר למקום שבו גר אברהם מאז הולדת יצחק, כי סיים יצחק את השינוי שהיה צריך לעבור, והוכיח שמידת היראה שלו היא בחירה ולא כורח. וזאת בכך שקנה את מידת החסד המנוגדת לטבעו, ואז נגלה אליו ה' שוב ומברכו ועכשיו זה בזכות עצמו ולא רק בזכות אברהם (כפי שנאמר בהתגלות הקודמת) כי כעת עומד בזכות עצמו בעקבות הניסיון שעבר בגרר, ואז ורק אז, יצחק בונה מזבח בבאר שבע וקורא בשם ה' (כי עבורו פלישתים, הם כמו הכנענים עבור אברהם וצריך לקדש גם שם את החומר ולקרוא בשם ה', מה שאברהם לא נדרש לעשות בארץ פלישתים כי הוא נועד להתמודד עם הכנענים הקשים יותר ואת הפלישתים הפחות קשים השאיר ליצחק, ולכן אברהם רק נטע אשל בבאר שבע ולא בנה מזבח, כפי שעשה בשכם, בית אל, חברון והר המוריה ששוכנות בין הכנענים הארורים). ואח"כ חופר עוד באר בבאר שבע, וזו הבאר השביעית ולכן קורא למקום באר שבע עד היום הזה (אמנם כבר אברהם קרא למקום באר שבע על שם השבועה שנשבעו הוא ואבימלך אך שם זה לא תפס בעמי האזור (כמו שהשבועה לא החזיקה מעמד ואבימלך גירש את יצחק מגרר למרות השבועה) עד שיצחק קרא למקום באר שבע על שם שבעת הבארות, ואז כתוב – "על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה" – כי שם זה תפס מאז והלאה גם בקרב עמי האזור).

אמנם גם עם יצחק מתפייס אבימלך ושניהם נשבעים זה לזה בבאר שבע, אך יצחק לא סומך על השבועה הזאת (כפי שלא התקיימה הקודמת) ולא קורא את באר שבע על שם השבועה אלא על שם הבאר השביעית שחפר – כנגד שבע המידות שבהן נברא עולם הזה – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.

וכעת יצחק כבר מודע לחסרונות של בנו עשו, כי לאחר שקנה את מידת החסד הוא כבר מכיר תכונות של אנשים רעים, כפי שלמד להכיר בגרר. ולכן כשעשו לוקח נשים חתיות (כנראה מבנות חת שבחברון – אלה שמכרו לאברהם את מערת המכפלה)

בדיוק בגיל ארבעים שבו גם אביו נישא, אין הדבר מטעה את יצחק כפי שמתכוון עשו -"ותהיינה מורת רוח ליצחק ולרבקה" כלומר יצחק קודם לרבקה במורת רוח למרות אהבתו לעשו.

אז איך יתכן שיצחק כשזקן ועיניו כהות מבקש לברך דווקא את עשו ולא את יעקב? הרי כבר מבין שעשו לא הבן שימשיך את דרכו, אז איך מתכוון לברכו – "הווה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך" שבכך מכניע את בני ישראל תחת אדום לדורי דורות?

ובכך נחזור לתחילת הפרשה, ולדמיון יעקב ועשו לקין והבל. והרי גם קין, למרות שלא שעה ה' למנחתו, הרי רק איתו דיבר ה' וניסה לחנכו-"הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ" – ואילו עם הבל לא דיבר ה' כלל, סימן שדווקא קין עובד האדמה שחומריותו קשה, אם יצליח לקדש את חומריותו ("אם תיטיב") אז יהיה בדרגה גבוהה מהבל ("שאת") כי ככל שהרצון לקבל לעצמו גדול יותר כך כשהופכים אותו לרצון לקבל על מנת לתת מגיעים לדרגה גבוהה יותר, ממי שמטבעו הוא בעל נתינה וחומריותו לא קשה, ולכן דווקא מקין היו ציפיות ורק איתו ה' מדבר ומשכנעו לתקן דרכיו ואז תשובה מאהבה תהפוך את זדונותיו לזכויות ויהיה הרבה יותר גדול מהבל שמטבעו נמשך לרוחניות ולא עובד אדמה וכך ניסיונו לא קשה.

אותו דבר חשב יצחק: שדווקא עשו עם חומריותו הקשה אם יצליח לתקנה – יהיה במדרגה גבוהה יותר מיעקב ולכן נותן לו הזדמנות לתקן ע"י שיקיים מצוות כיבוד אב ויכין לו מטעמים מצידו – כלומר דווקא את מקצועו כצייד יקדש – ע"י שיצוד לא בשביל עצמו אלא בשביל אביו וכך יהפוך את הקבלה לנתינה ויקדש את החומר, וממילא יוכל לקבל את הברכות ולהיות ממשיכו של יצחק ושל אברהם שגם הם שברו את מידותיהם. ולעומת זאת – יעקב שהיה איש תם ללא תאוות קשות וחומריות קשה, נתפס בעיני יצחק כמו הבל, שלא נשאר ממנו זכר כיוון שאין לו ניסיון קשה כמו לעשו, ולכן כאשר יעקב מתחפש לעשו ובא לקבל את הברכות, יצחק אומר – "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" – כלומר כיוון שחשב שמדובר בעשו חשב שעשו הצליח לתקן את חומריותו ולקדשה עד כדי כך, שלמרות שידיו ידי עשו מבחינת החומר, חדר לחומר קול יעקב הרוחני וקידש את החומריות, שזו דרגה גבוהה מדרגת מלאך, שאיננו חומרי ואין לו ניסיונות, כי דיבורו של "עשו" התאפיין בשינוי צורה בהזכירו את שם ה' ("כי הקרה ה' אלוקיך לפני")

אך רבקה, שמכירה את עשו שתכונתו צביעות ולא מתכוון לתקן את חומריותו כלל, אלא להיפך מחפש כל הזמן תאוות חדשות, וכל התנהגותו עם יצחק נובעת מצביעות (שרבקה טובה להכירה מיצחק, מכך שגדלה במשפחה כזאת בילדותה) ולעומת זאת דווקא יעקב יש לו ניסיון קשה, למרות היותו איש תם, בדיוק כמוה, שגם היא בתור צדקת נאלצה לגדול בבית של רשעים רמאים וידעה כמה קשה ליעקב עם אח כמו עשו וההתמודדות עם עשו מאלצת את יעקב לעיתים לשבור את מידת האמת ולרמות לשם שמיים, וזה דווקא מה שמקדש את מידת האמת שלו, ולכן במקום לספר ליצחק את האמת על עשו ויעקב, היא מעדיפה להוכיח זאת ליצחק באמצעות מעשה ומשכנעת את יעקב להתחפש לעשו ולקחת את הברכות במרמה, וכשיצחק יגלה בסוף את המרמה, יבין שטעה ביעקב ושגם ליעקב יש ניסיון קשה אף יותר משל עשו – כי הרבה יותר קשה לאיש אמת להתנהג במרמה מאשר לאיש מרמה להתנהג באמיתיות לצורך שעה. ובכך מרוויחה שלא פוגעת בכבודו של יצחק ע"י אמירה מפורשת כי טעה באהבתו לעשו.

ואכן כאשר יצחק מגלה שטעה ויעקב התחפש לעשו, חרד חרדה גדולה עד מאוד, כי מבין שטעה ביעקב לאורך כל הדרך ובמקום לקללו על המרמה אומר לעשו – "גם ברוך יהיה" וכשעשו צועק צעקה גדולה ומרה ומבקש ברכה גם הוא, אומר לו יצחק – "בא אחיך במרמה ולקח ברכתך" – כלומר בזכות המרמה מגיעה לו הברכה, כי הוכיח כי אינו איש אמת רק בטבע אלא מבחירה ולכן לשם שמיים יודע גם לרמות, כפי שאני יצחק שברתי את מידת היראה כשהיה צורך בכך. (ובכך נבחרו האבות להיות רגליים למרכבה- דווקא בגלל שבירת המידות העל אנושית).

ולכן כאשר רבקה אומרת ליצחק – "קצתי בחיי מפני בנות חת, אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה… למה לי חיים" (ושוב – לא אומרת לו שעשו רוצה להרוג את יעקב) אז יצחק קורא ליעקב ומברכו (ולא מזכיר את המרמה ולא מוכיחו על כך, להיפך מברכו על כך) ומצווהו כמו שציווה אברהם לעבדו – לא תיקח אשה מבנות כנען – "קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך… וקח לך אישה מבנות לבן אחי אמך" – כיוון שאתה יכול להתמודד עם רמאים במרמה, לך תיקח אישה דווקא מרמאי, אשה שגדלה עם רמאים ונשארה צדיקה, כפי שאני לקחתי את רבקה שגדלה בין רמאים. ולכן מדגיש יצחק – "אבי אמך", "אחי אמך", כי אמך היא ההוכחה שדווקא מתוך משפחה כזאת יכולה לצמוח צדקת כזאת, שמנוסה בהתמודדות עם רשעים, ואני יצחק שגדלתי בין צדיקים כמעט טעיתי בינך ובין עשו בתור מי שימשיך את ברכת אברהם ולכן: "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלוקים לאברהם" – ולא לעשו מגיעה ברכת אברהם.

ואכן יעקב נשלח אל – "לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו". כאילו כאן לבן טפל לאחותו רבקה אם יעקב ועשו (יעקב קודם לעשו). כי למרות אחיה, ילדה את יעקב, אך בתחילת הפרשה לפני לידת יעקב נאמר – "אחות לבן הארמי" היא היתה טפלה לאחיה כי עדיין יתכן שבניה יצאו כמו אחיה.

וכעת עשו עושה טעות נוספת- במקום לגרש את נשיו בנות כנען שרעות בעיני אביו יצחק, הולך אל בית ישמעאל ולוקח לאשה "את מחלת… אחות נביות על נשיו לו לאשה" – שגם כשרוצה לעשות משהו טוב בעיני אביו עושה אותו עקום, ורק מוסיף אותה על נשיו הקודמות, ובמקום לגרש את נשיו וללכת לקחת מבנות לבן אף הוא, הוא לוקח את בת ישמעאל, והלא אם אביו היה חושב שבנות ישמעאל ראויות לבניו היה שולח את יעקב אל בנות ישמעאל, אך עשו אצה לו הדרך כרגיל ובמקום לעשות מסע ארוך לארם נהריים, מעדיף מה שקרוב יותר ומוסיף אותה על נשיו הקודמות, ושוב מוכיח את פזיזותו שהוכיח במכירת הבכורה. ומדוע באמת לא ראויות בנות ישמעאל שחזר בתשובה בעיני יצחק? כי היא אחות נביות – שלא היה צדיק,

אך מה שלא עשה עשו האדמוני עשה דוד המלך שגם בו נאמר "אדמוני עם יפה עיניים" (שמואל א' ט"ז), שלמרות שנולד במזל מאדים ובטבעו יש תאוות רציחה המאפיינת את הנולדים במזל זה ואנשים אדמוניים, בכל זאת שבר את טבעו והקדישו למלחמות ה' באויבי ישראל ולא למען עצמו (כפי שהוכח לגבי שאול שרדף להורגו ודוד לא ניצל את ההזדמנות להורגו במערה, וכן לגבי שמעי בן גרא שקיללו קללה נמרצת ודוד לא נתן להורגו כי "ה' אמר לו קלל")

ולכן זכה דוד המלך להיות רגל רביעית למרכבה לצד שלושת האבות מה שלא זכו משה רבנו, אהרון ויוסף.

פרשת ויצא

פרשתינו מתחילה במלאכי אלוקים ומסתיימת במלאכי אלוקים, וכן מתחילה באבנים ומסתיימת באבנים. מתחילה במלאכי אלוקים בחלום יעקב בבית אל "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו", ומסתיימת במלאכי אלוקים- "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוקים". מתחילה באבנים-"ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" ומסתיימת באבנים – "ויקח יעקב אבן וירימה מצבה ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים ויקחו אבנים ויעשו גל ויאכלו שם על הגל".

וכן הפרשה מתחילה בהקמת מצבה ומסתיימת בהקמת מצבה – מתחילה במצבה -"ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצוק שמן על ראשה" ומסתיימת במצבה-"עד הגל הזה ועדה המצבה…"

ה' מתגלה ליעקב בראשונה- בפרשתנו בברחו מפני עשו אחיו בגיל שבעים ושבע- בבית אל (העשור השמיני לחייו – בדיוק כפי שהתגלה לאברהם ויצחק לראשונה בעשור השמיני לחייהם בגיל שבעים וחמש, בניגוד לנח שהתגלה לו לראשונה במאה השביעית לחייו. וכפי שהסברנו בפרשת "בראשית" שהמספר שבע שייך להנהגת אלוקים הכללית בבריאה – הנהגת הטבע ומכך לבני נח ולשבעים אומות העולם, בניגוד לעם ישראל, שמתחיל מאברהם יצחק ויעקב, אשר הם מעל הטבע בגלל ששברו את טבעם למען ה' ומספרם שמונה ולכן ברית המילה המיוחדת לעם ישראל הינה ביום השמיני. ולכן גם למשה רבנו ה' מתגלה בעשור השמיני לחייו דווקא בגיל שבעים ותשע) – מקום שהתקדש כבר ע"י אברהם שבנה שם מזבח וקרא שם בשם ה' – אך בניגוד לאבותיו, יעקב לראשונה מכניס מושג חדש בעבודת ה' ובמקום לבנות מזבח לה', כפי שעשו אברהם ויצחק, הוא מקים מצבה ויוצק עליה שמן. יעקב הוא גם הראשון בתורה שנודר נדר (בניגוד לאברהם ויצחק שנשבעו שבועה לאבימלך, וכן עשיו ליעקב שנשבע לו על מכירת הבכורה, וכן אברהם שהשביע את עבדו לקחת אישה לבנו יצחק) – "וידר יעקב נדר לאמר: אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלוקים, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך".

ונדר זה מעלה מספר שאלות: א. הלא ה' כבר הבטיח לו כל זאת- "והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך", אז מה יעקב מתנה את קיום הנדר בעזרת ה' לו בדרך, הלא כבר הבטיח זאת ה'?   

ב. וכן מה פרוש – "והיה ה' לי לאלוקים", וכי בלי זה, חלילה, יעקב לא מקבל את ה' לאלוקים, רק אם יקיים את מה שהבטיח?

ג. וכי רק בעתיד לאחר שישוב בשלום לבית אביו, רק אז יקבל יעקב את ה' לאלוקים, וכי מה היה עד עכשיו, שבעים ושבע שנה בבית אביו לא קבל עליו את ה' לאלוקים?

כדי להבין זאת צריך לדייק בדברי ה' אל יעקב – "והנה ה' ניצב עליו ויאמר אני ה' אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק… כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך", ה' אומר ליעקב שהוא אלוקי אברהם ואלוקי יצחק (למרות שיצחק עדיין חי) ולא אמר לו שהוא אלוקי יעקב, כלומר שיעקב עדיין לא הגיע לדרגה שייקרא עליו – "אלוקי יעקב". וכן ה' מבטיח לו שישמור עליו בכל אשר ילך וישיבהו לאדמה הזאת ולא יעזבהו עד אשר יעשה את כל אשר דיבר לו – משמע שכשיגמור את השמירה וישיבהו אל האדמה הזאת, תפסק השמירה וההשגחה המיוחדת שנתן לו מכח זכות אבותיו, שעליהם נקרא שם ה' "אלוקי אברהם" ו"אלוקי יצחק". ולכן יעקב לא מסתפק בהבטחה זאת, ונודר נדר שאם ישמור עליו אלוקים בדרך וישיבהו לשלום אל בית אביו (ולא רק לאדמה הזאת) וגם "והיה ה' לי לאלוקים" כלומר זה חלק מהתנאי, שה' גם לאחר שיבתו לבית אביו לשלום, לא יעזוב את השגחתו אלא יהיה לי גם לאלוקים, כלומר יקרא עלי שם "אלוקי יעקב" כמו על אבותי בזכות עצמי ולא רק בזכות אבותי, אז – "האבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך".

ולגבי השאלה, מדוע הקים יעקב מצבה דווקא ולא בנה מזבח? ומניין בא בכלל הרעיון של מצבה, שעד אז לא מוזכר בתורה כאמצעי פולחן, ורק מכאן והלאה מתחיל להיות אמצעי פולחן עד כדי כך שגם עובדי האלילים מאמצים פולחן זה לעבודה זרה שלהם, עד כדי כך שבכניסה לארץ ה' אוסר על הקמת מצבה אפילו לה' ומצווה לשבור את כל המצבות של העבודה זרה בארץ – "ולא תקים לך מצבה" (דברים ט"ז) – "ופסל ומצבה לא תקימו לכם" (ויקרא כ"ז), "ואת מצבותם תשברון" (שמות ל"ד), "ושבר תשבר מצבותיהם" (שמות כ"ג), "ויסר את מצבת הבעל" (מלכים ב' ג').

ויש לומר שיעקב למד זאת מהתגלות ה' אליו שבה נאמר – "והנה ה' ניצב עליו" וכן מהסולם שראה בחלומו "והנה סולם מוצב ארצה", שהשורש י.צ.ב מופיע שוב ושוב, ולכן גם הוא לוקח את האבן ששם למראשותיו ומציב אותה מצבה לה'.

לעומת האבן הניצבת אנו נתקלים באבן מתגלגלת. כאשר יעקב מגיע לחרן לבאר "והאבן גדולה על פי הבאר", "ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן", וכאשר רואה יעקב את רחל – "ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר", כאן מוצאים אבן שגוללים אותה ומגלים אותה לעומת אבן המוצבת מצבה בתחילת הפרשה.

ובסוף הפרשה מצטרפות שתי האבנים ומהוות ברית בין יעקב ללבן, יעקב מקים מצבה-"ויקח יעקב אבן וירימה מצבה", וכן מלקט אבנים ועושה גל אבנים (שנקרא גל עד) -"עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה".

ויש לשים לב שיעקב נודר-"והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים", בית אלוקים מזכיר לנו את בית המקדש, ובבית המקדש נאמר בספר "זכריה"- "מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור והוציא את האבן הראשה תשואות חן חן לה" (זכריה ד') והאבן הראשה מזכיר לנו את המצבה שיעקב יוצק שמן על ראשה. וכן בספר "עזרא" לגבי בית המקדש השני – "והוא מתבנא אבן גלל…" וכן "נדבכין די אבן גלל תלתא…" (עזרא ה' ו') – ושוב מתחברות לנו אבן הראשה (המצבה) ואבן מתגלגלת בבנין בית המקדש (בית אלוקים).

אך כדי להבין את חשיבות האבן בפרשתנו עלינו להגיע לעיקר פרשתנו – שתי האחיות רחל ולאה אשר עליהן נאמר במגילת רות "יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל" (רות ד'). ואכן כדי לבנות את בית האלוקים צריך לבנות קודם את בית ישראל המורכב משנים עשר בנים – שתים עשרה אבנים.

כי המילה "בן" היא משורש בנין עדי עד ושנים עשר הבנים הם שנים עשר שבטי ישראל אשר מרכיבים את בית ישראל, ובנים בפרשתנו כמו אבנים, הבונות בית פיזי כך בנים בונים בית רוחני, ויעקב אביהם נקרא "מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל" (בראשית מ"ט), כי המילה – "אבן" ניתן לחלק לשניים – אב – בן, כי יעקב הוא שבנה את בית ישראל באמצעות שנים עשר בנים ובעזרת רחל ולאה וזאת כהכנה לבנין בית המקדש בית אלוקים, שיבנה עם ישראל בשבתו בארץ כנען.

ובהביננו דבר זה, נגיע להבין קשיים רבים בפרשה שלכאורה זועקים לשמיים.

כאשר רואה יעקב את רחל באה עם הצאן אין הוא עושה את מבחן השקאת הגמלים שעשה אליעזר לרבקה בעבר, אלא ישר גולל את האבן ומשקה בעצמו את צאן לבן, ומדוע? יעקב נושק לרחל ונושא קולו בבכי (באותו ביטוי שמופיע אצל עשו בברכות "וישא קולו ויבך") מדוע? נאמר לגבי רחל כי רועה היא, והשאלה היא מדוע שולח לבן את בתו הקטנה והיפה להיות רועה את צאנו ולא שוכר פועלים, או לפחות אם אין לו כסף ישלח את לאה להיות רועת צאן כי היא גדולה יותר מרחל וגם פחות מעודנת ויפה ופחות סכנה יש לה מצד הרועים ליד הבאר? וכן שמה רחל פרושו כבשה מעל גיל שנה ("רחליך ועזיך לא שכלו"), לעומת זאת לאה – פירוש עייפה, לא יכולה – "היו עלי לטורח נלאיתי נשוא" (ישעיה א'), "כי את רגלים רצת וילאוך" (ירמיה י"ב), ואכן נאמר בה – "ועיני לאה רכות" משמע לחות ועייפות.

ואילו בפרשתנו דווקא לאה יולדת כמו רחלה ורחל לא מסוגלת (נלאית) ללדת וכשיולדת זה בקשיים רבים עד כדי מוות בלידת בנה השני בנימין.

כמו כן בפרשתנו מוזכר שיעקב אוהב את רחל ולא מוזכרת סיבה לכך, למעט שפסוק קודם מוזכר יופיה של רחל, האם בשל כך בלבד מעדיף יעקב את רחל?!

יעקב מתנדב לעבוד תמורת רחל שבע שנים בצאן לבן, מדוע מתחייב כל כך הרבה זמן בזמן שאמו רבקה אמרה לו במפורש-"וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך…ושלחתי ולקחתיך משם" (בראשית כ"ז) והלא ברגע שהתחייב לשבע שנים מה יקרה אם פתאום יגיע שליח מאמו לחזור, האם ימרה את פיה?!

כאשר לבן מביא את לאה בערב אל יעקב מדוע איננה מגלה ליעקב כי היא לאה ומדוע מטעה את יעקב, מילא לבן הרמאי מובנת התנהגותו, אך מדוע לאה הצדקת משתפת פעולה עם אביה? וכן רחל, מדוע שותקת ולא מזהירה את יעקב?

לאחר מכן נאמר "ויאהב גם את רחל מלאה"- משמע שיעקב אוהב גם את לאה אך את רחל יותר מלאה. אך פסוק אחרי כן נאמר "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה" – משמע שלאה שנואה וזה סותר את הפסוק הקודם? וכן כאשר לאה יולדת את ראובן אומרת "כי ראה ה' בעוניי כי עתה יאהבני אישי", משמע שמקווה שבעקבות הילד יעקב יאהב אותה, משמע שמרגישה לא נאהבת, וכשילדה את שמעון היא אומרת "כי שמע ה' כי שנואה אנוכי" – עכשו כבר מרגישה גם היא שנואה, ובבן השלישי אומרת "עתה הפעם ילווה אישי אלי כי ילדתי לו שלושה בנים על כן קרא שמו לוי".

בניגוד לשתי הפעמים הקודמות שהיא קוראת את שמות הבנים, אצל לוי נאמר "על כן קרא שמו לוי" משמע שיעקב קרא לו כן ולא לאה, וזה הילד היחיד בבני יעקב שאמו לא נותנת לו שם, והשאלה מדוע? כאשר יולדת את יהודה אומרת לאה "הפעם אודה את ה'… ותעמוד מלדת" מדוע רק כעת מודה לה' ולא בפעמים הקודמות, ומדוע דווקא כשמודה לה' עומדת מלדת, האם זה שכרה על התודה?

לבן, כשנותן את לאה ולאחר מכן את רחל ליעקב, מצרף אליהן שפחה לשרתן וזה די מוזר ונדיר מצד לבן הקמצן שנהג לשלוח את בתו הקטנה לרעות צאן ולא דאג ששפחה תעשה זאת (כדי לחסוך בכסף) אז פה נהיה נדיב?!

כמו כן, רחל דורשת בנים מיעקב רק לאחר שלאה יולדת ארבעה בנים והתורה מציינת -"ותקנא רחל באחותה", יוצא שהאשה האהובה מקנאה באשה הפוריה והלא אהובה וזה מקביל לחנה האהובה ("והלא אנכי טוב לך מעשרה בנים" (שמואל א' א'))  המקנאה בפנינה הפוריה והפחות אהובה ("כי את חנה אהב וה' סגר רחמה" (שם, שם)) וגם היא התפללה לה' רק לאחר שצרתה הכעיסה אותה וגרמה לה לקנא, ומדוע רחל לא מתפללת לה' על כך, ובמקום זאת דורשת מיעקב בנים "ואם אין מתה אנוכי" ומדוע יעקב לא מתפלל עליה כמו יצחק אביו שהתפלל על רבקה?

וכשבלהה שפחת רחל יולדת את נפתלי אומרת רחל – "נפתולי אלוקים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי"- למה מתכוונת רחל בביטוי זה? וכן לאחר מכן כשרחל מבקשת מלאה מדודאי בנה אומרת לה לאה – "המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני", מה הפירוש? הלא רחל ויתרה כמעט על יעקב למען לאה ולא להיפך, אז איך לאה אומרת לה כזה דבר, הלא זו כפיות טובה, ומדוע רחל לא עונה לה כמו שצריך? ועוד לאה נשכרת מכך וה' שומע לה ונותן לה את יששכר וזבולון ודינה, ומדוע? הלא זו כפיות טובה מצד לאה, ולא מגיע לה שכר על כך?

מדוע כאשר רחל יולדת את יוסף, יעקב נזכר שצריך לחזור לארץ כנען, מה השתנה פתאום?

כדי לענות על כל השאלות הללו צריך להבין את ראשו של לבן. לבן כבר בצעירותו התאפיין באהבת ממון גדולה מאוד וזאת ראינו בזמן שעבד אברהם בא לחפש אשה ליצחק וכששמע לבן מאחותו את דבר העושר בכסף ובזהב שהביא עמו עבד אברהם רץ לבן אליו החוצה, אל העין, ועשה הכל כדי לקנות את ליבו ואפילו השתמש בשם אלוקי אברהם (למרות שהוא עובד עבודה זרה כפי שנראה בעניין התרפים שגנבה רחל) ואמר – "בא ברוך ה' למה תעמוד בחוץ…" (בראשית כ"ד).

ומכאן רואים שלבן, בשביל כסף מוכן אפילו להמיר את דתו, ואכן אליעזר עבד אברהם קלט תכונה זאת בלבן ודאג לשפע אותו בממון, כדי שיתן לרבקה ללכת אתו – "ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ובגדים ויתן לרבקה ומגדנות נתן לאחיה ואימה" (שם, שם)

וזיכרון זה נשאר אצל לבן במשך תשעים ושבע השנים שחלפו מאז, עד שבא יעקב. וכיוון שללבן היו שתי בנות שהגיעו לפירקן והקטנה היפה רחל, דאג לבן שהיא זו שתהיה רועת הצאן ותצא כל יום אל הבאר להשקות את הצאן וכך אולי יתמזל מזלו שוב, כיוון שידע שמשפחת אברהם בארץ כנען, תשלח את העבד למצוא אשה דווקא במשפחתה בחרן (כפי שעשתה לגבי רבקה בשידוך עם יצחק) ולכן בחר דווקא את רחל היפה כדי לצוד על הבאר וכנראה גם לימד אותה שאם מישהו מבקש להשקותו שתשקה גם את גמליו.

ואכן באותו יום שיעקב בא, סוף סוף עלה משהו בחכה וכשרחל באה בריצה לספר לאביה (ולא לאימה כמו שעשתה רבקה, כי כנראה לבן תדרך אותה שברגע שמישהו יילכד תבוא מיד אליו לדווח ולא לאף אחד אחר) אז לבן רץ לקראתו (כפי שרץ תשעים ושבע שנה קודם לקראת אליעזר עבד אברהם), אך להפתעתו פגש את יעקב בן אחותו (ולא שליח מכובד מטעם משפחת יצחק עם עשרה גמלים עמוסים כל טוב) ויעקב היה חסר כל ומרופט ("כי במקלי עברתי את הירדן הזה" (בראשית ל"ב), וכן בבית אל שם אבנים למראשותיו כי לא היה לו שום ציוד לשינה) כי בברחו מבית הוריו נאלץ לברוח בחשאי כדי שעשו לא ירגיש וירדוף אחריו לתפסו, כי אם היה יוצא בכבוד רב עם עשרה גמלים נושאים כל טוב היו מאטים את מסעו ומאפשרים לעשו להשיגו ("ועתה בני שמע בקולי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה" (בראשית כ"ז) וכן "ויברח יעקב שדה ארם ויעבוד ישראל באשה ובאשה שמר" (הושע י"ב)). וכאשר לבן רואה זאת, כל תכניותיו לעושר מהיר מתרסקות, כי יש לזכור שכשיעקב מגיע אליו, לבן חי בצמצום רב עד כדי כך שבתו הקטנה רועה את צאנו כי אין לו כסף לשכור פועלים ("כי מעט אשר היה לך לפני ויפרוץ לרוב ויברך אותך ה' לרגלי"), ולבן נאלץ לחשב מסלול מחדש מה לעשות במצב החדש שנוצר. וכשיעקב מספר לו – "את כל הדברים האלה" כלומר כנראה יעקב מספר לו את כל עניין הבריחה מעשיו שגרמה לו להגיע חסר כל, וכן את סיבת הבריחה ועניין הברכות והבכורה, לבן מבין שאינו יכול לתת לו את בתו ולשלחו לביתו בארץ כנען כי אז לא יראה אותו יותר ולא ירוויח כלום מהעושר בבית יצחק המרוחק ממנו, ולכן אומר ליעקב – "אך עצמי ובשרי אתה" – כלומר למרות הכל אתה בן משפחה ואיני יכול לסלקך מביתי ולכן יעקב יושב עמו חודש אחד ובזמן זה רועה את צאנו במקום רחל, ומיד לבן רואה את הברכה שמביא יעקב שפתאום הצאן מתרבה, תוך ימים נולדים ולדות חדשים ושום כבש לא נטרף ולא נגנב. ואז מבין לבן שיש סיכוי לסחוט את הלימון הזה ואומר ליעקב "הגידה לי מה משכורתך" כי רוצה להשאירו אצלו כמה שיותר כדי שירעה את צאנו ויביא את הברכה לרכושו.

ויעקב שאוהב את רחל (כי גם היא רועת צאן כמוהו וממילא בעלת מידות טובות שמאפיינות רועה צאן שצריך לחמול ולטפל בכל כבשה תועה ולדאוג לתזונתן ולרווחתן), כי למרות היותה יפת תואר ויפת מראה עדיין לא גבה ליבה ומטפלת בצאן בחמלה, אך כיוון שכנראה רחל עדיין צעירה מדי לנישואין מציע יעקב לעבוד תמורת רחל שבע שנים (כנראה עד שתהיה בוגרת מספיק לנישואין והמספר שבע דווקא, נובע מעברו של אביו יצחק שחפר שבע בארות, וכן מאברהם סבו שכרת ברית עם אבימלך בהציבו שבע כבשות הצאן לבדן וכן בגלל מקום הולדתו – באר שבע, וכן גילו בשעה זו – שבעים ושבע, וכן כי המספר שבע שייך לנקבה כי המידה השביעית – ספירת המלכות, היא הנוקבא המקבלת מהזכר ולכן בת זוגו של דוד המלך השייך למידת המלכות היתה בת שבע, כפי שהסברנו במפורט בפרשת "בראשית").

ולמרות שרבקה אמו אמרה לו להיות עם לבן רק ימים אחדים, אך אביו גם אמר לו לקחת "אשה מבנות לבן אחי אמך" ויעקב מחויב לשמוע לאביו ואין ביכולתו לקחת את רחל כעת בלי אישורו של לבן, ולכן נאלץ להתחייב לעבודה של שבע שנים, כמו כן יש לזכור שרבקה אמו אמרה לו שתשלח מישהו לקרוא לו מחרן ברגע שתשכך חמת עשו ויעקב סומך על כך שכל עוד לא שלחה שליח יכול הוא להשאר בחרן. ואכן לבן קופץ על ההצעה ואומר "שבה עמדי" כי זה מטרתו – שיעקב יישאר איתו ויעבוד בצאנו כמה שיותר, וכשיעקב עובד שבע שנים-"ויהיו בעיניו כימים אחדים" – שזה מקביל לציווי אימו של "ימים אחדים", לבן כבר מתכנן את המהלך הבא שישאיר את יעקב עוד שבע שנים נוספות לפחות ובינתיים לבן דואג לא להשיא את לאה המבוגרת כבר ומשאירה עגונה בביתו כדי לעשותה נואשת, ואכן מצד אחד לאה יודעת שיעקב מיועד לרחל ועובד בשבילה שבע שנים ומצד שני היא יושבת דחויה בבית אביה ואף אחד לא נראה באופק, וכשרואה את מידותיו ונאמנותו של יעקב וצדקותו הגדולה, גדל צערה שאין היא זוכה בצדיק כזה לבעל ואב לילדיה ותצטרך להסתפק באחד הרשעים כדוגמת אביה, וכמובן שיעקב בשבתו בבית לבן לא שוקט על שמריו ומפיץ את דבר האמונה בא-ל אחד ומספר על הניסים שראה בבית אביו וסבו ואת כל תולדות משפחתו המופלאים, ובכך משפיע על רחל ולאה להאמין בה' אחד ולא בתרפי אביהן הרמאי והקמצן וכשהן רואות את מידותיו הטובות של יעקב ומשוות זאת עם מידותיו הרעות של אביהן, אין ספק היכן נמצאת האמת גם לגבי האלוקים האמיתי, ובכך גובר צערה של לאה שלא תזכה לבעל צדיק עובד ה', אלא לבעל רשע עובד אלילים.

יעקב גם מלמדן את שפת הקודש כפי שרואים בילדיהן שקוראות להם שמות על פי שפת הקודש ולא בארמית כשפת אביהן. וכאשר לבן בא אל לאה עם תכניתו לרמות את יעקב בליל הנישואין (כי אם יתן לו את רחל, מיד יעזוב יעקב עם רחל בחזרה לארץ כנען ואילו אם יתן לו את לאה יאלץ לעבוד עוד שבע שנים עבור רחל כי לא יוותר עליה ולא יעזוב עם לאה וכך ירוויח לבן עוד שבע שנות עבודה וברכה לצאנו), חייב הוא לשתף בתכניתו גם את רחל כדי שלא תטרפד את התוכנית ותגלה ליעקב וכן לאה יכולה לטרפד את כל התכנית אם מיד כשיכניסה לבן בערב לאוהל יעקב תאמר לו אינני רחל, ולכן לבן מציב בפני שתי בנותיו שתי אפשרויות:

1. שתסכימו לתוכנית ולאה תנשא ראשונה ושבוע לאחר מכן רחל ואז יעקב יאלץ להשאר עוד שבע שנים בעבודת הצאן, ואם יעקב יכעס על שתיכן תאמרו לו: "אתה נשמעת לציווי אמך ורימית את אחיך עשו ואת אביך יצחק לשם שמים כדי לקבל את הברכות שמגיעות לך בצדק, אף אנו רימינו אותך במצוות אבינו, אך כוונתנו לשם שמים כדי שנזכה שתינו להנשא לבעל צדיק עובד ה' ולא נאלץ להנשא לרשע עובד עבודה זרה".

2. שתיכן לא תנשאו ליעקב ואשלח אותו מכאן בבושת פנים, עם פיצוי כספי על עבודתו, כי מספיק הרווחתי מעבודתו הרבה יותר מנדוניא אחת ויש לי אפשרות לצאת ברווח מכל הסיפור, ואז שתיכן תפסדנה בעל צדיק עובד ה' ותינשאו לרשעים עובדי עבודה זרה, וזו הברירה שלכן – או הכל או כלום.

ורחל ולאה נאלצות לבחור באפשרות הראשונה, למרות כל הקושי לרמות את יעקב, כי בברירה זו בעצם נקשרו אחת בשניה כמו פתיל המורכב משני חוטים השזורים זה בזה לפתיל אחד ("נפתולי אלוקים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי")

ושתיהן כאחת סובלות מבחירה זו – רחל ודאי שנאלצת לחלוק את בעלה עם אחותה – צרתה וגם לעמוד מול אכזבתו של יעקב לשתיקתה והסכמתה לכך, ולאה ודאי כרגל חמישית במרכבה – לא רצויה וצריכה לרמות בפועל בלילה הראשון את יעקב ולהתחזות לאחותה ולא להעמידו על טעותו ובכך לעולם תיזכר בעיניו כרמאית.

אך כל הסבל הזה עדיף להן מהאפשרות השניה – ששתיהן יאבדו בעל כזה ולכן לשם שמים הן מסכימות, אך לא שוכחות לאביהן את הברירה האכזרית שהעמידן בפניה ("הלא נוכריות נחשבנו לו כי מכרנו ויאכל גם אכול את כספנו") כי המניע שלו היה אנוכי לחלוטין – המשך שהיית יעקב בביתו ובכך יתברך רכושו-"נחשתי ויברכני ה' בגללך".

וכדי שבנותיו ישתכנעו יותר לתכניתו, לבן נותן לכל אחת מהן שפחה לשירותה האישי, כי כעת לאחר שבע שנות עבודה של יעקב התברך מאוד רכושו ויכול להרשות זאת לעצמו (אך אינו יודע

שמשמים גלגלו כל זאת על מנת להעמיד שנים עשר שבטים משתי האחיות ומשתי השפחות), וכנראה שבשבע שנות עבודתו, יעקב לא פוגש את רחל ולאה דבר המסביר איך לא זיהה שזו לאה על פי הקול השונה. וכאשר יעקב בבוקר רואה – "והנה היא לאה" ושואל את לבן לפשר המרמה אומר לו לבן – "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה" – ומדוע יעקב לא עונה לו – אם כן מדוע מראש לא אמרת זאת וחיכית עד עכשיו? כי בדבריו של לבן יש רמז ועקיצה ליעקב – במקומנו לא ייעשה כן אך במקומכם כן נוהגים להקדים הצעיר לבכור כפי שעשית אתה לעשו אחיך בבכורה ובברכה ומה תלין עלי כי רימיתי אותך, הלא אתה בעצמך עשית אותו דבר והתחזית לאחיך על מנת להטעות את אביך, אז גם אני גרמתי ללאה להתחזות לרחל ולקבל את נישואיך. ויעקב שומע ושותק ומקבל את הדין כי מבין שמה' יצא הדבר וכאשר עשה כן עשו לו.

וכעת לבן נותן לו את רחל, לפני שיעבוד עוד שבע שנים כדי לקשור אותו אליו עוד יותר, כי ברגע שיוולדו לו ילדים יותר קשה לברוח עם נשיו.

וכעת כאשר רחל ולאה נשואות לו, מתחילה התחרות ביניהן על בנים ואהבת יעקב, וכיוון שיעקב אוהב את רחל מלאה למרות שמשמע שאוהב אותה יותר ולא ששונא את לאה, אך בשביל אשה זה גרוע משנאה כי שנאה זה עדיין רגש ואילו אדישות גרועה משנאה, ולכן לאה משתוקקת לאהבתו של יעקב וכשנולד ראובן חושבת שזה יתרום לכך שיעקב יאהב אותה – "כי עתה יאהבני אישי" וכאשר נכזבת תקוותה ונולד שמעון כבר מודה בכך – "כי שנואה אנוכי" ולפחות ה' אוהב אותי ורואה בעוניי, וכשנולד לוי כבר לא מצפה לאהבה אלא רק לליווי, שלפחות כלפי חוץ ילווה אליה יעקב ולא יתעלם ממנה כשהולכים ביחד לאירועים משפחתיים. וזאת כן מקבלת ולכן יעקב קורא ללוי לוי, ולא לאה, כי הסכים להלוות אליה, ולכן כשיולדת את יהודה מודה לה' על הענות בקשתה שילווה אליה אישה, ולכן אומרת רק בלידת יהודה – "זאת הפעם אודה את ה'" -כי בהולדת לוי עדיין לא ידעה אם ילווה אליה אישה, ורק ביקשה זאת וכעת יכולה להודות. ויתכן שבהולדת יהודה יעקב גם הראה יותר אהבה כלפיה בנוסף לליווי. ולכן עומדת מלדת, כי ה' שמע אל תפילתה להילוות אישה אליה ואולי גם לאהוב אותה וכעת כשפסקה כמיהתה ממילא עמדה מלדת כי הפסיקה להתפלל על כך ולהשתוקק לכך.

וכעת בא תורה של רחל, כי עד עכשיו הסתפקה באהבתו של יעקב אך כעת שרואה שגם לאה בזכות ילדיה זוכה לאהבתו ולליוויו של יעקב מתחילה לקנא באחותה כי עכשיו אחותה עודפת עליה באהבת יעקב ובבנים ואילו לה יש רק את אהבת יעקב ולכן דורשת ממנו "הבה לי בנים", ואז יעקב כועס על רחל ואומר לה "התחת אלוקים אנוכי אשר מנע ממך פרי בטן" הרי את רואה שאין מתנהגים אתנו בדרך הטבע ורוצים את תפילתנו ומילא לאה התפללה והשתוקקה לילדים כדי לזכות באהבתי, אך את שקיבלת בקלות את אהבתי לא טרחת להתפלל לבנים ולא הראית מצוקה כמו לאה ולכן ה' מנע ממך פרי בטן כי לא הראית סבל וגם תפילתי לא תעזור, אלמלא תקריבי גם את משהו כמו לאה.

ולכן רחל באמת שומעת ונותנת לו את בלהה שפחתה כדי להיבנות ממנה, כלומר בזכות ההקרבה שעושה ומכניסה מעצמה עוד צרה (בנוסף ללאה, אך לאה זה היה מחוסר ברירה, אך כעת זה מבחירה של רחל ולכן נחשב הקרבה מצידה) כמו שעשתה שרה עם הגר. וכשלאה רואה זאת מכניסה גם היא את שפחתה כצרה כדי להקריב גם ולזכות בשל כך בעוד ילדים, כי המצוקה הראשונה שעבורה זכתה בארבעה ילדים כבר חלפה וצריך הקרבה חדשה, אך למרות שגם לאה וגם זלפה יולדות כל אחת שני בנים, עדיין גם רחל וגם לאה עומדות מלדת כי עדיין לתת את השפחות לבעל בתור צרות זו לא הקרבה גדולה כל כך כי השפחות נשארו שפחות ולא זלזלו ברחל ובלאה כפי שהגר כשהרתה – "ותקל גבירתה בעיניה", ואילו בלהה וזלפה נשארו בדרגת שפחות גם לאחר לידתן בנים ליעקב ולא התנשאו על רחל ולאה – "ותלד בלהה שפחת רחל בן שני ליעקב", וכן "ותלד זלפה שפחת לאה ליעקב בן".

לכן צריך להגיע ניסיון הדודאים (שמועילים לפריון), שרחל מבקשת מלאה את דודאי בנה ולאה עונה לה – "המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני" ואין כאן כפיות טובה לרחל כפי שהסברנו, כי לשתיהן לא היתה ברירה בתוכנית של לבן ולכן לא היה כאן ויתור מצד רחל ולכן לאה אומרת מדוע מגורי יעקב רק איתך ואני צריכה לקבץ נדבות כעני בפתח, ולכן רחל מוותרת על משכב הצדיק באותו לילה תמורת הדודאים ולאה מוותרת על הדודאים תמורת משכב הצדיק ואז יוצאת לקראתו בערב ואומרת "אלי תבוא כי שכור שכרתיך בדודאי בני" וזו השפלה עבורה ובזכות ההשפלה זוכה לשני בנים – יששכר וזבולון, ואז אומרת – "עתה יזבלני אישי" מלשון "בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים" (מלכים א' ח'), כלומר מעון שיעקב ישים את מעונו איתי בגלל שילדתי לו שישה בנים ואז יולדת את דינה, ורק אז רחל עולה לזיכרון לפני אלוקים והוא שומע אליה ואל תפילתה ופותח את רחמה ויולדת את יוסף, כי רק כעת סיבלה של רחל משתווה לסיבלה של לאה בראשית נישואיה, כי לאחר שלאה יולדת שבעה ילדים ושתי השפחות כל אחת שני בנים חרפתה של רחל גדולה מאוד ותפילתה נובעת ממעמקים כמו תפילת לאה בהיותה שנואה ודחויה בתחילת נישואיה, ולכן כעת נענה אלוקים לתפילתה ואוסף את חרפתה.

וברגע שרחל יולדת את יוסף יכול יעקב לשוב למקומו ולהיפרד מלבן הרמאי, כי כל עוד רחל לא ילדה היתה סכנה שלבן לא ייתן לרחל לעזוב עם יעקב וישאירה אצלו כבת ערובה על מנת שיעקב ישאר, אך כשילדה את יוסף בנו של יעקב לא יתכן להפריד את האם מהבן ולמנוע מרחל לעזוב עם יעקב לארץ כנען ולכן יעקב פונה ללבן – "שלחני ואלכה אל מקומי ואל ארצי" ושוב לבן כדי לעכבו אצלו מציע לו משכורת על מנת שיישאר, במקום לתת לו מה שמגיע לו על כל שנות העבודה שהעשיר אותו והביא ברכה לביתו. כך סוחב איתו עוד שש שנים, שכל פעם שרואה שיעקב מתעשר ויכול לעזוב, מחליף את תנאי העסקה עשרת מונים ובכך מעכב עוד את יעקב עד שה' נגלה ליעקב ומורה לו לשוב לארץ כנען, ויעקב בורח עם כל משפחתו כי אחרת היה לבן גורם לו להשאר שם עד עצם היום הזה. וכשבורח מתייעץ בנשיו שאז כבר נהפכו לאבן אחת ולפתיל אחד – "ותען רחל ולאה", אך כמובן שרבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום וכל תכניתו של לבן בסופו של דבר גרמה להולדת שתים עשרה אבני הבניין של עמ"י – שנים עשר השבטים, ולכן הבן הראשון נקרא ראובן שיש בו את המילה בן, והבן האחרון נקרא בנימין שבתחילתו המילה בן (כי הוא היה אמור להוולד ראשונה אלמלא תכניתו של לבן) ויחד יוצרים את הבניין של עמ"י, והאבן האחרונה – בנימין נולדה בארץ ישראל ולכן בחלקו נבנה בית המקדש. ורמז לפרשתנו אפשר למצוא בספר "יצירה" המיוחס לאברהם אבינו.                  

פרק ב' משנה א': "עשרים ושתיים אותיות יסוד: שלוש אמות, שבע כפולות ושתים עשרה פשוטות, שלוש אמות אמ"ש…"

פרק ד' משנה ג': "שבע כפולות בג"ד כפר"ת, כנגד שבע קצוות, מהן ו' קצוות- מעלה ומטה, מזרח ומערב, צפון ודרום והיכל הקודש מכוון באמצע והוא נושא את כולן".

משנה י"ב: "שבע כפולות כיצד צרפן, שתי אבנים בונות שני בתים, שלוש בונות שישה בתים, ארבע בונות ארבעה ועשרים בתים, חמש בונות מאה ועשרים בתים, שש בונות שבע מאות ועשרים בתים, שבע בונות חמשת אלפים וארבעים בתים, מכאן ואילך צא וחשוב מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע…"

פרק ה' משנה א': "שתים עשרה פשוטות ה"ו ז"ח ט"י ל"נ ס"ע צ"ק…מידתן שנים עשר גבולים באלכסונן. גבול מזרחית צפונית, גבול מזרחית דרומית…ומרחיבין והולכין עד עדי עד והם זרועות עולם". 

וכפי שאמרנו שבני יעקב נמשלו לאבני הבניין של עמ"י א"כ בפרשתנו שלוש אמות אלו אברהם יצחק ויעקב ושבע כפולות הם ארבע עשרה השנים שעבד יעקב בשתי בנותיו של לבן ושתים עשרה הפשוטות הם שבטי ישראל הבונים את בית ישראל הבונה את בית האלוקים בירושלים מאבן ראשה ומאבן גלל.

וכאשר בני ישראל עומדים לפני הכניסה לארץ לפני חציית הירדן מצווה ה' את יהושוע: "קחו לכם מן העם שנים עשר אנשים איש אחד איש אחד משבט וצווה אותם לאמור שאו לכם מזה מתוך הירדן ממצב רגלי הכהנים הכן שתים עשרה אבנים והעברתם אותם עמכם והנחתם אותם במלון אשר תלינו פה הלילה" (יהושע ד')

"ואת שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו מן הירדן הקים יהושע בגלגל" (שם, שם)

"ושתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן תחת מצב רגלי הכהנים נושאי ארון הברית ויהיו שם עד היום הזה" (שם, שם)

וכן משה בכריתת הברית עם ישראל בהר סיני-"ויכתוב משה את כל דברי ה' וישכם בבוקר, ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל" (שמות כ"ד).

וכך, כפי שיעקב בתחילת הפרשה לקח מאבני המקום שנהפכו לאבן אחת בזכותו, כך אבני הבניין של עם ישראל התחילו בפירוד (רחל ולאה) ונהפכו לאבן אחת – עם ישראל אחד.

וכאן נסגר המעגל שהתחלנו בראשית הפרשה על משמעות אבן המצבה ואבן הגל שאחת משום מצבה לזכרון כמו מצבת קבורת רחל – "ויצב יעקב מצבה על קבורתה היא מצבת קבורת רחל עד היום" (בראשית ל"ה) ואחת משום גילוי ועדות – "עד הגל הזה ועדה המצבה" (בראשית ל"א), כך שתחילת מפגש יעקב ברחל התחיל עם האבן שגלל יעקב מעל פי הבאר למענה, וסוף דרכם המשותפת היא בבנימין – האבן האחרונה בשנים עשר האבנים של עמ"י, ובאבן המצבה שהקים יעקב על קבורתה היא מצבת קבורת רחל עד היום.

פרשת וישלח       

הפרשה הקודמת מסתיימת בפגישת יעקב עם מלאכי אלוקים ויקרא למקום מחניים, ותחילת פרשתינו מתחילה בשליחת מלאכים לעשו ופיצול מחנה יעקב לשניים – מחניים.

הפרשה הקודמת עומדת בסימן של יציאה – בריחה, יעקב בורח מעשו לחרן ויעקב בורח מלבן לארץ כנען. בפרשתנו המצב הפוך – יעקב נלחם, נלחם בעשו, נלחם בשכם, נלחם בשרו של עשו. והמילה "וישלח" ניתן לפרש גם במובן של שלח – נשק, כמו שנאמר ב"נחמיה" שהיו בונים החומה ביד אחת וביד השניה מחזיקים בנשק להגנה מהאויבים שרצו לסכל את בניית החומה – "באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח" (נחמיה ד')

יעקב שולח מלאכים אל עשו אחיו – "ארצה שעיר שדה אדום" ונשאלת השאלה – איזה מלאכים? האם בני אדם או מלאכים מהמחנה שפגש במחניים? מכך ששם נאמר מלאכי אלוקים וכאן נאמר מלאכים סתם משמע שכאן זה מלאכים – שליחים, בני אדם ולא מלאכי אלוקים, וכן מכך שאומר להם למסור דברים בשמו לעשו, משמע שזה לא מלאכי אלוקים, כי הלא עשו לא ראוי לראות מלאכי אלוקים.

ונשאלת השאלה מדוע יעקב מעיר את הדוב מרבצו ומדוע שולח אליו שליחים להודיע על הגעתו, הרי רבקה אמו אמרה לו כששלחה אותו לחרן, כי תשלח אחריו לקרוא לו חזרה ברגע שתשכך חמת עשו ועד כה לא שלחה, סימן שעדיין לא שככה חמתו, אז מדוע יעקב שולח שליחים להודיע על הגעתו, הלא ה' אמר לו לחזור לארץ אבותיו אז מה יש לו לדאוג מעשיו ובפרט לשלוח לו שליחים להודיע שבא?!

כמו כן מדוע שולח יעקב שליחים לשעיר שדה אדום הלא בסוף פרשתינו נאמר, שרק לאחר מות יצחק וקבורתו ע"י יעקב ועשו,

עבר עשו לגור בהר שעיר – "ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו… וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו כי היה רכושם רב משבת יחדיו ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם וישב עשו בהר שעיר עשו הוא אדום" (בראשית ל"ו) וזה יקרה רק בעוד עשרים ושלוש שנה, כי כעת יעקב בן תשעים ושבע ובמות אביו יצחק – יהיה בן מאה ועשרים ורק אז עשו יעבור להר שעיר וישאיר את יעקב בחברון ששם גר יצחק בשנותיו האחרונות לאחר שכל חייו גר באזור באר שבע. אז איך הגיע כעת עשו לשעיר? ואיך יודע יעקב שעשו בשעיר, הלא כשעזב את באר שבע היה עשו בבאר שבע?

וכן באמת המלאכים פוגשים את עשו בשעיר ובסוף המפגש נאמר – "וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה" וגם יעקב אומר לעשו – "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" סימן שבזמן זה שהה עשו בשעיר אז גוברת השאלה מה היה דחוף ליעקב להעיר אותו הרי יכל לחזור לאביו בחברון בלי שעשו יודע מזה, כי הלא המרחק מחברון להר שעיר רחוק מכדי שעשו ישמע על כך מיד?

על מנת לענות על שאלות אלו יש ליישב קודם תמיהה גדולה יותר, בפרשת "תולדות" נאמר- שבהיות עשו בן ארבעים שנה נשא עשו שתי נשים חתיות – יהודית בת בארי החיתי ובשמת בת אילון החיתי שהיו מורת רוח ליצחק ולרבקה ולא מוזכר שנולדו לו ילדים מהן.

לאחר מכן, לאחר בריחת יעקב לחרן, עשו נשא את מחלת בת ישמעאל אחות נביות וגם שם לא מוזכר ילדים שנולדו מהן.

לעומת זאת בפרשתנו, בסופה, מוזכרות שלוש נשים של עשו – עדה בת אילון החיתי (אולי אחותה של בשמת?), בשמת בת ישמעאל (אולי אחות של מחלת?) ואהליבמה בת ענה בת צבעון החוי, וכאן מוזכר שנולדו חמישה ילדים משלוש נשיו אלו, ולאחר מות יצחק עובר עשו להר שעיר ושם נולדים נכדיו.

אך לגבי אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי – מוזכרת בסוף הפרשה שושלת של שעיר החורי וילדיו שישבו בהר שעיר לפני עשו ואחת מצאצאיו של שעיר היתה אהליבמה בת ענה אשת עשיו, וכנראה שבזמן שיעקב חוזר מחרן הלך עשיו להר שעיר לקחת לאשה את אהליבמה הנ"ל ואז הגיעו אליו המלאכים עם המסר מיעקב ואז עשיו הלך לקראתו עם ארבע מאות איש, שכנראה היו מיושבי הר שעיר ולאחר המפגש חזר לשעיר לקחת את אשתו החדשה אהליבמה ולאחר מכן חזר אל אביו לחברון עד מות יצחק ולאחר מות יצחק חזר להר שעיר ולקח לבנו הבכור אליפז את תמנע בת שעיר החורי לפילגש וממנה נולד עמלק.

אך כשהגיע לשעיר הוריש את החורי ותפס את מקומם ומאז נהפך הר שעיר לארץ אדום – "ובשעיר ישבו החורים לפנים ובני עשו יירשום וישמידום מפניהם וישבו תחתם" (דברים ב').

יש עוד להזכיר שכבר מאתיים שנה קודם לכן בזמן אברהם ומלחמת המלכים, כדרלעומר והמלכים אשר איתו הכו את החורי בהררם שעיר – "ואת החורי בהררם שעיר עד איל פארן" (בראשית י"ד).

אך כנראה שלא השמידו אותם לגמרי ושעיר ובניו נותרו מאותם חורים עד שהגיע עשיו והשמידם וישב תחתם. אך מנין ידע יעקב בשעה זו שעשיו נמצא בשעיר ולא בחברון לצד אביו? וניתן לומר ששיירות של סוחרים שהיו במסעות מארץ כנען לחרן סיפקו את המידע הדרוש אודות הקורה במשפחתו ויעקב היה מעודכן בכך שאביו עבר לחברון ועשו בשעה זו נמצא בשעיר, אך עדיין נשאלת שאלתנו מדוע להעיר שדים רדומים. וכבר העירו על כך במדרש בראשית רבה (ע"ה-ג') "מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו" (משלי כ"ו)-"אמר לו הקב"ה, לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב".

ועל כך יש לומר כפי שהסברנו בפרשה הקודמת, שבראות יעקב בחלום את הסולם ומלאכי אלוקים וה' מבטיח לו "והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך" (בראשית כ"ח) שניתן לפרש זאת, שברגע שיעקב ישוב אל האדמה של ארץ כנען נגמרת השמירה, ולכן יעקב נדר נדר "ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלוקים…" שבעצם ביקש שה' ימשיך להיות איתו גם לאחר שישוב אל בית אביו, וכעת כששב יעקב אל ארץ כנען ורואה מלאכי אלוקים (לא בחלום כמו בפעם הקודמת) וכן בשמעו מלבן שרדף אחריו כי ה' נגלה לו בחלום והזהירו מפגוע ביעקב, מבין יעקב שה' ממשיך לשמור עליו גם בשובו לארץ כנען ולא נגמרה השמירה, לכן יעקב משנה את מנהגו עד כה של בריחה מהאויב ולהיפך מעדיף את העימות איתו כי מבין שאי אפשר לברוח לנצח ואם ה' אמר לו לשוב לארץ מולדתו אין הוא רוצה יותר בבריחתו, לכן יעקב שובר את טבעו של איש השלום והפיוס ומבקש להתמודד עם עשו לכאן או לכאן. ולכן מכין עצמו למלחמה ומחלק את מחנהו לשני מחנות וכן לדורון ושולח מנחות לעשו וכן תפילה – מתפלל לה' שיצילהו מעשו, אך אין לו חשש על עצמו כי הרי ה' הבטיח לשמרו אלא יש לו חשש לבני משפחתו שעליהם לא הובטח ולכן אומר – "כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים" המכה שיכול יעקב לקבל זה מות האם והבנים ולא מותו שלו ועל זה הוא מתפלל לה'.

אך מצד שני, כאשר יעקב פוגש את עשו לא מוזכרים שני מחנות וכל משפחתו יחד איתו בפגשו בעשו, אז מה קרה לתכנית הראשונית של שני מחנות שאם אחד נפגע השני נשאר לפליטה?

התשובה לכך נמצאת בלילה לפני המפגש עם עשו, כאשר יעקב מעביר את משפחתו את מעבר יבוק (ושם מוזכר "ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבור את מעבר יבוק") ולא מוזכר שנים עשר ילדיו כולל דינה ומדוע? וגם לפי המדרש שהטמינה בארגז מפני עשו, עדיין גם העברת הארגז ובתוכו דינה נחשב כהעברתה ומדוע נאמר אחד עשר ולא שנים עשר?

וניתן לומר כי הלא בסוף פרשתינו מוזכרת רשימה של – "אלופי עשו למשפחותם במקומותם אלוף תמנע אלוף עלוה… הוא עשו אבי אדום" וכשמונים את מספר אלופי עשו מוצאים אחד עשר אלופים והם כולם זכרים ולכן גם פה אחד עשר ילדיו הזכרים של יעקב הם משקל נגד לאחד עשר אלופי אדום ובאותו לילה הרי יעקב מתמודד עם שרו של עשו ונאבק עמו עד עלות השחר ומקבל את שמו – "ישראל" וכן נפגע בכף ירכו, אך מנצח את שרו של עשו, ולכן למחרת כבר מאחד את המחנות ולא חוצה אותם לשני מחנות כי יודע שבניצחון על שרו של עשו מובטח גם שלום ילדיו ואין לו מה לחשוש וצריך לבטוח בה', אך אם כן מדוע משתחווה שבע פעמים לפני עשו וקורא לו "אדוני" ולעצמו קורא "עבדך"?

וניתן לומר שכיוון שבמאבק עם המלאך לא יצא ללא פגע ונפגע קלות בירכו מבין יעקב שגם במפגש עם עשו עצמו תהיה פגיעה קלה מצידו ולכן מעדיף שהפגיעה תהיה בכבודו (של לכאורה התרפסות) מאשר פגיעה ממשית באחד מבני משפחתו, ולכן כשעשו רוצה להציג לפניו מן העם אשר איתו אומר יעקב – "למה זה אמצא חן בעיני אדוני" שלכאורה הלא כל הזמן ביקש למצוא חן בעיני עשו בשליחת המתנות לעשו ובשליחת המלאכים – "ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך", "כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני ואחרי כן אראה פניו אולי ישא פני", "ויאמר מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי ויאמר למצוא חן בעיני אדוני", אז מה קורה פתאום ששואל יעקב "למה זה אמצא חן בעיני אדוני" הלא זה מה שניסה לעשות כל הזמן?! ועל פי מה שאמרנו זה מובן – כי שליחת הדורונות היתה לפני המפגש עם המלאך והמאבק עמו שאז חשש מפני עשו, אך כעת שמובטח בניצחונו לא צריך למצוא חן בעיני עשו.

ויש כאן הדרגתיות – בברחו מעשו עשרים שנה קודם רואה בחלום מלאכי אלוקים, בברחו מלבן פוגש במציאות מלאכי אלוקים וכעת בעברו את מעבר יבוק נאבק ממש עם מלאך אלוקים שרו של עשו וזוכה לנצחו ולברכתו ונקרא מעכשיו "ישראל" ועולה מדרגת אוחז בעקב עשו (יעקב) לדרגת שר – שניצח את שרו של עשו (כפי שאומר הנביא – "בבטן עקב את אחיו ובאונו שרה את אלוהים וישר אל מלאך ויוכל…" (הושע י"ב))

ולכן נקרא "ישראל"- כפי שאומר לו המלאך-"כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" ולכאורה היה צריך לומר "ושרית עם אנשים ועם אלוהים ותוכל"? אלא שיותר קל להתמודד עם מלאך אלוקים שאין לו בחירה מאשר עם אנשים שיש להם בחירה, ולכן למרות שניצח את המלאך – שרו של עשו, נזהר יעקב במאבק עם עשו ומוחל על כבודו ולא נאבק עמו כמו שנאבק במלאך.

אך אם כן, מדוע במקום לחצות את הירדן ולהכנס לארץ כנען וללכת ישר לבית אל לקיים את נדרו ולאחר מכן להמשיך לבית אביו שבחברון, נעצר פתאום יעקב ובונה לו בית בסוכות (מקום הקרוב מאוד לפנואל ששם נאבק בשרו של עשו, כפי שרואים בספר "שופטים" (פרק ח'), שגדעון רודף אחרי זבח וצלמונע מלכי מדיין ובדרך עובר בסוכות ומבקש לחם לאנשיו וכשמסרבים פונה לפנואל ומבקש לחם וגם הם מסרבים והכל קורה אחד אחרי השני סימן שהיו סמוכים אחד לשני)?

ויש לזכור, שלא אברהם לא יצחק ולא יעקב בנו בתים בארץ כנען אלא ישבו באוהלים ופתאום יעקב בונה בית, רגע לפני הכניסה לארץ ושוהה שם זמן רב, למרות שהמרחק מסוכות לבית- אל או אפילו לשכם הוא קילומטרים ספורים ומה עוצר בעדו שם? הרי אמור לקיים את נדרו בבית אל?

וכמה זמן שהה יעקב וביתו בסוכות? עפ"י המדרש שהה שם שמונה עשר חודש, אך אם כן יוצא שבהגיעו לשכם, ראובן (שבמפגש עם עשו היה בן שתים עשרה ויוסף ודינה בני שש) היה בן שלוש עשרה וחצי ורוב הבנים היו פחות מגיל שלוש עשרה ודינה היתה בת שבע וחצי, ואם כן מדוע היא נקראת "נערה" בפרשת שכם ודינה, הלא נערה זה מגיל שתים עשרה ומעלה, וכן מדוע נאמר שם -"ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים" – משמע שכל בני יעקב היו כבר אנשים שזה מעל גיל שלוש עשרה, ובפרט כששמעון ולוי הורגים את כל אנשי שכם לא יתכן שהיו רק בני שתים עשרה, שלוש עשרה, בזמן מעשה כזה, ובפרט שיעקב מחריש כל זמן המשא ומתן בין בניו לבין שכם וחמור ואם רובם קטנים מגיל שלוש עשרה איך יתכן שיעקב שותק ונותן לבניו לנהל את המשא ומתן, הלא הם ילדים, וכפי שבמפגש עם עשו הם נקראים ילדים ולא מתייעץ בהם אז גם בסיפור עם שכם וחמור איך מפנה מקומו ונותן לבניו לנהל את המשא ומתן?

לכן נראה לומר, שיש סיבה טובה שיעקב נעצר על סף הכניסה לארץ ובונה בית בסוכות ושוהה שם עד שאחרון ילדיו עובר את גיל שלוש עשרה ונהיה איש – כלומר בסביבות שבע שנים (כך שיוסף ודינה בני שלוש עשרה כשעוזב את סוכות ועובר לשכם). כי מרגע ששרו של עשו קורא בשמו החדש ישראל, מאותו רגע יעקב מבין שנפתח פרק חדש בחייו ומאיש פרטי בעל משפחה

קטנה, מעכשיו והלאה הופך לאב של עם – עם ישראל שתפקידו ביקום להיות עם ה' ולקדש את שם ה' בעולם ובניו הם אבני הבניין של עם ישראל, ולכן בונה בית בסוכות ושם בונה את בית ישראל כהכנה לפני הכניסה לארץ כנען, ולכן מחכה שכל ילדיו יעברו את גיל שלוש עשרה ויגיעו למעמד של אנשים ואז ייכנסו לארץ כנען בדעה צלולה ובוגרת לשם שמים עם תפקיד מוגדר, בדיוק כפי שעם ישראל בעתיד ייכנס דרך הירדן לארץ כנען בתור עם ישראל עם תורה מסיני.

ולכן ברגע שיוסף, הקטן בבניו כעת, עובר את גיל שלוש עשרה נכנס יעקב ובניו לארץ והולך ישר לשכם וקונה שם את חלקת השדה ומציב מזבח וקורא לו – "אל אלוקי ישראל", בדיוק באותו מקום שסבו אברהם נכנס לארץ כנען לראשונה ובנה שם מזבח לה' שנראה אליו שם לראשונה (אך אז עוד לא היתה העיר שכם והמקום נקרא אלון מורה) ופה לראשונה נעשה שימוש בשם ישראל שניתן לו ע"י המלאך, אך פה במשמעות של עם ישראל ולא במשמעות של איש פרטי כמו אבותיו, שנאמר בהם אלוקי אברהם אלוקי יצחק, אלא אלוקי ישראל – העם ולא האיש. ושם לא בונה בית אלא נוטה אהלו כי בארץ כנען כל עוד הכנענים בארץ, בני ישראל הם רק גרים ותושבים ולא יכולים לבנות בתים, אלא רק לאחר מתן תורה והכניסה לארץ והשמדת עמי כנען כפי שנגזר בברית בין הבתרים "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם…" (בראשית ט"ו)

ויש לשים לב שכאן לא נאמר "ויבן מזבח לה'" (כפי שנאמר באברהם ויצחק) אלא "ויצב מזבח", לשון המזכירה את המצבה שיעקב חידש בתור פולחן ה' הן בבית אל והן בהר הגלעד והן במצבת קבורת רחל.

ואותה חלקת השדה שקונה יעקב מבני חמור אבי שכם במאה קשיטה, היא המקום השני שנקנה בארץ כנען בכסף מלא ע"י האבות (כי הראשון היה במערת המכפלה בחברון שקנה אברהם) באותה חלקה ייקבר יוסף בכניסת עם ישראל לארץ וזה המקום הראשון שיגיעו אליו עם ישראל בכניסה לארץ כדי לקיים את הברכות והקללות מול הר גריזים והר עיבל בשכם ולכן זה המקום הראשון שיעקב ובניו נכנסים וקובעים בו יתד בכניסה לארץ כנען.

וכאשר שכם בן חמור מטמא את דינה בת יעקב ויעקב שומע, אין הוא פועל, אלא מחכה לבניו שישובו מן השדה – "והחריש יעקב עד בואם" כי הוא כבר לא איש פרטי אלא עם, ועכשיו תפקיד בניו להתנהל כעם ואין הוא יכול לפעול בלעדיהם ולכן הוא מחריש לאורך כל המשא ומתן עם חמור אבי שכם ונותן לבניו את הפיקוד – "ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא ייעשה" – אין מדובר במשפחה פרטית ובמעשה פלילי רגיל בין תושבי העיר, אלא בעם ישראל, ואונס דינה זהו אקט מלחמתי כנגד עם ישראל ומעשה לאומני, שהשתיקה עליו תזמין מעשים קשים יותר מצד עמים אחרים כמו כל עם שלא יודע לעמוד על כבודו הלאומי. לכן נאמר -"נבלה עשה בישראל וכן לא ייעשה".

וכאשר חמור אבי שכם נשיא הארץ, מבקש את ידה של דינה עבור בנו שכם, זו בעצם הצעה שאי אפשר לסרב לה, בפרט שדינה מצויה בשבי בארמונו, אז כל הבקשה הרשמית היא בעצם אישור בדיעבד לפשע שעשה בנו, ואם יסרבו לו כמובן שלא יחזיר את בתם אלא ילחם בהם, כנשיא העיר מול משפחה קטנה, שאין לה סיכוי מול כל העיר ולכן בני יעקב עונים במרמה (ולא יעקב אביהם כי הוא מחריש עדיין), כי בתחבולות תעשה לך מלחמה ומציבים תנאי, שחושבים שבלתי אפשרי לבצעו ואז יאלץ חמור לשחרר

את דינה, כי לא יכול למלא התנאי והתנאי הוא בעצם שעם שכם ייהפך לעם ישראל ע"י ברית מילה, כך שזו בעצם עסקה בין עמים. אך דא עקא וחמור ושכם מצליחים לשכנע את כל העיר שכם לתנאי הזה (אמנם עם שינויים קלים: לבני יעקב אמר שהם יחליטו איזה בנות לקחת משכם ואיזה בנות לתת לשכם העיר ואילו חמור לבני עירו אמר הפוך שאנשי שכם יחליטו איזה בנות לתת לבני יעקב – ואיזה בנות לקחת מבני יעקב, וכן הוסיף עוד דבר שלא הוסכם – "מקניהם וקניינם וכל בהמתם הלא לנו הם"), וכאשר כל העיר מלה את עצמה, נותרת ברירה קשה לבני יעקב הלא כעת ייאלצו להסכים לנישואין של דינה עם שכם ולא רק זה, אלא גם ייאלצו להיות עם אחד עם אנשי שכם ולהתחתן ביניהם וכך ייעלם עם ישראל בתוך עם הארץ (כי ברית המילה לבדה לא מספיקה לגיור כי הלא גם ישמעאל מל וזה לא הפך אותו לחלק מעם ישראל, וכן בתנאי ההסכם לא התחייבו אנשי שכם לעזוב את אלוהי הנכר שעובדים ולדבוק בה' אחד אלוקי ישראל ואם כן יש כאן איום קיומי על עמ"י וייחודו, ולא יוכלו לסרב כעת, לאחר שאנשי שכם עשו פעולה כל כך קשה ואם יסרבו ויחזרו מההסכם ישמידום אנשי שכם על ההונאה ויצדקו!).

וההוכחה לכך שבני יעקב לא העלו זאת בדעתם שאנשי שכם יסכימו למול, כי אם היו מעלים זאת בדעתם היו מתנים שגם יעזבו את אלוהי הנכר שעובדים, אחרת לא שייך שיהיו לעם אחד. אך כעת מה עושים? ושוב יעקב שותק ומשאיר לבניו את ההחלטה מה לעשות, ואכן שמעון ולוי קמים ועושים מעשה והורגים את כל אנשי העיר הזכרים, ביום השלישי, בהיותם כואבים וחלשים ולוקחים את דינה מבית חמור ושכם והולכים, ואז שאר בני יעקב פושטים על העיר ובוזזים אותה ולוקחים בשבי את הנשים והטף וכל הבהמה והרכוש.

כי זו מלחמה בין עמים וכך נהוג במלחמות-תחבולות, ביזה ושבי. ואז יעקב פתאום מדבר לאחר שהחריש כל הזמן וכעת אומר רק לשמעון ולוי – "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי" – כלומר לא כועס עליהם שמבחינה מוסרית לא פעלו נכון, אלא מבחינה תוצאתית גורמים נזק ופעלו בחום ליבם ולא בשכלם ("כי באפם הרגו איש…" (בראשית מט)).

ולכן כועס רק על שמעון ולוי ולא על שאר האחים שבזזו את העיר, כי סובר שהיה מספיק לבזוז את העיר ביום השלישי ולקחת את דינה בלי להרוג את אנשי שכם, אך שמעון ולוי עונים לו: "הכזונה יעשה את אחותינו" – ואיזה תשובה זו על טענת יעקב שיש סכנה קיומית מצד עמי הארץ למשפחת ישראל?

אך זוהי בדיוק תשובת שמעון ולוי, אם רק היינו בוזזים את העיר ולוקחים את דינה, היינו מתנהגים כגנבים פשוטים ולא כעם ואז ממילא דינה היתה נחשבת לזונה פשוטה, חלק ממשפחת גנבים שמפקירים את בתם כדי שיוכלו לבזוז את העיר. אך כעת, שפעלנו כעם, שמשמיד את האויב שפתח נגדו במלחמה ע"י אונס אחת מבני עמינו ולקחנו סיכון שעמי האזור ינקמו בנו ובכל זאת פעלנו – זה מוכיח שאנו מתנהגים כעם ולא כמשפחה פשוטה ואחותינו איננה זונה אלא בת מלך שהפוגע בה כאילו פגע במלך ודינו מוות, ולהיפך דווקא עכשיו יבינו אותנו עמי האזור ויתייחסו אלינו כעם בפני עצמו שצריך להיזהר בכבודו ולא ירשו לעצמם לנהוג כלפינו כפי שנהגו אנשי שכם, כעוד משפחה בזויה שאפשר לקנותה בכסף ולחלל את כבוד אחותם. ואכן – "ויהי חתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב".

ודווקא כעת, אלוקים נגלה ליעקב (פעם ראשונה מאז חזר לארץ כנען) ואומר לו לעלות לבית אל ולעשות שם מזבח לה' ויעקב

עולה לבית אל (לאחר שמטהר את משפחתו מכל אלוהי הנכר שבזזו וטומן אותם תחת האלה אשר עם שכם, והאם זה כולל גם את התרפים שגנבה רחל מלבן? והאם שמרה אותם עד כה או שזרקה אותם בדרך לאחר חיפוש אביה באוהלה בפרשה הקודמת?) ובונה שם מזבח (בונה ולא מציב כי כך ה' ציווה) וקורא שוב למקום "אל בית אל" (למרות שכבר קרא לו כך בפעם הראשונה).

ויש לזכור שזה המקום השני שבו אברהם בנה מזבח בהגיעו לארץ כנען, כך שיש כאן הליכה בצעדי אברהם משכם לבית אל וכמו שה' נגלה לאברהם בשכם ובבית אל גם אלוקים נגלה ליעקב גם בשכם וגם בבית אל.

אך יש לשים לב, שבניגוד לפעם הקודמת שה' נגלה ליעקב בבית אל בברחו מפני עשו, ששם זה היה שם הויה, וכן בחרן שה' אמר ליעקב לחזור לארץ מולדתו זה היה שם הויה, אך מרגע כניסת יעקב לארץ כנען בשם ישראל נגלה אליו רק שם אלוקים ולא שם הויה עד יום מותו, בניגוד לאברהם ויצחק ואפילו יעקב בהיותו בשם יעקב, שאז שם הויה נגלה אליהם והשאלה מדוע?

והעניין הוא, שברגע שיעקב נהפך לישראל ונהיה עמ"י עם בניו, אז הוא כבר עם בין שבעים האומות המונהגות ע"י שם אלוקים והוא כבר לא איש פרטי כמו אברהם ויצחק ורק כשיבחר ה' להוציא את עם ישראל ממצרים ולתת לו את התורה רק אז יקרא שם ה' על עם ישראל בתור עם שמגשים את רצונו הפרטי של שם הויה בבריאה, אך עד אז עמ"י עדיין עם בין שאר העמים שחייב רק במצוות בני נח ולכן מונהג ע"י שם אלוקים ולא שם הויה.

וכעת שאלוקים נגלה ליעקב בבית אל וקורא לו ישראל ואומר לו- "פרה ורבה גוי וקהל גויים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו" ויעקב שוב מציב מצבה במקום – מצבת אבן ויסך עליה נסך ויצוק עליה

שמן ופעם שלישית קורא למקום בית אל ומיד אחר כך בנסעו מבית אל, רחל יולדת את בנימין בבית לחם ומתה ובכך מתגשמת ברכת ה'- "פרה ורבה גוי וקהל גויים יצאו ממך", כי בנימין היחיד שנולד בארץ כנען והיחיד שנולד ליעקב כאשר הוא כבר עמ"י והיחיד שלא השתחווה לעשו יחד עם שאר אחיו.

וממנו יוצאים שני מלכים – שאול ואיש בושת, ולכן מרדכי היהודי מזרע בנימין, לא כורע ולא משתחווה בפני המן צאצא של עשו, בזמן שכל האחרים משתחווים, ובסוף פרשתינו מזכירה התורה שמונה – "מלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל" (כלומר לפני מלוך שאול משבט בנימין ראשון במלכים לעמ"י) ושמונה מלכים אלו לאדום מלכו לפני מלוך מלך לישראל בגלל שמונה הפעמים שיעקב קרא לעשו – אדוני.

רק לאחר לידת בנימין, נשלם עם ישראל על שנים עשר שבטיו ויעקב יכול לשוב אל יצחק אביו לחברון, כי במשך שלושה דורות נולדו שנים עשר בנים – לנחור אח אברהם נולדו שנים עשר בנים, לישמעאל אחי יצחק נולדו שנים עשר נשיאים וכעת הגיע הזמן שזרעו של יצחק יוליד שנים עשר בנים והם נולדים ליעקב ולא לעשו שמוליד רק חמישה בנים וכעת נשלם תפקיד האבות ומתחיל תפקיד הבנים שנים עשר השבטים של עם ישראל.

סיבה נוספת לכך, שיעקב מעביר את הפיקוד לבניו במעשה דינה ושכם, היא, שעד שנקרא בשם ישראל היה שמו של יעקב מלשון עקבה שצריך לפעול במרמה לשם שמים כמו הברכות עם אביו וכמו בגניבת לב לבן, אך מרגע שנקרא בשם ישראל שמשמעותו גם יושר בניגוד לעקבה ("והיה העקב למישור") איננו יכול יותר

לפעול במרמה ולכן משאיר זאת לבניו והוא מחריש – "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה" – ולכן נאמר "בני יעקב", כי הם ממשיכים את תכונת יעקב לנקוט במרמה כשצריך, אך

הוא כבר לא יכול, ואכן מעכשיו מרמים אותו והוא לא מרמה אחרים -(במעשה יוסף וכתונת הפסים שבניו מרמים אותו), ולכן לאחר שאלוקים קורא לו שוב בבית אל- "ישראל יהיה שמך" מיד לאחר מכן מתה עליו רחל שגנבה את התרפים מאביה ואין יעקב שם מיטתו באוהל לאה שגם היא רימתה אותו בלילה הראשון ושם מיטתו באוהל בלהה דבר שגורם לחטא ראובן, כי רחל ולאה שייכות לתקופה שהיה "יעקב" -בתור בנות לבן "הארמי" – הרמאי, אך כאשר נקבע שמו ישראל מלשון יושר נגמר תפקידן לצידו.

אמנם הוא נקרא ישראל כבר כמה שנים קודם- ע"י שרו של עשו, אך זה לא היה דבר בעיתו כיוון שהכריח את המלאך בכך – "ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב. ויאמר לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל…"

וכן בספר "הושע" פרק י"ב נאמר "וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו", כלומר שמלאכו של עשו בכה והתחנן ליעקב שלא עכשיו הזמן לברכו אלא יחכה עד שיגיע לבית אל ושם יברכנו ה' ויקרא לו בשם ישראל ולא צריך לדחוק הקץ, אך יעקב התעקש ולכן ברך אותו המלאך אז, אך שמו ישראל נקבע סופית רק ע"י אלוקים בבית אל, ובעצם יוצא שבגלל דחיקת הקץ הזו השתהה יעקב בסוכות כדי שיגדלו בניו ויכנס בתור עם ישראל לארץ ולכן התעכב גם בשכם וקרה מעשה דינה ואילו לא היה דוחק במלאך לברכו ונכנס ישר לארץ כשעדיין שמו יעקב ולא ישראל, היה הולך ישר לבית אל ושם מתברך ונקרא

שמו ישראל והיה נחסך ממנו מעשה דינה ושכם, אך מצד שני יתכן שאז רחל היתה גם מתה מוקדם יותר ממה שבפועל, כך שיש צדדים לכאן ולכאן האם יעקב היה צריך להתעקש על ברכת המלאך או לא.

ומצבת האבן האחרונה שמציב יעקב בחייו זה על מקום קבורת רחל, לאחר שילדה לו את האבן האחרונה בבניין עם ישראל – בנימין – "ויצב יעקב מצבה על קבורתה היא מצבת קבורת רחל עד היום", וכך בא לסיומו המסע שהחל בסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, ובאבנים ששם למראשותיו ולאחר מכן הקימן מצבה לה' ומסתיים בשתים עשרה אבנים של שבטי ישראל ובמצבת קבורת רחל עד היום הזה.

 

 

 

פרשת וישב

הפרשה מתחילה במילים"וישב יעקב בארץ מגורי אביו" אביו גר והוא מתיישב.                    

מדובר בחברון שבה אמר אברהם לבני חת: "גר ותושב אנוכי עמכם"- אז כעת יעקב תושב. לכאורה, זמנם של הבנים לקחת את התפקיד עכשיו, כי יעקב כבר סיים את תפקידו בדיוק כמו שיצחק סיים את תפקידו כשיעקב יצא לחרן.                                                              

אז מדוע נאמר: "אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה…" –משמע שכל התולדות של יעקב זה רק יוסף, מה עם שאר הבנים?

כמו כן, מדוע יוסף הצדיק מביא את דיבת אחיו רעה אל אביהם, הייתכן כזה דבר?! הלא הוא זה שבלכתו לשכם לחפש את אחיו אומר: "את אחיי אנוכי מבקש", אם כן איך יתכן שיביא דיבתם רעה אל יעקב, וגם יעקב, מדוע לא מוכיחו על כך?

מדוע בתחילת הפרשה יוסף חולם שני חלומות ואחרים פותרים לו, ובסוף הפרשה אחרים חולמים שני חלומות אך הוא זה שפותר (שר המשקים ושר האופים), אם כן, מדוע בתחילת הפרשה הוא לא פותר לעצמו את החלומות, הרי הם די פשוטים לפתרון והאם אין כאן התגרות מיותרת באחים, שגם ככה מקנאים בו על כתונת הפסים והעדפה שלו על שאר אחיו?

כמו כן, כתוב שאחיו לא יכלו דברו לשלום ושנאו אותו, ויוסף מצדו לא נאמר ששונא אותם, למרות שלא מדברים אתו – הוא כן מדבר איתם ומספר להם את חלומותיו, למרות השנאה שחוטף בתמורה.

רואים מכאן שיוסף לא שומר טינה ולהפך, כשאביו שלחו לשכם בעקבות אחיו הוא אומר "הנני!" והולך כצאן לטבח, וגם בסופו של ענין, יוסף לא נוקם באחיו על המכירה אלא להיפך- הוא מכלכל אותם ואת משפחותיהם במצרים, אז רואים שמדובר באדם עם מידות טובות מאוד, ולכן גוברת השאלה, מדוע להביא דיבתם רעה ולהתגרות בהם בחלומות מלכות ועוד לספר לאביו את החלום השני שלפיו גם אביו משתחווה לו?

ובכלל מי אמר שהשמש והירח הכוונה לאביו ולאמו כמו שמפרש יעקב, אולי השמש והירח זו לאה וזלפה, לאה בתור האישה הרשמית וזלפה שפחתה – הירח שלה?

לגבי בלהה שפחת רחל, היא החליפה את רחל – אמו של יוסף, ולכן לא מופיעה בחלום.                                                                                                                    

כמו כן, לא מובנת ההתנהגות של האחים כלפי יוסף עד כדי רצון להורגו ובסוף למוכרו לישמעאלים, הרי רובם ככולם היו מבוגרים ממנו מס' שנים, ומדוע מקנאים בבחור בן שבע עשרה – כשהם לפחות בני עשרים ומעלה, רובם אנשים בוגרים ומה יש להם להתרגש מנער חולמני עם שאיפות גדלות, הרי בכל משפחה יש ילד כזה וזה לא גורם לכזו עוינות אלא לחיוך סלחני ואפילו חיבה על התמימות שמפגין?

מכל הנ"ל נראה לומר, שבעקבות ניסיון העבר למדו בני יעקב שבכל דור – אחד נבחר והשאר נידחים.

ישמעאל נדחה, בני קטורה נדחו ויצחק נבחר, גם במחיר גירוש ישמעאל ע"י שרה. שליחת בני הפילגשים ארצה בני קדם ע"י אברהם עוד בימי חייו , כדי שלא יהיה ספק מי הבן הממשיך.

לאחר מכן יעקב ועשיו, עשיו נדחה ויעקב נבחר להיות הממשיך הן בקבלת הברכות והן בירושת הארץ.

וכעת שוב יתכן שאחד נבחר וכל השאר נדחים, כי הרי מי אמר שיעקב הוא האב האחרון, אולי שוב תהיה ברירה ויישאר אחד שממנו ייצאו שנים עשר השבטים וממנו ישתלשל עמ"י וכל שאר האחים יידחו – כמו עשיו, ישמעאל ובני קטורה?

(למרות שבפרשה הקודמת הסברנו שיעקב לאחר המאבק עם המלאך שהעניק לו את השם ישראל, חשב שבניו הם עמ"י

העתידים, אך לאחר מעשה שמעון ולוי בשכם שהתנגד לו וכן מעשה ראובן בבלהה, נוצר אצלו ספק, האם בניו הם הממשיכים את עמ"י או רק אחד מהם, ממנו ייצאו שנים עשר השבטים)

אז יש פה מאבק בין האחים לשם שמיים, בדיוק כמו שיעקב היה מוכן להתחפש לעשיו  ולהטעות את אביו, כדי לקבל את הברכות, למרות מידת האמת שלו ("תיתן אמת ליעקב") – כי על ייעוד נלחמים. ויוסף ביודעו זאת, התבונן וחשב לעצמו: הרי יעקב עבד ברחל אמי שבע שנים ואלמלא רמאותו של לבן, יעקב היה נושא את רחל וחוזר מיד לארץ כנען ורק אני ובנימין היינו נולדים וכל השאר לא היו נולדים, אז כנראה שבי תמשיך השושלת וכל השאר שנולדו 'בטעות וברמאות' יידחו, כי לא יתכן שבגלל לבן הרמאי ייוולדו שנים עשר השבטים- שבטי י-ה, והשבטים צריכים לצאת ממני – מרחל.

(ואכן בסופו של דבר נולדו מיוסף שני בנים ומבנימין נולדו עשרה בנים וביחד שנים עשר בנים, וזה נדיר שמבנימין נולדו עשרה ילדים ומשאר האחים בין שלוש לשבע במקרה הטוב). וייתכן שגם יעקב חשב כך, שיוסף בתור בנה של רחל הוא זה שימשיך אותו , כי הוא היה הכי דומה לו, הן בזיו איקונין שלו, והן בפנימיות – כי גם יעקב היה שנוא על אחיו עשיו ועל לבן דודו כמו שיוסף שנוא ע"י האחים.                                             

גם יעקב חלם שני חלומות (חלום הסולם והמלאכים וחלום מלאך ה' בחרן שהורה לו לשוב לארץ מולדתו), וכמו שיוסף נלקחה ממנו הבכורה ע"י הרמאות של לבן (אילולי החלפת לאה ברחל היה יוסף בכור לאביו). בדיוק כך, גם עשיו גנב את הבכורה בבטן אמו עד כדי כך שיעקב נאלץ להחזיק בעקבו כשקפץ לצאת לפניו, ולאחר מכן נאלץ לקנות אותה מעשיו.

גם בתכונות הנפש יש דמיון רב בין יעקב ליוסף, גם ביוסף הייתה תמימות ויושר והסתמכות על ה' בכל צעד שעשה, גם יוסף ידע לרמות, כשצריך, לשם שמיים (כפי שנראה בהתנכרות יוסף לאחיו במצרים).

וכאשר התיישב יעקב בחברון ונגמרה לכאורה גלותו ובניו יושבים אתו כתושבים והלא בברית בין הבתרים נאמר לאברהם: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם"?                                                  

והסיק מכך יוסף, שבניו של יעקב, אינם שנים עשר השבטים שיגורו בארץ לא להם 400 שנה, ואם כן אחד הבנים הוא יהיה האב של שנים עשר הבנים שיגורו בארץ לא להם 400 שנה, ושאר האחים ידחו כמו עשיו וישמעאל. ולכן יוסף מחפש חסרונות באחיו שיפסלו אותם מלהיות זרע קודש שממנו ימשיך להיות עמ"י. וכל דבר שרואה הוא מפרש כחסרון ומספר לאביו כדי להמחיש שהם לא ראויים כמו עשיו ולכן הוא זה שצריך לקבל את הברכות מאביו, ואין זה מאנוכיות חלילה, אלא להיפך – לשם שמים, כמו שיעקב נלחם בכל דרך, שיהיה הוא ממשיך האבות ולא עשיו, למרות שזו דרך הרבה יותר קשה מאשר דרכו של עשיו.

וברגע שיוסף חולם את החלומות – בחלום הראשון הוא חולם על אלומות בשדה (והרי בני יעקב עסקו ברעיית צאן ולא בגידולי שדה וחקלאות, אז מה שהיה חולם על אלומות הרי היה צריך לחלום על כבשים, סימן שזה לא חלום שנובע מהרהורי הלב ביום, אלא זה חלום נבואי. ואכן בסופו של דבר יוסף עסק במצרים באיסוף אלומות בימי השובע וחלוקתן בימי הרעב.)

ובחלום-"קמה אלומתי וגם ניצבה" (מילה זו מזכירה את יעקב ש"ה' ניצב עליו" ו"סולם מוצב ארצה", וכל המצבות שהקים יעקב היוו עוד הוכחה שהוא ממשיכו של יעקב ולא אחיו כי האלומה שלו היא זו שניצבה).

"והנה תסובנה אלומותיכן ותשתחווינה לאלומתי" – כלומר אתם אחיי מסתובבים סביבי ומשתחווים ובכך מודים שאני הנבחר להמשיך את יעקב ולא אתם, כי אתם כמו עשיו שמשתחווה ליעקב, כמו שבירך יצחק את יעקב- "הווה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך", לכן יוסף מספר זאת לאחיו, דווקא בגלל שהוא יודע את הפתרון, כדי שלא ילחמו מלחמה אבודה כנגד בחירתו כי הלא משמיים רומזים שהוא הנבחר.

אך אחיו אומרים לו: זה לא הפירוש כמו שאתה חושב, כי זה חלום על מלוכה ולא על הנבחר להמשיך את יעקב, שאיננו מלך אלא להיפך- יהיה גר בארץ לא להם ויעבדו ויענו אותו וייתכן שהחלום מרמז שתמלוך עלינו זמנית ונצטרך להשתחוות לך כפי שיעקב אבינו השתחווה לעשיו שבע פעמים בפגישתם בשובו מחרן, אך אין זה אומר שאתה הנבחר אלא להיפך, כי גם לעשיו השתחוו בתחילה אך בסוף יעקב נבחר. ולכן נאמר "ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו" – כלומר גם על החלום וגם על פרשנותו.

ולאחר מכן יוסף חולם שהשמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לו, וכנראה פירש זאת בתור הוכחה נוספת שהוא הנבחר, כי את השמש פירש כלאה (היריבה העיקרית של אמו רחל) והירח כשפחתה – זלפה, ואחד עשר הכוכבים הם אחד עשר אחיו. (פה כולל גם את בנימין כמי שנדחה, למרות שהיה בן רחל, כי בחלום הקודם בנימין לא נכלל, כי שם מדבר אל אחיו הרועים בצאן, ובנימין עוד היה קטן מדי לשם כך).

ולא התכוון חלילה שאביו ישתחווה לו, כי אז יוצא שגם אביו נדחה – דבר שלא יתכן. ועל כך אמרו לו אחיו (מן הסתם) שדווקא זה מזכיר יותר את עשיו, כי בפגישה עם עשיו, יעקב ואחד עשר ילדיו (בנימין עוד לא נולד) ונשותיו השתחוו לעשיו ויעקב היה השמש, ואם כן החלום מעיד דווקא – שהוא עשיו ויידחה, ולא הם. לכן יוסף הולך לאביו ומספר לו את החלום הזה (דבר שלא עשה בחלום הקודם, כי פה יש ויכוח מי זה השמש והירח). ויעקב אכן מפרש זאת כמו הפרשנות של אחיו (כי כוכבים מרמזים על ישראל – שה' מברך את אברהם שזרעו יהיה ככוכבי השמים, ויוסף בחלום לא מתואר כאחד הכוכבים אלא כעצמו, בניגוד לחלום הקודם שיוצג ע"י אלומתו) ולכן תמה על יוסף, כי הרי חלום זה לרעתו ועושהו כעשיו חלילה.

אך אביו שומר את הדבר, כי גם הפרשנות של יוסף אפשרית ולכן יעקב מחכה לראות איזו פרשנות תתגשם. (כמובן בסופו של דבר לא זו ולא זו התגשמה, כי כולם נבחרו כעמ"י ואף אחד לא נדחה, והחלום סימל מקרה בעתיד – שאחי יוסף ואביו ובלהה השתחוו לו בבואם למצרים בתור משנה למלך, לא בגלל שהם או הוא נדחו מעמ"י ועונים להגדרת עשיו)

אך אחיו עדיין מקנאים בו, כי אביו במקום לדחות אותו על החלום שחלם, רק אוהב אותו יותר וכשהם הלכו לרעות את צאן אביהם בשכם, יוסף נשאר אתו בחברון, דבר שמוכיח את בחירתו כממשיך יעקב.

ומדוע יעקב שולח את יוסף אל אחיו בשכם כשיודע ששונאים אותו, ועוד אומר לו: "ראה את שלום אחיך" – הרי מלכתחילה לא לקחו את יוסף איתם, כנראה משנאתם אותו. יעקב יודע זאת, אז מדוע שולח אותו אליהם, ועוד לברר את שלומם, "הרי לא יכלו דברו לשלום"? וזה מזכיר את הפסוק בתהילים – "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה" (תהילים ק"כ), כמו כן, המילים שיעקב אומר ליוסף "לכה ואשלחך… ויאמר הנני" מזכיר קצת את ניסיון העקידה של אברהם- "ויאמר אליו אברהם ויאמר הננילך לך אל ארץ המוריה…".

וכן את הניסיון הראשון של אברהם- "לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך".

וכן יעקב כשנשלח לחרן ע"י אביו יצחק – "קום לך פדנה ארם…" .

מכל האמור לעיל נראה לומר שיעקב אומר לעצמו: אם יוסף הוא הממשיך וכל אחיו יידחו, צריך הוא לעבור ניסיון כנגד טבעו כפי שנוסו כל האבות והרחבנו על כך בפרשות הקודמות, כל אב וניסיונו שלו.

וכמו שיעקב עצמו נשלח לחרן ושם החל ניסיונו בהתמודדות עם טבעו ונאלץ לשבור את טבעו- מידת האמת – כנגד לבן הארמי – הרמאי, כך יוסף אם רוצה להיות הממשיך צריך להישלח אל שונאיו ולהתמודד איתם ולהטות את לבבם לשלום אליו, כנגד מה שעד כה גרם להם לשנאותו בגלל כנותו ותמימותו, בדיוק כפי שיעקב התמודד עם עשיו ולבן.

ולכן שולח אותו אל אחיו הרועים בשכם וזו בעצם הפרידה הראשונה של יוסף מאביו ומהגנתו ויוצא לבד לעולם הגדול, ואכן יוסף אומר: "הנני" כמו אברהם בניסיון העקידה והולך ואומר לאיש שפוגש בשדה: "את אחיי אנוכי מבקש" – אני מבקש את האחווה כי זה הניסיון שלי ועלי להצליח בניסיון להטות את לב אחיי לאהבה אותי, וכשאחיו רואים אותו מרחוק, הם מבינים שאם יוסף יצליח- הם נדחים והוא ייבחר ולכן מחליטים להורגו, וזה נובע מאותם מניעים של יוסף – לשם שמיים – לא להידחות מעמ"י ולהיות כעשיו וכישמעאל, ואם צריך בשביל זה להרוג את יוסף אז שיהיה, הם כבר חיסלו עיר שלמה כדי לשמור על ייחודיותו של עמ"י שלא יתבולל בכנענים, וגם לפי חלומותיו הוא עשיו – אז זה או אנחנו או הוא ואז – "ונראה מה יהיו חלומותיו" .

ודווקא ראובן, שהיה הראשון שעירער על בחירתו של יעקב ביוסף ע"י מעשה בלהה – שתפסה את מקום רחל באוהלו של יעקב במקום לאה אמו, ראובן במעשהו קינא לאמו וממילא ערער על בחירתו של יוסף כממשיכו של יעקב בזכות רחל אמו.                                                        דווקא הוא מצילו מידם, כי יודע שאין צורך להרוג את יוסף, כי הרי כבר נכשל בשליחותו להטות את לב אחיו אליו לשלום ואפשר להשיבו לאביו ואין כבר סכנה שהם יידחו בגללו מעמ"י.

וכשיוסף מגיע אליהם, הם מפשיטים אותו את כתונת הפסים (שייחדה אותו מהם והעידה על נבחרותו) וזורקים אותו אל הבור (ויוצא שפעמיים בגדו הכשילו – כתונת הפסים, והבגד שהשאיר ביד אשת פוטיפר, אך לבסוף זכה לבגדי מלכות: "וילבש אותו בגדי שש וישם רביד זהב על צווארו").

ומדוע יהודה מציע למוכרו לישמעאלים, הרי כל עוד יוסף חי יש איום על כולם שיחזור בסופו של דבר מהשבי וידחה אותם מעמ"י, כמו שיעקב למרות נדודיו לחרן חזר בסוף ברכוש גדול (למרות שכל הסיכויים היו נגד זה) ודחה את עשיו ממקומו?

אלא כאן נגלית גדולתו של יהודה , כי יהודה אומר אדרבה, אם יוסף הוא הנבחר, אז שיהיה זה במשחק הוגן, לא חוכמה שנמצא על אוזן יעקב כל הזמן וגורם לו לבחור בו. (כמו שעשיו רימה את יצחק כל חייו עד שגרם לו כמעט לבחור בו כממשיך במקום יעקב) כי אין זה הוכחה, אדרבה – ילך יוסף כעבד למצרים וזה ניסיון אמיתי, ואם באמת ה' בוחר בו כממשיך של עמ"י ולא בנו אז – "אין עצה ואין תבונה כנגד ה'", אך אם נהרגהו אנחנו, זה גם לא עמידה בניסיון שלנו אלא בריחה, אנחנו צריכים להוכיח שאנו ראויים להיות שבטי ישראל בזכות מעשינו ולא בגלל שחיסלנו את היריב.                                                                                                         

ואחיו שומעים לו ויוסף נמכר לישמעאלים ואחיו שוחטים שעיר עיזים (כמו שיעקב לקח שני גדיי עיזים טובים, ואמו עשתה אותם מטעמים להטעות את אביו בברכות וכן את עורות גדיי העיזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צווארו כדי להטעות את יצחק, וכפי שהוא הטעה את אביו ,כך מטעים אותו בניו בדם העיזים) וטובלים את הכתונת בדם, מטעים את אביהם כדי שיבחר בהם ולא ביוסף, כפי שהוא בשעתו הטעה את אביו כדי שיבחר בו ולא בעשיו.

כשיעקב רואה את כתונת בנו וחושב שנטרף, מבין שטעה לגבי כך שיוסף הוא הנבחר.

ובעצם – כל בניו הם ממשיכי דרכו, והאפליה מצדו הייתה טעות, ובעצם שלח את יוסף אל מותו כשלא מוכשר להתמודד עם העולם מחוץ לבית, וכנראה שנטרף כעונש משמיים, גם לו וגם לאביו, על כך שחשבו, ששאר האחים יידחו מעמ"י ויוסף הוא הנבחר.

וכעת האשמה והחרטה שמרגיש יעקב לא מאפשרות לו להתנחם ומתאבל על בנו ימים רבים. ובזמן שיוסף יורד מצרימה, יהודה יורד מאת אחיו ושתי הירידות דומות – ירידה לצורך עלייה. מזה יוצא משיח בן יוסף ומזה יוצא משיח בן דוד. ושוב גדי העיזים מתערב בעניין (כמו בעניין כתונת יוסף) שיהודה שולח ל'קדשה בעיניים', וכמו שבגד הכשיל את יוסף (כתונת הפסים), כך בגד מכשיל את יהודה ("ותסר בגדי אלמנותה ותכס בצעיף מעליה ותתעלף"), ובזמן שיוסף נמכר לפוטיפר שר הטבחים וה' אתו – "וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו",                                                                                            אצל יהודה המצב הפוך, ה' הורג את שני בניי ער ואונן וכשיוסף לא מתפתה לאשת פוטיפר – "ויעזוב בגדו בידה וינוס ויצא החוצה" – יהודה נופל ברשתה של 'הקדשה על הדרך', והצעיף שמתכסה בו מטעה אותו וגם הוא עוזב פתילו וחותמו ומטהו בידה. אך לאחר שעשה מעשה – שיוסף לא עשה, ויוסף נכנס לכלא לשתים עשרה שנה על כך, יהודה להיפך, נולדים לו תאומים – והבכור פרץ שפורץ החוצה.

ולכאורה ממעשה פריצות נולד, שפרץ את הגדר ודווקא מפריצה זו נולד מלך המשיח ומנחשון בן עמינדב שקופץ קדימה לים סוף לפני כולם, ומבועז ורות המואביה בגורן ששוכבת למרגלותיו – זו שבאה ממואב שנולד ממעשה זנות של בת עם אביה לוט, וכשרות נישאת לבועז, אומרים כל העם והזקנים אשר בשער: "ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה" (רות ד') – אותו פרץ שפרץ מהרחם, גם רות פרצה והעזה לתבוע נישואים מבועז ע"מ לעזוב את עמה ומולדתה ולהדבק בעמ"י.                                                                                    

ולאחר מכן, דוד ובת שבע עם כל ההשתלשלות של מות אוריה – דווקא מכזה סיפור יצא שלמה המלך שבנה את בית המקדש וממנו ייצא משיח בן דוד במהרה בימינו.                       

אז רואים שדווקא ממעשה פריצות לכאורה, מולידים את מלך המשיח – פסגת המדרגה שיהודי יכול להגיע אליה, פסגת הקדושה שהתחילה ב'קדשה', ודווקא ירידה זו הביאה לעלייה הכי גדולה.

מצד שני, יש לנו את יוסף הצדיק שחי בתחושת ייעוד חזקה מאוד שהוא ממשיכו של יעקב וזוכה לחלומות נבואיים על עתידו ולא מתרגש משנאת אחיו ומקנאתם בו, כי הוא חי בעתיד ולא בהווה.

וכאשר נמכר לעבד במצרים, הוא לא מתייאש וממשיך בביטחונו בה' ויודע שהכל מוליך לייעוד שאותו חש בעצמותיו, ואכן כל מה שעושה – ה' אתו במוחש וכל מה שנוגע – מתברך.

(בניגוד ליהודה שכל מה שעשה התקלקל – מכירת יוסף, בנו ער שמת, בנו אונן שמת, שלה שלא מתחתן, תמר שטעה בה ורצה לשורפה ונאלץ להודות ולספוג את הבושה הגדולה של חשיפת מעשהו ב'קדשה' בפתח עיניים).                                                                             

ויוסף פועל לפי הספר, כנדרש מבן יעקב, ולא מתפתה לאשת אדוניו וירא מאלוקים ובורח ממנה ועוזב בגדו בידה ובתמורה, מושלך לכלא וגם שם לא מתייאש ונושא חן בעיני כולם, כי ה' אתו ושר בית הסוהר נותן בידו את כל האסירים "אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו באשר ה' אתו ואשר הוא עושה ה' מצליח". ויש עליו שמירה חזקה של ה' בכל אשר יפנה, בפרט בכלא המצרי שזה המקום הכי גרוע לעבד יהודי, כי יכול ליפול להתעללות של האסירים והסוהרים המצריים ובפרט בחור עדין ויפה כמו יוסף.

וקורה פשוט נס וה' שומר עליו מכל משמר.

(והמילה "מאומה" שחוזרת בסיפור יוסף במצרים – "ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל", "ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו", "אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו".

מילה זו מזכירה לנו את ניסיון העקידה שמלאך ה' קורא אל אברהם בטרם ישחט את בנו: "ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", וכך יוסף בניסיונו במצרים ה' שומר עליו שלא ישלחו בו יד ולא יעשו בו מאומה).

ואין ספק שיוסף מרגיש שמירה זוומודה בכל יום לה' עליה ויודע, שלמרות שהוא נשלח לכלא על מצווה שעשה, ואילו היה מתפתה לאשת אדוניו מצבו היה הפוך, כי היה מתקדם בבית פוטיפר ע"י אשת אדוניו במקום להיות מושלך לכלא, אך יוסף לא שוכח את אלוקיו ואת חינוכו בבית אביו וממשיך לבטוח בה' למרות הכל.

ובהיותו בכלא נזכר בשליחות של אביו להצליח להפוך את אויביו לאוהביו ומה שלא הצליח עם אחיו הוא מיישם כעת בבית הסוהר על האסירים הכי גרועים ומצליח לקנות את לב כולם.

ולשם כך נדרש מיוסף לשבור את טבעו – המנותק מחיי העוה"ז והחי בעולמות רוחניים משלו, וצריך לרדת לתוך הלכלוך ולהתבוסס בו ולשמוע ולהקשיב לקשיים של זוהמת החברה המצרית. 

ופתאום יוסף החולמני והמתגרה באחיו, שרב עם כולם ומצליח לגרום לכל אחיו לשנוא אותו, אותו יוסף הופך לאדם הכי אהוב בכלא, שכל האסירים מופקדים תחת ידו ,וכאשר רואה את שר המשקים ושר האופים שפניהם רעים וזועפים הוא מתעניין בשלומם ושואל: "מדוע פניכם רעים היום?" הזהו יוסף?! שלא שם לב לאחיו שלא מדברים אתו וממשיך לספר להם חלומות שמרבים את שנאתם כלפיו ומביא דיבתם רעה אל אביהם, ומסתובב כמו טווס עם כתונת פסים, כשכל אחיו מסתובבים עם כתונת פשוטה ולא חושש לפגיעה ברגשותיהם של אחיו ולא רומז לאביו שלא יפלה בינו לבין אחיו, ודווקא כעת עם אנשים זרים ומוזרים מגלה כזו רגישות לזולת ופותר להם את חלומותיהם ומגלה אכפתיות והבנת נפש הזולת, עד כדי כך שכששר המשקים מספר את חלומו ליוסף, מבין יוסף שזה ששר המשקים בחלום סוחט בעצמו את הענבים לתוך כוס פרעה ולא משאיר זאת לאחד העובדים הכפופים לו, דבר זה מצביע על אהבתו למלך ולא רואה פחיתות כבוד בכך שהוא בעצמו שר המשקים יסחט את הענבים לכוס פרעה ומכך מבין יוסף שאדם כזה מסור- ודאי יחזירו המלך לתפקידו.

לעומת זאת, שר האופים שבחלומו לא טורח בעצמו לאפות שום דבר וכל מאכל פרעה נמצא ב'סלי חורי' – שהם סלים פשוטים, סלי נצרים קלועים במקום בקערות זהב מכובדות כפי שראוי למלך ואפילו לא אוחז את הסלים בידו לשמור על המאפים, אלא הם על ראשו – וזה מעיד על גאווה ושחצנות וחוסר מסירות למלך ואף על רשלנות פושעת בהשגחה על מזון המלך – דבר שיכול לגרום אסון למלך אם מישהו ירעיל את המזון שמונח ללא השגחה, ולכן מבין יוסף בדקות אבחנתו שאדם כזה לא ראוי להיות שר בממלכתו של פרעה ואין ספק שפרעה יוציאו להורג בתלייה והעוף יאכל את בשרו.

וכך יוסף עומד בניסיון שלשמו שלחו אביו יעקב, ולמרות ששר המשקים שוכח את יוסף, אין יוסף מתייאש וממשיך לבטוח בה'.

אם כן, מדוע משיח בן יוסף יוצא מיוסף הצדיק ומיהודה יוצא משיח בן דוד שהוא ברמה יותר גבוהה ממשיח בן יוסף, והוא יביא את הגאולה השלימה באחרית הימים, ואילו משיח בן יוסף הוא רק שלב מוקדם בגאולה?

ואכן יש לומר – נכון, יוסף פועל בדיוק לפי הספר ויהודה פורץ את כל גדרי הספר ודווקא מיהודה נבחר להיות הגואל האחרון של עמ"י. כי נכון, יוסף נשאר נקי ולא מתלכלך בשום דבר וה' אתו בכל מהלך ולעומת זאת יהודה מעז ונופל, פורץ ונכשל ולכאורה ה' נגדו ולא מאיר לו פנים, וכן תמר פורצת גדרים, וכן בנות לוט ורות המואביה שיצאה מהן, ודוד ובת שבע – כולם פורצים גדרות, כלפי חוץ הדברים מכוערים, אך כולם מכוונים לשם שמיים ולא חסים על כבודם, ואיך זה נראה כלפי חוץ, כי מכוונים לשם שמיים!

תמר שרוצה ילדים מיהודה, ששייכים לעמ"י, מוכנה להישרף חיים  ולא לבייש את יהודה ומוכנה להיות 'קדשה בעיניים' כדי ללדת את זרע ישראל, למרות שזה נוגד לחלוטין את טבעה וצניעותה, אך לשם שמיים היא מוכנה לשבור את טבעה ומי ששובר את טבעו ה' שובר את הטבע למענו.

ויהודה שלכאורה נופל ברשת ה'קדשה בעיניים' ומפחד פן יהיה לבוז כשרעהו העדולמי לא מוצא אותה כדי לתת לה את גדי העיזים, אולם כשמראה לו תמר את החותמת הפתילים והמטה, לא מתכחש לה ומודה על האמת למרות הביזיון הגדול שכ"כ חשש ממנו.

וכן דוד המלך במעשה בת שבע שיכל להתכחש למעשהו (כפי שעשה שאול במחיית עמלק שהאשים את העם שחמל על מיטב הצאן ולא הודה מיד בטעות), אך דוד מודה מיד ואומר: "חטאתי לה'", ולנו זה לא מובן, אך שמלך יאמר חטאתי ויודה על הטעות, זה ניסיון קשה מאוד בשבירת הטבע וככל שטבעו של אדם חזק כך שבירתו קשה, ומי לנו בעל תחושת כבוד כמלך ישראל שצריך לוותר עליה למען ה' בדיוק כפי שעשה יהודה בפני תמר.

וכפי שהסברנו כבר בפרשות הקודמות, זה תכלית רצונו של ה' בבריאה – קידוש החומר, וככל שהחומר חזק יותר וקשה יותר והאדם בעל מידות קשות כמו דוד האדמוני שדומה לעשיו בטבעו, ברגע שהופך אותו לרצון לקבל ע"מ לתת לה', דווקא הוא עולה על כל האחרים שהולכים לפי הספר ומידותיהם טובות מטבעם וה' איתם בכל צעד.

ויש לשים לב שאשתו הראשונה של יהודה היא בת שוע שאיבדה שני בנים ותמר – תמורתם ילדה שני בנים ליהודה, במקום ער ואונן מבת שוע – פרץ וזרח מתמר. וזרח נקרא כך כי הוציא ידו ראשון והמיילדת קשרה על ידו חוט שני לאמור: "זה יצא ראשונה" ושני זה אדום שמזכיר את עשיו שיצא ראשונה והיה אדמוני, אך פתאום פורץ פרץ קדימה ועוקף את זרח שבידו השני והופך אותו לשני, כפי שיעקב בתחילה אחז בעקב עשיו ובסוף פרץ ועקף אותו ולקח לו את הבכורה, כך פרץ פורץ ועוקף את זרח השני – השני ולוקח לו את הבכורה וממנו יוצא המשיח.

אך בניגוד לעשיו ויעקב שבבטן רבקה נאמר: "והנה תומים בבטנה" ,כאן נאמר "והנה תאומים בבטנה" – כאן שניהם צדיקים ומתואמים ושם רק אחד יצא תמים.

בפרשה זו רואים שדווקא הביזיון שספג יהודה בהודאתו – זה מה שהביא לו את המלוכה לדורי דורות, כי המתבזה לשם שמיים עולה על הצדיק שמקדש שם שמיים בהתנהגותו לפי הספר!

פרשת מקץ

הפרשה מתחילה בחלומות פרעה מקץ שנתיים ימים לחלומות שר המשקים והאופים, ובין חלום לחלום, פרעה מקיץ משנתו, כך שיוצא שיש לנו: שני חלומות של יעקב (חלום הסולם וחלום העתודים העולים על הצאן), שני חלומות של יוסף בנעוריו, שני חלומות של שר המשקים ושר האופים ושני חלומות של פרעה. וחלומות פרעה גורמים לחלומות יוסף להתגשם (שנהיה משנה למלך) ובתמורה מגשים יוסף את חלומות פרעה (מכלכל את הארץ בשנות הרעב) וכמו שפרעה מקיץ משנתו והנה חלום, כך יוסף מקיץ מהחלום הרע של שתים עשרה שנות כלא ויוצא לחרות להיות משנה למלך שמונים שנה, רק שאצלו "שנות הרעב" היו בתחילה ו"שנות השובע" בסוף ושנות השובע 'בלעו' את שנות הרעב "ולא נודע כי באו אל קרבנה". ("נשני אלוקים את כל עמלי") בהיפוך לחלומות פרעה.

כל החלומות שבהם נתקל יוסף במהלך חייו הם חלומות של מלכות, שני חלומותיו, שני חלומות שר המשקים והאופים, שני חלומות פרעה. ובחלומות שר המשקים והאופים מופיע המספר 3 (שלושה סריגים, שלושה סלי חורי, שלושת ימים הם) ובחלומות פרעה מופיע המספר 7. אז יש לנו כאן את עשר הספירות, שלוש השכליות – כתר, חוכמה, בינה, ושבע המידות – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.

לעומת אבותיו, שאלוקים התגלה להם מספר פעמים, ליוסף, אלוקים לא נגלה אפילו פעם אחת ועם זאת ה' איתו ועל שפתיו כל הזמן – "בלעדי, אלוקים יענה את שלום פרעה", "את אשר אלוקים עושה הגיד לפרעה", "כי נכון הדבר מעם האלוקים וממהר האלוקים לעשותו".

ולכן לחלומות פרעה יש שלוש גרסאות: 1. כפי שחלם באמת. 2. כפי שמספר זאת ליוסף. 3. כפי שיוסף משחזר את החלומות כדי לפותרם. ובכל הגרסאות ישנם שינויים. בגרסה הראשונה פרעה- "עומד על היאור", בגרסה השניה – "הנני עומד על שפת היאור" וזה בהשפעת יוסף, כי בתחילה פרעה הרגיש את עצמו מעל היאור – אלוהיו, ולאחר ששומע מיוסף "בלעדי אלוקים יענה את שלום פרעה", במקום שיוסף יגיד אני מומחה לחלומות ספר לי הכל, הוא אומר "בלעדי" – אני כלום, אלוקים משתמש בי כדי לענות את שלום פרעה, אז גם פרעה לומד מוסר מענוותו של יוסף ויורד קצת בגאוותו, ואומר – "הנני עומד על שפת היאור" – אני לא מעל אלוהי. וגם עונה ליוסף בשפתו – אתה אמרת "בלעדי" אז באמת "ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים", כי הבורח מהכבוד הכבוד רודף אחריו – "ושפל רוח יתמוך כבוד" (משלי כט), "ולפני כבוד ענווה" (שם, יח)

בגרסה הראשונה שבע הפרות הבריאות מתוארות כ"יפות מראה", ובגרסה השניה כ"יפות תואר" ובגרסה השלישית (של יוסף) – "הטובות". רק לגבי שני אנשים בתורה נאמר הביטוי "יפה תואר ויפה מראה"- רחל (בראשית כט) ויוסף (שם לט). חלום פרעה לגבי שבע הפרות רעות המראה ודקות הבשר האוכלות את שבע הפרות הבריאות וטובות המראה, מזכיר מאוד את שבע השנים שעבד יעקב ברחל שאותן אכלה לאה, ושבע השנים הבאות שעבד בעבור רחל יפת התואר ויפת המראה.

בגרסה הראשונה לא מוזכר-"ולא נודע כי באו אל קרבנה", בגרסה השניה כן מוזכר "ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחילה" (לגבי חלום השיבולים לא מוזכר עניין זה בכל הגרסאות).

וכפי שהסברנו בפרשה הקודמת, שיוסף לא רואה בילדי לאה ראויים לרשת את יעקב כממשיכי האבות כי נולדו בטעות וברמייה של לבן בהחליפו את רחל בלאה, והשלב הראשון שרחל ולאה חיו עם ילדיהן זו לצד זו – זו הגרסה הראשונה של חלום פרעה, ובשלב השני שרחל מתה בלידתה, יוסף נמכר ע"י אחיו ונעלם במצרים בעצם ע"י בני לאה- מתקיימת הגרסה השניה של חלום פרעה – "ולא נודע כי באו אל קרבנה", כי ילדי לאה (שהם שבעה עם דינה) בלעו את רחל עם בנה יוסף (יפי התואר ויפי המראה) ולא נודע כי באו אל קרבנה. ואכן בגרסה השלישית (של יוסף) הפרות מתחלקות לטובות ורעות בלי קשר למראה חיצוני, כי בעיניו בני רחל הם הטובים ובני לאה הם הרעים שלא ראויים לרשת את יעקב ובלעו את הטובים שהיו אמורים לרשת את יעקב כממשיכיו, (ואלמלא לאה היו נולדים לרחל השבעה ילדים ולא ללאה), ואכן בסוף היו רק שתי שנות רעב ולא שבע – בזכות יעקב שבא למצרים, וזה כנגד יוסף ובנימין.

וזו גם הסיבה, שלמרות שיוסף מתמנה למשנה למלך על הממלכה המצרית, השולטת בכל המזרח התיכון ויכול לשלוח שליחים בקלות לארץ כנען ולבשר לאביו על מצבו, לא יצר קשר ואף קורא לבנו הבכור-מנשה-"כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי" כלומר מודה לה' שהשכיח ממנו את כל ייסוריו בשנות העבדות והכלא ("ולא נודע כי באו אל קרבנה") אך גם מודה לה' שהשכיח ממנו את כל בית אביו, ולכאורה מדוע מודה על כך שאלוקים השכיח ממנו את כל בית אביו, כולל כולם, כולל אביו יעקב, כולל אחיו בנימין?! ועל הבן השני – אפרים, מודה – "כי הפרני אלוקים בארץ עוניי"- כאילו מתכוון להשתקע שם, ומדוע לא רוצה לחזור לבית אביו?

וכפי שהסברנו, אכן יוסף רואה בעצמו את ממשיכו של יעקב וממנו ייצאו שנים עשר השבטים, וכיוון שעל פי ברית בין הבתרים "גר יהיה זרעך בארץ לא להם" – והוא היחיד שמתקיים בו עתיד זה, ואילו כל אחיו כולל בנימין – תושבים בארץ כנען, ולא גרים ולא נרדפים, ולכן מבין יוסף שהוא זה שנבחר וכל אחיו נידחים. ולכן מודה לה' שהוא הנבחר ומודה על כך שהשכיחו את כל בית אביו והפרה אותו כגר בארץ נוכריה, כי זה מוכיח שבו מתקיימת הנבואה של ברית בין הבתרים ולא באחיו – בפרט שהם לא ראויים לכך שמכרוהו לעבד, וודאי שיידחו מלהמשיך את מורשת האבות.

לגבי אביו, יוסף לא מודע לכך שאביו חושב שהוא מת, עצם זה שלא מחפש אחריו כל השנים שהיה בכלא המצרי מגבירים אצל יוסף את התחושה שאולי אביו הסכים עם אחיו על דחייתו מזרע ישראל ועל מכירתו, ואולי בגלל זה שלחו אל שכם אל אחיו, למרות שידע ששנאוהו, כי רואה בו איום על שאר בני יעקב, בכך שרואה בעצמו הנבחר וכל אחיו יידחו. ואולי הסכים יעקב להקריב אותו על מנת להציל את השאר ולכן לא שולח לחפש אחריו במצרים – שלשם נמכר.

לכן יוסף אומר לעצמו: כנראה שזה נגזר כך משמים ואסור להתערב בגזירת שמים ולשלוח לאבי הודעה על מקום המצאי, כי וודאי יכול לדעת זאת ברוח הקודש או בנבואה ואם לא שלח אחריי סימן שלא רוצה בכך.

וייתכן כפי שהסברנו בפרשה הקודמת, שיעקב שלח את יוסף כדי לבחון אותו בשבירת הטבע לגרום לאחיו להשלים איתו והרי לא הצליח בכך ואולי משום כך יעקב הבין שאין לו את יכולת האבות של שבירת הטבע והוא לא הנבחר להמשיך, וכעת הוא מהווה איום על אחיו וגורם לשנאה בין האחים ולכן שיישאר היכן שהוא ולא ישוב לעורר מדנים בין אחיו. ולכן יוסף מקבל את הדין ולא מתאמץ ליצור קשר עם בית אביו (ויתכן שסובר שממנו לבד יצאו שנים עשר השבטים ללא בנימין, כמו שאומרת הגמרא בסוטה (דף ל"ו עמוד א') שמיוסף היו צריכים לצאת שנים עשר השבטים אלמלא אשת פוטיפר).

אך כאשר מגיעים עשרת אחיו למצרים לשבור בר, ובאים לפניו ומשתחווים לו ארצה ויוסף מכירם אך הם לא מכירים אותו ומתגשם בכך החלום הראשון שחלם להם – "והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחווינה לאלומתי" – בחלום ההוא היו רק עשרה אחים ללא בנימין כי אז היה קטן מדי ולא היה רועה איתם בצאן. וכעת בדיוק עשרת אחיו ללא בנימין משתחווים לו ממש כמו בחלום הראשון. אך מצד שני היכן בנימין? האם גם אותו שונאים האחים בתור בן רחל הלא כבר צריך להיות מעל גיל עשרים אז מדוע לא בא איתם, האם חוזר איתו מה שהיה עם יוסף שכל אחיו הלכו לרעות בשכם ואותו השאירו עם אביו משנאתם אותו? אם כן צריך להציל את בנימין מידם שלא יעשו לו את שעשו ליוסף.

ולכן יוסף מתנכר לאחיו וקורא להם מרגלים כדי שירגישו איך מרגיש אדם שמאשימים אותו בהוצאת דיבה ומפרשים אותו לא נכון, כפי שפרשוהו אחיו כשהיה מביא את דיבתם רעה אל אביהם, שטעו בכוונתו כי הוא לא עשה זאת משנאה חלילה אלא לשם שמים כדי שלא יהיו בעמ"י אנשים לא ראויים.

אומנם אין כאן כוונת נקמה, חלילה, אלא מטרתו של יוסף היא להביא את בנימין אליו כדי להצילו מגורל כמו שלו בידי האחים הלא ראויים בעיניו. כי בתשובתם לטענת ה-"מרגלים אתם" אינם מזכירים כלל את אבלו של יעקב על יוסף ואת חששו לשלוח את בנימין (אומנם בפרשת "ויגש" אומר יהודה שבתחילה ענו לו – "וייוותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו" אך זה לא מוזכר בפרשתנו ושם נבאר למה יהודה שינה) ולכן יוסף מבין שבנימין נשאר עם אביו מאותן סיבות שהוא עצמו בזמנו נשאר אצל אביו – בגלל שנאת האחים.

ולצורך הבאת בנימין אליו, צריך לנקוט בתחבולה ולשם כך השתמש בתחבולת ה-"מרגלים אתם", שעל הדרך גם תגרום לאחיו להתבונן אחורה במה שהם האשימו אותו בזמנו ואולי כעת מאשימים בכך גם את בנימין. ובתחילה יוסף מציע שישלחו אחד מהם לארץ כנען כדי להביא את בנימין וכל שאר התשעה ישארו במשמר בית האסורים כבני ערובה ואוסף אותם למשמר שלושת ימים שלאחריהם משנה את דעתו, ומדוע?

כנראה האחים גילו ערבות הדדית ולא הסכימו לשלוח אף אחד מהם להביא את בנימין כל עוד האחרים אסורים וגם אף אחד לא הסכים ללכת ולהשאיר את אחיו במאסר. ולכן לאחר שלושת ימים יוסף מחליט להיפך (ודרך אגב, במשך שלושת ימים אלו הרגישו האחים מה זה להיות במאסר במצרים ומה גרמו לאחיהם יוסף במוכרם אותו לעבד) שאחד יישאר וכל השאר ילכו לארץ כנען ויביאו את בנימין. אך לא משאיר להם את הבחירה מי יישאר אלא לוקח את שמעון ואוסר אותו לעיניהם. ומדוע דווקא את שמעון?

כי לפני כן, כשאמר להם "אחיכם אחד יאסר… ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם ואת אחיכם הקטן תביאו אלי" אז-"ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת" ואז ראובן אומר "הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם" וכנראה "איש אל אחיו" זה שמעון שאמר אל אחיו לוי, ופה בפעם הראשונה יוסף שומע (כי לא נזהרו לדבר על ידו בנוכחותו כי חשבו שלא מבין את שפתם) מה קרה לפני שהגיע אל אחיו כשראוהו מרחוק והתנכלו להמיתו וראובן מנע זאת מהם והציע להשליכו לבור, כי כשיוסף הגיע אליהם כבר היתה התוכנית ערוכה וישר הפשיטוהו והשליכוהו לבור.

וכעת מבין יוסף, שראובן ניסה להצילו ושמעון הוא זה שיזם את הניסיון להורגו (כי הוא גדול מלוי) וגם כעת לא מתחרטים על מכירתו אלא על שלא שעו לתחנוניו ושהוא ילד שלא מבין מה הוא עושה אך עדיין איתנים בדעתם שהוא רשע ומגיעה לו המכירה לעבד רק שהיו צריכים לנהוג לפנים משורת הדין ולא להתאכזר. ולכן יוסף שכשומע זאת הולך לחדר צדדי ובוכה על שעדיין בטוחים בצדקתם שהוא ראוי למה שקרה לו וכל השנים הללו לא פקפקו לרגע שצדקו במכירתו וגם עכשיו, שבאה עליהם הצרה הזאת והרגישו וחוו על בשרם מה זה כלא והאשמת שווא, עדיין בטוחים בצדקתם ורק מצטערים שלא נהגו לפנים משורת הדין. ולכן יוסף לוקח את שמעון דווקא ואוסר אותו לעיניהם, כי אולי בלעדי שמעון שיזם את הכל יתחילו לחשוב אחרת על מכירתו לעבד.

מצד שני, אין ליוסף שום טינה על אחיו ושום נקמנות ולכן דואג לשים את צרור כספם בחזרה בשקיהם ונותן להם צידה לדרך וכך ממחיש שכל היריבות עם האחים אינה אישית אלא רעיונית לגבי מי יירש את יעקב כאבי שנים עשר השבטים.

וכשאחד האחים מגלה בדרך את כספו באמתחתו ומספר לאחיו, אומרים האחים – "מה זאת עשה אלוקים לנו" – גם הם כיוסף שם אלוקים בפיהם ותולים כל דבר באלוקים ולא במקרה חלילה, אם כן הם ראויים להיות שבטי י-ה כמו יוסף, רק שיוסף לא נמצא שם כדי לשמוע זאת ולהבין זאת בשלב זה.

וכשהאחים חוזרים לאביהם לארץ כנען, אותם אחים שהתבלטו במכירת יוסף – ראובן ויהודה, מתבלטים גם כאן. כמו ששם ראובן נכשל בהשבת יוסף לאביו גם כאן ראובן נכשל בהצעתו לאביו למסור לידו את בנימין בשובם למצרים תוך הבטחה להשיבו, אחרת ימית יעקב את שני בני ראובן, אך יעקב עונה לו שכמו

שאחיו יוסף מת גם לבנימין צפוי אסון בדרך, למרות שיעקב לא מודע לחלקו בניסיון הצלת יוסף, יש פה רמז, דרך אגב, לראובן – כמו שאת יוסף לא הצלחת להציל יש חשש שגם את בנימין לא תצליח להציל. ולעומתו – יהודה, שהציל את יוסף באמצעות מכירתו גם כאן מתבלט בהצעתו לקחת את בנימין ולהשיבו לאביו ואם לא ישיבנו "וחטאתי לך כל הימים" ודווקא יהודה מצליח בגלל העיתוי שמציע זאת (לאחר שכילו לאכול את השבר שהביאו ממצרים ולאחר שיעקב בעצמו מבקש מהם לשוב למצרים, בניגוד לראובן שהציע את הצעתו מיד כשחזרו ממצרים ולא חיכה לעיתוי מוצלח יותר כמו יהודה, ועל זה נאמר בברכת יעקב לראובן "פחז כמים אל תותר"). וגם בגלל ההתחייבות המציאותית יותר מזו של ראובן – "את שני בני תמית"- ובכך העיד על בגרות ועל הנהגה אמיתית שיודע לקרוא את המצב נכונה ולהכיר את נפש הזולת במגעיו איתה. ואכן דווקא בזכות גישה זו מצליח יהודה בפרשה הבאה להשיב לא רק את בנימין אלא גם את יוסף, בזכות הנאום שנשא בפני יוסף שגרם ליוסף להתוודע לאחיו, דבר שלא היה קורה אלמלא גישתו של יהודה, ובפרשה הבאה נרחיב בכך.

ולכן יעקב נענה ליהודה, וכפי ניסיונו עם עשיו מציע גם כאן לשלוח מנחה ליוסף "קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בוטנים ושקדים"-ונוסח זה מזכיר לנו את אורחת הישמעאלים שקנתה את יוסף ולקחה אותו איתם למצרים-"והנה אורחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולט הולכים להוריד מצרימה" וכפי שיוסף הורד למצרים בליווי ניחוחות אלו, גם אחיו שמכרוהו יורדים כעת למצרים בליווי אותן ניחוחות. ושוב יש כאן מידה כנגד מידה בנוסף למאסר שחוו במצרים ולהאשמתם כמרגלים, הם גם יורדים למצרים בליווי אותן ניחוחות שאיתן ירד יוסף אחיהם.

יעקב אומר לבניו – "ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש" – במקום לקלל את האיש שמתנכל לבניו, יעקב מעדיף לברך את בניו שישאו חן וחסד בעיני האיש, ושוב יש כאן סייעתא דשמיא , כי אם יעקב היה מקלל את האיש (שלפי כל מה שסיפרו בניו היה ראוי בהחלט לקללה) אז היה עלול לקרות אסון ליוסף ללא כוונת יעקב לכך. אך יעקב שמעדיף תמיד את השלום על פני המלחמה (כמו במפגשו עם עשיו שהעדיף להשתחוות ולהכניע את כבודו במקום עימות מלחמתי וכן בשכם וכן עם לבן) גם כאן מעדיף לברך במקום לקלל.                                                                                  

וכאשר האחים עם בנימין יורדים מצריימה ועומדים לפני יוסף, לא מוזכר שמשתחווים -"וירדו מצרים ויעמדו לפני יוסף", כי כעת אמור להתגשם החלום השני, וצריכים להיות אחד עשר כוכבים שמשתחווים ליוסף וכעת הם עשרה עם בנימין (כי שמעון במאסר ולא נמצא איתם עדיין) והעשרה של החלום הראשון שמשתחווים זה כבר קרה וגם לא אמור לכלול את בנימין כפי שהסברנו לעיל. ואכן כעת לא משתחווים, אך לאחר שמוציא אליהם את שמעון וכעת הם אחד עשר הם כן משתחווים ליוסף – "ויבוא יוסף הביתה… וישתחוו לו ארצה" וכששואל אותם – "השלום אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי" הם משיבים – "שלום לעבדך לאבינו עודנו חי ויקדו וישתחוו" – ואז מתקיים גם עניין השמש כי משתחווים גם בשם יעקב, ועדיין חסר לנו עניין הירח.

וכעת מובן עניין השינוי בין החלומות, שבחלום הראשון עשר אלומות האחים משתחוות לאלומת יוסף, כי מדובר בירידה הראשונה של עשרת האחים (ללא בנימין) למצרים על מנת לשבור בר, ועומדים בפני המשביר – יוסף, אז כולם עסוקים בעניין אלומות החיטה, אלה באים לקבל וזה בא לתת, ולכן הם שווים באותו עניין של אלומות חיטה.

אך כעת, בירידה השניה למצרים הם מובאים לבית יוסף על מנת לסעוד איתו כשווים אל שווה ולא למקום חלוקת התבואה, כפי שהיה בפעם שעברה ופה הם באים כנציגי יעקב אביהם ולכן משולים לכוכבים כהבטחת ה' לאברהם "ארבה את זרעך ככוכבי השמים" (בראשית כ"ב) וכן ליצחק "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים" (שם, כ"ו).

ואילו יוסף בחלום השני לא היה מיוצג ע"י כוכב אלא בעצמו – "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי" (שם, ל"ז) וכן כאן יוסף לא מקביל להם ככוכבים אלא נפרד מהם כנציג העם המצרי ולא כבן יעקב ולכן לא מיוצג ע"י כוכב (עפ"י מחשבת האחים בהשתחווייתם לו שחשבו שהוא מצרי) אומנם יוסף בזמן זה עדיין לא חושב שהם מייצגים את שבטי ישראל כי בטוח שהם נדחו מלהיות שבטי ישראל (למעט בנימין) ושהשבטים ייצאו ממנו, אך בשמיים יודעים אחרת שהם כן שבטי ישראל ולכן בפעם זו מתגשם החלום השני ברובו (כי הירח שהיא כנראה זלפה או בלהה לא מוזכר שמשתחוות לו בבואן למצרים עם יעקב, למרות שיעקב כן מוזכר שהשתחווה בפרשת "ויחי"-"וישתחו ישראל על ראש המיטה" אך שם לא מחויב שהשתחווה ליוסף, אלא יותר משמע  שהשתחווה לה', להודות על כך שיוסף נשבע לו לקוברו במערת המכפלה).

ובכל זאת יוסף ממשיך בתכניתו להשאיר את בנימין אצלו ולשלוח את האחים חזרה לארץ כנען, למרות שכבר התגשמו חלומותיו וזה נוגד את דעת המפרשים- שכל תכניתו של יוסף היתה על מנת להגשים את החלומות שחלם.

אך לפי מה שהסברנו שמטרתו היתה להציל את בנימין מידיהם אז כן מובנת התנהגות יוסף כעת בהמשיכו להתנכר לאחיו ולא להתוודות בפניהם כיוסף, כי עדיין חושב שהם אינם ראויים להיות ממשיכי יעקב. וממנו (ואולי גם מבנימין) יצאו שנים עשר השבטים שבטי י-ה. וכאשר בסעודה נותן לבנימין מתנות פי חמש משאר האחים יש כאן אפליה מכוונת: כפי שיעקב הפלה אותו משאר אחיו בכתונת הפסים, כך גם יוסף מפלה את בנימין כי יודע שהאחים קנאים ("ויקנאו בו אחיו" (שם, ל"ו)) ודבר זה יעזור לו בתוכניתו להשאיר איתו את בנימין, כי אם אחיו שונאים אותו כמו ששנאו את יוסף, הם לא יילחמו על בנימין ולכן מרבה את משאת בנימין ממשאות כולם חמש ידות. אך נשאלת השאלה: הרי יוסף אוהב את בנימין ומדוע גורם לו בושה גדולה כל כך כשמוצאים את הגביע באמתחת בנימין, הלא אם האחים היו מוותרים ומשאירים את בנימין אצל יוסף, וחוזרים לאביהם לכנען, הבושה והביזיון של בנימין היו נשארים איתו כי יוסף לא היה מתגלה בפניהם ומה יספרו לאשתו ולעשרת ילדיו כשיחזרו לכנען בלעדיו? שאבא שלהם גנב?! ולכן נשאר במצרים בתור עבד על הגניבה?!

כמו כן הקל וחומר של האחים – "הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו השיבונו אליך מארץ כנען ואיך נגנוב מבית אדוניך כסף או זהב" – תופס רק לגביהם, ולא לגבי בנימין (ושמעון) שלא היה איתם בפעם הראשונה ולא השיב שום כסף שנמצא בפי אמתחתו. אולי בגלל זה האחים, כשנמצא הגביע באמתחת בנימין, לא אומרים שזו עלילה מצד יוסף אלא מאמינים שבנימין גנב ולכן יהודה אומר "הננו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו" כלומר: אומנם אנחנו לא אשמים, רק בנימין, אך לנו יש עוון אחר של גניבה – "האלוקים מצא את עוון עבדיך" – לא אתה, אלא אלוקים (וזו פעם ראשונה שיוסף שומע את שם אלוקים מפי האחים ורואה שגם הם תולים את כל אשר קורה, באלוקים, כמוהו עצמו והם לא לגמרי שונים ממנו) מאשים אותנו באותו עוון של בנימין – גניבה, ולכן כולנו נהיה לך לעבדים, אנחנו – על עוון גניבת יוסף ומכירתו ("כי גנב גנבתי מארץ העברים"(בראשית מ')) ובנימין (שלא גנב את יוסף ומכרו) על גניבת הגביע שאותו מצאת אתה.

ופה לראשונה מודה יהודה בשם אחיו (כי הוא יזם את מכירת יוסף) כי מה שעשו היה עוון בפני אלוקים, ולא כפי שחשבו עד כה שצודקים במכירת יוסף ועשו זאת לשם שמים כדי לא להדחות מעמ"י, כעת מודה יהודה שטעו וזה עוון ולא כפי שאמרו בפעם הקודמת-"אבל אשמים אנחנו על אחינו…" ששם עדיין חשבו שצדקו בחריצת הדין רק היו צריכים לנהוג לפנים משורת הדין בגלל התחננו עליהם, אך כעת יהודה מודה (שוב יהודה מודה) שזה עוון כלפי אלוקים שאין לו הצדקה.

אך עדיין יוסף לא חושב שהם ראויים להיות שבטי י-ה ואין לו שום עניין בהשארותם במצרים גם בתור עבדים, ולכן מתנגד להצעת יהודה – "ויאמר חלילה לי מעשות זאת האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם" – חלילה לי, אינני כמוכם שעושים מצדיק עבד, כמו שעשיתם לי, אני רק את מי שבאמת חטא עושה עבד, ואתם עלו לשלום אל אביכם. כעת סיימתי את המבחן שבשלו שלחני אבי אליכם לשכם – "ראה נא את שלום אחיך… והשיבני דבר"-ואני שולח אתכם לשלום אל אביכם והצלחתי לשכנעכם ששנאתם את יוסף לחינם, ואינני רוצה ברעתכם כפי שחשבתם בנעוריי, אלא האמת הניעה אותי ולא שנאה אישית, וצדקתי שבאמת אינכם ראויים להיות שבטי

י-ה. לכן השאירו את בנימין כאן בגלות איתי, שימשיך את זרעו של יעקב – "גר יהיה זרעך בארץ לא להם" ואתם תשובו לארץ כנען ולא תהיו גרים בארץ לא לכם כי אינכם ראויים לכך. והביזיון של בנימין על הצגתו כגנב, נדרשת, כפי שנדרשה ממני בהצגתי כאנס בבית פוטיפר בשתים עשרה שנות כלא כדי לזכות להיות ממשיך האבות.

פרשת ויגש

"ויגש אליו יהודה"-השורש של המילה "לגשת"- נ.ג.ש, והפרשה מסתיימת: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן, ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד".

המילה "גושן" היא בהיפוך אותיות- נ.ג.ש והאם יש קשר בין גישתו של יהודה להתיישבות בארץ גושן?

יהודה ניגש אל יוסף כדי לבדל את עצמו משאר האחים ומשאר המצרים הנוכחים בבית יוסף (משרתיו, והממונה על הבית וכנראה גם המתרגם) ולדבר אל יוסף ללא מתווכים ורק ששניהם ישמעו – "ידבר נא עבדך דבר באוזני אדוני"- לאוזניך בלבד, כנראה דיבר אתו במצרית כדי  לא להזדקק למתרגם.

ומדוע נקט יהודה בגישה זו?

יש לומר, שהרי יוסף סירב להצעה שכולם יישארו עבדים יחד עם בנימין- כי רק מי שאשם בגנבה ייענש ואי אפשר להעניש מי שלא חטא.

וכעת יהודה עומד להציע את עצמו כעבד במקום בנימין, ומדוע חושב שיוסף יקבל זאת, הרי כבר סירב להצעה שכולם יישארו עבדים, אז ודאי שלא יסכים שבנימין ילך לביתו לארץ כנען גם אם יהודה יישאר במקומו, הרי זה נוגד לחוק המצרי שרק מי שגנב ייענש?

לכן, יהודה מבקש לגשת לבד אל יוסף כדי שלא ישמעו המצרים את דבריו חוץ מיוסף, כי סומך על כך שיצליח לשכנע את יוסף לכופף קצת את החוק בזכות טיעוניו וכדי שיקל על יוסף לעשות זאת אסור שישמעו את שיחתם אנשים זרים, כי אז יוסף לא יוכל לכופף את החוק ואילו לאחר שיהודה בנפרד ישכנע את יוסף להמיר אותו בבנימין, יוסף יוכל להכריז שיהודה התוודה בפניו שהוא זה שגנב את הגביע והחביא אותו באמתחת בנימין, ואז אין פה הפרת החוק המצרי כי רק שניהם יודעים את האמת.

אך אם כן, מדוע צריך יהודה לפנות אל רחמי יוסף ולגשת אליו בנפרד, הרי יכול פשוט לפני כולם לומר אני גנבתי את הגביע והחבאתי אותו באמתחת בנימין, ואז יוסף ייאלץ לשחרר את בנימין ולעשות את יהודה לעבד, אחרת יסתור את דבריו שלו עצמו – "חלילה לי מעשות זאת, האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד", הלא ודאי שבנימין הכחיש לחלוטין כל הזמן שידו הייתה במעל וטען שזו עלילה, אז ברגע שיהודה מודה שאני גנבתי ודאי שישוחרר בנימין ויהודה יהיה לעבד ומדוע לו ללכת בדרך הקשה שבכלל לא ודאי שיוסף ירחם וישחרר את בנימין וייקח אותו במקומו?

כמו כן, במהלך נאומו של יהודה ישנם דברים שלא מסתדרים:

ראשית אומר יהודה – "ידבר נא עבדך דבר באוזני אדוני ואל ייחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה", מדוע ייחר אפו ביהודה, הרי בנאום יהודה אין שום דבר שיכול לעורר את רוגזו של יוסף, להיפך, זה נאום של תחנונים ופנייה לרגש של יוסף? ואם כבר ייחר אפו של יוסף זה על ה- "ויגש אליו יהודה" שנעשה ללא רשות וללא בקשה לגשת, דבר שיכול להיות סכנה למשנה למלך – שאחד הנתינים ייגש אליו קרוב ללא רשות ואולי יכול להתנקש בו.

כמו כן, איזה נימוק זה "כי כמוך כפרעה" לעניין שלא ייחר אפו ביהודה ,ההיפך!!! אם הוא כמו פרעה ודאי שזו חוצפה מצד יהודה להתקרב אליו ולדבר אתו כשווה אל שווה? וגם אין תשובה מצד יוסף לפנייה זו וישר יהודה מתחיל בנאום.

כמו כן, בנאום עצמו יש מספר דברים לא מדויקים:

"אדוני שאל את עבדיו לאמור היש לכם אב או אח" ועיון בפרשה הקודמת בפעם הראשונה שבאים האחים למצרים מעלה אין שאלה כזאת מצד יוסף, אלא להיפך האחים מעצמם אומרים "שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד בארץ כנען והנה הקטון את אבינו היום והאחד איננו".

כמו כן, יהודה כאן אומר: "ונאמר אל אדוני יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן ואחיו מת ויוותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו". ראשית, שם אמרו "האחד איננו" ולא שהוא מת, שנית כל הפירוט של "ויוותר הוא לבדו לאימו ואביו אהבו" לא נאמר שם כלל, וכן מה שמוסיף אח"כ יהודה: "ונאמר אל אדוני לא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת" לא מוזכר שם כלל, ואיך יהודה לא חושש שיוסף יסתור את דבריו ויגיד לו: שקר אתה מדבר, ורק יגרום ליוסף באמת לכעוס?

אז יש שתי אפשרויות: או שמה שיהודה מתאר כאן, באמת התרחש במפגש הראשון עם יוסף ורק שם התורה קיצרה ולא פירטה את כל הדין ודברים שהתנהל בין יוסף לאחיו (ויש סימוכין לאפשרות זאת, בפרשה הקודמת כאשר יעקב שואל את האחים: "למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח. ויאמרו: שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו לאמר: העוד אביכם חי היש לכם אח, ונגד לו על פי הדברים, האלה הידוע נדע כי יאמר הורידו את אחיכם" רואים התאמה בין סיפור האחים ליעקב, לבין דבריו של יהודה כאן, שלפיהם יוסף הוא זה שחקר אם יש אב או אח ולא נידבו זאת מעצמם, כפי שמשמע מתיאור המפגש הראשון בפרשה הקודמת).

אפשרות שניה: שאכן משנה כאן יהודה ממה שבאמת התרחש, והגרסה הראשונה כפי שמופיעה בפרשת "מקץ" היא הנכונה, שהאחים יזמו את הסיפור על האח הקטן שנשאר עם אביו ללא שאלה מצד יוסף (וסימוכין לכך ניתן למצוא בגרסה הראשונה שאומרים האחים ליעקב בשובם ממצרים – "דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות וייתן אותנו כמרגלים את הארץ. ונאמר אליו: כנים אנחנו לא היינו מרגלים, שנים עשר אנחנו אחים בני אבינו האחד איננו והקטון היום את אבינו בארץ כנען". מגרסה זו משמע שהאחים יזמו ולא יוסף, ומה שלאחר מכן כשנגמר האוכל ורוצים לחזור למצרים ולקחת את בנימין ואז יעקב אומר – "למה הרעותם…" אז אומרים את הגרסה השניה כדי להדוף את האשמה של יעקב – "למה הרעותם")

אך אם האפשרות השניה נכונה, כיצד יהודה משנה את מה שהיה, הלא יוסף היה יכול לומר לו שקר אתה דובר! וצריך לומר, שלכאורה איך יתכן שיהודה לא זיהה שמדובר ביוסף – עצם ההתעקשות על הבאת בנימין ונתינת חמש משאות לבנימין, וסידור האחים בסעודה אצל יוסף, לפי הסדר של הבכור כבכורתו והצעיר כצעירותו "ויתמהו האנשים איש אל רעהו", והשבת צרורות כספיהם לאמתחותיהם ובדיוק הגביע נמצא באמתחת בנימין ובנימין מכחיש זאת בלהט, והתעקשות יוסף שרק בנימין יהיה עבד והשאר ילכו לבתיהם – ברור שמלכתחילה התכוון המשנה למלך להביא את בנימין ולהשאירו אצלו, וההסבר היחיד לכך, זה- שזהו יוסף, אז איך יהודה לא מבין זאת?! בפרט שהמצרים היו הרבה יותר כהים בצבע עורם מאשר עמי כנען (ניתן לראות זאת מציורי קיר שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות במצרים המתארות משלחות מכנען במפגש עם אצילים מצריים והציורים נותרו בצבעם המקורי כך שניתן לראות בברור שהמצרים נראים כהים יותר מאשר הכנענים שבצבע עור בהיר) וקל וחומר מבני יעקב שהם מגזע שם שבאו מעבר לנהר, אז גם בפניו יוסף נבדל בצבעו משאר המצרים, וגם בדיבורו וודאי היה שמץ של מבטא זר, וכן שמעון ששהה במאסר במצרים כשנה, ודאי שמע מאסירים או מסוהרים על בחור צעיר נוכרי שבבת אחת נהפך למשנה למלך מצרים, וכנראה גם שמועות על עבד עברי בבית האסורים שנהפך למשנה למלך הגיעו לאוזני שמעון ואף לאוזני אחיו דרכו או משמועות שהסתובבו ברחבי מצרים? לכן נראה לומר לאור כל זאת שיהודה חשד שמדובר באמת ביוסף, אך לא היה בטוח, כיוון שמטבע הדברים כשיוסף דיבר איתם באמצעות מתורגמן הם היו רחוקים ממנו כנהוג בכל ארמונות המלכים ובקושי שמעו את קולו ואת פניו ראו רק מרחוק.

ולכן אם מדובר ביוסף, יהודה לא יכול לצעוק לפני כולם: "אני גנבתי את הגביע ושמתיו באמתחת בנימין" כי אם המשנה למלך הוא יוסף שרוצה את בנימין איתו במצרים, אז הוא שם את הגביע באמתחת בנימין ויידע שיהודה משקר כדי להציל את בנימין, וימציא תחבולה אחרת להשאיר את בנימין אצלו (ואכן יוסף לא אומר – "האיש אשר גנב את הגביע יהיה לי עבד" אלא – "האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד" כלומר: גם אם הוא לא הגנב עצם זה שנמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד וגם אם יהודה יגיד אני גנבתי, עדיין יוסף יגיד: אולי כן, אך מי שנמצא הגביע בידו, הוא יהיה לי עבד ולא אכפת לי מי גנב באמת.)

ולכן יהודה נוקט בגישה אחרת – קודם כל ניגש אל יוסף קרוב ללא מתווכים, כך שיוכל לראות את פניו היטב ולשמוע את קולו באופן ישיר ללא מתורגמן ומדבר איתו במצרית כדי להבחין במבטא של יוסף.

ואם המשנה למלך יקרא לשומרים על עזות המצח שלו יבין שזה לא יוסף, אך אם יתן לו להתקרב ולדבר, יש סיכוי גדול שזהו יוסף שסקרן לשמוע את דברי זה שמכר אותו לעבד. כמו כן, יהודה לאחר שהתקרב ולא גורש, מבקש מיוסף שלא ייחר אפו על הדברים שעומד לומר, גם אם יש בהם דברים שנראים שקר או לא מדויקים – "כי כמוך כפרעה" – גם כשאתה עמדת בפני פרעה היו שלוש גרסאות שונות לחלומות (כפי שהרחבנו בפרשה הקודמת) שמתוכם  בא הפתרון האמיתי , כך גם בדבריי יש כוונה מיוחדת.

כי יהודה מתכוון לחשוף פרטים על משפחתם,  כך שאם מדובר ביוסף אז לא ישתיק אותו, כי צמא לשמוע חדשות ממשפחתו ואביו ואם אין מדובר ביוסף יגיד לו – שקר אתה מדבר – ואז יבין שאין מדובר ביוסף ויוכל לומר – אני גנבתי את הגביע וקח אותי במקום בנימין לעבד.

לכן יהודה מתחיל בכוונה בדבר שקר – "אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח" – אם המשנה למלך יגיד : לא נכון? אני אמרתי שאתם מרגלים ואתם נידבתם מידע על אביכם ואחיכם (כפי שהיה באמת בפרשה הקודמת), אז יבין יהודה שאין מדובר ביוסף ויגיד אני גנבתי את הגביע, אך אם המשנה למלך לא יפסיק אותו וימשיך לשמוע, כנראה שמדובר ביוסף ואז צריך לעורר אצלו את הרגש ולגרום לו להפסיק את המשחק (כי להכריח אותו ולחשוף את זהותו בכח לא יעזור, כי יוסף יתכחש לכך ומצבם רק יורע)

לכן יהודה הולך על הנקודה הכי רגישה ביוסף – אהבתו לאביו ואהבת אביו אליו, כי יהודה מבין שאם מדובר ביוסף, הסיבה שלא שלח במישרין שליחים לאביו בארץ כנען, היא, שסובר שאביו הסכים עם מכירתו, או חושב שנכשל במבחן שהטיל עליו להשיג את שלום אחיו, לכן יהודה מנסה לשכנע את יוסף שאביו לא שכח אותו ועדיין אוהבו (ודווקא יהודה הוא זה שחושד שזה יוסף בגלל, כפי שהסברנו בפרשת "וישב", שיהודה הציע למכור את יוסף לעבד ולא להורגו, כי חשב שאם באמת יוסף הנבחר וחלומותיו יתגשמו, אז ה' ישמור עליו ויוכיח את צדקתו ואם לא אז יישאר עבד ולכן אסור לאחים להורגו אלא רק להרחיקו מאביו- שאז זה לא חוכמה ולמרות שלא ראוי, אביו יבחר בו בגלל השפעתו עליו. כפי שהיה עם עשיו ויצחק שקרבתו של עשיו ליצחק כמעט נישלה את יעקב מהברכות, ולכן דווקא יהודה שזוכר את הסיבה שהציע למכור את יוסף, כל הזמן ציפה לראות מה ייצא מכך, וכשפוגש במשנה למלך וכל הסיפור עם בנימין ומבין שיתכן שמדובר ביוסף האבוד, לכן יודע גם איך לדבר אליו בצורה שתגרום לו להתגלות)

ולכן כאשר יוסף לא מפסיק אותו יהודה ממשיך – "ונאמר אל אדוני יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן ואחיו מת ויוותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו" המילים "ילד זקונים" ו"אביו אהבו" מזכירות לנו את יוסף עצמו – "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו" (בראשית ל"ז) ו"אב זקן" גם נועד להזכיר ליוסף שהזמן קצר ואין זמן לשחק משחקים. ובאומרו "אחיו מת" למרות שיודע שכנראה זה לא נכון, אלא רוצה להדגיש שאביו העביר את אהבתו מיוסף לבנימין כי אחיו מת ולא בגלל שהתאכזב ממנו, וגם שעדיין רחל אימו היא האישה האהובה ולא האחרות ולכן באובדן יוסף העביר יעקב את אהבתו לבנימין. וגם רוצה לבחון את פניו של יוסף כשאומר "אחיו מת", מילים שבוודאי יעוררו תגובה כלשהיא בפניו של יוסף ולפי זה יידע בוודאות אם מדובר ביוסף.

ויהודה ממשיך – "ותאמר אל עבדיך הורידוהו אלי ואשימה עיני עליו" – דברים אלה לא נאמרו במפגש הראשון עם יוסף, כי שם נאמר – "ואת אחיכם הקטן תביאו אלי ויאמנו דבריכם ולא תמותו" ולא נאמר שיוסף ישים עיניו עליו – מלשון השגחה? אך יהודה יודע, שאם מדובר ביוסף לא היתה כוונתו בהוכחת כנותם, אלא ברצונו להשגיח על בנימין ולכן נוקט ישר במילים אלו, כדי להוכיח ליוסף, שיודע שביקש את בנימין בגלל רצונו להגן עליו, ועדיין יוסף לא סותר את דבריו של יהודה ומקשיב רוב קשב.

"ונאמר אל אדוני לא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת" – הוא לא כמו יוסף שעזב את אביו ואביו שרד, אם יעזוב בנימין את אביו – ומת, גם הוא וגם אביו וזה על אחריותך ואל תחשוב שתשאיר את בנימין אצלך והכל יסתדר, להיפך הרצון שלך להגן על בנימין יהרוג גם אותו וגם את אביך. "ויאמר עבדך אבי אלינו אתם ידעתם כי שניים ילדה לי אשתי" (רק שניים?! מה עם כל עשרת בניו האחרים, אשתי?! רק אשה אחת היתה ליעקב? מה עם השלוש האחרות?) הרי יעקב לא אמר זאת בכלל (כפי שניתן לראות בפרשה הקודמת בדברי יעקב)? אך פה יהודה אומר ליוסף – 'בעיני אבינו יש רק אישה אחת – רחל, ורק שני ילדים – יוסף ובנימין. "ויצא האחד מאיתי ואומר אך טרוף טורף ולא ראיתיו עד הנה" – "ויצא האחד" – המיוחד, האחד בעיניי, כי אין אף אחד חוץ ממנו, "ואומר אך טרוף טורף"- פעם ראשונה שיוסף שומע שאביו חושב שנטרף ולא מודע למכירתו ולא מסכים איתה ולא התאכזב ממנו בכלל ועדיין מצפה לראותו למרות שחושב שנטרף- "ולא ראיתיו עד הנה"- עד הנה לא ראיתיו אבל אולי בעתיד. יעקב לא מאבד תקווה וזה מראה שאהבתו ליוסף רק התחזקה, בניגוד למה שחושב יוסף.

"ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון והורדתם את שיבתי ברעה שאולה" – "גם את זה" – העיקר זה יוסף! אך אם גם בנימין יילקח בוודאי שיקרה לו אסון (למרות שיעקב אמר בפרשה הקודמת-"וקראהו אסון", יהודה אומר – "וקרהו אסון", כי קראהו אסון משמע שאסון קורא לו אליו כי זה משמים אך קרהו אסון זה מלשון מקרה ולא השגחה מלמעלה וזה יהודה אומר ליוסף, בהנחה שמדובר בעובד אלילים שלא מאמין בקריאה מלמעלה אלא במקרה ומזל) ואז גם יעקב ימות וזה על ראשך יוסף!

"ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני והנער יעל עם אחיו כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי" – פה בפעם הראשונה מציע יהודה את עצמו במקום בנימין – אם לא מדובר ביוסף, אז לא משנה לשליט מי יהיה עבד ואין כאן הפרת החוק המצרי, כי יוכל לטעון שיהודה הודה בפניו שהוא הגנב, וזה בכוחו לעשות – כי כמוהו כפרעה, יכול לשפוט כרצונו ועל סמך התרשמותו ולא צריך בית משפט ועדים, ואם מדובר ביוסף, אז אותו אדם שיזם את מכירתו (יהודה) מוכן כעת להיות עבד במקום בן רחל – בנימין, מה שלא היה מוכן לעשות תמורת בן לאה – שמעון, שעבורו לא התנדב יהודה בשנה הקודמת להשאר עבד במקומו, ויש כאן תיקון מוחלט של החטא של מכירת יוסף- שבן לאה מוכן להיות עבד במקום בן רחל, סימן שהאחים לא שונאים את בנימין ואין סיבה להצילו מידם וגם יש כאן ראיה שהאחים הם כן שבטי י-ה ולא נידחים מעמ"י, ואין נבחר אחד אלא כולם שנים עשר שבטי י-ה וטעה יוסף בחשיבתו שהם לא ראויים להמשיך את יעקב, כי כזאת מסירות עבור בנימין בן רחל שאביו אהבו מכל אחיו ומקבל פי חמש מתנות מיוסף מאשר אחיו ובכל זאת האחים לא מקנאים, וגם כשנחשד בגניבה לא מוותרים עליו ומוכנים להיות עבדים במקומו. זו הוכחה לתשובת המשקל על מכירת יוסף והגיע הזמן להפסיק את המשחק והמאבק ולחזור אל אביו שעדיין אוהבו מכולם ולא ויתר עליו רק חשב שנטרף.

ולכן יוסף לא יכול להתאפק ומוציא כל איש מעליו ואומר אל אחיו – "אני יוסף העוד אבי חי… ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" – האם גם יהודה נבהל או רק אחיו? ומדוע יוסף שואל "העוד אבי חי"? הרי בנאומו, יהודה חוזר שוב ושוב על כך שיש סכנה לחיי יעקב אם בנימין לא יחזור, אז ברור שהוא חי, אז מה שואל יוסף?

אז יש פירוש של 'הבית הלוי': שיוסף שואל זאת בעקבות דבריו של יהודה, שאמר, שאם בנימין לא יחזור אז יעקב ימות מצער, לכן יוסף שואל – אני יוסף, העוד אבי חי? למה אותי כשמכרתם לא פחדתם שאבי ימות מצער כמו שאתם חוששים כעת במקרה של בנימין ואם הוא עדיין חי לאחר מכירתי, אז הוא יחיה גם אם בנימין יישאר כאן ולא יחזור.

אך פירוש זה לא מסתדר, כי אז יוסף היה צריך לומר זאת ליהודה, שדיבר אליו בנפרד, כי יהודה הוא שטען טענה זו ולא אחיו, שלא שמעו את כל הנאמר בין יוסף ליהודה. אז מדוע יוסף מוציא את כל הנוכחים למעט אחיו ושואל בקול העוד אבי חי? וכן מדוע נושא קולו בבכי לפני שאומר זאת, אם כל מטרתו היא רק לעקוץ אותם על מכירתו?

לכן נראה לומר: שיוסף באמת שוכנע ע"י יהודה שאביו לא מודע למכירתו וחושב שנטרף ושיש סכנה לחייו אם בנימין לא יחזור, וכן מסירותו של יהודה למען בנימין לימדה אותו, שאחיו ראויים להיות שבטי י-ה ולכן מתגלה אליהם ושואל "העוד אבי חי"- לא "העוד אבינו חי" אלא אבי, כלומר האם האהבה של אבי אלי עדיין חיה וקיימת? האם הקשר שהיה לי איתו עדיין ניתן להחייאה ולשחזור או שזה כבר נגמר?

ועל כן נבהלו אחיו ולא יכלו לענותו ,כי זו שאלה שאין עליה תשובה, ורמז לתשובה ניתן, כשמודיעים ליעקב שיוסף חי ורואה את העגלות ששלח יוסף לשאת אותו בהן – "ותחי רוח יעקב אביהם" – אז נתקבלה התשובה – אכן עד אז לא חי יעקב אבי יוסף וכעת התעורר לתחייה, אך לא רק כאביו של יוסף אלא "אביהם" של כולם, כי כולם שבטי י-ה ואין בן אחד נבחר ומועדף.

ואז יוסף אומר לאחיו "גשו נא אלי וייגשו", מי שנבהל זה כולם חוץ מיהודה, הוא כבר קרוב ליוסף וכבר תוך כדי הנאום מבין שזה יוסף ואחרים שעוד לא ניגשו, יוסף מזמין אותם כעת לגשת כדי שיתקרבו ויזהו את פניו וקולו מקרוב.

"ויאמר: אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה"- למרות שמכרתם אותי, אני אחיכם ולא שונא אתכם, וכעת פעם ראשונה שבנימין שומע שאחיו יוסף נמכר לעבד ע"י עשרת האחים, ובד בבד הוא מבין שלא חשוד כגנב כך ששני בני רחל באותו רגע טוהרו בעיני האחים – יוסף מביטחונם של האחים שהוא רשע וטוב עשו שמכרוהו, ובנימין מהחשד של הגניבה.

ולא רק שיוסף לא נוטר טינה על מכירתו, להיפך, הוא מנסה לעודד אותם שלא יצטערו על מכירתו ודואג למצפון שלהם שלא יציק להם – "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם". כלומר יוסף מבין כעת שלא רק שלא הוא הנבחר הממשיך, אלא כל מה שעבר עליו זה כדי לסלול את דרכם של אחיו להיות שנים עשר השבטים ולהיות גרים בארץ לא להם – ארץ מצרים. וברגע שמבין זאת, מיד ממהר לשכנעם לרדת כולם לארץ מצרים והוא שמח בכך שגם אחיו הם שבטי י-ה ושטעה לגביהם וזה רק מוכיח שכל התנהגותו בנעוריו כלפי אחיו היתה מצד רדיפת האמת ולא מצד מניעים אישיים אנוכיים גרידא. וברגע שנוכח שגם הם שבטי י-ה, כל כך שמח, שלא מייחס להם שום רוע במכירתו, אלא הם היו שליחים של ה' לגלגלו למצרים כדי להכין את הדרך לפני עמ"י במצרים – "וישלחני אלוקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה"- אני נשלחתי לכאן בשבילכם ולמענכם ובשביל שתהיו שבטי י-ה אתם צריכים לגור בארץ לא לכם – מצרים, ולכן – "מהרו ועלו אל אבי… רדה אלי אל תעמוד וישבת בארץ גושן

והיית קרוב אלי"- בארץ גושן המבודדת משאר מצרים כדי לא להתערבב בגויים מסביב, ולכן המילה גושן בהיפוך אותיות היא נגש כפי שהסברנו, שלגשת זה להתקרב לאחד ולהיבדל מההמון, כך ארץ גושן, בנ"י מתקרבים ליוסף ונבדלים מההמון המצריים שמסביב כי נוצרת סביבם וסביב יוסף מובלעת שמורה בתוך מצרים, והישראלים שיוצאים מארץ גושן וניגשים ומתערבבים בתוך מצרים מזמינים אליהם את הנוגשים של עבודת הפרך (כי נוגש ניגש לרעה) – "והנוגשים אצים לאמר כלו מעשיכם דבר יום ביומו כאשר בהיות התבן" (שמות, ה')

"והנה עיניכם הרואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם" לאחר שניגשו האחים והתקרבו אל יוסף, הם מזהים אותו ואת קולו וזה מוכיח שמקרוב כן היה ניתן לזהותו כיוסף ולכן מחזק את שהסברנו לעיל לגבי יהודה שניגש קודם ליוסף כדי לוודא את חשדו ורק ממרחק לא יכלו להכירו (למרות שבפרשה הקודמת האחים ישבו וסעדו עם יוסף, זה לא מוכרח שישבו קרוב ליוסף ויתכן מאוד שכמנהג המלכים יוסף ישב בראש השולחן בריחוק מהם)

ויוסף נופל על צווארי בנימין ובוכה ובנימין בוכה על צוואריו, אך על שאר האחים נאמר שיוסף מנשקם ובוכה אך הם לא מנשקים אותו ובוכים, ומדוע? האם עדיין חושדים בו שטומן להם פח, או מתכוון להדיחם מעמ"י כפי שהתכוון בנעוריו, וכעת בהיותו משנה למלך וודאי שיכול לעשות זאת, כי חלומותיו התגשמו, ואולי גם שאיפותיו להיות הבן הממשיך יתגשמו ורוצה לפגוש את אביו כדי להטותו שוב לצידו נגדם, ואכן בסוף פרשת "ויחי" לאחר מות יעקב נאמר: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו" – רואים שעדיין שבע עשרה שנה לאחר התגלות יוסף לאחיו, עדיין חושדים בו ולא מאמינים בו, למרות שפרנס אותם בארץ מצרים כל הזמן הזה.

"ויצוו אל יוסף לאמר אביך ציווה לפני מותו לאמר כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלוקי אביך ויבך יוסף בדברם אליו" (בראשית נ') למרות שלא נזכר שיעקב ציווה זאת לפני מותו ויתכן שזו המצאה כדי לשכנע את יוסף, אך עיקר דבריהם – "שא נא לפשע עבדי אלוקי אביך" – אנחנו גם עבדי ה' ממשיכי האבות ואל תדחה אותנו מעמ"י. עדיין החשש מנעוריהם שגרם להם למוכרו מקנן בהם שלא יידחו מעמ"י. ויוסף בוכה בדברם אליו, כי למרות כל מה שעשה למענם, עדיין חושדים בו ובכוונותיו, אך עדיין יוסף מעביר על מידותיו ולא רק שלא כועס על חשדם בו אלא מנחם אותם ומבטיח לכלכלם ואת טפם (ראו שם בפרק נ').

וכמו שיוסף שאל – "העוד אבי חי", גם יעקב כששומע שיוסף חי אומר – "רב עוד יוסף בני חי" עדיין הוא המועדף ודבר זה יתבטא גם בברכות יעקב לפני מותו, שבעצם העביר את הבכורה מראובן ליוסף.

וכאשר מגיע יעקב לבאר שבע עם כל משפחתו, אלוקים נגלה אליו בפעם האחרונה (ויותר לא נגלה לאיש עד משה רבנו) וחותם על החלטת יוסף שכל שבטי ישראל צריכים לרדת מצרימה ולהתחיל את גלות – "גר יהיה זרעך בארץ לא להם" (בראשית ט"ו) – "אנוכי ארד עמך מצרימה ואנוכי אעלך גם עלה ויוסף ישית ידו על עיניך" וכשיורדים מצרימה שבעים נפש נמנים בני רחל לארבע עשרה נפש – "אלה בני רחל אשר יולד ליעקב כל נפש ארבעה עשר"- ובני בלהה שפחתה שבעה, אז מסתבר ליוסף שמה ששמע מחלום פרעה ששבע הפרות הרעות בולעות את שבע הפרות הטובות ולא נודע כי באו אל קרבינה שאז חשב שזה מרמז על שבעת בני לאה שבולעים את בני רחל (כפי שהסברנו בפרשה הקודמת) בסופו של דבר לא מתקיים בבני רחל, כי משני בני רחל צמחו לארבעה עשר כנגד ארבע עשרה השנים שעבד יעקב ברחל.

בעקבות מנהיגותו של יהודה שהצליח להחזיר גם את בנימין וגם את יוסף, גם יעקב מכיר במנהיגותו לראשונה  ובוחר בו להיות החלוץ בארץ גושן – "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה" ובני ישראל מתיישבים בארץ גושן מבודדים מהמצרים -"ויאחזו בה וירבו ויפרו מאד".

נשאר לברר בפרשתנו את עניין המספר חמש שחוזר שוב ושוב: בתחילת הפרשה הקודמת יוסף מייעץ לפרעה להפקיד פקידים – "וחימש את ארץ מצרים בשבע שני השובע" ואחר כך יוסף נותן לבנימין אחיו פי חמש מתנות משאר אחיו – "ותרב משאת בנימין ממשאת כולם חמש ידות" לאחר מכן יוסף אומר לאחיו לאחר היוודעו אליהם -"ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר" וכן "וכלכלתי אותך שם כי עוד חמש שנים רעב" לאחר מכן – "לכולם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימין נתן שלוש מאות כסף וחמש חליפות שמלות" לאחר מכן יוסף לוקח מקצה אחיו – "חמישה אנשים ויציגם לפני פרעה" ואחר כך כשיוסף קונה את אדמת מצרים מהעם תמורת לחם, מצווה עליהם לתת חמישית היבול לפרעה – "וישם אותה יוסף לחוק עד היום הזה על אדמת מצרים לפרעה לחומש".

וכן ביציאת מצרים נאמר – "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמות י"ג) רואים שהמספר חמש חשוב לעניין מצרים ולעומת זאת כאשר יוסף שולח לאביו -"עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים ועשר אתונות נושאות בר ולחם ומזון לאביו לדרך" – דווקא עם אביו הוא חורג מהמספר חמש ושולח עשר עשר.

והמעניין שבתורה בענייני גאולת הקדש ופדיון מעשר שני ומעילה מההקדש שאדם צריך להוסיף חמישית על הקרן, אם מעל בהקדש או פדה אותו, חוזר שוב ושוב הביטוי -"ויסף חמישית כסף ערכך" (ויקרא כ'ז), "ואת חמישיתו יוסף עליו" (ויקרא ה'), "ויסף חמישיתו עליו" (ויקרא כ"ז), "וחמישיתו יוסף עליו" (במדבר ה'). וקשה להתעלם מהצרוף "יוסף" ו"חמישית" שקשור בפרשתנו בעניין יוסף והמספר חמש.

ואולי ניתן להסביר זאת על ידי הביטוי שחוזר אצל יוסף בכל מקום שהולך שה' אתו -"וירא אדוניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו" – וביד יש חמש אצבעות (אולי מפה בא הסימן חמסה למזל של חמש אצבעות) "ויפקידהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו", "ויעזוב כל אשר לו ביד יוסף", "וכל אשר יש לו נתן בידי", "ויעזוב בגדו בידה", "ויתן שר בית הסוהר ביד יוסף את כל האסירים", "אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו באשר ה' אתו" (בראשית ל"ט), "ונתת כוס פרעה בידו" (פתרון החלום של שר המשקים שהוביל בסוף לשחרורו) (שם, מ') "ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף" (שם, מ"א).

והכל התחיל ממכירת יוסף שראובן אומר לאחיו- "השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו" ולאחר מכן יהודה מציע למוכרו לישמעאלים במקום להמיתו – "לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו" (שם ל"ז).

ולכן יוסף אימץ לו את היד למזל וחמש אצבעותיה שימשו לו בכל דרכו שיישם את המספר חמש בכל הליכותיו כהכרת הטוב.

פרשת ויחי

פרשת "ויחי" היא הפרשה השתים עשרה והאחרונה של ספר "בראשית" ובפרשה זו נהפכים שנים עשר בני יעקב לשנים עשר שבטי ישראל ככתוב "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר".

והפרשה מתחילה ב"ויחי יעקב" ומסתיימת ב"ויחי יוסף" ולאחר מכן ב"וימת יוסף".

אך בניגוד ליוסף, שבו נאמר "ויחי יוסף מאה ועשר שנים" ביעקב נאמר "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה  שנה", כך שמתוך מאה ארבעים ושבע שנות חייו, למעשה חי רק שבע עשרה שנה במצרים לאחר שפגש שוב את יוסף והסתיימו צרותיו (כפי שאמר לפרעה בפרשה הקודמת "ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי…" כלומר המאה שלושים שנה הראשונות היו בבחינת מגורים ולא חיים)

ואילו יוסף, כל שנותיו – מאה ועשר – נחשבים חיים מלאים למרות שנות הריב בינו ובין אחיו, שנות העבדות ושנות הכלא, עדיין כולם נכללים ב-"ויחי יוסף מאה ועשר שנה", כי כל רגע בחייו חי בתחושת שליחות וייעוד ולרגע לא התייאש וביכה את מר גורלו, כפי שאומר בסוף הפרשה לאחיו "ואתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב" כלומר: יש כאן מחשבה של האחים (לעשות רעה ליוסף) ויש פה מחשבה של אלוקים (עשיית טובה – "להחיות עם רב") אך היכן מחשבתו של יוסף, האם מבחינתו זה היה רעה או טובה? אך כפי שהסברנו, ליוסף אין מחשבה אישית ובטל לרצון אלוקים וכיוון שאלוקים חשבה לטובה, אז מבחינת יוסף זו זכות להיות שליח אלוקים להגשים טובה זו, וכל הסבל שעבר בכלא זה חלק מהשליחות ולא יכול להיות רע ולכן חי בשלמות מאה ועשר שנים ללא רגע של חוסר חיים.

ולכאורה יש כאן שאלה גדולה, הנה יוסף שאלוקים לא נגלה אליו אף פעם, בכל זאת חי בביטחון עצום בה' ברגעים הכי קשים שאפשר – בתור עבד במצרים, בתור אסיר שתים עשרה שנה בכלא מצרי זר ועוין, וכל זאת לאחר שנמכר ע"י אחיו לעבד, ולרגע לא מאבד את אמונתו ולא מגלה שום סימן חולשה, להיפך, בכל מקום שמגיע מפיץ את שם אלוקים ומעודד אחרים ואין שום מילה של פחד או יראה משום דבר בכל דברי יוסף, רק יראת אלוקים – "זאת עשו וחיו את האלוקים אני ירא" (בראשית מ"ב)

לעומת זאת, אביו יעקב, שה' התגלה לו מספר פעמים ועדיין חי בתחושת חרדה תמידית, אם זה בהיותו בבית אביו עם עשו-"אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה" (שם, כ"ז) אם זה כשבורח מעשו לחרן פן יהרגנו, אם זה כשבורח מלבן, אם זה בשובו לארץ וחששו מהמפגש עם עשו "ויירא יעקב מאד ויצר לו", "הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים" (שם, ל"ב) ואם זה בשכם לאחר ששמעון ולוי השמידו את העיר – "ואני מתי מספר ונאספו עלי והיכוני ונשמדתי אני וביתי" (שם, ל"ד) ואם זה לאחר מכירת יוסף שיעקב ממאן להתנחם -"ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה" (שם, ל"ז) ואם זה בחששו לשלוח את בנימין עם אחיו למצרים – "לא ירד בני עמכם כי אחיו מת והוא לבדו נשאר וקראהו אסון בדרך… והורדתם את שיבתי ביגון שאולה" (שם, מ"ב), "ואני כאשר שכולתי שכלתי" (שם, מ"ג) ולבסוף במפגש עם פרעה – "מעט ורעים היו ימי שני חיי" (שם, מ"ז) ועל פסוק אחרון זה אומר ה"דעת זקנים" במקום: 'מדרש, שעה שאמר יעקב "מעט ורעים היו", אמר לו הקב"ה: אני מלטתיך מעשו ולבן והחזרתי לך דינה גם יוסף ואתה מתרעם על חייך, שהם מעט ורעים, חייך שמניין התיבות שיש מן 'ויאמר' עד 'ימי מגורי' כך יחסרו משנותיך שלא תחיה כחיי יצחק אביך, והם ל"ג תיבות וכמניין זה נחסרו מחייו שהרי יצחק חי ק"פ שנה, ויעקב לא חי אלא קמ"ז' (שם, שם).

ודברים אלה מעצימים את השאלה: הרי ביוסף נאמר "אלה תולדות יעקב יוסף…" שיוסף דמה לאביו בכל, אז איך בדבר הכי חשוב יש כזה הבדל ודווקא הבן התעלה על אביו?

התשובה נמצאת בהתחלה: בניגוד ליוסף שמרגע שנולד היה הילד האהוב על אביו מכל אחיו, והבן של האשה האהובה, "ואביו אהבו מכל אחיו ויעש לו כתונת פסים" וכל נעוריו ידע יוסף שהוא הנבחר להמשיך את מורשת האבות, ואין סיכון שיידחה כמו ישמעאל ועשו, וגם חלומות נבואיים בשרו לו על עתידו ולכל מקום שהגיע אלוקים היה אתו, וכל אשר עושה ה' מצליח בידו, אז הבטחון והאהבה שקבל בילדות מאביו נטעו בו גם את מידת הבטחון בה' ושום קושי שעבר אחר כך לא יכל לה אלא להיפך חיזק אותה.

לעומת זאת, יעקב, שעד גיל שבעים ושבע חי בצל אחיו עשו – האהוב על יצחק ואפילו בלידה הקדים אותו כך שיעקב נאלץ לאחוז בעקבו וכל מחצית ימיו הראשונה חי בחשש שיידחה מלהמשיך את מורשת האבות ועשו הוא שימשיך ולכן קנה את הבכורה מאחיו והיה איש תם יושב אוהלים וכל זה לא עזר לו כי כמעט שעשו קיבל את הברכות, ורק תושייתה של אמו רבקה מנעה ממנו את גורלו של ישמעאל. ולכן יעקב חי בחשש מתמיד שהוא לא ראוי להמשיך את מורשת האבות כי גם את הברכות נאלץ לקבל במרמה, וכשבורח לחרן מפני אחיו עשו וה' נגלה אליו לראשונה ומבטיח לשומרו, עדיין יעקב חושש ונודר נדר, שאם ה' יהיה אתו גם בשובו לארץ כנען ויהיה לו לאלוקים אז "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (שם, כ"ח).

מכך רואים, שגם לאחר שה' נגלה אליו הוא עדיין לא בטוח שזה יימשך וכשיחזור לבית אביו לארץ כנען אולי תוסר ממנו ההשגחה ואולי תעבור לעשו שנמצא כל הזמן ליד אביו יצחק וממשיך לקיים מצוות כיבוד אב. וכן בהמשך, בבורחו מלבן ובמלחמתו עם המלאך – שרו של עשו, מכריח את המלאך לברכו ולהודות לו על הברכות וכן לפני שפוגש בעשיו עדיין מרגיש לא ראוי לשמירת ה' – "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת" (שם, ל"ב)

וגם לאחר הולדת בנימין, שנשלמו שנים עשר שבטים עדיין חושש שמיטתו לא תהיה שלמה, וכשיוסף נעלם לו, מרגיש שנדחה ע"י ה', כי רוח הקודש סרה ממנו ולא רואה היכן יוסף וה' לא ניגלה אליו עשרים ושתיים שנה, וחושש שנדחה בשל כך כמו ישמעאל ועשו, ורק כשנמצא יוסף ויעקב יורד למצרים מוקף בשנים עשר בניו שכולם צדיקים ושומרי מורשת האבות, רק אז נרגע יעקב ומרשה לעצמו לחיות שבע עשרה שנה בביטחון מוחלט בה' שלא יידחה יותר ושהוא אבי עם ישראל.

אבל עדיין נותר דבר אחד, אך משמעותי, בכדי להמנות על אבות עמ"י – וזה הקבורה במערת המכפלה וכל עוד לא נקבר במערת המכפלה יש חשש שעשו יקבר שם, ולכן כשקרבים ימיו למות מזעיק אליו יעקב את יוסף וכמו סבו לפניו (אברהם עם אליעזר בשולחו אותו למצוא אישה ליצחק בפדן ארם) אומר – "שים נא ידך תחת ירכי… אל נא תקברני במצרים ושכבתי עם אבותי… וקברתני בקבורתם" אך יוסף לא שם ידו תחת ירכו רק אומר-"אנוכי אעשה כדבריך" כי שם היה מדובר בעבד אברהם וכאן מדובר בבן אהוב ואין זה מכובד לשים ידו תחת ירך אביו, לכן רק נשבע לו לקיים את בקשתו. אך גם אז עדיין יעקב לא סומך לגמרי ולאחר הברכות לשנים עשר בניו מצווה אותם במעמד כולם – "ויצו אותם ויאמר אליהם אני נאסף אל עמי קברו אותי אל אבותי אל המערה אשר בשדה עפרון החיתי במערה אשר בשדה המכפלה אשר על פני ממרא בארץ כנען אשר קנה אברהם את השדה מאת עפרון החיתי לאחוזת קבר שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו ושמה קברתי את לאה מקנה השדה והמערה אשר בו מאת בני חת" – אצל יוסף לא פירט לפרטי פרטים כמו כאן בנוכחות שנים עשר השבטים, פרוט מדוקדק של כל תולדות מערת המכפלה, שנשאר בה מקום אחד בלבד ואחרי כן לא ייקברו שם לא השבטים ולא אף אחד אחר כי היא מיועדת רק לאבות.

ולעומתו יוסף בסוף הפרשה גם משביע את בני ישראל להעלות את עצמותיו לקבורה בארץ – "אשר נשבע ה' לאברהם יצחק ויעקב", אך לא במערת המכפלה. כי רק מי שה' נגלה אליו ונשבע לו על הארץ נקבר במערת המכפלה ואף אחד מבני יעקב לא נגלה אליו ה', לכן לא שייכים לאבות ולא למערת המכפלה רק לאדמת הארץ. אך בניגוד ליעקב, יוסף לא משביע את בנ"י לקוברו בארץ כנען מיד לאחר מותו כמו שעשו ליעקב, אלא רק להעלות עצמותיו איתם כשה' יפקוד אותם בגאולה העתידית, ביחד עם בנ"י בכניסתם לארץ יקחו גם את עצמותיו ויקברוהו בארץ כי הוא חלק מעמ"י ולא מהאבות.

ויעקב אבינו, לאור נסיון חייו עם עשו, בניגוד לאביו יצחק, לא מעדיף את בכור בניו – ראובן, אלא בוחר לחזק את מי שראוי מצד מידותיו הטובות ולכן מעדיף את יוסף על שאר אחיו ועושה לו כתונת פסים כתגובת נגד להתנהגות אביו כלפיו בילדותו, ולכן כעת כשחולה ויוסף בא אליו עם בניו מנשה ואפרים (בסדר הזה) מתחזק ישראל ויושב על המיטה ומספר ליוסף על התגלות אלוקים אליו בלוז בארץ כנען בה ברך אותו – "הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם" ובמילה "מפרך" יש רמז לאפרים שנקרא כך – "כי הפרני אלוקים בארץ עוניי" (שם, מ"א) , וכן קבורת רחל בדרך אפרת שיזכיר יעקב בהמשך רומזת לאפרים, ושוב יעקב מעדיף את הבן הצעיר על הבכור מנשה מאותה סיבה שהעדיף את יוסף על שאר אחיו, ומאותה סיבה שבגללה העדיף אברהם את יצחק הצעיר על ישמעאל הבכור, מאותה סיבה שבגללה היה צריך יצחק להעדיף את יעקב הצעיר על עשו הבכור ומאותה סיבה שיעקב העדיף את רחל הצעירה על פני לאה הבכורה. ולכן אומר יעקב ליוסף – "ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" ומקדים את אפרים למנשה ומשווה אותו לראובן ואת מנשה לשמעון כאילו אפרים הבכור. ויש לזכור שבהמשך כאשר מברך את בניו יש שלושה בנים שלא מתברכים אלא להיפך ננזפים – ראובן, שמעון, לוי. ובמקומם אפרים ומנשה מתברכים כעת במקום ראובן ושמעון ויוסף עצמו יתברך במקום לוי (במסגרת ברכות בניו של יעקב, למרות שלכאורה כבר התברך יוסף בברכת בניו, עם זאת גם הוא בנפרד מקבל ברכה כנגד לוי).

ואז נשאלת השאלה: אם זרעו של יוסף נחשב כראובן ושמעון – הראשונים של יעקב – מדוע אם כן דווקא אימם של ראובן ושמעון – לאה, נקברה במערת המכפלה ותהיה לצד יעקב כמו רבקה ושרה לצד יצחק ואברהם, ואילו רחל אימם של יוסף וסבתם של אפרים ומנשה נקברה בדרך אפרת בבית לחם ולא לצידו של יעקב במערת המכפלה? ואיך יעקב מבקש מיוסף להיקבר במערת המכפלה שרחוקה ממצרים הרבה יותר מדרך אפרת, מדוע לא קבר יעקב את רחל במערת המכפלה ולקח את עצמותיה איתו לחברון ובמקום זאת קברה בדרך?

לכן כעת יעקב יכול לענות על שאלה זו: כי באמת אם רחל היתה אשתו היחידה, היה נושא את גופתה עמו לחברון וקוברה במערת המכפלה כפי שיוסף מתבקש לעשות עכשיו עם יעקב עצמו. אך כיוון שגם לאה היתה אשתו ורק אחת מהן תקבר במערת המכפלה, שמשמה משתמע שרק זוגות נקברים שם ולא יתכן שיעקב ושתי נשיו יקברו שם, אז אם רחל היתה שורדת עד מערת המכפלה היא היתה נקברת שם ולא לאה, כי היא אשתו האהובה, אך כיוון שרחל מתה בדרך וקצת לפני כן אלוקים בישר ליעקב בלוז-"פרה ורבה…" ובדיוק בזמן שפרה (לידת בנימין), מתה רחל במקום הלידה והמקום שליד נקרא אפרת,יש פה יותר מרמז שזה רצון ה' שתקבר שם ולאה תקבר במערת המכפלה לצידו. וכעת כשיעקב רואה את אפרים, מתחזק בטחונו שיש קשר בין קבורת רחל באפרת תוך כדי הפריון (לידת בנימין) ונכדה אפרים, ושטוב עשהשקבר שם את רחל, כי כך נגזר משמים. ולכן כעת יכול להסביר זאת ליוסף שיבין זאת כי גם הוא הולך עם אלוקים בכל צעד ולא זז ימין ושמאל מרצונו יתברך.

כי כשמתבוננים בעניין, הלא אין אלו דברים חדשים ליוסף, כי הלא גם מות רחל וקבורתה בדרך אפרת וגם דברי אלוקים ליעקב ידע אותם יוסף עוד מנעוריו בבית יעקב ומה מחדש לו כאן יעקב? אלא החידוש הוא שמו של אפרים, שמחבר ליעקב את המילים "הנני מפרך", "בדרך אפרת" ו"נתתיך לקהל עמים" שמבין שזה מתייחס לאפרים, וזה מה שאומר ליוסף לאחר שיכול ידיו בברכת בניו – "ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלוא הגויים" שביטוי זה מקביל ל"קהל עמים", והכל מתקשר לפריון ולכן בברכות השבטים, בברכת יוסף מתחיל יעקב במילים-"בן פורת יוסף בן פורת עלי העין", ושוב חוזר ענין הפריון, וכן ברכת יעקב למנשה ואפרים –

"וידגו לרוב בקרב הארץ" כמו דגים שפרים ורבים הכי הרבה בעולם החי.

וגם בברכת יוסף עצמו, יעקב מברך אותו ב – "ברכות שדיים ורחם" שגם עניינם בפריה ורביה, והסיבה שדווקא יוסף וזרעו מתברכים בפריה ורביה מופלגת, מגיעה בסוף ברכת יוסף – "תהיינה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו" בזכות הנזירות של יוסף והתרחקותו מעניין העריות, כפי שבא לביטוי עם אשת פוטיפר, שלמרות יופיו והפיתויים שנקרו בדרכו, שמר על ברית אות קודש ולא נטמא לאשת אדוניו למרות המחיר הגדול ששילם על כך בשתים עשרה שנות כלא וביזיון גדול, ודווקא הדבר שממנו נשמר, דווקא בו התברך בהיתר (למרות שלכאורה יש לו רק שני בנים אך מדברי יעקב משמע שהיו לו עוד בנים לאחר ביאת יעקב למצרים – "ומולדתך אשר הולדת אחריהם, לך יהיו, על שם אחיהם ייקראו בנחלתם")

ולכן דווקא שם אפרים התקיים, בניגוד לשם מנשה ("נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי") שבזמן שיוסף קרא כך לשם בנו הבכור חשב שכבר לא ייזכר עוד בבית אביו ובמכירתו לעבד, אך בדבר זה התבדה ולא התקיימה מחשבתו, כי אחיו הגיעו למצרים והזכירו לו את כל עמלו, ולאחר מכן כל בית אביו הגיעו אליו למצרים, כך שלא רק שאלוקים לא השכיח ממנו את עברו אלא אף הביא אותו אליו למצרים, לכן יעקב מקדים את אפרים למנשה כי יודע שמהותו של יוסף תבוא לביטוי דווקא באפרים הצעיר וממנו יצא קהל עמים.                                                                                          

וכל זאת אומר יעקב בטרם ראה את בני יוסף, וכשרואם אומר ליוסף "מי אלה", ומדוע לא מביא יוסף גם את בניו שנולדו לאחר בוא אביו למצרים כפי שהזכרנו לעיל? וזאת ניתן לתרץ בדבריו של יעקב עצמו-"ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם", משמע, שנקודת הגבול היא ביאת יעקב מצרימה ,מי שנולד ליוסף לפני כן נחשב ומי שאחר כך לא מוזכר בשם, כי בבוא יעקב אל מצרים נשלם המספר שבעים של יעקב וצאצאיו יחד עם מנשה ואפרים, כפי שראינו בפרשה הקודמת ובני יוסף שלאחר מכן – "על שם אחיהם ייקראו בנחלתם", ולא תהיה להם נחלה בארץ בנפרד אלא בתוך שבטי מנשה ואפרים.

וכעת נדמה, שיעקב לא מזהה את בני יוסף ושואל מי אלה, למרות שרואה אותם – "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה" ומצד שני מיד אחר כך כתוב – "ועיני ישראל כבדו מזוקן ולא יוכל לראות" כלומר שלא רואה אותם? (ועניין כבדות עיני ישראל מזוקן מאוד מזכיר את עיני יצחק שכהו מלראות ודווקא אז ביקש לברך את עשו והתאפשר כל עניין יעקב שהתחפש לעשו וקיבל במקומו את הברכות צעיר לפני הבכור, וגם כאן עיני ישראל כבדו מזוקן ולא יכול לראות ולכן יוסף שם מול ידו הימנית את מנשה ואת אפרים מול ידו השמאלית, כי כבר שמע מיעקב שמקדים את אפרים למנשה – "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" ולכן חושש מניסיון העבר של יעקב ששוב יוקדם הצעיר לבכור כפי שהיה כשיצחק לא יכל לראות, אך כאן דווקא יעקב- המברך מעדיף את הצעיר ללא יוזמת הצעיר ומשכל את ידיו, כלומר מכניס שכל בידיו – "כי מנשה הבכור" ודווקא בשל כך מעדיף את הצעיר ומקדים את אפרים למנשה. אך בניגוד לעשו ויעקב, מנשה לא מקנא באחיו ולא שונא את אפרים כפי שעשו שנא את יעקב בעקבות תרמית הברכות ולא מוזכרת שום עוינות מצד מנשה כלפי אפרים, גם בגלל שאפרים לא יזם זאת וגם בגלל ששניהם זרע קודש ובעלי מידות טובות שירשו מאביהם יוסף שלא נוטר טינה לאחיו, ובכך נשלם ניסיון יוסף למידת השלום, שעבורה שלחו יעקב לאחיו לשכם, כי בבניו מתבטאת מידת השלום וכעת יעקב יודע שיוסף עמד בניסיון ושבר את הטבע ואולי בשל כך יעקב מקדים את אפרים כדי לבחון את תגובת מנשה האם יקנא ויכעס, וכן תגובת אפרים האם יתגאה ויתנשא על אחיו וכשהוא רואה ששניהם ישרים בצדקתם, מברך אותם על כך שכל ישראל יתברכו באפרים ובמנשה בגלל מידת השלום והאחווה ביניהם שלא כפי שהיה בין יוסף לאחיו – "בך יברך ישראל לאמר ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה").

ואכן עיני יעקב כבדו מזוקן, אך זה לא מפריע לראייתו הפנימית והרוחנית לראות את בני יוסף ולשאול מי אלה, האם אלה יצאו מיוסף שרב עם אחיו שלא יכלו דברו לשלום?! ואילו שני אלה אחים בלב ונפש ללא קנאה וללא טינה ביניהם, וגם כשהקדים יעקב את אפרים למנשה לא השתנה דבר ביניהם. ואם כן, מדוע בברכות השבטים, את הברכה הכי חשובה מקבל דווקא יהודה ולא יוסף? – "ישתחוו לך בני אביך" הרי זו הברכה שברך יצחק את יעקב – "ישתחוו לך בני אמך" אז מדוע לא מעביר ברכה זו ליוסף, ודווקא ליהודה שמכר את יוסף מברך ברכה זו, וכן – "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו…" שבכך נותן את המלוכה ליהודה, ומדוע לא ליוסף?

לצורך התשובה צריך לברר עניין אחד לא פתור: האם יעקב יודע כעת שיוסף נמכר לעבד על ידי אחיו ויודע את כל הפרטים של המקרה- התנהגות ראובן, הצעת יהודה ויוזמת שמעון ולוי, ואם כן מי אמר לו? וודאי שיוסף לא אמר כי כבר למד לא להביא דיבת אחיו רעה אל אביו. מברכות השבטים ניתן להבין שיעקב ידע זאת, בפרט על פי המדרשים – בברכת שמעון ולוי אומר יעקב "כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה" ועל פי המדרש שור זה יוסף – על פי ברכת משה ליוסף "בכור שורו הדר לו" (דברים, ל"ג), משמע שיעקב ידע על יוזמת שמעון ולוי להרוג את יוסף. אך עדיין זה לא מוכרח כי יש המפרשים זאת על מעשה שכם בלבד.

בברכת יהודה אומר יעקב: "מטרף בני עלית" – כלומר המדרש מסביר זאת, מטרף בני יוסף סילקת עצמך, בכך שהצעת למוכרו במקום להורגו – אז מכאן משמע שיעקב יודע על המכירה ועל חלקו של יהודה. אך גם זה לא מוכרח כי אפשר לפרש זאת בהקשר של הברכה עצמה – "גור אריה יהודה מטרף בני עלית כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו" שהכוונה להמשיל את יהודה לאריה שלאחר אכילת הטרף כורע לנוח וזה משל ליהודה שמנצח את האויבים והמילה "בני" מתייחסת ליהודה עצמו שיעקב מדבר אליו בלשון נוכח כלומר בני עלית מטרף.

וכן בברכת יוסף – "וימררוהו ורובו וישטמוהו בעלי חיצים" – לא בהכרח מדובר באחי יוסף, ויתכן שמדובר בפוטיפר ואשתו, כך שמהברכות קשה לדעת חד משמעית אם יעקב ידע על המכירה או שחשב שיוסף בדרך לשכם נחטף בידי ישמעאלים ונמכר למצרים ללא ידיעת אחיו. אך יש מקום אחד, שלכאורה ניתן ללמוד ממנו שיעקב ידע את האמת על מכירת יוסף, ודבר זה משתמע מדברי אחי יוסף אליו לאחר מות יעקב – "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו ויצוו אל יוסף לאמר אביך ציווה לפני מותו לאמר כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם… לפשע עבדי אלוקי אביך ויבך יוסף בדברם אליו", "וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים" – מכאן משמע שיעקב ידע על הפשע. אך לא מצינו שיעקב ציווה זאת לפני מותו ויותר מסתבר שהאחים שינו כאן מפני השלום ולא באמת ציווה זאת יעקב. אך עדיין עצם אמירתם זאת ליוסף משמעה שיוסף יודע שאביו יודע על פשע מכירתו ע"י האחים, אחרת יכול לאמר להם: איך ייתכן שאביו ציווה זאת אם לא יודע על המכירה? ואם האחים אומרים זאת, כנראה היה ידוע שיעקב יודע על המכירה.

כיצד יעקב ידע זאת? כנראה שהאחים התוודו לפניו לאחר שהתברר שיוסף חי במצרים, כי לא רצו שיעקב ישמע זאת מיוסף ואז ייתפסו גם כשקרנים ולא רק כמוכרי אחיהם, כי לא סמכו על יוסף שלא יספר לאביהם, כי עדיין חשדו בו ששומר טינה כלפיהם ואין לו שום מניעה שוב להביא דיבתם רעה שנית אל אביהם. כפי שרואים כעת לאחר מות אביהם שעדיין חושדים ביוסף שינקום בהם לאחר מות אביהם, קל וחומר שחששו שיספר לאביהם על המכירה, לכן כדי להקדים תרופה למכה דאגו לספר ליעקב את האמת עוד לפני המפגש שלו עם יוסף.

אם כן, מובן מדוע יעקב בוחר דווקא ביהודה להיות מנהיגם של שאר השבטים ולא יוסף. כי יהודה הוכיח מנהיגות בכל הנהגותיו – עם תמר שהודה על האמת, ועם בנימין שלקח אחריות ומסר נפשו עבורו ובכך הצליח להשיב גם את יוסף לחיק המשפחה ולאחד מחדש את שבטי ישראל, בנוסף היה מעורב עם הבריות ולא מתנזר ומתבדל מהם ולכן נאמר – "יהודה אתה יודוך אחיך" כי ידע לדבר עם כולם ולשכנעם לדעתו והם קבלוהו עליהם כמנהיג כפי שרואים במכירת יוסף, ולאחר מכן בשכנוע יעקב למסור לידו את בנימין, ולאחר מכן בגישתו אל יוסף בנאום השכנוע ששינה את הכל. ולעומתו יוסף, עם כל זאת שגמל לאחיו טובה תחת רעה וכלכלם ואת טפם במצרים עדיין התבדל מהם, עד שהרגישו אחיו שיש חשש שינקום בהם על מכירתו לאחר מות אביהם ולא סתם יעקב מכנהו "נזיר אחיו" (וכן גם משה בברכת יוסף) שיש פה גם משמעות של מתנזר מאחיו, ובשביל הנהגה לא שמים נזיר, אלא להיפך אדם שמעורב עם הבריות ויודע נפש כל אחד וצערו, וכפי שהסברנו בפרשת "וישב" את ההבדלים בין יהודה ליוסף – שיוסף הולך לפי הספר ולא עושה טעויות, ולעומתו יהודה פורץ גדרות, נכשל ומודה, תועה ומתקן ודווקא הוא מתאים להיות מלך על שבטי ישראל ולא נזיר אחיו – יוסף.

ולכן עם כל אהבתו של יעקב ליוסף והעדפתו אותו על שאר אחיו ולמרות כעסו על האחים על מכירת יוסף, עדיין יעקב חושב על טובת עמ"י בעתיד ועל מי שהכי מתאים להנהגה וזה מוכרח להיות יהודה, שהכל מודים בהנהגתו ולא אחד שהוא מורם מעם ומתבדל.

חזק חזק ונתחזק תם פרוש ספר בראשית!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *