סיפור אישי

ראיון עם יגאל עמיר מתחילת שנת 1995

פטר לוקימסון.    כאן שובתים רעב

תרגום מרוסית

(פורסם בשפה הרוסית בכתב עת "קורייר", 28.03.95-03.04.95)

קשה שלא לשים לב לאוהל הממוקם ליד הכניסה לאוניברסיטת בר אילן מצד כביש גהה. לידו עומד פלקט ענק שבו כתוב: "כאן סטודנטים שובתים רעב". כנראה שרק עיוור לא ישים לב אליו. עם זאת, התקשורת הישראלית העדיפה להתעלם ממנו. "אתה העיתונאי הראשון שהגיע אלינו במשך כל שבעת הימים של שביתת הרעב", אומר לי חיים מיכאליס, שהיה בין הראשונים לשבות,"העיתונאים שלנו מתנהגים כמו התקשורת הסובייטית בזמנו. הם חושבים שאם הם לא כותבים עלינו, אנחנו לא קיימים…"

כעשרים כסאות, שולחן קטן עם בקבוקי מים ומיץ, סידורים ותהילים, כאן אני פוגש את יגאל עמיר, המנהיג והמארגן של שביתת הרעב.

יגאל, אתה בטוח שהיה כדאי לפתוח בשביתת הרעב רק משום שיוסי שריד אמר משהו שלא נשמע טוב?

זה היה רק הקש האחרון. האירועים האחרונים מאיימים על ביטחון המדינה. פיגוע רודף פיגוע, צה"ל מתכוון לצאת מה"שטחים" ולהשאיר את המתנחלים, אנשים שמסמלים את רוח העם שלנו, לבד מול הערבים. המצב הפוליטי כיום פשוט מגוחך ושריד אומר את מה שחמאס מצפה לשמוע כי המדינה הפלסטינית תוקם בקרוב. אז פיגועים חדשים הכרחיים מבחינתם, זה יאיץ את התהליך. לאחר דבריו של שריד, הפיגועים יגיעו, לצערי, אין שום ספק בכך.

אולי אתה מציג את המצב בצורה דרמטית מדי?

אתה יודע, גם ערב מלחמת יום הכיפורים הארץ הייתה שלווה. אז אמרו: אל תאמינו לקיצוניים שמתארים את המצב באופן דרמטי מדי, הערבים רוצים שלום, לא תפרוץ מלחמה. אתה יודע איך זה נגמר… אנחנו לא רוצים שזה יגיע לירי מרגמות ותותחים. בשונה מ"רודפי השלום" של היום, אנחנו רוצים למנוע את המלחמה- לפני שיהיה מאוחר מדי.

-אבל מקובל לחשוב שלאחר הקמת המדינה הפלסטינית הערבים יירגעו.

איך הם יכולים להירגע אם במצע שלהם כתוב שחור על גבי לבן שרמלה ולוד אמורות להיות חלק ממדינת פלסטין? ואחרי רמלה ולוד תתעורר שאלה על יפו. חבל שלפוליטיקאים שלנו בדרך כלל אין השכלה טובה והם לא מכירים היסטוריה. איפה ומתי וויתורים לאויב היו משביעים את תאבונו? אתה זוכר מה שקרה עם הסודטים? והרי גם אז אמרו: היטלר יקבל את חבל הסודטים ויירגע.

אתה חושב ששביתת הרעב שלכם יכולה להשפיע על ההחלטות של הפוליטיקאים?

אין לנו כוונה להשפיע על הפוליטיקאים- וגם אין על מי להשפיע. רבין כבר לא מחליט שום דבר ולא יכול להציע פתרונות פוליטיים חדשים. אנחנו רוצים לעורר את העם. אנחנו רוצים שאנשים יפסיקו לקנטר בביתם על הדברים המגוחכים שהממשלה עושה וייצאו לרחובות. היום רק זה יכול לעצור את מה שמכונה "תהליך השלום". מהניסיון ברוסיה רואים שאנשים שיוצאים לרחובות הם כוח עצום, וסטודנטים, אתה יודע, הם בכל העולם נחשבים למחוללי תהליכים חברתיים, הם תמיד היו הכוח המוביל לשינוי. כך היה בארצות הברית, בסין, ברוסיה. כך אמור להיות גם בארץ.

אתה חושב שסטודנטים מאוניברסיטאות אחרות יתמכו בכם? למשל, אוניברסיטת תל אביב נחשבת למעוז השמאל.

הסקר האחרון הראה כי הסטודנטים בעד נתניהו. אגב, הסקר נערך לפני כחצי שנה, אך פורסם רק עכשיו. למה הוא לא פורסם קודם? משום שזה לא התאים לתקשורת השמאלנית שלנו; הם קיוו שהמצב ישתנה, אבל זה לא קרה. אגב, תשים לב, שכאשר אורי אבנרי הודיע על שביתת רעב של יום אחד במחאה כנגד "מדיניות הכיבוש הישראלית", הדיווחים הופיעו בכל העיתונים, עיתונאים רצו לקבל ראיונות. לעומת זאת, הרב פליקס, אביה של עופרה פליקס, ביחד עם 45 תומכיו שובתים רעב כבר חודש, אנחנו שובתים רעב שבוע, וכולם מילאו פיהם מים. כך הם מנסים לחנוק את המחאה: תשבתו רעב, למי אכפת. אבל הם טועים. ביום שלישי בבני ברק ובשכונות דתיות של ערים אחרות תתחיל תענית המונית של שלושה ימים.  בזמן מלכת אסתר כל העם צם שלושה ימים וזה עזר. בעזרת ה' גם הפעם זה יעזור.  לאחר מכן כל הצמים ייאספו להפגנה בירושלים. אתה תראה, יהיו שם עשרות, מאות אלפים.

תגיד, ואם יבוא לכאן יוסי שריד. הרי הוא דמוקרט ואיש הומאני, בטח לא נעים לו שאנשים שובתים רעב בגללו.

למען האמת, עכשיו ממש לא היינו רוצים להיפגש עם האיש הזה. בכל מקרה, הוא לא יגיע. קודם כל, הוא מפחד משיחה כנה ואמיתית עם אנשים שמתמצאים בנושא לא פחות ממנו. חוץ מזה, הוא מהאנשים האלה שהכי מפחדים להודות בכך שעשו טעות. ועכשיו כל אחד מבין שהם עשו טעות. היינו רוצים להיפגש עם הנשיא ויצמן. למעשה, שביתת הרעב שלנו זאת תגובה לדבריו אחרי פיגוע בית ליד. הוא אמר שאם תקוותינו לשלום עם הפלסטינאים התבדו, יש לעצור את תהליך השלום. אנחנו מאמינים שנמצא שפה משותפת עם הנשיא.

יגאל, אתה מבין שזה משחק רציני מדי. אם לא תהיו מסוגלים להמשיך בשביתת הרעב, זאת תהיה תבוסה לא רק עבורכם.

כמובן, אנחנו מבינים. אבל אנחנו מתכוונים להמשיך עד הסוף, עד שהעם ייצא לרחובות על מנת להצטרף אל המאבק שלנו.

השיחה הסתיימה. אני נפרד בשלום, מאחל לצעירים האלה בהצלחה ויוצא מהאוהל. בדרך אני שם לב שיגאל חזר ללמוד גמרא. לפני חצי שעה, כשראיתי אותו לראשונה, לא גבוה במיוחד, נורא רזה, צצו לי ספקות, באיזו מידה הוא וחבריו רציניים בכוונותיהם. עכשיו הספקות נעלמו. הבחורים האלה חייבים להחזיק מעמד. הם חייבים להחזיק מעמד למען כולנו.

ולגבינו… אנחנו לפחות חייבים לזכור היטב את השמות הללו משום שכעבור עשור וחצי- שני עשורים ואולי עוד לפניכן הצעירים האלה שכיום הם כבני 20, יקבעו את מדיניות ישראל. עם חלק מהם בוודאי עוד יהיה צורך להיפגש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *