פירוש לתורה

יגאל עמיר: פירוש לפרשת שבוע וישב

בס"ד

הפרשה מתחילה במילים "וישב יעקב בארץ מגורי אביו"- אביו גר והוא מתיישב.                    

מדובר בחברון שבה אמר אברהם לבני חת: "גר ותושב אנוכי עמכם"- אז כעת יעקב תושב. לכאורה, זמנם של הבנים לקחת את התפקיד עכשיו, כי יעקב כבר סיים את תפקידו בדיוק כמו שיצחק סיים את תפקידו כשיעקב יצא לחרן.                                                               אז מדוע נאמר: "אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה…" –משמע שכל התולדות של יעקב זה רק יוסף, מה עם שאר הבנים?

כמו כן, מדוע יוסף הצדיק מביא את דיבת אחיו רעה אל אביהם, הייתכן כזה דבר?! הלא הוא זה שבלכתו לשכם לחפש את אחיו אומר: "את אחי אנוכי מבקש", אם כן איך יתכן שיביא דיבתם רעה אל יעקב, וגם יעקב, מדוע לא מוכיחו על כך?

מדוע בתחילת הפרשה יוסף חולם שני חלומות ואחרים פותרים לו, ובסוף הפרשה אחרים חולמים שני חלומות אך הוא זה שפותר (שר המשקים ושר האופים), אם כן, מדוע בתחילת הפרשה הוא לא פותר לעצמו את החלומות, הרי הם די פשוטים לפתרון והאם אין כאן התגרות מיותרת באחים, שגם ככה מקנאים בו על כתונת הפסים וההעדפה שלו על שאר אחיו?

כמו כן, כתוב שאחיו לא יכלו דברו לשלום ושנאו אותו, ויוסף מצדו לא נאמר ששונא אותם, למרות שלא מדברים אתו – הוא כן מדבר איתם ומספר להם את חלומותיו, למרות השנאה שחוטף בתמורה.

רואים מכאן שיוסף לא שומר טינה ולהפך, כשאביו שלחו לשכם בעקבות אחיו הוא אומר "הנני!" והולך כצאן לטבח, וגם בסופו של ענין, יוסף לא נוקם באחיו על המכירה אלא להיפך- הוא מכלכל אותם ואת משפחותיהם במצרים, אז רואים שמדובר באדם עם מידות טובות מאוד, ולכן גוברת השאלה, מדוע להביא דיבתם רעה ולהתגרות בהם בחלומות מלכות ועוד לספר לאביו את החלום השני שלפיו גם אביו משתחווה לו?

ובכלל מי אמר שהשמש והירח הכוונה לאביו ולאמו כמו שמפרש יעקב, אולי השמש והירח זו לאה וזלפה, לאה בתור האישה הרשמית וזלפה שפחתה – הירח שלה?

לגבי בלהה שפחת רחל, היא החליפה את רחל – אמו של יוסף, ולכן לא מופיעה בחלום.                                                                                                                    

כמו כן, לא מובנת ההתנהגות של האחים כלפי יוסף עד כדי רצון להורגו ובסוף למוכרו לישמעאלים, הרי רובם ככולם היו מבוגרים ממנו מס' שנים, ומדוע מקנאים בבחור בן שבע עשרה – כשהם לפחות בני עשרים ומעלה, רובם אנשים בוגרים ומה יש להם להתרגש מנער חולמני עם שאיפות גדלות, הרי בכל משפחה יש ילד כזה וזה לא גורם לכזו עוינות אלא לחיוך סלחני ואפילו חיבה על התמימות שמפגין?

מכל הנ"ל נראה לומר, שבעקבות ניסיון העבר למדו בני יעקב שבכל דור – אחד נבחר והשאר נידחים.

ישמעאל נדחה, בני קטורה נדחו ויצחק נבחר, גם במחיר גירוש ישמעאל ע"י שרה. שליחת בני הפילגשים ארצה בני קדם ע"י אברהם עוד בימי חייו , כדי שלא יהיה ספק מי הבן הממשיך.

לאחר מכן יעקב ועשיו, עשיו נדחה ויעקב נבחר להיות הממשיך הן בקבלת הברכות והן בירושת הארץ.

וכעת שוב יתכן שאחד נבחר וכל השאר נדחים, כי הרי מי אמר שיעקב הוא האב האחרון, אולי שוב תהיה ברירה ויישאר אחד שממנו יצאו שנים עשר השבטים וממנו ישתלשל עמ"י וכל שאר האחים ידחו – כמו עשיו, ישמעאל ובני קטורה?

(למרות שבפרשה הקודמת הסברנו שיעקב לאחר המאבק עם המלאך שהעניק לו את השם ישראל, חשב שבניו הם עמ"י העתידים אך לאחר מעשה שמעון ולוי בשכם שהתנגד לו וכן מעשה ראובן בבלהה נוצר אצלו ספק, האם בניו הם הממשיכים את עמ"י או רק אחד מהם ממנו יצאו שנים עשר השבטים)

אז יש פה מאבק בין האחים לשם שמיים, בדיוק כמו שיעקב היה מוכן להתחפש לעשיו  ולהטעות את אביו, כדי לקבל את הברכות, למרות מידת האמת שלו ("תיתן אמת ליעקב") – כי על ייעוד נלחמים. ויוסף ביודעו זאת, התבונן וחשב לעצמו: הרי יעקב עבד ברחל אמי שבע שנים ואלמלא רמאותו של לבן, יעקב היה נושא את רחל וחוזר מיד לארץ כנען ורק אני ובנימין היינו נולדים וכל השאר לא היו נולדים, אז כנראה שבי תמשיך השושלת וכל השאר שנולדו 'בטעות וברמאות' ידחו, כי לא יתכן שבגלל לבן הרמאי ייוולדו שנים עשר השבטים- שבטי י-ה, והשבטים צריכים לצאת ממני – מרחל.

(ואכן בסופו של דבר נולדו מיוסף שני בנים ומבנימין נולדו עשרה בנים וביחד שנים עשר בנים, וזה נדיר שמבנימין נולדו עשרה ילדים ומשאר האחים בין שלוש לשבע במקרה הטוב). וייתכן שגם יעקב חשב כך, שיוסף בתור בנה של רחל הוא זה שימשיך אותו , כי הוא היה הכי דומה לו, הן בזיו איקונין שלו, והן בפנימיות – כי גם יעקב היה שנוא על אחיו עשיו ועל לבן דודו כמו שיוסף שנוא ע"י האחים.                                             

גם יעקב חלם שני חלומות (חלום הסולם והמלאכים וחלום מלאך ה' בחרן שהורה לו לשוב לארץ מולדתו), וכמו שיוסף נלקחה ממנו הבכורה ע"י הרמאות של לבן (אילולי החלפת לאה ברחל היה יוסף בכור לאביו). בדיוק כך, גם עשיו גנב את הבכורה בבטן אמו עד כדי כך שיעקב נאלץ להחזיק בעקבו כשקפץ לצאת לפניו, ולאחר מכן נאלץ לקנות אותה מעשיו.

גם בתכונות הנפש יש דמיון רב בין יעקב ליוסף, גם ביוסף הייתה תמימות ויושר והסתמכות על ה' בכל צעד שעשה, גם יוסף ידע לרמות כשצריך לשם שמיים (כפי שנראה בהתנכרות יוסף לאחיו במצרים).

וכאשר התיישב יעקב בחברון ונגמרה לכאורה גלותו ובניו יושבים אתו כתושבים והלא בברית בין הבתרים נאמר לאברהם: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם"?                                                  

והסיק מכך יוסף, שבניו של יעקב, אינם שנים עשר השבטים שיגורו בארץ לא להם 400 שנה, ואם כן אחד הבנים הוא יהיה האב של שנים עשר הבנים שיגורו בארץ לא להם 400 שנה, ושאר האחים ידחו כמו עשיו וישמעאל. ולכן יוסף מחפש חסרונות באחיו שיפסלו אותם מלהיות זרע קודש שממנו ימשיך להיות עמ"י. וכל דבר שרואה הוא מפרש כחסרון ומספר לאביו כדי להמחיש שהם לא ראויים כמו עשיו ולכן הוא זה שצריך לקבל את הברכות מאביו, ואין זה מאנוכיות חלילה, אלא להיפך – לשם שמים, כמו שיעקב נלחם בכל דרך, שיהיה הוא ממשיך האבות ולא עשיו, למרות שזו דרך הרבה יותר קשה מאשר דרכו של עשיו.

וברגע שיוסף חולם את החלומות – בחלום הראשון הוא חולם על אלומות בשדה (והרי בני יעקב עסקו ברעיית צאן ולא בגידולי שדה וחקלאות, אז מה שהיה חולם על אלומות הרי היה צריך לחלום על כבשים, סימן שזה לא חלום שנובע מהרהורי הלב ביום, אלא זה חלום נבואי. ואכן בסופו של דבר יוסף עסק במצרים באיסוף אלומות בימי השובע וחלוקתן בימי הרעב.)

ובחלום-"קמה אלומתי וגם ניצבה" ( מילה זו מזכירה את יעקב ש"ה' ניצב עליו" ו"סולם מוצב ארצה", וכל המצבות שהקים יעקב היוו עוד הוכחה שהוא ממשיכו של יעקב ולא אחיו כי האלומה שלו היא זו שניצבה).

"והנה תסובנה אלומותיכן ותשתחווינה לאלומתי" – כלומר אתם אחיי מסתובבים סביבי ומשתחווים ובכך מודים שאני הנבחר להמשיך את יעקב ולא אתם, כי אתם כמו עשיו שמשתחווה ליעקב, כמו שבירך יצחק את יעקב- "הווה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך", לכן יוסף מספר זאת לאחיו, דווקא בגלל שהוא יודע את הפתרון, כדי שלא ילחמו מלחמה אבודה כנגד בחירתו כי הלא משמיים רומזים שהוא הנבחר.

אך אחיו אומרים לו: זה לא הפירוש כמו שאתה חושב, כי זה חלום על מלוכה ולא על הנבחר להמשיך את יעקב, שאיננו מלך אלא להיפך- יהיה גר בארץ לא להם ויעבדו ויענו אותו וייתכן שהחלום מרמז שתמלוך עלינו זמנית ונצטרך להשתחוות לך כפי שיעקב אבינו השתחווה לעשיו שבע פעמים בפגישתם בשובו מחרן, אך אין זה אומר שאתה הנבחר אלא להיפך, כי גם לעשיו השתחוו בתחילה אך בסוף יעקב נבחר. ולכן נאמר "ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו" – כלומר גם על החלום וגם על פרשנותו.

ולאחר מכן יוסף חולם שהשמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לו, וכנראה פירש זאת בתור הוכחה נוספת שהוא הנבחר, כי את השמש פירש כלאה (היריבה העיקרית של אמו רחל) והירח כשפחתה – זלפה, ואחד עשר הכוכבים הם אחד עשר אחיו. (פה כולל גם את בנימין כמי שנדחה, למרות שהיה בן רחל, כי בחלום הקודם בנימין לא נכלל, כי שם מדבר אל אחיו הרועים בצאן, ובנימין עוד היה קטן מדי לשם כך).

ולא התכוון חלילה שאביו ישתחווה לו, כי אז יוצא שגם אביו נדחה – דבר שלא יתכן. ועל כך אמרו לו אחיו (מן הסתם) שדווקא זה מזכיר יותר את עשיו, כי בפגישה עם עשיו, יעקב ואחד עשר ילדיו (בנימין עוד לא נולד) ונשותיו השתחוו לעשיו ויעקב היה השמש, ואם כן החלום מעיד דווקא – שהוא עשיו ויידחה, ולא הם. לכן יוסף הולך לאביו ומספר לו את החלום הזה (דבר שלא עשה בחלום הקודם, כי פה יש ויכוח מי זה השמש והירח). ויעקב אכן מפרש זאת כמו הפרשנות של אחיו (כי כוכבים מרמזים על ישראל – שה' מברך את אברהם שזרעו יהיה ככוכבי השמים, ויוסף בחלום לא מתואר כאחד הכוכבים אלא כעצמו, בניגוד לחלום הקודם שיוצג ע"י אלומתו) ולכן תמה על יוסף, כי הרי חלום זה לרעתו ועושהו כעשיו חלילה.

אך אביו שומר את הדבר, כי גם הפרשנות של יוסף אפשרית ולכן יעקב מחכה לראות איזו פרשנות תתגשם. (כמובן בסופו של דבר לא זו ולא זו התגשמה, כי כולם נבחרו כעמ"י ואף אחד לא נדחה, והחלום סימל מקרה בעתיד – שאחי יוסף ואביו ובלהה השתחוו לו בבואם למצרים בתור משנה למלך, לא בגלל שהם או הוא נדחו מעמ"י ועונים להגדרת עשיו)

אך אחיו עדיין מקנאים בו, כי אביו במקום לדחות אותו על החלום שחלם, רק אוהב אותו יותר וכשהם הלכו לרעות את צאן אביהם בשכם, יוסף נשאר אתו בחברון, דבר שמוכיח את בחירתו כממשיך יעקב.

ומדוע יעקב שולח את יוסף אל אחיו בשכם כשיודע ששונאים אותו, ועוד אומר לו: "ראה את שלום אחיך" – הרי מלכתחילה לא לקחו את יוסף איתם, כנראה משנאתם אותו. יעקב יודע זאת, אז מדוע שולח אותו אליהם, ועוד לברר את שלומם, "הרי לא יכלו דברו לשלום"? וזה מזכיר את הפסוק בתהילים – "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה" (תהילים ק"כ), כמו כן, המילים שיעקב אומר ליוסף "לכה ואשלחך… ויאמר הנני" מזכיר קצת את ניסיון העקידה של אברהם- "ויאמר אליו אברהם ויאמר הננילך לך אל ארץ המוריה…".

וכן את הניסיון הראשון של אברהם- "לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך". וכן יעקב כשנשלח לחרן ע"י אביו יצחק – "קום לך פדנה ארם…" .

מכל האמור לעיל נראה לומר שיעקב אומר לעצמו: אם יוסף הוא הממשיך וכל אחיו ידחו, צריך הוא לעבור ניסיון כנגד טבעו כפי שנוסו כל האבות והרחבנו על כך בפרשות הקודמות, כל אב וניסיונו שלו.

וכמו שיעקב עצמו נשלח לחרן ושם החל ניסיונו בהתמודדות עם טבעו ונאלץ לשבור את טבעו- מידת האמת – כנגד לבן הארמי – הרמאי, כך יוסף אם רוצה להיות הממשיך צריך להישלח אל שונאיו ולהתמודד איתם ולהטות את לבבם לשלום אליו כנגד מה שעד כה גרם להם לשנאותו בגלל כנותו ותמימותו, כפי שיעקב התמודד עם עשיו ולבן.

ולכן שולח אותו אל אחיו הרועים בשכם וזו בעצם הפרידה הראשונה של יוסף מאביו ומהגנתו ויוצא לבד לעולם הגדול, ואכן יוסף אומר: "הנני" כמו אברהם בניסיון העקידה והולך ואומר לאיש שפוגש בשדה: "את אחי אנוכי מבקש" – אני מבקש את האחווה כי זה הניסיון שלי ועלי להצליח בניסיון להטות את לב אחי לאהבה אותי, וכשאחיו רואים אותו מרחוק, הם מבינים שאם יוסף יצליח- הם נדחים והוא ייבחר ולכן מחליטים להורגו, וזה נובע מאותם מניעים של יוסף – לשם שמיים – לא להידחות מעמ"י ולהיות כעשיו וכישמעאל, ואם צריך בשביל זה להרוג את יוסף אז שיהיה, הם כבר חיסלו עיר שלמה כדי לשמור על ייחודיותו של עמ"י שלא יתבולל בכנענים, וגם לפי חלומותיו הוא עשיו – אז זה או אנחנו או הוא ואז – "ונראה מה יהיו חלומותיו" .

ודווקא ראובן, שהיה הראשון שעירער על בחירתו של יעקב ביוסף ע"י מעשה בלהה – שתפסה את מקום רחל באוהלו של יעקב במקום לאה אמו, ראובן במעשהו קינא לאמו וממילא ערער על בחירתו של יוסף כממשיכו של יעקב בזכות רחל אמו.                                                        דווקא הוא מצילו מידם, כי יודע שאין צורך להרוג את יוסף, כי הרי כבר נכשל בשליחותו להטות את לב אחיו אליו לשלום ואפשר להשיבו לאביו ואין כבר סכנה שהם יידחו בגללו מעמ"י.

וכשיוסף מגיע אליהם, הם מפשיטים אותו את כתונת הפסים (שייחדה אותו מהם והעידה על נבחרותו) וזורקים אותו אל הבור (ויוצא שפעמיים בגדו הכשילו – כתונת הפסים, והבגד שהשאיר ביד אשת פוטיפר, אך לבסוף זכה לבגדי מלכות: "וילבש אותו בגדי שש וישם רביד זהב על צווארו").

ומדוע יהודה מציע למוכרו לישמעאלים, הרי כל עוד יוסף חי יש איום על כולם שיחזור בסופו של דבר מהשבי וידחה אותם מעמ"י, כמו שיעקב למרות נדודיו לחרן חזר בסוף ברכוש גדול (למרות שכל הסיכויים היו נגד זה) ודחה את עשיו ממקומו?

אלא כאן נגלית גדולתו של יהודה , כי יהודה אומר אדרבה, אם יוסף הוא הנבחר, אז שיהיה זה במשחק הוגן, לא חוכמה שנמצא על אוזן יעקב כל הזמן וגורם לו לבחור בו. (כמו שעשיו רימה את יצחק כל חייו עד שגרם לו כמעט לבחור בו כממשיך במקום יעקב) כי אין זה הוכחה, אדרבה – ילך יוסף כעבד למצרים וזה ניסיון אמיתי, ואם באמת ה' בוחר בו כממשיך של עמ"י ולא בנו אז – "אין עצה ואין תבונה כנגד ה'", אך אם נהרגהו אנחנו, זה גם לא עמידה בניסיון שלנו אלא בריחה, אנחנו צריכים להוכיח שאנו ראויים להיות שבטי ישראל בזכות מעשינו ולא בגלל שחיסלנו את היריב.                                                                                                         

ואחיו שומעים לו ויוסף נמכר לישמעאלים ואחיו שוחטים שעיר עיזים (כמו שיעקב לקח שני גדיי עיזים טובים, ואמו עשתה אותם מטעמים להטעות את אביו בברכות וכן את עורות גדיי העיזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צווארו כדי להטעות את יצחק, וכפי שהוא הטעה את אביו ,כך מטעים אותו בניו בדם העיזים) וטובלים את הכתונת בדם, מטעים את אביהם כדי שיבחר בהם ולא ביוסף, כפי שהוא בשעתו הטעה את אביו כדי שיבחר בו ולא בעשיו.

כשיעקב רואה את כתונת בנו וחושב שנטרף, מבין שטעה לגבי כך שיוסף הוא הנבחר.

ובעצם – כל בניו הם ממשיכי דרכו, והאפליה מצדו הייתה טעות, ובעצם שלח את יוסף אל מותו כשלא מוכשר להתמודד עם העולם מחוץ לבית, וכנראה שנטרף כעונש משמיים, גם לו וגם לאביו, על כך שחשבו ששאר האחים יידחו מעמ"י ויוסף הוא הנבחר.

וכעת האשמה והחרטה שמרגיש יעקב לא מאפשרות לו להתנחם ומתאבל על בנו ימים רבים. ובזמן שיוסף יורד מצרימה, יהודה יורד מאת אחיו ושתי הירידות דומות – ירידה לצורך עלייה. מזה יוצא משיח בן יוסף ומזה יוצא משיח בן דוד. ושוב גדי העיזים מתערב בעניין (כמו בעניין כתונת יוסף) שיהודה שולח ל'קדשה בעיניים', וכמו שבגד הכשיל את יוסף (כתונת הפסים), כך בגד מכשיל את יהודה ("ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף ותתעלף"), ובזמן שיוסף נמכר לפוטיפר שר הטבחים וה' אתו – "וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו".                                                                                                      

אצל יהודה המצב הפוך, ה' הורג את שני בניי ער ואונן וכשיוסף לא מתפתה לאשת פוטיפר – "ויעזוב בגדו בידה ויצא החוצה" – יהודה נופל ברשתה של 'הקדשה על הדרך', והצעיף שמתכסה בו מטעה אותו וגם הוא עוזב פתילו וחותמו ומטהו בידה.  אך לאחר שעשה מעשה – שיוסף לא עשה, ויוסף נכנס לכלא לשתים עשרה שנה על כך, יהודה להיפך, נולדים לו תאומים – והבכור פרץ שפורץ החוצה.

ולכאורה ממעשה פריצות נולד, שפרץ את הגדר ודווקא מפריצה זו נולד מלך המשיח ומנחשון בן עמינדב שקופץ קדימה לים סוף לפני כולם, ומבועז ורות המואביה בגורן ששוכבת למרגלותיו – זו שבאה ממואב שנולד ממעשה זנות של בת עם אביה לוט, וכשרות נישאת לבועז, אומרים כל העם והזקנים אשר בשער: "ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה" – אותו פרץ שפרץ מהרחם, גם רות פרצה והעזה לתבוע נישואים מבועז ע"מ לעזוב את עמה ומולדתה ולהדבק בעמ"י.                                                                                     

ולאחר מכן, דוד ובת שבע עם כל ההשתלשלות של מות אוריה – דווקא מכזה סיפור יצא שלמה המלך שבנה את בית המקדש וממנו ייצא משיח בן דוד במהרה בימינו. אז רואים שדווקא ממעשה פריצות לכאורה, מולידים את מלך המשיח – פסגת המדרגה שיהודי יכול להגיע אליה, פסגת הקדושה שהתחילה ב'קדשה', ודווקא ירידה זו הביאה לעלייה הכי גדולה.

מצד שני, יש לנו את יוסף הצדיק שחי בתחושת ייעוד חזקה מאוד שהוא ממשיכו של יעקב וזוכה לחלומות נבואיים על עתידו ולא מתרגש משנאת אחיו ומקנאתם בו, כי הוא חי בעתיד ולא בהווה.

וכאשר נמכר לעבד במצרים, הוא לא מתייאש וממשיך בביטחונו בה' ויודע שהכל מוליך לייעוד שאותו חש בעצמותיו, ואכן כל מה שעושה – ה' אתו במוחש וכל מה שנוגע – מתברך.

(בניגוד ליהודה שכל מה שעשה התקלקל – מכירת יוסף, בנו ער שמת, בנו אונן שמת, שלה שלא מתחתן, תמר שטעה בה ורצה לשורפה ונאלץ להודות ולספוג את הבושה הגדולה של חשיפת מעשהו ב'קדשה' בפתח עיניים).                                                                             

ויוסף פועל לפי הספר, כנדרש מבן יעקב, ולא מתפתה לאשת אדוניו וירא מאלוקים ובורח ממנה ועוזב בגדו בידה ובתמורה, מושלך לכלא וגם שם לא מתייאש ונושא חן בעיני כולם, כי ה' אתו ושר בית הסוהר נותן בידו את כל האסירים "אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו באשר ה' אתו ואשר הוא עושה ה' מצליח". ויש עליו שמירה חזקה של ה' בכל אשר יפנה, בפרט בכלא המצרי שזה המקום הכי גרוע לעבד יהודי, כי יכול ליפול להתעללות של האסירים והסוהרים המצריים ובפרט בחור עדין ויפה כמו יוסף.

וקורה פשוט נס וה' שומר עליו מכל משמר.

(והמילה "מאומה" שחוזרת בסיפור יוסף במצרים – "ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל", "ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו", "אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו".ה  מילה זו מזכירה לנו את ניסיון העקידה שמלאך ה' קורא אל אברהם בטרם ישחט את בנו: "ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", וכך יוסף בניסיונו במצרים ה' שומר עליו שלא ישלחו בו יד ולא יעשו בו מאומה).

ואין ספק שיוסף מרגיש שמירה זוומודה בכל יום לה' עליה ויודע שלמרות שהוא נשלח לכלא על מצווה שעשה, ואילו היה מתפתה לאשת אדוניו מצבו היה הפוך, כי היה מתקדם בבית פוטיפר ע"י אשת אדוניו במקום להיות מושלך לכלא, אך יוסף לא שוכח את אלוקיו ואת חינוכו בבית אביו וממשיך לבטוח בה' למרות הכל.

ובהיותו בכלא נזכר בשליחות של אביו להצליח להפוך את אויביו לאוהביו ומה שלא הצליח עם אחיו הוא מיישם כעת בבית הסוהר על האסירים הכי גרועים ומצליח לקנות את לב כולם.

ולשם כך נדרש מיוסף לשבור את טבעו – המנותק מחיי העוה"ז והחי בעולמות רוחניים משלו, וצריך לרדת לתוך הלכלוך ולהתבוסס בו ולשמוע ולהקשיב לקשיים של זוהמת החברה המצרית. 

ופתאום יוסף החולמני והמתגרה באחיו, שרב עם כולם ומצליח לגרום לכל אחיו לשנוא אותו, אותו יוסף הופך לאדם הכי אהוב בכלא, שכל האסירים מופקדים תחת ידו ,וכאשר רואה את שר המשקים ושר האופים שפניהם רעים וזועפים הוא מתעניין בשלומם ושואל: "מדוע פניכם רעים היום?" הזהו יוסף?! שלא שם לב לאחיו שלא מדברים אתו וממשיך לספר להם חלומות שמרבים את שנאתם כלפיו ומביא דיבתם רעה אל אביהם, ומסתובב כמו טווס עם כתונת פסים, כשכל אחיו מסתובבים עם כתונת פשוטה ולא חושש לפגיעה ברגשותיהם של אחיו ולא רומז לאביו שלא יפלה בינו לבין אחיו, ודווקא כעת עם אנשים זרים ומוזרים מגלה כזו רגישות לזולת ופותר להם את חלומותיהם ומגלה אכפתיות והבנת נפש הזולת, עד כדי כך שכששר המשקים מספר את חלומו ליוסף, מבין יוסף שזה ששר המשקים בחלום סוחט בעצמו את הענבים לתוך כוס פרעה ולא משאיר זאת לאחד העובדים הכפופים לו, דבר זה מצביע על אהבתו למלך ולא רואה פחיתות כבוד בכך שהוא בעצמו שר המשקים יסחט את הענבים לכוס פרעה ומכך מבין יוסף שאדם כזה מסור- ודאי יחזירו המלך לתפקידו.

לעומת זאת, שר האופים שבחלומו לא טורח בעצמו לאפות שום דבר וכל מאכל פרעה נמצא ב'סלי חורי' – שהם סלים פשוטים, סלי נצרים קלועים במקום בקערות זהב מכובדות כפי שראוי למלך ואפילו לא אוחז את הסלים בידו לשמור על המאפים, אלא הם על ראשו – וזה מעיד על גאווה ושחצנות וחוסר מסירות למלך ואף על רשלנות פושעת בהשגחה על מזון המלך – דבר שיכול לגרום אסון למלך אם מישהו ירעיל את המזון שמונח ללא השגחה, ולכן מבין יוסף בדקות אבחנתו שאדם כזה לא ראוי להיות שר בממלכתו של פרעה ואין ספק שפרעה יוציאו להורג בתלייה והעוף יאכל את בשרו.

וכך יוסף עומד בניסיון שלשמו שלחו אביו יעקב, ולמרות ששר המשקים שוכח את יוסף, אין יוסף מתייאש וממשיך לבטוח בה'.

אם כן, מדוע משיח בן יוסף יוצא מיוסף הצדיק ומיהודה יוצא משיח בן דוד שהוא ברמה יותר גבוהה ממשיח בן יוסף, והוא יביא את הגאולה השלימה באחרית הימים, ואילו משיח בן יוסף הוא רק שלב מוקדם בגאולה?

ואכן יש לומר – נכון, יוסף פועל בדיוק לפי הספר ויהודה פורץ את כל גדרי הספר ודווקא מיהודה נבחר להיות הגואל האחרון של עמ"י. כי נכון, יוסף נשאר נקי ולא מתלכלך בשום דבר וה' אתו בכל מהלך ולעומת זאת יהודה מעז ונופל, פורץ ונכשל ולכאורה ה' נגדו ולא מאיר לו פנים, וכן תמר פורצת גדרים, וכן בנות לוט ורות המואביה שיצאה מהן, ודוד ובת שבע – כולם פורצים גדרות, כלפי חוץ הדברים מכוערים, אך כולם מכוונים לשם שמיים ולא חסים על כבודם, ואיך זה נראה כלפי חוץ, כי מכוונים לשם שמיים!

תמר שרוצה ילדים מיהודה, ששייכים לעמ"י, מוכנה להישרף חיים  ולא לבייש את יהודה ומוכנה להיות 'קדשה בעיניים' כדי ללדת את זרע ישראל, למרות שזה נוגד לחלוטין את טבעה וצניעותה, אך לשם שמיים היא מוכנה לשבור את טבעה ומי ששובר את טבעו ה' שובר את הטבע למענו.

ויהודה שלכאורה נופל ברשת ה'קדשה בעיניים' ומפחד פן יהיה לבוז כשרעהו העדולמי לא מוצא אותה כדי לתת לה את גדי העיזים, אולם כשמראה לו תמר את החותמת הפתילים והמטה, לא מתכחש לה ומודה על האמת למרות הביזיון הגדול שכ"כ חשש ממנו.

וכן דוד המלך במעשה בת שבע שיכל להתכחש למעשהו (כפי שעשה שאול במחיית עמלק שהאשים את העם שחמל על מיטב הצאן ולא הודה מיד בטעות), אך דוד מודה מיד ואומר: "חטאתי לה'", ולנו זה לא מובן, אך שמלך יאמר חטאתי ויודה על הטעות, זה ניסיון קשה מאוד בשבירת הטבע וככל שטבעו של אדם חזק כך שבירתו קשה, ומי לנו בעל תחושת כבוד כמלך ישראל שצריך לוותר עליה למען ה' בדיוק כפי שעשה יהודה בפני תמר.

וכפי שהסברנו כבר בפרשות הקודמות, זה תכלית רצונו של ה' בבריאה – קידוש החומר, וככל שהחומר חזק יותר וקשה יותר והאדם בעל מידות קשות כמו דוד האדמוני שדומה לעשיו בטבעו, ברגע שהופך אותו לרצון לקבל ע"מ לתת לה', דווקא הוא עולה על כל האחרים שהולכים לפי הספר ומידותיהם טובות מטבעם וה' איתם בכל צעד.

ויש לשים לב שאשתו הראשונה של יהודה היא בת שוע שאיבדה שני בנים ותמר – תמורתם ילדה שני בנים ליהודה, במקום ער ואונן מבת שוע – פרץ וזרח מתמר. וזרח נקרא כך כי הוציא ידו ראשון והמיילדת קשרה על ידו חוט שני לאמור: "זה יצא ראשונה" ושני זה אדום שמזכיר את עשיו שיצא ראשונה והיה אדמוני, אך פתאום פורץ פרץ קדימה ועוקף את זרח שבידו השני והופך אותו לשני, כפי שיעקב בתחילה אחז בעקב עשיו ובסוף פרץ ועקף אותו ולקח לו את הבכורה, כך פרץ פורץ ועוקף את זרח השני – השני ולוקח לו את הבכורה וממנו יוצא המשיח.

אך בניגוד לעשיו ויעקב שבבטן רבקה נאמר: "והנה תומים בבטנה" ,כאן נאמר "והנה תאומים בבטנה" – כאן שניהם צדיקים ומתואמים ושם רק אחד יצא תמים.

בפרשה זו רואים שדווקא הביזיון שספג יהודה בהודאתו – זה מה שהביא לו את המלוכה לדורי דורות, כי המתבזה לשם שמיים עולה על הצדיק שמקדש שם שמיים בהתנהגותו לפי הספר!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *