פירוש לתורה

יגאל עמיר: פירוש לפרשת שבוע וישלח

בס"ד

הפרשה הקודמת מסתיימת בפגישת יעקב עם מלאכי אלוקים ויקרא למקום מחניים, ותחילת פרשתינו מתחילה בשליחת מלאכים לעשו ופיצול מחנה יעקב לשניים – מחניים.

הפרשה הקודמת עומדת בסימן של יציאה – בריחה, יעקב בורח מעשו לחרן ויעקב בורח מלבן לארץ כנען. בפרשתנו המצב הפוך – יעקב נלחם, נלחם בעשו, נלחם בשכם, נלחם בשרו של עשו. והמילה "וישלח" ניתן לפרש גם במובן של שלח – נשק, כמו שנאמר ב"נחמיה" שהיו בונים החומה ביד אחת וביד השניה מחזיקים בנשק להגנה מהאויבים שרצו לסכל את בניית החומה – "באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח" (נחמיה ד')

יעקב שולח מלאכים אל עשו אחיו – "ארצה שעיר שדה אדום" ונשאלת השאלה – איזה מלאכים? האם בני אדם או מלאכים מהמחנה שפגש במחניים? מכך ששם נאמר מלאכי אלוקים וכאן נאמר מלאכים סתם משמע שכאן זה מלאכים – שליחים, בני אדם ולא מלאכי אלוקים, וכן מכך שאומר להם למסור דברים בשמו לעשו, משמע שזה לא מלאכי אלוקים, כי הלא עשו לא ראוי לראות מלאכי אלוקים.

ונשאלת השאלה מדוע יעקב מעיר את הדוב מרבצו ומדוע שולח אליו שליחים להודיע על הגעתו, הרי רבקה אמו אמרה לו כששלחה אותו לחרן, כי תשלח אחריו לקרוא לו חזרה ברגע שתשכך חמת עשו ועד כה לא שלחה, סימן שעדיין לא שככה חמתו אז מדוע יעקב שולח שליחים להודיע על הגעתו, הלא ה' אמר לו לחזור לארץ אבותיו אז מה יש לו לדאוג מעשיו ובפרט לשלוח לו שליחים להודיע שבא?!

כמו כן מדוע שולח יעקב שליחים לשעיר שדה אדום הלא בסוף פרשתינו נאמר, שרק לאחר מות יצחק וקבורתו ע"י יעקב ועשו, עבר עשו לגור בהר שעיר – "ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו… וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו כי היה רכושם רב משבת יחדיו ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם וישב עשו בהר שעיר עשו הוא אדום" (בראשית ל"ו) וזה יקרה רק בעוד עשרים ושלוש שנה, כי כעת יעקב בן תשעים ושבע ובמות אביו יצחק – יהיה בן מאה ועשרים ורק אז עשו יעבור להר שעיר וישאיר את יעקב בחברון ששם גר יצחק בשנותיו האחרונות לאחר שכל חייו גר באזור באר שבע. אז איך הגיע כעת עשו לשעיר? ואיך יודע יעקב שעשו בשעיר, הלא כשעזב את באר שבע היה עשו בבאר שבע?

וכן באמת המלאכים פוגשים את עשו בשעיר ובסוף המפגש נאמר – "וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה" וגם יעקב אומר לעשו – "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" סימן שבזמן זה שהה עשו בשעיר אז גוברת השאלה מה היה דחוף ליעקב להעיר אותו הרי יכל לחזור לאביו בחברון בלי שעשו יודע מזה, כי הלא המרחק מחברון להר שעיר רחוק מכדי שעשו ישמע על כך מיד?

על מנת לענות על שאלות אלו יש ליישב קודם תמיהה גדולה יותר, בפרשת "תולדות" נאמר- שבהיות עשו בן ארבעים שנה נשא עשו שתי נשים חתיות – יהודית בת בארי החיתי ובשמת בת אילון החיתי שהיו מורת רוח ליצחק ולרבקה ולא מוזכר שנולדו לו ילדים מהן, לאחר מכן, לאחר בריחת יעקב לחרן, עשו נשא את מחלת בת ישמעאל אחות נביות וגם שם לא מוזכר ילדים שנולדו מהן.

לעומת זאת בפרשתינו, בסופה, מוזכרות שלוש נשים של עשו – עדה בת אילון החיתי (אולי אחותה של בשמת?), בשמת בת ישמעאל (אולי אחות של מחלת?) ואהליבמה בת ענה בת צבעון החוי, וכאן מוזכר שנולדו חמישה ילדים משלוש נשיו אלו, ולאחר מות יצחק עובר עשו להר שעיר ושם נולדים נכדיו.

אך לגבי אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי – מוזכרת בסוף הפרשה שושלת של שעיר החורי וילדיו שישבו בהר שעיר לפני עשו ואחת מצאצאיו של שעיר היתה אהליבמה בת ענה אשת עשיו, וכנראה שבזמן שיעקב חוזר מחרן הלך עשיו להר שעיר לקחת לאשה את אהליבמה הנ"ל ואז הגיעו אליו המלאכים עם המסר מיעקב ואז עשו הלך לקראתו עם ארבע מאות איש, שכנראה היו מיושבי הר שעיר ולאחר המפגש חזר לשעיר לקחת את אשתו החדשה אהליבמה ולאחר מכן חזר אל אביו לחברון עד מות יצחק ולאחר מות יצחק חזר להר שעיר ולקח לבנו הבכור אליפז את תמנע בת שעיר החורי לפילגש וממנה נולד עמלק.

אך כשהגיע לשעיר הוריש את החורי ותפס את מקומם ומאז נהפך הר שעיר לארץ אדום – "ובשעיר ישבו החורים לפנים ובני עשו יירשום וישמידום מפניהם וישבו תחתם" (דברים ב').

יש עוד להזכיר שכבר מאתיים שנה קודם לכן בזמן אברהם ומלחמת המלכים, כדרלעומר והמלכים אשר איתו הכו את החורי בהררם שעיר – "ואת החורי בהררם שעיר עד איל פארן" (בראשית י"ד).

אך כנראה שלא השמידו אותם לגמרי ושעיר ובניו נותרו מאותם חורים עד שהגיע עשו והשמידם וישב תחתם. אך מנין ידע יעקב בשעה זו שעשו נמצא בשעיר ולא בחברון לצד אביו? וניתן לומר ששיירות של סוחרים שהיו במסעות מארץ כנען לחרן סיפקו את המידע הדרוש אודות הקורה במשפחתו ויעקב היה מעודכן בכך שאביו עבר לחברון ועשו בשעה זו נמצא בשעיר, אך עדיין נשאלת שאלתנו מדוע להעיר שדים רדומים. וכבר העירו על כך במדרש בראשית רבה (ע"ה-ג') "מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו" (משלי כ"ו)-"אמר לו הקב"ה, לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב".

ועל כך יש לומר כפי שהסברנו בפרשה הקודמת, שבראות יעקב בחלום את הסולם ומלאכי אלוקים וה' מבטיח לו "והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך" (בראשית כ"ח) שניתן לפרש זאת, שברגע שיעקב ישוב אל האדמה של ארץ כנען נגמרת השמירה, ולכן יעקב נדר נדר "ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלוקים…" שבעצם ביקש שה' ימשיך להיות איתו גם לאחר שישוב אל בית אביו, וכעת כששב יעקב אל ארץ כנען ורואה מלאכי אלוקים (לא בחלום כמו בפעם הקודמת) וכן בשמעו מלבן שרדף אחריו כי ה' נגלה לו בחלום והזהירו מפגוע ביעקב, מבין יעקב שה' ממשיך לשמור עליו גם בשובו לארץ כנען ולא נגמרה השמירה, לכן יעקב משנה את מנהגו עד כה של בריחה מהאויב ולהיפך מעדיף את העימות איתו כי מבין שאי אפשר לברוח לנצח ואם ה' אמר לו לשוב לארץ מולדתו אין הוא רוצה יותר בבריחתו, לכן יעקב שובר את טבעו של איש השלום והפיוס ומבקש להתמודד עם עשו לכאן או לכאן. ולכן מכין עצמו למלחמה ומחלק את מחנהו לשני מחנות וכן לדורון ושולח מנחות לעשו וכן תפילה – מתפלל לה' שיצילהו מעשו, אך אין לו חשש על עצמו כי הרי ה' הבטיח לשמרו אלא יש לו חשש לבני משפחתו שעליהם לא הובטח ולכן אומר – "כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים" המכה שיכול יעקב לקבל זה מות האם והבנים ולא מותו שלו ועל זה הוא מתפלל לה'.

אך מצד שני, כאשר יעקב פוגש את עשו לא מוזכרים שני מחנות וכל משפחתו יחד איתו בפגשו בעשו, אז מה קרה לתכנית הראשונית של שני מחנות שאם אחד נפגע השני נשאר לפליטה?

התשובה לכך נמצאת בלילה לפני המפגש עם עשו, כאשר יעקב מעביר את משפחתו את מעבר יבוק (ושם מוזכר "ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבור את מעבר יבוק") ולא מוזכר שנים עשר ילדיו כולל דינה ומדוע? וגם לפי המדרש שהטמינה בארגז מפני עשו, עדיין גם העברת הארגז ובתוכו דינה נחשב כהעברתה ומדוע נאמר אחד עשר ולא שנים עשר?

וניתן לומר כי הלא בסוף פרשתינו מוזכרת רשימה של – "אלופי עשו למשפחותם במקומותם אלוף תמנע אלוף עלוה… הוא עשו אבי אדום" וכשמונים את מספר אלופי עשו מוצאים אחד עשר אלופים והם כולם זכרים ולכן גם פה אחד עשר ילדיו הזכרים של יעקב הם משקל נגד לאחד עשר אלופי אדום ובאותו לילה הרי יעקב מתמודד עם שרו של עשו ונאבק עמו עד עלות השחר ומקבל את שמו – "ישראל" וכן נפגע בכף ירכו, אך מנצח את שרו של עשו, ולכן למחרת כבר מאחד את המחנות ולא חוצה אותם לשני מחנות כי יודע שבניצחון על שרו של עשו מובטח גם שלום ילדיו ואין לו מה לחשוש וצריך לבטוח בה', אך אם כן מדוע משתחווה שבע פעמים לפני עשו וקורא לו "אדוני" ולעצמו קורא "עבדך"?

וניתן לומר שכיוון שבמאבק עם המלאך לא יצא ללא פגע ונפגע קלות בירכו מבין יעקב שגם במפגש עם עשו עצמו תהיה פגיעה קלה מצידו ולכן מעדיף שהפגיעה תהיה בכבודו (של לכאורה התרפסות) מאשר פגיעה ממשית באחד מבני משפחתו, ולכן כשעשו רוצה להציג לפניו מן העם אשר איתו אומר יעקב – "למה זה אמצא חן בעיני אדוני" שלכאורה הלא כל הזמן ביקש למצוא חן בעיני עשו בשליחת המתנות לעשו ובשליחת המלאכים – "ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך", "כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני ואחרי כן אראה פניו אולי ישא פני", "ויאמר מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי ויאמר למצוא חן בעיני אדוני", אז מה קורה פתאום ששואל יעקב "למה זה אמצא חן בעיני אדוני" הלא זה מה שניסה לעשות כל הזמן?! ועל פי מה שאמרנו זה מובן – כי שליחות הדורונות היתה לפני המפגש עם המלאך והמאבק עמו שאז חשש מפני עשו, אך כעת שמובטח בניצחונו לא צריך למצוא חן בעיני עשו.

ויש כאן הדרגתיות – בברחו מעשו עשרים שנה קודם רואה בחלום מלאכי אלוקים, בברחו מלבן פוגש במציאות מלאכי אלוקים וכעת בעברו את מעבר יבוק נאבק ממש עם מלאך אלוקים שרו של עשו וזוכה לנצחו ולברכתו ונקרא מעכשיו "ישראל" ועולה מדרגת אוחז בעקב עשו (יעקב) לדרגת שר – שניצח את שרו של עשו (כפי שאומר הנביא – "בבטן עקב את אחיו ובאונו שרה את אלוהים וישר אל מלאך ויוכל…" (הושע י"ב)). ולכן נקרא "ישראל"- כפי שאומר לו המלאך-"כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" ולכאורה היה צריך לומר "ושרית עם אנשים ועם אלוהים ותוכל"? אלא שיותר קל להתמודד עם מלאך אלוקים שאין לו בחירה מאשר עם אנשים שיש להם בחירה, ולכן למרות שניצח את המלאך – שרו של עשו, נזהר יעקב במאבק עם עשו ומוחל על כבודו ולא נאבק עמו כמו שנאבק במלאך.

אך אם כן, מדוע במקום לחצות את הירדן ולהכנס לארץ כנען וללכת ישר לבית אל לקיים את נדרו ולאחר מכן להמשיך לבית אביו שבחברון, נעצר פתאום יעקב ובונה לו בית בסוכות (מקום הקרוב מאוד לפנואל ששם נאבק בשרו של עשו, כפי שרואים בספר שופטים (פרק ח'), שגדעון רודף אחרי זבח וצלמונע מלכי מדין ובדרך עובר בסוכות ומבקש לחם לאנשיו וכשמסרבים פונה לפנואל ומבקש לחם וגם הם מסרבים והכל קורה אחד אחרי השני סימן שהיו סמוכים אחד לשני)?

ויש לזכור, שלא אברהם לא יצחק ולא יעקב בנו בתים בארץ כנען אלא ישבו באוהלים ופתאום יעקב בונה בית, רגע לפני הכניסה לארץ ושוהה שם זמן רב, למרות שהמרחק מסוכות לבית- אל או אפילו לשכם הוא קילומטרים ספורים ומה עוצר בעדו שם? הרי אמור לקיים את נדרו בבית – אל?

וכמה זמן שהה יעקב וביתו בסוכות? עפ"י המדרש שהה שם שמונה עשר חודש, אך אם כן יוצא שבהגיעו לשכם, ראובן (שבמפגש עם עשו היה בן שתים עשרה ויוסף ודינה בני שש) היה בן שלוש עשרה וחצי ורוב הבנים היו פחות מגיל שלוש עשרה ודינה היתה בת שבע וחצי, ואם כן מדוע היא נקראת "נערה" בפרשת שכם ודינה, הלא נערה זה מגיל שתים עשרה ומעלה, וכן מדוע נאמר שם -"ובני יעקב באו מן השדה כשמעם יתעצבו האנשים" – משמע שכל בני יעקב היו כבר אנשים שזה מעל גיל שלוש עשרה, ובפרט כששמעון ולוי הורגים את כל אנשי שכם לא יתכן שהיו רק בני שתים עשרה, שלוש עשרה, בזמן מעשה כזה, ובפרט שיעקב מחריש כל זמן המשא ומתן בין בניו לבין שכם וחמור ואם רובם קטנים מגיל שלוש עשרה איך יתכן שיעקב שותק ונותן לבניו לנהל את המשא ומתן, הלא הם ילדים, וכפי שבמפגש עם עשו הם נקראים ילדים ולא מתייעץ בהם אז גם בסיפור עם שכם וחמור איך מפנה מקומו ונותן לבניו לנהל את המשא ומתן?

לכן נראה לומר, שיש סיבה טובה שיעקב נעצר על סף הכניסה לארץ ובונה בית בסוכות ושוהה שם עד שאחרון ילדיו עובר את גיל שלוש עשרה ונהיה איש – כלומר בסביבות שבע שנים (כך שיוסף ודינה בני שלוש עשרה כשעוזב את סוכות ועובר לשכם).

כי מרגע ששרו של עשו קורא בשמו החדש ישראל, מאותו רגע יעקב מבין שנפתח פרק חדש בחייו ומאיש פרטי בעל משפחה קטנה, מעכשיו והלאה הופך לאב של עם – עם ישראל שתפקידו ביקום להיות עם ה' ולקדש את שם ה' בעולם ובניו הם אבני הבניין של עם ישראל, ולכן בונה בית בסוכות ושם בונה את בית ישראל כהכנה לפני הכניסה לארץ כנען, ולכן מחכה שכל ילדיו יעברו את גיל שלוש עשרה ויגיעו למעמד של אנשים ואז ייכנסו לארץ כנען בדעה צלולה ובוגרת לשם שמים עם תפקיד מוגדר, בדיוק כפי שעם ישראל בעתיד ייכנס דרך הירדן לארץ כנען בתור עם ישראל עם תורה מסיני.

ולכן ברגע שיוסף, הקטן בבניו כעת, עובר את גיל שלוש עשרה נכנס יעקב ובניו לארץ והולך ישר לשכם וקונה שם את חלקת השדה ומציב מזבח וקורא לו – "אל אלוקי ישראל", בדיוק באותו מקום שסבו אברהם נכנס לארץ כנען לראשונה ובנה שם מזבח לה' שנראה אליו שם לראשונה (אך אז עוד לא היתה העיר שכם והמקום נקרא אלון מורה) ופה לראשונה נעשה שימוש בשם ישראל שניתן לו ע"י המלאך, אך פה במשמעות של עם ישראל ולא במשמעות של איש פרטי כמו אבותיו, שנאמר בהם אלוקי אברהם אלוקי יצחק, אלא אלוקי ישראל – העם ולא האיש. ושם לא בונה בית אלא נוטה אהלו כי בארץ כנען כל עוד הכנענים בארץ, בני ישראל הם רק גרים ותושבים ולא יכולים לבנות בתים, אלא רק לאחר מתן תורה והכניסה לארץ והשמדת עמי כנען כפי שנגזר בברית בין הבתרים "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם…" (בראשית ט"ו)

ויש לשים לב שכאן לא נאמר "ויבן מזבח לה'" (כפי שנאמר באברהם ויצחק) אלא "ויצב מזבח", לשון המזכירה את המצבה שיעקב חידש בתור פולחן ה' הן בבית אל והן בהר הגלעד והן במצבת קבורת רחל.

ואותה חלקת השדה שקונה יעקב מבני חמור אבי שכם במאה קשיטה, היא המקום השני שנקנה בארץ כנען בכסף מלא ע"י האבות (כי הראשון היה במערת המכפלה בחברון שקנה אברהם) באותה חלקה ייקבר יוסף בכניסת עם ישראל לארץ וזה המקום הראשון שיגיעו אליו עם ישראל בכניסה לארץ כדי לקיים את הברכות והקללות מול הר גריזים והר עיבל בשכם ולכן זה המקום הראשון שיעקב ובניו נכנסים וקובעים בו יתד בכניסה לארץ כנען.

וכאשר שכם בן חמור מטמא את דינה בת יעקב ויעקב שומע, אין הוא פועל, אלא מחכה לבניו שישובו מן השדה – "והחריש יעקב עד בואם" כי הוא כבר לא איש פרטי אלא עם, ועכשיו תפקיד בניו להתנהל כעם ואין הוא יכול לפעול בלעדיהם ולכן הוא מחריש לאורך כל המשא ומתן עם חמור אבי שכם ונותן לבניו את הפיקוד – "ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא ייעשה" – אין מדובר במשפחה פרטית ובמעשה פלילי רגיל בין תושבי העיר, אלא בעם ישראל, ואונס דינה זהו אקט מלחמתי כנגד עם ישראל ומעשה לאומני, שהשתיקה עליו תזמין מעשים קשים יותר מצד עמים אחרים כמו כל עם שלא יודע לעמוד על כבודו הלאומי. לכן נאמר -"נבלה עשה בישראל וכן לא ייעשה".

וכאשר חמור אבי שכם נשיא הארץ, מבקש את ידה של דינה עבור בנו שכם, זו בעצם הצעה שאי אפשר לסרב לה, בפרט שדינה מצויה בשבי בארמונו, אז כל הבקשה הרשמית היא בעצם אישור בדיעבד לפשע שעשה בנו, ואם יסרבו לו כמובן שלא יחזיר את בתם אלא ילחם בהם, כנשיא העיר מול משפחה קטנה, שאין לה סיכוי מול כל העיר ולכן בני יעקב עונים במרמה (ולא יעקב אביהם כי הוא מחריש עדיין), כי בתחבולות תעשה לך מלחמה ומציבים תנאי, שחושבים שבלתי אפשרי לבצעו ואז יאלץ חמור לשחרר את דינה, כי לא יכול למלא התנאי והתנאי הוא בעצם שעם שכם ייהפך לעם ישראל ע"י ברית מילה, כך שזו בעצם עסקה בין עמים. אך דא עקא וחמור ושכם מצליחים לשכנע את כל העיר שכם לתנאי הזה (אמנם עם שינויים קלים: לבני יעקב אמר שהם יחליטו איזה בנות לקחת משכם ואיזה בנות לתת לשכם העיר ואילו חמור לבני עירו אמר הפוך שאנשי שכם יחליטו איזה בנות לתת לבני יעקב – ואיזה בנות לקחת מבני יעקב, וכן הוסיף עוד דבר שלא הוסכם – "מקניהם וקניינם וכל בהמתם הלא לנו הם"), וכאשר כל העיר מלה את עצמה, נותרת ברירה קשה לבני יעקב הלא כעת ייאלצו להסכים לנישואין של דינה עם שכם ולא רק זה, אלא גם ייאלצו להיות עם אחד עם אנשי שכם ולהתחתן ביניהם וכך ייעלם עם ישראל בתוך עם הארץ (כי ברית המילה לבדה לא מספיקה לגיור כי הלא גם ישמעאל מל וזה לא הפך אותו לחלק מעם ישראל, וכן בתנאי ההסכם לא התחייבו אנשי שכם לעזוב את אלוהי הנכר שעובדים ולדבוק בה' אחד אלוקי ישראל ואם כן יש כאן איום קיומי על עמ"י וייחודו, ולא יוכלו לסרב כעת, לאחר שאנשי שכם עשו פעולה כל כך קשה ואם יסרבו ויחזרו מההסכם ישמידום אנשי שכם על ההונאה ויצדקו!).

וההוכחה לכך שבני יעקב לא העלו זאת בדעתם שאנשי שכם יסכימו למול, כי אם היו מעלים זאת בדעתם היו מתנים שגם יעזבו את אלוהי הנכר שעובדים, אחרת לא שייך שיהיו לעם אחד. אך כעת מה עושים? ושוב יעקב שותק ומשאיר לבניו את ההחלטה מה לעשות, ואכן שמעון ולוי קמים ועושים מעשה והורגים את כל אנשי העיר הזכרים, ביום השלישי, בהיותם כואבים וחלשים ולוקחים את דינה מבית חמור ושכם והולכים, ואז שאר בני יעקב פושטים על העיר ובוזזים אותה ולוקחים בשבי את הנשים והטף וכל הבהמה והרכוש.

כי זו מלחמה בין עמים וכך נהוג במלחמות-תחבולות, ביזה ושבי. ואז יעקב פתאום מדבר לאחר שהחריש כל הזמן וכעת אומר רק לשמעון ולוי – "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי" – כלומר לא כועס עליהם שמבחינה מוסרית לא פעלו נכון, אלא מבחינה תוצאתית גורמים נזק ופעלו בחום ליבם ולא בשכלם ("כי באפם הרגו איש…" (בראשית מט)).

ולכן כועס רק על שמעון ולוי ולא על שאר האחים שבזזו את העיר, כי סובר שהיה מספיק לבזוז את העיר ביום השלישי ולקחת את דינה בלי להרוג את אנשי שכם, אך שמעון ולוי עונים לו: "הכזונה יעשה את אחותינו" – ואיזה תשובה זו על טענת יעקב שיש סכנה קיומית מצד עמי הארץ למשפחת ישראל?

אך זוהי בדיוק תשובת שמעון ולוי, אם רק היינו בוזזים את העיר ולוקחים את דינה, היינו מתנהגים כגנבים פשוטים ולא כעם ואז ממילא דינה היתה נחשבת לזונה פשוטה, חלק ממשפחת גנבים שמפקירים את בתם כדי שיוכלו לבזוז את העיר. אך כעת, שפעלנו כעם, שמשמיד את האויב שפתח נגדו במלחמה ע"י אונס אחת מבני עמינו ולקחנו סיכון שעמי האזור ינקמו בנו ובכל זאת פעלנו – זה מוכיח שאנו מתנהגים כעם ולא כמשפחה פשוטה ואחותינו איננה זונה אלא בת מלך שהפוגע בה כאילו פגע במלך ודינו מוות, ולהיפך דווקא עכשיו יבינו אותנו עמי האזור ויתייחסו אלינו כעם בפני עצמו שצריך להיזהר בכבודו ולא ירשו לעצמם לנהוג כלפינו כפי שנהגו אנשי שכם, כעוד משפחה בזויה שאפשר לקנותה בכסף ולחלל את כבוד אחותם. ואכן – "ויהי חתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב".

ודווקא כעת, אלוקים נגלה ליעקב (פעם ראשונה מאז חזר לארץ כנען) ואומר לו לעלות לבית אל ולעשות שם מזבח לה' ויעקב עולה לבית אל (לאחר שמטהר את משפחתו מכל אלוהי הנכר שבזזו וטומן אותם תחת האלה אשר עם שכם, והאם זה כולל גם את התרפים שגנבה רחל מלבן? והאם שמרה אותם עד כה או שזרקה אותם בדרך לאחר חיפוש אביה באוהלה בפרשה הקודמת?) ובונה שם מזבח (בונה ולא מציב כי כך ה' ציווה) וקורא שוב למקום "אל בית אל" (למרות שכבר קרא לו כך בפעם הראשונה). ויש לזכור שזה המקום השני שבו אברהם בנה מזבח בהגיעו לארץ כנען, כך שיש כאן הליכה בצעדי אברהם משכם לבית אל וכמו שה' נגלה לאברהם בשכם ובבית אל גם אלוקים נגלה ליעקב גם בשכם וגם בבית אל.

אך יש לשים לב, שבניגוד לפעם הקודמת שה' נגלה ליעקב בבית אל בברחו מפני עשו, ששם זה היה שם הויה, וכן בחרן שה' אמר ליעקב לחזור לארץ מולדתו זה היה שם הויה, אך מרגע כניסת יעקב לארץ כנען בשם ישראל נגלה אליו רק שם אלוקים ולא שם הויה עד יום מותו, בניגוד לאברהם ויצחק ואפילו יעקב בהיותו בשם יעקב, שאז שם הויה נגלה אליהם והשאלה מדוע?

והעניין הוא, שברגע שיעקב נהפך לישראל ונהיה עמ"י עם בניו, אז הוא כבר עם בין שבעים האומות המונהגות ע"י שם אלוקים והוא כבר לא איש פרטי כמו אברהם ויצחק ורק כשיבחר ה' להוציא את עם ישראל ממצרים ולתת לו את התורה רק אז יקרא שם ה' על עם ישראל בתור עם שמגשים את רצונו הפרטי של שם הויה בבריאה, אך עד אז עמ"י עדיין עם בין שאר העמים שחייב רק במצוות בני נח ולכן מונהג ע"י שם אלוקים ולא שם הויה.

וכעת שאלוקים נגלה ליעקב בבית אל וקורא לו ישראל ואומר לו- "פרה ורבה גוי וקהל גויים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו" ויעקב שוב מציב מצבה במקום – מצבת אבן ויסך עליה נסך ויצוק עליה שמן ופעם שלישית קורא למקום בית אל ומיד אחר כך בנסעו מבית אל, רחל יולדת את בנימין בבית לחם ומתה ובכך מתגשמת ברכת ה'- "פרה ורבה גוי וקהל גויים יצאו ממך", כי בנימין היחיד שנולד בארץ כנען והיחיד שנולד ליעקב כאשר הוא כבר עמ"י והיחיד שלא השתחווה לעשו יחד עם שאר אחיו.

וממנו יוצאים שני מלכים – שאול ואיש בושת, ולכן מרדכי היהודי מזרע בנימין, לא כורע ולא משתחווה בפני המן צאצא של עשו, בזמן שכל האחרים משתחווים, ובסוף פרשתינו מזכירה התורה שמונה – "מלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל" (כלומר לפני מלוך שאול משבט בנימין ראשון במלכים לעמ"י) ושמונה מלכים אלו לאדום מלכו לפני מלוך מלך לישראל בגלל שמונה הפעמים שיעקב קרא לעשו – אדוני.

רק לאחר לידת בנימין, נשלם עם ישראל על שנים עשר שבטיו ויעקב יכול לשוב אל יצחק אביו לחברון, כי במשך שלושה דורות נולדו שנים עשר בנים – לנחור אח אברהם נולדו שנים עשר בנים, לישמעאל אחי יצחק נולדו שנים עשר נשיאים וכעת הגיע הזמן שזרעו של יצחק יוליד שנים עשר בנים והם נולדים ליעקב ולא לעשו שמוליד רק חמישה בנים וכעת נשלם תפקיד האבות ומתחיל תפקיד הבנים שנים עשר השבטים של עם ישראל.

סיבה נוספת לכך, שיעקב מעביר את הפיקוד לבניו במעשה דינה ושכם, היא, שעד שנקרא בשם ישראל היה שמו של יעקב מלשון עקבה שצריך לפעול במרמה לשם שמים כמו הברכות עם אביו וכמו בגניבת לב לבן, אך מרגע שנקרא בשם ישראל שמשמעותו גם יושר בניגוד לעקבה ("והיה העקב למישור") איננו יכול יותר לפעול במרמה ולכן משאיר זאת לבניו והוא מחריש – "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה" – ולכן נאמר "בני יעקב", כי הם ממשיכים את תכונת יעקב לנקוט במרמה כשצריך, אך הוא כבר לא יכול, ואכן מעכשיו מרמים אותו והוא לא מרמה אחרים -(במעשה יוסף וכתונת הפסים שבניו מרמים אותו), ולכן לאחר שאלוקים קורא לו שוב בבית אל- "ישראל יהיה שמך" מיד לאחר מכן מתה עליו רחל שגנבה את התרפים מאביה ואין יעקב שם מיטתו באוהל לאה שגם היא רימתה אותו בלילה הראשון ושם מיטתו באוהל בלהה דבר שגורם לחטא ראובן, כי רחל ולאה שייכות לתקופה שהיה "יעקב" -בתור בנות לבן "הארמי" – הרמאי, אך כאשר נקבע שמו ישראל מלשון יושר נגמר תפקידן לצידו.

אמנם הוא נקרא ישראל כבר כמה שנים קודם- ע"י שרו של עשו, אך זה לא היה דבר בעיתו כיוון שהכריח את המלאך בכך – "ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני ויאמר אליו מה שמך ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל…"

וכן בספר הושע פרק י"ב נאמר "וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו", כלומר שמלאכו של עשו בכה והתחנן ליעקב שלא עכשיו הזמן לברכו אלא יחכה עד שיגיע לבית אל ושם יברכנו ה' ויקרא לו בשם ישראל ולא צריך לדחוק הקץ, אך יעקב התעקש ולכן ברך אותו המלאך אז, אך שמו ישראל נקבע סופית רק ע"י אלוקים בבית אל, ובעצם יוצא שבגלל דחיקת הקץ הזו השתהה יעקב בסוכות כדי שיגדלו בניו ויכנס בתור עם ישראל לארץ ולכן התעכב גם בשכם וקרה מעשה דינה ואילו לא היה דוחק במלאך לברכו ונכנס ישר לארץ כשעדיין שמו יעקב ולא ישראל, היה הולך ישר לבית אל ושם מתברך ונקרא שמו ישראל והיה נחסך ממנו מעשה דינה ושכם, אך מצד שני יתכן שאז רחל היתה גם מתה מוקדם יותר ממה שבפועל, כך שיש צדדים לכאן ולכאן האם יעקב היה צריך להתעקש על ברכת המלאך או לא.

ומצבת האבן האחרונה שמציב יעקב בחייו זה על מקום קבורת רחל, לאחר שילדה לו את האבן האחרונה בבניין עם ישראל – בנימין – "ויצב יעקב מצבה על קבורתה היא מצבת קבורת רחל עד היום", וכך בא לסיומו המסע שהחל בסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, ובאבנים ששם למראשותיו ולאחר מכן הקימן מצבה לה' ומסתיים בשתים עשרה אבנים של שבטי ישראל ובמצבת קבורת רחל עד היום הזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *