פירוש לתורה

פירוש לפרשת שמות

בס"ד

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה"- ספר "שמות" מתחיל בשמות בני ישראל. בניגוד לספר "בראשית" שעסק ביחידים, ספר שמות עוסק בעם ישראל בתור עם וגם השמות של היחידים המוזכרים הם לצורך העם, ולא בזכות עצמם כמו האבות, ולכן שוב מוזכרים כאן שמות בני ישראל הבאים מצרימה, למרות שכבר הוזכרו בפרשת "ויגש" כאשר ירדו למצרים 70 בני יעקב, כאן הם מוזכרים לא בתור אנשים פרטיים, אלא כל אחד כאבי שבט בישראל, ולכן מוזכרים כאן רק 12 בני יעקב ולא שאר צאצאיהם – עד 70 כפי שהוזכרו בפרשת "ויגש", כי כאן מוזכרים רק אלה שמהם יצאו שבטי ישראל ואלה 12 בני יעקב ואילו ילדיהם שבאו איתם למצרים בפרשת "ויגש" לא מוזכרים כאן, כי הם נקראים על שם השבט שלו שייכים ולא הקימו שבט בפני עצמם. (לגבי מנשה ואפרים שלא מוזכרים כאן למרות שבעתיד יהיו שני שבטים נפרדים, זה בגלל שכעת עדיין התייחסו לשבט יוסף ולכן בברכות השבטים התברך רק יוסף ולא מנשה ואפרים, ורק לגבי ירושת הארץ נאמר ליוסף שינחלו כשני שבטים ("על שם אחיהם יקראו בנחלתם"(בראשית מ"ח) ולכן רק לאחר מעמד הר סיני והקמת המשכן בשנה השנייה ליציאת מצרים בחודש אייר כשישראל מתעתדים להכנס לארץ, רק אז מתחלקים לדגלים מסביב למשכן ורק אז מסתדרים כשני שבטים – מנשה ואפרים – מסביב למשכן בדרך לארץ (ראה פרשת "במדבר")).

לאחר שיוסף מת וכל אחיו וכל הדור ההוא נאמר: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם"- ולכאורה הלא כבר נאמר בפרשת "ויגש"- "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד"- וזה היה כשעדיין יוסף היה חי ומה השתנה לאחר שיוסף ואחיו וכל הדור ההוא מתו? (כל הדור – כנראה הכוונה לכל שבעים יוצאי ירך יעקב שבאו למצרים כפי שמוזכר כאן ועליהם מתייחסות המילים "וכל הדור ההוא", ואם כן אפשר לחשב מתי התחיל השעבוד במצרים: כי קהת בנו השני של לוי שבא אתו למצרים – חי מאה שלושים ושלוש שנה (כפי שמפורט בפרשת "וארא") ואם נאמר שנולד שנתיים לפני הירידה למצרים (כי אחריו נולד מררי שגם הוא נולד לפני הירידה למצרים) אז תחילת השעבוד הייתה מקסימום לאחר מאה שלושים ואחת שנה מירידת בני יעקב למצרים ומינימום לאחר מאה וחמש שנים לירידה למצרים (אם ניקח בחשבון שלוי הולידו בגיל חמש עשרה ואז הגיע קהת בגיל עשרים ושמונה למצרים, כי לוי הגיע למצרים בגיל ארבעים ושלוש, כי גדול מיוסף בסביבות ארבע שנים ויוסף היה בן שלושים ותשע כשהגיעו אחיו ובית אביו למצרים כי בגיל שלושים יצא מהכלא למלוך ושבע שנים של שובע ושתי שנות רעב)).

ויש לומר: שההבדל הוא, שכל עוד הדור של שבעים הנפש היה קיים, בני ישראל פרו ורבו מאוד בארץ גושן בלבד ולא התערבבו במצרים ולכן שם כתוב "בארץ גושן", אך לאחר מות הדור ההוא, בני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד וכבר לא נשארו רק בארץ גושן, אלא "ותמלא הארץ אותם" כלומר כל ארץ מצרים נמלאה מהם והתחילו להתיישב מחוץ לארץ גושן בקרב המצרים (כפי שיוכח במכות מצרים ובפרט במכת בכורות שה' פסח על בתי ישראל בקרב המצרים) וכתוצאה מכך למדו ממעשיהם והתחילו לעבוד עבודה זרה כפי שמוזכר בספר יחזקאל – "ואומר אליהם איש שיקוצי עיניו השליכו ובגילולי מצרים אל תטמאו… וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי, איש את שיקוצי עיניהם לא השליכו ואת גילולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים… ואוציאם מארץ מצרים ואביאם אל המדבר…" (שם, כ')

את הריבוי העצום של עם ישראל ניתן לשער על פי מספר הבכורות שמוזכר בפרשת במדבר שנמנה בשנה השנייה לצאתם ממצרים- לשש מאות אלף שלושת אלפים וחמש מאות וחמישים שנמנו מגיל עשרים ומעלה, לעומתם מספר הבכורות נמנה מגיל חודש ומעלה- פטר רחם (בכור לאמו) 22,273 ואם מחלקים את כלל ישראל במספר הבכורות יוצא שלכל אם בישראל היו לפחות 27 ילדים (כי צריך להוסיף למספר הכללי של בני ישראל את כל אלה שפחות מגיל 20 שלא נמנו במניין הכללי רק במניין הבכורות ואז זה יוצא בסביבות 30 ילדים לכל אם ישראלית).

ואז קם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף והוא הראשון שמגדיר את בני ישראל כעם- "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו", ובכך פתח שרשרת ארוכה של דורות שעם ישראל נזקק לגוי מבחוץ שיגדיר את מהותו, כאשר ישראל עצמם מבולבלים לגבי זהותם ולגבי ייחודם, ודווקא שנאת הגויים מזכירה להם את מהותם.

כך היה במצרים, כאשר עמ"י עבדו ע"ז והגיעו למ"ט שערי טומאה וכמעט נטמעו במצרים, מי שדאג להזכיר להם את זהותם זה דווקא פרעה מלך מצרים שהתחיל בשעבודם, ובכך הציל את זהותם, ורק בגלל ארבעה דברים ששמרו בנ"י זכו להיגאל כפי שמובא במדרש ויקרא רבה לב, ה: "בזכות ארבעה דברים נגאלו אבותינו ממצרים, בזכות שלא שינו את שמם ואת לשונם ושהיו גדורים מעריות ולא היו בהם דלטורין (מלשינים)".

שוב אנו נתקלים בעניין השמות וכאשר פרעה מדבר למיילדות העבריות, מזכירה התורה את שמותיהן – שפרה ופועה שהם שמות מצריים ולא עבריים. מתעוררת השאלה: האם המיילדות היו עבריות או היו מצריות ורק ילדו את העבריות ואז הביטוי "המיילדות העבריות" הכוונה המיילדות של העבריות? ודברי רש"י והמדרש ידועים (שמדובר ביוכבד ומרים), אך אם כן מדוע שמות מצריים (בפרט שבשפרה ופועה מסתתר השם פרעה)? והרי הבאנו את המדרש שלא שינו את שמותם לשמות מצריים ובזכות זאת נגאלו?  כמו כן, הרי כעת פרעה רוצה להרוג את ילדי ישראל הזכרים ללא ידיעת האמהות ולכן מצווה למיילדות להרוג את התינוקות מיד כשיוצאים מהרחם, כך שהאמהות לא ישימו לב ויחשבו שמתו מוות טבעי, ואם כן מדוע אומר זאת למיילדות עבריות שוודאי יספרו זאת לכולם ובכך תסוכל עצתו?.

ולכן נראה לומר שמדובר במיילדות מצריות ולכן השמות המצריים, וחשב פרעה שבגלל שהן מצריות אפשר לסמוך עליהן שיהרגו את התינוקות העבריים, אך מילדות אלו שנהגו ליילד את העבריות כנראה הושפעו מהמפגש עם העבריות ונכנסה בהן יראת אלוקים ("ותיראנה המיילדות את האלוקים ולא עשו…") ולכן לא עשו כדברי פרעה, ואכן סמך לכך ניתן למצוא במדרש ילקוט שמעוני, וישב, רמז קמ"ו- "ועוד יש נשים חסידות גיורות כשרות מן הגויים ואלו הן: אסנת, ציפורה, שפרה, פועה, בת פרעה, רחב, רות ויעל". ממדרש זה רואים ששפרה ופועה היו מצריות שיילדו את העבריות ובעקבות כך התגיירו. מכאן יובן מדוע הדגישה התורה את שמותן כדי שנדע שמדובר במצריות ולא בעבריות. גם מתשובת המיילדות לפרעה מדוע לא המיתו את הילדים משמע שהן מצריות- "כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה"- משמע שהן מכירות גם את הנשים המצריות בלידתן ולא מסתבר שמילדות עבריות יילדו את המצריות כך שיכירו את דרך לידתן של המצריות.

וכעת גם מובנת הכפילות בפסוקים- "וייטב אלוקים למיילדות וירב העם ויעצמו מאוד, ויהי כי יראו המיילדות את האלוקים ויעש להם בתים" – כי הלא כבר נאמר וייטב אלוקים למיילדות ומדוע אח"כ שוב: "ויהי כי יראו… ויעש להם בתים" הלא כבר הטיב להן ומה פירוש בתים? ויש לומר כי בתחילה ה' הטיב להם בכל המובנים – בריאות, פרנסה וכאשר ראה שהן יראות את אלוקים, לא רק במובן של לא להרוג את הילדים אלא גם במובן שרוצות להתגייר (כפי שהזכיר ילקוט שמעוני) עשה להם בתים בישראל, שזכו להתחתן עם עבריים ולהקים בתים בישראל, במובן של משפחות ולא במובן של מבנים.

כאשר פרעה רואה שנחשפה מזימתו, כי המיילדות התגיירו, וודאי שיספרו לכולם את הסכנה לילדים, כבר לא יכול לפנות למיילדות אחרות שיעשו בשבילו את העבודה בסתר, ולכן כבר מצווה לכל עמו בגלוי – שכל בן זכר שנולד ייזרק ליאור, כאן לא מוזכרת האבחנה בין ילדי העבריים לילדי המצריים ומשמע שגם את ילדי המצריים ציווה להשליך ליאור, והוא מצווה זאת לעמו בלבד לעשות פעולה זו ולא לעם ישראל, אז איך יתכן שהמצרים יקיימו הוראה זו?. ויש לשים לב: מדוע פרעה מצווה להשליך דווקא ליאור ולא להרוג בידיים (כפי שציווה את המיילדות קודם)? אלא יש לזכור: היאור היה אלוהיהם של המצרים, וכנראה פרעה הציג את ציוויו כפולחן האליל – היאור, שיש ציווי שכל בן זכר יושלך כקורבן ליאור וזאת המצרים מבינים כחלק מפולחן היאור ולכן מהרו לקיים את הפקודה למרות שמדובר בילדיהם ולא רק בילדי העברים, לכן לא יכל לצוות זאת לעמ"י, שגם אם עבדו ע"ז עדיין לא הגיעו לדבקות כזאת של השלכת ילדיהם ליאור, לכן ציווה זאת לעמו וסמך עליהם שיקיימו את המצווה בכל דקדוקיה בפרט בילדי העברים.

ואז, דווקא אז הולך "איש מבית לוי וייקח את בת לוי (אין שמות עבריים, רק אלה שמוזכרים בתחילת הפרשה- שמות 12 בני יעקב בלבד), "ותהר האישה ותלד בן ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנו שלושה חודשים" (שוב אין שם של הילד) ולכאורה היכן אהרון ומרים שנולדו לפני משה, הרי יוכבד הולידה את שלושתם (כפי שמוזכר בפרשה הבאה "וייקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה ותלד לו את אהרון ואת משה") וכפי שמוזכר בפרשה הבאה, אהרון היה גדול ממשה בשלוש שנים בלבד – "ומשה בן שמונים שנה ואהרון בן שלוש ושמונים שנה בדברם אל פרעה", ומדוע לגבי אהרון לא מוזכר שהייתה אמו צריכה להצפינו מפני המצרים כפי שמוזכר כאן אצל משה?

וצריך לומר, שגזירה זו של פרעה הייתה לאחר הולדת אהרון ואז הרבה מהעברים שלחו את נשותיהם לבית הוריהן מחשש להריון והריגת הילד ע"י המצרים וכך גם עמרם עשה, אך לאחר מכן הבין עמרם (על פי המדרש בהשפעת בתו מרים) שאם כך לא יהיה קיום לעמ"י, וצריך לבטוח בה' ולשמש דוגמא לשאר עמ"י ולכן בהפגנתיות הלך חזרה לבית הורי אשתו (בית לוי) ולקח שוב את יוכבד, ואז הרתה וילדה בן ותרא כי טוב הוא (בזכות מסירות הנפש של הוריו).

לאחר שלושה חודשים שלא יכלה יותר להצפינו, שמה אותו בתיבת גומא "ותשם בה את הילד (שוב ללא שם) ותשם בסוף על שפת היאור" וכעת נצבת אחותו מרחוק (שוב ללא שמה) ובת פרעה (שוב אין שם) מוצאת את התיבה "ותפתח ותראה את הילד והנה נער בוכה" (סיפור זה מזכיר מאוד את סיפור גירוש הגר (גם היא מצרית) וישמעאל שגם שם לא מוזכר שם ישמעאל ויש מעברים בין המילה- "ילד" למילה "נער" וגם שם היה בכי של אמו ושל הנער- "וישמע ה' את קול הנער" (בראשית כ"א) רק ששם הוא באמת היה נער, לפחות בן 14 ויותר, מה שאין כן כאן שמדובר בוודאי בתינוק בן שלושה חודשים) ויש לברר, האם יוכבד שמה את משה בסוף בכוונה במסלול הליכתה של בת פרעה, כי ידעה שכל יום בת פרעה יורדת שם לרחוץ, ואם כן במכוון רצתה שבת פרעה תגדל את הילד, אולי כי ידעו שיש בה חמלה ולא שנאה את העברים, דבר שישפיע גם על משה תחת חינוכה שלא יהיה חשש שיגדל כמצרי וישנא את אחיו כפי שהיה קורה אם כל מצרי אחר היה מגדלו, ולכן בחרה דווקא בבת פרעה שהייתה ידועה בחמלתה, לכן אחותו ניצבת מרחוק כדי לוודא שדווקא בת פרעה תמצא אותו ולא בטעות מצרי אחר חלילה.

וכן, משמע באמת שמיד שבת פרעה חומלת על הילד, מיד באה אחותו (ללא שמה) ומציעה למצוא לה מינקת מן העבריות ובת פרעה מסכימה – "ותלך העלמה ותקרא את אם הילד" (עלמה- שמה נעלם, אם הילד ללא שמה) "ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה כי מן המים משיתיהו" סוף סוף מופיע שם בכל הפרשה – שם עברי, אך מדוע לא קוראת לו – משוי כי הוא נמשה על ידה מהמים? (וצריך לומר שדיבור זה היה במצרית והשם 'משה' זה תרגום בעברית של אותו מושג במצרית כי הרי לא ידעה עברית).

וצריך לומר: ששמו של אדם בעברית זהו ייעודו, ואכן משה נקרא על שם ייעודו כמו שמשו אותו מן המים, כך הוא ימשה את עמ"י מהמים העכורים של מצרים ויוציאם לחירות ולכן נקרא 'משה' כי הוא זה ש'מושה' את ישראל ממצרים ולכן עד כה לא נזכרו שמות עבריים וכולם היו אלמוניים כדי להבליט את השם היחיד שמוזכר וזהו- "משה", ששמו הוא זה שחשוב בכל הפרשה, ובזכות ששמרו על שמותיהם העבריים זכו לשם שיגאל אותם ממצרים. וגם בת פרעה בזכות מעשה זה זכתה לשם – בתיה, ומבת פרעה הפכה לבת-יה – בת  ה' "ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד" (דברי הימים א' ד') כי המרתה פי אביה פרעה והצילה את הילד שרצה להרוג ועשתה זאת כי היא בת – יה.

ואכן, תחת חינוכה של בת פרעה שחומלת על העברים גדל משה ויוצא אל אחיו – "וירא בסבלותם" – למרות היותו נסיך מצרי הגדל בבית המלוכה, עדיין מזדהה עם אחיו ומרגיש את סבלם ולא מתעלם ומקריב עצמו למענם. ויש בפרשתנו 3 מעשי הקרבה של משה וכל מעשה גדול מקודמו מבחינת האכפתיות ובשל כך נבחר ע"י ה' להיות מושיעם של ישראל.

א. הצלת העברי מידי המצרי המכה – פה יש למשה שייכות עם שניהם, עם המצרי מצד היותו נסיך מצרי ועם העברי מצד מוצאו העברי, ובהריגת המצרי לוקח סיכון גדול מאוד אך לא יכול לעמוד מנגד כשעברי מאחיו מוכה (ושוב כאן לא מוזכר שם העברי ולא שם המצרי רק שמו של משה).

ב. ניסיון הצלת העברי מיד מכהו העברי- "ויאמר לרשע למה תכה רעך" ועל כך עונה לו הרשע "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" ואפשר לקרוא זאת "מי שמך" (מלשון שם) וכאן יש למשה פחות שייכות לעניין כי שניהם עברים והוא לא לגמרי עברי כי גדל כנסיך מצרי ולכן התערבותו לא מתקבלת בברכה ואף מלשינים עליו לפרעה שרוצה להרוג את משה ובעקבות כך משה בורח למדיין (שוב כאן אין שמות של העברים הנצים ורק שמו של משה).

ג. הושעת בנות יתרו מיד הרועים שגירשום והשקאת צאנן ע"י משה- כאן אין למשה שום שייכות עם בנות יתרו, לא מצד מצריותו ולא מצד עבריותו, ובכל זאת נחלץ לעזרתן תוך סכנה לחייו מצד הרועים, אך שוב אין הוא יכול לעמוד מנגד כשנעשה עוול ולא רק שמצילן גם משקה את צאנן, ובכך באה לידי ביטוי מידת החסד ומידת הענווה של משה. ומעניין שכשמגיע משה למדיין הוא יושב על הבאר ושם פוגש את שבע בנות יתרו (שגם לו יש שבע שמות- רעואל, יתר, יתרו, חובב, חבר, קיני, פוטיאל) בקיצור- באר שבע. ומשה מקבל את ציפורה לאישה ולבנו הראשון קורא בשם גרשום-"כי אמר גר הייתי בארץ נכריה" וזה השם השני בפרשתנו בלשון הקודש. משה משלים את המהפך שעבר מאז היה נסיך מצרי בבית פרעה – שתועבת מצרים כל רועה צאן וכעת חוזר למסורת אבותיו, בני ישראל של רעיית הצאן ונהפך להיות רועה צאן יתרו כהן מדיין.

ובימים הרבים ההם שמשה במדיין (כשישים שנה) מת מלך מצרים, ודווקא אז בני ישראל במצרים זועקים מהעבודה הקשה ועולה שוועתם אל האלוקים שזוכר את בריתו עם האבות, ומדוע דווקא לאחר מות מלך מצרים נזכרים לזעוק?

כנראה כל עוד מלך מצרים היה חי, גם לצעוק לא הותר להם, ורק לאחר מותו הרשו לעצמם לזעוק. ורק אז אלוקים מחליט להושיעם ממצרים ומתגלה למשה בהר האלוקים חורב מתוך הסנה, לשם מגיע משה תוך כדי רעיית צאן יתרו. ופה אנו מגיעים שוב לחשיבות השמות אך הפעם מדובר בשמות ה' ולא בשמות אדם.

אך לפני כן נסכם את הכינויים שבהם התכנה משה עד כה, בתחילה נאמר "ותלד בן ותרא אותו כי טוב הוא" , אח"כ נאמר ילד ואח"כ נער-"והנה נער בוכה", אחר כך מופיע הכינוי "איש" שחוזר על עצמו בכמה הקשרים:

בתחילה "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו", אח"כ "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי…" ואז "וירא שני אנשים עברים נצים" ואז הוא נהפך לאיש "ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו", ואכן בנות יתרו אומרות לאביהן-"איש מצרי הצילנו מיד הרועים", עכשיו הוא מכונה איש מצרי, בזמן שמקודם הוא הרג את איש מצרי שהכה את העברי. ואז אביהן אומר להן "ואיו למה זה עזבתן את האיש" עכשיו הוא לא רק איש או איש מצרי, אלא "האיש", כי הציל את בנותיו, ואז "ויואל משה לשבת את האיש" – עכשיו יתרו גם נהפך ל"האיש" בזכות שכינה את משה "האיש" וגם בני ישראל בחטא העגל אומרים "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו", ובפרשת "ברכה" נקרא משה "איש האלוקים" ובמותו "עבד ה'"- "וימת שם משה עבד ה'" (דבריםל"ד)

וכעת נוכל להגיע לשמות האלוקים: בתחילה נאמר-"וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה" ואח"כ "וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה" ואח"כ "ויאמר אנכי אלוקי אביך אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלוקים", "ויאמר ה' ראה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים… ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים", "ויאמר משה אל האלוקים מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים".

יש כאן הדרגתיות: בתחילה מלאך ה' נראה אליו ואח"כ ה' בעצמו רואה כי סר לראות ואז שם אלוקים קורא אל משה ומדבר עמו ועדיין לא מזדהה בשמו אלא רק אומר "אנכי אלוקי אביך…" ואז משה מסתיר פניו כי ירא להביט את האלוקים, כי כעת זה לא מלאך ה' אלא אלוקים בעצמו שמדבר אליו, ואח"כ יש עלייה בהתגלות-"ויאמר ה'" שם הוויה בעצמו מדבר אל משה אך עדיין לא מזדהה בשמו ומשה חושב שעדיין שם אלוקים מדבר עמו, כפי שאמר לו "אנוכי אלוקי אביך" ולכן – "ויאמר משה אל האלוקים" ולא אל שם הוויה שדיבר עמו, ואומר מי אנוכי כי אוציא את ישראל ממצרים. ושם הוויה עונה לו (כי הוא זה שמדבר עמו כעת) – "כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (ולא-"תעבדון אותי", כי שם הוויה מדבר עמו כעת.)

ואז משה שואל את השאלה התמוהה שקושרת את כל הפרשה בחוט אחד מקשר: "ויאמר משה אל האלוקים הנה אנוכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלוקי אבותיכם שלחני אליכם, ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם".

משה שואל לשמו של ה', כי אחרת לא יכול לבוא אל עם ישראל כי ישאלוהו מה שמו של מי ששלח אותך, ומדוע? האם לא מספיק שיאמר אלוקי אבותיכם שלחני אליכם, ואז כולם יודעים שאלוקי אברהם יצחק ויעקב זה ה', הלא במסורת עבר שמו מאבותיהם כפי שהתגלה לאבות עם ישראל, ומדוע משה שואל את שם ה', וכי לא יודע אותו מאבותיו? וייתכן לומר שכיוון שמשה בעצם גדל בבית פרעה ולא נחשף למורשת אבותיו עד בריחתו למדיין ששם ודאי לא היה בקשר עם בני ישראל עד כה, בהיותו בן שמונים, ולכן בתחילה אומר לה' "מי אנוכי"- הלא אני מנותק מעמ"י ומי בכלל יתייחס אלי שם וגם אני מבוקש במצרים על הריגת המצרי ולכן ברחתי משם, ואיך אלך אל פרעה?

וה' אומר לו: "כי אהיה עמך וזה לך האות…" ואיזה סימן זה שה' שלחו, שכשיוציא את ישראל ממצרים יעבדו את האלוקים על ההר הזה? הלא  אז ודאי שלא יצטרך הוכחה שה' שלחו, כי עצם זה שיצליח להוציא את ישראל ממצרים זו הוכחה הכי גדולה, אך הוא צריך אות לכך שה' שלחו כבר עכשיו בבואו אל בני ישראל לשכנעם, ואיך יוכיח להם שה' שלחו ע"י אות שיתקיים רק כשיוציאם ממצרים ויעבדו את האלוקים בהר חורב?

ואולי צריך לקרוא את הפסוק כך-"כי אהיה עמך, וזה לך האות כי אנכי שלחתיך!" כלומר עצם זה שאהיה עמך לאורך כל הדרך בשובך למצרים ובדברך עם פרעה ולא יהרוג אותך ויאמינו לך, זה יהיה האות שאני שלחתיך וזה לא דמיונות או מחזה תעתועים או חלילה קסם שווא כל המעמד הזה בסנה. וחוץ מזה נפגשתי אתך דווקא כאן, כדי שכשתוציא את ישראל ממצרים תביא אותם אל ההר הזה כדי לעבוד את האלוקים ולקבל כאן את התורה.

ואז משה שואל – כשאבוא אל בני ישראל וישאלו אותי מה שמו מה אומר אליהם? ולכאורה הרי הרגע ה' אמר למשה-"כי אהיה עמך" אז מה משה דואג? ויש לומר שעד כה ה' אמר למשה ששולח אותו אל פרעה כדי להוציא את בני ישראל ממצרים ולא הזכיר שליחות אל בני ישראל עצמם, ובכך הרגיע את שאלת משה – מי אנוכי כי אלך אל פרעה.

אך כאשר ה' אומר לו שכשיוציא את ישראל ממצרים יביא אותם להר הזה כדי לעבוד את האלוקים, מבין משה כי השליחות לא נגמרת בהוצאת ישראל ממצרים ע"י שכנוע פרעה, אלא גם צריך אחר כך להנהיגם בעצמו במדבר אל הר חורב כדי לעבוד את האלוקים, אם כן הוא נשלח גם אל עם ישראל, ואם כן הם ודאי ישאלוני מה שם האלוקים אשר שלחך (כי הרי הם ודאי יודעים את שם אלוקי אבותם ממורשת אבותם, אך אני לא יודע ויבחנו אותי לראות אם אני יודע ואם לא אשיב להם את השם אשר הם יודעים ודאי הם לא יבואו אחרי אל הר האלוקים הזה לכן אני צריך לדעת מה לענות להם כשישאלו את שמך הגדול).

כמו כן, גם אם משה שמע פה ושם בארמון פרעה את מורשת עם ישראל הרי זו הפעם הראשונה שאלוקים שולח שליח מטעמו, שהוא בן אדם ולא מלאך ה'. כי עד כה, כאשר נגלה ה' לאדם וחוה וקין, נח, אברהם, יצחק ויעקב זה תמיד היה לצורך דיבור איתם והוראות להם מה לעשות ואף פעם לא שלח אחד מהם למסור מסר לאנשים אחרים שאליהם לא התגלה, ופה זו פעם ראשונה שה' מדבר אל אדם ומשלחו לעם שלם, והם אמורים להאמין לו שה' נגלה אליו ושלחו אליהם, וכיוון שבתולדות האבות אין לכך תקדים, ודאי שיתקשו להאמין לאיש זר שבא ממדיין והיה מנותק מעמ"י ומסבלותיו במשך כל חייו ודווקא הוא נושא מסר מה' אלוקי אבותיהם, דבר שלא היה לו תקדים בדברי ימי האבות, לכן משה מבקש את שמו המיוחד של ה' שרק זקני ישראל הבקיאים בשמו המיוחד יודעים אותו ויש סיכוי שיאמינו לו על סמך שם ה', לכן משה מדגיש את עניין השליחות- "אלוקי אבותיכם שלחני אליכם" שהוא תקדימי ודורש הוכחה חזקה מצדו.

וכיוון שעד כה משה דיבר אל האלוקים (כי עדיין לא יודע את שמו המיוחד) אז גם כעת שם אלוקים עונה לו (ולא שם הוויה שדיבר עד כה) ותשובתו תמוהה! כי מתחלקת לשלושה חלקים שנראים חלקם סותרים זה לזה וחלקם חופפים זה לזה.

על שאלת משה איזה שם אומר להם ששלחני אליהם עונה אלוקים-"ויאמר אלוקים אל משה אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם ויאמר עוד אלוקים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלוקי אבותיכם אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדור ודור לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה' אלוקי אבותיכם נראה אלי, אלוקי אברהם יצחק ויעקב לאמור פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים".                    

אז בתחילה ה' עונה למשה: "אהיה אשר אהיה" – מה זה חשוב לך שמי – אהיה אשר אהיה – אתה לא זקוק לדעת את שמי כי אליך התגליתי, אך מה שנוגע לבני ישראל הם צריכים לדעת את שמי, כי אליהם עדיין לא נגליתי, אך לא כעת, בעתיד (בתחילת פרשת "וארא" לאחר הכבדת העבודה על עמ"י מצד פרעה) יתגלה להם שמי, אך כעת תאמר להם "אהיה" שלחני אליכם, כי "אהיה" זה עתיד של שם הויה שהוא היה הווה ויהיה בבת אחת, ובמעמד הר סיני ייאמר לכל ישראל "אנוכי ה' אלוקיך" ואז יתגלה שמו המיוחד לכלל ישראל בהתגלות כמו למשה.

וכל זה מדובר בכלל ישראל שלא שמעו את השם המיוחד מאבותיהם, אך זקני ישראל שכן יודעים את השם המיוחד ולהם אתה צריך להוכיח ששלחתי אותך (כי באמת זה תקדים שה' שולח אדם) להם צריך להגיד את שמי המיוחד וגם את הסיסמא לגאולה – הלשון שאמר להם יוסף לפני מותו- "פקוד יפקוד אלוקים אתכם…" (בראשית נ') ולכן נאמר – "ויאמר עוד אלוקים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלוקי אבותיכם… שלחני אליכם, זה שמי לעולם…" (וזה מדובר אל זקני ישראל ולא כלל ישראל) ולכן נאמר מיד "לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה' אלוקי אבותיכם נראה אלי… לאמור פקוד פקדתי אתכם…" ואז מבטיח לו ה'- "ושמעו לקולך ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה' אלוקי העברים נקרה עלינו…"  למלך מצרים כן צריך לפרש את השם המיוחד כדי לקדש את שמו מעל אלילי מצרים וכאשר פרעה יקבל את מכות מצרים יידע מי מכהו ויתקדש שם ה' בעולם.

וכאשר משה אומר לה'- "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה'" (פה לראשונה הוא מזכיר את שם ה' המיוחד כי נאמר לו כבר שמו) אז יש מעבר – "ויאמר לו ה' מזה בידך ויאמר מטה" (עכשיו שם ה' המיוחד מדבר אתו ולא אלוקים) כי כעת ה' מראה למשה את שלושת האותות שעליו לעשות לעיני בנ"י כדי שיאמינו לו שה' שלחו ובניגוד לשם אלוקים שפועל במסגרת הטבע וחוקיו, שם הויה פועל מעל הטבע ושובר את הטבע, ולכן כיון שהאותות שמראה למשה הם מעל לטבע (הפיכת המטה לנחש, היד המצטרעת כשלג) לכן כעת מדבר שם הויה.

אז, בפעם הראשונה משה מדבר אל ה' ויודע שמדבר כעת אל שם הוויה, בעקבות האותות שראה- "ויאמר משה אל ה' בי אד-ני לא איש דברים אנוכי… כי כבד פה וכבד לשון אנוכי", פה יש מעבר לשם אחר של ה'- "אד-ני" שבו נקט אברהם אבינו בדברו ישירות אל ה'- "אד-ני אלוקים מה תתן לי" (בראשית ט"ו), וכן להבדיל אבימלך מלך פלישתים כשאלוקים נראה לו בחלום הלילה כשלקח את שרה- "אד-ני הגוי גם צדיק תהרוג" (שם, כ') וכן גם כאן משה, כאשר פונה ישירות אל ה' ומזכיר את שמו נוקט בשם אד-ני שמבטא לשון אדנות ולכן מופיעה גם המילה "עבדך".

וכאשר ה' אומר למשה בציווי- "ועתה לך ואנוכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר", שוב משה מסרב ואומר- "בי אד-ני שלח נא ביד תשלח" וכיוון שהיה כאן ציווי מצד ה' – "וייחר אף ה' במשה, הלא אהרון אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו" כיון שמשה סירב ללכת מצטרף כאן שם חדש בפרשה- "אהרון" וכעת מתחלקת ההנהגה בין משה ואהרון, לכן יש דיבור של ה' אל אהרון – "ויאמר ה' אל אהרון לך לקראת משה המדברה" וכשמשה ואהרון באים אל פרעה ואומרים: "כה אמר ה' אלוקי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי במדבר" ופרעה

עונה: "ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח".

וכאשר פרעה מכביד את עבודת הפרך על בנ"י כתוצאה מדברי משה ואהרון, שוטרי בנ"י פוגשים את משה ואהרון ומאשימים אותם בכך- "ויאמרו אליהם ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו" משה חוזר אל ה' ואומר- "אד-ני למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך". כאן המילה "בשמך" היא במשמעות חדשה- בשליחותך – כי משה הוא הנביא הראשון שמדבר בשם ה' בשליחותו אל עמ"י ואל פרעה מלך מצרים.

בכך באה לסיום פרשת "שמות" שבמרכזה מושג ה'שם' הן כמבטא ייעוד של האדם, הן כמבטא הנהגות של הקב"ה והן כנושא שליחות. ואכן שמו של משה בהיפוך אותיות – "השם" – מבטא יותר מכל את מושג השם הן כייעוד והן כשליח הראשון של ה' בעולם, כי גם המילה "שליח" יש בה גם משמעות של משחרר – "שלח את עמי", ומשה נבחר כשליח לשלח את ישראל ממצרים ולפרסם את שמו של ה' בכל העולם ולעשות לו שם בקרב הגויים שכאן באה לידי ביטוי משמעות נוספת למילה "שם"- פרסום ותהילה- "לשם ולתהילה בכל עמי הארץ" (צפניה ג').

ובסופו של התהליך שהתחיל בשליחותו של משה להוציא את ישראל ממצרים, באחרית הימים נגיע לתכלית של – "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" כאשר "והיה ה' למלך על כל הארץ" (זכריה, יד).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *