פירוש לתורה

פירוש לפרשת שבוע ויגש

בס"ד

"ויגש אליו יהודה"-השורש של המילה "לגשת"- נ.ג.ש, והפרשה מסתיימת: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן, ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד".

המילה "גושן" היא בהיפוך אותיות – נ.ג.ש והאם יש קשר בין גישתו של יהודה להתיישבות בארץ גושן?

יהודה ניגש אל יוסף כדי לבדל את עצמו משאר האחים ומשאר המצרים הנוכחים בבית יוסף (משרתיו, והממונה על הבית וכנראה גם המתרגם) ולדבר אל יוסף ללא מתווכים ורק ששניהם ישמעו – "ידבר נא עבדך דבר באוזני אדוני"- לאוזניך בלבד, כנראה דיבר אתו במצרית כדי  לא להזדקק למתרגם.

ומדוע נקט יהודה בגישה זו?

יש לומר, שהרי יוסף סירב להצעה שכולם יישארו עבדים יחד עם בנימין- כי רק מי שאשם בגנבה ייענש ואי אפשר להעניש מי שלא חטא.

וכעת יהודה עומד להציע את עצמו כעבד במקום בנימין, ומדוע חושב שיוסף יקבל זאת, הרי כבר סירב להצעה שכולם יישארו עבדים, אז ודאי שלא יסכים שבנימין ילך לביתו לארץ כנען גם אם יהודה יישאר במקומו, הרי זה נוגד לחוק המצרי שרק מי שגנב ייענש?

לכן, יהודה מבקש לגשת לבד אל יוסף כדי שלא ישמעו המצרים את דבריו חוץ מיוסף, כי סומך על כך שיצליח לשכנע את יוסף לכופף קצת את החוק בזכות טיעוניו וכדי שיקל על יוסף לעשות זאת אסור שישמעו את שיחתם אנשים זרים, כי אז יוסף לא יוכל לכופף את החוק ואילו לאחר שיהודה בנפרד ישכנע את יוסף להמיר אותו בבנימין, יוסף יוכל להכריז שיהודה התוודה בפניו שהוא זה שגנב את הגביע והחביא אותו באמתחת בנימין, ואז אין פה הפרת החוק המצרי כי רק שניהם יודעים את האמת.

אך אם כן, מדוע צריך יהודה לפנות אל רחמי יוסף ולגשת אליו בנפרד, הרי יכול פשוט לפני כולם לומר אני גנבתי את הגביע והחבאתי אותו באמתחת בנימין, ואז יוסף ייאלץ לשחרר את בנימין ולעשות את יהודה לעבד, אחרת יסתור את דבריו שלו עצמו – "חלילה לי מעשות זאת, האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד", הלא ודאי שבנימין הכחיש לחלוטין כל הזמן שידו הייתה במעל וטען שזו עלילה, אז ברגע שיהודה מודה שאני גנבתי ודאי שישוחרר בנימין ויהודה יהיה לעבד ומדוע לו ללכת בדרך הקשה שבכלל לא ודאי שיוסף ירחם וישחרר את בנימין וייקח אותו במקומו?

כמו כן, במהלך נאומו של יהודה ישנם דברים שלא מסתדרים:

ראשית, אומר יהודה – "ידבר נא עבדך דבר באוזני אדוני ואל ייחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה", מדוע ייחר אפו ביהודה, הרי בנאום יהודה אין שום דבר שיכול לעורר את רוגזו של יוסף, להיפך, זה נאום של תחנונים ופנייה לרגש של יוסף? ואם כבר ייחר אפו של יוסף זה על ה- "ויגש אליו יהודה" שנעשה ללא רשות וללא בקשה לגשת, דבר שיכול להיות סכנה למשנה למלך – שאחד הנתינים ייגש אליו קרוב ללא רשות ואולי יכול להתנקש בו.

כמו כן, איזה נימוק זה "כי כמוך כפרעה" לעניין שלא ייחר אפו ביהודה, ההיפך!!! אם הוא כמו פרעה ודאי שזו חוצפה מצד יהודה להתקרב אליו ולדבר אתו כשווה אל שווה? וגם אין תשובה מצד יוסף לפנייה זו וישר יהודה מתחיל בנאום.

כמו כן, בנאום עצמו יש מספר דברים לא מדויקים:

"אדוני שאל את עבדיו לאמור היש לכם אב או אח" ועיון בפרשה הקודמת בפעם הראשונה שבאים האחים למצרים מעלה אין שאלה כזאת מצד יוסף, אלא להיפך האחים מעצמם אומרים "שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד בארץ כנען והנה הקטון את אבינו היום והאחד איננו".

כמו כן, יהודה כאן אומר: "ונאמר אל אדוני יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן ואחיו מת ויוותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו". ראשית, שם אמרו "האחד איננו" ולא שהוא מת, שנית כל הפירוט של "ויוותר הוא לבדו לאימו ואביו אהבו" לא נאמר שם כלל, וכן מה שמוסיף אח"כ יהודה: "ונאמר אל אדוני לא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת" לא מוזכר שם כלל, ואיך יהודה לא חושש שיוסף יסתור את דבריו ויגיד לו: שקר אתה מדבר, ורק יגרום ליוסף באמת לכעוס?

אז יש שתי אפשרויות: או שמה שיהודה מתאר כאן, באמת התרחש במפגש הראשון עם יוסף ורק שם התורה קיצרה ולא פירטה את כל הדין ודברים שהתנהל בין יוסף לאחיו (ויש סימוכין לאפשרות זאת, בפרשה הקודמת כאשר יעקב שואל את האחים: "למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח. ויאמרו: שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו לאמר, העוד אביכם חי היש לכם אח, ונגד לו על פי הדברים האלה, הידוע נדע כי יאמר הורידו את אחיכם" רואים התאמה בין סיפור האחים ליעקב, לבין דבריו של יהודה כאן, שלפיהם יוסף הוא זה שחקר אם יש אב או אח ולא נידבו זאת מעצמם, כפי שמשמע מתיאור המפגש הראשון בפרשה הקודמת).

אפשרות שניה: שאכן משנה כאן יהודה ממה שבאמת התרחש, והגרסה הראשונה כפי שמופיעה בפרשת "מקץ" היא הנכונה, שהאחים יזמו את הסיפור על האח הקטן שנשאר עם אביו ללא שאלה מצד יוסף (וסימוכין לכך ניתן למצוא בגרסה הראשונה שאומרים האחים ליעקב בשובם ממצרים – "דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות וייתן אותנו כמרגלים את הארץ. ונאמר אליו: כנים אנחנו לא היינו מרגלים, שנים עשר אנחנו אחים בני אבינו האחד איננו והקטון היום את אבינו בארץ כנען". מגרסה זו משמע שהאחים יזמו ולא יוסף, ומה שלאחר מכן כשנגמר האוכל ורוצים לחזור למצרים ולקחת את בנימין ואז יעקב אומר – "למה הרעותם…" אז אומרים את הגרסה השניה כדי להדוף את האשמה של יעקב – "למה הרעותם")

אך אם האפשרות השניה נכונה, כיצד יהודה משנה את מה שהיה, הלא יוסף היה יכול לומר לו שקר אתה דובר! וצריך לומר שלכאורה איך יתכן שיהודה לא זיהה שמדובר ביוסף – עצם ההתעקשות על הבאת בנימין ונתינת חמש משאות לבנימין, וסידור האחים בסעודה אצל יוסף, לפי הסדר של הבכור כבכורתו והצעיר כצעירותו "ויתמהו האנשים איש אל רעהו", והשבת צרורות כספיהם לאמתחותיהם ובדיוק הגביע נמצא באמתחת בנימין ובנימין מכחיש זאת בלהט, והתעקשות יוסף שרק בנימין יהיה עבד והשאר ילכו לבתיהם – ברור שמלכתחילה התכוון המשנה למלך להביא את בנימין ולהשאירו אצלו, וההסבר היחיד לכך, זה- שזהו יוסף, אז איך יהודה לא מבין זאת?! בפרט שהמצרים היו הרבה יותר כהים בצבע עורם מאשר עמי כנען (ניתן לראות זאת מציורי קיר שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות במצרים המתארות משלחות מכנען במפגש עם אצילים מצריים והציורים נותרו בצבעם המקורי כך שניתן לראות בברור שהמצרים נראים כהים יותר מאשר הכנענים שבצבע עור בהיר) וקל וחומר מבני יעקב שהם מגזע שם שבאו מעבר לנהר, אז גם בפניו יוסף נבדל בצבעו משאר המצרים, וגם בדיבורו וודאי היה שמץ של מבטא זר, וכן שמעון ששהה במאסר במצרים כשנה, ודאי שמע מאסירים או מסוהרים על בחור צעיר נוכרי שבבת אחת נהפך למשנה למלך מצרים, וכנראה גם שמועות על עבד עברי בבית האסורים שנהפך למשנה למלך הגיעו לאוזני שמעון ואף לאוזני אחיו דרכו או משמועות שהסתובבו ברחבי מצרים? לכן נראה לומר לאור כל זאת שיהודה חשד שמדובר באמת ביוסף, אך לא היה בטוח, כיוון שמטבע הדברים כשיוסף דיבר איתם באמצעות מתורגמן הם היו רחוקים ממנו כנהוג בכל ארמונות המלכים ובקושי שמעו את קולו ואת פניו ראו רק מרחוק.

ולכן אם מדובר ביוסף, יהודה לא יכול לצעוק לפני כולם: "אני גנבתי את הגביע ושמתיו באמתחת בנימין" כי אם המשנה למלך הוא יוסף שרוצה את בנימין איתו במצרים, אז הוא שם את הגביע באמתחת בנימין ויידע שיהודה משקר כדי להציל את בנימין, וימציא תחבולה אחרת להשאיר את בנימין אצלו (ואכן יוסף לא אומר – "האיש אשר גנב את הגביע יהיה לי עבד" אלא – "האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד" כלומר: גם אם הוא לא הגנב עצם זה שנמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד וגם אם יהודה יגיד אני גנבתי, עדיין יוסף יגיד: אולי כן, אך מי שנמצא הגביע בידו, הוא יהיה לי עבד ולא אכפת לי מי גנב באמת.)

ולכן יהודה נוקט בגישה אחרת – קודם כל ניגש אל יוסף קרוב ללא מתווכים, כך שיוכל לראות את פניו היטב ולשמוע את קולו באופן ישיר ללא מתורגמן ומדבר איתו במצרית כדי להבחין במבטא של יוסף. ואם המשנה למלך יקרא לשומרים על עזות המצח שלו יבין שזה לא יוסף, אך אם יתן לו להתקרב ולדבר, יש סיכוי גדול שזהו יוסף שסקרן לשמוע את דברי זה שמכר אותו לעבד. כמו כן, יהודה לאחר שהתקרב ולא גורש, מבקש מיוסף שלא ייחר אפו על הדברים שעומד לומר, גם אם יש בהם דברים שנראים שקר או לא מדויקים – "כי כמוך כפרעה" – גם כשאתה עמדת בפני פרעה היו שלוש גרסאות שונות לחלומות (כפי שהרחבנו בפרשה הקודמת) שמתוכם  בא הפתרון האמיתי , כך גם בדבריי יש כוונה מיוחדת.

כי יהודה מתכוון לחשוף פרטים על משפחתם,  כך שאם מדובר ביוסף אז לא ישתיק אותו, כי צמא לשמוע חדשות ממשפחתו ואביו ואם אין מדובר ביוסף יגיד לו – שקר אתה מדבר – ואז יבין שאין מדובר ביוסף ויוכל לומר – אני גנבתי את הגביע וקח אותי במקום בנימין לעבד.

לכן יהודה מתחיל בכוונה בדבר שקר – "אדוני שאל את עבדיו  לאמור היש לכם אב או אח" – אם המשנה למלך יגיד : לא נכון? אני אמרתי שאתם מרגלים ואתם נידבתם מידע על אביכם ואחיכם (כפי שהיה באמת בפרשה הקודמת), אז יבין יהודה שאין מדובר ביוסף ויגיד אני גנבתי את הגביע, אך אם המשנה למלך לא יפסיק אותו וימשיך לשמוע, כנראה שמדובר ביוסף ואז צריך לעורר אצלו את הרגש ולגרום לו להפסיק את המשחק (כי להכריח אותו ולחשוף את זהותו בכח לא יעזור, כי יוסף יתכחש לכך ומצבם רק יורע)

לכן יהודה הולך על הנקודה הכי רגישה ביוסף – אהבתו לאביו ואהבת אביו אליו, כי יהודה מבין שאם מדובר ביוסף, הסיבה שלא שלח במישרין שליחים לאביו בארץ כנען, היא, שסובר שאביו הסכים עם מכירתו, או חושב שנכשל במבחן שהטיל עליו להשיג את שלום אחיו, לכן יהודה מנסה לשכנע את יוסף שאביו לא שכח אותו ועדיין אוהבו (ודווקא יהודה הוא זה שחושד שזה יוסף בגלל, כפי שהסברנו בפרשת "וישב", שיהודה הציע למכור את יוסף לעבד ולא להורגו, כי חשב שאם באמת יוסף הנבחר וחלומותיו יתגשמו, אז ה' ישמור עליו ויוכיח את צדקתו ואם לא אז יישאר עבד ולכן אסור לאחים להורגו אלא רק להרחיקו מאביו- שאז זה לא חוכמה ולמרות שלא ראוי, אביו יבחר בו בגלל השפעתו עליו. כפי שהיה עם עשיו ויצחק שקרבתו של עשיו ליצחק כמעט נישלה את יעקב מהברכות, ולכן דווקא יהודה שזוכר את הסיבה שהציע למכור את יוסף, כל הזמן ציפה לראות מה ייצא מכך, וכשפוגש במשנה למלך וכל הסיפור עם בנימין ומבין שיתכן שמדובר ביוסף האבוד, לכן יודע גם איך לדבר אליו בצורה שתגרום לו להתגלות)

ולכן כאשר יוסף לא מפסיק אותו יהודה ממשיך – "ונאמר אל אדוני יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן ואחיו מת ויוותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו" המילים "ילד זקונים" ו"אביו אהבו" מזכירות לנו את יוסף עצמו – "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו" (בראשית ל"ז) ו"אב זקן" גם נועד להזכיר ליוסף שהזמן קצר ואין זמן לשחק משחקים. ובאומרו "אחיו מת" למרות שיודע שכנראה זה לא נכון, אלא רוצה להדגיש שאביו העביר את אהבתו מיוסף לבנימין כי אחיו מת ולא בגלל שהתאכזב ממנו, וגם שעדיין רחל אימו היא האישה האהובה ולא האחרות ולכן באובדן יוסף העביר יעקב את אהבתו לבנימין. וגם רוצה לבחון את פניו של יוסף כשאומר "אחיו מת", מילים שבוודאי יעוררו תגובה כלשהיא בפניו של יוסף ולפי זה יידע בוודאות אם מדובר ביוסף.

ויהודה ממשיך – "ותאמר אל עבדיך הורידוהו אלי ואשימה עיני עליו" – דברים אלה לא נאמרו במפגש הראשון עם יוסף, כי שם נאמר – "ואת אחיכם הקטן תביאו אלי ויאמנו דבריכם ולא תמותו" ולא נאמר שיוסף ישים עיניו עליו – מלשון השגחה? אך יהודה יודע, שאם מדובר ביוסף לא היתה כוונתו בהוכחת כנותם, אלא ברצונו להשגיח על בנימין ולכן ,נוקט ישר במילים אלו, כדי להוכיח ליוסף, שיודע שביקש את בנימין בגלל רצונו להגן עליו, ועדיין יוסף לא סותר את דבריו של יהודה ומקשיב רוב קשב.

"ונאמר אל אדוני לא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת" – הוא לא כמו יוסף שעזב את אביו ואביו שרד, אם יעזוב בנימין את אביו – ומת, גם הוא וגם אביו וזה על אחריותך ואל תחשוב שתשאיר את בנימין אצלך והכל יסתדר, להיפך הרצון שלך להגן על בנימין יהרוג גם אותו וגם את אביך. "ויאמר עבדך אבי אלינו אתם ידעתם כי שניים ילדה לי אשתי" (רק שניים?! מה עם כל עשרת בניו האחרים, אשתי?! רק אשה אחת היתה ליעקב? מה עם השלוש האחרות?) הרי יעקב לא אמר זאת בכלל (כפי שניתן לראות בפרשה הקודמת בדברי יעקב)? אך פה יהודה אומר ליוסף – בעיני אבינו יש רק אישה אחת – רחל, ורק שני ילדים – יוסף ובנימין. "ויצא האחד מאיתי ואומר אך טרוף טורף ולא ראיתיו עד הנה" – "ויצא האחד" – המיוחד, האחד בעיניי, כי אין אף אחד חוץ ממנו, "ואומר אך טרוף טורף"- פעם ראשונה שיוסף שומע שאביו חושב שנטרף ולא מודע למכירתו ולא מסכים איתה ולא התאכזב ממנו בכלל ועדיין מצפה לראותו למרות שחושב שנטרף- "ולא ראיתיו עד הנה"- עד הנה לא ראיתיו אבל אולי בעתיד. יעקב לא מאבד תקווה וזה מראה שאהבתו ליוסף רק התחזקה, בניגוד למה שחושב יוסף.

"ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון והורדתם את שיבתי ברעה שאולה" – "גם את זה" – העיקר זה יוסף! אך אם גם בנימין יילקח בוודאי שיקרה לו אסון (למרות שיעקב אמר בפרשה הקודמת-"וקראהו אסון", יהודה אומר – "וקרהו אסון", כי קראהו אסון משמע שאסון קורא לו אליו כי זה משמים אך קרהו אסון זה מלשון מקרה ולא השגחה מלמעלה וזה יהודה אומר ליוסף, בהנחה שמדובר בעובד אלילים שלא מאמין בקריאה מלמעלה אלא במקרה ומזל) ואז גם יעקב ימות וזה על ראשך יוסף!

"ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני והנער יעל עם אחיו כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי" – פה בפעם הראשונה מציע יהודה את עצמו במקום בנימין – אם לא מדובר ביוסף, אז לא משנה לשליט מי יהיה עבד ואין כאן הפרת החוק המצרי, כי יוכל לטעון שיהודה הודה בפניו שהוא הגנב, וזה בכוחו לעשות – כי כמוהו כפרעה, יכול לשפוט כרצונו ועל סמך התרשמותו ולא צריך בית משפט ועדים, ואם מדובר ביוסף, אז אותו אדם שיזם את מכירתו (יהודה) מוכן כעת להיות עבד במקום בן רחל – בנימין, מה שלא היה מוכן לעשות תמורת בן לאה – שמעון, שעבורו לא התנדב יהודה בשנה הקודמת להשאר עבד במקומו, ויש כאן תיקון מוחלט של החטא של מכירת יוסף- שבן לאה מוכן להיות עבד במקום בן רחל, סימן שהאחים לא שונאים את בנימין ואין סיבה להצילו מידם וגם יש כאן ראיה שהאחים הם כן שבטי י-ה ולא נידחים מעמ"י, ואין נבחר אחד אלא כולם שנים עשר שבטי י-ה וטעה יוסף בחשיבתו שהם לא ראויים להמשיך את יעקב, כי כזאת מסירות עבור בנימין בן רחל שאביו אהבו מכל אחיו ומקבל פי חמש מתנות מיוסף מאשר אחיו ובכל זאת האחים לא מקנאים, וגם כשנחשד בגניבה לא מוותרים עליו ומוכנים להיות עבדים במקומו. זו הוכחה לתשובת המשקל על מכירת יוסף והגיע הזמן להפסיק את המשחק והמאבק ולחזור אל אביו שעדיין אוהבו מכולם ולא ויתר עליו רק חשב שנטרף.

ולכן יוסף לא יכול להתאפק ומוציא כל איש מעליו ואומר אל אחיו – "אני יוסף העוד אבי חי… ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" – האם גם יהודה נבהל או רק אחיו? ומדוע יוסף שואל "העוד אבי חי"? הרי בנאומו, יהודה חוזר שוב ושוב על כך שיש סכנה לחיי יעקב אם בנימין לא יחזור, אז ברור שהוא חי, אז מה שואל יוסף?

אז יש פירוש של 'הבית הלוי': שיוסף שואל זאת בעקבות דבריו של יהודה, שאמר, שאם בנימין לא יחזור אז יעקב ימות מצער, לכן יוסף שואל – אני יוסף, העוד אבי חי? למה אותי כשמכרתם לא פחדתם שאבי ימות מצער כמו שאתם חוששים כעת במקרה של בנימין ואם הוא עדיין חי לאחר מכירתי, אז הוא יחיה גם אם בנימין יישאר כאן ולא יחזור.

אך פירוש זה לא מסתדר, כי אז יוסף היה צריך לומר זאת ליהודה, שדיבר אליו בנפרד, כי יהודה הוא שטען טענה זו ולא אחיו, שלא שמעו את כל הנאמר בין יוסף ליהודה. אז מדוע יוסף מוציא את כל הנוכחים למעט אחיו ושואל בקול העוד אבי חי? וכן מדוע נושא קולו בבכי לפני שאומר זאת, אם כל מטרתו היא רק לעקוץ אותם על מכירתו?

לכן נראה לומר: שיוסף באמת שוכנע ע"י יהודה שאביו לא מודע למכירתו וחושב שנטרף ושיש סכנה לחייו אם בנימין לא יחזור, וכן מסירותו של יהודה למען בנימין לימדה אותו, שאחיו ראויים להיות שבטי י-ה ולכן מתגלה אליהם ושואל "העוד אבי חי"- לא "העוד אבינו חי" אלא אבי, כלומר האם האהבה של אבי אלי עדיין חיה וקיימת? האם הקשר שהיה לי איתו עדיין ניתן להחייאה ולשחזור או שזה כבר נגמר?

ועל כן נבהלו אחיו ולא יכלו לענותו ,כי זו שאלה שאין עליה תשובה, ורמז לתשובה ניתן, כשמודיעים ליעקב שיוסף חי ורואה את העגלות ששלח יוסף לשאת אותו בהן – "ותחי רוח יעקב אביהם" – אז נתקבלה התשובה – אכן עד אז לא חי יעקב אבי יוסף וכעת התעורר לתחייה, אך לא רק כאביו של יוסף אלא "אביהם" של כולם, כי כולם שבטי י-ה ואין בן אחד נבחר ומועדף.

ואז יוסף אומר לאחיו "גשו נא אלי וייגשו", מי שנבהל זה כולם חוץ מיהודה, הוא כבר קרוב ליוסף וכבר תוך כדי הנאום מבין שזה יוסף ואחרים שעוד לא ניגשו, יוסף מזמין אותם כעת לגשת כדי שיתקרבו ויזהו את פניו וקולו מקרוב.

"ויאמר: אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה"- למרות שמכרתם אותי, אני אחיכם ולא שונא אתכם, וכעת פעם ראשונה שבנימין שומע שאחיו יוסף נמכר לעבד ע"י עשרת האחים, ובד בבד הוא מבין שלא חשוד כגנב כך ששני בני רחל באותו רגע טוהרו בעיני האחים – יוסף מביטחונם של האחים שהוא רשע וטוב עשו שמכרוהו, ובנימין מהחשד של הגניבה.

ולא רק שיוסף לא נוטר טינה על מכירתו, להיפך, הוא מנסה לעודד אותם שלא יצטערו על מכירתו ודואג למצפון שלהם שלא יציק להם – "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם". כלומר יוסף מבין כעת שלא רק שלא הוא הנבחר הממשיך, אלא כל מה שעבר עליו זה כדי לסלול את דרכם של אחיו להיות שנים עשר השבטים ולהיות גרים בארץ לא להם – ארץ מצרים. וברגע שמבין זאת, מיד ממהר לשכנעם לרדת כולם לארץ מצרים והוא שמח בכך שגם אחיו הם שבטי י-ה ושטעה לגביהם וזה רק מוכיח שכל התנהגותו בנעוריו כלפי אחיו היתה מצד רדיפת האמת ולא מצד מניעים אישיים אנוכיים גרידא. וברגע שנוכח שגם הם שבטי י-ה, כל כך שמח, שלא מייחס להם שום רוע במכירתו, אלא הם היו שליחים של ה' לגלגלו למצרים כדי להכין את הדרך לפני עמ"י במצרים – "וישלחני אלוקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה"- אני נשלחתי לכאן בשבילכם ולמענכם ובשביל שתהיו שבטי י-ה אתם צריכים לגור בארץ לא לכם – מצרים, ולכן – "מהרו ועלו אל אבי… רדה אלי אל תעמוד וישבת בארץ גושן והיית קרוב אלי"- בארץ גושן המבודדת משאר מצרים כדי לא להתערבב בגויים מסביב, ולכן המילה גושן בהיפוך אותיות היא נגש כפי שהסברנו שלגשת זה להתקרב לאחד ולהיבדל מההמון, כך ארץ גושן, בנ"י מתקרבים ליוסף ונבדלים מההמון המצריים שמסביב כי נוצרת סביבם וסביב יוסף מובלעת שמורה בתוך מצרים, והישראלים שיוצאים מארץ גושן וניגשים ומתערבבים בתוך מצרים מזמינים אליהם את הנוגשים של עבודת הפרך (כי נוגש ניגש לרעה) – "והנוגשים אצים לאמר כלו מעשיכם דבר יום ביומו כאשר בהיות התבן" (שמות, ה')

"והנה עיניכם הרואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם" לאחר שניגשו האחים והתקרבו אל יוסף, הם מזהים אותו ואת קולו וזה מוכיח שמקרוב כן היה ניתן לזהותו כיוסף ולכן מחזק את שהסברנו לעיל לגבי יהודה שניגש קודם ליוסף כדי לוודא את חשדו ורק ממרחק לא יכלו להכירו (למרות שבפרשה הקודמת האחים ישבו וסעדו עם יוסף, זה לא מוכרח שישבו קרוב ליוסף ויתכן מאוד שכמנהג המלכים יוסף ישב בראש השולחן בריחוק מהם)

ויוסף נופל על צווארי בנימין ובוכה ובנימין בוכה על צוואריו, אך על שאר האחים נאמר שיוסף מנשקם ובוכה אך הם לא מנשקים אותו ובוכים, ומדוע? האם עדיין חושדים בו שטומן להם פח, או מתכוון להדיחם מעמ"י כפי שהתכוון בנעוריו, וכעת בהיותו משנה למלך וודאי שיכול לעשות זאת, כי חלומותיו התגשמו, ואולי גם שאיפותיו להיות הבן הממשיך יתגשמו ורוצה לפגוש את אביו כדי להטותו שוב לצידו נגדם, ואכן בסוף פרשת "ויחי" לאחר מות יעקב נאמר: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו" – רואים שעדיין שבע עשרה שנה לאחר התגלות יוסף לאחיו, עדיין חושדים בו ולא מאמינים בו, למרות שפרנס אותם בארץ מצרים כל הזמן הזה.

"ויצוו אל יוסף לאמר אביך ציווה לפני מותו לאמר כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלוקי אביך ויבך יוסף בדברם אליו" (בראשית נ') למרות שלא נזכר שיעקב ציווה זאת לפני מותו ויתכן שזו המצאה כדי לשכנע את יוסף, אך עיקר דבריהם – "שא נא לפשע עבדי אלוקי אביך" – אנחנו גם עבדי ה' ממשיכי האבות ואל תדחה אותנו מעמ"י. עדיין החשש מנעוריהם שגרם להם למוכרו מקנן בהם שלא יידחו מעמ"י. ויוסף בוכה בדברם אליו, כי למרות כל מה שעשה למענם, עדיין חושדים בו ובכוונותיו, אך עדיין יוסף מעביר על מידותיו ולא רק שלא כועס על חשדם בו אלא מנחם אותם ומבטיח לכלכלם ואת טפם (ראו שם בפרק נ').

וכמו שיוסף שאל – "העוד אבי חי", גם יעקב כששומע שיוסף חי אומר – "רב עוד יוסף בני חי" עדיין הוא המועדף ודבר זה יתבטא גם בברכות יעקב לפני מותו, שבעצם העביר את הבכורה מראובן ליוסף.

וכאשר מגיע יעקב לבאר שבע עם כל משפחתו, אלוקים נגלה אליו בפעם האחרונה (ויותר לא נגלה לאיש עד משה רבנו) וחותם על החלטת יוסף שכל שבטי ישראל צריכים לרדת מצרימה ולהתחיל את גלות – "גר יהיה זרעך בארץ לא להם" (בראשית ט"ו) – "אנוכי ארד עמך מצרימה ואנוכי אעלך גם עלה ויוסף ישית ידו על עיניך" וכשיורדים מצרימה שבעים נפש נמנים בני רחל לארבע עשרה נפש – "אלה בני רחל אשר יולד ליעקב כל נפש ארבעה עשר" ובני בלהה שפחתה שבעה, אז מסתבר ליוסף שמה ששמע מחלום פרעה ששבע הפרות הרעות בולעות את שבע הפרות הטובות ולא נודע כי באו אל קרבינה שאז חשב שזה מרמז על שבעת בני לאה שבולעים את בני רחל (כפי שהסברנו בפרשה הקודמת) בסופו של דבר לא מתקיים בבני רחל, כי משני בני רחל צמחו לארבעה עשר כנגד ארבע עשר השנים שעבד יעקב ברחל.

בעקבות מנהיגותו של יהודה שהצליח להחזיר גם את בנימין וגם את יוסף, גם יעקב מכיר במנהיגותו לראשונה  ובוחר בו להיות החלוץ בארץ גושן – "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה" ובני ישראל מתיישבים בארץ גושן מבודדים מהמצרים -"ויאחזו בה וירבו ויפרו מאד".

נשאר לברר בפרשתינו את עניין המספר חמש שחוזר שוב ושוב: בתחילת הפרשה הקודמת יוסף מייעץ לפרעה להפקיד פקידים – "וחימש את ארץ מצרים בשבע שני השובע" ואחר כך יוסף נותן לבנימין אחיו פי חמש מתנות משאר אחיו – "ותרב משאת בנימין ממשאת כולם חמש ידות" לאחר מכן יוסף אומר לאחיו לאחר היוודעו אליהם -"ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר" וכן "וכלכלתי אותך שם כי עוד חמש שנים רעב" לאחר מכן – "לכולם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימין נתן שלוש מאות כסף וחמש חליפות שמלות" לאחר מכן יוסף לוקח מקצה אחיו – "חמישה אנשים ויציגם לפני פרעה" ואחר כך כשיוסף קונה את אדמת מצרים מהעם תמורת לחם, מצווה עליהם לתת חמישית היבול לפרעה – "וישם אותה יוסף לחוק עד היום הזה על אדמת מצרים לפרעה לחומש".

וכן ביציאת מצרים נאמר – "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמות י"ג) רואים שהמספר חמש חשוב לעניין מצרים ולעומת זאת כאשר יוסף שולח לאביו -"עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים ועשר אתונות נושאות בר ולחם ומזון לאביו לדרך" – דווקא עם אביו הוא חורג מהמספר חמש ושולח עשר עשר.

והמעניין שבתורה בענייני גאולת הקדש ופדיון מעשר שני ומעילה מההקדש שאדם צריך להוסיף חמישית על הקרן, אם מעל בהקדש או פדה אותו, חוזר שוב ושוב הביטוי -"ויסף חמישית כסף ערכך" (ויקרא כ'ז), "ואת חמישיתו יוסף עליו" (ויקרא ה'), "ויסף חמישיתו עליו" (ויקרא כ"ז), "וחמישיתו יוסף עליו" (במדבר ה'). וקשה להתעלם מהצרוף "יוסף" ו"חמישית" שקשור בפרשתנו בעניין יוסף והמספר חמש.

ואולי ניתן להסביר זאת על ידי הביטוי שחוזר אצל יוסף בכל מקום שהולך שה' אתו -"וירא אדוניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו" – וביד יש חמש אצבעות (אולי מפה בא הסימן חמסה למזל של חמש אצבעות) "ויפקידהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו", "ויעזוב כל אשר לו ביד יוסף", "וכל אשר יש לו נתן בידי", "ויעזוב בגדו בידה", "ויתן שר בית הסוהר ביד יוסף את כל האסירים", "אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו באשר ה' אתו" (בראשית ל"ט), "ונתת כוס פרעה בידו" (פתרון החלום של שר המשקים שהוביל בסוף לשחרורו) (שם, מ') "ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף" (שם, מ"א).

והכל התחיל ממכירת יוסף שראובן אומר לאחיו – "השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו" ולאחר מכן יהודה מציע למוכרו לישמעאלים במקום להמיתו – "לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו" (שם ל"ז).

ולכן יוסף אימץ לו את היד למזל וחמש אצבעותיה שימשו לו בכל דרכו שיישם את המספר חמש בכל הליכותיו כהכרת הטוב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *