פירוש לתורה

יגאל עמיר: פירוש לפרשות שבוע ויקרא, צו, שמיני

בס"ד

פרשת ויקרא

ספר "ויקרא", העוסק בעיקר בתורת הכהנים (וכן שמו במדרש), מתרחש למעשה במשך שלושים יום – מראש חודש ניסן ועד ראש חודש אייר (שאז מתחיל ספר "במדבר").

בסוף פרשת "פיקודי", משה הקים את המשכן בראש חודש ניסן – ביום הראשון למילואים, ובטרם משח את המשכן וכליו וחנך את אהרן ובניו, מילא כבוד ה' את המשכן והענן כיסה את אוהל מועד, כך שנמנע ממשה להיכנס למשכן ("ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, כי שכן עליו הענן, וכבוד ה' מילא את המשכן" (שמות מ')).

ולכן משה נזקק לקריאה, בדיוק כפי שהיה לפני עלייתו להר סיני לארבעים יום לשם קבלת הלוחות הראשונים – "וישכון כבוד ה' על הר סיני, ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן" (שמות כ"ד).

למשכן יש שני שמות – 'משכן' ו'אוהל מועד'.

משכן – על שם שה' שוכן בקרב עם ישראל, ואוהל מועד- על שם שנועדשם לדיבור עם משה, ובכך מחליף המשכן את הר סיני (שם נועד עם משה ארבעים יום וארבעים לילה לשם מסירת הלוחות והתורה) ואת אוהל מועד שלאחר חטא העגל ("ומשה ייקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה, הרחק מן המחנה וקרא לו אוהל מועד, והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה… והיה כבוא משה האוהלה ירד עמוד הענןועמד פתח האוהל ודיבר עם משה… ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה, ומשרתו יהושוע בן נון נער לא ימוש מתוך האוהל" [שמות ל"ג]).

אך אוהל מועד של משה מחוץ למחנה, נבדל מאוהל מועד שבתוך המחנה (המשכן). בכך שבאוהל מועד של משה מחוץ למחנה, ה' היה ה"אורח" ומשה היה הקבוע, ולא נזקק לקריאה מאת ה', אלא להיפך – כשמשה בא אל האוהל – ירד עמוד הענן ועמד פתח האוהל ודיבר עם משה, ואילו כאן במשכן, ה' היה הקבוע ומשה האורח, ורק על פי קריאת ה', יכל משה להיוועד עם ה' – "ונועדתי לך שם ודיברתי איתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצווה אותך אל בני ישראל" (שמות כ"ה).

הפעם הראשונה שמופיע השם "אוהל מועד" – זה מופיע דווקא בדברי ה' אל משה בהר סיני, לפני חטא העגל, בצוותו אותו על פרשת המשכן – "ואתה תצווה את בני ישראל… באוהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות" (שמות כ"ז), ולאחר חטא העגל, כשמשה לוקח את האוהל שלו ונוטה אותו מחוץ למחנה – "הרחק מן המחנה וקרא לו אוהל מועד" – בוחר משה בשם זה, על סמך השם שה' אמר לו לגבי המשכן, וכעת, לאחר החטא שגרם לדחיית הציווי על המשכן, בנתיים האוהל שמחוץ למחנה מהווה תחליף למשכן ושם נועד ה' עם משה, ולכן משה קורא לו "אוהל מועד", ויתפקד כך עד הקמת המשכן, ואז יעבור השם הזה למשכן עצמו.

ושני השמות – משכן ואוהל מועד, התייחסו במקור לשני חלקים נפרדים במשכן:

המשכן – נקראו היריעות התחתונות שבגג המשכן, יריעות השש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני – "ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני, כרובים מעשה חושב תעשה אותם" (שם, כ"ו), כלומר, בעיקר מצמר כבשים.

והאוהל – נקראו יריעות העיזים אשר מעל היריעות התחתונות – "ועשית יריעות עיזים לאוהלעל המשכן" (שם, שם).

ובכך יש קשר לפרשתינו – שהקורבנות מן הצאן מתחלקים לכבשים ועיזים – שני ניגודים – כבוש ועז, כובש את כעסו לעומת עז הפנים.

העז הולכת בראש עדר הכבשים ומעיזהלתור נתיבים מסוכנים בהרים וכל הכבשים בעקבותיה כעדר כבשים ללא יוזמה והעזה כשל העז.

כך שיש שני צדדים לכל מין – חיובי ושלילי, שמשלימים זה את זה. וכך עם ישראל, מצד אחד הם רחמנים וגומלי חסדים וביישנים ככבש, ומצד שני הם העזים שבאומות.

ושתי התכונות נדרשות – עזות כנגד אויבי ה' והיצר הרע, וכיבוש המידות – בין אדם לחברו.

כי "כבש" הוא מצד אחד כבוש אך גם כובש. וכן "עז", מצד אחד הוא – עזות, ומצד שני – עוז ואמונה – "עזי וזמרת י-ה" (שמות ט"ו) ולכאורה יוצא, שבאוהל מועד שנטה משה מחוץ למחנה משה "קרא" לה' ולא להיפך, כי שם נאמר – "והיה כבוא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודיבר עם משה…ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו" (שם, ל"ג), יוצא שלפני הקמת המשכן, הקירבה בין משה לה' היתה גדולה יותר מלאחר הקמת המשכן, שאז רק עפ"י קריאת ה', משה נכנס למשכן להיוועד עם ה', וכבר לא יכול לנהוג כדבר איש אל רעהו, מתי שרוצה, כפי שהיה באהל מועד של משה, ומדוע?.

הרי הקמת המשכן כיפרה על חטא העגל וצריכה להיות כעת יותר קירבה בין ה' לעם ישראל המיוצג על ידי משה, מאשר לפני הקמת המשכן, ומדוע קורה להיפך?.

וכדי לענות על שאלות אלו, יש לברר את משמעות הפועל – "קרא", והקשר בינו לבין הפועל "קרב" הנבדל ממנו במספר אחד בלבד (בגימטריא), וממנו נגזרת המילה "קרבן" שבה עוסקת פרשתינו ורוב ספר "ויקרא".

ולפני כן יש לזכור, שמעמד הר סיני, בו ניתנה התורה, מוגדר בנביאים ובכתובים כקשר של נישואין בין ה' לעם ישראל כדכתיב בשיר השירים – "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעיטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו" (שיר השירים ג'), ואומר המדרש רבה במקום – "ביום חתונתו, זה סיני, כחתנים היו, דבר אחר, ביום חתונתו- זה אוהל מועד…" וכן ביחזקאל – "ואעבר עליך ואראך והנה עתך עת דדים ואפרוש כנפי עליך ואכסה ערותך ואשבע לך ואבוא בברית אתך, נאום ה' אלוקים ותהיי לי" (יחזקאל ט"ז).

וחטא העגל נמשל לאשה מזנה תחת בעלה, המפרה את קשר הנישואין – "ריבו באמכם ריבו, כי היא לא אשתי ואנוכי לא אישה, כי זינתה אימם הובישה הורתם" (הושע ב'), והקמת המשכן ושכינת ה' באוהל מועד בקרב עם ישראל, מורה על חידוש קשר הנישואין ותיקון חטא העגל.

וכל זמן שלא תוקן חטא העגל, תפקד אוהל מועד של משה מחוץ למחנה, ושם נועד משה עם ה' ללא קריאה והזמנה משמיים, אך זה לא מורה על קירבה יתירה אלא להיפך – ורק לאחר הקמת המשכן ושכינת ה' בתוך עם ישראל, שחודש קשר הנישואין, אז מוסדרים גם דרכי הקשר בין ה' לעם ישראל, שמשה הוא נציגו.

וכפי שהסברנו בפרשת "כי תישא", שבחטא העגל נוצר אי סדר – "וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם", ותחילת הסדר היתה ע"י הקריאה – "מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי" (שמות ל"ב).

ואז היתה הפעם הראשונה, ששבט שלם התבדל משאר המון העם, וגמר הסדר יהיה בהקמת המשכן וחודש אחריו בחלוקת השבטים לדגלים מסביב למשכן.

וחלק מהסדר, זה צורת הקשר בין ה' לעם ישראל ע"י קריאה למשה לאוהל מועד, ולא כפי שהיה לפני הקמת המשכן, באוהל מועד של משה שמחוץ למחנה, שבבא משה אל האוהל ירד עמוד הענן פתח האוהל ודיבר עם משה כדבר איש אל רעהו, לאחר הקמת המשכן שחוזר הסדר וחודש קשר הנישואין, צורת הקשר היא כמלך אל עמו, ולא כאיש אל רעהו.

וכפי שמובא במגילת אסתר – "כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימים אשר לא ייקרא, אחת דתו להמית" (אסתר ד').

ואכן, כפי שנראה בפרשת "שמיני", שנדב ואביהוא אשר באו אל החצר הפנימית (קודש הקודשים) בלא להיקרא – מתו. מה שאין כן לפני הקמת המשכן, נאמר "ויראו את אלוקי ישראל… ואל אצילי בני ישראל לא שלחו את ידו ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו" (שמות כ"ד) – ושם היו גם נדב ואביהוא, ואז ה' לא שלח ידו אליהם.

אך כעת לאחר הקמת המשכן, זה מצב חדש שדורש סדרים וכללים כדי להתקרב מי שמתקרב בלי להיקרא – פורץ גדר, וקירבה בלי קריאה גם אם נובעת מהתלהבות של קדושה, כבר לא מתקבלת בברכה – "והזר הקרב יומת" (במדבר א'), כי קריאה זה הזמנה להתקרב, ולכן "לקרוא בספר" פירושו להזמין את משמעות המילים בספר להבנת שכל הקורא ולכן לקרוא בשם את הילד הנולד, זה להזמין את המהות הרוחנית של נשמתו לחול על הילד, ולכן המילה "קרואים" פירושה מוזמנים-"ויתן להם מקום בראש הקרואים" (שמואל א', ט').

ומי שרוצה להתקרב אל ה' ללא קריאה, צריך לעשות זאת ע"י קרבן – "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" – מי שרוצה להתקרב יקריב קרבן לה', אך גם בקרבנות יש כללים מוגדרים שנקבעים ע"י ה' ולא ע"י האדם (בניגוד לעובדי האלילים שמקריבים קורבנות לאלוהיהם ע"פ רצונם והגדרותיהם עד כדי שמקריבים את בניהם למולך).

וכל ספר "ויקרא" הוא בעצם קביעת כללים מוגדרים לקירבה אל ה' ולקדושה, של הכהנים ושל עמ"י, ע"י הגבלות של נישואין ומאכלים ודיני טומאה וטהרה הנדרשים מהרוצה להתקרב אל הקודש.

ופרשתנו עוסקת בפנייה אל עמ"י – "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם…" שכאשר מי מבני ישראל רוצה להתקרב אל ה', יש מספר דרכים לעשות זאת: בתחילה קרבן עולה, שעולה כולו לה' ואין למקריבו כלום, וזו הקרבה שלמה מצידו.

ולאחר מכן מנחה, שגם אין למקריבה כלום, אך לכהנים יש לאכול את הנותר לאחר הקטרת הקומץ. ולאחר מכן, קרבן שלמים שיש ממנו חלק לה' (החלבים), חלק לכהנים – חזה ושוק, והשאר לבעלים – ישראל, שצריך לאכלו בטהרה (עניין שמוזכר במקומות אחרים, ואילו בפרשתנו מוזכר רק מה שעולה לה' מכל קרבן, ולא חלק הכהנים והבעלים.

כי פרשתינו באה להדגיש את הנתינה לה' מכל קרבן, ולכן ההדרגה בקרבנות נבחנת לפי עוצמת הנתינה לה', ולא לפי חשיבות הקרבן וקדושתו, כי אז השלמים היו צריכים להיות בסוף – אחרי החטאת שהיא קדשי קדשים, בניגוד לשלמים שהם קדשים קלים – כפי שבאמת הסדר בפרשה הבאה – פרשת "צו") ורק בסוף מוזכרים קרבנות החטאת (הבאה על שוגג) וקרבן עולה ויורד (הבא על מזיד שאחריו שוגג), והאשם (שרובם באים על מזיד) כי הם באים בחובה, ולא בנדבה כמו העולה, המנחה והשלמים, ולכן יותר רחוקים מרצון ה' וקירבתו – כי באים על חטא ולא לכתחילה. ופחות יש בהם התקרבות לה', אלא יותר – אי התרחקות.

לעומת זאת הפרשה הבאה – "צו" עוסקת בציווי של הכהנים לגבי הקרבנות ולכן פותחת במילים – "צו את אהרן ואת בניו לאמר", ולכן שם מודגש יותר תפקידם של הכהנים בכל קרבן, כי ההתקרבות של הכהנים – זו עבודתם במשכן ולא הבאת קרבנות משל עצמם.

ובפרשתנו, בכל קרבן בפני עצמו יש גם הדרגתיות של קירבה:

בקרבן עולה – הדרגה הגבוהה – פר בן בקר זכר תמים – כי זה הכי יקר בבהמות ולכן המתנדב עולה לה' ומביא בן בקר, זו הקירבה הכי גדולה בגלל ההקרבה הגדולה מצידו, כי הכל עולה לה' ואין למקריב כלום בקרבן, ורק העור הולך לכהנים, אך לא למקריב.

הדרגה השנייה – עולה מן הצאן – כבש או עז – זכר תמים יקריבנו – עולה פחות מבן בקר אך עדיין יקר יחסית לעוף.

הדרגה השלישית – עולה מן העוף – תור או בן יונה – הכי זול בעולות, אך עדיין עולה -"אשה ריח ניחוח לה'", כי לעני זה הקרבה. "ואחד הממעיט ואחד המרבה ובלבד שיכוון ליבו לשמיים" (מנחות ק"י).

לעומת זאת, בקרבן המנחה, שבניגוד לקרבן עולה שמביאים אנשים אמידים, קרבן מנחה בד"כ מביאים העניים ביותר, ולכן ההדרגתיות הפוכה – מהכי עני שמביא מנחת סולת שזו המנחה הכי זולה – כי מורכבת מסולת ושמן ולבונה בלבד, ולמרות זאת ממוקמת ראשונה בדרגות המנחות, כי העני המביאה, עבורו זה כמו להקריב את נפשו ולכן נאמר במנחה "ונפש כי תקריב", ואילו מנחת מאפה תנור הנאמרת לאחר מנחת סולת היא קצת יותר יקרה, כי דורשת הכנה יתרה, ולכן מדובר באדם שלא הכי עני, וכן מנחת מחבת, עולה יותר, ומדובר באדם פחות עני המביא מנחת סולת ולכן ההקרבה פחותה.

ועדיין מנחה דומה לעולה, למרות שלא הכל עולה לה' אלא רק הקומץ, והנותר נאכל ע"י הכהנים, אך גם זה כמתנה משמיים להם – כי נאמר במנחה – "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קדש הקדשים מאשי ה'" – למרות שהכהנים אוכלים – זה קודש קודשים מאשי ה', ולא מהישראל שהביא את המנחה ונותן חלק לכהן כפי שקורה בקרבן שלמים שבו נאמר – "כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל" (ויקרא ז').

ולכן כל המנחות שהזכרנו – "לא תיעשה חמץ" – "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'", אך קרבן ראשית – שתי הלחם בשבועות ופירות הביכורים המועלים לירושלים החל מחג השבועות כן נעשים מחמץ ומדבש (בהתאמה), אך לא עולים למזבח לריח ניחוח, אלא ניתנים ישירות לכהנים.

ולעומת זאת – "על כל קרבנך תקריב מלח" – בניגוד לשאור ודבש שאף פעם לא עולים לה' על המזבח – מלח תמיד עולה עם כל קרבן. כי שאור זה סמל הגאווה שבשרשו של כל יצר הרע כמו שהשאור גורם לבצק לתפוח כך הגאווה גורמת לאדם להתנפח – "וישמן ישורון ויבעט" (דברים ל"ב), "השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך… פן תאכל ושבעת… וכל אשר לך ירבה ורםלבבך ושכחת את ה' אלוקיך… ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח').

ודבש זה סמל התאווה ושרש התאוות הגופניות (בניגוד לגאווה ששייכת יותר לנשמה ולרוח) – "דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו" (משלי כ"ה), "אכול דבש הרבית לא טוב" (שם, שם).

כי דבש שייך למותרות ולא לצורך ההכרחי , ולכן כנגד שני אלה באה ברית מלח – "וכל קרבנך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלוקיך מעל מנחתך, על כל קרבנך תקריב מלח" כי ריבוי במלח הורג, ומיעוט במלח – תפל, ורק מלח במידה הנכונה נותן טעם, וזו בעצם כל התורה כולה – ה'מידתיות', תהנה מהעולם הזה, אבל במידה שהתורה מתירה ובגבולות שה' מציב ע"י מצוות התורה – תתקרב אך לא יותר מדי ורק עפ"י הכללים שה' קבע.

ומלח נשמר לעולם ולא נרקב או מסריח וגם משמר מאכלים לתקופה ארוכה.

ורק בחג השבועות – חג מתן תורה – מביאים שתי הלחם מן החמץ וביכורים מפירות הארץ המסמלים את הדבש והמתיקות, כי אמנם בראתי יצר הרע, אך בראתי תורה תבלין, וההגנה של התורה בחג השבועות מאפשרת גם לשאור ולדבש להיתקן ולעלות לקדושה, כי ע"י התורה ניתן לקדש את חומריותם.

וכעת, בנבדל משאר המנחות, ניצבת מנחת העומר – מנחת הביכורים, המובאת מן השעורים – "אביב קלוי באש גרש כרמל", ובניגוד לארבע המנחות הקודמות, הבאות נדבה, זו באה חובה – להתיר את התבואה החדשה, וכיוון שהיא חובה ולא נדבה, מוזכרת באחרונה, אך עדיין קודמת לשלמים, כי אין ממנה לציבור המביאה אלא רק לכהנים (וקודמת לאשם ולחטאת כי לא באה על חטא), ובה לא נאמר – "אשה ריח ניחוח לה'", כפי שנאמר בכל הקרבנות הקודמים – העולה והמנחה, ונאמר בה רק "אשה לה'" בלי "ריח ניחוח", אולי כי באה מהשעורים ולא מן החיטים – המובחרים על השעורים.

וכעת הגענו לקורבן השלמים, שמצד אחד לא עולה כולו לה' ויש בו חלק לכהנים וגם לישראל המביאו, וכן לא בא על חטא כמו חטאת ואשם ולכן קודם להם מבחינת הקירבה לה'.

ושוב בפרשתינו לא מוזכר כלל החלקים בקרבן שניתנים לכהן, ושאר החלקים שניתנים לבעלים של הקרבן לאכול בטהרה, אלא רק החלקים שעולים לה' על המזבח, כפי שהסברנו, שפרשתנו עוסקת רק בנתינה לה' מצד ישראל ולא בפרטי הקרבנות שהולכים לכהנים ולבעלים כפי שעוסקת הפרשה הבאה – "צו".

וקרבן השלמים נחלק לשלושה סוגים:

  • בקר – זכר או נקבה תמימים, שזה הכי יקר למקריב, יחסית לקרבן מן הצאן שזול יותר.
  • כבש או כבשה תמימים, שעדיף על עז בגלל האליה שמוקרבת למזבח יחד עם החלבים הרגילים שנוהגים גם בבקר וגם בעז. ובכבש נאמר לשון חדשה שלא נאמרה עד כה – "לחם אשה לה'" – כי עד כה נאמר בכל הקורבנות (למעט מנחת ביכורים- מנחת העומר) "אשה ריח ניחוח לה'", וכאן בכבש לא נאמר "לריח ניחוח", ונוספה המילה "לחם" שלא הופיעה עד כה בשאר הקרבנות.
  • עז זכר או נקבה – הכי זול בקרבנות השלמים ולכן הכי מאוחר בקירבה לה' בקרבנות השלמים, וגם אין לו אליה הקריבה לה' כמו בכבש. ובעז נאמר – "לחם אשה לריח ניחוח כל חלב לה'" ויש כאן תוספת על הקורבנות הקודמים במילים – "לחם… כל חלב…".

ונשאלת השאלה כיצד ייתכן שבכבש לא נאמר "לריח ניחוח" ודווקא בעז כן נאמר, למרות שאין לו אליה הקריבה לה', שהיא החלק הכי משובח בבהמה?

וכעת אומרת התורה – "חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו"- כיוון שבקרבן השלמים (וכן בחטאת ואשם כפי שנראה בהמשך), הדם נזרק על המזבח והחלבים מוקטרים על האש שעל המזבח לה', ולכן גם הדם וגם החלב נאסרים לדורות לאכילה אפילו לאחר חורבן בית המקדש, כשבטלו הקרבנות, עדיין החלב שבבהמות אסור באכילה כי שייך לה' (מה שאין כן בחיה ובעוף שמותר חלבם באכילה) חוץ מהכליות והאליה שלמרות שמוקרבות לה', בכל זאת מותרות לאכילה כי אינן חלב.

ולסיכום – קרבן השלמים שנקרא כך על שם שמשיב שלום בין ה' לעם ישראל, כי בא בנדבה ויש בו חלק גם לישראל המביאו בניגוד לשאר הקרבנות שאין לבעלים כלום בקרבן.

וכעת הגענו לקרבן החטאת, שאמנם בא על חטא חמור שאזהרתו – לאו, ושעונשו כרת, אך מדובר רק בשוגג ולא במזיד, ובקרבן זה עצמו יש ארבע דרגות – מהחמור לקל, וכן קרבנם – שמביאים מהיקר ביותר לזול ביותר בהתאמה למביא.

ראשית: פר כהן משיח: כהן גדול שהוא קדוש ה' והכי קרוב לה' בדרגתו כמשרת ה', אם שגג בהוראה והורה היתר בדבר שזדונו לאו וכרת, ופעל על פי הוראתם ועבר על כרת, כיוון שהוא שליח העם, דבר זה נחשב לאשמת העם, כי מחמת שהדור אשם, נגרמה טעות לשליחם – "ואינו מכוון בהוראתו לאמתו" (ספורנו) ולכן נאמר – "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם".

אז דינו להביא פר לחטאת בפני עצמו ולשחטו בחצר המשכן. ובניגוד לקרבנות הקודמים בפרשתנו, מביא את דמו לתוך המשכן, ומזה באצבעו את הדם שבע פעמים על פרוכת הקודש, ולאחר מכן ארבע פעמים על קרבנות מזבח הזהב ואת שאר הדם מוציא ושופך על יסוד מזבח העולה. ואת החלבים כמו את השלמים מקטיר על מזבח העולה, ואת שאר הפר, עורו ובשרו, מוציא מחוץ למחנה אל מקום טהור אל שפך הדשן.

וזה נקרא חטאת פנימית ושייכת לפרים הנשרפים. ויש לשים לב, שכאן לא נאמר כלל – "אשה ריח ניחוחלה'", כפי שנאמר ברוב הקרבנות עד כה.

החטאת הפנימית הבאה, מובאת ע"י הסנהדרין, כאשר טעו בהוראתם באחת מכל הכריתות שבתורה, שהורו להיתר וטעו בהוראתם, ועשו הציבור על פיהם ועברו על כרת בשוגג, ואז הסנהדרין מביאים פר לחטאת והכהן הגדול עושה לפר בדיוק כפי שעשה לפר כהן משיח – ופר העלם דבר של ציבור, גם הוא נשרף וגם הוא נקרא חטאת פנימית שמעשיה בתוך ההיכל וגם פה לא נאמר "אשה ריח ניחוח לה'".

וכעת הגענו לחטאות היחיד שלא על הוראהבטעות, אלא על עבירה בשוגג על מצוות לא תעשה שיש בה כרת במזיד והן חטאות חיצוניות שמעשיהן על מזבח העולה מחוץ למשכן – אחת של נשיא בישראל, ואחת של ישראל פשוט מעם הארץ.

חטאת נשיא בישראל שעבר עבירה בשוגג ומביא שעיר עיזים לחטאת זכר תמים, ושוחטים אותו בצפון המזבח ונותנים מדמו באצבע על ארבע קרנות מזבח העולה, ואת החלבים (כמו של קרבן שלמים) מקריבים על מזבח העולה, ואת שאר הבשר אוכלים הכהנים בתוך העזרה – כי זה קדשי קדשים הנאכלים בפנים – אך עניין זה לא מוזכר בפרשתינו, שעוסקת כפי שהזכרנו רק במה שניתן לה', ובפרשה הבאה יפורטו אכילות הכהנים מכל קרבן.

וגם כאן לא נאמר – "אשה ריח ניחוח לה'" – אלא כפי שמוזכר גם בפרים הנשרפים שהזכרנו – "וכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו".

ובנשיא נאמרה לשון שונה משאר החטאות, שבהם נאמר – "ואם", "כי", ובנשיא נאמר – "אשר נשיא יחטא"-כאילו נאמר ודאי שנשיא יחטא. וה"ספורנו" מסביר: שנשיאותו גורמת לו לחטוא, כי המעמד של נשיא והכח שניתן בידיו על שבטו או עמו, גורמים לו לחטוא, אפילו אם רק בשוגג, כי מי שעושה – טועה.

ויש לפרש כוונת התורה גם במשמעות של "אשרי" במה שהנשיא מתחרט על מעשהו. שזה הבדל בין נשיא בישראל, לנשיא באומות העולם, שלא מתחרט על חטאיו.

וכעת הגענו לחטאת האחרונה, של ישראל פשוט. חטאת זו מתפצלת לשתי אפשרויות – עז נקבה או כבשה נקבה, ובכך נחותה מהקרבנות הקודמים של פרים זכרים ושעיר זכר – בהתאם למעמד החוטא.

ותחילה הפרשה מביאה את חטאת שעירת עיזים ורק אחר כך חטאת כבשה. למרות שבקרבן השלמים הסדר היה הפוך כבש או כבשה קודם ואחר כך עז או עיזה. ושם הסברנו שכבש קודם, בגלל האליה שמוקרבת לה', מה שאין כן בעז שאין לה אליה מוקרבת, אז מדוע כאן בחטאת העז קודמת לכבשה?.

ובכך אנו חוזרים לתחילת פרשתינו, להבדל בין כבש – כבוש, לעז – עזות, ולכן בקרבן שלמים הכבש קודם. כי קרבן שלמים בא להשכין שלום בין ה' לעם ישראל ולכך כבש ואופיו קודם לעז-העזה. ואילו בקרבן חטאת, שבא לכפר על חטא, גם אם בשגגה, עדיין זה יותר שייך לתחום העזות, ולכן נשיא מביא שעיר עיזים זכר בלבד ולא כבש זכר.

ובכל ראש חודש מובא שעיר עיזים לחטאת לכפרה על הציבור, ובכל מועדי ישראל -פסח, סוכות ושבועות, בראש השנה, ביום הכיפורים ובשמיני עצרת, תמיד מובא שעיר עיזים לחטאת לכפרה על הציבור – כפי שמפורט בפרשת "פנחס".

וכן ביום הכיפורים, בנוסף לשעיר עיזים לחטאת של המועדות, מובאים שני שעירי עיזים לחטאת – אחד לה' ואחד לעזאזל, כפי שמפורט בפרשת "אחרי מות".

מכל הנ"ל רואים שהקשר בין שעיר עיזים לחטאת הוא קבוע בתורה, וכבר פירטנו בעניין עשו השעיר שגר בשעיר בהר שעיר, לעומת יעקב, איש תם יושב אוהלים שנמשל לכבש – "שהפזורה ישראל" (ירמיה נ').

וכן בני יעקב במכרם את יוסף לעבד, שחטו שעיר עיזים וטבלו בדמו את כתונת הפסים של יוסף, ושעירים גם שמשו את לעבודה זרה במצרים – "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם" (ויקרא י"ז).

ובשל כל הנ"ל, שעירת עיזים קודמת לכבשה בקורבנות החטאת, בגלל שייכותה לעניין החטא יותר מהכבשה. ובניגוד לקרבנות החטאת שהזכרנו, דווקא בשעירת עיזים של יחיד כן נאמר הביטוי – "והקטיר הכהן המזבחה לריח ניחוח לה'", יחד עם הביטוי שמופיע בשאר קרבנות החטאת "וכפר עליו אהרן הכהן ונסלח לו", ואילו בכבשה לא נאמר "לריח ניחוח", אלא רק "וכיפר עליו הכהן ונסלח לו", ומדוע דווקא בשעירת עיזים נאמר "לריח ניחוח" – ובשאר החטאות לא נאמר, אפילו לא בשעיר עיזים זכר של חטאת נשיא?.

ובעצם יש לזכור, שמדובר פה באדם פשוט שחטא בשגגה ומחוייב להביא קרבן חטאת מסוג כבשה או שעירה (בניגוד לעולה ושלמים ששם זה בהתנדבות ולא מחוייב), ולמשל בקרבן עולה ויורד, שנראה בהמשך, שם לעני שחטא יש אפשרות להביא עוף או אפילו מנחה לכפר על חטאו, אך כאן בקרבן חטאת קבועה אין לו אפשרות בחירה ומחוייב להביא קרבן בהמה והברירה היחידה שיש לו – זה בין שעירה לכבשה.

ושעירה זולה מכבשה (כי אין לה צמר כמו שיש לכבשה), בפרט שמחוייב להביא רק נקבה, אז שעירה היא בתחתית סולם הבהמות הראויות להקרבה.

ולכן אם אדם מביא שעירה ולא כבשה לחטאת, זה מצביע על כך שהוא עני, ואם כך, ייתכן שנאלץ למכור את כל רכושו בשביל לקנות את השעירה לקרבן חטאת, ולכן הקרבתו גדולה מאוד, יותר מקרבנות אחרים שמביא בהתנדבות, ואם מביא סימן שיש לו.

אך בענייננו אין לו ברירה, והקרבתו גדולה כדי להתכפר, ולכן ה' רואה בעניו ומחשיב את קרבנו לריח ניחוח, למרות שזה בא על חטא, ועד כה בכל קרבנות החטאת לא נאמר "לריח ניחוח", אך כאן בגלל הקרבתו הגדולה, גם קרבן חטאת נחשב לריח ניחוח.

וכעת עוברת הפרשה לקרבן עולה ויורד, הנקרא כך בניגוד לחטאת קבועה (שאין בה הבדל בין עשיר לעני לדל שבדלים) בקרבן עולה ויורד הכל תלוי במצב האדם: –

אם עשיר – מביא כשבה או שעירה לחטאת (כמו חטאת קבועה של יחיד, וכאן כשבה קודמת לשעירה, בניגוד לחטאת קבועה ששם השעירה קדמה לכשבה, כי פה מדובר בעשיר, ובעשיר צריך להקדים כשבה, כי יש באפשרותו, והיא יותר יקרה).

אם עני – מביא שני תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה (עולה לאחר החטאת, כי קודם מכפרים על החטא ואח"כ מביא עולה כדורון), ודל שבדלים מביא מנחת חוטא (ללא שמן וללא לבונה, רק עשירית האיפה סולת).

ובקרבן עולה ויורד לא נאמר כלל "לריח ניחוח", כי בניגוד לחטאת קבועה, שהעני מביא שעירת עיזים, זו הקרבה מצידו ונאמר בה – "לריח ניחוח", כאן, העשיר הוא זה שמביא שעירה או כשבה, ואין פה הקרבה גדולה, ולכן לא נאמר "לריח ניחוח", כי עדיין זה חטא.

וקורבן עולה ויורד בא לאחר חטאת קבועה, כי בא על שלוש עברות שהן בשוגג מעורב במזיד (בניגוד לחטאת קבועה שבאה על שוגג בלבד) –

א. שבועת עדות – שהעוון בה במזיד, שאדם נשבע לשקר שלא יודע עדות לחברו, כי אם נשבע בשוגג (שלא זכר בזמן השבועה שיודע עדות) הוא פטור מקרבן. ויש מצב שמביא קרבן עולה ויורד על שגגת השבועה עם זדון העדות-כלומר: שנשבע לשקר שלא יודע עדות, אך שוגג בכך שלא יודע שחייב על כך קרבן. וזה עדיין מזיד ובכל זאת חייב קרבן עולה ויורד (שבועות ל') כי זו לא עבירה שזדונה כרת (כגון אכילת חלב) שעל שגגתה בלבד מביאים חטאת קבועה.

ב. אדם שנגע בדבר טמא ונטמא במזיד (גם אם בטעות נטמא, עדיין נחשב מזיד כי היה צריך להיטהר מייד ולא לחכות ולבוא לידי מכשול) ואח"כ נכנס בשוגג למקדש או אכל בשר קודש כששכח שטמא, וכפי שאומר הנצי"ב – חטא כאן במזיד לפני השוגג, כי -"חייב אדם לטהר עצמו לפני הרגל, שנאמר – "ובנבלתם לא תיגעו" (ראש השנה, ט"ז) לכן למרות ששגג אח"כ בכניסה למקדש, עדיין המזיד הביא לשוגג החמור (כי ביאת הטמא למקדש זדונו כרת) ולכן גרוע מחטאת קבועה שבאה על שוגג בלבד.

ג. אדם שנשבע לעשיית או לא לעשותו ועבר על שבועתו בשוגג כי שכח משבועתו – גם כאן יש מזיד שקודם לשוגג, כי עצם השבועה אסורה, כי אפילו נדרים אסור, כל שכן שבועות-"טוב אשר לא תדור…" (קהלת ה').

ולכן נאמר בקרבן עולה ויורד – "והיה כי יאשם לאחת מאלה והתוודה אשר חטא עליה הביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא…" כי המילה "אשם" שייכת יותר למזיד והוא צריך להתוודות על הזדון שהביא לשוגג, ומה שאשם במזיד מתכפר על חטאתו בשוגג ע"י קרבן עולה ויורד.

אך קשה לכאורה, מדוע דווקא על שלוש עבירות אלה יש הדרגתיות של עשיר, עני ודל שבדלים, ואילו בחטא שזדונו כרת ושגגתו חטאת מביא גם הדל שבדלים שעירה או כשבה, הרי בקרבן עולה ויורד העוון יותר קרוב למזיד אז מדוע דווקא שם מקילים על העני, ובשוגג מוחלט מחמירים, שצריך להביא בהמה לקרבן?.

וניתן לומר שהיא הנותנת – בשוגג מוחלט יכול לחכות עד שישיג את הכסף לקרבן בהמה ובינתיים לא רובץ מעל כתפיו חטא גדול ומאריכים לו אף. אך בקרבן עולה ויורד שמעורב כאן מזיד, אינו יכול לחכות עד שישיג את הכסף, כי כל רגע שלא מתכפר נתון בסכנת ייסורים משמיים, ולכן מביא מה שיכול כדי להתכפר. ובאמת אם בזמן העבירה היה עני ומייד אח"כ העשיר צריך להביא קרבן של עשיר ולא יכול להסתפק בקרבן עני.

כמו כן, דל שבדלים, עצם הדלות שלו גם מכפרת קצת ולכן בניגוד לעשיר ולעני שנאמר "והביא את אשמו…" בדל שבדלים נאמר "והביא את קרבנו אשר חטא…" ולא "את אשמו", כי ייסורי העניות מכפרים לו קצת מהאשם, ונשאר על חטא בלבד.

ולכן בעני נאמר – "ואם לא תגיע ידו די שה", ובדל שבדלים נאמר – "ואם לא תשיג ידו לשתי תורים…".

כי "לא תגיע" – הכוונה שאין ברשותו מספיק כסף לקנות שה, אוין ממנו דרישה לחזר על הפתחים לשם כך, אך בדל שבדלים נאמר "לא תשיג ידו" – שאפילו כשמקבץ נדבות לא מצליח לגייס סכום לקניית שני תורים או שני בני יונה, כך שמצבו בשפל המדרגה ולכן לא נאמר בו – "אשמו", אלא "קרבנו".

וכעת הגענו לקרבן האחרון בדירוג הקירבה לה' – "אשם" – שמשמו ניתן ללמוד על אשמה ומזיד, בניגוד לחטאת שבשרשה משמע טעות – "כל זה קלע באבן אל השערה ולא יחטא" (שופטים כ').

ובפרשתנו מובאים שלושה אשמות – אשם מעילה, אשם תלוי ואשם גזלות – והחמור ביניהם הוא אשם גזלות, שבא על מזיד מוחלט, ואילו אשם מצורע ואשם נזיר שלא מוזכרים בפרשתנו, כי אשם מצורע בא יחד עם קרבנות עולה וחטאת , והאשם בא כבש בן שנתו, בניגוד לאשם בפרשתנו שהוא דווקא אייל בו שתי שנים.

וכאן אשם בא על עוון, ובמצורע האשם בא להכשיר את המצורע לאכול בקדשים, ולא בתור כפרה על חטא , ולכן לא מוזכר כאן. וכן אשם נזיר בא יחד עם חטאת ועולה, כאשר הנזיר נטמא למת והאשם בא לא לכפר על חטא, אלא להכשירו להתחיל נזירות מחדש (כי לכפר על כך שנטמא באה החטאת – "ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו')), וגם מביא כבש בן שנתו לאשם ולא אייל, כמו בפרשתנו, ולכן לא מוזכר כאן.

והאשם הראשון הוא אשם מעילות שבו נאמר – "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו לה' איל תמים מן הצאן…", "ואת אשר חטא מן הקדש ישלם את חמישיתו יוסף עליו ונתן אותו לכהן".

באשם מעילות נאמרה הלשון – "כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'" – ראשית מעילה ואח"כ חטא, ובאשם גזלות נאמר הפוך – "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו בפקדון…" כי באשם גזלות החטא הוא – "כיחש בעמיתו", והמעילה בה' זה "ונשבע על שקר" – כי קודם הוא מכחיש את דרישת עמיתו להחזיר את הפקדון או הגזלה, ולאחר מכן נשבע על שקר על כך, וזה כבר מעילה בה' כי נשבע בשמו לשקר.

ואילו אצלנו באשם מעילות לא נאמר – "כי תמעול מעל בהשם'" – כי מעילה זה לשון בגידה והפרת אמון "איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל" (במדבר ה'), וכאן לא בגד בה', כי נהנה מההקדש בשגגה (מה שאין כן כשנשבע לשקר במזיד, זה נקרא למעילה בה'), אך כיוון שמדובר בקדשי ה' שנדרשת זהירות יתירה במגע איתם והוא לא נזהר והתרשל – זה נחשב מעילה, ולכן המעילה קודמת לחטא, כי אי הזהירות היא המעילה והיא גורמת לחטא של ההנאה מההקדש, כי אם האדם היה נזהר לא להתקרב לרכוש הקדש לא היה טועה וחוטא בהנאה מההקדש.

ולכן מביא קרבן אשם ולא חטאת אי הזהירות ברכוש הקדש קרוב למזיד והחומרה גדולה יותר מסתם שגגה, ואם גם צריך לשלם את מה שנהנה מההקדש בתוספת חמישית, וכן להביא אייל בשווי שני שקלים, וגם פה לא נאמר "לריח ניחוח", אלא "והכהן יכפר עליו באיל האשם ונסלח לו" – כמו בחטאת.

והאשם השני הוא אשם תלוי – שבא על ספק, אם עבר עבירה שמצריכה קרבן חטאת קבועה דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ובגלל הספק מביא אשם תלוי – איל בשווי שני שקלים.

וכאשר יוודע לו שחטא בוודאות, יצטרך להביא גם קרבן חטאת קבועה – כבשה או שעירה.

ולכאורה יוצא שעל ספק מביא קרבן יותר יקר מעל וודאי כי אייל שווה יותר מכבשה? ומדוע קרבן "אשם" – שמעיד על מזיד?

כאשר אם היה יודע שחטא היא מביא "חטאת" – שבאה על שוגג, אז איך ייתכן שספק חמור מוודאי?.

אז כפי שהסברנו בעניין קרבן עולה ויורד שאי כפרה חמורה, כי האדם נידון בייסורים משמיים, ולכן כאשר וודאי לו שחטא בשגגה ומביא קרבן חטאת ומתכפר לו ומתחרט על שגגתו אז נמחל לו ע"י קרבן, אך כאשר יש לו ספק אם חטא, אין כאן חרטה, ויש חשש ייסורין שמרחפים עליו אם חטא באמת ולכן נדרש קרבן יקר יותר להגן מן הייסורים כי יש כאן אשמה של חוסר חרטה.

לכן דווקא באשם תלוי נאמר לאחר – "וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע ונסלח לו" – "אשם הוא אשום אשם לה'", מה שלא נאמר בשאר אשמות יותר חמורים של אשם מעילות ואשם גזלות, כי חוסר החרטה שנובע מחוסר הידיעה שחטא משאיר עליו סוג של אשמה, שאין במקרה של וודאות בחטא.

ולכן גם לאחר שנאמר – "ונסלח לו", מיד אח"כ נאמר – "אשם הוא אשום אשם לה'" כאילו עדיין יש בו אשמה עד שיידע בוודאות שחטא ויביא כבשה או שעירה לחטאת.

ולכן אשם תלוי נמצא במקום הלפני אחרון בקרבנות בפרשתנו, וכמעט הכי רחוק מה', ורק אשם גזלות שהוא היחיד שבא על זדון ממש ללא שום שגגה חמור ממנו.

וכעת הגענו לסוף הקרבנות והחמור שבכולם – אשם גזלות – שכפי שהזכרנו בא על חטא בין אדם לחברו וגם על חטא לה' ראשית גוזל את חברו או לא מחזיר פקדון שהופקד אצלו, או עושק את עמיתו ולא משלם לו שכר עבודתו, ובנוסף לכך גם נשבע לשקר בשם ה' כדי להתחמק מתשלום וכל זה במזיד ללא שום שגגה. ורק לאחר מעשה הכהו ליבו מחשש מעונש שמיים והודה באמת.

אז בניגוד לאשם מעילות שקודם מביא אשם לכפר על חטאו ואח"כ גם משלם את שנהנה מן ההקדש בתוספת חמישית, כאן זה הפוך, קודם משיב את הגזלה או הפקדון לעמיתו בתוספת חומש ורק אח"כ מביא אשם איל בשווי שני שקלים לה' לכפר על שבועת השקר, כי לא שייך שיביא קרבן לה' כל עוד הגזלה בידו, וגם כאן נאמר "וכפר עליו הכהן לפני ה' ונסלח לו" ולא נאמר "לריח ניחוח" כפי שלא נאמר בכל קרבנות אשם וחטאת (למעט שעירת חטאת יחיד כפי שהסברנו מדוע, לעיל).

ושבועת השקר באשם גזלות חמורה משבועת השקר בשבועת העדות (ששם חייבים רק קרבן עולה ויורד ולא אשם), כי כאן יש גם פגיעה בעמיתך שהפקיד אצלך פיקדון או עבד למענך או שגזלת אותו, ויש לך הנאה מהחטא שאתה מרוויח כסף לא שלך, מה שאין כן בשבועת העדות שאין לך הנאה משבועת השקר, אלא אתה רק נמנע מלעשות טובה לחברך ולהעיד בשבילו את העדות שאתה יודע ואין לך שום רווח משבועת השקר.

לסיכום פרשתנו: הקריאה שה' קורא למשה להתקרב אליו נועדה להסדיר את דרכי ההתקרבות של עם ישראל אל ה' ע"פ כללים מוגדרים, והקירבה הכי גדולה מתחילה בקרבן עולה – פר בן בקר שעולה כולו לה' לריח ניחוח, וזו הבהמה הכי יקרה בקרבנות, ומסתיימת בהכי פחותה שזה אשם גזלות שבא על מזיד ועל חטא ולא מנדבת לב האדם, אך עדיין גורמת להתקרבות אל ה' ועוצרת את ההתרחקות כתוצאה מהחטא, וזאת בגלל החרטה וההודאה על העוון שעשה.

פרשת צו

הפרשה הקודמת דברה אל בני ישראל בעניין הקרבנות והדרך להתקרב אל ה', ופרשתנו מדברת אל אהרן ובניו הכהנים ותפקידם בעניין אותם קרבנות שהוזכרו בפרשה הקודמת.

והפרשה מתחילה במילים – "צו את אהרן…" – בדיוק כפי שפרשת "תצווה" – שבה לראשונה נצטווה משה על בחירת אהרן ובניו כמשרתי המשכן, נפתחה במילה "תצווה" – מלשון ציווי (ואילו בפרשה הקודמת "דבר אל בני ישראל" כי זה התנדבות). ומתחילה בפעולה הראשונה שמצטווים הכהנים לפני כל עבודת היום במשכן – תרומת הדשן. ואח"כ החלפת הבגדים ופינוי כל הדשן אל מחוץ למחנה, וכל זה לפני עריכת העצים על המזבח והקרבת עולת התמיד שהוא הקרבן הראשון שמועלה על המזבח, ולכאורה אין מישהו אחר שיפנה את הדשן?.

דווקא הכהנים שעוסקים במלאכת הקודש צריכים לעשות זאת? והלא יש הרבה עבודות שעושים הלווים (הפשטת הקרבן, ניתוחו, רחיצת הקרביים) או אפילו בעלי הקרבן, ומדוע דווקא הכהנים מצווים על תרומת הדשן ועל פינוי הדשן מחוץ למחנה, ועוד שזהו הציווי הראשון שמצטווים?.

בעצם המילה "דשן" פירושה שומן, ולא זבל ואפר כפי שמשתמע מפרשתנו – "ויאמר… הזית החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלוהים ואנשים…" (שופטים ט') – משמע ש"דשני" זה השמן שאותו מפיקים מהזיתים, וכן – "ואכל ושבע ודשן" (דברים ל"א), שכאן פירושה השמין, וכן "שמועה טובה תדשן עצם" (משלי ט"ו). ובעצם הדשן זה האוכל של האש על המזבח, ושומן הבהמות המוקרבות על המזבח, מדשן את האש ומקיימה שעות רבות – "והרים את הדשן אשר תאכל האש".

ולכאורה הפרשה מתחילה בציווי על תורת העולה – "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו", ואז עוברת לתרומת דשן ופינוי הדשן מהמזבח, ואז חוזרת לעניין האש על המזבח – "תוקד בו לא תכבה" – והלא כבר נאמר דבר זה, אז מדוע שוב לחזור? ואח"כ נאמר – "וביער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים, אש תמיד תוקד על המזבח" ומדוע?.

מכאן יש לומר- יש פינוי הדשן מהמזבח, לא נועד רק לתת מקום לקרבנות של היום החדש, אלא בעיקר לחדש את האש על המזבח של היום החדש, שלא תתקיים על השומנים של היום הקודם, ולכן זה חלק מתורת עולת הבוקר, כי נתחי עולת הבוקר צריכים להישרף על אש חדשה ולא על אש שמתקיימת מנתחי העולה של אתמול.

ולכן לאחר פינוי הדשן (שבעיקר הכוונה לשומן של בשר היום הקודם שקיים את האש כל הלילה עד הבוקר, ולא לאפר שהינו תוצאת השריפה) נאמר, שהכהן צריך לערוך עצים חדשים וחוזר חלילה, כך שכל יום האש ניזונה ממקור חדש ולא משומן האתמול ולכן דווקא על הכהן לעשות זאת, כי זה חלק מעולת התמיד ואש התמיד, ולכן חוזר הביטוי "אש המזבח תוקד בו" שלוש פעמים, כי יש חשיבות למה שגורם לאש ליקוד שיתחדש כל יום מחדש, למרות שהאש עצמה לא נכבית לעולם רק מזונה צריך להתחדש.

והפעם הראשונה כנגד הלילה הקודם שבו יקדה האש על בסיס נתחי עולת התמיד של בין הערביים, והפעם השנייה – יוקדת על בסיס גזרי העצים שערך הכהן בבוקר בבוקר לאחר פינוי הדשן של הלילה, והפעם השלישית – כנגד נתחי עולת הבוקר ואחריה חלבי השלמים שמקיימים את האש במשך היום לאחר שכלו גזרי העצים, ובכך מובטח שתהיה – "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".

וכעת מסתיימת תורת העולה מצד ציווי הכהנים.

ומקביל לתורת העולה בפרשה הקודמת, ששם פורט מעשה העולה לפרטי פרטים, ולכן כאן לא הוצרכה התורה לפרט שוב את הליכי הקרבן, אלא רק עניין האש והדשן, כי אין לכהנים חלק בקרבן, (למעט עור העולה שיוזכר בפרשתנו בדרך אגב בתורת האשם – "והכהן המקריב את עולת איש, עור העולה אשר הקריב לכהן, לו יהיה") באכילה מכפרת, כפי שיש להם בקרבנות- המנחה, החטאת, האשם וזבח השלמים. לכן לא פורטו כאן סוגי העולה – פר, כבש, עז ועוף כפי שפורטו בפרשה הקודמת, כי לא נוסף בהם דבר לכהנים שצריך חזרה כאן, כפי שקורה בשאר הקרבנות שהוזכרו שם.

וכעת מגיעים לתורת המנחה, שבאה לאחר תורת העולה, כפי שסודרה גם בפרשה הקודמת, רק שכאן לא מפרטים את כל חמש סוגי המנחות כפי שפורטו שם אלא רק מה ששייך לתפקוד הכהנים ולחלקם במנחה.

אם שם נאמר – "ונפש כי תקריב מנחה לה'… והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם מלא קומצו" שניתן להבין שהישראל המביא את המנחה עושה הכל עד קמיצת הכהנים, פה מפרטים את תפקיד הכהנים יותר בפירוט – "הקריב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח" – כלומר, הגשת המנחה לקרן דרומית מערבית של המזבח שלא הוזכרה בפרשת "ויקרא", ואחר כך – "והרים ממנו בקומצו…" ואם שם נאמר בקיצור -"והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קודש קודשים מאשי ה'"- כאן מפרטת התורה -"והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו, מצוות תאכל במקום קדוש בחצר אוהל מועד יאכלוה, לא תאפה חמץ, חלקם נתתי אותה מאשי קדש קדשים היא כחטאת וכאשם, כל זכר בבני אהרן יאכלנה…" – התורה כאן מפרטת שהכהנים צריכים לאכול את מה שנותר מהמנחה במקום קדוש (כי היא קדשי קדשים, כמו החטאת והאשם) ורק זכרים בבני אהרן יאכלוה, ויאכלוה מצוות ולא חמץ, כי אכילתם היא כמו אכילת המזבח.

כי ביחס לישראל הכהנים נחשבים קדושים ואכילתם שקולה כאכילת המזבח ומכפרת כמותה (היכן שצריכה כפרה), ויש כאן הדרגתיות: בפרשת "ויקרא" – פורטו אכילות המזבח שעולות לריח ניחוח לה', ובפרשתנו-"צו"-מפורטות אכילות הכהנים, ובפרשת "שמיני" תפורט אכילת עם ישראל בכל הנושא של בהמות חיות ועופות המותרים באכילה, כי ביחס לאומות העולם, ישראל מקודשים ולא מותר להם לאכול מה שמותר לאומות העולם, ויש כללים מה, מתי ואיך לאכול-כפי שלכהנים (ביחס לישראל) במשכן, יש דברים שמותר לאכול ואסור לאכול, במקום מסויים ובשעה מסויימת.

ולכן כשהכהן מביא מנחה שלו, אין לכהנים האחרים אכילה בה אלא כליל תקטר על גבי המזבח, כי הם בדרגתו וצריך דרגה מעליו כדי לאכול את המנחה- וזה המזבח שהכל עולה לה'.

ואכן כעת מביאה התורה מנחה חדשה שלא דובר בה בפרשה הקודמת, ובהתאם למה שהסברנו שפרשתנו מתייחסת לתפקוד הכהנים בכל קרבן, זה מובן: כי פה מדובר על מנחת חביתין ששייכת רק לכהנים, כי כהן גדול מביאה כל יום, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב.

וכהן הדיוט מביאה ביום שנחנך לכהן, ולכן נאמר בה "כליל תקטר" כפי שהסברנו, שמנחת כהן עולה כולה לה' ולא נקמצת, ואכן אומרת התורה – "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תיאכל", וכעת אמורה היתה הפרשה לעסוק בתורת השלמים ע"פ הסדר של הפרשה הקודמת, אך בפרשתנו קרבן השלמים נדחק לסוף.

וכעת הפרשה מביאה את תורת החטאת ואחריה האשם ורק בסוף – השלמים, ומדוע?

וכפי שהסברנו, הפרשה הקודמת עסקה בקירבה ובדברי התקרבות של עם ישראל לה', אז ברור ששלמים קודמים לחטאת ואשם, שהם קרבנות הבאים על חטא.

אך פרשתנו שעוסקת בתפקוד הכהנים ובחלקם בקרבנות, אז חטאת ואשם שהם קדשי קדשים הנאכלים למזבח (החלבים) ולכהנים (שאר הבשר), אך לא לישראל המביאים כמו בשלמים, ולכן נאמר כאן "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר זאת תורת החטאת, במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני ה' קדש קדשים היא"- דווקא אל אהרן ובניו מדבר כי החזרה פה על תורת החטאת היא עבורם, וכמו שהעולה היא קדשי קדשים, כך גם החטאת, וכלן קודמת לשלמים – "הכהן המחטיא אותה יאכלנה, במקום קדוש תיאכל בחצר אוהל מועד" – דבר שלא נאמר בפרשה הקודמת.

וכן כאן לא נאמר מה עולה לה' מקרבן החטאת כפי שנאמר שם, אלא רק מה שהכהן אוכל והיכן הוא אוכל את בשר החטאת (בחצר המשכן). וכן כל ההלכות הקשורות להתנהגות הכהנים – אם הוזה מדם החטאת על בגד, שצריך לכבסו במקום קדוש, ודין הכלים שבושלה בהם החטאת – אין להכשירם לשימוש חוזר אם בכלל (כלי חרס אין לו תקנה אלא בשבירה), וכן שרק זכר בכהנים יכול לאכול את החטאת (כולל בעלי מומים).

ולגבי כל החטאות הפנימיות שמוזכרות בפרשה הקודמת (פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור), הן מוזכרות כאן בפסוק אחד, רק בהקשר שבשרן לא נאכל ע"י הכהנים אלא נשרף באש.

ובתורת האשם פתאום מפורטת כל עבודת הכהנים – שחיטה, זריקת הדם, הקטרת האמורים בתוספת האליה (כי מדובר באיל זכר) ורק אח"כ מוזכרת אכילת הכהנים את בשר האשם כמו בחטאת בדיוק – במקום קדוש, וכל זכר בכהנים, כי – "קדש קדשים הוא" ,כי בפרשה הקודמת בקרבן האשם לא פורטה כלל עבודת הכהנים, כפי שפורטה בעולה, במנחה ובחטאת לפני כן, ולכן הוצרכו לפרטה כאן, אך מדוע לא פורטה שם כפי שפורטה בשאר הקרבנות?.

אז יש להבחין שבקרבן אשם מעילות ואשם גזלות, בנוסף לקרבן עצמו ואמורים שעולים על המזבח אשה לה', יש בנוסף תשלום כספי בתוספת חומש משווי המעילה בהקדש מהגזלה המוכחשת או הפקדון המוכחש שצריך הישראל לתת, קודם כל, ורק אחר כך מוקרב האיל לאשם, ולכן בפרשה הקודמת שעסקה בעיקר בחיובים שמוטלים על הישראל, פורטו באשם דווקא התשלומים הקודמים לקרבן.

ועבודת הכהנים בקרבן האשם הושארה לפרשתנו, העוסקת בעבודת הכהנים ואכילתם.

ולמרות שבעולה, במנחה ובחטאת, פורטה גם עבודת הכהנים בפרשה הקודמת ולא הושארה לפרשתנו, זה בגלל שבקרבנות אלו אין שום דבר נלווה חוץ מהקרבן, ולכן פורטו בהם הדברים הניתנים לה' מכל קרבן.

אך באשם, שיש תשלום נלווה, פורט הוא שם, ועבודת הכהנים של האשם-ששווה בדיוק לעבודת הכהנים בחטאת – הושארה לפרשתנו, העוסקת בעבודת הכהנים ואכילתם. ולכן בפרשתנו בתורת האשם, לא מוזכרים כלל התשלומים החיצוניים לקרבן שמוזכרים בפרשה הקודמת .

וכעת לאחר סיום כל דיני קדשי הקדשים (עולה, מנחה, חטאת ואשם), הפרשה חוזרת לסכם בדיני אכילת הקרבנות, מי מהכהנים מקבל את החלקים מהקרבן – עור העולה הולך לכהן המקריב את העולה (על פי חז"ל מתחלק לכל כהני בית אב ששימשו באותו יום) בתור מתנה, ולא בתור אכילה, ולכן לא הוזכר לעיל בפירוט מעשה העולה, ששם פורטו רק אכילות המזבח המכפרות ולא המתנות שמקבל הכהן.

וכן לגבי שלושת המנחות – מחבת, מרחשת ומאפה תנור – "המקריב אותה לא תהיה". וכל מנחת סולת הבלולה בשמן ומנחה חריבה (מנחת חוטא ומנחת קנאות של אשה סוטה) – "וכל בני אהרן תהיה איש כאחיו" – וחז"ל דורשים שאין הבדל בין המנחות וכולן מתחלקות לבית אב של הכהנים ששימשו באותו יום – חצי לאהרן (דהיינו הכהן הגדול באותו זמן), וחצי מתחלק בין כל הכהנים של אותו בית אב.

וכעת הגענו לקדשים קלים – תודה ושלמים. ותחילה קרבן תודה, כי יותר חמור משלמים כי נאכל ליום ולילה, בעוד ששלמים נאכלים שני ימים ולילה אחד לבעלים האוכלן. וכן לקרבן תודה נלווים ארבעים לחמי תודה שמתוכם נותנים לכהן תרומה מכל סוג לחם – בסך הכל ארבעה לחמים, ולכן לא פורטה כאן עבודת הכהנים, כפי שפורטה בקרבנות השלמים בפרשה הקודמת, וכן תודה לא הוזכרה בפרשה הקודמת, כי ממה שניתן לה' אין הבדל בין תודה לשלמים, רק במה שניתן לכהנים יש הבדל, ולכן נזכרה בפרשתנו העוסקת בכהנים.

אך עיקר החידוש בפרשתנו, זה עניין אכילת ישראל בקרבן התודה והשלמים, מה שלא התאפשר בקרבנות קדשי הקדשים, ומתוך ארבעים לחמי תודה, ניתנים ארבעה תרומה לכהן ושאר הלחמים נאכלים ע"י הבעלים הישראל, וכל טהור בישראל בין זכרים ובין נקבות, ככתוב בפרשתנו – "והבשר כל טהור יאכל בשר".

וצריך להיאכל בזמן הקצוב: תודה – יום ולילה, שלמים – שני ימים ולילה שביניהם, ואח"כ נעשה נותר וחייב בשריפה והאוכלו חייב כרת, וכן צריך להיאכל בטהרה והטמא שאוכלו חייב כרת.

וכפי שהזכירה התורה בפרשה הקודמת, בסוף עניין זבחי השלמים, את האיסור לאכול חלב ודם, כאן חוזרת התורה ומפרטת יותר את עניין איסור זה- שמדובר בחלב בהמה בלבד – "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" – וכן, שהאיסור הוא רק באכילה, ולא בהנאה – "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו" וכן איסור דם – "וכל דם לא תאכל בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה", ולכן נאמר – "בכל מושבותיכם", לומר שאיסור זה נוהג לדורות ולא רק בזמן שיש מקדש וקרבנות.

ועכשיו, התורה מפרטת את אכילת הכהנים מקרבנות התודה והשלמים, שלא הוזכרה בקרבן השלמים בפרשה הקודמת, וכעת מוזכרת, כפי שהסברנו שעיקר פרשתנו עוסקת באכילת הכהנים מהקרבנות, וכאן מצווה הישראל – המביא את קרבן השלמים והתודה – לתת לכהן את החזה ושוק הימין.

והחזה היה אמור לעלות לה' עם החלב, ואכן הכהן מניף אותו לה' עם החלבים עליו, אך מקריב על המזבח רק את החלבים, וחזה התנופה נשאר לו לאכילה על פי ציווי ה'. ושוק הימין ניתן לו מידי ישראל כתרומה, ולכן נקרא "שוק התרומה".

וכמו אכילת הישראל, כך הכהן צריך לאכלם בתוך שני ימים ולילה אחד (בשלמים) ויום ולילה (בתודה) במקום טהור (בתוך מחנה ישראל, ולא דווקא בחצר המשכן, כפי שצריך בקדשי קדשים).

וכעת מסכמת הפרשה את אכילות הכהנים – "זאת משחת אהרן ומשחת בניו מאשי ה', ביום הקריב אותם לכהן לה'" – כלומר: זו גדולת אהרן ובניו שנבחרו ע"י ה', ע"י שנמשחו בשמן המשחה, ובכך זכו לקבל מאשי ה' – קרבן מנחה חטאת ואשם (שהם קדשי קדשים) את הבשר של הקרבן שנשאר לאחר הקטרת החלבים על המזבח לה' (ובמנחה את הנותר במנחה לאחר הקטרת הקומץ על המזבח).

"אשר ציווה ה' לתת להם ביום משחו אותם מאת בני ישראל חוקת עולם לדורותם" – זה מתייחס למתנות שמקבלים מישראל ולא מאשי ה' – עור העולה וחזה ושוק מקרבן השלמים והתודה. וכן ארבעה לחמים מארבעים לחמי התודה הניתנים כתרומה לכהנים מאת בני ישראל.

וכעת מסיימת הפרשה בפסוק תמוה – "זאת התורה לעולה למנחה לחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים אשר ציווה ה' את משה בהר סיני, ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני".

ראשית, הלא כל תורת הקרבנות שהוזכרה מתחילת ספר – "ויקרא", נאמרה למשה באוהל מועד ולא בהר סיני?.

 וכן, מה פירוש המילה "ולמילואים", על איזה קרבן מדברים?

וכן, מדוע לא מוזכר כאן קרבן התודה ברשימת הקרבנות? וכן, מדוע נקט את הסדר של פרשתנו – שהשלמים בסוף, ולא את הסדר של הפרשה הקודמת שהחטאת והאשם בסוף והשלמים לאחר המנחה?

כמו כן, לא מובנת הכפילות בפסוק – "אשר ציווה ה' את משה בהר סיני ביום צוותו את בני ישראל"?.

ועוד, הרי אנו נמצאים כעת ביום הראשון למילואים, לאחר הקמת המשכן ע"י משה (עפ"י האבן עזרא), ואם כן, הלא בסוף פרשת "פיקודי" נאמר: שמשה הקים את המשכן, וכאשר הקים את מזבח העולה נאמר – "ויעל עליו את העולה ואת המנחה כאשר ציווה ה' את משה" (שמות מ').

ולכאורה, הרי כל פרשת העולה נאמרה לאחר מכן, כשמילא כבוד ה' את המשכן – "ויקרא אל משה…" (ויקרא א') "…מאוהל מועד לאמור"- אז איך משה ידע איך לעשותה וממה, הרי רק לאחר מכן נצטווה על כך?.

אמנם בפרשת "תצווה" (שנאמרה למשה בהר סיני) הצטווה משה לעשות על המזבח "כבשים בני שנה שניים ליום תמיד את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים ועשרון סולת בלול בשמן כתית רבע ההין ונסך רביעית ההין יין לכבש האחד" (שמות כ"ט), אך שם לא נאמר איך לעשות זאת, ומה הפעולות המפורטות במעשה העולה, ומניין יידע משה איך להקריב את העולה והמנחה?.

וצריך לומר: שיש לזכור, שבאותה פרשה – "תצווה" שנאמרה למשה בהר סיני בארבעים היום לפני חטא העגל, במסגרת פרשת המשכן, שם הצטווה משה על שבעת ימי המילואים בהקמת המשכן, שבהם הוא הכהן, ואהרן ובניו – הנחנכים לכהונה.

ושם נכתב בפירוט מעשה הקרבנות בשבעת ימי המילואים: החל בשר החטאת ומעשהו והקרבתו על המזבח, עבור באיל לעולה – שגם בו פורטו כל מעשי העולה והקרבתה וכלה באיל המילואים שבו נעשה מעשה זבח השלמים, וגם מעשים אלו פורטו שם.

כך שלמעשה כבר פורטו מעשה העולה, האשם, החטאת והשלמים, וגם מעשה מנחת הנסכים פורט בציווי על עולת התמיד.

ולכן משה בהקמת המשכן ידע איך להקריב את עולת התמיד (ע"פ דוגמת האיל לעולה של ימי המילואים) ואת מנחתה שפורטה בציווי על עולת התמיד.

ורק מעשה האשם לא פורט בהר סיני, וכן סוגי קרבנות העולה – בקר, צאן ועוף (ובפרט מעשה עולת העוף, השונה לחלוטין מקרבן הבהמה), וכן סוגי חמש המנחות, וקרבן התודה וסוגי החטאות – הפנימיות והחיצוניות, וסוגי האשם – מעילה, תלוי, וגזלות – אשר פורטו בפרשת "ויקרא" ו"צו" באוהל מועד לאחר הקמת המשכן ביום הראשון למילואים.

וכעת נוכל לפרש את הפסוק בפרשתנו על נכון, ורק צריך להוסיף ו' החיבור- "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים אשר ציווה ה' את משה בהר סיני וביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני" – אמנם כבר בציווי על המילואים בהר סיני פורטו חלקית מעשה הקרבנות- עולה, חטאת, מנחה ושלמים, אך רק חלקית ולא כל סוגי הבהמות והמנחות.

מי אמר שגם בקרבנות נדבה של בני ישראל, שרוצים להקריב את קרבניהם במדבר סיני (ולא בשבעת ימי המילואים דווקא), מניין שגם שם עושים את אותן פעולות בהקרבת הקרבן, ומי אוכל מה בכל קרבן?.

לשם כך, נוסף הציווי באוהל מועד ביום הראשון של הקמת המשכן- בראש חודש ניסן – "ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני" – שאז נאמר בפרוטרוט כל תורת העולה, המנחה, החטאת והאשם וגם השינויים שנעשו בשבעת ימי המילואים לאחר חטא העגל (כפי שנראה בפרשתנו במעשה שבעת ימי המילואים דברים קצת שונים ממה שהצטווה משה בהר סיני בפרשת "תצווה", שינויים שנבעו מחטא העגל וכנראה הצטווה עליהם כעת באוהל מועד, ולכן גם קרבנות המילואים נצטווה שוב בשינויים קלים באוהל מועד, כפי שנראה, שלמרות השינויים נאמר – "כאשר ציווה ה' את משה").

וכן, בזבח השלמים – שכולל גם את קרבן תודה שנחשב שלמים במהותו. והסיבה שבפסוקנו הוקדמו החטאת והאשם לשלמים ולא להיפך כפי שהיה בפרשה הקודמת, זה בגלל שבשבעת ימי המילואים, גם הוקדמה החטאת לאיל המילואים שהיה שלמים.

אמנם גם הוקדמה לעולה, אך וודאי בחשיבות- העולה עולה על החטאת והשלמים ולכן נזכרה כאן בראש.

ולכן חוזרת כאן המילה "ציווה", "צוותו" בפרשת "צו", כי שולחת אותנו אל פרשת "תצווה", וכעת הגיע הזמן לביצועם.

וה' אומר למשה לקחת את אהרן ובניו ואת בגדי הכהונה ושמן המשחה ואת פר החטאת ואת שני האילים – איל אחד לעולה, ואחד למילואים, ואת סל המצות כפי שהוזכרו בפרשת "תצווה".

ויש כאן תוספת שלא נאמרה שם – "ואת כל העדה הקהל אל פתח אוהל מועד" "… ויעש משה כאשר ציווה ה' אותו ותיקהל העדה אל פתח אוהל מועד, ויאמר משה אל העדה, זה הדבר אשר ציווה ה' לעשות" ומדוע השינוי בהקהלת העדה שלא נאמר שם?.

וכן מדוע הוצרכו כל הציוויים מאוהל מועד בעניין הקרבנות ביום הראשון למילואים, הלא בשבעת ימי המילואים כבר ידע משה בדיוק מה לעשות, כפי שנצטווה בהר סיני ויכל ה' לצוותו על הקרבנות לאחר שבעת ימי המילואים, כאשר יתחיל הצורך בהקרבת קרבנות מעם ישראל?.

והנה בספר "במדבר" פרשת "נשא" נאמר: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו וימשחם ויקדש אותם ויקריבו נשיאי ישראל… ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח, ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב שניהם מלאים סולת בלולה בשמן למנחה… פר אחד בן בקר, איל אחד, כבש אחד בן שנתו לעולה, שעיר עיזים אחד לחטאת ולזבח השלמים בקר שניים אילים חמישה, עתודים חמישה, כבשים בני שנה חמישה, זה קרבן נחשון בן עמינדב" (במדבר ז').

ויש דעות שונות בחז"ל: האם זה היה ביום הראשון להקמת המשכן – ביום הראשון למילואים, או ביום השמיני לאחר שבעת ימי המילואים.

אך לפי הפשט (וכך גם דעת האבן עזרא) – משה הקים את המשכן בראש חודש ניסן, וזה היום הראשון למילואים. ואם כן, גם קרבן הנשיא – נחשון בן עמינדב – היה ביום הראשון למילואים – ביום שנמשח המשכן וכליו כפי שנאמר במפורש בפסוק, ואם כן, כיצד הביא נחשון פר, איל וכבש לעולה, סולת בלולה בשמן למנחה, שעיר עיזים לחטאת, שני בקר, חמישה עיזים וחמישה כבשים לשלמים?.

איך ידע שנשיא מביא שעיר עיזים לחטאת – זכר, ואיך יידע משה כיצד להקריב כל אחד למצוותו, הלא בפרשת "תצווה" הצטווה רק על קרבנות ימי המילואים, שלא כללו שעיר נשיא לחטאת ולא קרבנות שלמים משלושת סוגי הבהמה ולא כללו מנחה בלולה בשמן ולא כללו פר לעולה?.

לכן, ברגע שמשה סיים להקים את המשכן, ובטרם התחיל את ציווי המילואים של אהרן ובניו, כפי שנצטווה בהר סיני, קרבו הנשיאים אליו ובקשו להשתתף בחנוכת המשכן, ואז ה' קרא למשה מאוהל מועד, וציווה אותו על כל הקרבנות שמעבר לימי המילואים, כדי שידעו הנשיאים מה להביא כל יום, ואיך משה יידע להקריבם – כי קרבנותיהם היו נדבה ולא חובה, והציווי על המילואים היה חובה.

וכעת לאחר שנצטווה משה בכל תורת הקרבנות, ואמר זאת לנשיאים, יכלו להביא את קרבנם, כל אחד ביום אחר במשך שנים עשר יום מהקמת המשכן.

וכעת ה' אומר למשה להקהיל את העדה לפתח המשכן, ומשה עושה זאת – "ותקהל העדה אל פתח אוהל מועד" – וזה בא לתקן את ההקהלות על אהרן בחטא העגל, כמו ששם נקהלו לדבר עבירה-"ויקהל העם על אהרן" (שמות ל"ב) – כך כאן נקהלים לדבר מצווה.

ולכן לא נאמר דבר זה בציווי על המילואים בהר סיני, כי אז זה היה קודם חטא העגל. וכן ה' רוצה שבני ישראל יראו שאהרן התכוון לשם שמיים בחטא העגל, ולא לדבר עבירה (כפי שהסברנו שם בפירוט את כוונתו), וההוכחה לכך זה בהיבחרו לעבודת המשכן ככהן גדול, ולכן כל העדה צריכים לראותו נמשח לכהן ולובש את בגדי הכהן הגדול, וכן היקהלות כל העדה פתח אוהל מועד, שזה מקום קטן, היתה נס – שמועט החזיק את המרובים, ועצם הנס מראה לעם, שמשה לא עושה זאת מדעתו בבחירת אהרן לכהן בגלל שהוא אחיו, אלא בגלל שה' ציווה זאת!.

והנס של היקהלות כל העדה למקום כזה קטן מוכיחה שזה רצון ה' ולא מניעים אישיים של משה (כמו שאחר כך יטען קורח ועדתו).

ולכן משה אומר, אחרי היקהלות העדה – "זה הדבר אשר ציווה ה' לעשות" – ולא מדעתי אני מושח את אהרן אלא ה' ציווה על כך.

ובניגוד לפרשת "פיקודי", ששם ה' מצווה למשה – קודם למשוח את המשכן ואת כל כליו וכן את מזבח העולה, הכיור וכנו וכל כליהם, ורק לאחר מכן להקריב את אהרן ובניו אל פתח האוהל ולרחוץ אותם במים ואח"כ להלביש את אהרן את בגדי הקדש ואז למשוח אותו בשמן המשחה, כאן, משה קודם מקריב את אהרן ובניו ורוחץ אותם במים ומלביש את אהרן את בגדי הכהן הגדול, ורק אח"כ מושח את המשכן וכליו ואת המזבח וכליו ואת הכיור וכנו, ואח"כ יוצק משמן המשחה על ראש אהרן ומקדשו.

ועל כל שלב שעושה, טורחת התורה לכתוב "כאשר ציווה ה' את משה". והלא זה סותר את הציווי המפורש של ה' בפרשת "פיקודי"? והרי גם בפרשת "פיקודי", מיד לאחר הציוויים הללו, נאמר – "ויעש משה ככל אשר ציווה ה' אותו כן עשה" (שמות ל"ט) אז העשייה שם – "כאשר ציווה ה'"- סותרת את העשייה כאן – "כאשר ציווה ה'"?

כדי לענות על שאלות אלו, צריך להשוות ולמצוא את ההבדלים, בין הציווי על שבעת ימי המילואים בפרשת "תצווה", ובין הביצוע בפועל בפרשתנו: שם פורטו סוגי המצות שבסל המצות – "לחם מצות וחלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן"- וכאן נאמר בקיצור – "ואת סל המצות" בלי לפרט, וזה מובן, כי אין שום שינוי בין הציווי לביצוע, ולכן לא צריך לפרט ומסתמכים על מה שנאמר בציווי.

לגבי רחיצת אהרן ובניו אין שום הבדל, אך לגבי הלבשת הבגדים את אהרן ובניו יש מספר הבדלים:

לגבי מכנסי הבד – לא נאמר שם להלביש את אהרן ובניו, ומשמע שלבשו אותם בעצמם, כי נועדו – "לכסות בשר ערווה" ולא-"לכבוד ולתפארת", כפי שנאמר בשאר הבגדים (שמות כ"ח), ולכן גם כאן לא נאמר שמשה מלבישם את מכנסי הבד וכנראה לבשו אותם לבד לפני כן.

שם, הסדר הוא: כותנת, מעיל, אפוד, חושן. ורק אחר כך "ואפדת בחשב האפוד", ואילו כאן יש שינוי – כותונת, אבנט, מעיל, אפוד חשב האפוד, חושן. ואז נתן בחושן את האורים והתומים.

ובציווי לא מוזכרים האורים והתומים, ומשמע שם, שכבר היו נתונים בחושן לפני כן, מדוע כאן שינה משה? וכן כאן, קודם חוגרו בחשב האפוד ואח"כ החושן, ושם בציווי זה הפוך? וכן כאן חוגר אותו באבנט מיד לאחר הכותונת, ושם חוגר אותו באבנט יחד עם בניו לאחר משיחתו, ומדוע?.

וגוברת התמיהה, כי בסיום הלבשת אהרן נאמר – "כאשר ציווה ה' את משה", דווקא כאן שמשה שינה מהציווי, נאמר "כאשר ציווה ה'", כלומר משמע שהשינויים נעשו בציווי ולא מדעת משה חלילה, ומדוע שינה ה' את הציווי מפרשת "תצווה"?.

וכעת משה לוקח את שמן המשחה ומושח את המשכן וכל אשר בו ויקדש אותם (מה שכלל לא נאמר בפרשת "תצווה"), ולאחר מכן מזה על מזבח העולה שבע פעמים ומושח "אותו ואת כל כליו ואת הכיור וכנו לקדשם" (שוב, לא נאמר כך בפרשת "תצווה", גם בפרשת "פיקודי" שכן נאמר למשוח את המשכן וכליו והמזבח וכליו, לא נאמר העניין של הזאה על המזבח שבע פעמים משמן המשחה).

וגם בפרשת "פיקודי" נאמר למשוח את המשכן וכליו עוד לפני הקרבת אהרן ובניו, רחיצתם והלבשתם.

ואולי בגלל שבפרשת פיקודי נאמר "ומשחת את מזבח העולה… והיה המזבח קדש קדשים", אולי מכאן למד משה להזות שבע פעמים על המזבח כפי שמזים שבע פעמים על פרוכת הקדש (של קדש הקדשים) בפר כהן משיח, מדמו של הפר.

אולי מכאן מקיש משה שלכן נאמר על מזבח העולה – "קדש קדשים" – למרות שהוא מחוץ להיכל, והבין משה שצריך לעשות בו מעשה קדש הקדשים של הזאה שבע פעמים.

וכעת משה יוצק משמן המשחה על ראש אהרן ומושחו לקדשו- עד כאן מתאים לציווי בפרשת "תצווה".

ואת בניו מקריב משה ומלבישם כותנות וחוגר אותם באבנט וחובש להם מגבעות -"כאשר ציווה ה' את משה" – והרי דווקא כאן יש חילוק מהציווי בפרשת "תצווה", ששם נאמר "וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו", ואילו כאן את אהרן חגרו באבנט כבר בהתחלה ובנפרד מבניו, אז איך נאמר – "כאשר ציווה ה' את משה"?.

שוב רואים שכאשר נאמר משפט זה, זה בא להדגיש על ציווי חדש ושונה מהציווי בפרשת "תצווה", ולכן נאמר שוב ושוב ביטוי זה, ולא מסתפקים לאומרו בסוף כל העשייה.

ויש לשים לב, שכאן לא נאמר שמשה מושח את בני אהרן כאשר משח את אביהם, וכן לא נאמר דבר זה בציווי בפרשת "תצווה", אך בציווי הכללי בפרשת "פיקודי", כן נאמר -"ואת בניו תקריב והלבשת אותם כותנות ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם וכיהנו לי", ומדוע לא עשה זאת משה?.

בפרט ששם נאמר מיד לאחר מכן – "ויעש משה ככל אשר ציווה ה' אותו כן עשה" (שמות ל"ט).

מילא את השינויים מהציווי בפרשת "תצווה", ניתן להסביר בכך שהיו לפני חטא העגל, אך הציווי הכללי בפרשת "פיקודי" הרי היה ממש בימים שלפני הקמת המשכן, הרבה אחרי חטא העגל, אז מה השתנה מאז שגרם לה' לשנות את ציוויו למשה?.

במעשה פר החטאת יש הקבלה די מדוייקת לציווי בפרשת "תצווה" (רק בעניין החלבים שמוקטרים על המזבח, יש הבדלים דקים שניתן לישבם – עיין נצי"ב במקום).

 אך מתעוררת השאלה: על מה בא פר החטאת לכפר? והלא הציווי על פר החטאת בפרשת "תצווה" היה עוד לפני חטא העגל, אז לא ניתן לומר שבא לכפר על הוראה בשגגה כמו פר כהן משיח, אז קודם כל באיזו שגגה מדובר? ואם כך, מדוע לא נעשה פר כהן משיח – של הזאת הדם על הפרוכת ועל מזבח הזהב? ובכלל פר חטאת מילואים נעשה בו סוג של שעטנז – מצד אחד מעשה חטאת חיצונה – של נתינת דם על קרנות המזבח החיצון, ומצד שני – בשרו לא נאכל לכהנים (כמו כל חטאת חיצונה) אלא נשרף כולו מחוץ למחנה, כמו חטאת פנימית, ולכן צריך לומר: שקרבנות המילואים היו ייחודיים בכל מובן, ולא דומים לשום קרבן רגיל.

וזה היה רצון ה', כדי להבדילם מקרבנות היחיד והציבור שנוהגים לדורות. ודבר נוסף ניתן לומר: שהרי בימי המילואים עדיין לא נתכהנו אהרן ובניו, ולא יכלו לאכול את בשר פר החטאת – כמו כל חטאת חיצונה, והיחיד שיכל לאכול את בשר החטאת – היה משה, שתיפקד ככהן, וזה בלתי אפשרי לאדם אחד לאכול פר שלם תוך יום ולילה, כל יום משבעת הימים, ולכן ה' הקל על משה בכך שציווה לשרוף את הפר מחוץ למחנה ולא לצוות על אכילתו.

אך עדיין זה לא מסביר על מה באפר החטאת לכפר, וגם שם נאמר שהיה איזה חטא (אולי על שראו את האלוקים ויאכלו וישתו כפי שנאמר לאחר מתן תורה – "ויעל משה ואהרן נדב ואביהואושבעים מזקני ישראל… ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו" (שמות כ"ב)- משמע שהיה ראוי שישלח בהם ידו על דבר זה), עדיין היה צריך להיות כבשה או שעירה של חטאת יחיד, ולא פר חטאת שבא על הוראה בשוגג של כהן משיח או פר העלם דבר של ציבור.

וכן ביום הראשון של המילואים מובן, אך מדוע ביום השני שוב הביא משה פר חטאת, הלא כבר נתכפר החטא ביום הראשון?

ומוכרחים לומר, כפי שהסברנו, שקרבנות המילואים לא נועדו למטרות הרגילות של הקרבנות, אלא היו ייחודיים לימי המילואים – לחניכת אהרן ובניו ככהנים, דבר חד פעמי שלאחריו לא יחזור.

ולכן גם הקרבנות היו ייחודיים לשעה, בלי קשר לשום קרבן לדורות אחר.

וכעת מקריב משה את איל העולה, ופה יש הבדל אחד בין הציווי למעשה: בציווי נאמר לנתח את האיל לנתחיו ולרחוץ קרבו וכרעיו ולתת אותם על הנתחים והראש להקטיר את כל זה על המזבח.

ואילו במעשה, משה קודם כל מקטיר את הראש, הנתחים והפדר על המזבח, ורק אחר כך רוחץ את הקרב והכרעיים ולא שם אותם על הנתחים והראש, אלא מקטיר אותם על המזבח בנפרד מהנתחים והראש והפדר, שכבר הוקטרו על המזבח לפני רחיצת הקרב והכרעיים – ועל זה נאמר שוב – "כאשר ציווה ה' את משה" למרות השינוי מהציווי.

כמו כן, כאן שוב נבדל קרבן עולה זה מקרבנות עולה לדורות, כפי שהובאו בפרשת "ויקרא" – שיש ארבעה סוגי קרבנות עולה: 1. פר בן בקר. 2. כבש זכר. 3. עז זכר. 4. קרבן עוף לעולה-מן התורים או מבני היונה.

אך איל לא מוזכר שם. (אך בעניין הקטרת הנתחים על המזבח, שם מפורט כמו בעשייה כאן, ולא כמו בציווי – שהכלה וקטר ביחד, אלא כמו כאן- שהנתחים, הראש והפדר הוקטרו בתחילה, ורק אחר כך רחצו את הקרב והכרעיים והקטירום המזבחה).

איל לעולה מוזכר בפרשת "פנחס" בקרבנות הציבור של המועדות ולא כקרבו עולה של היחיד.

מקום נוסף שמוזכר איל לעולה הוא בקרבנות הנשיאים לחנוכת המשכן – "פר אחד בן בקר איל אחד כבש אחד בן שנתו לעולה" (במדבר ז'), אך האיל הכי מפורסם לעולה – זה האיל שהקריב אברהם תחת בנו יצחק בנסיון העקידה. ואולי משום כך נאמר למשה להקריב איל לעולה ביום חנוכת המשכן, ולא כבש (כמו בקרבן התמיד), ושוב, קרבן זה מוכיח את הטענה שקרבנות המילואים היו ייחודיים לשעתם ונבדלים מקרבנות לדורות.

וכעת הגענו לאיל המילואים – שעל שמו נקראים כל שבעת ימי המילואים בשם זה, כי תכליתו למלא את ידם – "ומלאת יד אהרן ויד בניו" (שמות כ"ט), וכאן יש שינוי בין העשייה לציווי- בציווי נאמר לתת מדם האיל על תנוך אוזן אהרן ותנוך אוזן בניו הימנית ועל בוהן ידם הימנית (של אהרן ובניו) ועל בוהן רגלם הימנית.

ואילו במעשה משה קודם כל נותן על אוזן אהרן בלבד ועל בוהן ידו ועל בוהן רגלו, ורק אח"כ מקריב את בני אהרן ונותן על תנוך אזנם הימנית ובוהן ידם הימנית ובוהן רגלם הימנית, בנפרד מאהרן, ומדוע?.

וכן בציווי לאחר זריקת הדם על המזבח נאמר למשה לקחת מהדם שעל המזבח ומשמן המשחה, ולהזות על אהרן ובגדיו ועל בניו ובגדיהם, ואחר כך לקחת את החלבים, האליה, הכליות ויותרת הכבד מהאיל, ולשים עליהם את שוק ימין, ולקחת שלושה לחמים מסל המצות-אחד מכל סוג, ולשים על החלבים.

ואת כל זה לשים על כפי אהרן ולהניף אותו תנופה לפני ה', ולאחר מכן להקטיר כל זאת על המזבח לה'.

ואחר כך לקחת את חזה התנופה ולהניף אותו תנופה לפני ה' – "והיה לך למנה".

ואילו בעשייה עשה משה הפוך: קודם הקטיר את החלבים, השוק והמצות, והניף את החזה, ורק אחר כך לקח משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח (הפוך מהציווי שנאמר לקחת מהדם ואח"כ משמן המשחה) והיזה על אהרן ובגדיו ועל בניו ובגדיהם, ומדוע הפך את הסדר משנצטווה?.

בציווי נאמר למשה לבשל את בשר האיל במקום קדוש, ושאהרן ובניו ואכלו את הבשר והלחם שנותר בסל פתח אוהל מועד ומה שנותר עד הבוקר יישרף באש.

ובמעשה משה לא מבשל בעצמו, אלא מורה לאהרן ובניו לבשל את הבשר – פתח אוהל מועד, ומדוע לא בישל בעצמו כפי שנצטווה?.

בציווי, ה' אומר למשה לעשות ככה לאהרן ובניו כל שבעת הימים, ומשה מוסיף במעשה – שאסור להם לצאת מפתח אוהל מועד שבעת ימים יומם ולילה ולשמור את משמרת ה' פן ימותו – "כי כן ציוויתי" – והיכן הוא צווה על כך?.

הרי זה לא מופיע בפרשת "תצווה" – בציווי על שבעת ימי המילואים? ופרשתנו מסתיימת במילים "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר ציווה ה' ביד משה", הפרשה מתחילה בציווי- "צו את אהרן" ונגמרת בציווי "אשר ציווה ה' ביד משה", על כל השאלות שהעלינו: מדוע השתנו ציוויי ה' מפרשת "תצווה" (לפני חטא עגל) ומפרשת "פיקודי" (לאחר חטא העגל) ניתן לומר:

שהגורם לשינוי היה קרבנות הנשיאים. כפי שהזכרנו לעיל, מיד לאחר הקמת המשכן ע"י משה ביום הראשון למילואים, קרבו אליו הנשיאים של שנים עשר השבטים (לא כולל שבט לוי), ובקשו להשתתף באופן פעיל בחנוכת המשכן, והביאו עגלות צב ושוורים לצורך המרעות (כפי שמתואר בספר "במדבר" פרשת "נשא"), ואז ה' אומר למשה מה יקריבו הנשיאים כל אחד ביומו (וכל עניין זה לא נאמר בפרשתנו אלא רק בספר "במדבר", כי סדר הקרבת הנשיאים נקבע על פי סדר הדגלים וחנייתם סביב המשכן, שייקבע רק לאחר הראשון באייר, בעוד חודש, ורק אז יובן מדוע שבט יהודה מקריב ראשון, כי גם בדגלים הוא ראשון).

 וכיוון שבקרבנות הנשיאים לא מוזכר שבט לוי, אז אהרן הכהן מקבל גם מעמד של נשיא שבט לוי, בנוסף להיותו הכהן הגדול (כפי שנראה בפרשת "קרח" – "דבר אל בני ישראל וקח מאיתם מטה מטה לבית אב מאת כל נשיאיהם לבית אבותם שנים עשר מטות, איש את שמו תכתוב על מטהו ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי כי מטה אחד ראש לבית אבותם" (במדבר י"ז)).

ולכן נוצר מצב, שבנוסף לציוויים על שבעת הימים של לפני העגל (פרשת "תצווה") ושל אחר העגל (פרשת "פיקודי"), יש צורך להעצים את תפקידו של אהרן בחניכת הכהנים, אחרת תחשוב העדה, שבגלל חטא העגל, שה' כועס על אהרן לא נתן לו יום מיוחד וקרבנות מיוחדים כמו של הנשיאים האחרים.

ולכן ה' מצווה למשה לעשות שינויים בציוויים הראשונים ולהדגיש בכל שינוי שנעשה ע"פ ציווי מפורש של ה' ולא שמשה משנה מדעתו (כי הרי פרשת "תצווה" וציווייה, כבר נאמרו לבני ישראל , ויש חשש שיתפלאו על השינויים בפועל), ולכן משה לא מושח את המשכן וכליו לפני הלבשת אהרן, כפי שנצטווה בפרשת "פיקודי".

משה מקהיל את העדה לפתח אוהל מועד, קודם הקרבת אהרן ובניו כדי שכל העדה יחזו בשינויים ובמעמדו של אהרן למרות חטא העגל, ולכן לא מושח את המשכן וכליו קודם הלבשת אהרן, כדי להעלות את מעלת המשרת על מעלת המשכן עצמו, ולהעלות את מעלת המדבר על מעלת – דומם, צומח, חי, שמהן מורכב המשכן.

ולכן מלביש את אהרן את הכותונת וחוגר אותו באבנט, ולא משאיר את חגירת האבנט לסוף – כשילביש את בני אהרן כותנות ויחגור אז את כולם באבנט כולל אהרן, כפי שנאמר בציווי בפרשת "תצווה", כדי לבדל את אהרן ומעמדו מבניו, כי הוא כעת נשיא שבט לוי, בנוסף להיותו כהן גדול, ולא יאה להשוותו עם בניו.

ולכן גם חוגר אותו בחשב האפוד לפני נתינת החושן עליו, כי רוצה לתת את האורים ותומים רק לאחר שהחושן יהיה על אהרן. בניגוד לציווי בפרשת "תצווה", שהחושן יושם על אהרן כשהאורים ותומים כבר נתונים בו, כי משה רוצה להראות לעם ישראל, שכח האורים והתומים לא נובע מהחושן אלא מאהרן שלובשו, כי צריך גם שלכהן תהיה רוח הקודש, כדי לשאול באורים ותומים.

ולכן רק לאחר שהחושן על אהרן, נותן בחושן את האורים ותומים בתוך החושן בלי שרצועות חשב האפוד יסתירו זאת.

וכעת כשאהרן לבוש בבגדי הכהן הגדול, מושח משה את המשכן וכליו, והמזבח וכליו ואז מושח את אהרן בלבד ולא את בניו, בניגוד לציווי בפרשת "פיקודי", כדי להבדיל את מעמדו של אהרן ממעמד בניו, מהיותו נשיא השבט וכהן גדול, בכך להוכיח לעם ישראל שלא חטא בעגל .

כמו כן, בהקטרת איברי איל העולה, יש כאן שינוי מהציווי בפרשת "תצווה", ששם הצטווה להקטיר את הכל בבת אחת על המזבח, וכאן בעשייה מקטיר בנפרד – קודם את הראש, הנתחים, והפדר, ואחר כך רוחץ במים את הקרב והכרעיים ומקטירם בנפרד-כמו שנעשה בקרבנות העולה של היחיד, המוזכרים בפרשת "ויקרא".

כיוון שבאותו יום יקריב משה גם את קרבן נחשון בן עמינדב נשיא יהודה, שקרבנותיו אינם קרבנות מילואים, וצריך להקריבם לפי הכללים של הקרבנות בפרשת "ויקרא", וגם קרבן נחשון כולל איל לעולה, ואם יהיה שינוי בהקטרת האיל לעולה של מילואים להקטרת האיל לעולה של נשיא שבט יהודה, יבואו לחשוב שמעמדו של נשיא שבט יהודה לעומת מעמד נשיא לוי – אהרן, גרם זאת – בגלל חטא העגל, ולכן הצטווה משה להקטיר את איל העולה כפי הכללים של פרשת "ויקרא".

וכעת הגענו לשינויים באיל המילואים: שבניגוד לציווי בפרשת "תצווה", שנצטווה לתת מדם איל המילואים על תנוך אוזן אהרן ובניו, ואח"כ על בהן ידם הימנית של אהרן ובניו ואח"כ על בהן רגלם הימנית של אהרן ובניו, כאן עשה קודם כל את אהרן לבד – אוזן, בהן יד, בהן רגל, ואח"כ בניו – כדי להפריד את אהרן מבניו מבחינת המעמד והחניכה.

קודם לגמור את חניכת אהרן, ורק אח"כ בניו, כפי שהסברנו- מתוקף מעמדו כנשיא שבט לוי.

ובמאמר מוסגר – יש דמיון רב בין איל המילואים לאשם מצורע – "ולקח הכהן מדם האשם ונתן על תנוך אוזן המטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית" (ויקרא י"ד), כי כמו שאהרן ובניו עד כה, היו חלק מעם ישראל, ובמעשה איל המילואים נכנסים לדרגת כהן הנעלית על מעמד ישראל רגיל, כך המצורע שכל ימי טומאתו ישב בדד – "מחוץ למחנה מושבו" – כדי לעלות מדרגתו ולהיכנס שוב למעמד ישראל – נעשה בו אותו מעשה בדם האשם.

וכעת היה אמור משה לזרוק את דם האיל סביב על המזבח ולקחת מהדם שעל המזבח ומשמן המשחה ולהזות על אהרן ובגדיו ועל בניו ובגדיהם, ובכך לקדש אותם, כמו שנאמר בציווי בפרשת "תצווה" – "וקדש הוא ובגדיו ובניו ובגדי בניו איתו" (שמות כ"ט), ולאחר מכן להניף את חלבי האיל ושוק הימין ושלושה מהלחמים על כפי אהרן וכפי בניו תנופה לה', ולאחר מכן להקטירם על המזבח, ואז לקחת לעצמו את חזה התנופה, ורק אח"כ לוקח משמן המשחה ומהדם על המזבח ומזה על אהרן ובניו ובגדיהם ומקדשם, ומדוע השינוי?.

וכפי שאמרנו לעיל, שאהרן כעת נשיא שבט לוי בנוסף להיותו כהן, וברגע שיזו עליו מהדם ומשמן המשחה, יקודש כבר לתפקידו ככהן גדול, ואין זה ראוי כעת לנשיא וכהן גדול להניף את האימורים כבעלי קרבן רגיל, ולכן קודם מניפים ורק אח"כ מקדשם משה משמן המשחה, ומן הדם שמזה עליהם ועל בגדיהם.

ומדוע לא קודם מזה מן הדם ואח"כ משמן המשחה כפי שנאמר בציווי?

כי בציווי – שלוקח מן הדם מיד לאחר זריקתו על המזבח, הדם עדיין חי ותוסס ועדיף על שמן המשחה, אך כעת במעשה, שחלה שהות בין זריקת הדם על המזבח, שבה הניפו אהרן ובניו את החלבים ושוק הימין, ומשה את חזה התנופה, כבר הספיק הדם להתייבש קצת ואין בו את אותה חיות שהייתה בזריקתו, ולכן שמן המשחה קודם לו.

ומדוע משה לא מבשל בעצמו את בשר האיל, כפי שנאמר לו בציווי, ומצווה זאת לאהרן ובניו? כי כעת יש עליו עוד להקריב היום את קרבנות הנשיא נחשון בן עמינדב, שמקריב את קרבנו ביום הראשון למילואים – פר, איל, כבש לעולה, שעיר עיזים לחטאת, ולשלמים – שני בקר, חמישה אילים, חמישה עתודים וחמישה כבשים – וכל זה משה צריך לעשות לבד בתור הכהן היחיד ולא נותר לו זמן לבשל את בשר האיל עבור אהרן ובניו, ולכן ה' מצווה לו לומר להם לבשל בעצמם את בשר האיל.

וכיצד יכול משה לבדו לאכול את בשר העיזים לחטאת של נחשון בן עמינדב (כי אהרן ובניו עדיין לא רשאים לאכול בשר החטאת רק ביום השמיני) וכן את החזה והשוק של שני בקר, חמישה אילים וחמישה עתודים וחמישה כבשים, וכל זה בלילה ויום אחד? וכנראה שנאלץ לשרוף את הנותר מכל הבשר הנ"ל כשעבר זמן אכילתם.

ומדוע דווקא כאן ציווה ה' שישבו בפתח אוהל מועד שבעת ימים ולא יצאו, דבר שלא ציווה בפרשת "תצווה" ולא בפרשת "פיקודי"? והאם בכל שבעת ימי המילואים עשה משה את שלושת הקרבנות שהזכרנו – פר לחטאת, איל לעולה ואיל למילואים?.

אז ע"פ פרשת "תצווה" בציווי, משמע שעשה זאת כל יום – "ועשית לאהרן ולבניו ככה, ככל אשר ציוויתי אותכה, שבעת ימים תמלא ידם", ואם כן ברור שלא צריך לצוותם להישאר שבעת ימים, כי ברור שצריכים להישאר שבעת ימים, כי ברור שצריכים להישאר בשביל אותו הליך שנעשה בהם ביום הראשון.

אך כאן במעשה, לא נאמר לעשות אותו הליך כל יום, וכאן אומר משה – "כי שבעת ימים ימלא ידכם" ולא "אמלא את ידכם", כפי שנאמר לו בפרשת "תצווה", משמע שה' ימלא ידם ולא משה, ולכן ציווה עליהם להישאר בפתח אוהל מועד שבעה ימים כשומרים -"ושמרתם את משמרת הקודש כי כן ציוויתי", ומדוע?

ונראה, כי כעת יש את קרבנות הנשיאים להקריב כל יום משבעת ימי המילואים, ולכן הנוכחות של אהרן ובניו נצרכת רק כמשמרת ה' ולא כדי לעשות בהם את מעשה המילואים כל יום, כי כבר קדשו ביום הראשון.

ובפרשת "תצווה" נאמר רק בסוף הציווי על כל מעשה המילואים-"וחטאת על המזבח בכפרך עליו ומשחת אותו לקדשו", וכאן משחו את המזבח והמשכן בתחילת מעשה המילואים?.

וכפי שהסברנו, הציווי היה לפני חטא העגל שאז המשכן נמשח לבסוף, כי אהרן ובניו חשובים יותר, אך לאחר חטא העגל המזבח קודם למשיחת אהרן ובניו, כי חזרה זוהמתם.

פרשת שמיני

הגענו ליום השמיני למילואים, שבו משה מעביר את התפקיד לאהרן, שמעכשיו יתחיל לשמש ככהן גדול, ואם משה שימש בשבעת ימי המילואים בבגדי לבן בלבד (כמו הכהן הגדול ביום הכיפורים בהיכנסו לקודש הקודשים) אהרן הכהן משמש ביום השמיני בשמונת בגדי הכהן הגדול.

וזו הפרשה היחידה בתורה שמספר הוא שמה. וכפי שהסברנו בפירוט בפרשת "תצווה", את משמעות המספר "שמונה" – שמייצג את הקדושה שמעל הטבע (המיוצג במספר שבע) וכנגדה, בסוף הפרשה, בצד הטומאה יש את שמונת השרצים המטמאים במותם, כי – "זה לעומת זה עשה האלוקים" (קהלת ז').

ובכלל, חציה הראשון של הפרשה עוסק בקדושה של היום השמיני למילואים, שבו נראה ה' אל עם ישראל ושוכן במשכן לעיני כל ישראל, ומתחילה שכינת ה' בתוך עם ישראל, בד בבד עם הקדושה באה לעולם כנגדה – הטומאה.

וחציה השני של פרשתנו עוסקת לראשונה בבהמות, חיות, עופות, דגים ושרצים הטמאים האסורים באכילה והמטמאים במגע ובמשא.

וכן הפרשות הבאות-"תזריע", "מצורע", העוסקות בטומאת יולדת, מצורע, נגעי הבגדים והבתים, זב, הזבה, והנדה ודרכי טהרתם. שברובם המספר שבע מייצג את ימי הטומאה או ההסגר (של המצורע), והיום השמיני מייצג את יום הטהרה והחזרה לקדושה.

ולאחר מכן, פרשת "אחרי מות" תעסוק במספר "עשר", שהוא קודש קודשים, כי עוסקת בביום הכיפורים – "בעשור לחודש השביעי" שבו נכנס הכהן הגדול לקדש הקדשים ועולה לדרגה העשירית בקדושה ואז משמש בבגדי לבן, ולא בשמונת בגדי הכהן הגדול.

ופרשתנו מתחילה בקריאת משה – "לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" – ביטוי זה מזכיר מאוד את הפסוק בפרשת "משפטים", לאחר מעמד הר סיני – "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ויראו את אלוקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמיים לטוהר, ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו" (שמות כ"ד), וכמו ששם אותם קרואים ראו את האלוקים, גם כאן משה מזמין אותם לחזות בעצם ה' – "כי היום ה' נראה אליכם" – רק שהפעם ה' כן ישלח ידו אל אצילי בני ישראל – נדב ואביהוא, וכן שם זה היה שם אלוקים וכאן זה שם הוויה והחומרה גדולה יותר בשם הוויה.

ומשה אומר אל אהרן – "קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים והקרב לפני ה'" – פה זה המקום היחיד בתורה, שקרבן חטאת בא עגל, ולא כמו סוגי קרבן החטאת המוזכרים בפרשת "ויקרא" – פר בן בקר, שעיר עיזים, כבשה או שעירה, חטאת העוף.

ופה זה קרבן יחיד של אהרן ולא של הציבור (שיפורט בפסוק הבא), ומוכרחים לומר, שבא כנגד עגל הזהב שעשה אהרן, ולכן העגל כאן בא לחטאת, כדי לכפר על החטא ההוא, וזה בעצם הקרבן הראשון שמקריב אהרן בחייו, לפני שיכול להקריב את שאר הקרבנות של תפקידו ככהן גדול, כי צריך קודם כל לתקן את חטא העגל.

ולכן גם מביא איל לעולה תמים, המזכיר את האיל לעולה שהקריב אברהם אבינו תמורת יצחק בנו, וזה גם נועד לזכור את עקידת יצחק, כי גם אהרן בעצם היה מוכן להקריב את נשמתו ולעשות את העגל מאהבתו את עם ישראל, שלא רצה שיחטאו ברציחתו.

והמילים "והקרב לפני ה'", ניתן לפרש גם: כ – התקרב לפני ה' –  כלומר, לאחר הקרבת קרבנות אלו, תוכל להתקרב לפני ה', כי חטאתך תכופר.

ובפסוקים אלו שוב מתבטא רעיון הקריאה- קריבה, שהזכרנו בפרשת "ויקרא", כי ביום השמיני "קרא משה אל אהרן ולבניו… והקרב לפני ה'" – מזמינו להתקרב התקרבות שמותרת רק ע"י קריאה – הזמנה, ולא מיוזמה אישית, כפי שנראה במות נדב ואביהוא – "ובקרבתם לפני ה' וימותו" (ויקרא ט"ז).

כי משה קרא והזמין רק את אהרן ואמר לו – "הקרב לפני ה'" ולא לבניו, והם מעצמם ללא קריאה – "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם… וימותו לפני ה'", ה' לא ציווה ולא הזמין אותם להתקרב , והם התקרבו ללא הזמנה ולכן מתו לפני ה', כמו כל קירבה מסוכנת לאש הקדושה.

ואז אומר משה אל אהרן – "בקרובי אקדש" במובן של "תוקד אש" – במתקרבים יותר מדי, כמו בכלאי הכרם – "פן תוקדשהמליאה" (דברים כ"ב) שדורשים חז"ל – "תוקד אש", שיש לשרוף את כלאי הכרם האסורים בהנאה.

ולכן נאמר "והזר הקרביומת" (במדבר א'), כי גם המילה לקדש מתפרשת לעיתים כ – להזמין, להכין, כמו לגבי הנביא ירמיה – "ובטרם תצא מרחם הקדשתיך" (ירמיה א'), כלומר שה' הזמין אותו עוד מבטן אימו להיות נביא.

אם כן קדושה צריכה זימון וקריאה, בניגוד לטומאה שכל החפץ להתקרב אליה עושה זאת ללא הגבלה. ולכן, לאחר מות נדב ואביהוא – "ויקרא משה אל מישאל ואל אליצפן בני עוזיאל דוד אהרן, ויאמר אליהם קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקודש אל מחוץ למחנה, ויקרבו וישאום בכותונתם אל מחוץ למחנה כאשר דיבר משה" – פה יש קריאה, וקריבה מותרת כתוצאה מהקריאה.

כך יוצא, שבימי המילואים הקריב משה פר לחטאת, איל לעולה ואיל למילואים. וכיוון שהמילואים נגמרו ולא צריך יותר למלא את ידי אהרן ובניו, אז אין צורך באיל המילואים, וכעת נשארו חטאת ועולה שאהרן נכנס במקום משה ככהן גדול.

ובמקום להביא פר לחטאת, מצטווה להביא עגל לחטאת לרמוז על העגל שעשה. ולכאורה, ציוויי היום השמיני לא מוזכרים בפירוש שה' ציווה אותם למשה (רק על שבעת ימי המילואים), אך מדברי משה בהמשך משמע שה' ציווה גם את ציוויי היום השמיני – "ויאמר משה זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'".

ומשה אומר אל אהרן שיאמר לבני ישראל להביא את קרבנותיהם – "קחו שעיר עיזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה ושור ואיל לשלמים… ומנחה בלולה בשמן, כי היום ה' נראה אליכם", אז יש לנו קרבן העם – חטאת, עולה ושלמים, וקרבן אהרן – חטאת ועולה.

ועל זה אומר משה – "ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וכפר בעדם, כאשר ציווה ה'" – כלומר: קרבן אהרן – העגל והאיל מכפרים גם עליו וגם על העם, אך קרבן העם מכפר רק עליהם ולא על אהרן.

וגם בקרבן העם יש עגל, אך לא לחטאת כמו אצל אהרן אלא דווקא לעולה, והחטאת היא – שעיר עיזים לחטאת, כמו קרבנות הנשיאים והמועדות, ששעיר עיזים תמיד בא לחטאת הציבור.

ושוב, הקרבנות המוקרבים ביום השמיני – ייחודיים לאותו יום בציווי ה', ואין להם מקבילה בקרבנות לדורות. בדיוק כפי שהסברנו בפרשה הקודמת לגבי קרבנות שבעת ימי המילואים. ולכן העגל לחטאת שמקריב אהרן, מצד אחד הוא חטאת חיצונית שדמה ניתן על המזבח החיצון, ומצד שני אינה נאכלת לכהנים, אלא הבשר והעור נשרפים יחד מחוץ למחנה כמו חטאת פנימית.

וכן העולה של אהרן – האיל, עולה לה' כולו, ובא מן האיל, ולא מהבהמות הקבועות לעולה בפרשת "ויקרא" – פר, כבש, עז ועוף.

ולאחר מכן, מקריב אהרן את קרבן העם – שעיר עיזים לחטאת (ופה לא נאמר במפורש מה נעשה עם בשר השעיר לאחר הקטרת החלבים על המזבח, האם נאכל לכהנים או נשרף מחוץ למחנה, אך מהמילים – "וישחטהו ויחטאהו כראשון" – שהכוונה כאן לעגל החטאת שלו, גם יש ספק האם רק חיטאהו (נתינת הדם על קרנות המזבח נקראת חיטוי) כראשון על המזבח החיצון, או שעשה בדיוק מה שעשה בעגל החטאת – שנשרף כולו מחוץ למחנה).

אמנם, בסוף מתברר ששרף אותו מחוץ למחנה (ע"פ הפשט, כעס משה על אהרן ובניו – "ומדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש… ואותה נתן לכם לשאת את עוון העדה לכפר עליהם לפני ה'" – מתייחס לשעיר החטאת אשר לעם, שנאמר בו – "וכפר בעדם", שהוא זה שמכפר על העם בלבד ולא על אהרן, שהתכפר כבר בעגל החטאת אשר לו, וזה בניגוד לדרש- ששעיר החטאת מתייחס לשעיר ראש חודש, כי לפי הפשט לא מדובר בראש חודש אלא בשמיני לניסן).

אך השאלה היא: אם נשרף בשרו לאחר מות נדב ואביהוא, כי אהרן לא יכל לאכול מבשר החטאת לאחר מות בניו (כפי שאמר בתשובה למשה – "הן היום הקריבו את חטאתם ועולתם לפני ה' ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה', וישמע משה וייטב בעיניו"), או שנשרף כבר מיד לאחר הקרבת החלבים כמו שעשה בעגל החטאת אשר לו, וזה נעשה עוד לפני מות נדב ואביהוא.

וכעת אהרן מקריב את עולת העם (עגל וכבש בני שנה תמימים) שגם היא ייחודית ליום השמיני, כי לא מצאנו עגל לעולה בקרבנות לדורות, רק כאן. וכעת אהרן מקריב את המנחה של העם, לפני קרבנות השלמים, למרות שבציווי נאמרה המנחה לאחר קרבנות השלמים, אך שם לא נאמר סדר ההקרבה, אלא סדר הבאה, וההקרבה תלויה בכללי קדימות הקרבנות וכיוון שמנחה שייכת לקדשי קדשים, ואילו השלמים שייכים לקדשים קלים, לכן הקדים אותה אהרן לקרבנות השלמים.

ולאחר שאהרן מקריב את קרבנות השלמים – שור ואיל, מניף את החזה ושוק הימין של כל אחד, אהרן נושא ידיו ומברך את העם (כל העדה עמדו לפני ה' כפי שנאמר בתחילת הפרשה – "ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'") – "וירד מעשות החטאת העולה והשלמים" ובכל הקרבנות שהקריב אהרן, הוא עשה את כל העבודות, ובניו רק הגישו אליו את הדם והנתחים והחלבים, אך לא עשו עבודות בקרבן בעצמם – "ויקריבו בני אהרן את הדם אליו", "וימציאו בני אהרן אליו את הדם", "ואת העולה המציאו אליו לנתחיה", "וימציאו בני אהרן את הדם אליו", "וישימו את החלבים על החזות".

ולכן, כאשר יוצאת אש מלפני ה' ואוכלת את העולה והחלבים שעל המזבח, וכל העם רנים ונופלים על פניהם, דווקא אז נוטלים בני אהרן יוזמה ולוקחים איש מחתתו ונותנים בה אש (האם מהאש שירדה משמיים שעל המזבח, או מהאש שהייתה על המזבח בהדלקת משה במשך כל שבעת ימי המילואים שאז עדיין הייתה אש אנושית ולא שמיימית?) – "וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם" – האם המילה "זרה" נובעת מכך שהאש לא הייתה האש שירדה משמיים אלא אש שהדליקו הם בעצמם, או שזרותה נובעת מכך שה' לא ציווה אותם על כך, ויש פה קריבה ללא הזמנה?.

ואז – "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'", היכן זה "לפני ה'" – האם נכנסו לקדש הקודשים במשכן, או רק למשכן בעצמו – למזבח הזהב, ששם מקטירים את הקטורת בכל יום )וכמו שנאמר בפרשת "תצווה" בעניין מזבח הזהב – "לא תעלו עליו קטורת זרה" (שמות ל')?.

והמילים – "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם", מזכירות את האש שירדה משמיים ואכלה את העולה והחלבים שעל המזבח שגם בה נאמר – "ותצא אש מלפני ה' ותאכל…", אז יש פה הקבלה בין אכילת הקרבן על המזבח לאכילת נדב ואביהוא ע"י אש ה' – כביכול עלו קרבן לה'.

דבר שמזכיר את עקידת יצחק שכמעט עלה כקרבן לה', וכאן אהרן שנודם ומקבל את הדין משול לאברהם, וכאן זוכה לפעם היחידה בתורה שה' מדבר אליו בלבד – "וידבר ה' אל אהרן לאמור" (כי בשאר התורה זה בצירוף עם משה – "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמור אליהם"), אך קודם לכן יש לשים לב, שברגע הקדושה הכי גדול של היענות ה' לקרבן העם, בפעם הראשונה שיורדת אש מן השמיים לאכול את הקרבן (מקביל לו היה בבית המקדש שבנה שלמה – "וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מהשמיים ותאכל העולה והזבחים וכבוד ה' מלא את הבית" (דברי הימים ב' ז')), וכבוד ה' נראה אל כל העם ושוכן בתוך בני ישראל, באותו רגע ממש של קדושה, מתחילה הטומאה, טומאת המת (שהיא הכי גדולה בטומאות) של נדב ואביהוא, שמוצאים במהירות בכותונתם ע"י מישאל ואליצפן בני דודם אל מחוץ למחנה.

כך שקירבה יתרה גרמה לריחוק הכי גדול (מחוץ למחנה), דבר המזכיר את המצורע, שצריך לצאת מחוץ למחנה (כפי שנראה בפרשה הבאה) ודמיון נוסף למצורע, שכאן אומר משה לאהרן ולבניו הנותרים – "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם אל תפרומו ולא תמותו ועל כל העדה יקצוף", ובמצורע בפרשה הבאה נאמר – "והצרוע אשר נגע בו הנגע בגדיו יהיו פרומיםוראשו יהיה פרוע… וטמא טמא יקרא כל ימי אשר הנגע בו יטמא, טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא י"ג).

ואילו כאן אומר משה לאהרן ולבניו – "ומפתח אוהל מועד לא תצאו פן תמותו, כי שמן משחת ה' עליכם" – אתם בניגוד למצורע שמחוץ למחנה צריכים להישאר בתוך הקודש, ורק אחיכם שמתו יוצאים מחוץ למחנה.

ושוב יש פה ניגודיות בין הקדושה הכי גדולה לטומאה הכי גדולה. ויש לחקור: הלא לא מצינו שמשה, אהרן ובניו נטהרו מטומאת מת קודם היכנסם למשכן לעבוד, רק רחצו ידיהם ורגליהם בכיור טרם עבודתם – דבר שלא מטהר משום טומאה ידועה, אפילו לא טומאת שרץ.

ואפילו אם נאמר שהמילים – "ורחצת אותם במים" (שמות מ') (שנאמרו למשה לגבי אהרן ובניו לפני תחילת העבודה של ימי המילואים) הכוונה לטבילה במקווה מים של כל הגוף, עדיין אין בכך כדי לטהר מטומאת המת, ואף לא מטומאת שרץ ונבילה שצריך הערב שמש, והם מיד נכנסו למשכן לאחר הרחיצה כפי שראינו בפרשה הקודמת, שמיד לאחר שרחץ אותם במים הלביש משה את אהרן את בגדי הכהונה וכן את בניו, בלי לחכות ליום הבא שיעבור זמן הערב שמש.

המקום הראשון בתורה שאנו מוצאים טהרה מטומאת המת ע"י הזיית מי חטאת של פרה אדומה, אנו מוצאים בטהרת הלוויים, שהייתה לאחר בחירתם – בחודש השני בשנה השנייה (כחודש לאחר הקמת המשכן), ששם נאמר – "קח את הלוויים מתוך בני ישראל וטהרת אותם, וכה תעשה להם לטהרם, הזה עליהם מי חטאתוהעבירו תער על כל בשרם וכבסו בגדיהם והטהרו, ולקחו פר בן בקר ומנחתו סלת בלולה בשמן ופר שני בן בקר תקח לחטאת…" (במדבר ח').

ובפרשת פרה אדומה בעצמה, ששם נאמרו דיני טהרת טמא מת בפרשת "חוקת": "ויקחו אליך פרה אדומה תמימה… ונתתם אותה אל אלעזר הכהן…" (במדבר י"ט). משמע שכל דיני פרה אדומה נאמרו רק לאחר מות נדב ואביהוא, ולכן מונה על כך אלעזר, כי אם הייתה נאמרת פרשה זו קודם הקמת המשכן, אז ודאי היה מוטל תפקיד זה על נדב הבכור ולא על אלעזר הצעיר.

ואם כן, יוצא שכלל לא נאמרה פרשה זו לפני הקמת המשכן, וממילא לא נטהרו משה, אהרן ובניו במי פרה קודם כניסתם למשכן, ומדוע?.

והלא ודאי שנגעו במת או האהילו על מת בשלב כלשהוא מאז יציאת מצרים, או בחטא העגל שכל שבט לוי נקהלו אל משה והרגו איש אחיו שעבד לעגל, וודאי שבתוך בני לוי היו גם אהרן ובניו, ואם כן, נטמאו בטומאת מת.

ואיך נכנסו לאוהל מועד כשהם טמאי מת, שאז הם אב הטומאה, ואיך אכלו מבשר הקרבנות כשהם טמאי מת וחייבים כרת על כך?.

התאריך הכי מוקדם בתורה שטומאת המת מונעת מאדם להתקרב לקודש, היא קצת לפני הפסח הראשון שנעשה במדבר – בחודש הראשון בשנה השנייה ליציאת מצריים, כשבוע וחצי לאחר הקמת המשכן – "וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השניתלצאתם מארץ מצרים בחודש הראשוןלאמור ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו בארבעה עשר יום בחודש הזה… וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח… ויהי אנשים אשר היוטמאים לנפש אדםולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא…" (במדבר ט').

ועפ"י הספרי – אנשים אלו היו מישאל ואליצפן אשר נטמאו למת בזמן שהוציאו את נדב ואביהוא בשמיני לחודש ניסן, ולא נותרו שבעה ימים עד הקרבת הפסח (בארבעה עשר בניסן) שבם יכלו להיטהר עפ"י דיני פרה אדומה שצריך שבעה ימים על מנת להיטהר ע"י מי פרה אדומה (משמע כנגד דעת המפרשים שמות נדב ואביהוא היה בראש חודש ניסן, כי אז היה להם זמן די והותר להיטהר עד הקרבת הפסח – עיין "אבן עזרא" פרשת "פיקודי", ד"ה "ביום החודש הראשון").

ולכאורה מה עם שאר בני ישראל שהיו טמאי מתים, איך נטהרו הם לפני הקרבת הפסח? הרי הציווי על פרשת פרה אדומה חייב היה להיות רק לאחר השמיני לחודש ניסן, שאז הוטל התפקיד על אלעזר שנותר מבני אהרן לאחר מות נדב הבכור, ואם כן, אף אחד לא הספיק להיטהר ע"י מי פרה אדומה לפני הקרבת הפסח, והלא ודאי שהיו הרבה טמאי מתים מכל הרוגי חטא העגל (שלושת אלפים) והמגיפה שניגף ה' לאחר חטא העגל וההרוגים במלחמת עמלק שהיה צריך לקברם, ושאר מתים מזקנה שמתו (ומי שעסק בקבורתם הוא טמא מת) במדבר בשנה הראשונה ליציאת מצרים?.

לכן מוכרחים לומר, שכל נושא הטומאה לסוגיה לא היה קיים קודם ליום השמיני למילואים, שבו נראה כבוד ה' אל כל העם, ויצאה אש מן השמיים ותאכל את העולה והחלבים שעל המזבח.

ובאותו רגע גם מתו נדב ואביהוא באותה האש, כך שברגע שחלה הקדושה וה' שכן בתוכנו, באותו רגע נולדה טומאה והצורך בטהרה.

ולכן כל אלה שנגעו בטומאה במת לפני יום זה לא חלה עליהם טומאה וממילא לא היו זקוקים לטהרה, ולכן משה, אהרן ובניו – למרות שוודאי נגעו במת או בטומאה אחרת של נבילה, שרץ, זב, זבה, נידה, עדיין מושג הטומאה לא היה קיים ולא נטמאו, וכלן יכלו להיכנס למשכן ולהקריב קרבנות ולאכול מבשר הקרבן בלי צורך להיטהר במי פרה אדומה, או אפילו לטבול במקווה (ומה שרחצו ידיהם ורגליהם בכיור לפני כל עבודה, לא היה מצד טומאה וטהרה, כי הלא הכיור לא מטהר מטומאה של שרץ או נבילה, אלא רק לצורך כבוד, בבחינת "הכון לקראת ה' אלוקיך" – כמו המנהג בימי אברהם ולוט שלפני הכנסת האורחים לבית – "יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם" (בראשית י"ח), וכן אצל לוט – "סורו נא אל בית עבדיכם ולינו ורחצו רגליכם" (שם י"ט), וכן אצל אליעזר עבד אברהם בבית הורי רבקה בחרן – "ויבוא האיש הביתה… ומים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו" (שם כ"ד), וכן אצל יוסף אחיו במצרים – "ויבא האיש את האנשים ביתה יוסף, ויתן מים וירחצו רגליהם" (שם מ"ג), שזה יותר עניין נקיות וכבוד, אז קל וחומר כשאדם ניגש לשרת בבית ה', שלפני כל עבודה צריך לרחוץ ידיו ורגליו, ולא מצד טומאה וטהרה).

ואכן, עד הקמת המשכן, איננו מוצאים את המילה טומאה בתורה, אפילו לא בפרשת "נח", ששם מוזכרות הבהמות הטהורות והעוף הטהור, שצריך להכניס שבעה שבעה מכל מין, בניגוד לבהמה שאיננה טהורה שיכניס לתיבה רק שניים שניים, ושם לא מוזכר בהמה טמאה, אלא – "שאיננה טהורה" ולא ראוייה לקרבן, אך לא טמאה.

והמקום היחיד שמוזכר המושג טומאה הוא לא בהקשר של טומאה במובן של נגד קדושה, אלא במובן של חילול כבוד – במקרה של דינה ושכם בן חמור, שחילל את כבודה באונס – "אשר טימאאת דינה אחותם" (בראשית ל"ד), אמנם במעמד הר סיני נאמר למשה לקדש את העם ולכבס שמלותם ולא לגשת לאישה שלושה ימים אך לא מוזכר עניין הטומאה.

ולכן רק בפרשתנו, לאחר שכינת ה' בתוך עם ישראל במשכן, מתחילות כל פרשיות טומאה וטהרה, הן של מאכלות אסורות (כי המילה "טומאה" מתייחסת גם לבהמות וחיות אסורות באכילה למרות שלא מטמאות במגע) וטומאת שמונה שרצים ונבילה, ודיני טהרה מטומאות אלו.

וכן בפרשות הבאות "תזריע" ו"מצורע", מפורטים כל סוגי הטומאה והטהרה מהן, מה שלא נאמר עד כה, ולא נדרשו עד כה להיזהר מטומאות אלו, אפילו מי שנכנס למשכן בימי המילואים.

ורק כעת, לאחר ירידת האש ומות בני אהרן, משה קורא למישאל ואליצפן להוציא את המתים מחוץ למחנה ולא עושה זאת בעצמו, או ע"י שני בני אהרן הנותרים, וכן אוסר לצאת מפתח האוהל ללוות את המתים, כי מעכשיו והלאה, אם ייטמאו למת, לא יוכלו לשרת במשכן עד טהרת פרה אדומה – שעדיין לא נעשתה, ודורשת שבעה ימים שבמהלכם יתבטלו מעבודת המשכן וכעת אין מי שיחליפם, ולכן מטיל את משימת פינוי הגופות יטוהרו כל הלוויים באפר פרה אדומה, (כי מאז הקמת המשכן יחלפו כבר חמישים יום שבמהלכן רבים מהלוויים נטמאו בטומאת המת כתוצאה ממוות טבעי וקבורת המתים), כפי שהבאנו לעיל.

(אמנם כבר בפרשת "ויקרא" ובפרשת "צו", ביום הראשון למילואים, כאשר ה' קורא למשה לאוהל מועד ומצווהו על הקרבנות, מוזכר שם בדרך אגב עניין הטומאות בקרבן עולה ויורד – "או נפש אשר תגע בכל דבר טמאאו בנבילת חיה טמאהאו בנבלת בהמה טמאהאו בנבלת שרץ טמאונעלם ממנו והוא טמאואשם או כי יגע בטומאתאדם לכל טומאתואשר יטמאבה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם" (ויקרא ה'), וכן בקרבן השלמים-"והבשר אשר יגע בכל טמאלא ייאכל, באש יישרף… והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתועליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (שם, ז').

אך כל זה נאמר על העתיד, ולכן לא פורטו שם – מה הם הבהמות, והחיות הטמאות ומה הם השרצים הטמאים ומה הם טומאות האדם לסוגיהן ורק כעת בפרשתנו התורה מפרטת למעשה את סוגי הטומאות למיניהן, ורק עכשיו יכולים ישראל להתחיל להיזהר מהן (ומשמע שעד כה לא הוזהרו עליהם).

ולכן מיד לאחר מות בני אהרן – נדב ואביהוא, מיד נגלה ה' אל אהרן וממנה אותו על כל ענייני הטומאה והטהרה שצריך להזהיר את ישראל לגביהם – "ולהבדיל בין הקודש לבין החול ובין הטמא ובין הטהור ולהורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר ה' אליהם ביד משה".

ולכן מזהיר ה' את אהרן ובניו לא לשתות יין ושכר בבואם אל אוהל מועד. ומדוע דווקא עכשיו מזהיר על כך ולא קודם ימי המילואים? וניתן לומר שחובת הזהירות שחלה כעת בנושא הטומאה והטהרה מצריכה חדות מחשבה ותשומת לב, שאדם שיכור לא מצטיין בהן.

וכן כתוצאה ממות בניו ייתכן שינסה אהרן להטביע צערו ביין, כאמור – "תנו שיכר לאובד ויין למרי נפש, ישתה וישכח רישו ועמלו לא יזכור עוד" (משלי ל"א), אך לכהן גדול זה לא מתאפשר – "פן ישתה וישכח מחוקק וישנה דין כל בני עוני" (משלי שם), ובפרט שעליו הוטל להורות את בני ישראל להבדיל בין קודש לחול ובין טמא לטהור וצריך חדות המחשבה.

ומשה לא מניח לאהרן להתאבל על מות נדב ואביהוא, ודוחק בהם להמשיך במלאכת הקודש של היום השמיני, כי יש חובה לאכול את שיירי מנחת ישראל (בניגוד לכל מנחת ציבור אחרת, למעט מנחת העומר, היא נקמצת ונאכלת לכהנים, ובכך היא ייחודית ולא נוהגת לדורות. ולכן יש לאכול את שייריה במקום קדוש – בחצר אוהל מועד, וכן יש לאכול את שוק התרומה וחזה התנופה מקרבנות השלמים שהקריבו, ובכך רשאים להשתתף גם הנשים, כי זה קדשים קלים שאפשר לאכלם בתוך מחנה ישראל.

וכאשר משה מגלה, ששעיר החטאת אשר לעם, נשרף בשרו מחוץ למחנה – כמו עגל החטאת אשר לאהרן, הוא קוצף על בני אהרן הנותרים: הלא באכילת בשר חטאת ע"י הכהנים בחטאת חיצונית, זה חלק מהכפרה של בעל הקרבן, בדיוק כפי שאכילת המזבח את המזבח את אימורי החטאת (דהיינו החלבים וכליות) מהווה כפרה על בעל הקרבן, ואיך ייתכן ששרפו את הבשר במקום לאכלו בחצר אוהל מועד?! ובניגוד לחטאת פנימית שדמה נזרק בתוך המשכן על הפרוכת ועל מזבח הזהב, שדינה להישרף כולה מחוץ למחנה, בחטאת חיצונית רגילה כמו שעיר חטאת, צריך לאכול את בשרה במקום קדוש.

אך נשאלת השאלה: הרי משה אמר להם במפורש – לאכול את שיירי המנחה ואת החזה והשוק של קרבנות השלמים של קרבן העם, אז מדוע לא אמר במפורש גם על שעיר החטאת אשר לעם לאכול את בשרו? והלא עצם זה שלא אמר זאת סימן שלא הצטווה על כך, ואם כן, מדוע לא אכלו את שעיר החטאת, בפרט שגם את עגל החטאת אשר לאהרן, שרפו מחוץ למחנה ולא אכלו מבשרו, אז מדוע כועס משה, הוא בעצמו גרם לכך בכך שלא ציווה על כך?.

ניתן לומר: שמשה ציווה על מה שמחודש, כלומר לגבי מנחת העם, זה חידוש שאוכלים את שירייה – הכהנים.

כי מנחת ציבור, בניגוד למנחת יחיד עולה כליל לה' (חוץ ממנחת העומר, ואין שייריה נאכלים (כפי שרואים בכל מנחת נסכים שבאה עם קרבן הציבור שעולה כליל לה'), ולכן היה צריך לצוות שאת מנחת הציבור הזאת צריכים לאכול במקום קדוש.

וכן לגבי החזה ושוק הימין של קרבנות השלמים. אמנם כבר נאמר בפרשת "תצווה" ובפרשת "צו", כי הם נאכלים לכהנים – "חוק עולם" עכשיו נאמר לאהרן ולבניו שיאכלום ולא נאמר היכן יאכלום "וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה… והיה לאהרן ולבניו לחוק עולם מאת בני ישראל" (שמות ל"ט).

וכן – "כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל… ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחוק עולם" (ויקרא ז').

ולכן כאן מדגיש משה שגם לנשים מותר לאכול את חזה התנופה ושוק הימין, ולא רק לגברים שהם אהרן ובניו, אלא גם לבנות הכהנים, וכן שניתן לאכלם בכל מחנה ישראל ולא רק במקום קדוש – במשכן, כפי עד כה נאכל בשר המילואים.

"תאכלוהו במקום טהור אתה ובניך ובנותיך" ולכן יש כאן חידוש בציווי שהוזקק לאמרו משה, אך לגבי שעיר החטאת שאיננו מיוחד ואין בו שום שינוי מכל שעיר חטאת על פי הכללים שנאמרו למשה בפרשת "ויקרא" ובפרשת "צו" "הכהן המחטא אותה יאכלנה, במקום קדוש יאכל בחצר אוהל מועד… כל זכר בכהנים יאכל אותה קדש קדשים היא וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד לכפר בקדש לא תיאכל באש תשרף" (ויקרא ו').

ואם כן, אין כאן שום חידוש באכילתה ע"י הכהנים כי זאת חטאת חיצונית ולא פנימית ולכן לא היה צריך משה לומר במפורש ציווי על אכילתה והיו צריכים לדעת זאת מפרשת הקרבנות שנאמרה להם ולכן קצף משה ואמר להם – "אכל תאכלו אותה בקדש כאשר ציוויתי" והיכן הוא ציווה? כנראה מתייחס לפרשת הקרבנות ב"צו" ששם נאמרה פרשת החטאת ואכילתה.

ולכן עונה לו אהרן: נכון שלגבי שעיר החטאת אין חידוש שצריך לאכול ולכן לא ציוויתי עליו (כמו שציווית על המנחה, החזה והשוק), אך לאור מה שקרה היום שמתו נדב ואביהוא בניי, נוצר מצב חדש של אבל מסויים וכל פעולה צריכה ציווי מחדש ואי אפשר לפעול על סמך פרשת הקרבנות, כי אולי אוננים אסורים באכילת בשר החטאת (קל וחומר ממעשר שני שאסורים בו והוא הרבה פחות חמור בקדושה מבשר החטאת – "לא אכלתי באוני ממנו") וכיוון שלא ציווית במפורש על אכילת בשר החטאת, נמנענו מלאכלה (כי שב ואל תעשה עדיף) ואכלנו רק מה שהצטוונו – מנחה, חזה ושוק (כי הציווי על אכילתם היה רק לאחר מות נדב ואביהוא), כי אולי לא ייטב בעיני ה' אם נאכל בשר החטאת כשאנו אוננים בפרט שלא הצטווינו על כך בפירוש כפי שהצטווינו על המנחה, חזה ושוק –  ותשובה זו מתקבלת ע"י משה – "וייטב בעיניו".

וכעת הגיע הזמן לציווי על כל דיני הטומאות, שיימשך עד פרשת "אחרי מות", אז יחזור הדיון בענייני המשכן בעניין יום הכיפורים.

ותחילה ה' מדבר אל משה ואל אהרן, לצוות את בני ישראל על בעלי החיים המותרים באכילה ולא על בעלי החיים האסורים באכילה. ובעלי החיים האסורים באכילה מסווגים כטמאים אם נלווית להם טומאה במותם, שהנוגע בהם במותם – טמא.

ולעומת זאת – בעלי חיים האסורים באכילה שאינם מטמאים במותם, מסווגים כ"שקץ" ולא כטמאים.

ותחילה מדובר על הבהמות והחיות, ולאחר מכן על דגי הים ואח"כ עופות השמיים ואז שרץ העוף ולסיום שרצי האדמה.

הבהמות והחיות, בין האסורות באכילה ובין המותרות באכילה – מטמאות במותן את הכלים והאדם הנוגעים בהם טומאת מגע וטומאת משא. ולכן לא מפורטות הבהמות הטהורות והחיות הטהורות באכילה, כפי שמפורטים בספר "דברים" פרשת "ראה" -"זאת הבהמה אשר תאכלו: שור, שה כשבים, שה עיזים (עד כאן הבהמות) איל, צבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר (שבע החיות הטהורות)" (דברים י"ד), סך הכל עשר בהמות וחיות המותרות באכילה.

והסיבה שלא מפורטות בפרשתנו היא, כי מדברת על דור המדבר שבשר בהמות וחיות לא הותר באכילת התאווה, אלא רק לאחר שהוקרבו במשכן בקרבנות שלמים, שלאחר הקטרת האימורים במזבח ונתינת החזה והשוק לכהנים, שאר הבשר הולך לבעלים לאכול בטהרה בתוך מחנה ישראל.

ולכן בעצם רק שלושה סוגי הבהמות ניתנים לאכילה במדבר: שור, כשב ועז – שראויים לקרבן, אך שבע החיות המותרות באכילה, שלא ניתן להקריבם למזבח, יתאפשר לאכלם כבשר תאווה רק בכניסה לארץ – "כי ירחיב ה' את גבולך כאשר דיבר לך ואמרת אוכלה בשר, כי תאווה נפשך לאכול בשר, בכל אוות נפשך תאכל בשר. כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשום שמו שם, וזבחת מבקרך ומצאנך… אך כאשר ייאכל את הצבי ואת האייל כן תאכלנו הטמא והטהור יחדיו יאכלנו" (דברים י"ב).

ולכן רק בספר דברים, בנאום משה לפני הכניסה לארץ פירט משה את עשרת הבהמות והחיות המותרות באכילה.

אך בפרשתנו, מוזכרים רק שלושת המאפיינים של הבהמות והחיות הטהורות באכילה: מעלה גרה, מפריסה פרסה ושוסעת שסע, וכל מי שאין לו את שלושת הסימנים הללו אסור באכילה, למרות שיש לו אחד או שניים מהם.

כמו הגמל, השפן, הארנבת והחזיר – "מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו טמאים הם לכם" – כי מטמאים במותם.

ויש לשים לב שכל הבהמות והחיות המותרות באכילה הן אוכלי עשב צמחוניים ולא טורפי בשר, ולכן עניין מעלת הגרה ששייכת רק באכולי עשב, וכך נמנעת מידת האכזריות מבני ישראל, כי לא רשאים לאכול חיות טרף המנחילים לאוכלם את מידת האכזריות.

לעומת זאת בדגי הים והנחלים מוזכרים רק סימני ההיתר – סנפיר וקשקשת, ולא מוזכרים שום שמות – לא של המותרים באכילה ולא של האסורים באכילה, ולא נאמרה בדגים האסורים באכילה המילה – "טמאים", אלא רק "שקץ הם לכם", כי לא מטמאים במותם.

ובעופות לא מובאים סימני האיסור אלא שמות האסורים באכילה שעפ"י הגמרא בחולין מגיעים לכדי עשרים וארבעה עופות טמאים וכל שאר העופות מותרים.

ורק בתורה שבעל פה מפורטים סימני האיסור – דורס ואוכל וסימני ההיתר – אצבע יתירה, קורקבן נקלף וזפק (כיס שהאוכל נקבץ בו).

אך גם כאן בעופות המותרים באכילה, הלשון היא "שקץ הם", ולא "טמאים הם לכם", כי לא מטמאים במותם.

וכעת מגיעים לשרץ העוף ההולך על ארבע (בניגוד לעופות שהולכים על שתי רגליים) – "שקץ הוא לכם" וגם לא מטמא במותו, אך בשרץ העוף יש ארבעה מינים המותרים באכילה, וכל שאר שרץ העוף אסור באכילה.

בהיפוך מהעופות ששם פורטו האסורים וכל השאר מותרים.

ושרץ העוף המותר באכילה – הארבה למינהו והסלעם למינהו והחרגול למינהו והחגב למינהו – שיש להם ארבע רגליים ושתי כרעיים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ.

אך שוב, גם שרץ העוף אשר לו ארבע רגליים (ולא שייך לארבעה שהוזכרו להיתר) לא מטמא במותו, ורק נקרא "שקץ הוא לכם", וכמובן ההגדרה של ארבע רגליים אינה באה לומר שמי שיש לו שש רגליים או שמונה רגליים כן מותר באכילה, אלא להיפך, שרץ העוף מארבע רגליים ומעלה – שקץ הוא לכם.

וכעת יש מספר פסוקים תמוהים, ולכאורה סותרים את הנאמר לעיל לגבי הבהמות והחיות הטמאות האסורות באכילה – "מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תיגעו, טמאים הם לכם", שמשמע שיש איסור לגעת בנבלתם, וכעת חוזרת התורה לבהמות והחיות הטמאות (לפתע באמצע, במקום שלא שייכים – בין עוף ושרץ העוף לבין שרצי האדמה) ואומרת – "ולאלה תטמאו, כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב והנושא את נבלתם יכבס בגדיו טמא עד הערב טמאים הם לכם".

משמע שבניגוד לקודמים – "ולאלה תטמאו" – כלומר שרשאים להיטמא או אפילו צריכים להיטמא, והלא לעיל אמרנו "ובנבלתם לא תיגעו"? וכן לעיל משמע שאסור רק לגעת, אך אם נושאים אותם בלי לגעת (ע"י דבר חוצץ בין הנבילה לגוף) מותר ולא נטמאים, וכאן כתוב שגם נשיאת הנבילה מטמאה?.

וניתן לומר שלעיל לא דיבר כלל בדיני טומאה במובן של היפך הקדושה, אלא במובן של איסור אכילה, ולכן גם כשנאמר "טמאים הם לכם" לא נאמר שהנוגע יטמא עד הערב, אלא רק "ובנבלתם לא תגעו" בלי להוסיף שאם תגעו תהיו טמאים.

ויש להבדיל בין מה שנאמר שם לנאמר כאן: שם דובר שבהמות שבהם שלושת הסימנים, מותר לאכול ויש ארבע בהמות שיכולות להטעות, כיוון שיש בהם סימני טהרה, ומחמת זה אסור אפילו לגעת, כדי שלא יבואו לאכול, וכיוון שהסימן הכי חשוב בין שלושת הסימנים הוא העלאת גרה (כי מעיד על חיה צמחונית שלא טורפת בשר ואין בה מידת האכזריות) לכן שלוש הבהמות שמעלות גרה – הגמל, השפן והארנבת, למרות שאין בהם את שני הסימנים האחרים – מפריסי פרסה ושוסעת שסע, יש חשש שאנשים ינהגו בהן היתר, כי הסימן החשוב יש בהן, ולכן הזכירה התורה במפורש את שמותם (גם כי הם היחידים שיש בהם שילוב זה של סימנים) וגם הזכירה על נגיעה בנבלתם שמא יבואו לאכול מבשרם, ולא מחשש טומאה של הנוגע בהם.

 וכן החזיר שלמרות שאין בו העלאת גרה, אך מצד שני יש בו שני סימנים של טהרה ואולי בשל כך יבואו להתירו באכילה, כי יש בו רוב סימנים של היתר (והוא היחיד בבעלי החיים שיש בו שני סימנים), לכן גם בו הזהירה התורה במפורש והזכירה את שמו והזהירה לא לגעת אפילו בנבלתו, שמא יבוא לאכלו, ושוב, לא מחשש של טומאת האדם הנוגע בנבלתו (כי אז היה צריך להזהיר גם על משאו), אלא מחשש לאכילה גרידא, דווקא בגלל קלות איסורו כי יש בו שני סימני טהרה.

והראיה לכך היא: שאם היה מדובר בחשש של דיני טומאה, היה צריך לומר גם על בהמות טהורות לאכילה, שיש בהן שלושת הסימנים – שבנבלתם לא תגעו, כי הלא גם בהמה טהורה שנתנבלה ומתה ללא שחיטה כשרה, נעשית נבלה ומטמאה במגע ובמשא כפי שנראה בסוף הפרשה – "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב".

ואם כן, מדוע רק לגבי ארבע בהמות אלו נאמר – "ובנבלתם לא תגעו טמאים הם לכם"? הלא בכל החיות והבהמות, בין הכשרות ובין האסורות לאכילה – נבלתן מטמאה במגע ובמשא, ומדוע בהן לא נאמר איסור זה?.

אלא ראיה לכך יש לגבי ארבע הבהמות שבגלל שיש בהן סימני טהרה חלקיים יש חשש לאכילה מהן, לכן הזהירה התורה לא ליגוע בנבלתן, כדי להתרחק מהן יותר מבהמות אחרות שברור איסורן, ואין חשש שיבואו לאכלן, למרות שהנוגע בנבלתן יטמא עד הערב, אך אין בכך איסור.

אך כעת, לאחר פירוט כל החיות והבהמות והדגים והעופות ושרצי העופות המותרים ואסורים באכילה (שכוללים גם את שרצי האדמה שיוזכרו בהמשך בהקשר של טומאה, ואין צורך לפרט את איסור אכילתם, כי נכללים לעיל בחיות שאין בהן שלושת הסימנים, ולכן אסורים באכילה) כעת הגיעה התורה לעסוק בדיני הטומאה במובן של טומאת האדם מהם (מכל בעלי החיים שנאמרו) או כלים או מאכלים, ולא במובן של איסור אכילה שכבר פורט לעיל, ולכן נאמר "לאלה תטמאו" – לא בכוונה שצריך להיטמא להם, אלא במובן של – אלה מטמאים אתכם טומאה שצריכה טהרה, שמבדילה אתכם מן הקדושה ואוסרת עליכם להיכנס כך למשכן או לאכול קודש.

ולכן כעת מפרטת התורה, את דרכי ההיטמאות מנבילות החיות והבהמות האסורות באכילה (כי טומאת המותרות באכילה תפורט בהמשך) – "כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב" (רק הוא בעצמו ולא בגדיו וכאשר טבל במקווה עדיין נשארה בו טומאה מסויימת עד שיעריב השמש ורק אז יהיה מותר לאכול קדשים ותרומה שניתנת כהן).

"וכל הנושא מנבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב" (גם אם לא נגע ממש בנבילה, רק נשא אותה עליו עם דבר חוצץ בינו לבין הנבילה, עצם הנשיאה גורמת לטומאה חמורה מטומאת נגיעה, כי גם בגדיו נטמאים וצריך לכבס בגדיו ולטבול ולהיות טמא עד הערב ורק אז יכול לאכול בקדשים ותרומה שניתנת כהן).

"לכל בהמה אשר היא מפרסת פרסה ושסע אינה שוסעת וגרה איננה מעלה טמאים הם לכם כל הנוגע בהם יטמא", בניגוד לבהמות שהוזכרו בתחילה (ארבעת הבהמות – גמל, שפן, ארנבת וחזיר) שיש להם סימנים של טהרה חלקיים, שיכולים לגרום לאדם לאכלם בגלל שדומות לטהורות, ולכן אסרה התורה אף לגעת בהם חשש שיבוא לאכלן (כפי שהסברנו לעיל בפירוט).

כאן מתייחסת התורה לבהמות שיש בהן סימן טהרה אחד בלבד וזה לא העלאת גרה (כפי שיש בגמל, שפן וארנבת שזה סימן חשוב המעיד על צמחוניות ויכול לגרום להקל באיסורים ולאכלם למרות היותו סימן יחיד), אלא הפרסת פרסה בלבד (דבר המאפיין את הבהמות כגון: סוס, חמור, פרד, שיש להן פרסות ללא שסע ולא מעלות גרה) כאן אין חשש שיבואו להתירן באכילה, כי יש להן רק סימן אחד (ולא כמו חזיר שיש לו שניים) והוא לא העלאת גרה החשוב.

לכן אין איסור לגעת בהן מחשש שיבואו להתירן באכילה, אך הם אסורים באכילה, ולכן נאמר "טמאים הם לכם" שהסברנו שזה במובן של איסור אכילה, ובנוסף – "כל הנוגע בהם יטמא" – כפי שהסברנו, שכאן מלמדת אותנו התורה דיני טומאה, ולכן הנוגע בהם יטמא (ולא צריך להגיד "עד הערב", וטומאת משא וכיבוס בגדים, כי זה כבר נאמר בתחילת העניין) וקל וחומר הנוגע בנבלת חזיר ושפן, ארנבת וגמל שהוזהרנו לא לגעת, ודאי שגם נבלתם מטמאה, כי הרי אפילו בהמה טהורה לחלוטין – נבלתה מטמאה.

 "וכל ההולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע טמאים הם לכם, כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב והנושא את נבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב טמאים הם לכם" –  כאן נכללים שאר החיות והבהמות שאין להם שום סימן מהשלושה, ולכן לא מפריסות פרסה אלא הולכות על כפיהן, כמו דב, חתול וכלב, נמרים, אריות וכדומה, שהם אף חיות טרף, שגם בהם נוהגת טומאת מגע וטומאת משא, ובנוסף לכך "טמאים המה לכם" – אסורים באכילה.

(יש לציין שכל הנאמר לעיל נאמר ע"פ הפשט, אך על פי הדרש, וכך ההלכה הנוהגת כיום, אין הבדל בין נבלת הבהמות והחיות, כולל הגמל, השפן, הארנבת והחזיר – בכולן אין איסור נגיעה אלא רק בזמן הרגל, כדי להיות טהור להיכנס למקדש ברגל. ובזמן הרגל אין הבדל בין החיות, כולן אסורות בנגיעה במותן).

וכעת הגענו לטומאת שמונה שרצים (לא שרץ העוף שאיננו מטמא במותו אלא שרץ האדמה) "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ, החולד והעכבר והצב למינהו, והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת", "אלה הטמאים לכם בכל השרץ (מבחינת איסור אכילה) כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב".

רק שמונה שרצים אלה, מטמאים את הנוגע בהם במותם. אך לא שאר שרצי האדמה, שרק אסורים באכילה אך לא מטמאים במותם. ומצד שני, יש להם רק טומאת מגע ולא טומאת משא, ומי שנושא אותם ללא מגע – לא נטמא.

עד כאן דברנו על טומאת האדם, הנוגע בשמונה שרצים, וכן בכל נבלות הבהמה והחיה שפירטנו לעיל.

אך כעת נוספים גם הכלים למעגל הטומאה משמונת השרצים (וע"פ המדרש – גם מנבלת חיה ובהמה נטמאים הכלים) – כל כלי עוף או בגד או עור או שק – כלי שיעשה בו מלאכה אם נופל על הכלי שרץ מת – "במים יובא וטמא עד הערב וטהר" – פה המקור לטבילה במים, לכל שאר הטומאות, כי לעיל לא הוזכרה הביאה במים של האדם הטמא, אלא רק כתוב – "יטמא עד הערב וטהר" – שלכאורה משמע שהטומאה נמשכת עד הערב בלבד ואז חולפת מאליה, ללא צורך בטבילה במים, אך מכאן רואים שצריך ביאה במים כדי להיטהר בערב – כמו הכלים בטומאת שרץ.

וכלי חרש מטמא מאווירו ולא מגבו – "אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא (אוכלין ומשקין דווקא) ואותו תשבורו" – כי אין לו תקנה במקווה, וכן תנור וכיריים מחרס שנפל לתוכם שרץ מת- יטמאו ואין להם תקנה אלא בשבירה – "יותץ".

וכן טומאת אוכלין משרץ (וכן שאר נבילות חיה ובהמה) כל אוכל ראוי לאכילה ("אשר ייאכל") "אשר יבוא עליו מים ייטמא" – הוכשר במשקין, תנאי הכרחי לאוכל לקבל טומאה.

"וכל משקה אשר יישתה (ראוי לשתייה) בכל כלי יטמא" – פה לא צריך הכשר משקין – כי הם בעצמם משקה.

"אך מעיין ובור מקווה מים יהיה טהור" – לא מקבל טומאה משרץ ומנבילות, כי הוא בעצמו מטהר את הטמאים הטובלים בתוכו.

"כי יפול מנבלתם על זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא" – זרעים שנטמאו בשרץ – זריעתם באדמה מטהרתם, לאחר שישרישו, כי מחובר לקרקע לא מקבל טומאה.

מעניין שהחיבור לקרקע מעניק חסינות מטומאה (יסוד האדמה) ולעומת זאת החיבור למים (יסוד המים) מצד אחד מכשיר לקבל טומאה ומצד שני מטהר ע"י טבילה במקווה.

"וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" – זרע שלא ראוי לאכילה אלא לזריעה- כגון: זרעוני גינה שאוכלים את הצומח מהם ולא אותם בעצמם, כגון: זרעוני אפונה וקטניות- אם נתן עליהם מים והכשירם לאכילה בעצמם מקבלים טומאה משרץ כשתולשים מהאדמה.

וכעת חוזרת התורה אל בהמות הכשרות באכילה, ומחדשת שגם הם במותן (לא בשחיטה כשרה) יש להן דיני נבילה רגילה שמטמאה במגע ובמשא, והתורה מוסיפה כאן דין חדש – "והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב" – והלא כבר נטמא במגע לפני שאכל?.

ודורשים חז"ל שבא ללמד שגם הנוגע בכזית בשר (הראוי לאכילת אדם) וכן הנושא כזית בשר נטמא, אך פחות מכך לא מטמא.

אך בהמה טמאה לאכילה – נבלתה מטמאה גם אם שחטוה כדין, אך בהמה כשרה לאכילה אם שחטוה כהלכה לא מטמאה במותה.

וכאן התורה באה להוסיף בשאר שרצים השורצים על האדמה (מעבר לשמונת השרצים שהזכרנו, שוודאי גם אסורים באכילה וגם מטמאים במגע (אך לא במשא)) איסור אכילה, למרות שלא מטמאים במותם – "וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא ייאכל", לכן נאמר בהם "שקץ" ולא "טמא", כפי שהזכרנו בדגים ובעופות הטמאים שנאמר בהם "שקץ" ולא "טמא", כי הם לא מטמאים במותם, רק אסורים באכילה.

וכן "כל ההולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגליים לכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא ייאכל" – אבל לא מטמא במותו , אפילו ההולך על גחון, המזכיר לנו את "על גחונךתלך" (בראשית ג')- הנחש הקדמוני, שכל עניין הטומאה נולד בגללו.

כי בגלל פיתויו את אדם וחווה באה מיתה לעולם, וכל דבר הקשור במוות רוח הטומאה והסיטרא אחרא נלווית אליו – החל מאבי אבות הטומאה – אדם מת, עבור בנבלת חיה ובהמה ושרץ (משמונת השרצים), וכלה בטומאות הנובעות מגוף האדם, כפי שנראה בפרשות הבאות- שכולן קשורות במוות כלשהו: –

החל מנידה שכל חודש נפלטת החוצה מגופה האפשרות להולדת חיים שלא התממשה, וכלה בזב ובעל קרי שגם שם אפשרות חיים שהלכה לאיבוד וכן מצורע החשוב כמת.

ואותו אחד שגרם לכל – הנחש – דווקא הוא לא מטמא במותו, ואולי דווקא בשל כך . כי גם דבר המטמא במותו בד"כ יש חשיבות לחייו, מה שאין כן הנחש.

"אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ (כל השרצים – למעט שמונת השרצים) ולא תטמאו בהם (בשמונת השרצים) ונטמתם בם" האם יש כאן אזהרה על טומאה? הרי לא מצינו איסור להיטמא, רק אצל מת לגבי כהנים ונזיר אך לא אצל ישראל?.

ואולי זה קשור לפסוק הבא – "כי אני ה' אלוקיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ" – והרי לא כל שרץ השורץ על הארץ מטמא, רק שמונת השרצים, אז מה פירוש – "אל תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ"?.

ופה חייב להיות שמדובר על אכילתהשרצים ולכן נאמר "נפשותיכם" ולא גופכם, כי עד כה נאמר "לא תטמאו" בהם כשדובר בטומאה, ואילו כאן נאמר – "אל תטמאו את נפשותיכם", כי אכילת השרצים (גם לא הטמאים) מטמאה את הנפש ומהווה ניגוד לקדושה, וברגע שה' שוכן במשכן והרי הוא קדוש, נדרשת גם מעם ישראל קדושה בהתאם, מה שלא היה עד שכינת ה' בתוכם.

ולכן כעת נדרשת קדושה ולא רק ניטראליות רוחנית , בשביל קדושה צריך להימנע מכל דבר טמא ומשוקץ שיכול לטמא את הנפש.

ולא רק זאת, יש גם דרישה להתקדש, לא רק הימנעות מטומאה כלשהיא, אלא גם אם באקראי נטמאתם, יש צורך להיטהר בפועל ולא להישאר בטומאה, כפי שנראה בפרשות הבאות.

אך ראשית יש להימנע מטומאה – אם באכילת שרצים ואם בהימנעות ממגע טמא למרות שלא נאסר במפורש, אלא קדש עצמך במותר לך – "והייתם קדושים כי קדוש אני" וכיוון שהעליתי אתכם מארץ מצרים כדי להיות לכם לאלוקים, אז גם מכם נדרש להתאים עצמכם אלי ולהיות קדושים כי קדוש אני.

"זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים ולכל הנפש השורצת על הארץ – להבדיל בין הטמא לבין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תיאכל" – ובכך מגיע לסיום תחילת דבר ה' אל אהרן לאחר מות בניו – "ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור ולהורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר ה' אליהם ביד משה".

וכמו שנאמר בספר קהלת: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך לא יחסר" (פרק ט')- לאחר שבעת ימי המילואים (הנמשלים לשבעת ימי משתה החתונה) שבם שימש משה בבגדי לבן, מגיע היום השמיני("שמןעל ראשך לא יחסר") שבשבילו נועדו כל שבעת ימי המילואים ושבעת ימי החתונה, ואז מתחיל היום השמיני (שהוא מעל הטבע וקדוש) שצריך להיות מקודש ונבדל מטומאה (כפי שבפרשתנו דיני טומאה וטהרה התחילו ביום השמיני), אשר נמשך כל החיים.

ואז "ראה חיים עם אשה אשר אהבת…" (שם, שם).

וזו הפרשה היחידה בתורה שמספר הוא שמה. וכפי שהסברנו בפירוט בפרשת "תצווה", את משמעות המספר "שמונה"- שמייצג את הקדושה שמעל הטבע (המיוצג במספר שבע) וכנגדה, בסוף הפרשה, בצד הטומאה יש את שמונת השרצים המטמאים במותם, כי-"זה לעומת זה עשה האלוקים" (קהלת ז').

ובכלל, חציה הראשון של הפרשה עוסק בקדושה של היום השמיני למילואים, שבו נראה ה' אל עם ישראל ושוכן במשכן לעיני כל ישראל, ומתחילה שכינת ה' בתוך עם ישראל, בד בבד עם הקדושה באה לעולם כנגדה-הטומאה.

וחציה השני של פרשתנו עוסקת לראשונה בבהמות, חיות, עופות, דגים ושרצים הטמאים האסורים באכילה והמטמאים במגע ובמשא.

וכן הפרשות הבאות-"תזריע", "מצורע", העוסקות בטומאת יולדת, מצורע, נגעי הבגדים והבתים, זב, הזבה, והנדה ודרכי טהרתם. שברובם המספר שבע מייצג את ימי הטומאה או ההסגר (של המצורע), והיום השמיני מייצג את יום הטהרה והחזרה לקדושה.

ולאחר מכן, פרשת "אחרי מות" תעסוק במספר "עשר", שהוא קודש קודשים, כי עוסקת בביום הכיפורים-"בעשור לחודש השביעי" שבו נכנס הכהן הגדול לקדש הקדשים ועולה לדרגה העשירית בקדושה ואז משמש בבגדי לבן, ולא בשמונת בגדי הכהן הגדול.

ופרשתנו מתחילה בקריאת משה-"לאהרן ולבניו ולזקני ישראל"– ביטוי זה מזכיר מאוד את הפסוק בפרשת "משפטים", לאחר מעמד הר סיני-"ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ויראו את אלוקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמיים לטוהר, ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו" (שמות כ"ד), וכמו ששם אותם קרואים ראו את האלוקים, גם כאן משה מזמין אותם לחזות בעצם ה'-"כי היום ה' נראה אליכם"- רק שהפעם ה' כן ישלח ידו אל אצילי בני ישראל- נדב ואביהוא, וכן שם זה היה שם אלוקים וכאן זה שם הוויה והחומרה גדולה יותר בשם הוויה.

ומשה אומר אל אהרן-"קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים והקרב לפני ה'"- פה זה המקום היחיד בתורה, שקרבן חטאת בא עגל, ולא כמו סוגי קרבן החטאת המוזכרים בפרשת "ויקרא"-פר בן בקר, שעיר עיזים, כבשה או שעירה, חטאת העוף.

ופה זה קרבן יחיד של אהרן ולא של הציבור (שיפורט בפסוק הבא), ומוכרחים לומר, שבא כנגד עגל הזהב שעשה אהרן, ולכן העגל כאן בא לחטאת, כדי לכפר על החטא ההוא, וזה בעצם הקרבן הראשון שמקריב אהרן בחייו, לפני שיכול להקריב את שאר הקרבנות של תפקידו ככהן גדול, כי צריך קודם כל לתקן את חטא העגל.

ולכן גם מביא איל לעולה תמים, המזכיר את האיל לעולה שהקריב אברהם אבינו תמורת יצחק בנו, וזה גם נועד לזכור את עקידת יצחק, כי גם אהרן בעצם היה מוכן להקריב את נשמתו ולעשות את העגל מאהבתו את עם ישראל, שלא רצה שיחטאו ברציחתו.

והמילים "והקרב לפני ה'", ניתן לפרש גם: כ-התקרב לפני ה'- כלומר, לאחר הקרבת קרבנות אלו, תוכל להתקרב לפני ה', כי חטאתך תכופר.

ובפסוקים אלו שוב מתבטא רעיון הקריאה- קריבה, שהזכרנו בפרשת "ויקרא", כי משה "ויקרא משה אל אהרן ולבניו… והקרב לפני ה'"- מזמינו להתקרב התקרבות שמותרת רק ע"י קריאה-הזמנה, ולא מיוזמה אישית, כפי שנראה במות נדב ואביהוא-"ובקרבתם לפני ה' וימותו" (ויקרא ט"ז).

כי משה קרא והזמין רק את אהרן ואמר לו-"הקרב לפני ה'" ולא לבניו, והם מעצמם ללא קריאה –"ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם… וימותו לפני ה'", ה' לא ציווה ולא הזמין אותם להתקרב , והם התקרבו ללא הזמנה ולכן מתו לפני ה', כמו כל קירבה מסוכנת לאש הקדושה.

ואז אומר משה אל אהרן-"בקרובי אקדש" במובן של "תוקד אש"-במתקרבים יותר מדי, כמו בכלאי הכרם-"פן תוקדש המליאה" (דברים כ"ב) שדורשים חז"ל-"תוקד אש", שיש לשרוף את כלאי הכרם האסורים בהנאה.

ולכן נאמר "והזר הקרב יומת" (במדבר א'), כי גם המילה לקדש מתפרשת לעיתים כ- להזמין, להכין, כמו לגבי הנביא ירמיה-"ובטרם תצא מרחם הקדשתיך" (ירמיה א'), כלומר שה' הזמין אותו עוד מבטן אימו להיות נביא.

אם כן קדושה צריכה זימון וקריאה, בניגוד לטומאה שכל החפץ להתקרב אליה עושה זאת ללא הגבלה. ולכן, לאחר מות נדב ואביהוא-"ויקרא משה אל מישאל ואל אליצפן בני עוזיאל דוד אהרן, ויאמר אליהם קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקודש אל מחוץ למחנה, ויקרבו וישאום בכותונתם אל מחוץ למחנה כאשר דיבר משה"- פה יש קריאה, וקריבה מותרת כתוצאה מהקריאה.

כך יוצא, שבימי המילואים הקריב משה פר לחטאת, איל לעולה ואיל למילואים. וכיוון שהמילואים נגמרו ולא צריך יותר למלא את ידי אהרן ובניו, אז אין צורך באיל המילואים, וכעת נשארו חטאת ועולה שאהרן נכנס במקום משה ככהן גדול.

ובמקום להביא פר לחטאת, מצטווה להביא עגל לחטאת לרמוז על העגל שעשה. ולכאורה, ציוויי היום השמיני לא מוזכרים בפירוש שה' ציווה אותם למשה (רק על שבעת ימי המילואים), אך מדברי משה בהמשך משמע שה' ציווה גם את ציוויי היום השמיני-"ויאמר משה זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'".

ומשה אומר אל אהרן שיאמר לבני ישראל להביא את קרבנותיהם-"קחו שעיר עיזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה ושור ואיל לשלמים… ומנחה בלולה בשמן, כי היום ה' נראה אליכם", אז יש לנו קרבן העם-חטאת, עולה ושלמים, וקרבן אהרן-חטאת ועולה.

ועל זה אומר משה-"ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וכפר בעדם, כאשר ציווה ה'"-כלומר: קרבן אהרן-העגל והאיל מכפרים גם עליו וגם על העם, אך קרבן העם מכפר רק עליהם ולא על אהרן.

וגם בקרבן העם יש עגל, אך לא לחטאת כמו אצל אהרן אלא דווקא לעולה, והחטאת היא- שעיר עיזים לחטאת, כמו קרבנות הנשיאים והמועדות, ששעיר עיזים תמיד בא לחטאת הציבור.

ושוב, הקרבנות המוקרבים ביום השמיני- ייחודיים לאותו יום בציווי ה', ואין להם מקבילה בקרבנות לדורות. בדיוק כפי שהסברנו בפרשה הקודמת לגבי קרבנות שבעת ימי המילואים. ולכן העגל לחטאת שמקריב אהרן, מצד אחד הוא חטאת חיצונית שדמה ניתן על המזבח החיצון, ומצד שני אינה נאכלת לכהנים, אלא הבשר והעור נשרפים יחד מחוץ למחנה כמו חטאת פנימית.

וכן העולה של אהרן- האיל, עולה לה' כולו, ובא מן האיל, ולא מהבהמות הקבועות לעולה בפרשת "ויקרא"-פר, כבש, עז ועוף.

ולאחר מכן, מקריב אהרן את קרבן העם-שעיר עיזים לחטאת (ופה לא נאמר במפורש מה נעשה עם בשר השעיר לאחר הקטרת החלבים על המזבח, האם נאכל לכהנים או נשרף מחוץ למחנה, אך מהמילים-"וישחטהו ויחטאהו כראשון"- שהכוונה כאן לעגל החטאת שלו, גם יש ספק האם רק חיטאהו (נתינת הדם על קרנות המזבח נקראת חיטוי) כראשון על המזבח החיצון, או שעשה בדיוק מה שעשה בעגל החטאת- שנשרף כולו מחוץ למחנה).

אמנם, בסוף מתברר ששרף אותו מחוץ למחנה (ע"פ הפשט, כעס משה על אהרן ובניו-"ומדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש… ואותה נתן לכם לשאת את עוון העדה לכפר עליהם לפני ה'"- מתייחס לשעיר החטאת אשר לעם, שנאמר בו-"וכפר בעדם", שהוא זה שמכפר על העם בלבד ולא על אהרן, שהתכפר כבר בעגל החטאת אשר לו, וזה בניגוד לדרש- ששעיר החטאת מתייחס לשעיר ראש חודש, כי לפי הפשט לא מדובר בראש חודש אלא בשמיני לניסן).

אך השאלה היא: אם נשרף בשרו לאחר מות נדב ואביהוא, כי אהרן לא יכל לאכול מבשר החטאת לאחר מות בניו (כפי שאמר בתשובה למשה-"הן היום הקריבו את חטאתם ועולתם לפני ה' ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה', וישמע משה וייטב בעיניו"), או שנשרף כבר מיד לאחר הקרבת החלבים כמו שעשה בעגל החטאת אשר לו, וזה נעשה עוד לפני מות נדב ואביהוא.

וכעת אהרן מקריב את עולת העם (עגל וכבש בני שנה תמימים) שגם היא ייחודית ליום השמיני, כי לא מצאנו עגל לעולה בקרבנות לדורות, רק כאן. וכעת אהרן מקריב את המנחה של העם, לפני קרבנות השלמים, למרות שבציווי נאמרה המנחה לאחר קרבנות השלמים, אך שם לא נאמר סדר ההקרבה, אלא סדר הבאה, וההקרבה תלויה בכללי קדימות הקרבנות וכיוון שמנחה שייכת לקדשי קדשים, ואילו השלמים שייכים לקדשים קלים, לכן הקדים אותה אהרן לקרבנות השלמים.

ולאחר שאהרן מקריב את קרבנות השלמים- שור ואיל, מניף את החזה ושוק הימין של כל אחד, אהרן נושא ידיו ומברך את העם (כל העדה עמדו לפני ה' כפי שנאמר בתחילת הפרשה-"ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'")-"וירד מעשות החטאת העולה והשלמים" ובכל הקרבנות שהקריב אהרן, הוא עשה את כל העבודות, ובניו רק הגישו אליו את הדם והנתחים והחלבים, אך לא עשו עבודות בקרבן בעצמם-"ויקריבו בני אהרן את הדם אליו", "וימציאו בני אהרן אליו את הדם", "ואת העולה המציאו אליו לנתחיה", "וימציאו בני אהרן את הדם אליו", "וישימו  את החלבים על החזות".

ולכן, כאשר יוצאת אש מלפני ה' ואוכלת את העולה והחלבים שעל המזבח, וכל העם רנים ונופלים על פניהם, דווקא אז נוטלים בני אהרן יוזמה ולוקחים איש מחתתו ונותנים בה אש (האם מהאש שירדה משמיים שעל המזבח, או מהאש שהייתה על המזבח בהדלקת משה במשך כל שבעת ימי המילואים שאז עדיין הייתה אש אנושית ולא שמיימית?)-"וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם"-האם המילה "זרה" נובעת מכך שהאש לא הייתה האש שירדה משמיים אלא אש שהדליקו הם בעצמם, או שזרותה נובעת מכך שה' לא ציווה אותם על כך, ויש פה קריבה ללא הזמנה?

ואז-"ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'", היכן זה "לפני ה'"- האם נכנסו לקדש הקודשים במשכן, או רק למשכן בעצמו-למזבח הזהב, ששם מקטירים את הקטורת בכל יום כמו שנאמר בפרשת "תצווה" בעניין מזבח הזהב-"לא תעלו עליו קטורת זרה" (שמות ל')?

והמילים-"ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם", מזכירות את האש שירדה משמיים ואכלה את העולה והחלבים שעל המזבח שגם בה נאמר-"ותצא אש מלפני ה' ותאכל…", אז יש פה הקבלה בין אכילת הקרבן על המזבח לאכילת נדב ואביהוא ע"י אש ה'- כביכול עלו קרבן לה'.

דבר שמזכיר את עקידת יצחק שכמעט עלה כקרבן לה', וכאן אהרן שנודם ומקבל את הדין משול לאברהם, וכאן זוכה לפעם היחידה בתורה שה' מדבר אליו בלבד-"וידבר ה' אל אהרן לאמור" (כי בשאר התורה זה בצירוף עם משה-"וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמור אליהם"), אך קודם לכן יש לשים לב, שברגע הקדושה הכי גדול של היענות ה' לקרבן העם, בפעם הראשונה שיורדת אש מן השמיים לאכול את הקרבן (מקביל לו היה בבית המקדש שבנה שלמה-"וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מהשמיים ותאכל העולה והזבחים וכבוד ה' מלא את הבית" (דברי הימים ב' ז')), וכבוד ה' נראה אל כל העם ושוכן בתוך בני ישראל, באותו רגע ממש של קדושה, מתחילה הטומאה, טומאת המת (שהיא הכי גדולה בטומאות) של נדב ואביהוא, שמוצאים במהירות בכותונתם ע"י מישאל ואליצפן בני דודם אל מחוץ למחנה.

כך שקירבה יתרה גרמה לריחוק הכי גדול (מחוץ למחנה), דבר המזכיר את המצורע, שצריך לצאת מחוץ למחנה (כפי שנראה בפרשה הבאה) ודמיון נוסף למצורע, שכאן אומר משה לאהרן ולבניו הנותרים-"ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם אל תפרומו ולא תמותו ועל כל העדה יקצוף", ובמצורע בפרשה הבאה נאמר-"והצרוע אשר נגע בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע… וטמא טמא יקרא כל ימי אשר הנגע בו יטמא, טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא י"ג).

ואילו כאן אומר משה לאהרן ולבניו-"ומפתח אוהל מועד לא תצאו פן תמותו, כי שמן משחת ה' עליכם"- אתם בניגוד למצורע שמחוץ למחנה צריכים להישאר בתוך הקודש, ורק אחיכם שמתו יוצאים מחוץ למחנה.

ושוב יש פה ניגודיות בין הקדושה הכי גדולה לטומאה הכי גדולה. ויש לחקור: הלא לא מצינו שמשה, אהרן ובניו נטהרו מטומאת מת קודם היכנסם למשכן לעבוד, רק רחצו ידיהם ורגליהם בכיור טרם עבודתם-דבר שלא מטהר משום טומאה ידועה, אפילו לא טומאת שרץ.

ואפילו אם נאמר שהמילים-"ורחצת אותם במים" (שמות מ') (שנאמר למשה לגבי אהרן ובניו לפני תחילת העבודה של ימי המילואים) הכוונה לטבילה במקווה מים של כל הגוף, עדיין אין בכך כדי לטהר מטומאת המת, ואף לא מטומאת שרץ ונבילה שצריך הערב שמש, והם מיד נכנסו למשכן לאחר הרחיצה כפי שראינו בפרשה הקודמת, שמיד לאחר שרחץ אותם במים הלביש משה את אהרן את בגדי הכהונה וכן את בניו, בלי לחכות ליום הבא שיעבור זמן הערב שמש.

המקום הראשון בתורה שאנו מוצאים טהרה מטומאת המת ע"י הזיית מי חטאת של פרה אדומה, אנו מוצאים בטהרת הלוויים, שהייתה לאחר בחירתם-בחודש השני בשנה השנייה (כחודש לאחר הקמת המשכן), ששם נאמר-"קח את הלוויים מתוך בני ישראל וטהרת אותם, וכה תעשה להם לטהרם, הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם וכבסו בגדיהם והטהרו, ולקחו פר בן בקר ומנחתו סלת בלולה בשמן ופר שני בן בקר תקח לחטאת…" (במדבר ח').

ובפרשת פרה אדומה בעצמה, ששם נאמרו דיני טהרת טמא מת בפרשת "חוקת": "ויקחו אליך פרה אדומה תמימה… ונתתם אותה אל אלעזר הכהן…" (במדבר י"ט). משמע שכל דיני פרה אדומה נאמרו רק לאחר מות נדב ואביהוא, ולכן מונה על כך אלעזר, כי אם הייתה נאמרת פרשה זו קודם הקמת המשכן, אז ודאי היה מוטל תפקיד זה על נדב הבכור ולא על אלעזר הצעיר.

ואם כן, יוצא שכלל לא נאמרה פרשה זו לפני הקמת המשכן, וממילא לא נטהרו משה, אהרן ובניו במי פרה קודם כניסתם למשכן, ומדוע?

והלא ודאי שנגעו במת או האהילו על מת בשלב כלשהוא מאז יציאת מצרים, או בחטא העגל שכל שבט לוי נקהלו אל משה והרגו איש אחיו שעבד לעגל, וודאי שבתוך בני לוי היו גם אהרן ובניו, ואם כן, נטמאו בטומאת מת.

ואיך נכנסו לאוהל מועד כשהם טמאי מת, שאז הם אב הטומאה, ואיך אכלו מבשר הקרבנות כשהם טמאי מת וחייבים כרת על כך?

התאריך הכי מוקדם בתורה שטומאת המת מונעת מאדם להתקרב לקודש, היא קצת לפני הפסח הראשון שנעשה במדבר- בחודש הראשון בשנה השנייה ליציאת מצריים, כשבוע וחצי לאחר הקמת המשכן-"וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחודש הראשון לאמור ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו בארבעה עשר יום בחודש הזה… וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח… ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא…" (במדבר ט').

ועפ"י הספרי- אנשים אלו היו מישאל ואליצפן אשר נטמאו למת בזמן שהוציאו את נדב ואביהוא בשמיני לחודש ניסן, ולא נותרו שבעה ימים עד הקרבת הפסח (בארבעה עשר בניסן) שבם יכלו להיטהר עפ"י דיני פרה אדומה שצריך שבעה ימים על מנת להיטהר ע"י מי פרה אדומה (משמע כנגד דעת המפרשים שמות נדב ואביהוא היה בראש חודש ניסן, כי אז היה להם זמן די והותר להיטהר עד הקרבת הפסח-עיין "אבן עזרא" פרשת "פיקודי", ד"ה "ביום החודש הראשון")

ולכאורה מה עם שאר בני ישראל שהיו טמאי מתים, איך נטהרו הם לפני הקרבת הפסח? הרי הציווי על פרשת פרה אדומה חייב היה להיות רק לאחר השמיני לחודש ניסן, שאז הוטל התפקיד על אלעזר שנותר מבני אהרן לאחר מות נדב הבכור, ואם כן, אף אחד לא הספיק להיטהר ע"י מי פרה אדומה לפני הקרבת הפסח, והלא ודאי שהיו הרבה טמאי מתים מכל הרוגי חטא העגל (שלושת אלפים) והמגפה שניגף ה' לאחר חטא העגל וההרוגים במלחמת עמלק שהיה צריך לקברם, ושאר מתים מזקנה שמתו (ומי שעסק בקבורתם הוא טמא מת) במדבר בשנה הראשונה ליציאת מצרים?

לכן מוכרחים לומר, שכל נושא הטומאה לסוגיה לא היה קיים קודם ליום השמיני למילואים, שבו נראה כבוד ה' אל כל העם, ויצאה אש מן השמיים ותאכל את העולה והחלבים שעל המזבח.

ובאותו רגע גם מתו נדב ואביהוא באותה האש, כך שברגע שחלה הקדושה וה' שכן בתוכנו, באותו רגע נולדה טומאה והצורך בטהרה.

ולכן כל אלה שנגעו בטומאה במת לפני יום זה לא חלה עליהם טומאה וממילא לא היו זקוקים לטהרה, ולכן משה, אהרן ובניו- למרות שוודאי נגעו במת או בטומאה אחרת של נבילה, שרץ, זב, זבה, נידה, עדיין מושג הטומאה לא היה קיים ולא נטמאו, וכלן יכלו להיכנס למשכן ולהקריב קרבנות ולאכול מבשר הקרבן בלי צורך להיטהר במי פרה אדומה,  או אפילו לטבול במקווה (ומה שרחצו ידיהם ורגליהם בכיור לפני כל עבודה, לא היה מצד טומאה וטהרה, כי הלא הכיור לא מטהר מטומאה של שרץ או נבילה, אלא רק לצורך כבוד, בבחינת "היכון לקראת ה' אלוקיך"- כמו המנהג בימי אברהם ולוט שלפני הכנסת האורחים לבית-"יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם" (בראשית י"ח), וכן אצל לוט-"סורו נא אל בית עבדיכם ולינו ורחצו רגליכם" (שם י"ט), וכן אצל אליעזר עבד אברהם בבית הורי רבקה בחרן-"ויבוא האיש הביתה… ומים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו" (שם כ"ד), וכן אצל יוסף אחיו במצרים-"ויבא האיש את האנשים ביתה יוסף, ויתן מים וירחצו רגליהם" (שם מ"ג), שזה יותר עניין נקיות וכבוד, אז קל וחומר כשאדם ניגש לשרת בבית ה', שלפני כל עבודה צריך לרחוץ ידיו ורגליו, ולא מצד טומאה וטהרה).

ואכן, עד הקמת המשכן, איננו מוצאים את המילה טומאה בתורה, אפילו לא בפרשת "נח", ששם מוזכרות הבהמות הטהורות והעוף הטהור, שצריך להכניס שבעה שבעה מכל מין, בניגוד לבהמה שאיננה טהורה שיכניס לתיבה רק שניים שניים, ושם לא מוזכר בהמה טמאה, אלא-"שאיננה טהורה" ולא ראוייה לקרבן, אך לא טמאה.

והמקום היחיד שמוזכר המושג טומאה הוא לא בהקשר של טומאה במובן של נגד קדושה, אלא במובן של חילול כבוד- במקרה של דינה ושכם בן חמור, שחילל את כבודה באונס-"אשר טימא את דינה אחותם" (בראשית ל"ד), אמנם במעמד הר סיני נאמר למשה לקדש את העם ולכבס שמלותם ולא לגשת לאישה שלושה ימים אך לא מוזכר עניין הטומאה.

ולכן רק בפרשתנו, לאחר שכינת ה' בתוך עם ישראל במשכן, מתחילות כל פרשיות טומאה וטהרה, הן של מאכלות אסורות (כי המילה "טומאה" מתייחסת גם לבהמות וחיות אסורות באכילה למרות שלא מטמאות במגע) וטומאת שמונה שרצים ונבילה, ודיני טהרה מטומאות אלו.

וכן בפרשות הבאות "תזריע" ו"מצורע", מפורטים כל סוגי הטומאה והטהרה מהן, מה שלא נאמר עד כה, ולא נדרשו עד כה להיזהר מטומאות אלו, אפילו מי שנכנס למשכן בימי המילואים.

ורק כעת, לאחר ירידת האש ומות בני אהרן, משה קורא למישאל ואליצפן להוציא את המתים מחוץ למחנה ולא עושה זאת בעצמו, או ע"י שני בני אהרן הנותרים, וכן אוסר לצאת מפתח האוהל ללוות את המתים, כי מעכשיו והלאה, אם ייטמאו למת, לא יוכלו לשרת במשכן עד טהרת פרה אדומה- שעדיין לא נעשתה, ודורשת שבעה ימים שבמהלכם יתבטלו מעבודת המשכן וכעת אין מי שיחליפם, ולכן מטיל את משימת פינוי הגופות יטוהרו כל הלוויים באפר פרה אדומה, (כי מאז הקמת המשכן יחלפו כבר חמישים יום שבמהלכן רבים מהלוויים נטמאו בטומאת המת כתוצאה ממוות טבעי וקבורת המתים), כפי שהבאנו לעיל.

(אמנם כבר בפרשת "ויקרא" ובפרשת "צו", ביום הראשון למילואים, כאשר ה' קורא למשה לאוהל מועד ומצווהו על הקרבנות, מוזכר שם בדרך אגב עניין הטומאות בקרבן עולה ויורד-"או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבילת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו והוא טמא ואשם או כי יגע בטומאת אדם לכל טומאתו אשר יטמא בה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם" (ויקרא ה'), וכן בקרבן השלמים-"והבשר אשר יגע בכל טמא לא ייאכל, באש יישרף… והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (שם, ז').

אך כל זה נאמר על העתיד, ולכן לא פורטו שם- מה הם הבהמות, והחיות הטמאות ומה הם השרצים הטמאים ומה הם טומאת האדם לסוגיהן.

ורק כעת בפרשתנו התורה מפרטת למעשה את סוגי הטומאות למיניהן, ורק עכשיו יכולים ישראל להתחיל להיזהר מהן, ומשמע שעד כה לא הוזהרו עליהם).

ולכן מיד לאחר מות בני אהרן-נדב ואביהוא, מיד נגלה ה' אל אהרן וממנה אותו על כל ענייני הטומאה והטהרה שצריך להזהיר את ישראל לגביהם-"ולהבדיל בין הקודש לבין החול  ובין הטמא ובין הטהור ולהורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר ה' אליהם ביד משה".

ולכן מזהיר ה' את אהרן ובניו לא לשתות יין ושכר בבואם אל אוהל מועד. ומדוע דווקא עכשיו מזהיר על כך ולא קודם ימי המילואים? וניתן לומר שחובת הזהירות שחלה כעת בנושא הטומאה והטהרה מצריכה חדות מחשבה ותשומת לב, שאדם שיכור לא מצטיין בהן.

 וכן כתוצאה ממות בניו ייתכן שינסה אהרן להטביע צערו ביין, כאמור-"תנו שיכר לאובד ויין למרי נפש, ישתה וישכח רישו ועמלו לא יזכור עוד", אך לכהן גדול זה לא מתאפשר-"פן ישתה וישכח מחוקק וישנה דין כל בני עוני" (משלי ל"א), ובפרט שעליו הוטל להורות את בני ישראל להבדיל בין קודש לחול ובין טמא לטהור וצריך חדות המחשבה.

ומשה לא מניח לאהרן להתאבל על מות נדב ואביהוא, ודוחק בהם להמשיך במלאכת הקודש של היום השמיני, כי יש חובה לאכול את שיירי מנחת ישראל (בניגוד לכל מנחת ציבור אחרת, למעט מנחת העומר, היא נקמצת ונאכלת לכהנים, ובכך היא ייחודית ולא נוהגת לדורות. ולכן יש לאכול את שייריה במקום קדוש-בחצר אוהל מועד, וכן יש לאכול את שוק התרומה וחזה התנופה מקרבנות השלמים שהקריבו, ובכך רשאים להשתתף גם הנשים, כי זה קדשים קלים שאפשר לאכלם בתוך מחנה ישראל.

וכאשר משה מגלה, ששעיר החטאת אשר לעם, נשרף בשרו מחוץ למחנה-כמו עגל החטאת אשר לאהרן, הוא קוצף על בני אהרן הנותרים: הלא באכילת בשר חטאת ע"י הכהנים בחטאת חיצונית, זה חלק מהכפרה של בעל הקרבן, בדיוק כפי שאכילת המזבח את המזבח את אימורי החטאת (דהיינו החלבים וכליות) מהווה כפרה על בעל הקרבן, ואיך ייתכן ששרפו את הבשר במקום לאכלו בחצר אוהל מועד?! ובניגוד לחטאת פנימית שדמה נזרק בתוך המשכן על הפרוכת ועל מזבח הזהב, שדינה להישרף כולה מחוץ למחנה, בחטאת חיצונית רגילה כמו שעיר חטאת, צריך לאכול את בשרה במקום קדוש.

אך נשאלת השאלה: הרי משה אמר להם במפורש-לאכול את שיירי המנחה ואת החזה והשוק של קרבנות השלמים של קרבן העם, אז מדוע לא אמר במפורש גם על שעיר החטאת אשר לעם לאכול את בשרו? והלא עצם זה שלא אמר זאת סימן שלא הצטווה על כך, ואם כן, מדוע לא אכלו את שעיר החטאת, בפרט שגם את עגל החטאת אשר לאהרן, שרפו מחוץ למחנה ולא אכלו מבשרו, אז מדוע כועס משה, הוא בעצמו גרם לכך בכך שלא ציווה על כך?

ניתן לומר: שמשה ציווה על מה שמחודש, כלומר לגבי מנחת העם, זה חידש שאוכלים את שייריה-הכהנים.

כי מנחת ציבור, בניגוד למנחת יחיד עולה כליל לה' (חוץ ממנחת העומר, ואין שייריה נאכלים (כפי שרואים בכל מנחת נסכים שבאה עם קרבן הציבור שעולה כליל לה'), ולכן היה צריך לצוות שאת מנחת הציבור הזאת צריכים לאכול במקום קדוש.

וכן לגבי החזה ושוק הימין של קרבנות השלמים. אמנם כבר נאמר בפרשת "תצווה" ובפרשת "צו", כי הם נאכלים לכהנים-"חוק עולם" עכשיו נאמר לאהרן ולבניו שיאכלום ולא נאמר היכן יאכלום "וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה… והיה לאהרן ולבניו לחוק עולם מאת בני ישראל" (שמות ל"ט).

וכן- "כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל… ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחוק עולם" (ויקרא ז').

ולכן כאן מדגיש משה שגם לנשים מותר לאכול את חזה התנופה ושוק הימין, ולא רק לגברים שהם אהרן ובניו, אלא גם לבנות הכהנים, וכן שניתן לאכלם בכל מחנה ישראל ולא רק במקום קדוש-במשכן, כפי עד כה נאכל בשר המילואים.

"תאכלוהו במקום טהור אתה ובניך ובנותיך" ולכן יש כאן חידוש בציווי שהוזקק לאמרו משה, אך לגבי שעיר החטאת שאיננו מיוחד ואין בו שום שינוי מכל שעיר חטאת על פי הכללים שנאמרו למשה בפרשת "ויקרא" ובפרשת "צו" "הכהן המחטא אותה יאכלנה, במקום קדוש יאכל בחצר אוהל מועד… כל זכר בכהנים יאכל אותה קדש קדשים היא וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד לכפר בקדש לא תיאכל באש תשרף" (ויקרא ו').

ואם כן, אין כאן שום חידוש באכילתה ע"י הכהנים כי זאת חטאת חיצונית ולא פנימית ולכן לא היה צריך משה לומר במפורש ציווי על אכילתה והיו צריכים לדעת זאת מפרשת הקרבנות שנאמרה להם ולכן קצף משה ואמר להם-"אכל תאכלו אותה בקדש כאשר ציוויתי" והיכן הוא ציווה? כנראה מתייחס לפרשת הקרבנות ב"צו" ששם נאמרה פרשת החטאת ואכילתה.

ולכן עונה לו אהרן: נכון שלגבי שעיר החטאת אין חידוש שצריך לאכול ולכן לא ציוויתי עליו (כמו שציווית על המנחה, החזה והשוק), אך לאור מה שקרה היום שמתו נדב ואביהוא בניי, נוצר מצב חדש של אבל מסויים וכל פעולה צריכה ציווי מחדש ואי אפשר לפעול על סמך פרשת הקרבנות, כי אולי אוננים אסורים באכילת בשר החטאת (קל וחומר ממעשר שני שאסורים בו והוא הרבה פחות חמור בקדושה מבשר החטאת-"לא אכלתי באוני ממנו") וכיוון שלא ציווית במפורש על אכילת בשר החטאת, נמנענו מלאכלה (כי שב ואל תעשה עדיף) ואכלנו רק מה שהצטוונו-מנחה, חזה ושוק (כי הציווי על אכילתם היה רק לאחר מות נדב ואביהוא), כי אולי לא ייטב בעיני ה' אם נאכל בשר החטאת כשאנו אוננים בפרט שלא הצטווינו על כך בפירוש כפי שהצטווינו על המנחה, חזה ושוק- ותשובה זו מתקבלת ע"י משה-"וייטב בעיניו".

וכעת הגיע הזמן לציווי על כל דיני הטומאות, שיימשך עד פרשת "אחרי מות", אז יחזור הדיון בענייני המשכן בעניין יום הכיפורים.

ותחילה ה' מדבר אל משה ואל אהרן, לצוות את בני ישראל על בעלי החיים המותרים באכילה ולא על בעלי החיים האסורים באכילה. ובעלי החיים האסורים באכילה מסווגים כטמאים אם נלווית להם טומאה במותם, שהנוגע בהם במותם-טמא.

ולעומת זאת-בעלי חיים האסורים באכילה שאינם מטמאים במותם, מסווגים כ"שקץ" ולא כטמאים.

ותחילה מדובר על הבהמות והחיות, ולאחר מכן על דגי הים ואח"כ עופות השמיים ואז שרץ העוף ולסיום שרצי האדמה.

הבהמות והחיות, בין האסורות באכילה ובין המותרות באכילה- מטמאות במותן את הכלים והאדם הנוגעים בהם טומאת מגע וטומאת משא. ולכן לא מפורטות הבהמות הטהורות והחיות הטהורות באכילה, כפי שמפורטים בספר "דברים" פרשת "ראה"-"זאת הבהמה אשר תאכלו: שור, שה כשבים, שה עיזים (עד כאן הבהמות) איל, צבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר (שבע החיות הטהורות)" (דברים י"ד), סך הכל עשר בהמות וחיות המותרות באכילה.

והסיבה שלא מפורטות בפרשתנו היא, כי מדברת על דור המדבר שבשר בהמות וחיות לא הותר באכילת התאווה, אלא רק לאחר שהוקרבו במשכן בקרבנות שלמים, שלאחר הקטרת האימורים במזבח ונתינת החזה והשוק לכהנים, שאר הבשר הולך לבעלים לאכול בטהרה בתוך מחנה ישראל.

ולכן בעצם רק שלושה סוגי הבהמות ניתנים לאכילה במדבר: שור, כשב ועז- שראויים לקרבן, אך שבע החיות המותרות באכילה, שלא ניתן להקריבם למזבח, יתאפשר לאכלם כבשר תאווה רק בכניסה לארץ-"כי ירחיב ה' את גבולך כאשר דיבר לך ואמרת אוכלה בשר, כי תאווה נפשך לאכול בשר, בכל אוות נפשך תאכל בשר. כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשום שמו שם, וזבחת מבקרך ומצאנך… אך כאשר ייאכל את הצבי ואת האייל כן תאכלנו הטמא והטהור יחדיו יאכלנו" (דברים י"ב).

ולכן רק בספר דברים, בנאום משה לפני הכניסה לארץ פירט משה את עשרת הבהמות והחיות המותרות באכילה.

אך בפרשתנו, מוזכרים רק שלושת המאפיינים של הבהמות והחיות הטהורות באכילה: מעלה גרה, מפריסה פרסה ושוסעת שסע, וכל מי שאין לו את שלושת הסימנים הללו אסור באכילה, למרות שיש לו אחד או שניים מהם.

כמו הגמל, השפן, הארנבת והחזיר-"מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו טמאים הם לכם"- כי מטמאים במותם.

ויש לשים לב שכל הבהמות והחיות המותרות באכילה הן אוכלי עשב צמחוניים ולא טורפי בשר, ולכן עניין מעלת הגרה ששייכת רק באכולי עשב, וכך נמנעת מידת האכזריות מבני ישראל, כי לא רשאים לאכול חיות טרף המנחילים לאוכלם את מידת האכזריות.

לעומת זאת בדגי הים והנחלים מוזכרים רק סימני ההיתר-סנפיר וקשקשת, ולא מוזכרים שום שמות- לא של המותרים באכילה ולא של האסורים באכילה, ולא נאמרה בדגים האסורים באכילה המילה-"טמאים", אלא רק "שקץ הם לכם", כי לא מטמאים במותם.

ובעופות לא מובאים סימני האיסור אלא שמות האסורים באכילה שעפ"י הגמרא בחולין מגיעים לכדי עשרים וארבעה עופות טמאים וכל שאר העופות מותרים.

ורק בתורה שבעל פה מפורטים סימני האיסור- דורס ואוכל וסימני ההיתר-אצבע יתירה, קורקבן נקלף וזפק (כיס שהאוכל נקבץ בו).

אך גם כאן בעופות המותרים באכילה, הלשון היא "שקץ הם", ולא "טמאים הם לכם", כי לא מטמאים במותם.

וכעת מגיעים לשרץ העוף ההולך על ארבע (בניגוד לעופות שהולכים על שתי רגליים)- "שקץ הוא לכם" וגם לא מטמא במותו, אך בשרץ העוף יש ארבעה מינים המותרים באכילה, וכל שאר שרץ העוף אסור באכילה.

בהיפוך מהעופות ששם פורטו האסורים וכל השאר מותרים.

ושרץ העוף המותר באכילה-הארבה למינהו והסלעם למינהו והחרגול למינהו והחגב למינהו- שיש להם ארבע רגליים ושתי כרעיים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ.

אך שוב, גם שרץ העוף אשר לו ארבע רגליים (ולא שייך לארבעה שהוזכרו להיתר) לא מטמא במותו, ורק נקרא "שקץ הוא לכם", וכמובן ההגדרה של ארבע רגליים אינה באה לומר שמי שיש לו שש רגליים או שמונה רגליים כן מותר באכילה, אלא להיפך, שרץ העוף מארבע רגליים ומעלה-שקץ הוא לכם.

וכעת יש מספר פסוקים תמוהים, ולכאורה סותרים את הנאמר לעיל לגבי הבהמות והחיות הטמאות האסורות באכילה-"מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תיגעו, טמאים הם לכם", שמשמע שיש איסור לגעת בנבלתם, וכעת חוזרת התורה לבהמות והחיות הטמאות (לפתע באמצע, במקום שלא שייכים-בין עוף ושרץ העוף לבין שרצי האדמה) ואומרת-"ולאלה תטמאו, כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב והנושא את נבלתם יכבס בגדיו טמא עד הערב טמאים הם לכם".

משמע שבניגוד לקודמים-"ולאלה תטמאו"- כלומר שרשאים להיטמא או אפילו צריכים להיטמא, והלא לעיל אמרנו "ובנבלתם לא תיגעו"? וכן לעיל משמע שאסור רק לגעת, אך אם נושאים אותם בלי לגעת (ע"י דבר חוצץ בין הנבילה לגוף) מותר ולא נטמאים, וכאן כתוב שגם נשיאת הנבילה מטמאה?

וניתן לומר שלעיל לא דיבר כלל בדיני טומאה במובן של היפך הקדושה, אלא במובן של איסור אכילה, ולכן גם כשנאמר "טמאים הם לכם" לא נאמר שהנוגע יטמא עד הערב, אלא רק "ובנבלתם לא תגעו" בלי להוסיף שאם תגעו תהיו טמאים.

ויש להבדיל בין מה שנאמר שם לנאמר כאן: שם דובר שבהמות שבהם שלושת הסימנים, מותר לאכול ויש ארבע בהמות שיכולות להטעות, כיוון שיש בהם סימני טהרה, ומחמת זה אסור אפילו לגעת, כדי שלא יבואו לאכול, וכיוון שהסימן הכי חשוב בין שלושת הסימנים הוא העלאת גרה (כי מעיד על חיה צמחונית שלא טורפת בשר ואין בה מידת האכזריות) לכן שלוש הבהמות שמעלות גרה- הגמל, השפן והארנבת, למרות שאין בהם את שני הסימנים האחרים- מפריסי פרסה ושוסעת שסע, יש חשש שאנשים ינהגו בהן היתר, כי הסימן החשוב יש בהן, ולכן הזכירה התורה במפורש את שמותם (גם כי הם היחידים שיש בהם שילוב זה של סימנים) וגם הזכירה על נגיעה בנבלתם שמא יבואו לאכול מבשרם, ולא מחשש טומאה של הנוגע בהם.

 וכן החזיר שלמרות שאין בו העלאת גרה, אך מצד שני יש בו שני סימנים של טהרה ואולי בשל כך יבואו להתירו באכילה, כי יש בו רוב סימנים של היתר (והוא היחיד בבעלי החיים שיש בו שני סימנים), לכן גם בו הזהירה התורה במפורש והזכירה את שמו והזהירה לא לגעת אפילו בנבלתו, שמא יבוא לאכלו, ושוב, לא מחשש של טומאת האדם הנוגע בנבלתו (כי אז היה צריך להזהיר גם על משאו), אלא מחשש לאכילה גרידא, דווקא בגלל קלות איסורו כי יש בו שני סימני טהרה.

והראיה לכך היא: שאם היה מדובר בחשש של דיני טומאה, היה צריך לומר גם על בהמות טהורות לאכילה, שיש בהן שלושת הסימנים- שבנבלתם לא תגעו, כי הלא גם בהמה טהורה שנתנבלה ומתה ללא שחיטה כשרה, נעשית נבלה ומטמאה במגע ובמשא כפי שנראה בסוף הפרשה-"וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב".

ואם כן, מדוע רק לגבי ארבע בהמות אלו נאמר-"ובנבלתם לא תגעו טמאים הם לכם"? הלא בכל החיות והבהמות, בין הכשרות ובין האסורות לאכילה- נבלתן מטמאה במגע ובמשא, ומדוע בהן לא נאמר איסור זה?

אלא ראיה לכך יש לגבי ארבע הבהמות שבגלל שיש בהן סימני טהרה חלקיים יש חשש לאכילה מהן, לכן הזהירה התורה לא ליגוע בנבלתן, כדי להתרחק מהן יותר מבהמות אחרות שברור איסורן, ואין חשש שיבואו לאכלן, למרות שהנוגע בנבלתן יטמא עד הערב, אך אין בכך איסור.

אך כעת, לאחר פירוט כל החיות והבהמות והדגים והעופות ושרצי העופות המותרים ואסורים באכילה (שכוללים גם את שרצי האדמה שיוזכרו בהמשך בהקשר של טומאה, ואין צורך לפרט את איסור אכילתם, כי נכללים לעיל בחיות שאין בהן שלושת הסימנים, ולכן אסורים באכילה) כעת הגיעה התורה לעסוק בדיני הטומאה במובן של טומאת האדם מהם (מכל בעלי החיים שנאמרו) או כלים או מאכלים, ולא במובן של איסור אכילה שכבר פורט לעיל, ולכן נאמר "לאלה תטמאו"- לא בכוונה שצריך להיטמא להם, אלא במובן של- אלה מטמאים אתכם טומאה שצריכה טהרה, שמבדילה אתכם מן הקדושה ואוסרת עליכם להיכנס כך למשכן או לאכול קודש.

ולכן כעת מפרטת התורה, את דרכי ההיטמאות מנבילות החיות והבהמות האסורות באכילה (כי טומאת המותרות באכילה תפורט בהמשך)-"כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב" (רק הוא בעצמו ולא בגדיו וכאשר טבל במקווה עדיין נשארה בו טומאה מסויימת עד שיעריב השמש ורק אז יהיה מותר לאכול קדשים וטומאה של כהן).

"וכל הנושא מנבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב" (גם אם לא נגע ממש בנבילה, רק נשא אותה עליו עם דבר חוצץ בינו לבין הנבילה, עצם הנשיאה גורמת לטומאה חמורה מטומאת נגיעה, כי גם בגדיו נטמאים וצריך לכבס בגדיו ולטבול ולהיות טמא עד הערב ורק אז יכול לאכול בקדים ותרומה של כהן).

"לכל בהמה אשר היא מפרסת פרסה ושסע אינה שוסעת וגרה איננה מעלה טמאים הם לכם כל הנוגע בהם יטמא", בניגוד לבהמות שהוזכרו בתחילה (ארבעת הבהמות- גמל, שפן, ארנבת וחזיר) שיש להם סימנים של טהרה חלקיים, שיכולים לגרום לאדם לאכלם בגלל שדומות לטהורות, ולכן אסרה התורה אף לגעת בהם חשש שיבוא לאכלן (כפי שהסברנו לעיל בפירוט).

כאן מתייחסת התורה לבהמות שיש בהן סימן טהרה אחד בלבד וזה לא העלאת גרה (כפי שיש בגמל, שפן וארנבת שזה סימן חשוב המעיד על צמחוניות ויכול לגרום להקל באיסורים ולאכלם למרות היותו סימן יחיד), אלא הפרסת פרסה בלבד (דבר המאפיין את הבהמות כגון: סוס, חמור, פרד, שיש להן פרסות ללא שסע ולא מעלות גרה) כאן אין חשש שיבואו להתירן באכילה, כי יש להן רק סימן אחד (ולא כמו חזיר שיש לו שניים) והוא לא העלאת גרה החשוב.

 לכן אין איסור לגעת בהן מחשש שיבואו להתירן באכילה, אך הם אסורים באכילה, ולכן נאמר "טמאים הם לכם" שהסברנו שזה במובן של איסור אכילה, ובנוסף-"כל הנוגע בהם יטמא"- כפי שהסברנו, שכאן מלמדת אותנו התורה דיני טומאה, ולכן הנוגע בהם יטמא (ולא צריך להגיד "עד הערב", וטומאת משא וכיבוס בגדים, כי זה כבר נאמר בתחילת העניין) וקל וחומר הנוגע בנבלת חזיר ושפן, ארנבת וגמל שהוזהרנו לא לגעת, ודאי שגם נבלתם מטמאה, כי הרי אפילו בהמה טהורה לחלוטין-נבלתה מטמאה.

 "וכל ההולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע טמאים הם לכם, כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב והנושא את נבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב טמאים הם לכם"- כאן נכללים שאר החיות והבהמות שאין להם שום סימן מהשלושה, ולכן לא מפריסות פרסה אלא הולכות על כפיהן, כמו דב, חתול וכלב, נמרים, אריות וכדומה, שהם אף חיות טרף, שגם בהם נוהגת טומאת מגע וטומאת משא, ובנוסף לכך "טמאים המה לכם"- אסורים באכילה.

(יש לציין שכל הנאמר לעיל נאמר ע"פ הפשט, אך על פי הדרש, וכך ההלכה הנוהגת כיום, אין הבדל בין נבלת הבהמות והחיות, כולל הגמל, השפן, הארנבת והחזיר- בכולן אין איסור נגיעה אלא רק בזמן הרגל, כדי להיות טהור להיכנס למקדש ברגל. ובזמן הרגל אין הבדל בין החיות, כולן אסורות בנגיעה במותן)

וכעת הגענו לטומאת שמונה שרצים (לא שרץ העוף שאיננו מטמא במותו אלא שרץ האדמה) "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ, החולד והעכבר והצב למינהו, והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת", "אלה הטמאים לכם בכל השרץ (מבחינת איסור אכילה) כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב".

רק שמונה שרצים אלה, מטמאים את הנוגע בהם במותם. אך לא שאר שרצי האדמה , שרק אסורים באכילה אך לא מטמאים במותם. ומצד שני, יש להם רק טומאת מגע ולא טומאת משא, ומי שנושא אותם ללא מגע- לא נטמא.

עד כאן דברנו על טומאת האדם, הנוגע בשמונה שרצים, וכן בכל נבלות הבהמה והחיה שפירטנו לעיל.

אך כעת נוספים גם הכלים למעגל הטומאה משמונת השרצים (וע"פ המדרש- גם מנבלת חיה ובהמה נטמאים הכלים)- כל כלי עוף או בגד או עור או שק- כלי שיעשה בו מלאכה אם נופל על הכלי שרץ מת-"במים יובא וטמא עד הערב וטהר"- פה המקור לטבילה במים, לכל שאר הטומאות, כי לעיל לא הוזכרה הביאה במים של האדם הטמא, אלא רק כתוב-"יטמא עד הערב וטהר"- שלכאורה משמע שהטומאה נמשכת עד הערב בלבד ואז חולפת מאליה, ללא צורך בטבילה במים, אך מכאן רואים שצריך ביאה במים כדי להיטהר בערב- כמו הכלים בטומאת שרץ.

וכלי חרש מטמא מאווירו ולא מגבו-"אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא (אוכלין ומשקין דווקא) ואותו תשבורו"- כי אין לו תקנה במקווה, וכן תנור וכיריים מחרס שנפל לתוכם שרץ מת- יטמאו ואין להם תקנה אלא בשבירה-"יותץ".

וכן טומאת אוכלין משרץ (וכן שאר נבילות חיה ובהמה) כל אוכל ראוי לאכילה ("אשר ייאכל") "אשר יבוא עליו מים ייטמא"- הוכשר במשקין, תנאי הכרחי לאוכל לקבל טומאה.

"וכל משקה אשר יישתה (ראוי לשתייה) בכל כלי יטמא"- פה לא צריך הכשר משקין- כי הם בעצמם משקה.

"אך מעיין ובור מקווה מים יהיה טהור"- לא מקבל טומאה משרץ ומנבילות, כי הוא בעצמו מטהר את הטמאים הטובלים בתוכו.

"כי יפול מנבלתם על זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא"- זרעים שנטמאו בשרץ- זריעתם באדמה מטהרתם, לאחר שישרישו, כי מחובר לקרקע לא מקבל טומאה.

מעניין שהחיבור לקרקע מעניק חסינות מטומאה (יסוד האדמה) ולעומת זאת החיבור למים (יסוד המים) מצד אחד מכשיר לקבל טומאה ומצד שני מטהר ע"י טבילה במקווה.

"וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם"- זרע שלא ראוי לאכילה אלא לזריעה- כגון: זרעוני גינה שאוכלים את הצומח מהם ולא אותם בעצמם, כגון: זרעוני אפונה וקטניות- אם נתן עליהם מים והכשירם לאכילה בעצמם מקבלים טומאה משרץ כשתולשים מהאדמה.

וכעת חוזרת התורה אל בהמות הכשרות באכילה, ומחדשת שגם הם במותן (לא בשחיטה כשרה) יש להן דיני נבילה רגילה שמטמאה במגע ובמשא, והתורה מוסיפה כאן דין חדש-"והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב"- והלא כבר נטמא במגע לפני שאכל?

ודורשים חז"ל שבא ללמד שגם הנוגע בכזית בשר (הראוי לאכילת אדם) וכן הנושא כזית בשר נטמא, אך פחות מכך לא מטמא.

אך בהמה טמאה לאכילה- נבלתה מטמאה גם אם שחטוה כדין, אך בהמה כשרה לאכילה אם שחטוה כהלכה לא מטמאה במותה.

וכאן התורה באה להוסיף בשאר שרצים השורצים על האדמה (מעבר לשמונת השרצים שהזכרנו, שוודאי גם אסורים באכילה וגם מטמאים במגע (אך לא במשא)) איסור אכילה, למרות שלא מטמאים במותם-"וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא ייאכל", לכן נאמר בהם "שקץ" ולא "טמא", כפי שהזכרנו בדגים ובעופות הטמאים שנאמר בהם "שקץ" ולא "טמא", כי הם לא מטמאים במותם, רק אסורים באכילה.

וכן "כל ההולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגליים לכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא ייאכל"- אבל לא מטמא במותו , אפילו ההולך על גחון, המזכיר לנו את "על גחונך תלך" (בראשית ג')- הנחש הקדמוני, שכל עניין הטומאה נולד בגללו.

כי בגלל פיתויו את אדם וחווה באה מיתה לעולם, וכל דבר הקשור במוות רוח הטומאה והסיטרא אחרא נלווית אליו- החל מאבי אבות הטומאה – אדם מת, עבור בנבלת חיה ובהמה ושרץ (משמונת השרצים), וכלה בטומאות הנובעות מגוף האדם, כפי שנראה בפרשות הבאות- שכולן קשורות במוות כלשהו:

החל מנידה שכל חודש נפלטת החוצה מגופה האפשרות להולדת חיים שלא התממשה, וכלה בזב ובעל קרי שגם שם אפשרות חיים שהלכה לאיבוד וכן מצורע החשוב כמת.

ואותו אחד שגרם לכל-הנחש- דווקא הוא לא מטמא במותו, ואולי דווקא בשל כך . כי גם דבר המטמא במותו בד"כ יש חשיבות לחייו, מה שאין כן הנחש.

"אל תשקצו  את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ (כל השרצים- למעט שמונת השרצים) ולא תטמאו בהם (בשמונת השרצים) ונטמתם בם" האם יש כאן אזהרה על טומאה? הרי לא מצינו איסור להיטמא, רק אצל מת לגבי כהנים ונזיר אך לא אצל ישראל?

ואולי זה קשור לפסוק הבא-"כי אני ה' אלוקיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ"- והרי לא כל שרץ השורץ על הארץ מטמא, רק שמונת השרצים, אז מה פירוש-"אל תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ"?

ופה חייב להיות שמדובר על אכילת השרצים ולכן נאמר "נפשותיכם" ולא גופכם, כי עד כה נאמר "לא תטמאו" בהם כשדובר בטומאה, ואילו כאן נאמר-"אל תטמאו את נפשותיכם", כי אכילת השרצים (גם לא הטמאים) מטמאה את הנפש ומהווה ניגוד לקדושה, וברגע שה' שוכן במשכן והרי הוא קדוש, נדרשת גם מעם ישראל קדושה בהתאם, מה שלא היה עד שכינת ה' בתוכם.

ולכן כעת נדרשת קדושה ולא רק ניטראליות רוחנית , בשביל קדושה צריך להימנע מכל דבר טמא ומשוקץ שיכול לטמא את הנפש.

ולא רק זאת, יש גם דרישה להתקדש, לא רק הימנעות מטומאה כלשהיא, אלא גם אם באקראי נטמאתם, יש צורך להיטהר בפועל ולא להישאר בטומאה, כפי שנראה בפרשות הבאות.

אך ראשית יש להימנע מטומאה- אם באכילת שרצים ואם בהימנעות ממגע טמא למרות שלא נאסר במפורש, אלא קדש עצמך במותר לך-"והייתם קדושים כי קדוש אני" וכיוון שהעליתי אתכם מארץ מצרים כדי להיות לכם לאלוקים, אז גם מכם נדרש להתאים עצמכם אלי ולהיות קדושים כי קדוש אני.

"זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים ולכל הנפש השורצת על הארץ- להבדיל בין הטמא לבין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תיאכל"- ובכך מגיע לסיום תחילת דבר ה' אל אהרן לאחר מות בניו-"ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור ולהורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר ה' אליהם בי משה".

וכמו שנאמר בספר קהלת: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך לא יחסר" (פרק ט')- לאחר שבעת ימי המילואים (הנמשלים לשבעת ימי משתה החתונה) שבם שימש משה בבגדי לבן, מגיע היום השמיני (שמן על ראשך לא יחסר) שבשבילו נועדו כל שבעת ימי המילואים ושבעת ימי החתונה, ואז מתחיל היום השמיני (שהוא מעל הטבע וקדוש) שצריך להיות מקודש ונבדל מטומאה (כפי שבפרשתנו דיני טומאה וטהרה התחילו ביום השמיני), אשר נמשך כל החיים.

ואז "ראה חיים עם אשה אשר אהבת…" (שם, שם).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *