פירוש לתורה

פרשת שבוע משפטים

בס"ד

בפרשה הקודמת, לאחר מעמד הר סיני, בקשו בני ישראל את משה שידבר אליהם הוא את מצוות ה' ולא ה' בעצמו, פן ימותו, ובפרשת "ואתחנן" מספר משה את תשובת ה' על טענה זו של העם, ושם נאמר: "וישמע ה' את קול דבריכם… ויאמר ה' אלי שמעתי את קול דברי העם הזה… היטיבו כל אשר דברו…לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצווה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם, ועשו בארץ אשר אנכי נותן להם לרשתה" (דברים ה').

ופרשתנו אכן עוסקת בכל המשפטים שה' מצווה את משה מיד לאחר מעמד הר סיני ועליהם כורת משה ברית בין ישראל לה' בסוף הפרשה, ולאחר מכן עולה אל הר סיני אל ה' ארבעים יום וארבעים לילה – לצורך קבלת לוחות הברית הראשונים וציווי המשכן והתורה. אך לפני פירוט המשפטים שעליהם תיכרת הברית בין ה' לעם ישראל, אומר ה' למשה בסוף הפרשה הקודמת "לא תעשון אתי אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם" – ונשאלת השאלה, הלא רגע לפני כן נאמרו לעם ישראל עשרת הדברות, שבשתי הדברות הראשונות כבר נאמר "אנכי ה' אלוקיך… לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", אז מדוע שוב נאמר ציווי זה?

אך כשמדייקים במילים שמים לב שיש הבדל גדול: בעשרת הדברות נאמר "על פני" וכאן נאמר "אתי", כלומר בעשרת הדברות הכוונה שלא יהיה לך אלוהים אחרים במקומי, שתעבוד אותם ולא אותי, וכאן נאמר שלא יהיה לך אלוהים אחרים יחד איתי – במקביל, שתעבוד עוד אלוהים, כמו הנצרות למשל שעובדים את ה' בשיתוף עם שניים אחרים, או בתיווך אמצעי שעובדים את הפסל שבעיניהם מייצג את ה' בארץ, ובכך ה' רומז לחטא העגל ומזהיר שגם זה אסור, למרות שהעובדים את העגל רצו לעבוד את ה' באמצעות מתווך, ולא חשבו שהעגל עצמו הוא האלוקים חלילה, אלא רק רצו מתווך במקום משה, שדרכו יעבדו את ה', ולכן מראש ה' מזהיר את ישראל (לפני שמשה עולה על הר סיני לארבעים יום וארבעים לילה) – שלא יעלה דבר כזה על מחשבתם, לכן מדגיש את עניין "אלוהי הכסף והזהב" כפי שבאמת בסופו של דבר עשו את העגל מזהב.

לאחר מכן, מצווה על משה, שבניגוד לעמים מסביב שמקריבים לאלוהיהם על מזבחות זהב וכסף, כפי שאלוהיהם זהב וכסף, ה' לעומת זאת, מעדיף מזבח אדמה או אבנים, פשוט וצנוע, ושם תעלה עולותיך ושלמיך.

ובמסגרת הצניעות, גם הצניעות של הגוף – לא לעלות על המזבח במעלות – שלא תגלה ערוותך עליו, וכל זה כהכנה לכך – לכריתת הברית בין ה' לישראל, שלצורך כך, יקים משה מזבח ויקריב עליו עולות ושלמים ויזרוק את חצי הדם על המזבח, וחצי הדם על ישראל, ובכך יכרות ברית, על כל דברי המשפטים שיפורטו בפרשתנו, בין ה' ובין עם ישראל, ובכך יהיו לעם ה'. ואכן כך עושה משה בסוף פרשתנו, לאחר כתיבת כל דברי הברית של פרשתנו ואמירתם לעם ישראל.

ונותר לברר: מדוע דווקא משפטים אלו של פרשתנו מהווים את היסוד לברית בין עם ישראל לה', ולא שאר תרי"ג מצוות התורה שמפורטות בשאר חלקי התורה לאחר ירידת משה מהר סיני לאחר ארבעים יום ולילה ששהה שם?

ולמעשה, על סמך מצוות אלו של פרשתנו משכין ה' את שכינתו בתוך עם ישראל – כפי שייאמר למשה בהיותו בהר ארבעים יום ולילה – ששם נאמרו לו פרשות תרומה ותצווה – שעוסקות בעיקר בהקמת המשכן וכליו ובחירת הכהנים ובגדיהם לצורך המשכן, ומדוע דווקא מצוות אלו (המשפטים בפרשתנו), מאפשרות הקמת המשכן ושכינת ה' בתוך עם ישראל?

רוב המצוות בפרשתנו עוסקות במצוות בין אדם לחברו, אך בעיקר נועדות להעביר חברה של עבדים – שהורגלו לשלטון זרים, שמסדיר את כל ענייניהם – לעם עצמאי שמתרגל לשלטון עצמי וצריך להתנתק מדפוס חייו הקודם ולשנות את כל מכלול היחסים שהורגלו בו במצרים, כשהיו תלויים בכל תחום בנוגשיהם המצרים ובחוקי מצרים ובתרבותה. וכל המצוות בפרשת "משפטים" מכוונות להתנתקות מתרבות מצרים ולהקמת חברת מופת שתהווה דוגמא לכל העמים ובכך תקדש את שם ה' בעולם, ולכן דווקא מצוות אלו מכוננות את הברית בין עם ישראל לה' ומאפשרות את השראת שכינתו בתוכם והקמת המשכן.

לכן הפרשה פותחת דווקא בנושא הכי חשוב לצורך התנתקות מתרבות מצרים, וזה נושא העבדות, שבניגוד לנהוג במצרים – לעבד יש זכויות וצריך לדאוג לכל צרכיו ולא להתעמר בו! והשאיפה היא לגמול את עם ישראל לחלוטין מתופעת העבדות, ולכן מגבילים את זמן עבודת עבד עברי לשש שנים ובשביעית יצא לחופשי בחינם. ובכך מצמידים את העבדות לששת ימי המעשה והמנוחה ביום השבת, וכן לשש שנות עבודת השדה והמנוחה בשנת השמיטה (ששתיהן מוזכרות בפרשתנו בהמשך) וע"י זה מזכירים למוכר עצמו לעבד שהאדון האמיתי הוא ה' וגם הוא שבת ביום השביעי.

ולא לחינם הוציאנו מבית עבדים ולא בכדי שנהיה עבדים לעבדים. וכאשר העבד אוהב את אדונו ומעדיף להישאר עבד, אדונו מגישו אל האלוקים ואל הדלת או המזוזה ורוצע את אזנו במרצע (אותיות מצורע), וכמו המצורע החי מחוץ למחנה ישראל בבידוד – כך הנרצע מבדל עצמו מעם ישראל בני החורין והופך לעבד עולם.

וכן לגבי אמה עבריה שאביה מוכר אותה לעבדות, בגלל מצוקה כלכלית, וכסף מכירתה עוזר לקיים את שאר משפחתו והיא נמכרת שלא מרצונה (בניגוד לעבד עברי שמכר עצמו מרצונו ואף מוכן להשאר עבד עולם כמו במקרה של עבד נרצע, דבר שלא שייך באמה עבריה) ולכן לא יוצאת כצאת העבדים של שש שנות עבודה ובשנה השביעית יוצאת לחופשי – אלא כבר בהגיעה לבגרות ומביאה סימני נערות – יוצאת לחרות.

והשאיפה היא, שעוד קודם לכן יישאנה אדונה או בנו ובכך יש סיכוי שמעז יצא מתוק, ותשיג שידוך שלא היתה משיגה אם היתה נשארת במשפחתה הענייה ומהמעמד הנמוך שלא יכולה להרשות לעצמה נדוניה ראויה להשאת בתה.

ולאחר מכן, מוזכרות מספר מצוות שלכאורה כבר נאמרו בעשרת הדברות, ומדוע חוזרת עליהן התורה?

"מכה איש ומת מות יומת", "ואשר לא צדה והאלוקים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה", "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות" – כל אלה נכללים כבר ב"לא תרצח"?

ו"מכה אביו ואמו מות יומת" ו"מקלל אביו ואמו מות יומת" – הלא אלה נכללים ב"כבד את אביך ואת אמך"? ו"גונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת"- הלא זה נכלל ב"לא תגנוב"?

ועפ"י מה שהסברנו זה מובן, כי בעשרת הדברות נאמרו האיסורים הכלליים שחלים על כל אדם פרטי באופן מוסרי גם ללא ענישת בית דין, גם אם אינו נמצא בחברת בני עמו – למשל: בגלות.

אך כאן התורה מדברת אל החברה של עם ישראל, שמוטל עליה להעניש על איסורים אלו כדי להרתיע אנשים מפעולות אלה שהורסות את החברה, וכאן מוטל על בית הדין להוציא להורג את הרוצח במזיד ולהגלות את הרוצח בשוגג לעיר מקלט, וכן להעניש את מקלל ומכה אביו ואמו ובכך להשריש בחברת עם ישראל את חומרת איסורים אלו.

וכן במצוות הבאות של דיני חבלות והכאות בין אדם לרעהו ובין אדם לעבדו – גם אם זה עבדו הכנעני – מוטל על החברה להסדיר את הפיצויים ותיקון הנזק ובכך לקיים חברה בריאה ולא להישאר כפי שהיו חברת עבדים שרק עול אדוניהם על ראשם.

ובהמשך, התורה מסדירה את נזקי הרכוש של אדם שיש לו אחריות עליהם כשורו ובורו ואשו שלא יוכל להתחמק מאחריות ולומר – אינני אשם בנזקי רכושי וכן דיני גניבה ודיני שומרים – שומר חינם, שומר שכר, שוכר ושואל שהכרחיים בכל חברת בני אדם, ובכלל זה נכלל פיתוי בתולה – כי זה גם סוג של גניבת דעת שיש לה מחיר כספי וצריך לפצות עליו את אביה או לשאתה לאישה על מנת לתקן את ירידת ערכה שיקשה עליו להינשא לראוי לה.

אך פתאום, באמצע כל דיני בין אדם לחברו נכנס עניין זר לכאורה – "מכשפה לא תחיה", "כל שוכב עם בהמה מות יומת", "זובח לאלוהים יחרם בלתי לה' לבדו" – והלא מצוות אלו אין להן לכאורה עניין חברתי אלא מצוות בין אדם למקום בלי נזק לחברה, אז מדוע מופיעים פה דווקא?

והלא מצוות אלה מופיעות מספר פעמים בתורה, כל ענייני כישוף מופיעים בספר דברים פרשת שופטים: "לא יימצא בך קוסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף, וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים…" (דברים י"ח)

ומדוע כאן בחרו לדבר דווקא על מכשפה נקבה ולא שאר סוגי הכישוף והניחוש? וכן מכל סוגי העריות המפורטים בפרשת אחרי מות ובכללם הבהמה "וכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה" (ויקרא י"ח), מדוע בחרו דווקא בבהמה ולא בשאר העריות המפורטים שם. וכן, מכל סוגי העבודה זרה המפורטים בתורה (השתחוואה, העברת בנו ובתו באש למולך, עבודה, זביחה) מדוע בחרו כאן דווקא בזביחת בהמות לעבודה זרה ומה הקשר לפרשתנו?

ולכן צריך לומר, שאמנם שלושת איסורים אלו הם בין אדם למקום, אך יש כאן גם היבט חברתי של בין אדם לחברו, כי מכשפות נועדו בימי קדם לפתור סכסוכים בין בני אדם במקום להידרש לבית דין, ע"י תשלום למכשפה שתקלל את היריב או תטיל כישוף להזיק לו או לרכושו, כלומר: שימוש בכוחות הטומאה כדי לפתור בעיות בקלות בין אדם לחברו, דבר שמצרים היתה משופעת בנוהגים אלה, ולכן נאמר – "מכשפה לא תחיה"- שמוסד זה לא יהיה קיים בכלל בעם ישראל כי זה הורס את המבנה החברתי, כי צריך להיזקק לבתי דין לפתרון בעיות ולא מכשפות.

ולכן כאן לא מוזכרים שאר קוסמי קסמים והידעונים – שגם משתמשים בכוחות הטומאה, אך לא כדי לפגוע ולפתור סכסוכים בדרך שלילית אלא כדי לגלות עתידות, דבר שיותר קשור לבין אדם למקום, שצריך אדם ללכת אל הנביא ולא אל בעלת האוב (ראה שאול ובעלת האוב שבמקום לדרוש אל ה' הלך אל בעלת האוב).

וכן שוכב עם בהמה – חוץ מעניין איסור עריות (שעדיין לא נצטוו על כל העריות) יש כאן עניין של  צער בעלי חיים (בניגוד לשאר העריות שבדרך כלל זה בהסכמה של  שני הצדדים) וכן נזק לממון חברו וכן פגיעה במוסד הנישואין וחיי המשפחה – דבר שהורס את החברה.

וכן "זובח לאלוהים יחרם" – מוזכר דווקא עניין זביחת בהמות ולא שאר סוגי עבודה זרה, כי שוב פה מתייחסים יותר להיבט של צער בעלי חיים לשווא, ואין שום תועלת לאדם (שאז מותר לשחוט בהמות לצורך מאכל, אך כאן זה לחינם ובזבוז מיותר) אלא להיפך, ובמצרים נהגו לזבוח לשדים ולשעירים ולכל מה שדמיינו שיש לו כח כלשהו, ורק לה' לבדו מותר לזבוח, כי יש כאן תועלת גם לבהמה שנפשה עולה לה' לריח ניחוח, ואילו כשהולכת לעבודה זרה זה הפסד כפול עבורה.

ואז הפרשה חוזרת לעסוק בדיני צער אלמנה, יתום וגרים, ומדגישה התורה – "גר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים", ויש נטייה למי שהתעמרו בו – להתעמר בחלשים ממנו, בבחינת "עבד כי ימלוך" שנוטה לאמץ את היחס כלפיו ולהמשיך אותו כלפי הכפופים לו, ובכך מנציח את תרבות מצרים.

ולכן מוזהרים ישראל על כך במיוחד, כדי לשרש מתוכם את אכזריות המצרים. ומטעם זה מגיעים לדיני הלוואה ומשכון שצריך להיזהר מריבית, כי ריבית גורמת ללווה להשתעבד למלווה – "ועבד לווה לאיש מלווה" (משלי כ"ב) – ושוב מזהירה התורה על נושא העבדות, שלא יונצח בדרכים אחרות בעם ישראל, ע"י נושים ומשכונות ומדגישה ביותר את מידת הרחמים על העני. ומעניין שהלשון של התורה לגבי מישכון העני – "אם חבול תחבול שלמת רעך" דומה לדיני חבלות של תחילת הפרשה – כי לקחת משכון מהעני זה כמו לחבול -"כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו, במה ישכב".

וכעת הפרשה מגיעה לענייני הכבוד שיש לתת לנשיא העם ולמנהיגים ולדיינים כי בלעדי זה -"איש את רעהו חיים בלעו" – כי מוראה של מלכות, גורם לסדר בחברה ובלעדיו יהיה תוהו ובוהו, ולכן התורה מזהירה – "אלוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור" וכאן – "אלוהים" – זה בשני המובנים: הן ה' ממש והן דיינים ושופטים שצריך להקפיד בכבודם ולקבל באהבה את גזר דינם גם כשפוגע בך.

וכעת הפרשה מגיעה למידת הכרת הטוב שחברת מופת חייבת לנהוג על פיה, ומתחילה עם הכרת הטוב לבורא, ומשם נמשכת להכרת הטוב לכל אדם ואפילו חיה. ולכן מצטווים ישראל על הבאת הביכורים והתרומות למשרתי ה' – "מלאתך ודמעך לא תאחר", וכן הבכורות – "בכור בניך תתן לי", כהכרת הטוב על ההצלה במכת בכורות, ועל יציאת מצרים בחודש האביב (ביכורי שעורים), וכיוון שניסים אלו היו מעל הטבע (שמספרו שבע) מקריבים את הבכור לה' רק ביום השמיני (שמונה – מעל הטבע) -"ושבעת ימים יהיה עם אמו וביום השמיני תתנו לי".

"ואנשי קודש תהיון לי" – כי עם ישראל קדוש לה', ולכן נבדל משבעים אומות, וצריך להימנע ממאכלות אסורים ולקדש את גופו, לכן – "בשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו" – כהכרת הטוב על כך שלא חרץ כלב לשונו ביציאת מצרים.

וכעת הפרשה מגיעה לתחלואים הנובעים מעצם  קיום חברה כלשהי – "לא תשא שמע שווא" – שבכל חברת אנשים, שמועות ולשון הרע על אנשים בחברה מפיגים את השעמום וגורמים להרס החברה מבפנים.

לכן מילים אלה מאוד מזכירות את הדיברה השלישית בעשרת הדיברות -"לא תישא את שם ה' אלוקיך לשווא" – "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשווא" וזו הדיברה היחידה בעשרת הדיברות שלאיסור מצורף עונש מיידי, וכך גם בלשון הרע – העונש לחברה הוא מיידי – הרס החברה.

"אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, לא תהיה אחרי רבים לרעות ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות" שוב הסכנה שבחברת אנשים – להתחבר עם אנשים רעים לפגוע באחרים, והרצון להיות כמו הרוב גם כשהרוב רע ומתנכל לחלשים והפחד לעמוד מול כולם ולשחות נגד הזרם העכור, מצד שני – "ודל לא תהדר בריבו" – זה שאדם הוא דל לא מהווה צידוק לכל אשר עושה והחלש לא תמיד צודק, כי לעיתים גם רשעים מסתתרים מאחורי הטיעון של ילדות קשה ותנאי חיים קשים ומרשים לעצמם לעשות תועבות ולקוות לרחמים בגלל דלותם.

ועכשיו הגענו לדרגה חדשה – שבירת הטבע, שבכך עם ישראל נבדל מהעמים – שיכול לשבור את הטבע לשם שמיים, וגם כאשר פוגש את שור אויבו או חמורו תועה בדרך נדרש להשיבו לבעליו וללכת נגד כל יצריו ולהתגבר עליהם ולהשיב טובה תחת רעה.

ויותר מכך- גם אם רואה חמור שונאו (הוא שונא אותך, וזה יכול להיות חד צדדי – שאתה לא שונא אותו – בניגוד לאויבך, ששניכם אויבים אחד לשני ושניכם אשמים באותה מידה) שהוא חטא כנגדך ולא אתה כנגדו, בכל זאת עליך לעזור לו לפרוק את משא חמורו ולשבור את טבעך ולעשות חסד עם שונאך, ובכך יש סיכוי לשבור את מעגל האיבה בתוך עם ישראל ולהגביר אחוה, רעות ואחדות, ולהפך לחברת מופת לכל העמים, ובכך לקדש את ה' בעולם ולהיות ממלכת כהנים וגוי קדוש המאוחד באהבת ה'.

וכעת עוברת הפרשה לדבר אל מנהיגי העם ושופטיו, שבאחריותם להטות את העם ולהדריכו במעבר מחברת עבדים לחברת בני חורין, ולשפוט את העם במשפט צדק בניגוד למשפט במצרים שהיה תלוי במעמדות, ומי שבמעמד גבוה יכל לעשות מה שרוצה למעמד הנמוך בלי לתת את הדין.

ולכן – "לא תטה משפט אביונך בריבו" – למרות שהוא חלש ואיש לא בא לעזרתו, אתה הדיין חשוף למשפט אלוקים שיודע מה בליבך – אם אתה משוחד או לא, וישפוט גם אותך בהתאם. "מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע" – יש לשופט להיזהר, כי ה' לא מצדיק רשעים ויודע מה בלב השופט – אם הוא מעוות משפט או לא. "ושוחד לא תקח כי השוחד יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים" – גם לקחת שוחד לא במטרה לעוות משפט, כי ממילא התכוון לזכות את צד נותן השוחד לפני נתינת השוחד, בכל אופן אסור! כי זה פתח לעיוות כולל של כל מערכת המשפט בישראל. "וגר לא תלחץ… כי גרים הייתם בארץ מצרים" – ולכאורה הלא כבר הזכרנו איסור הונאת הגר? אך כאן מדברים על מנהיגי העם ושם דברנו על אנשים פרטיים. כאן הציווי הוא על המנהיגים שיקבלו בברכה את הגרים המסתפחים לעם ישראל וידאגו שיקבלו אותם בסבר פנים יפות ולא ילחצו אותם. כי זה מהווה מבחן לחברת מופת – היחס לזרים המצטרפים, שלא יעשו לאחרים מה שעשו להם במצרים.

וכעת מזכירה הפרשה שתי מצוות, שלכאורה כבר דיברה ותדבר התורה עליהם בפרוטרוט, ולא מובן הקשרם לעניין החברתי שדברנו בו עד עכשיו – שמיטה ושבת.

שמיטה תפורט בהרחבה בפרשת "בהר", ושבת כבר הוזכרה בעשרת הדברות?

ויש לשים לב: שלגבי שמיטה לא מוזכרים האיסורים שמוזכרים בפרשת "בהר" – איסור חרישה וזריעה וקצירה בשנת השמיטה, אלא רק מוזכר שיש לשמוט ולנטוש את הפירות ע"מ שיאכלו אביוני עמך, כך שהשמיטה מוזכרת כאן, רק לגבי העניין החברתי של דאגה לעניים ולא במובן ההלכתי של איסור עבודת האדמה בשביעית, שזה יפורט בפרשת בהר, העוסקת בקדושת ארץ ישראל.

וכן השבת מוזכרת כאן בעיקר בהיבט החברתי שלה – "למען ינוח שורך וחמורך ויינפש בן אמתך והגר", ולא מוזכר כל ההקשר ההלכתי שהוזכר בעשרת הדברות – "שבת לה' אלוקיך לא תעשה כל מלאכה… כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ… וינח ביום השביעי".

וכעת מסכמת הפרשה את כל המשפטים שנאמרו, וה' מזהיר "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" – כי זה ישמור עליכם בתור חברה מאוחדת – "ושם אלוהים אחרים לא תזכירו לא יישמע על פיך" – גם במגעכם עם עמים אחרים בענייני עסקים ומסחר, אל תגרמו להם להישבע בשם אלוהיהם כדי לחתום את העסקאות המסחריות, אלא תפיצו את האמונה בא-ל אחד בכל מפגש עם עמים אחרים.

וכעת, לצורך חיבור החברה עם אלוקיה – דבר שיחבר את כולם במטרה משותפת – מצטווים ישראל לחוג שלושה רגלים בשנה, שכל ישראל צריכים לבוא ולהתאסף במקום המקדש או המשכן, וכאן הרגלים מצויינים עפ"י הצד החקלאי שלהם – חודש האביב- ביכורי השעורה, חג הקציר – ביכורי החיטים וחג האסיף – באספך את מעשיך מהשדה, הזיתים והענבים, ובשלוש פעמים אלה "יראה כל זכורך את פני האדון ה' ולא ייראו פני ריקם", שצריך כל אחד להביא עולת ראייה, ובכך כל החברה כולה מקיימת מצוות הכרת הטוב לה' על כל אשר גמלנו, והחגיגה המשותפת במשכן או במקדש מחברת בקשר קדוש את כל חלקי החברה.

ולכן מביאים לבית ה' את מבחר התוצרת של השדות-"ראשית ביכורי אדמתך", ובכך מוכיחים שכל התוצרת זה משמיים-"ומידך נתנו לך".

אמנם, עניין הביכורים כבר הוזכר לעיל-"מלאתך ודמעך לא תאחר"- אך שם זה במובן – בין אדם לחברו – שצריך לתת לכהן את הביכורים והתרומה כי זו פרנסתו – כי אין לו נחלה בארץ, וכאן זה במובן של העליה לרגל למקום המקדש, שזה במובן הקשר בין העם לה'.

וההתכנסות התלת שנתית בבית ה' של כל ישראל, שזהו גם חיבור חברתי של כל האומה וגם חיבור של  האומה עם ה' אלוקים – שהוא תכלית קיומו של עם ישראל כעם ה'.

ולכן גם נאמר כאן הביטוי: "שלוש פעמים בשנה ייראה כל זכורך את פני האדון ה'", שבניגוד לתחילת הפרשה, שאז פורט נושא העבדים, זוהי התכלית האמיתית של כל הפרשה – שנעבור מעם של עבדים לעם שיש לו אדון אחד – ה'. ולכן מיד לאחר מכן נאמר "לא תזבח על חמץ דם זבחי ולא ילין חלב חגי עד בוקר" – כי הרגע שבו עברנו מעבדות מצרים לעבדות האדון ה' – היה באותו לילה של מכת בכורות – שבו זבח הפסח נאכל על המצות, כי הבצק לא הספיק להחמיץ – ולכן לא ילין חלב הקרבן עד הבוקר, כי בבוקר של אותו לילה כבר גורשנו ויצאנו בחפזון ממצרים.

וזכר לכך – לאותו רגע של המעבר מעבדות מצרים לעבדות האדון ה' – נאמרו שתי מצוות אלו.

והמצוות מסתיימות במצות – "לא תבשל גדי בחלב אמו" – שנאמרת בתורה עוד שתי פעמים, ובשתי הפעמים הראשונות מחוברת למצוות הביכורים ומצוות הפסח ומצוות העליה לרגל – כפי שבפרשתנו, ובפעם השלישית (דברים י"ד) היא ניצבת לבדה בסמיכות לבהמות ועופות האסורים באכילה.

אז שם ניתן להסביר איסור זה מצד מידת האכזריות (כי שם מדובר על עופות וחיות טרף שאכילתן מולידה את מידת האכזריות) – שאותו חלב שנועד לגדי – למזונו, באותו חלב מבשלים את הגדי להנאת האדם, זו אכזריות כלפי הגדי ואמו, כמו האיסור של "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כ"ב).

ואילו כאן שזה מוצמד להבאת הביכורים שזו מצווה שבאה להשריש את מידת הכרת הטוב – שהיא המידה המשמשת כדבק המחבר את כל החברה לעם אחד ואת העם לה', אז גם בישול גדי בחלב אמו נאסר מצד הכרת הטוב – שהאם של הגדי מעניקה לך את חלבה, אל תשתמש בו לבישול בנה ואל תשיב רעה תחת טובה.

ובכך נחתמת פרשת הפיכת עם ישראל מחברת עבדים לעם עצמאי ריבוני עובד ה'. וכעת לאחר ליכודו של העם ע"י המצוות שפורטו עד כה, ניתן לגשת לייעודו של עם ישראל – להיכנס לארץ הקודש ולקדש את החומר ע"י המצוות התלויות בארץ, ולשם כך נדרש קודם – השמדת עמי הארץ ותועבותיהם, כי השארותם מסכנת את קיומו הגשמי והרוחני של עם ישראל, פן ילמד מתועבותיהם ויעבוד את אלוהיהם, ולכן דרישה הכרחית היא – "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי, כי תעבוד את אלוהיהם כי יהיה לך למוקש".

ה' גם מבטיח את גבולות הארץ – "מים סוף עד ים פלישתים, וממדבר עד הנהר", ומבטיח לגרש את הגויים מפני בני ישראל ולשלוח את מלאכו לפניהם ולשלוח את הצרעה להכות ביושבי הארץ – "ונתתי את כל אויביך אליך עורף".

וגבולות אלה הן גבולות עשרה עממים שהובטחו לאברהם בברית בין הבתרים, ולכן מגיעים עד הנהר הנר פרת ומאילת עד הנילוס, כי כאן מדובר לפני חטא העגל, אך לאחר חטא העגל צומצמו הגבולות לארץ שבעת עמים בלבד, כפי שמפורט בפרשת כי תשא" ובפרשת "מסעי", ורק בעתיד אם יעבדו ישראל את ה' מאהבה אז ירחיב ה' את גבולם לארץ עשר עממים, כפי שנאמר בפרשת "שופטים"-"ואם ירחיב ה' אלוהיך את גבולך…" (דברים י"ט).

וכעת, לאחר גיבושו של עם ישראל ע"י המשפטים והצגת ייעודו כעם ה' בארץ ישראל- אומר ה' למשה לבחור שבעים איש מזקני ישראל ולעלות אל ה', משה, אהרן, נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל – ולהשתחוות מרחוק, ורק משה ניגש אל ה' ושומע את כל המשפטים שציווה ה' וחוזר ואומרם לעם, וכל העם עונים קול אחד "כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה".

והמספר "שבעים" שאומר ה' למשה לקחת מזקני ישראל, מתקשר לשבעים בני יעקב שירדו מצרימה -"כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים" (בראשית מ"ו), "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש" (שמות א'), וכן שבעים האומות בני שם חם ויפת שנפוצו על פני כל הארץ בדור הפלגה.

וכעת משה כותב את כל דברי ה' שבפרשתנו – כל המשפטים הנועדים לגיבוש עם ישראל וייעודם בארץ ישראל, ובונה מזבח (על פי הוראות ה' בפרשה הקודמת "מזבח אדמה תעשה לי") ושתים עשר מצבות לשנים עשר שבטי ישראל – ודבר זה מתחבר לחנותם באילים ושם "שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים", וגם כאן שתים עשרה המצבות ושבעים הזקנים.

ועל סמך דברים אלה שנכתבו בספר הברית ע"י משה, שמשה קוראם באזני העם והעם עונים – "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" – על סמך דברים אלה נכרתת ברית בין עם ישראל לה' להיות לו לעם עולם.

ולחזק העניין, משה שולח את נערי בני ישראל (הבכורים) שמעלים עולות על המזבח וזובחים שלמים לה', ומשה לוקח את חצי הדם ושם באגנות וחצי הדם זורק על המזבח, ואת הדם שבאגנות זורק משה על העם – "ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה" – ודבר זה חותם את הברית בין ה' לעם ישראל. וכל הפרשה הזו מתקיימת למחרת מתן תורה ועשרת הדברות (עפ"י האבן עזרא והרמב"ן).

וכעת ה' אומר למשה לעלות אליו ההרה – "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם", ומשה ויהושע משרתו, עולים אל הר האלוקים ומצווה את הזקנים לשמוע לקול אהרן וחור, ומשה עולה אל ההר (ויהושע נשאר לרגלי ההר עד שובו, כפי שנראה ברדת משה מההר, שיהושע בנאמנות חיכה שם ולא זז ולכן לא ידע מה קורה במחנה בעניין חטא העגל) והענן מכסה את ההר וכבוד ה' שוכן על ההר ששת ימים וביום השביעי קורא אל משה מתוך הענן, ואז משה נכנס אל תוך הענן ועולה אל ההר ושוהה שם ארבעים יום וארבעים לילה ובכך מסתיימת פרשתנו.

ועניין ששת הימים והיום השביעי, מזכיר את תחילת הפרשה – "שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חינם", וכן את "שש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה והשביעית תשמטנה ונטשתה", וכן "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות".

וה"כלי יקר" בפרשה על פסוק ה': "אהבתי את אשתי…" מביא את דברי המדרש- ילקוט שמעוני-"בפרשה זו יש בכל הפרשה שישים מצוות עד פרשת שמיטה, ובפרשת שמיטה עשר מצוות- סך הכל שבעים מצוות (שבעים זקנים, שבעים אומות).

וכך גם משה – שישה ימים של הכנה, וביום השביעי ה' קורהו אליו, ושם שוהה ארבעים יום וארבעים לילה, לא אוכל ולא שותה – בדרגת מלאך – חופשי מיצרים ופיתויים – כמו העבד בשנה השביעית שיוצא לחופשי חינם, וכמו השובת ביום השבת שנח ממלאכתו, וכן הארץ בשנה השביעית שנחה מעבודת האדמה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *